א מַלְוֶה שֶׁבָּא לִפָּרַע בִּשְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לֹוֶה, אִם יְכוֹלִים בֵּית דִּין לִשְׁלֹחַ לוֹ וּלְהוֹדִיעוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד (עִמּוֹ) בַּדִּין, שׁוֹלְחִים וּמוֹדִיעִין לוֹ, אִם הוּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ ל' יוֹם, וְהַמַּלְוֶה יִתֵּן שְׂכַר הַשְּׁלִיחוּת, וְיִגְבֶּנּוּ נוֹסָף עַל חוֹבוֹ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ יָכוֹל לֵילֵךְ וְלַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מַגְבִּין לוֹ חוֹבוֹ מִיָּד, אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע הַמַּלְוֶה, וְיִטֹּל בֵּין מֵהַמְקַרְקָעֵי (רַשְׁבָּ"א) בֵּין מֵהַמִּטַּלְטְלִים, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְשׁוֹבָר. וְאִם כָּתַב בַּשְּׁטָר נֶאֱמָנוּת בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֲפִלּוּ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ נֶאֱמָנוּת עָלָיו וְעַל בָּאֵי כֹחוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשָּׁבַע. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין גּוֹבִין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, רַק מִלֹּוֶה עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא מִיּוֹרְשָׁיו, אֶלָּא צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם (רִיבָ"שׁ סִימָן שנ"ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ג סָעִיף י' וְסִימָן י"ד סָעִיף א'.
ב שְׁלֹשָׁה רְאָיוֹת צָרִיךְ לְהָבִיא לְבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו: רְאָיָה רִאשׁוֹנָה, לְקַיֵּם שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ; שְׁנִיָּה, שֶׁבַּעַל חוֹבוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת רָחוֹק יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; שְׁלִישִׁית, שֶׁאֵלּוּ הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת פְּלוֹנִי הַלּוֶֹה הֵם.
ג הַבָּא לִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לֹוֶה, כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין יְכוֹלִים לְפָרְעוֹ מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כָּךְ הֵם יְכוֹלִים לְמַשְׁכֵּן לְבַעַל חוֹב קַרְקַע בְּחוֹבוֹ, שֶׁזֶּה יוֹתֵר טוֹב לוֹ:
א סָעִיף א בשטר מקויים. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ט"ו דף ל' ע"ג למה נקט שטר מקויים כו' ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"פ וס"ג סי' מ"ט ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' מ"ג:
ב סָעִיף א נוסף על חובו. ר"ל היינו דוקא כשנתחייב הנתבע משא"כ אם נפטר הנתבע עכ"ל סמ"ע וה"ה מי ששולח הזמנ' אחר חבירו שיעמוד עמו בדין אינו בדין שישלם הלו' השכר דשאני הכא שלטובתו הוא דמן הדין נפרעין שלא בפניו מהרש"ל והב"ח וע"ל סי' י"ד ס"ה:
ג סָעִיף א אחר שישבע המלו'. אפי' פטרו משבוע' וע"ל סי' ס"א ס"ך:
ד סָעִיף א שאפי' יפרע שלא בפניו כו'. עמש"ל סי' ע"א סעיף ך':
ה סָעִיף א אבל לא מיורשיו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ר"ח:
ו סָעִיף ב ראיה ראשונ' לקיים שטר שבידו כו'. אבל כשאין השטר מקויים אין גובין ממנו שלא בפניו ומשמע דה"ה דאין גובין מלקוחות ויתומים דטענינן להו מזויף וכן נרא' דעת ה' המגיד פרק י"ג מה' מלוה ומביאו ב"י וכן הסכימו התוס' פרק קמא דמציעא דף ע"ב ופרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב ע"ב) ושלא כדעת ר"י וכן הסכימו הרשב"א והר"ן רפ"ק דגטין ורבי' ירוחם נכ"ו והנ"י סוף ב"ב ומביאו ב"י לעיל ר"ס פ"ב דטענינן ליתמי ולקוחות מזוייף ודלא כר"י דהכי נקטינן: וכתב בתשובת מבי"ט בח"א סי' ח' דף ו' וז"ל ונ"ל שאם באים לפנינו ב' בשני שטרות והמוקדם בלתי מקויים אלא הלוה מודה שכתבו ושעומד ליפרע אין ב"ח המאוחר ומקויים יוכל לטעון מזוייף הוא או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והב"ח דכל שמוד' שכתבו הוי כמקויים כו' ואפי' לדעת המפרשים שחולקין על ר"י היינו דוקא היכא דליתיה לבעל דבר אבל הכא דאיתיה בעל דבר קמן והוא מוד' שכתבו שאינו מזויף פשיטא דלקוחות לא מצי טענו כלל עכ"ד ואין דבריו נראין לי אלא נרא' דחיישי' לקנוניא הגם שמצאתי בהרא"ש ס"פ שני דייני גזרות שכתב וז"ל והאי דלא קאמר אי אבוהון הי' קיים הוי טעין מזוייף משום דטענת מזוייף לאו טענה מעליותא היא הכא כיון שהלוקח והמוכר מכחישין אותו ולא שכיחא שיהי' אביהן טוען מזוייף ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי עכ"ל נרא' דקאי בשטת ר"י וכן משמע להדיא בתוס' פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ט ע"ב) דזהו לדעת ר"י שהביאו בפרק מי שהי' נשוי אבל אנן דלא קי"ל כר"י א"כ ה"ה היכא דהלו' או המוכר מוד' ועוד דהא כבר נתבאר לקמן סי' ק"ח סעיף ד' וס"ס רצ"ז ושס"א וכמה דוכתי דקי"ל דאף מילתא דלא שכיחא טענינן ליתמי וללקוחות וחקרתי לחזור אחר דין זה בש"ס ומצאתי בש"ס פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ב סוף ע"א) גבי עובדא דפרדיסא גבי הא דקאמר התם לאו היינו דרב אסי דאמר ר"א מוד' בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים כו' משמע שם לכאור' דהיכא דהבע"ד מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ואף למ"ד מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו היינו נגד הבע"ד עצמו ולא נגד הלקוחות וכן מוכח להדיא בתוס' שם שכתבו תימה מה ענין דרב אסי לכאן וי"ל דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי אלא דמבעיא לי' אי גבי ממשעבדי כיון שאין השטר מועיל אלא ע"פ הודאתו כו' ול"ש כאן לגרוס אי"צ לקיימו אלא גרסינן לאו היינו דרב אסי דאמר רב אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים עכ"ל וכן נרא' לכאור' מדברי הטור לעיל ס"ס ע' שכתבו גבי עובדא דפרדיסא ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי עכ"ל ואם איתא הל"ל ואינו טורף ממשעבדי כיון שנאמן לומר פרעתי. אכן אחרי העיון נרא' שלא כדברי התוס' דפרק א"נ ולענין תמיהת התוס' נרא' לפרש דהש"ס מדמי הך דרב אסי כי היכא דהתם איכא ריעותא בשטר ואפי' הכי אינו נאמן לומר פרעתי וגם גובה ממשעבדי ה"ה בהך דפרדיסא ומתמה הש"ס מי דמי התם ניתן לכתוב והיינו כתמיהת התוס' מה ענין דרב אסי לכאן וגם מפירש"י שם בתחלת עמוד שכתב וז"ל מודה בשטר שכתבו מאחר שהלו' מודה ששט"ח שהוציא עליו שטר אמת אין המלו' צריך לחזור אחר העדים החתומים בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו והכי נמי הרי הודה שמכרו לו באחריו' ואם השטר בטל לענין מכיר' מפני שטר מתנה שקדמו לא בטיל לענין אחריו עכ"ל מוכח כמ"ש ודלא כדברי התוס' ודוק ואין לדקדק מ"מ לרב אסי לטעון ללקוחות מזוייף י"ל דמיירי שגם הלקוחות מודים כמו הלוה אלא דאין יודעין אם הוא פרוע ודוק היטב כי זה עיקר. ומ"ש הט"ו לעיל ס"ס ע' י"ל דה"נ קאמר כיון שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי לכך אין לו דין שטר: שוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ד כ' להדיא כדברי וז"ל והטעם השני לפי שאין שם מי שיכיר חתימת העדים ויש לטעון שהוא מזויף ואף ע"פ שכתוב בו קיום ב"ד הרי פסקו המפרשים ז"ל שאפי' קיום ב"ד צריך קיום ואע"פ שבכאן הלוה מודה שכתבו אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים כי שמא שניהם עושים קנוניא ביניהם כדי להפסיד לשמואל מרקדי"ל כמו שכתב הר"מ ז"ל פכ"ב מה' מלוה עכ"ל הגם שלא מצאתי זה בהרמב"ם פ' כ"ב מה' מלוה ואפשר שצ"ל פרק ט"ו מה' מלוה ור"ל מ"ש הרמב"ם שם בסוף פ' התנה הלו' שיהא נאמן בכל עת שיאמר פרעתי אינו גובה בשטר זה לא מן היורש ולא מן הלוקח ואפי' אמר לוה לא פרעתי אין המלו' טורף בשטר זה מן הלקוחות שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה עכ"ל ונתבאר לעיל סי' ע"א סעיף כ"א ומשמע ליה להריב"ש דה"ה הכא אף שהלו' מודה חיישינן לקנוניא ואין מזה הכרח כ"כ דשאני התם כיון דמדאורייתא לא בעי קיום והשטר כשר מדאורייתא ואף מדרבנן לדעת ר"י מ"מ לענין דינא נרא' כן עיקר דאף דהלו' או המוכר מודה שאינו מזוייף טענינ' ללקוחות מזויף ואינו טורף לקוחות אלא בשטר מקויים וכן דעת בעל המאור סוף ב"ב גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עישה קנוניא על ההקדש כו' ומביאו בעה"ת שער מ"ב ריש ח"ד ומביאו ב"י לקמן ריש סי' רנ"ה ואף הראב"ד שמביא בעה"ת שם משמע דמיד' ליה ומיישב דברי הרי"ף כן ואפי' למאי דבעי הראב"ד שם מעיקרא ליישב דברי הרי"ף משמע להדיא דדוקא בש"מ וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בס' המלחמות סוף ב"ב ובחדושיו שם דדוקא בש"מ הא לא"ה אינו גובה מלקוחות אלא בשטר מקויים אפי' הלוה מוד' וכן מוכח להדיא מדברי ה"ר יוסף הלוי שהעתיק במגדול עוז פ"ז מה' ערכין וכן משמע מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן סי' רנ"ה ס"ג ע"ש בכל המקומות הנ"ל דוק ותשכח כדברי. עיין בתשו' ר' שלמה כהן סי' י"ח:
א סָעִיף א שולחין ומודיעין. דשמא יש שובר בידו דלוה שכבר פרע החוב:
ב סָעִיף א ויגבנו נוסף על חובו. היינו משום שהוא לתועלת הלוה ? מה שאין כן הוצאת שטר אדרכתא ואחלטתא על המלוה לשלם שהוא לתועלתו אם לא שהתנה כ"כ רי"ו נ"ג ח"ד ד"מ ס"ס י"ד:
ג סָעִיף א נוסף על חובו. ר"ל היינו דוקא כשנתחייב הנתבע מה שא"כ אם נפטר הנתבע התובעו ? לדין צריך לשלם שכר השליחות כ"כ הב"י ס"ד בשם תשובת הרא"ש דרכי משה ד':
ד סָעִיף א שאין השליח יכול לילך כו'. לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בשמו דנותנין לו קל"ח יום ועד"ר שכתבתי טעם דבריו:
ה סָעִיף א אחר שישבע המלוה. זהו שבועת המשנה ובנק"ח שתקנו להשביע וב"ד פותחין לו בה שישבע למי שבא להפרע בשטיח שבידו מנכסי הלוה שלא בפניו:
ו סָעִיף א בין מהמטלטלים ולא חיישינן שמא יבריחם המלוה ולא יהי' להלו' ממה לגבות מידו כשיבא ויראה שוברו כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' צ"ח דחיישינן להכי דשאני התם דשמעינן מיניה דטען מתחלה תנו לי זמן ואביא ראייה ויבטל השטר אבל מספיקא לא חיישינן להכי להמתין יותר ממהלך ל' יום רשב"א שם:
ז סָעִיף א עליו ועל באי כחו. דב"ד שבאין לטעון עבורו באי כחו הן:
ח סָעִיף א אבל לא מיורשיו ז"ל הריב"ש שם דוקא מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלוה ומצא נכסי יורשיו במקומו ואע"ג דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהן מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שיעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואין גובה שלא בפניהן כו' ועד"ז צריכין לפרש דברי מור"ם בהג"ה אבל מה שירשו מאביהן שהוא משיעבוד של ב"ח גובין שלא בפניהם:
ט סָעִיף ב שאלו הנכסים בחזקת פלוני הלו' הם. ז"ל הטור בשם הרא"ש שהן בחזקת פלוני עד היום הזה שיורדין לנכסיו אעפ"י שאין ידוע האיך באין לידו אם בירושה אם בקנין עכ"ל ובפרישה כתבתי הנ"מ בין ירושה לקנין ע"ד שיתבאר בסי' קי"ב דאם הן בידו בירוש' מעמידין אותו לדעת הרמב"ם בחזקת שה' ביד הלוה קודם שלוה משא"כ כשידוע שבא לידו בתורת קנין ע"ש:
י סָעִיף ג כך הם יכולין למשכן לב"ח כו'. עפ"ר מה שכתבתי בזה:
א סָעִיף א דאין גובין שלא בפניו רק מלו' עצמו ולא מיורשין ע' סמ"ע שהבי' לשון הרא"ש דוקא מנכסי הלו' עצמו אבל אם מת הלו' ומצא נכסי יורשין במקומו ואע"ג דהיורשין חייבין לפרוע חוב אביהן מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שיעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואינו גובה שלא בפניהן ע"ש ויש לדקדק דמשמע דוק' שלא בפני יורשו אינו גובה הא בפני יורשין מיהא גבי ואמאי לימרו היורשין הא הני נכסים לא נשתעבדו לך דלאו מאביהן נינהו ואי משום שירשו ממון אחר ממ"נ אי איתנהו בעיניה כאן או במקום אחר יגבה אותן מנכסים ששעבודו עליהן ואי ליתנהו בעיני' וכגון שהיורש מכרן וכיוצ' אי לימא דמזיק שעבודו פטור א"כ מה שעשה: עשה ופטור מלשלם ואי נימא דמזיק שעבודו חייב א"כ הרי היורשים חייבים בחוב גמור מנכסי עצמן לפי שהזיקו ומחמת דינא דגרמי א"כ אפי' שלא בפניו נמי כיון דחוב עצמן הוא וע' משנה למלך פי"ג ממלו':
ב סָעִיף ב ראי' הראשונ' לקיים בשטר שבידו ע' ש"ך שהביא בשם תשובת מבי"ט בשני שטרות והמוקדם בלתי מקוים אלא הלו' מודה שכתבו ושעומד ליפרע אין בע"ח המאוחר ומקוים יכול לטעון מזויף משום קנוניא שבין הלו' והמלו' דכל שמודה שכתבו הוי כמקוים ואפי' לדעת המפרשים שחולקין על ר"ש היינו דוקא היכא דליתי' לבעל דבר אבל הכא דאיכא לבע"ד קמן והוא מודה שכתבו שאינו מזויף פשיטא דלקוחות לא מצי טעני כלל ועיין בש"ך שהשיג עליו והנה מל' רש"י בפ"ק דמציעא משמע כדברי המבי"ט גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר ממני נפל כו' יתקיים השטר בחותמיו רשב"ג אומר יחלוקו אמר ר' אלעזר כששניהם אדוקין בטופס או בתורף אבל זה אדוק בתורף וזה אדוק בטופס זה נוטל תורף וזה נוטל טופס וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך א"נ לדמי דאמר הכי שטר דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה בשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי ואידך לא גבי ממשעבדי יהיב ליה היאך דביני וביני וכתב רש"י וז"ל דתורף עדיף מטופס דאית ביה מקום הזמן דאלו שם המלוה והלו' והמעות כתובין אף בטופס שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונ' כו' ואי משום חתימת עדים דהוי תחת הטופס הא אית לרשב"ג הודה בשטר שכתבו א"צ לקיים והאי מורה שכתבו הוא עכ"ל רש"י ומשמע דמודה בשטר שכתבו מהני אפי' למשעבדי דהא האי דתורף גובה ממשעבדי מיהו בדברי רש"י שם לא ירדנו לסוף דעתו וכבר הקשו שם בתוס' דמה זה ענין למוד' בשטר שכתבו ופי' בענין אחר ע"ש ואם כן נראה דלא מהני מודה בשטר שכתבו למשעבדי ובפרט דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ למשעבדי נמי צריך לקיימו וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהובא בטור סי' פ"ח וז"ל והרמב"ן כתב בד"א כשהעדים לפנינו אבל אם אין שם עדי קנין אע"פ שהודה הלוה שהיה בקנין הרי הוא כשאר תביעה ע"פ ונשבע כשאר מודה במקצת וכן נמי בשטר אם אינו יכול לקיימה או משאר שטרות או מעידים המכירים החתימות אף ע"פ שמודה הלו' כיון דקי"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הרי הוא כהודאה על פה ונשבע על הכפיר' שעמה ופסקו בש"ע סי' פ"ח סעיף כ"ח ועיין בשטה מקובצת בפ"ק דמציעא מה שהביא בשם הרב רבינו יוסף הלוי וא"כ מוכח דמודה בשטר שכתבו אינו גובה ממשעבדי דאם גובה ממשעבדי א"כ אמאי נשבע כדין מודה במקצת הא ע"י הודאתו שמודה הוא גובה ממשעבדי וא"כ הרי הוא הודאת שיעבוד קרקע דהא היכא שגוב' ממשעבדי ה"ל שיעבוד קרקעות לשיטת הרמב"ן אלא מוכח מדבריהם דאפי' מודה שכתבו אינו אלא כמלו' ע"פ אמנם יש להסתפק היכא דהלקוחות בעצמן מכירין חתימתן ויודעין שאינו מזויף ומודים בדבר שאינו מזוייף אם גובה ע"פ הודאת לקוחות דגבי לוה שמודה שכתבו וטוען פרוע הוא נאמן במגו אבל לקוחות דלית להו מגו דהא אין יודעין אם הוא פרוע א"כ גובין מהם ואפי' הלוה בפנינו וטוען שכתבו ופרוע ואית ליה מגו דלא הודה שכתבו מ"מ אפשר דלא מהני הך מגו ללקוחות כיון דאפי' אם יטעון הלוה מזויף הלקוחות בעצמם יאמרו שאינו מזויף ועיין בתו' פ' חז"ה דף ל' ע"א ד"ה לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא דרשב"א כתב שם דטענינן ללוקח כל מה שהמוכר היה יכול לטעון והוא זבינתיה במגו דלא היה שלך מעולם ואע"ג דהלוקח בעצמו ידע שהוא של המערער ודברי ר"י שם דכיון דאם היה המוכר רוצה לזכות בטענה שהוא שלו ולא היה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע שהוא של המערער לכן לא הוי מגו ע"ש ואפשר דכאן אפי' לר"י הוי מגו ולא שייך בזה דאם יטעון הלוה מזויף לא יעכב הלוקח דכיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכיון דהלוה פטור גם הערב פטור ועמ"ש בסי' מ"ט סק"ח:
א סָעִיף א מקויים. עי' בתשו' ראנ"ח סי' ט"ו למה נקט שטר מקוים כו' ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סימן ק"פ וס"ג סי' מ"ט ובמהרשד"ם סי' מ"ג. ש"ך:
ב סָעִיף א ומודיעין. דשמא יש שובר בידו דלוה שכבר פרע החוב. סמ"ע:
ג סָעִיף א השליחות. ומי ששולח הזמנה אחר חבירו שיעמוד עמו לדין אינו בדין שישלם הלו' השכר מהרש"ל וב"ח וע"ל סימן י"ד ס"ה. ש"ך:
ד סָעִיף א שישבע. אפי' פטרו משבועה וע"ל סי' ע"א ס"כ. שם:
ה סָעִיף א מהמטלטלים. ולא חיישינן שמא יבריחם המלו' ולא יהי' ללוה ממה לגבות מידו כשיבא עם שוברו כמ"ש הט"ו בסי' צ"ח דשאני התם דטען מתחלה תנו לי זמן ואביא ראי' לבטל השטר אבל מספיקא לא חיישינן להכי להמתין יותר ממהלך ל' יום כ"כ הרשב"א. סמ"ע:
ו סָעִיף א מיורשיו. ז"ל הריב"ש דוקא מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלו' ומצא נכסי יורשיו במקומו אע"ג דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואינו גובה שלא בפניהם כו' ועד"ז צריכים לפרש דברי הרמ"א אבל מה שירשו מאביהן שהוא משעבודו דבע"ח גובין שלא בפניהם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סימן ר"ח:
ז סָעִיף ב לקיים. אבל כשאין השטר מקוים אין גובין בו שלא בפניו ומשמע דה"ה דאין גובין מלקוחות ומיתומים דטענינן להו מזויף וכן נרא' דעת הה"מ והסכימו לזה התוס' והרשב"א והר"ן ור' ירוחם והנ"י ודלא כר"י והכי נקטינן כ"כ הש"ך. וכתב עוד דבתשו' מבי"ט פסק בשנים שיש לכל אחד שטר על ראובן והמוקדם בלתי מקוים רק שהלו' מודה שכתבו אין בע"ח המאוחר ומקוים יכול לטעון מזוייף או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והבע"ח דכל שמודה שכתבו הוי כמקוים כו' ואין דבריו נ"ל אלא נרא' דחיישינן לקנוני' כו' ע"ש שהוכיח כן מדברי הש"ס והפוסקים:
א סָעִיף ב לקיים שטר שבידו. ע' בה"ט עד אלא נראה דחיישינן לקנוניא כו' ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן תק"ע ובספר שער משפט מ"ש בזה:
ב סָעִיף ב שלישית שאלו הנכסים כו'. ע' בתשובת חות יאיר סימן פ' שכתב דאף שהרמב"ם והש"ע כתבו זה גבי נפרע שלא בפניו נראה דה"ה נפרע בפניו אם אין ידוע רק דבפניו מסתמא ידוע לכל שהם שלו כי הוא מוחזק בהם עיין שם:
א סָעִיף א בשטר מקויים. ית' בס"ב:
ב סָעִיף א אם יכולים. ב"ב קע"ד א' ההוא דיינא כו':
ג סָעִיף א אם הוא. כ"כ הרא"ש בפ' הכותב על דברי הרי"ף דזמן ב"ד ל' יום וכ"ה בירו' שם הגע עצמך דהוה באתר רחיק משלחין בתריה תלת איגרין חדא בגו תלתין כו' ואע"ג דאין הלכה כירו' בדבר זה כמ"ש הרא"ש שם מ"מ ילפי' דמהלך שלשים יום אפשר לאודעיה הוא:
ד סָעִיף א והמלוה יתן כו' ויגבנו. כמ"ש בערכין כ"ג ב' מוסיף עוד דינר כו' ובפסחים ל"א א' ואתי מלוה ופריק כו':
ה סָעִיף א מגבין לו. כתובות שם:
ו סָעִיף א אחר שישבע. שם פ"ז א' שבועות מ"ה א':
ז סָעִיף א בין מהמטלטלים. דלא אמרי' אלא באומר קבעו לי זמנא כמ"ש בסי' צ"ח ס"ז אבל על המטלטלים כו' כ"ז שהוא אומר אבל בלא"ה לא כמ"ש שם ס"ו וכאן לא חיישי' לשובר כמש"ל:
ח סָעִיף א ואין חוששין לשובר. ערכין כ"ב ב':
ט סָעִיף א ואם כ' בשטר כו' או שכתוב כו'. כתובות פ"ו ב' וב"ד הם באין ברשותו של הלוה שהן באי כחו וז"ש בפירוש שאפי' כו' כמו בלקוחות ויתומים דלא מהני סתם נאמנות כמ"ש שם כמתני' ואפי' לס' הרא"ש שם דלע"א מעידה שהיא פרועה מהני סתם:
י סָעִיף א י"א דאין כו'. עסמ"ע:
יא סָעִיף ב שלשה. דטוענין לאדם שלא בפניו ולכך צריך לשבע כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.