א מִדִּינָא דִגְמָרָא אֵין כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אֶלָא לִתְבֹּעַ פִּקְדוֹנוֹ שֶׁבְּיַּד חֲבֵרוֹ וְלֹא כָפַר לוֹ. וְאִם הָיָה פִּקָדוֹן שֶׁל מָעוֹת, צָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ אַגַב קַרְקַע. וְכֵן יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לִתְבֹּעַ קַרְקַע, אֲפִלוּ כָּפַר בּוֹ. וְכֵן מִלְוָה בִּשְׁטָר, אֲפִלוּ כָּפַר בָּהּ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיָּכוֹל לְהַקְנוֹת הַשְּׁטָר וְשִׁעְבּוּדוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, כָּךְ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת עָלָיו וְלִמְסֹר הַשְּׁטָר בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּגְבֵּהוּ. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ: קְנֵה לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדֵהּ דְּאִית בֵּהּ. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה עַל פִּקָדוֹן שֶׁבְּיַד חֲבֵרוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ. וְכֵן אֵין כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה עַל מִלְוָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֲבָל הַגְאוֹנִים תִּקְנוּ שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוָה, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּעֵדֵי קִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בָּהּ בְּבֵית דִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטֹּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. אֲבָל עַל מִלְוָה עַל פֶּה שֶׁכָּפַר, לֹא תִקְנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא גָרַע מִשָּׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְעֵדִים, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ב (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר ס"ד בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְרֹא"שׁ פֶּרֶק מְרֻבָּה, ע"ל סִימָן קכ"ב ס"ס ד'). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַל הַכֹּל כּוֹתְבִין, לָא שְׁנָא פִּקָדוֹן וְגָזֵל, לָא שְׁנָא מִלְוָה בִּשְׁטָר וּבְעַל פֶּה, וְאַף עַל גַב דְּכַפְרֵהּ. וְכֵן נוֹהֲגִין, (מָרְדְּכַי וּב"י)
ב מִי שֶׁהָיָה לוֹ שְׁבוּעָה עַל חֲבֵרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת אַחֵר עָלָיו וּלְהַשְׁבִּיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ דָבָר שֶׁנִּקְנֶה בְּקִנְיָן, שֶׁאֵינוֹ אֶלָא דְּבָרִים בְּעָלְמָא. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁהָיָה לוֹ תְּבִיעָה עַל חֲבֵרוֹ וְכָתַב לוֹ הַרְשָׁאָה עַל הַתְּבִיעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אֵין הַרְשָׁאָה כְלוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת), דְּהַתְּבִיעָה אֵינָהּ דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהַקְנוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ לִכְתֹּב הַהַרְשָׁאָה עַל הַמָּמוֹן שֶׁעָלָיו הַתְּבִיעָה (ד"ע בְּפֵרוּשׁ הַמָּרְדְּכַי).
ג הַמַּרְשֶׁה לְאֶחָד וְאַחַר כָּךְ הִרְשָׁה לְאַחֵר, וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים בְּהַרְשָׁאָתוֹ לְפָנֵינוּ, אֵין לַנִּתְבָּע לְהָשִׁיב אֶלָא לַשֵּׁנִי.
ד אֵין לַמֻּרְשֶׁה רְשׁוּת לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה לְאַחֵר, שֶׁזֶּה יֹאמַר: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר; לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּרְשֶׁה לְאַחֵר וְאַחֵר לְאַחֵר, הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ.
ה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לַנִּתְבָּע אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ אוֹ מָחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה אוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ פְּשָׁרָה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁזֶּה יֹאמַר: לְתַקוֹנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוֹתֵי, לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עִמּוֹ בֵּין לְתִקוּן בֵּין לְעִוּוּת, אֲפִלוּ אִם מָחַל עַל הַכֹּל, מָחוּל. וְכָל שֶׁכֵּן אִם פֵּרַשׁ בָּהּ: מְחִילָתְךָ כִּמְחִילָתִי.
ו הָיָה לוֹ חוֹב עַל גוֹיִם, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁהָיָה לוֹ גַם כֵּן חוֹב עֲלֵיהֶם: כְּשֵׁם שֶׁתַּעֲשֶׂה בְּשֶׁלְךָ תַּעֲשֶׂה בְּשֶׁלִי, וְהָלַךְ וּמָחַל לָהֶם חוֹבוֹ וְחוֹב חֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵם לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה חוֹבוֹ בְּמָעוֹת מוּכָנִים.
ז רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאַת שִׁמְעוֹן וְתָבַע לְלֵוִי, וְאָמַר: לַהֲדַ"מ אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטֹּל, מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיַּד לֵוִי וִיהֵא מֻנָּח בְּיַד בֵּית דִּין, עַד שֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן, יָדוּן עִם רְאוּבֵן וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן. וְיֵשׁ לִרְאוּבֵן לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַכֵּב הַמָּמוֹן וּלְאַחֲרוֹ.
ח וְנִרְאֶה לִי, שֶׁקוֹבְעִין בֵּית דִּין זְמַן לַתּוֹבֵעַ לָבֹא וּלְהִשָּׁבַע, וְאִם לֹא יָבֹא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ זְמַן, יַחֲזִירוּ בֵּית דִּין לַנִּתְבָּע מָמוֹנוֹ.
ט נִתְחַיֵּב לֵוִי שְׁבוּעָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אֵינִי נִשְׁבָּע עַד שֶׁאַחֲרִים בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי שֶׁקֶר, שֶׁאֵין זֶה הַחֵרֶם אֶלָא תַּקָנָה קַלָה שֶׁתִּקְנוּ הַגְאוֹנִים אַחֲרוֹנִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִינִין טַעֲנוֹתֵיהֶם, וְאֵין מְעַכְּבִין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל זֶה מִפְּנֵי תַּקָנָה זוֹ הַקַלָה.
י מֻרְשֶׁה שֶׁהֻרְשָׁה בְּשָׂכָר יָדוּעַ אֲפִלוּ אִם לֹא יוֹצִיא הַמָּמוֹן מִיַּד הַנִּתְבָּע, קְרוֹבָיו כְּשֵׁרִים בֵּין לְעֵדִים בֵּין לְדַיָּנִים, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לֹא בְּהֶפְסֵד וְלֹא בַּהֲנָאָה:
יא וּמִטַעַם זֶה נִרְאֶה לִי, שֶׁגַם הוּא כָּשֵׁר לְהָעִיד. אֲבָל מֻרְשֶׁה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בַּמֶּה שֶׁיּוֹצִיא מֵהַנִּתְבָּע, קְרוֹבָיו פְּסוּלִים בֵּין לְעֵדִים בֵּין לְדַיָנִים. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים עַל תְּבִיעָתוֹ, לֹא יַרְשֶׁה אֶחָד מֵהָעֵדִים אוֹ מִקְרוֹבֵיהֶם, אֶלָא אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר יָדוּעַ אֲפִלוּ אִם לֹא יוֹצִיא הַמָּמוֹן מִיַּד הַנִּתְבָּע. יָכוֹל אָדָם לְהַרְשׁוֹת לַלּוֶֹה לָדוּן עִם עָרֵב קַבְּלָן שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
יב וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים בִּפְרִיעָתוֹ, לֹא יָבֹא לָדוּן עִם הַמֻּרְשֶׁה בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בִּתְבִיעָתוֹ, אִם הוּא קָרוֹב לְעֵדִים, שֶׁהֲרֵי יְבַטֵּל הָעֵדוּת:
יג יָכוֹל אָדָם לְהַרְשׁוֹת נָשִׁים וַעֲבָדִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, אֲבָל לֹא אֶת עַבְדּוֹ, שֶׁאֵין קִנְיָן לְעֶבֶד עַל יְדֵי רַבּוֹ, שֶׁהֲרֵי גוּפוֹ קָנוּי לוֹ וְיָדוֹ כְּיָדוֹ, נִמְצָא שֶׁאֵינוֹ אֶלָא שְׁלוּחוֹ, וְיָכוֹל הַנִּתְבָּע לוֹמַר: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. אֲבָל יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁהֲרֵי אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה, קָנְתָה וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת, נִמְצָא כְּשֶׁכָּתַב לָהּ: זְכִי לְנַפְשֵׁךְ, אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לוֹמַר: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ.
יד יְכוֹלִים לִשְׁלֹחַ הַרְשָׁאָה בְּיַד גוֹי, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר מִלִכְתֹּב בָּהּ: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ, דְּאֵין שְׁלִיחוּת וּזְכִיָּה לְגוֹי, אֶלָא יִכְתֹּב: וְקָנָה הַגוֹי.
טו וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּעַמָּיו (יְחֶזְקֵאל יח, יח), זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהַנִּתְבָּע וְהַתּוֹבֵעַ בְּעִיר אַחַת. אֲבָל אִם הַנִּתְבָּע בְּעִיר אַחַת וְהַתּוֹבֵעַ בְּעִיר אַחֶרֶת, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה מִצְוָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הָיָה עִמּוֹ בָּעִיר אוֹ לֹא, אֶלָּא שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמֻּרְשֶׁה הוּא אַלָּם וּבַעַל טְעָנוֹת, מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ (מִשְׁלֵי כו, יז) ; אֲבָל אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לְהַצִּיל עָשׁוּק מֵעוֹשְׁקוֹ, מִצְוָה קָעָבִיד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֻרְשֶׁה שֶׁלֹּא בְפָנָיו, דְּאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וַהֲרֵי כְתִיב וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּעַמָּיו (יְחֶזְקֵאל יח, יח) ; וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָה אַחַר כָּךְ בַּדָּבָר, אֵינוֹ כְּלוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְרֻבָּה).
א סָעִיף א מדינא דש"ס כו' הכלל שהסברא הראשונה שהיא דעת הרמב"ם ס"ל דלענין הרשאה צריך מדינא דש"ס קנין גמור בכל אופן שהיה מקנה לו לעצמו גוף הדבר שמרשהו עליו ואם הוא בענין שא"י להקנותו א"י להרשות עליו מדינא דש"ס והי"א ס"ל דאפילו דבר שאינו נקנה בקנין יכול להרשות עליו אף מדינא דש"ס דלענין הרשאה תקינו רבנן שיהי' שליח כאלו קונה בקנין גמור: ומ"ש הב"י סעיף א' ושלא כדברי הרשב"א בתשובות סי' אלף כ"ד כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא ע"כ ללישנא בתר' אגזילה נמי כתבי' וכמ"ש התוספות והרא"ש דאע"ג דקי"ל כר' יוחנן תקנת' היא שעשו בשליחות וכ"כ הטור גופיה בסעיף ה' בשם הרא"ש והרשב"א לא כתב שם רק דקי"ל כלישנא בתרא ואע"ג דלא מצי לאקדשינהו מ"מ שליח שוי' ע"ש ודו"ק ומהרש"ל פ' מרובה סי' י' האריך בזה בדברים נכוחים ולפי דאנן קי"ל דכותבי' וכמ"ש המחבר בשם י"א והרב וכן המנהג פשוט קצרתי בזה:
ב סָעִיף א ולא כפר לו כבר בב"ד טור מהראב"ד:
ג סָעִיף א אג"ק דאין מעות נקני' בחליפין כדלקמן סי' ר"ג ס"ט וע"ש:
ד סָעִיף א וכן מלוה בשטר כו' כן צ"ל:
ה סָעִיף א אפי' כפר בה. לפי שהיא כפירת שעבוד קרקעות ודומה לקרקע דכתבי' אפי' כפרי' דלא שייך בה למיחזי כשיקר':
ו סָעִיף א ולמסור השטר בידו כו'. וה"ה כשמקנה לו השטר באגב מהני למאי דקי"ל לעיל סי' ס"ז [ס"ו] ס"י דשטר נקנה באג"ק אפי' בלא כתיבה ומסיר':
ז סָעִיף א וצריך לכתוב לו כו' ואז יכול להרשות עליו אפי' מדינא דש"ס ונראה לי שגם הרמב"ם מודה לזה ודלא כמ"ש ב"י אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות שלוחין כו' דמשמע מדבריו דהרמב"ם פליג ולפע"ד דהרמב"ם לא פליג אהטור ובעה"ת דכוונת הרמב"ם לומר כשאינו מוסר לו גוף השטר אין לו דרך שיכתוב עליו הרשאה וכן הוא בהשגת הראב"ד וגם בכסף משנה גופי' כ' שדעת הרמב"ם כן ע"ש:
ח סָעִיף א אבל הגאונים תקנו כו' פי' שאין השט"ח בידו למוסרו לו בכתיבה ומסירה וכן פי' הסמ"ע והב"ח רק מ"ש הסמ"ע שפ.' זה הוא דלא כב"י לא ידעתי בב"י שום משמעות שיכחיש פי' זה ועוד נ"ל ממשמעות הרמב"ם והמחבר דתקנת הגאונים היתה אפי' במלוה ע"פ דלא כפרי' וכן משמע בכ"מ ודו"ק:
ט סָעִיף א אבל על מלוה ע"פ כיון שאינו שכיח להלות על פה דמצי למטען פרעתי וגם כפריה לא תקנו שיכתבו עליה הרשאה:
י סָעִיף א ומ"מ לא גרע כו' כלומר אע"ג דאין כופין להנתבע מ"מ אם נתן לו ונאבד פטור דכיון שמסרו לשליח הרי הוא באחריות המשלח:
יא סָעִיף א ואע"ג דכפריה. דלמחזי כשיקרא לא חיישינן בכה"ג ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ב וסי' צ' וסי' קכ"ט:
יב סָעִיף ב מי שהיה כו'. זהו מדברי הרמב"ם ונראה דהיינו לסברתו אבל למאי דקי"ל דתקנה עשו בשליחות א"כ יכול להרשותו אף אשבועה וכן משמע בטור שכתב ע"ז מדברי הרמב"ם כו' וכן משמע מהמרדכי פ' מי שמת לפי מה שפרשו הסמ"ע והב"ח דבריו וכמ"ש לקמן בסמוך ודו"ק וכן נוהגין להרשות אף אשבועה:
יג סָעִיף ב מי שהי' לו תביעה כו' מה שלמד כן בד"מ מהמרדכי פ' מי שמת כבר השיגו עליו הסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים דאין פי' דברי המרדכי כן אלא כוונת המרדכי לומר דהרשאה מהני אף עלהתביעה כיון דאינו אלא שליחות אבל בשמקנה לו במכר או במתנה א"י להקנו' התביעה אבל כאן בהג"ה ל"ק מידי על דברי הר"ב די"ל דכ"כ לסברת הרמב"ם והמחבר דא"י להרשות אשבועה דפשיטא דשבועה ותביע' חד דינא אית להו שהם דברים שאינם נקנין בקנין וכ"כ בד"מ להדיא דדמי להדדי ומ"ש אלא צריך לכתוב הרשאה על הממון כו' היינו משום דגם להרמב"ם מהני הרשאה על הממון אפי' אמלוה ע"פ דלא כפריה לבתר תקנת הגאונים מיהו לדידן דקי"ל דאין הרשאה תלוי בקנין יכול להרשותו אתביע' וכמו שפירשו הסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים דברי המרדכי ודוק: כתב בסמ"ע כתב הר"ן פרק שבועת העדות דאין כותבין הרשאה על ממון שלא בא לידו מעולם כגון בשת ופגם וניזקין ולאפוקי רש"י ד"מ ג' עכ"ל וטעות סופר הוא וצ"ל כתב הר"ן פרק שבועת העדות דכותבין הרשאה כו' ולאפוקי רש"י וכן הוא בד"מ ובר"ן שם ע"ש מיהו י"ל דאף רש"י מודה דהאידנא כותבין הרשא' על ממון שלא בא לידו מעולם דהא רש"י פי' כן על מה דתנן במתני' שאנס פלוני בתו כו' וי"ל דס"ל לרש"י כמ"ש המרדכי פרק מרובה בשם ראב"ן דאין תקנ' בהרשא' אלא דליקני לי' אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דא"צ אג"ק אלא זיל דון ואפיק כאלו הקנו אג"ק עכ"ל א"כ ודאי דדבר שלא בא לידו מעולם אין נקנה אג"ק ולכך במתני' לא מצי למכתב הרשא' אבל לבתר תקנת נהרדעי מצי למכתב הרשא' וכן הסכימו תו' והרא"ש ושאר פוסקים דנהרדעי כותבים הרשא' אפי' בדבר שאינו נקנ' בקנין וכמ"ש לעיל:
יד סָעִיף ג ושניהם באים כו' איירי אפי' בלא ביטל בפי' ההרשא' אמרינן דמסתמא בטליה הואיל והרשה אחריו לאחר אם לא שידוע שלא ביטל הראשונ' אלא שיתן לאיזה שיבא ראשונ' שאז כשבאו יחד יתנו לאיז' שירצ' וע"ד זה צריך לפרש דברי הטור עכ"ל סמ"ע ולפעד"נ לפרש דברי הטור דאפי' בטל הראשונ' כל שהנתבע לא ידע יכול ליתנו לאיז' שירצ' והיינו דכתב הטור ואם הנתבע ידע כו' וכן משמע להדיא בבעה"ת סוף שער נ' שממנו מקור דין זה וז"ל וכתבו הראשונים כי ההרשא' אין בה דין קדימה לגמרי אבל יש בה מקצת דין קדימה כגון שיש לו חוב אצל שמעון והרש' את לוי לתובעו ואח"כ הרש' את יהוד' אם קדם לוי ותבע את שמעון בהם ונתנם לו קודם שידע ביטול שליחות של לוי זכה לוי ואין יכול יהוד' לתבעו לשמעון אבל אם ידע שמעון ביטול שליחות של לוי ולוי ויהוד' תובעים אותו יש ליתנם ליהוד' ולא ללוי עכ"ל ואפשר גם דעת הסמ"ע כן ודוק ומשמע מדברי בעה"ת אלו דאף אם נתן הממון למורש' הראשון ונאבד מידו צריך לחזור וליתנו למורשה השני או להמרש' כיון שידע בביטול וכ"כ בסמ"ע:
טו סָעִיף ג אין לנתבע להשיב כו'. ואם דן עם המורש' הא' ונתחייב התובע נ"ל שחוזר וסותר הדין ב"י והביאוהו אחרונים ופשוט הוא ואם יצא הנתבע חייב בדין נ"ל שאין הנתבע יכול לסתור הדין ולומר כיון שביטל אותך נמצא לאו בעל דברים דידי את דכיון שזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו במה שנתחייב הנתבע בדין שפיר הוה בע"ד דידיה וראיה לזה ממה שפסק מהרא"י בכתביו סימן רי"ז ומביאו מהרש"ל פ' מרוב' סי' י"ח וכן הרב לעיל ר"ס קכ"ב בקצרה דאם א' רוצה להתערב בעד הרשא' מחויב לדון עמו מטעם זכין לאדם שלא בפניו כו' א"כ כ"ש הכא דאנן סהדי שחבירו יסכים על מה שתבעו כיון שכבר נתחייב בדין:
טז סָעִיף ד אין למורש' כו'. ואם הרשה לאחר כו' נראה שהנתבע שנתן להאחר ע"פ הרשאת הראשון חייב באחריות וכ"כ מהרש"ל פ' מרובה סי' ט"ז אבל המורש' הראשון פטור דלא ה"ל לנתבע ליתן כיון דא"י להרשות לאחר וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' ע"ד הרשאה שכתוב בה שהוא מרשה את פ' ופ' שימכרו ביתו ואם יארע אונס לא' שלא יוכל להתעסק במכירה שיכול חבירו לבדו למוכר' ולא אירע אונס אלא שאמר א' מהם שאינו רוצה לטפל במכירתו יכול חברו לבדו למכור כי מה שהטיל המרשה תנאי ששניהם ימכרו ואם יארע אונס לא' בו' היינו לשלול שאם לא ה"ל שום אונס ומכר אחד לבדו ולא הודיעו שלא יהי' המכר קיים אבל לא בכה"ג ולכן הרשה לב' כי אם הי' דעתו שיהיו שניהם דוקא וידקדקו במכירתו כו' הרי כתוב בהרשאה שלא יוכלו למכור כי אם אחר מ' יום של הכרזה כו' נראה כי לא תלה הענין רק במ' יום אחר הכרזה וע' עוד שם ואין דבריו מוכרחים:
יז סָעִיף ד שזה יאמר כו'. ונראה דאפי' יאמר המורשה הב' שזה ישיב לו על תביעתו ואם יזכה בדין לא ימסור לו הממון דהשתא לא שייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ומעותי ביד אחר אפ"ה אין הנתבע מחויב להשיב לו שיאמר שהמרשה לא עשה אותך שליח כלל מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ועיין בא"ע סי' קמ"א סכ"א מיהו אם הוא בענין שאינו יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדלקמן סי' רצ"א אם הרש' לאחר ונתנו לו הנתבע פטור:
יח סָעִיף ו חייב לשלם שלא הי' כוונתו שימחול החוב להעכו"ם רק שיתפשר עמו ומיירי בענין שאם לא הי' מוחל היה מוציא החוב מן העכו"ם וע"פ מחילתו הפסיד הלכך חייב לשלם מדינא דגרמי כמו שורף שטרותיו של חברו לקמן סי' שפ"ו ע"ש:
יט סָעִיף ז ויהא מונח ביד ב"ד כו' כתב מהרש"ל פרק מרובה סי' י"ד דמ"מ היכא שבא המורשה עם שטר חתום והנתבע טוען לישתבע לי המרש' דלא פרעתי' אין בידו לעכב הממון בשביל תקנתא דרב פפא רק ישלם להמורש' והב"ד שבמקום הנתבע יכתבו להב"ד שבמקום המרשה וישבע בפניהם או אח"כ כל זמן שיפגע בו מזקיקו לשבועה ע"כ ואין דבריו נראין ומ"מ נראה מדבריו שם דדוקא בכה"ג כיון דאין משביעין אותו אלא היכא דאמר אשתבע לי וכדלעיל סי' פ"ב מתקנת' דרב פפא אבל בפוגם שטרו או ע"א מעידו שהוא פרוע וכי האי גונא דמשביעין אותו אפי' לא אמר אשתבע לי מדין המשנה וכדלעיל סי' פ"ד ושאר דוכתי יוכל לעכב הממון ולהניח בב"ד שלו עד שישבע לו וכן עיקר (ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' נ'):
כ סָעִיף ח ונ"ל כו' דשמא הלה תובעו שקר ולא ישבע מעולם ויהי' ממונו של זה מעוכב ביד ב"ד לעול' ובע"כ יהא מוכרח להתפשר עמו וליתן לו קצת מהממון (עיין מ"ש סי' ע"ה ס"ק פ"ג שמי שהוא מסופק בדבר ואינו יודע האמת יכול להרשות לקרובו ומשביע להנתבע היסת וכן אם הוא מוחזק ירש' לקרובו וישבע קרובו ויפטר ע"ש):
כא סָעִיף ט א"י לעכב כו' וי"א שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עד כאן לשון טור וכ"פ מהרש"ל שם ומשמע דלסברא ראשונה אפי' בשבועת היסת דינ' הכי ודלא כמ"ש בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ג דף ק"י ע"ב דדוקא שבועה דאורייתא אין מעכבין כו' ע"ש: וכתב עוד מהרש"ל שם וזה לשונו ואם יש למורשה חלק בגוף התביעה מחצה או שליש לא מצי למטען מה לי בזה שהוא אינו רוצה לקבל חרם עליו או מחל לך השבועה אבל בעבור חלקי לא אמחול לך ובודאי שזו ודכותיה לאו כל כמיניה למטען דלא אלים כח דידיה מכח המרשה דהא מיניה קאתי ולא עוד אלא אפי' אם רוצה יכול למחול כל החוב אף חלק של המורשה דלא גרע ממוכר ש"ח לחבירו שיכול למחול ואי חזר אחר כך המורשה על המרשה בעבור שמחל חלקו פטור דהא הנותן ש"ח לחברו ומחלו פטור לכ"ע (ובבעה"ת כתב דגם בנותן חייב וכ"כ המחבר לעיל סי' ס"ו סל"ו וכן פסקתי שם בס"ק קי"ז ע"ש) אפילו טוען המורשה שפיזר כבר מעותיו על הוצאות הדרך וכל זאת עשה בעבור חלק שלו מ"מ א"צ לשלם לו אלא הוצאותיו כדין מוכר ש"ח ומחלו כו' דאינו נותן אלא דמיו שקבל כ"ש הכא ושכר בטלה פשיט' דפטור דהוי כגרמא בניזקין ומ"מ אם הוא קרקע או פקדון דנקנה לו גוף הממון שביד הנפקד אזי לא יכול המרשה למחול חלקו המחצה או השליש ומ"מ לכל מילי מועיל עדותיו והודאותיו של המרשה אף שנקנה לו גוף הממון. ועדיף ממי שמכר לו השטר דלא הקנה לו גוף הממון אפ"ה לא יוכל המורשה לומר מה לי לעדותיו או להודאותיו דילמא הוא מחל חלקו אבל בחלק שלי איני מאמין לו דהא ס"ס מיניה קאתי וא"כ מאחר שהמרשה גופא מודה ומעיד נמצ' שלא זכה בו מידי באותו פקדון ואף שמסקי' בפ' האשה שנתארמלה מלוה שטוען על ש"ח אמנה או פרוע אינו נאמן היכא שחב לאחרים וכתב הטור אפילו היכא שחב ג"כ לעצמו מ"מ הכא שהחלק המחצה או השליש לא בא לו אלא בתוך ההרשאה והוא בא לדון עמו מתוך ההרשאה וא"כ כשהמרשה גופיה טוען פרוע או כה"ג בע"כ של המורשה נאמן דהא מיניה אתי למטען בב"ד וסברא ישרה היא למבין ומ"מ יכול המורשה להחרים על המרשה שבאמת הוא מודה ומעיד ולא בתורת קנוניא או שאר אתמל' שרוצה למחול לנתבע דלאו כל כמיניה למחול חלקו מאחר שכתב לו למחצה או לשליש אבל אם אינו קרקע או פקדון דלא נקנה לו גוף הממון אפי' אי כתב למחצה ולשליש וגם הרשאה בידו לא עדיף ממי שמכר לו גוף השטר בכתיבה ומסיר' דהא בהרשא' לא נקנה לו גוף הממון אלא משום תקנת' דשליחות אבל השליח לא קנה כלל וא"כ מה שכתב לו בשטר ליתן לו מחצה שליש ורביע הוי כמי שמכר לו חצי החוב או נתן לו וא"כ יכול למחול אותו עכ"ל ומה שכתב ואף שמסקי' בפרק האשה שנתארמלה כו' מ"מ הכא שהחלק מחצה או שליש לא כתב לו אלא בתוך ההרשאה והוא בא לדון עמו מתוך ההרשא' וא"כ כשהמרשה גופ' שטוען פרוע נאמן נ"ל דוקא הכא כיון שהחלק שלו לא כתב לו אלא בתוך ההרשאה ובהרשאה ג"כ מוזכר שהוא מורשה על השאר אבל אם נתן ש"ח לחבירו ואח"כ אומר שהוא אמת שהוא פרוע ולא היה רק מורשה או שבהרשאה נזכר שיש לו מעות פקדון אצל פלוני ק' זהו' ונתן לזה במתנה בקנין אג"ק חמשים זהו' ועל נ' זהו' עשה אותו מורשה או שכתב לו על חמשים שטר מתנה עליהם בפני עצמו ועל נ' זהו' כתב לו הרשאה אחרת בפני עצמו אינו נאמן לומר פרוע וכן משמע ל' מהרש"ל ודוק. מיהו למה שהעליתי לעיל סי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ד דכל היכא דיכול למחול נאמן לומר פרוע א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן לומר פרוע אא"כ הוא מעות פקדון ונתן לו גוף המעות אג"ק וק"ל:
כב סָעִיף י אפי' לא יוציא ממון כו'. וכ"ש אם הורשה בחנם וגדולה מזו כתב בת"ה סי' שנ"ד דאפי' א"ל המרשה למורשה שכרך יהיה תלוי בי אם ארצה אתן לך ואם לא ארצה לא אתן לך אפי' בכה"ג לא מיחשב המורשה נוגע בדבר ויכול להעיד כיון דאין שכירתו על שליחות זה ודאי והביא ראיה לדבריו ומסיק מיהו הכל לפי ראות עיני הדיין ע"ש והביאו בד"מ וכתב שהבית יוסף כתב ע"ז דל"נ ליה ושאינו יודע למה עכ"ל סמ"ע ולפע"ד יפה כתב הב"י דאין דברי הת"ה נראין דלא כתב בת"ה שם כן אלא מהראיה שהביא ממ"ש התיס' וא"ז דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו לעדות וה"ה הכא (וכמש"ל בס"ק שאח"ז ע"ש) ואין זה ראיה דבשלמא התם ליכא השתא אפילו ספיקא דהא ודאי לית ליה אלא דבשביל שמא יתעשר לאחר זמן לא פסלינן ליה אבל הכא איכא ספיקא דילמא מרווח השתא ויש לחוש שיעיד שיתן לו שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משאינו יזכה.
כג סָעִיף יא ומטעם זה נ"ל כו'. צ"ע למה כתב המחבר זה בל' נ"ל הלא גם הטור כתב כן שכתב אחר דין הנ"ל וז"ל לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה א' מהעדים כו' עכ"ל סמ"ע ולק"מ דבמקצת ספרי הטור אית' לא ירשה א' מקרובי העדים וכ"כ מהרש"ל שם סי' נ"ד ופסק כן דהוא עצמו פסול וכתב דט"ס הוא מ"ש בקצת ספרי הטור א' מהעדים או קיצור ל' הוא ור"ל קרובי העדים ע"ש. ולענין דינ' העיקר כהמחבר וכן נראה דעת מהרי"ו בתשו' סי' קי"ט ומשמע עוד במהרי"ו שם דאם מתחלה לא קצץ לו שכרו וזה רוצה לפסלו יקצוץ לו אח"כ ויעיד דבממון מהני סילוק כדלעיל סי' ל"ז. מיהו מכוער הדבר וכמ"ש הב"י בשם תשו' רשב"א דאפי' הוא מורשה בחנם מכוער הדבר שמורשה יהא עד ע"ש:
כד סָעִיף יא לדון עם ערב קבלן כו'. דוקא ע"ק דהרשות ביד המלוה לגבות מאיזה שירצה תחלה וה"ה מערב דעלמא כשאין לו להלוה אבל כשיש לו להלוה צריך לגבות מהלוה תחלה ואיך יבוא הלוה להיות מורשה לגבות מהערב תחלה ולכך כתב ע"ק שהו' מותר בכל ענין וק"ל ונראה דכשאין ללוה עתה ממה לשלם אזי מקבל עדותו של הלוה על הקבלן או ערב בעלמא להוציא מידו ולשלם להמלוה ולא אמרינן שיחשב נוגע בדבר כי יחשוב היום או מחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלוה מידו ולכך רוצה שיגבה חובו עתה מהערב שהרי אין לו ריוח בזה שגם עתה שיפרע הערב יחזור הערב עליו כשיהי' לו ממה לפרוע ודוחק לומר משום דהשני נוח לו והראשון קשה ועוד דלא נחשב עבור זה נוגע בדבר כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דפריך התם (דף מ"ה ריש ע"ב) אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נ"מ ואמאי חשיב נוגע בדבר ומקשו עליו התוספות תימא דנ"מ אם יתעשר יפטר ומתרצים דשמא בשביל כך אין לפסלו כיון דהשתא לא מרווח מידי והביאו בת"ה סי' שנ"ד וכתב דבא"ז גדול ובהגהת אשרי מביאין תירוץ זה בפשיטות לא בלשון שמא ושכך הלכה ע"ש (ודומה לזה כתב המחבר לעיל סי' ל"ז ס"י ע"ש) ויליף מיניה שם בת"ה הך דינא דלעיל ס"ק שלפני זה עכ"ל סמ"ע והנה מ"ש ודוחק לומר משום דהשני נוח לי והראשון קשה הימנו נכון הוא דכן מוכח בש"ס ופוסקים ומחבר לעיל סי' ל"ז טובי זימני דלא אמרינן השני נוח לי אלא לענין שאם העד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב וע"ש ומ"ש ועוד דלא נחשב כו' הוא ג"כ אמת לדינא וכ"כ הרמב"ן בחדושיו פ' חזקת הבתים שם ודלא כהב"ח סי' ע"ז ס"ו שהניח בצ"ע וכמ"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ב ע"ש אך אני חוכך בכאן מטעם אחר דהא התוס' והפוסקים שם לא כתבו כן אלא לס"ד דש"ס אבל למאי דמתרץ הש"ס דנוגע בעדות משום דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם א"כ י"ל דה"ה הכא דנוגע מה"ט ואע"ג דבש"ס התם פריך ס"ס הוי גבי לוקח לוה רשע ומשני דא"ל להכי זבני' לך שלא באחריות כו' משמע אלו הוה זבין באחריות דהוי חייב לשלם להלוקח כשר לעדות י"ל דדוקא התם כיון שלקח מעות מהלוקח אבל הכא שלא הלוה מהקבלן כלום אפשר דלא הוי לוה רשע לגבי קבלן וא"כ נוגע בעדות ומכ"ש לפי מ"ש הרמב"ן בחדושיו פרק ח"ה שם שהקשה הר"י הלוי דהא בעדות שקר נמי עבר אלאו ותי' דה"ק דלא ליקרויה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למיקרי לוה רשע ולא ישלם. ומ"מ אף להסמ"ע נראה דוקא כשא"ל הלוה בשעת הערבות ערבני או הכנס קבלן עבורי דאל"כ אלא הוא בענין שאין הלוה צריך לחזור ולשלם לו כדלקמן סי' ק"ל ס"ב פשיטא דנוגע בעדות בין בערב בין בקבלן כשאין לו נכסים מטעם דלא להוי גבי מלוה לוה רשע ולא ישלם וביש לו נכסים אז לערב כשר לעדות דלא נ"מ השתא דהא הלוה מחויב לשלם למלוה מיד ובקבלן פסול לעדות דהא ע"י עדותו יגבה מהקבלן ולא יוכל הקבלן לחזור ולגבות ממנו כיון שלא א"ל הכנס קבלן עבורי ואם אין ללוה נכסים כאן רק במדינה אחרת אפי' לערב פסול להעיד דהא בכה"ג המלוה יכול לתבוע הערב תחלה כדלקמן סי' קכ"ט סי"א והערב שוב לא יחזור על הלוה כיון שלא א"ל ערבני ודו"ק:
כה סָעִיף יב לא יבא לדון עם המורשה כו'. כלומר עצה טובה קמ"ל להלוה שיעשה כל מה דאפשר שלא יבוא לדון עם המורשה אבל ודאי אם המורשה תובעו אינו יכול לומר לא אדון עמך לפי שיש לי עדים שהם קרובים לך או י"ל שיכול לומר כן לא אדון עמך כי יש לי עדים שפרעתי שהם קרובים לך ואני או' שהמלוה עשאך בכונה מורשה שתפסול העדים רק שאם כבר דן עמו והפסק תלוי בעדים שוב אינו יכול להביא עדים שהם קרובים לו ודוק. שוב מצאתי בתשובת הרב ס"ס ק"ד סוף דף רט"ו שהבין דהנתבע יכול לדחות מורשה של התובע הבא עליו בהרשא' מכח עדים שלו וע"ש:
כו סָעִיף יב בזמן שיש לו חלק כו'. נראה דדקדקו הט"ו וכתבו בזמן שיש לו חלק בתביעתו ולא כתבו או אם קצץ לו שכרו אלא ר"ל דוקא כשיש לו חלק בתביעתו עצמה נמצא הקרובים פסולים להעיד למורשה בין לזכות בין לחובה כדלעיל סי' ל"ג סעיף י' אבל כשאין לו חלק בגוף התביעה עצמו אע"פ ששכרו תלוי באם יוציא דוקא מ"מ הם אינם מעידים למורשה בממון זה רק שי"ל שנוגעים הם ונוגע כשר להעיד לחובה כמ"ש לעיל ר"ס ל"ז וכדמוכח ג"כ ממ"ש הפוסקים דנאמן להעיד פ' רבע שורי להרוג אף השור וכמו שנתבאר לעיל סי' ל"ד סעיף כ"ו ע"ש:
כז סָעִיף יג אבל לא את עבדו כו'. וכ"פ מהרש"ל שם סי' י"ג ונראה דאף דקי"ל דיכול להרשות אפי' בדבר שא"י להקנות כמו שנתבאר בר"ס זה היינו משום דכשיבא המעות לידו יקנהו משא"כ עבדו שאפילו יגיע לידו יהיה של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו ונמצא דלא שייך ביה זיל דון ואפיק לנפשך. וכתב הסמ"ע ומ"מ אם הנתבע נתן לו פטור דלא גרע משליח שעשאו בעדים ופשוט הוא:
כח סָעִיף יג ויכול הנתבע לומר כו'. ע"ל סי' קכ"ב ס"ק י"ז:
כט סָעִיף יג ואין הבעל אוכל פירות. אבל אם היה הבעל אוכל פירות אפשר דלא הי' יכול לשלוח הרשאה על ידה אע"פ שהגוף ישאר לה ול"ד לבעל שיכול לדון עם אחר המחזיק בנכסי אשתו אפילו בלא הרשאה כשיש בו פירות מתוך שיכול לדון על הפירות וכמ"ש הטור בסי' קכ"ב ס"ח דשאני הכא דלא נראה הנאתה ממנו אף כשתוציא שהרי הבעל אוכל פירות ומי יודע שמא תמות היא קודם וישאר גם גוף השדה ביד בעלה עכ"ל סמ"ע ונראה מדבריו דה"ה אם נתן מתחל' במתנה לאשתו הקרקע ע"מ שיאכל הפירות א"י לדון עמו על הפירות וכן אם הוא בענין שהקרקע הוא של בעל כל ימי חייו והפירות של אשתו א"י לדון עמו ולפע"ד זה אינו דאדרב' יותר מסתבר שיכול לדון כשהקרקע שלו משיכול לדון כשהפירות שלו והא דאצרכינן הכא למימר קנת' ואין הבעל אוכל פירות כו' היינו משום שאם היה אוכל פירות נמצא לא הית' יכול' לדון בהרשאה זו על הפירות דהא לא שייך לו' מתוך שיכולה לדון על הקרקע יכולה לדון על הפירות דהא בקרקע גופא עדיין אין לה שום זכות והאיך נאמר בה מתוך כו' משא"כ לעיל סי' קכ"ב שהפירות כבר שלו ושייך לו' מתוך כו' ודוק:
ל סָעִיף יד יכולים לשלוח הרשאה ע"י עכו"ם כו'. ומהרש"ל שם סי' ס"ג חולק אזה והעלה דבהלואה ושאר דברים שאינן נקנים בחליפין פשיטא שאין הרשאה מועיל לעכו"ם דכיון דלא יוכל לעשות מורש' בכה"ג אלא מטעם שליחות וכמו שנתבאר לעיל ואין שליחות לעכו"ם אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעכו"ם בק"ס שמועיל חליפים לעכו"ם אבל לא יכתוב כל מה דמתעני עליה מן דינא שהוא לשון שליחות כו' עכ"ד (וכה"ג כ' בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ט ע"ש) ובזה היה נראה לומר דגם דעת ר"ת כן שאינו יכול לעשות הרשאה אלא בדבר שנקנה בחליפין והיינו דהטור וסמ"ג ומרדכי שהביאו דברי ר"ת כולם הביאו טעמו בצדו דילפינן מכסף מקנתו שמועיל חליפים בעכו"ם ונרא' לדעתם דאף שכתב בהרשאה כל מה דמתעני מ"מ כיון שהוא בענין שנקנ' בחליפי' אמרי' דהעכו"ם קונה קנין גמור ומ"ש כל מה דמתעני הוא כמו שמקבל עליו אחריות ולא שיעשה העכו"ם שליח. רק מדברי המחבר משמע דהרשאה מועיל בעכו"ם בכל ענין. אך לבי מהסס בעיקר הדין שסובר ר"ת דחליפים מועיל לעכו"ם דלא אישתמיט בשום מקום בש"ס דעכו"ם קונה בחליפים וכן בפוסקים לא אישתמיט חד מנייהו שהזכיר דין זה במקומות שהזכירו דיני קנין לעכו"ם. וכן בש"ס פרק בתרא דעכו"ם (דף ע"א) אמר רב להני סבוית' כי כייליתו חמר' לעכו"ם שקלי זוזי מנייהו והדר כיילי להו ואי לא נקיטי בהדייהו זוזי אוזפינהו והדר שקלינהו מנייהו כי היכא דתיהוי הלוא' גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי י"נ ברשותייכו קא הוי וכי קא שקליתו דמייין נסך קשקליתו. ואם איתא הל"ל אקנינהו ניהליהו בחליפים ואע"ג דמשמע התם דלמ"ד משיכ' מועיל בעכו"ם ה"ה דהוי מהני משיכה היינו משום דזימנין דאיכא עכבת יין אפומי דכונתא דקמא קמא אינסך ליה וכדאיתא בש"ס שם אבל תקנתא דחליפין מועיל בכל גוני ואפשר לא היו רגילי' להקנות לעכו"ם בחליפין וגם גבי בכור האריכו כל הפוסקים למצוא היתר להקנות הבהמה לעכו"ם משום דמספקא להו אי קי"ל כר"ל או כר' יוחנן דפליגי אי משיכה או מעות קונה בעכו"ם וכמו שנתבאר בי"ד סי' ש"ך ואם איתא הל"ל דיקנה לעכו"ם בחליפין וכן גבי חמץ האריכו הפוסקים וכל האחרונים לעשות בהיתר להקנות לו היכא דלא אפשר במשיכה ואם איתא לקנינהו ניהלי' בחליפים והראי' שהביא ר"ת מכסף מקנתו אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר"ת מ"מ תורה היא ואענ' חלקי. שלפע"ד לאו ראי' היא דלעול' אימא לך חליפים אינו מועיל בעכו"ם והא דממעטינן מכסף מקנתו דלא נקנה בחליפים היינו דאפילו לישראל אין נקנה ע"ע בחליפין דודאי אע"ג דהאי קרא דמכסף מקנתו בעכו"ם כתיב מ"מ בישראל נמי משתעי קרא ותדע דאל"כ הא דמשמע מכל הפוסקי' דאין ע"ע נקנה בחליפין מנ"ל הא אלא ודאי כדפירשתי ועוד די"ל דקרא לגופי' אתי לגלויי' דע"ע אין נקנה בחליפים לעכו"ם מטעם שאין חליפים מועיל לעכו"ם ותדע דהא רב יוסף קמפרש התם (בקידושין דף ח' ע"א) דמכסף מקנתו ולא בתורת תבוא' וכלים טעמי' משום דלא קיץ אף ע"ג דס"ל לרב יוסף התם דכל שאר דברים בעולם אין מועיל קנין במידי דלא קיץ כדמוכח התם מקידושי אשה ופדיון בכור וא"כ אמאי אצטריך קרא למעוטי ע"ע אלא ודאי כדפירשתי גם מה שהקשה התוס' בקידושין דף ג' סוף ע"א וז"ל וא"ת והיכא ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפי' לעכו"ם דהא אמרי' בבכורות מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא וי"ל דהיינו לבר מחליפי' כו' וכן משמע לקמן גבי נמכר לעכו"ם מכסף מקנתו כו' עכ"ל נלפע"ד העיקר כמו שהבינו בקושיית' דאין חליפי' לעכו"ם ואפ"ה הוי ס"ד דאש' תקנ' בחליפי' כמו שדה דאע"ג דעפרון עכו"ם הוה מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין לישראל וה"א דה"ה אשה (וכן מצאתי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ה' דף י"ב ע"א שכתב בפשיטות דלא מצינו חליפין לעכו"ם דוקא כסף או משיכ' הוי קניית עכו"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"כ שוב מצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' נ"ט שכ' שנלפע"ד שסברת ר"ת דעת יחיד היא כו' אך שלא כתב טעם לדבר וע"ש):
לא סָעִיף יד ובלבד שיזהר כו'. דקנינא משמע שהעדים קנו מהישראל ושוב נעשו (ועיין בתשובת ר"ש כהן ספר ב' סי' ל"ג כתב דהיכא שהמרש' והמורש' הם עכו"ם או אנוסים ל"מ הרשאה בין בדיני ישראל בין בעש"ע אף לר"ת וע"ש) שלוחים לזכות לעכו"ם ואין זכיי' לעכו"ם אלא יכתוב וקנה העכו"ם והיינו שקנה העכו"ם עצמו בחליפין (וכתב בתשו' דברי ריבות סי' ש"א דלדעת ר"ת ה"ה דעכו"ם יכול להרשות לישראל ע"ש ובתשובת ר"ש מדינ' סי' נ"ט פסק דאף ר"ת מודה דעכו"ם א"י להרשות ישראל ומכ"ש שעל ישראל זה נאמר לא טוב עשה (עכו"ם) [צ"ל בעמיו] ע"ש):
לב סָעִיף טו וי"א כו'. לפע"ד דברי הרב מגומגמים וגם מ"ש שכל זמן שהמורשה הוא אלם כו' נ' שהבין מ"ש הב"י בשם התוס' דה"מ כשהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו ר"ל שהמורש' אלם ולפע"ד זה אינו דממ"נ אם יטעון המורשה אמת מה בכך שהוא אלם ובעל טענות ואם מתוך שהוא אלם ובעל טענות יטעון שקר או יזכה שלא כדין ל"ל דמתעבר על ריב לא לו תיפוק ליה דפשיטא דאסור למורשה לטעון שקר וגם אינו תלוי במורשה דפשיטא דאפי' בע"ד בעצמו אסור לטעון שקר וכמ"ש המרדכי בפ' המפקיד תשו' מהר"מ וששאלתם אם האנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון להערים אפי' בדבר שיודע שאינו לא כי חלילה מעשות כן להיות חוטא ולא לו ואפי' לעצמו אינו רשאי לשקר כו' והוא פשוט אלא כוונת התוספות לומר דלפעמים המלוה אינו רוצה לדון עם הלוה מחמת שהלוה הוא אלם ובעל טענות ואינו רוצה לריב עמו א"כ זהו שהוא מורש' לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו ומה לו בזה יתבענו המלוה עצמו אבל כשטורח להביא לחברו מעותיו שאין חברו יכול לטרוח מצוה קעביד שהרי אין חברו יכול לטרוח כמו הוא וכן משמע ל' התוס' שם שכתבו זה הבא בהרשאה כשהוא עושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות כו' וכן משמע בכסף משנה דכוונת התוס' שהלוה הוא אלם ע"ש ולפ"ז נראה דהראב"ד וטור ומחבר לא פליגי עם התוס' דאדרבה כוונתם אחד דכל שהמורשה עושה מחמת שהוא בענין שאין המרש' היה יכול לעשות כן כגון שטורח הוא לו להמרשה ולא להמורשה או כגון שהמרשה הוא בעיר אחרת וכה"ג מצוה קעביד רק כשהוא בעיר א' והמרשה יכול לעשות כמו המורשה ומה שאינו עושה כן בע"כ הוא מפני שהלוה הוא אלם ובעל טענות א"כ מתעבר על ריב לא לו. וגם דברי הב"י נראין כן ע"ש במ"ש ולי נראה דתרוייהו איתנהו כו' ונמצא דגם מה שכתב הר"ב וי"א דאין חילוק כו' אינו מדוקדק. ומה שכתב בכסף משנה דתרוייהו איתנהו דכל שאינו יכול להוציא מיד הלוה מפני אלמותו או מפני ריחוק המקום מצוה קעביד כו' נראה דכוונתו שיודע שהלוה יחזיק בו שלא כדין מחמת אלמותו ולא יעיז פניו באלמותו נגד המורשה והיה מעיז נגד המרש' כגון שהמורשה הוא אדם חשוב או יודע עסקיו ועניניו ותחבוליו וכה"ג נמצא דהוי כעין מ"ש התוס' שטורח להביא לחברו מעותיו שאין חברו יכול לטרוח ודו"ק:
לג סָעִיף טו י"א דאין אדם יכול לעשות מורשה כו' ע"ש במרדכי פ' מרובה דכ"כ תחל' בשם ר"י ב"ר קלונימוס וכ' עליו ז"ל אמנם לפמ"ש ר"י ניחא דפי' דההיא איירי דוקא כשהוא עישה שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו יכול לטרוח אין זה חובה ואדרבה מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו עכ"ל וצריכים ליתן טעם לדברי מור"ם למה השמיט מסקנת המרדכי דנראה ממנו דסבירא ליה דלכל הפחות אם נתרצה אח"כ דשרי ובע"ש כתב מסקנא זו לחוד וכתב ולכן אם נתרצה אח"כ בדבר וקבלו קנאה שגילה דעתו למפרע עכ"ל ונראה דדעת מור"ם להכריע כדברי ריב"ק דמסתבר טעמיה משום דאף אם מצוה קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להיות מורשה ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראים עליו ואשר לא טוב עשה מ"ה ס"ל דאף אם נתרצה אח"כ אין אומרים דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהרצוי ואילך לא למפרע ומתחלה לא חל הקנין ודלא כע"ש עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה דוחק דמור"ם הכריע כריב"ק ולא כר"י ועוד שהרי לא הזכיר בד"מ מזה כלום אלא נראה דפשיטא דגם ר"י לא פליג היכא דלא טוב עשה דא"י לעשות מורשה שלא בפניו דאין חבין לאדם שלא בפניו וכשאין יכול לעשות מורשה שלא בפניו פשיטא דאפי' נתרצה אח"כ אינו כלום לכ"ע (וכ"כ בשלטי גבורים פ' הזהב בדף י"ח ע"ב בסתמא בשם המרדכי פ' מרובה דהרשאה שהיא חובה לשליח אפי' נתרצה אח"כ השליח באותה הרשאה שנעשה שלא בפניו אין ההרשאה כלום כי אין באותו הרשאה ממש וצריך שירשנו בפניו בקנין כו' משמע דליכא מאן דפליג בהא וכ"כ ה' המגיד פ"ד מה' זכיה ומתנה שהרמב"ן הוכיח מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) וכריתות דף כ"ד דבמה שהוא חובה אפי' נתרצה אח"כ לאו כלום הוא וכתב ה"ה שם וכן עיקר ע"ש) אלא דריב"ק קאמר סתמא דא"י לעשות מורשה שלא בפניו משמע דבכל גווני א"י לעשות מורשה שלא בפניו משום דס"ל דהא דאמרי' דלא טוב עשה בעמיו בכל גוני היא ע"ז קאמר המרדכי אמנם לפי מ"ש ר"י ניחא כו' דא"כ כשטורח להביא מעותיו דמצוה קעביד ודאי יכול לעשות מורשה שלא בפניו (וכן פי' בס' א"א דעת הר"ב ע"ש) וא"כ הי"א שכתב הרב ודאי מיירי בענין שביאר מקודם דהיינו היכא דלא טוב עשה כגון שהוא אלם ובעל טענות וכה"ג והלכך בכה"ג פשיטא דאפי' נתרצה אח"כ אינו כלום ואם כן הע"ש שכתב דא"י לעשות מורשה שלא בפניו ואם נתרצה אח"כ קנאו לא כוון יפה דליכא מאן דפליג בהא דהיכא דא"י לעשות מורשה בין לריב"ק בין לר"י לא מהני אם נתרצה אח"כ כיון דהקנין לא חל מעיקרא ודוק כי זה נ"ל ברור ודלא כהע"ש והסמ"ע:
א סָעִיף א מדינא דגמרא אין כותבין כו' הטעם דכיון דבכל הרשא' צריכין להקנות לו הממון שמרשה עליו בקנין וכמ"ש בסימן תקכ"ב שכותבין בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשך מ"ה צריך להיות דבר שהקנין חל עליו דהיינו שהוא בעין בגוף הקרקע או שטר שהוא שעבוד קרקעות או פקדון דלא ניתן להוצאה ולא כפר בו נמצא דבכל מקום שהוא הוה כאלו הוא בידו דמרשה ויכול להקנותו להמורש' משא"כ בהלואה דלהוצאה נתנה ואע"ג דלא כפר בו כיון דאינה בעין או פקדון שהנתבע כפר בו כבר דמחזי כשיקרא דמקנה לו דבר שהלוה אומר שאין לו בידו כלום:
ב סָעִיף א אגב קרקע דאין מעות נקנה בחליפין כמ"ש לקמן סימן ר"ג:
ג סָעִיף א וצריך לכתוב לו קני לך איהו וכו' דזולת לשון זה א"א להקנות השטר כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ס"ו ע"ש והא דלא כתבינן אנן בהרשאה של תביעות שטרות שלנו משום דאנו נוהגין לכתוב בשט"ח שלנו אני משועבד. לך ולבאי כחך ובכה"ג א"צ כתיבה ומסירה כמ"ש בת"ה סימן של"א וכתבו מור"ם בהגהותיו לעיל סימן ס"ו ועוד נתבאר שם דאם מקנה השטר אג"ק א"צ כתיב' ומסירה ואנו נוהגין להקנות עתה אג"ק (אלא שגם לפ"ז היינו צריכין לומר ע"פ להמורש' קני לך איהו ושיעבודא כמ"ש הטור בשם הרא"ש שם ואין אנו נוהגין לומר הכי להמורשה) ובלה"נ אנו מקילין לכתוב הרשאה אפי' אמלוה ע"פ דכפר ביה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך אע"ג דלא שייך ביה קנין ושיעבוד וגם לא מעמד שלשתן הואיל והנתבע כפר ביה אם לא להרא"ש והתו' שכ' הטור בשמם בס"ס פ"ח דשיעבוד קרקעות הוא דאורייתא אפי' במלוה ע"פ ע"ש:
ד סָעִיף א אבל הגאונים תקנו כו' בין בשטר כו'. כ"כ ג"כ הטור ופי' אף שאין השט"ח בידו למוסרו לו בכתיב' ומסיר' דאז מדין דגמרא אין מרשין עליו כמ"ש לפני זה ועד"ר ופריש' שהוכחתי פי' זה ודלא כב"י:
ה סָעִיף א אבל על מלוה ע"פ כו'. משום דלא שכיח שילוה אדם לחבירו בלא שטר מ"ה לא חששו בכה"ג שילוה לו עלפה וילך למדינת הים דבדבר דלא שכיח לא תקנו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ז בתקנת פרוזבול דלא תקנהו בלוה שאין לו קרקע:
ו סָעִיף א לא גרע משליח שנעש' בעדים פי' שאם נתן לו הלוה או הנפקד ונאבד או נאנסה מיד המורשה נפטר הלוה דהרי בכתב זה כתב המלו' או המפקיד ללוה או לנפקד שישלח לו ע"י מעותיו אלא שאין לו דין הרשאה שיוכל לכפות ע"י להלו' או להנפקד ליתן לו דיאמר שמא ימות או יבטל שליחותך משא"כ בהרשאה גמורה כנ"ל בסי' קכ"ב:
ז סָעִיף א שעל הכל כותבין כו' אין הטעם משום שלא יטול כל אחד ממון של חבירו וילך למדינת הים דהא כבר כתבתי דמשום הלואה דלא שכיחא כגון בע"פ לא תקנו אלא י"א זו הן ר"ת והרא"ש דס"ל דגם מנהג התלמוד כך היה וה"ט דאף דלא מקנה לחבירו להיות שלו בכה"ג מ"מ להרשות עליו ולהיות שלוחו מהני עד"ר:
ח סָעִיף ב וה"ה מי שהי' לו תביע' בו' אלא צריך לכתוב כו'. עיין בד"מ שהביא שם מור"ם דברי המרדכי ריש פרק מי שמת ופרשוהו עד"ז וע"פ אותו פי' כתב מור"ם כאן הג"ה זו ואחריו נמשך ג"כ בע"ש ☜ ואני כתבתי שם בד"מ בהגהתו דאין נלע"ד אותו פי' דהמרדכי אלא דשם מיירי כשהקנה לו התביעה בקנין בלא כתיבת הרשא' ובכה"ג דוקא כ' דלא מהני דודאי כל דבר שאינו בעין אינו יכול להקנותו לחבירו להיותו שלו בקנין גמור אבל להעמידו במקומו ע"י הרשאה מהני כמו שכותבין הרשאות על כל מלוה אפי' דע"פ ואפי' דכפר בה וכמ"ש לפני זה בס"א וזהו שדקדק המרדכי שם כשחילק בין קנין על תביעה למה שאנו כותבין הרשאות על מלוה אע"פ שאינה בעין דכתב ז"ל התם שליח שוויה ור"ל הרשאה דמהני משום דאינו מקנה לו קנין גמור אלא כדי שיהי' שלוחו ולא ימנע הנפקד מליתן לו משא"כ בהקנאות תביעה זו דבא להקנות לו בקנין גמור וע"ש עוד בהגהת דרכי משה ☜ וכתב ר"ן פ' שבועות העדות דאין כותבין על ממון שלא בא לידו מעול' כגון בושת ופגם ונזקין לאפוקי רש"י ע"ש ד"מ ג':
ט סָעִיף ג ושניהן באין בהרשאתו לפנינו. איירי אפי' בלא ביטל בפי' ההרשאה הראשונ' אמרי' דמסתמא בטלה הואיל והרשה אחריו לאחר אם לא שידוע שלא ביטל הראשונ' אלא שיתן לאיזה שיבא ראשונ' שאז כשבאו יחד יתנו לאיזה שירצה ועפ"ר שפירשתי עד"ז דברי הטור:
י סָעִיף ג אין לנתבע להשיב אלא לשני. כל' זה כתב ג"כ הטור וכתב עליו הב"י דאם דן עם הראשון ונתחייב התובע חוזר וסותר הדין ועפ"ר שם כתבתי לשון בע"ת דנשמע מיניה דאף אם נתן הממון להמורשה הראשון ונאבד "מידו צריך לחזור וליתנו להמורש' השני או להמרשה ע"ש:
יא סָעִיף ו חייב לשלם לחבירו כו'. דאומדן דעת הוא שלא היה כוונתו שימחול לעכו"ם והא דצריך לשלם ☜ היינו דוקא כשמודה ראובן שמחל להעכו"ם בלי רשות שמעון מ"ה חייב לשלם לו מדיני דגרמי אבל אי אמר שברשות שמעון מחל לו נשבע היסת ונפטר כ"כ רשב"ם בתשוב' אחרת הובא בד"מ:
יב סָעִיף ז מוציאין הממון כו' ויהא מונח כו'. נתחכמו חכמים ז"ל לעשות תקנה זו כדי שלא יאמר הנתבע בשקר להד"מ כי יאמר אחזיק המעות בידי וארויח בהן עד שיבא התובע וישבע:
יג סָעִיף ח שקובעין ב"ד זמן כו'. דאל"כ יש לחוש איפכא דהתובע היא רמאי וירשה למורשה להוציא אף ממי שאינו חייב לו ויאמר ה"ז צריך להשליש המעות עד שאבא ואשבע ואני לא אבא עד זמן מרובה ומתוך כך ישוה עמי ליתן לי חצי תביעתי בחנם:
יד סָעִיף ט עד שאחרים בפני "המרש' על מי שטוען כו' כצ"ל וחרם זה תקנת גאוני' הוא למי שמשביע לחבירו אפי' היסת וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז סי' כ"ב ע"ש:
טו סָעִיף י אפי' לא יוציא כו' וכ"ש אם הורשה בחנם וגדולה מזה כתב בת"ה בסי' שנ"ד דאפי' א"ל המרשה להמורשה שכרך יהיה תלוי בי אם ארצה אתן לך ואם לא ארצה לא אתן לך דאפי' בכה"ג לא מחשב המורשה נוגע בדבר ויכול להעיד כיון דאין שכירתו על שליחות זה ודאי והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב ז"ל מיהו הכל לפי ראות עיני הדיין ע"ש והביאו בד"מ וכתב שהב"י כתב ע"ז דלא נרא' לי' ושאינו יודע למה ע"ש בד"מ:
טז סָעִיף יא ומטעם זה נ"ל שגם הוא כשר צ"ע למה כתב המחבר זה בל' נ"ל הלא גם הטור כ"כ שכתב אחר דין הנ"ל ז"ל לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה אחד מהעדים כו' וכמ"ש בפריש' שם (הג"ה) (וכתב בית יוסף בשם הרשב"א דמכוער הדבר שהעד החתום על השטר יהא מורשה וצריך חקירת ב"ד כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ד"מ י"ב):
יז סָעִיף יא לדון עם ערב קבלן. דוקא ערב קבלן דהרשות ביד המלו' לגבות מאיז' שירצ' תחלה וה"ה מערב דעלמא כשאין לו להלו' אבל כשיש לו להלו' צריך לגבות מהלו' תחל' ואיך יבא הלו' להיות מורש' לגבות מהערב תחלה ולכך כ' ערב קבלן שהוא מותר בכל ענין וק"ל. ונרא' דכשאין ללוה עתה ממה לשלם אזי מקבל עדותו של הלו' על הקבלן או ערב דעלמא להוציא מידו ולשלם להמלו' ולא אמרינן שיחשב נוגע בדבר כי יחשב היום או מחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלו' מידו ולכך רוצה שיגבה חובו עתה מערב שהרי אין לו ריוח בזה שגם עתה שיפרע הערב יחזור הערב עליו כשיהי' לו ממה לפרוע ודוחק לומר דמשום דהשני נוח לו והראשון קשה ועוד דלא נחשב עבור זה נוגע בדבר כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דפריך התם אי דלי' ליה ארעא מאי נ"מ פי' ואמאי חשיב נוגע בדבר ומקש' עלה התוס' תימה דנ"מ אם יתעשר יפטר ומתרצים דשמא בשביל כך אין לפסלו כיון דהשתא לא מרווח מידי והביאו בתרומת הדשן סי' ש"ט וכתב דבא"ז גדול ובהגהות אשר"י מביאין תירוץ זה בפשיטות לא בלשון שמא ושכן הלכה עיין שם (ודומה לזה כתב הט"ו לעיל בסי' ל"ז ס"י ע"ש) ויליף מינה שם בת"ה דכל הנאה שאינ' מזומנת לו עכשיו אלא שיש לו לבטוח על העתיד בספק לא מפסל וכתב דלפ"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות ז"ל ודברים אלו אינם תלוים אלא בדעת הדיין שיבין בעיקר המשפט ויעמיק לראות אם יש להעד צד הנאה בעולם בעדות זה אפי' בדרך רחוק' ונפלא' ה"ז לא יעיד עכ"ל צ"ל דר"ל כשיש אותה צד הנאה מזומנת לפנינו וכגון ההוא כו' ע"ש ודו"ק:
יח סָעִיף יג שאין קנין לעבד. פי' וכל הרשאה שאינו מקנה לו הממון של תביע' וכותב לו דון ואפיק לנפשך לאו הרשא' הוא כמ"ש בסי' קכ"ב:
יט סָעִיף יג ויכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את. פי' לענין זה שאינו יכול לכופו שיתננו לו שהרי יש לו חששא שמא בטלה השליחות או "שמת ויאנסו המעות מיד השליח ויצטרך לחזור ולשלם כיון שאין להרשא' זה דין הרשאה וכמ"ש הט"ו ר"ס קכ"ב אבל עכ"פ לא גרע "משליח שעשאו בעדים וכמ"ש בס"א מסי' זה ובסי' קכ"ב ס"ד:
כ סָעִיף יג ואין הבעל אוכל פירות. אבל אם היה הבעל אוכל פירות אפשר דלא היה יכול לשלוח הרשאה ע"י אע"פ שהגוף ישאר לה ול"ד לאיש שיכול לדון עם אחר המחזיק בנכסי אשתו אפי' בלי הרשא' כשיש בו פירות מתוך שיכול לדון על הפירות וכמ"ש הט"ו בסי' קכ"ב ס"ח דשאני הכא דלא נראה הנאת' ממנו אף כשתוציא שהרי הבעל אוכל פירות ומי יודע שמא תמות היא קודם וישאר גם גוף השד' ביד בעל' ועמ"ש עוד בפריש' מזה. ומקור דין זה נתבאר בא"ע סימן פ"ה עיין שם:
כא סָעִיף יד יכולין לשלוח הרשאה ביד עכו"ם. עיין בטור דשם כ' דילפינן מקרא דהעכו"ם קונה בחליפין מ"ה ג"כ כשעכו"ם נותן לו סודרו להישראל המרשה ואוחז בו ומקנה לו חליפיו חובו או פקדונו שיש לו ביד אחר זכה העכו"ם בו כדין מורשה ומהני. מיהו זה דוקא כשהעכו"ם עצמו מוסר החליפין לישראל וקונה ע"י ממנו תביעת ממון שמרשה לו עליו אבל אין עדים יכולין לקנות עבורו מהמרשה כדרך שאר קנינים דהעדים נותנין סודר שלהם להמקנ' והם זוכים להקונה עבורו כי זוכין לאדם שלא בפניו (וכמ"ש הטור בשם הרא"ש לקמן בסי' קצ"ה שכן היו רוב הקנינים גם בזמניהם כיון דמדרך העולם ליקח עדים להקנייה כדי שלא יבא הכחשה ביניהם ואגב שמיחדים עדים לזה נוהגין ג"כ העדי' לעשות הקנין בסודר שלהם דהזוכה) ואז כותבין העדים קנינו מפלוני המקנה לפלוני הזוכה במנא דכשר למקניא ביה (וכמו שאנו נוהגין דכותבין כן בשטרותינו) וזהו שסיים בטור וכתב דבהקנה להעכו"ם ע"י אין כותבין בהרשאה וקנינא מיניה (דהוי משמע דהקנה המרשה להעכו"ם ע"י העדים) דהא אין העדים נעשים שלוחים לזכות להעכו"ם ע"י אלא יכתוב וקנה העכו"ם ור"ל שהעכו"ם באמת עושה הקנין חליפין בעצמו ויכתבו העדים כן בהרשאה שקנה העכו"ם וק"ל זהו נ"ל פשוט בדברי הט"ו בענין זה דכתבו שיזהר מלכתוב וקנינא מיניה כו' ולא כע"ש שכתב בזה ז"ל ובלבד שיזהר מלכתוב ביה וקנינא מיני' שמשמע שהעכו"ם הקנה דבר לאחר וקי"ל דאין שליחות לעכו"ם שאינו יכול לזכות משלו לאחרים אלא יכתוב וקנה העכו"ם כלומר שהוא קנה מה שכתוב בהרשא' ולקנות יש לו יד עכ"ל. נרא' שלא דק לא בהענין ולא בהלשון ועפ"ר:
כב סָעִיף טו הרי זה עושה מצוה. ☜ וכתב המרדכי פרק המפקיד דהמורש' אסור לטעון שקר ואפי' הבעל דבר בעצמו אסור לשקר (וע"ל סי' י"ב ס"ו) והא דאפוטרופוס מותר משו' דאם הי' אביהם קיים הי' טוען כן ד"מ סי' קכ"ד:
כג סָעִיף טו שלא בפניו פי' שלא בפני המורשה שלא יקנה המרש' בפני עדים בקנין סודר שלא בפני המורש' דאמר הריני מקנה ומרשה לפלוני על חובי להוציאו מיד פלוני דאין העדים קונין לו שלא מדעת דבר כזה שיש לו בו חובה שהרי אמרי' להמורש' אשר לא טוב עשה ולכן אפי' אם נתרצה אחר כך אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא ☜ וע"ש במרדכי פרק מרובה דכתב כן תחל' בשם ר' יודא בר קלונימוס וכ' עליו ז"ל אמנם לפמ"ש ר"י ניחא דפי' דההיא איירי דוקא כשהוא עושה שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו יכול לטרוח אין זה חובה ואדרב' מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו עכ"ל וצריכין ליתן טעם לדברי מור"ם למה השמיט מסקנת המרדכי דנדא' ממנו דס"ל דלכל הפחות אם נתרצ' אח"כ דשרי ובע"ש כתב מסקנא זו לחוד דכתב ולכן אם נתרצ' אח"כ בדבר וקבלו קנא' שגיל' דעתו למפרע עכ"ל. ונרא' דדעת מור"ם הכריע כדברי ר"י בר קלונימוס דמסתבר טעמי' משום דאף אם מצו' קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצ' להיות מורש' ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מ"ה ס"ל דאף אם נתרצ' אח"כ אין אומרים דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהריצוי ואילך לא למפרע ומתחל' לא חל הקנין ודלא כע"ש:
א סָעִיף א מדינא דגמ' בפ' מרובה (בבא קמא דף ע') אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכת' אמטלטלי מ"ט משום דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכ' רש"י ז"ל דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן ע"ש ומלשון רש"י שכתב מיד הנאמן משמע דלא מיירי ממטלטלי דגזיל' והוא תמוה דהא פקדון לכ"ע יכול להקדישו ולכן נראה מזה מוכח כדברינו שכתבנו בסי' שנ"ד דאפי' מטלטלי ופקדון וציית דינא אלא שיש לו איזה טענה או תביע' על הפקדון שאינו רוצ' הנפקד להחזיר עד שיקוב הדין ביניהם נמי ה"ל דבר שאינו ברשותו כיון שאינו עתה ברשות המפקיד וסתמא דאורכתא לפי שיש לו לנפקד איזה טענ' או תביע' ומש"ה כותב לי' זיל דון וא"כ אפי' במטלטלין דפקדון ה"ל דבר שאינו ברשותו ועמ"ש בזה בסי' שנ"ד ושם כתבנו ראי' לזה. אך במ"ש רש"י הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן תמה הב"י דהא אפי' אינו אלא שליח פטור מאונסין ועוד שמעינן מדבריו דאע"ג דבכל מקום שליח של אדם כמותו אפ"ה גבי תביע' בעינן דוקא מפי התובע דאל"כ אומר לו לאו בע"ד דידי את וכבר נתקשה בזה ברא"ש פ' הגוזל קמא דאמאי בעינן הרשא' הא שליח של אדם כמותו ולפמ"ש הרמב"ן ניחא ע"ש והב"ח מתרץ דכיון דמקנהו גרע משליח וכיון דאותו הקנא' אינו מועיל חייב באונסין ע"ש ודבריו נכונים אלא דאכתי צריך ביאור דהיא גופא קשיא למה נקט רש"י נפקותא אחריני ולא כתב כטעמא דש"ס דמצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את וכדי ליישב דברי רש"י צריכין להקדים שורש הרשא' מה טיבו כי מדברי תוס' נרא' דקנין אינו דהא גבי מטלטלי דגזיל' ליתי' בהקנא' אלא תקנה היא וכן נרא' מדברי הפוסקי' אך שיטת הרמב"ן בזה הוא המחוור לפענ"ד וז"ל הרמב"ן במלחמות ואין לנו בזה אלא מה שהסכימו עליו רבינו הגדול אלפסי ז"ל ורבינו חננאל דודאי איתא לנהרדעי דהא אקשינן מיני' בבכורות ובשבועות ולא מצינו בגמ' מי שחולק עליו ואפרש פשטא וטעמא של הלכה בכאן כדי שיהי' דברי חכמים קיימים דאע"ג דשליח שעשאו בעדים שליח הוא אינו יכול לכופו לבע"ד לדון עמו לפי שאינו בע"ד דידי' אבל באורכתא מפיק מיני' בע"כ וקסברי נהרדעי בלישנא קמא דלא כתבינן לה אמטלטלי דגזיל' וה"ה לזוזי דהלוא' לפי שאין כאן בעלים להרשות בהן כו' וללישנא בתרא ל"ח להכי אלא אע"ג דלא מקנין בעלים הוי ואית להו בגויי' הרשא' בדלא כפריה ואמרי נהרדעי דבעינן נמי ואפיק לנפשך דלא לימא לי' לאו בע"ד דידי את ומכיון שנתנ' לו במתנה ואמר לי' אפיק לנפשך אע"פ שהוא מטבע או גזיל' שאינו יכול להקנותו ואם בא לחזור חוזר מ"מ כיון שעדיין לא חזר בע"ד דידי' הוא כו' וכן במטלטלי דגניב' או דגזילה שלא קנה ואם בא לחזור חוזר אינו יכול לדון עמו אא"כ יש עם הקנא' שליחות והיינו דנהרדעי דסברי דהאי אורכתא אית בי' שליחות ובעי נמי לשון מתנה הלכך ממ"נ מפיק מיני' דהא שליח הוא ואם הלה רוצה ליתן לו ידו כיד הבעלים דשלוחו של אדם כמותו ויכול לכופו שיתן לו מחמת לשון מתנה דבע"ד דידי' היא דהא לנפשי' אפיק ואתי אמימר ואמר הואיל והכי אי תפס לא מפקינן מיני' אע"פ שלא קנה מעיקרא ויכול הי' לחזור בו במתנתו מ"מ כיון שלא חזר בו קנה מאחר שהחזיק כאומר לחבירו שדי נתון לך שיכול לחזור בו ואם משהחזיק חזר לא כל הימנו ואם לא תפס לא מורינן לי' הכי דשליחא הוא ורב אשי פליג ואמר הואיל וכתב לי' דמתעני עלי הדר שהוא לשון שליחות שליח שווי' לגמרי ולא כתב לנפשך אלא כאומר לשליח הוציא לי מעות מיד פ' שבמדינות הים ותשמש בהם לנפשך ותחזירם לי בכאן והוא כקובע לו שכר בשליחותו והלכך בע"ד דידי' הוא ומגו דמשתעי דינא לההיא אגרא משתעי דינא אקרנא כדאמרינן הכא בפלגא ובבעל בנכסי אשתו דהיכא דאית לי' פירא בארעא לא בעי הרשא' או שהוא כמו מתנ' ע"מ להחזיר כ' לנפשך למתנה וכל דמתעני שלא יעכבם לעצמו ע"ש וזהו פי' מקצת שמוע' זו שניתן לכתוב בכאן והוא האמת כדברי רבינו הגדול ז"ל עכ"ל וביאור דבריו דלהכי כתבינן אמטלטלי דגזיל' והלואה משום דהוא שלוחו אלא דאע"ג דשלוחו אכתי מצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את ומש"ה כשכותב לו ואפיק לנפשך הרי הוא בע"ד דידי' דהא לנפשי' אפיק דאע"ג דהוא דשבל"ע מ"מ כיון שלא חזר בו קונה כאומר לחבירו שדי נתון לך דמשהחזיק בו שוב אינו יכול לחזור ולהכי אע"ג דהשתא עדיין לא קנה כיון דיזכה בו אח"כ א"כ ה"ל השתא בע"ד דידיה ותו לא מצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את ע"ש זה המתבאר מדבריו הנחמדים והנה מכאן לנו ראי' שאין עליו תשובה לדברי ת"ה שכתב בכמה מקומות דכל מקום שאין נתפס הקנין כגון במלו' ובדשבל"ע דאי תפס המקבל לא מפקינן מיני' אע"ג דלא ידע המוכר והרמ"א העלה דבריו להלכה למעש' בסי' ס"ו ועיין בסי' קכ"ו ובש"ך השיג עליו בסי' ס"ו והעלה דלא מהני תפיסת המקבל אלא כשידע המוכר בשעת התפיס' ע"ש והרי לנו מדברי הרמב"ן ראי' ברורה לדברי ת"ה דהתפיס' מהני אפי' לא ידע נותן דהא אי נימא מחמת שתיקת הנותן כשידע מתפיסתו מחל לו א"כ היכא ה"ל עכשיו בע"ד במה שעדיין לא חזרו בו הבעלים והא עתה לא אפיק לנפשי' כלל אלא אח"כ כשידעו הבעלים וימחלו לו אח"כ וא"כ אין זה מחמת הקנאת הבעלים אלא מחמת שיתנו לו אח"כ והיא מתנה מחודשת וכן מורה הלשון שכתב כאומר לחבירו שדי נתון לך משהחזיק בו אין יכול לחזור אע"כ כדברי הת"ה דכיון דלא חזר בו זוכה המקבל ע"י תפיסתו כיון שעל פי הנותן זוכה בו ואע"פ דצווי הנותן הי' בדשלב"ע לא גרע בזה דמידי דהוי אשליחות בעושה שליח בדשבל"ע כגון לקדש לו אשה לכשתתגרש דכתבו התוס' בנזיר דף י"ב דמהני וכמו שמביאין ראיה מנשים העושין שליח להפריש חלה מקמח שהוא דבר שלא בא לעולם ע"ש וא"כ צ"ל דמהני לי' צווי של המשלח אע"פ שהוא בדבר שלא בא לעולם א"כ מכ"ש בזה שהוא זוכה ע"פ צווי המוכר או הנותן ולהכי כשקדם ותפס כל זמן שלא חזר בו המוכר מהני והא דמשמע בש"ס פ' איזהו נשך דהוא מדין מחיל' דפריך מיני' למימרא קסבר רב נחמן מחילה בטעות הוי מחיל' וע"ש ודאי מתורת מחילה הוא כיון שלא חזר בו הרי הוא עכשיו ע"פ צווי המוכר מה שתופס אלא דה"ל מחילה בטעות משום דסובר המוכר שהוא אינו יכול לחזור ולהכי פריך ממחילה בטעות וז"ב להלכה כדברי הת"ה ודו"ק היטב אלא דצריך ביאור לישנא קמא דנהרדעי דסברי דאין כותבין על מטלטלי דגזילה משום דר' יוחנן דה"ל דבר שאינו ברשותו אבל בפקדון שהוא ברשותו כגון שאין לו שום טענה ותביעה ורוצה להחזיר ודאי כותבין וטעמא מאי הא לפי מ"ש במרדכי דמעיקר' מדינא דש"ס הי' צריך הקנא' ממש כקנין סודר או אגב להקנות גוף הפקדון ואתי נהרדעי ואמרי דא"צ קנין אלא שכותב לו זיל דון וזכי וע"ש וא"כ כיון דבפקדון נמי לא קני השתא דהא אינו עושה קנין ובשטרא לא קני במטלטלין וע"כ אינו אלא משום שליחות ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את משום דיזכה בו אח"כ וכמ"ש הרמב"ן ואם כן במטלטלין דגזילה נמי נימא הכי כיון דגם בדשבל"ע יזכה בו אח"כ ואף על גב דמלשון הרמב"ן נראה דס"ל לישנא קמא דנהרדעי הי' קנין גמור מדברי המרדכי לא משמע הכי וכן משמע ממשנה שבועות משביע אני עליכם שיש לפ' דמוקי לה בבא בהרשא' ואי הוי קנין גמור לאו מנה לפ' אלא מנה לי וכיון דלישנא קמא נמי לאו קנין גמור הוא א"כ מ"ש פקדון או גזילה וכמ"ש: אמנם לפי מ"ש בת"ה דאפי' היכא דמהני תפיסה אבל הלוה לא נפטר מחובו ע"ש דאם הקנה לו שטר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דאם קדם הלוקח וגבה מה שגבה גבה אבל הלוה לא נפטר מחובו מן המוכר והמוכר תובע ללוה במה שחייב ולא נפטר במה שנתן ללוקח ע"ש והובא בסי' ס"ו סעיף י"ז ע"ש ולפי"ז ניחא לישנא קמא דנהרדעי בפקדון כותבין משום דיזכה בו אח"כ אבל בגזילה אע"ג דיצטרך לדון עמו משום דהוי בע"ד ע"י תפיסה ויחזור ויתבע מן הנאמן כיון דהוי דשלבל"ע ואי משום דהמורשה יחזיר למפקיד דהא אינו אלא מתנה ע"מ להחזיר ולהכי כתב רש"י אם נאנס מיד השליח יחזיר ויתבע מיד הנאמן וכמ"ש בת"ה ובש"ע סימן ס"ו שם אבל פקדון דאיתיה בהקנאה אע"ג דהשתא אינו עושה קנין מועיל הקנין שיעשה אח"כ במשיכת המעות לפטור גם את הנפקד. ולישנא בתרא דנהרדעי סברי דיש בו נמי משום שליחות ומש"ה פטור הנאמן מן האחריות ודו"ק. ובזה יתיישב קושיות תוס' שהקשו שם בסוגיא ללישנא קמא דנהרדעי היכי מתרץ מתני' דבכורות דמתני' דשבועות מצי לאוקמי בקרקע או בפקדון אבל ההיא דבכורות קשיא ע"ש ולפי מ"ש טעמא דלישנא קמא אינו אלא משום שלא יחזור ויתבע מיד הנאמן אם יאבד באונס והתם במתני' דכהן מצי מדחי לכל חד וחד אלא על ידי הרשאה מוכרח ליתן לאחד אבל אם יהיה נאבד מזה ודאי תו לא יצטרך לשני דהא מצי מדחי מש"ה מהני הרשאה אפי' ללישנא קמא ובחדושי רשב"א פ"ד משבועות האריך בענין הרשאה וז"ל ותדע לך דללישנא קמא אפי' מלוה בשטר לא כתבינן מדתני אמימר טעמא כדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדישו ואם אית' דלא אמר אלא בגזיל' או במלוה ע"פ מאי דוחקא דמוקי לה כר"י דלית ליה כסתם מתנה דצנועין לוקמה כר"ע דהא מלוה ע"פ וגזילה שאינה קיימת אי אפשר ליתנה ולמוכרה אפי' לכ"ע וכדאמר בקידושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והמקדש את האשה במלוה אינה מקודשת וע"כ ללישנא קמא אין כותבין אפי' במלוה בשטר ואפי' לא כפרי' ואפי' בשטר מקויים דהא ביכול להקדישו תליא לי' ע"ש ולא ידענא הראיה שהביא מקידושין ושוין במכר ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו הא התם המלוה ודאי יכול ליתנו דמחילה אינו צריך קנין אלא דאינו עושה קנין וקידושין: ועוד בעיקר הסברא שהעל' דללישנא קמא אפי' לא כפרי' ואפילו מלוה בשטר אין כותבין הרשאה ע"ש שכתב וז"ל ואפי' לדברי ר"ח דאמר מכירת שטרות דאוריי' ויכול להקנות בכתיבה ומסירה אפ"ה איכא למימר דסברי נהרדעי דאין כותבין הרשאה משום דהרשאה הקנאה גרוע' היא לפי שאם ירצה המורשה להחזיר ולהוציא הממון מיד המורש' מוציא ואפי' תפס כדרב אשי דהקנאה גרוע כזאת אין כותבין אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדיש מקדיש ואלו ללישנא בתרא כותבין כו' כדרך שהוא יכול להקנותו ואע"פ שאינו יכול להקדישו ע"כ ע"ש גם בזה לא ידעתי למה אינו יכול להקדישו כיון דיכול למכרו מדאוריי' למ"ד מכירת שטרות דאוריי' ולמה הקדש קיל מקנין ואפשר כיון דבעינן כתיבה ומסירה א"כ אין הקדישו במקום כתיב' דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אפשר דהיינו דוקא במקום מסירה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא אית' אבל לא במקום כתיבה ואע"ג דאם כותב להקדש קני לך היה מהני ולא גרע מהדיוט מ"מ אינו בתורת הקדש דהקדש היינו שהוקדש רק ע"י אמירת פיו ושטר כיון דצריך כתיבה כיון דהקדש לא מהני במקום כתיבה א"כ לא מהני מתורת הקדש רק מתורת קנין הדיוט מש"ה ס"ל ללישנא קמא דאין כותבין הרשאה עלי' וצ"ע ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק ב' וע"ש עוד שכתב וז"ל עוד אפשר להעמידה בגזילה קיימא ואיכא עדים דראו הגזילה דגזילה חוזר בעיני' וללישנא קמא לא כתבינן דלא מצי מקדיש וכל היכא דלא מצי מקדיש לא כתבינן אורכתא וכדכתבינן לעיל וללישנא בתרא כתבינן דכל דלא מצי כפריה והיא בעיני' ולא מצי כפר כגון דאיכא עדים וראה אי בעי מקנה ליה אגב קרקע דברשות זה קיימי דהא הדרא בעיני' אלא דלא מצי מקדשי גזירת הכתוב הוא לדעת ר' יוחנן וכדדייק קרא את ביתו קודש מה ביתו ברשותו ממש אף כל ברשותו ומ"מ מצי לאקנויי ותדע לך דהא למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה לאו ברשותיה דמלוה קיימא ואם קידש זה את האשה מקודשת ואם ניתנה במכר קנאו וכדתני' ושווין במכר שזה קנאו וכדאי' בקידושין כו' עכ"ל. גם בזה דבריו נפלאו דנימא אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו ואנן קי"ל להלכה מרווחת דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וילפינן לה מהקדש ועיין בטור וש"ע סי' שנ"ד ועוד דהא במרוב' אמרינן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ור' דוסא מיירי מהפקר ע"ש אלמא דאינו יכול אפי' להפקיר דבר שאינו ברשותו וילפינן לה ע"כ מאיש כי יקדיש את ביתו וא"כ ה"ה שאינו יכול להקנותו ומ"ש ותדע דהא למ"ד מלוה לאו להוצא' ניתנה יכול לקדש בו את האשה התם למ"ד מלו' לאו להוצא' ניתנה א"כ יכול הוא לחזור בו ה"ל כמו פקדון דכל היכא דאי' ברשותי' דמרא הוא כיון דיכול הוא ליקח ממנו ואין זה כמו גזיל' אלא כמו פקדון ועוד דאפי' בגזילה נמי מקודשת אם הוא גזל דידה דאע"ג דאין יכול להקנות גזיל' היינו לאחר אבל לנגזל גופי' יכול הוא להקנותו וכדמוכח בפ"ק בקידושין דף י"ג גבי קידשה בגזל דידה דהיכא דשידך מקודשת משום דמחלה לו ע"ש אלמא דיכול הוא להקנות גזלו לנגזל עצמו ועמ"ש בביאורי לאה"ע סי' כ"ח ע"ש ולכן דברי הרשב"א בכל זה צ"ע:
ב סָעִיף א אבל אין כותבין הרשא' שביד חבירו שכפר בה ע' ביש"ש סי' י' שכתב שם בטעמא דאין כותבין על גזיל' שכפר ועל קרקע שכפר כותבין הרשא' אע"ג דגבי קרקע נמי מיחזי כשיקרא משום דגבי גזיל' מדינא אין כותבין כיון דאינו ברשותו ליתא בהקנא' ואינו אלא משום תקנ' ומש"ה כל דמיחזי כשיקרא אין כותבין אבל בקרקע דלעולם ברשותו הוא וכותבין בדינא לא חשוב כמיחזי כשיקרא ע"ש ודבריו נכונים בטעמא אך מדברי רש"י שם בבכורות דף מ"ח ובפ' שבועות העדות משמע דהא דאין כותבין על מטלטלי דכפרי' היינו משום דליתי' בעיני' להכי מיחזי כשיקרא שכותבין שיש לו אצל זה ואפשר דאין לו כלל אבל קרקע דאיתא בעיני' ולא שייך תחות ידי' דחברי' אלא כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרא קמא עומד לא מיחזי כשיקרא כלל ע"ש ברש"י וע"ש עוד ביש"ש שכתב וז"ל גם מ"ש הרמב"ם שגם בפקדון דכפרי' לא כתבינן הרשא' מדין התלמוד אין הדין עמו דפקדון דומה לקרקע והוי כאלו ברשותו כמו שהוכחתי וכותבין בדין תורה בקנין גמור לפיכך לא חיישינן למיחזי כשיקרא בקנין גמור כדפי' לעיל עכ"ל. ונפלאתי על דבריו שכתב על דברי הרמב"ם ואינו בדין והא ודאי בדין דפקדון דכפרי' הרי הוא כמו גזיל' וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג ממכיר' הובא בטור וש"ע סי' רי"א דפקדון דכפר אינו ברשותו:
ג סָעִיף ו הי' לו חוב על עכו"ם עיין ב"י בסי' ע"ו מחודש ט"ז ראובן הי' לו שטר על גוי ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לגוי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה ליתן לו שטר אחר משלו בפרעון שטרו וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם יגבה תוך ב' חדשים ואם לאו שלא היו רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בלא תנאי כתב הרא"ש בתשוב' כלל ס"ב השטר שנתן שמעון לראובן צריך הי' שיקנהו בכתיב' ומסירה והעדים שהיו בקצין העסיר' אם אינם מעידים על תנאי חליפין גמורין הן בלי תנאי כיון שלא נעשה התנאי בפני עדים עכ"ל. ויש לתמוה עליו דכיון ששמעון גבאו מיד כבר זכה ראובן באותם מעות ושלו הם ובשביל ששמעון הטעהו לא איבד זכותו עכ"ל. ולענ"ד דברי הרא"ש נכונים דלא שייך הכא זכיי' לראובן כמ"ש תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא תימא אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד נכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות במציא' לחבירו הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירו אלא בא לזכות מעותיו למלו' ע"י זה הלו' אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי ע"ש הרי מבואר דאפי' הישראל הוא שלוחו של ישראל הזוכה כל שמעותיו של נכרי הוא אינו יכול להיות שלוחו של נכרי לזכות לישראל במעותיו ועמ"ש בסי' קס"ג:
ד סָעִיף ט עד שיחרים כתב ביש"ש פ' הגוזל סי' ל"ז ז"ל ואם המורש' קיבל עליו בחרם שיבא המרש' עם הנתבע למקום פ' ועתה טען משלחו שאונס הוא לו שלא יכול לבא ולילך בעצמו. כתב מוהרא"י בכתביו אשר כתבת שהדבר מפורסם שסכנה הוא לרב המשלחו שיבא בעצמו לברעסלי ומתוך כך דעתך שהוא פטור מן החרם כו' אמת אנן סהדי דלהכי לא שוי למורש' שליח להקים עליו ולאסור איסר על נפשו בחרם שיכנס בסכנה ובלא"ה בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסר בשבוע' על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבוע' ע"י השליח כו' אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפ' השולח גבי הא דמייתי ר' יהוד' ראי' מהא דנשבעו להם נשיאי העדה דאינהו נמי הוי אפטרופסין ושלוחן של העיר וע"ש אמנם מדברי התוס' בנזיר משמע דשבועת נדרים ליתי' ע"י שליח שהקשו דף י"א ואיכא למידק תנאי שבנזיר היכי הוי תנאי והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי כדאמרי' לענין חליצ' וע"ש שתירצו דקרבנות יכול לשלוח ע"י שליח וכן הקש' המרדכי פ' הכותב וכן הרמב"ן פ' י"נ כולם נתחבטו ונתלבטו בקושי' זו הרי משמע להדיא מדבריהם דנדרים ושבועות ליתי' ע"י שליח ועיין במשפטי החרם להרמב"ן בס' הכלבו בשם הראב"ד והי' מחמיר בשבועת ש"ץ אפי' מי שלא ענה אמן אחריו ועוד מפני שש"ץ בשליחות עצמן משביעין וכ' הרמב"ן ז"ל ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב אלא בשבועת העדות בלבד וכו' מ"מ במה שאמר מפני שהוא משביעם לדעתן יש לחוש עכ"ל וע"ש ומשמע מזה דיש שליחות לשבועה וצ"ע ועיין בר"ן פ"ק דפסחים שכתב גבי הפקר דליתי' ע"י שליח וכ' הב"י בא"ח סי' תל"ד טעמ' דבהפקר לא מהני שליחות משום דהפקר מתורת נדר כדמוכח פ"ק דנדרים וכמ"ש הרמב"ם בהל' נדרים וכיון דמדין נדר הוא לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחות שאהא אסור בו אינו כלום וע"ש הרי דנדרים אינו בשליחות וצ"ע ומהא דנשיאי העדה י"ל דטובי העיר יש להם כח דחרמיהן חרם וה"ה שבועתן שבוע' ואפי' בע"כ של בני העיר:
ה סָעִיף יד שיזהר מלכתוב ז"ל הט"ז לפי' הסמ"ע דבסודר תלי' מלתא של מי יהי' הי' להפוסקים להזכיר ענין הסודר ולא הכתיב' וכ"ת דהא בהא תליא דאם הסודר של העדים דוקא כתבינן וקנינא הא ליתי' דהא בימי התלמוד הי' הקונ' נותן הסודר ואפ"ה היו כותבין ל' קנינא כדאי' פ' י"נ אלא נלענ"ד דיכולים העדים לתת סודר שלהם לכותי להקנות לו רק שלא יכתוב בלשון השטר וקנינא מיני' דהלשון מורה על שליחות שקנו בשבילו דאין שליחות לכותי אלא שיכתבו וקנה הכותי דהיינו ע"י הסודר של העדים שעל ידו קונה חוב פ' עכ"ל והגאון ח"צ כתב עליו ז"ל אמר המגיה דברי הרב שגבו ממני עכ"ל: אמנם דע לכאורה יראה דסודר שנותנין העדים אינו אלא בתורת שליחות אבל כתבנו בסי' קצ"ה סק"ט דע"כ אינו משום שליחות מדכתב בש"ע שם אין קונין בשבת ואם קנו אעפ"י שעשו עבירה קנו ואע"ג דכבר הי' מנהג בזמניהם שעדים נותנין סודר שלהם וכמ"ש בטור בשם הרא"ש וא"כ אין שליח לדבר עבירה ואפי' במידי דרבנן ולכן העליתי שמה דאין צריך שליחות אלא כיון שנותנין סודר שלהם קנה מדין עבד כנעני וכדאמרינן פ"ק דקידושין דף ח' הילך מנה ויהי' שדך מכור לפ' דקנה אותו פ' מדין עבד כנעני ובעבד כנעני אמרינן פ"ק דקידושין דאפי' בע"כ של העבד הוא משום דקבלת רבו גרמה ואע"ג דקנין אינו בע"כ מ"מ כל שהוא רוצה אינו צריך שליחות וקנה ממילא ע"י סודר של העדים וע"ש באורך וא"כ ה"נ מהני אפי' בעכו"ם כיון דאינו צריך שליחות וממילא קנה ע"י סודר של אחרים וקבלת מקנה גורם ולזה העיקר שלא לכתוב בלשון המורה שליחות אלא שיכתבו וקנה הכותי והוא קונה ע"י סודר של העדים וז"ב) (וכן משמע מדברי תוס' ישנים פ"ק דקידושין וז"ל שלא לכתוב וקנינא מיניה דקנינא מיניה משמע שהעדים שלוחים לקבל הקנין ואין שליחות כו' ומשמע דאין הקפידא רק על כתיבה שלא לכתוב בלשון שליחות ודוק:
ו סָעִיף יד וקנה העכו"ם מדין חליפין בא"י עיין ש"ך ובתומים כתב ז"ל והנה מכאן נראה דקנין אגב אינו בכותי דאל"כ למה לא ציוה ר"ת בהרשא' של כותי לכתוב אג"ק וגם בחמץ ובכורות למה לא ציוו המחברים להקנות אג"ק כמו שבאמת לא מצינו בשום דוכתא דקנין אג"ק יועיל בכותי ע"ש וכתבו אגב ריהטא דהא כבר כתוב קנין אגב בדברי ר' ירוחם נתיב ך' ח"ב ז"ל ולצאת ידי שניהם יקבל מהכותי מעות בשביל אזן הבהמה כו' או יקנה להכותי המקום שבהמה עומדת שם ויקנה לו אגבי' אזן הבהמה מן העובר וע"ש וכבר נתפשט בכל ישראל במכירת חמץ על קנין אג"ק והוא מדברי הגאון מוהר"ש קודנייבור דשדי נרגא בקנין חצר משום דחצר מדין שליחות ואין שליחות לכותי וז"ב:
א סָעִיף ו חוב על עכו"ם. בקצה"ח כתב על הב"י שכתב בשם תשובה דראובן שהיה לו שטר על גוי ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מידו ואמר לראובן שנתן לגוי זמן ב' חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון שטרו וכו' וכתב הב"י ויש לתמוה עליו דכיון ששמעון גבאו מידו כבר זכה ראובן באותן מעותיו ושלו הם ובשביל ששמעון הטעהו לא איבד זכותו עכ"ל הב"י. וכתב בקצה"ח להביא ראיה מדברי התוס' בב"מ ע"א בד"ה בשלמא סיפא לחומרא דא"י לזכות המעות מן הנכרי אפי' בישראל שעשה שליח לישראל הב' וקיבל מעות מן הנכרי ע"ש ותמוהין מאוד דבריו דאף דזה אמת דאין המעות נקנה לישראל מ"מ הנכרי נפטר מהלוא' כמבואר בסי' קע"א באומר שלח ע"י עכו"ם דפטור אף שאין שליחות לעכו"ם ודמי למ"ש הריטב"א בקידושין באומר הנח ע"ג קרקע והפטר דנפטר מהלוואתו והלוה יכול לחזור וליקחם דלא נקנה המעות למלו' והדין דין אמת אבל מ"מ נהי דהמעות עדיין של העכו"ם מ"מ מה"ת לא יהיה המלו' יכול לגבות דמי חובו של עכו"ם ממעות הללו בפרט שא"א לו לתבוע החוב ממקום אחר רק ממעות הללו והמעות הללו נעשו כאפותיקי מפורש והמלו' זכה שיהיה המעות אצלו כאפותיקי מפורש ובוודאי שאין שום אדם יכול לקחתם רק המלוה גובה חובו מהן בהנח ע"ג קרקע והפטר ודאי דאין שום אדם יכול ליקח אותו להשתמש בהן רק המלו' גובה חובו מהן ואם לקחן אחר המלוה מוציא אותו ממנו בדיינים וזה ברור ופשוט:
ב סָעִיף ט א"י לעכב עש"ך סעיף קטן כ"א ויש שם ט"ס וכצ"ל וא"כ מה שכתב לו בשטר ליתן מחצה שליש ורביע הוי כמו שמכר לו חצי החוב ועש"ך ס"ק כ"ד ויש ט"ס וצ"ל אם יש לו נכסים אז לערב כשר לעדות וכו':
א סָעִיף א כפר. כבר בב"ד טור מהראב"ד. ש"ך:
ב סָעִיף א ולמסור. וה"ה כשמקנה לו השטר באגב למאי דקיי"ל בסי' ס"ז ס"י דשטר נקנה באג"ק אפי' בלא כתיבה ומסירה. שם:
ג סָעִיף א בשטר. פי' הסמ"ע דאף שאין השט"ח בידו למוסרו לו בכתיב' ומסירה דאז מדין הש"ס אין מרשין עליו ופי' זה הוא דלא כב"י והש"ך כתב דלא מצא בב"י שום משמעות שיכחיש פי' זה ועוד נ"ל ממשמעות הרמב"ם ומחבר דתקנת הגאונים היתה אפי' במלוה ע"פ דלא כפריה וכן משמע בכ"מ עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
ד סָעִיף א פה. כיון שאינו שכיח להלוות בלא שטר לא חששו בכה"ג שילוה לו ע"פ וילך למדה"י דבדבר דלא שכיח לא תקנו וכמ"ש הט"ו בסי' ס"ז בתקנת פרוזבול דלא תקנוהו בלוה שאין לו קרקע. סמ"ע:
ה סָעִיף א משליח. פי' שאם נתן לו הנתבע ונאבד או נאנס פטור דכיון שמסרו לשליח הרי הוא באחריות המשלח. שם וש"ך:
ו סָעִיף א דכפריה. דלמחזי כשקרא לא חיישינן בכה"ג ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ב וס"ח וסי' צ' וקכ"ט עכ"ל הש"ך ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ל"ג וק"פ ובמהריב"ל ס"ב סי' נ"ז ובמבי"ט ח"ב סי' ע"ד ובמהר"ש הלוי חח"מ סי' י"ב ובפליטת ב"י סי' כ"א ובתשובת מהרי"ט חח"מ סי' פ"ה:
ז סָעִיף ב להרשות. והש"ך כתב דלמאי דקי"ל דתקנה עשו בשליחות א"כ יכול להרשותו אף אשבועה וכן משמע בטור ובמרדכי וכן נוהגין להרשות אף אשבוע' עכ"ל:
ח סָעִיף ב תביעה. מה שלמד כן בד"מ מדברי המרדכי כבר השיגו עליו הסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים דאין פי' דברי המרדכי כן אלא כונתו לומר דהרשא' מהני אף על התביע' כיון דאינו אלא שליחות אבל כשמקנה לו במכר או במתנה א"י להקנות התביע' וכאן בהג"ה לק"מ די"ל דהרמ"א כ"כ לסברת המחבר דא"י להרשות אשבוע' דפשיטא דשבועה ותביעה חד דינא אית להו שהם דברים שאינן נקנין בקנין וכ"כ בד"מ להדיא דדמי להדדי מיהו לדידן דקי"ל דאין הרשא' תלוי' בקנין יכול להרשותו אתביע'. ש"ך:
ט סָעִיף ג לשני. ואפי' לא ביטל בפירוש הרשא' הראשונ' אמרינן דמסתמא בטלה הואיל והרשה אחריו לאחר אם לא שידוע שלא ביטל הראשונ' אלא שיתן לאיזה שיבא ראשונ' שאז כשבאו יחד יתנו לאיזה שירצה ומשמע מדברי בעה"ת דאף אם נתן הממון למורשה הראשון ונאבד מידו צריך לחזור וליתנו למורשה השני או להמרשה כיון שידע בביטול עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דאם דן עם המורש' הראשון ונתחייב הנתבע א"י לסתור הדין ולומר כיון שבטל אותך נמצא לאו בע"ד דידי את דכיון שזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו במה שנתחייב הנתבע שפיר הוי בע"ד דידי' וראי' לזה ממ"ש מהרא"י בכתביו סי' רי"ז ומביאו הרמ"א בר"ס קכ"ב בקצרה דאם אחד רוצ' להתערב בעד הרשא' מחויב לדון עמו מטעם זכין לאדם כו' א"כ כ"ש הכא דאנן סהדי שחבירו יסכים עמו כיון שכבר זכה בדין עכ"ל:
י סָעִיף ד לאחר. נראה דאם נתן הנתבע להאחר ע"פ הרשאת הראשון חייב באחריות וכ"כ מהרש"ל אבל המורשה הראשון פטור דלא ה"ל לנתבע ליתן כיון דא"י להרשות לאחר. ש"ך:
יא סָעִיף ד רצוני. ונראה דאפי' יאמר המורש' השני שזה ישיב לו על תביעתו ואם יזכה בדין לא ימסור לו המעות דהשתא לא שייך לומר אין רצוני כו' אפ"ה אין הנתבע מחוייב להשיב ועי' בא"ע סי' קמ"א סנ"א מיהו אם הוא בענין שא"י לומר לו אין רצוני כו' כמ"ש בסי' רצ"א אם הרשה לאחר ונתנו לו הנתבע פטור. שם:
יב סָעִיף ו לשלם. דאומדן דעת הוא שלא הי' כוונתו שימחול החוב להעובד כוכבים רק שיתפשר עמו. שם:
יג סָעִיף ז מונח. כתב מהרש"ל דמ"מ היכא שבא המורש' עם שטר חתום והנתבע טוען לישתבע לי המרש' דלא פרעתיו אין בידו לעכב הממון בשביל תקנת רב פפא רק ישלם להמורש' והב"ד שבמקום הנתבע יכתבו לב"ד שבמקום המרש' וישבע בפניהם או אח"כ כ"ז שיפגע בו מזקיקו לשבועה ע"כ ואין דבריו נראין ומ"מ נראה מדבריו דדוקא בכה"ג כיון דאין משביעין אותו אלא היכא דאמר אשתבע לי וכמ"ש בסי' פ"ב מתקנת' דר"פ אבל בפוגם שטרו או ע"א מעידו שהוא פרוע וכה"ג דמשביעין אותו אפי' לא א"ל אשתבע לי מדין המשנ' כמ"ש בסי' פ"ד ושאר דוכתי יכול לעכב הממון ולהניח בב"ד שלו עד שישבע לו וכן עיקר ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' נ' עכ"ל הש"ך (ודוקא במקום שיש חשש בטענותיו שטוען דדך הערמה אבל אם רואין טענת הנתבע ישרות באין מרמה א"צ להוציא הממון מידו הרשד"ם חח"מ סי' ס"ג ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"פ. כנה"ג):
יד סָעִיף ח לבא. עמ"ש בסי' ע"ה ס"ק ס"א בשם הש"ך ע"ש:
טו סָעִיף ט לעכב. וי"א שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרש' ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ל הטור וכ"פ מהרש"ל ומשמע דלסברא ראשונ' אפי' בשבועת היסת דינא הכי ודלא כתשובת מבי"ט ח"א שאלות השניות סי' כ"ג דדוקא ש"ד אין מעכבין כו' ע"ש כ"כ הש"ך וע"ש מ"ש עוד בשם מהרש"ל בדין אם יש למורשה חלק בגוף התביע' ע"ש ובט"ז:
טז סָעִיף י ידוע. וכ"ש אם הורש' בחנם וגדולה מזו כתב בת"ה סימן שנ"ד דאפי' א"ל המרש' שכרך יהי' תלוי ברצוני אם ארצה ליתן לך או לא מ"מ לא מחשב המורשה נוגע בדבר ויכול להעיד כיון דאין שכירתו ודאי והביא ראי' לדבריו ומסיק מיהו הכל לפי ראות הדיין ע"ש והביאו בד"מ וכתב שהב"י כתב ע"ז דל"נ לי' ושאינו יודע למה עכ"ל הסמ"ע ולענ"ד יפה כתב הב"י דאין דברי הת"ה נראין דלא כתב שם כן אלא מהראי' ממ"ש התוס' דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו לעדות וה"ה הכא ואין זה ראי' דהתם ליכא השתא אפי' ספיקא דהא ודאי לית לי' אלא דשמא יתעשר לאחר זמן בשביל זה לא פסלינן לי' אבל הכא איכא ספיקא דילמא מירווח השתא ויש לחוש שיעיד שיתן לו שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משאינו יזכה עכ"ל הש"ך (ועיין בתשובת הרמ"א סי' ק"ד):
יז סָעִיף יא נראה. צ"ע למה כתב המחבר בלשון נ"ל הלא גם הטור כ"כ וז"ל לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה א' מהעדים כו' עכ"ל הסמ"ע ולק"מ דבמקצת ספרי הטור איתא לא ירשה א' מקרובי העדים וכ"כ מהרש"ל ופסק כן דהוא עצמו פסול ולענין דינא העיקר כהמחבר וכ"נ דעת מהרי"ו בתשוב' סי' קי"ט ומשמע עוד שם דמתחל' לא קצץ לו שכרו וזה רוצה לפסלו יקצוץ לו אח"כ ויעיד דבממון מהני סילוק כמ"ש בסי' ל"ז. ש"ך:
יח סָעִיף יא קבלן. כתב הסמ"ע דה"ה מערב דעלמא כשאין להלוה לשלם אבל אם יש לו דצריך לגבות מהלו' תחלה איך יבא הלוה להיות מורשה לגבות מהערב תחלה לכן כתב ע"ק שהוא מותר בכל ענין ונרא' דכשאין ללוה עתה ממה לשלם מקבלין עדותו על הערב להוציא מידו ולא אמרינן שהוא נוגע בדבר כי יחשוב שמא היום ומחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלו' מידו ולכן רוצה שיגבה עתה מהערב דס"ס אין לו ריוח בזה דהא כשיהי' לו יחזיר הערב עליו ודוחק לומר משום דהשני נוח לו כו' ועוד לא נחשב בזה נוגע בדבר כדכתבו התוס' בפ' חזקת הבתים דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו ודומה לזה כתבו הט"ו בסי' ל"ז ס"י ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה:
יט סָעִיף יב יבא. כלומר עצה טובה קמ"ל דהלוה יעשה כל מה דאפשר שלא יבא לדון עם המורשה אבל ודאי אם המורש' תובעו א"י לומר לא אדון עמך כי יש לי עדים הקרובים לך או י"ל שיכול לומר כן לא אדון עמך כו' שאני אומר שהמלוה מינה אותך בכונה למורשה שתפסול העדים רק אם כבר דן עמו והפסק תלוי בעדים שוב א"י להביא עדים שהם קרובים לו עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דנראה פשוט שאם לא ידע מאלו העדים ודן עם המורשה שיוכל אח"כ לבטל המשפט כדי שיעיד לו העד שלו ע"כ):
כ סָעִיף יב חלק. דוקא כשיש לו חלק בגוף התביעה נמצא הקרובים פסולים להעיד למורשה בין לזכות בין לחובה כמ"ש בסימן ל"ג ס"י אבל כשאין לו חלק בתביעה עצמה אע"פ ששכרו תלוי באם יוציא דוקא מ"מ הם אינם מעידים למורשה בממון זה רק שנוגעים הם ונוגע כשר להעיד לחובה כמ"ש ר"ס ל"ז וכדמוכח ממ"ש הפוסקים דנאמן להעיד פלוני רבע שורי להרוג אף השור כמ"ש בסי' ל"ד סכ"ו ע"ש. ש"ך:
כא סָעִיף יג פירות. אבל אם הי' הבעל אוכל פירות אפשר דלא הי' יכול לשלוח הרשא' ע"י אשתו אע"פ שהגוף ישאר לה ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קכ"ב ס"ח דהאיש יוכל לדון עם המחזיק בנכסי אשתו אף בלי הרשאה כשיש בו פירות מתוך שיכול לדון על הפירות דשאני הכא דלא נראה הנאתה ממנו אף כשתוציא שהרי הבעל אוכל פירות וגם גוף השדה אם תמות היא קודם ישאר ביד בעלה ומקור דין זה נתבאר בא"ע סימן פ"ה ע"ש כ"כ הסמ"ע וכ' הש"ך דנראה מדבריו דה"ה אם נתן מתחל' מתנה לאשתו קרקע ע"מ שיאכל הפירות א"י לדון עמו על הפירות וכן אם הוא בענין שהקרקע היא של בעל כל ימי חייו והפירות של אשתו א"י לדון עמו. ולע"ד זה אינו דאדרבה יותר מסתבר שיוכל לדון כשהקרקע שלו משיכול לדון כשהפירות שלו והכא שאני דאם הי' אוכל פירות נמצא לא היתה יכולה לדון בהרשא' זו על הפירות דהא לא שייך לומר מתוך שיכולה לדון על הקרקע כו' דהא בקרקע גופה עדיין אין לה שום זכות והיאך נאמר בה מתוך משא"כ בסימן קכ"ב שהפירו' כבר הם שלו ושייך לומר מתוך כו' עכ"ל:
כב סָעִיף יד עובד כוכבים. כתב הסמ"ע בשם הטור דילפינן מקרא דעובד כוכבים קונה בחליפין מש"ה כשהעובד כוכבים נותן סודרו לישראל המרשה ואוחז בו ומקנה לו חליפיו חובו או פקדונו שיש לו ביד אחר זכה העובד כוכבים בו כדין מורשה ומהני מיהו זהו דוקא כשהעכו"ם עצמו מוסר החליפין לישראל אבל אין העדים יכולים לקנות עבורו מהמרש' כדרך שאר קנינים דהעדים נותנין סודר שלהם להמקנ' והם זוכים להקונה עבורו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש הטור בסי' קצ"ה שכן הי' רוב הקנינים גם בזמניהם כו' ואז כותבין העדים קנינו מפלו' המקנה לפלו' הזוכה במנא דכשר כו' וזהו שסיים הטור דבהקנה על ידו לעובד כוכבים אין כותבין בהרשא' וקנינא כו' דהא אין העדים נעשים שלוחים לעכו"ם לזכות על ידו אלא יכתבו וקנה העכו"ם ר"ל שעשה העובד כוכבים קנין חליפין בעצמו עכ"ל והש"ך כתב דמהרש"ל חולק ע"ז והעל' דבהלוא' ושאר דברים שאינן נקנין בחליפין פשיטא שאין הרשא' מועיל לעובד כוכבים דכיון דבזה אין המורש' רק בתורת שליחות ואין שליחות לעובד כוכבים אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעובד כוכבים בק"ס שמועיל חליפין לעובד כוכבים אבל לא יכתוב כל מה דמתעני כו' שהוא לשון שליחות עכ"ד וכה"ג כתב בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ט ע"ש ובזה הי' נרא' לומר דגם דעת ר"ת כן כו' רק מדברי המחבר משמע דהרשא' מועיל לעובד כוכבים בכל ענין אך לבי מהסס בעיקר הדין שסובר ר"ת דחליפין מועיל לעובד כוכבים כו' ע"ש שהאריך בראיות וכתב דכן מצא בתשובת מהר"מ מינץ סימן ה' שכתב בפשיטות דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים גם בתשו' מהרשד"ם סימן נ"ט כתב שנ"ל דסברת ר"ת דעת יחיד היא כו' אך שלא כתב טעם לדבר וע"ש:
כג סָעִיף יד שליחות. ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ל"ג כתב דהיכא שהמרש' והמורש' הם עובדי כוכבים או אנוסים לא מהני הרשא' בין בדיני ישראל בין בעש"ע אף לר"ת וע"ש וכתב בתשו' דברי ריבות סימן ש"א דלדעת ר"ת ה"ה דעובד כוכבים יכול להרשות לישראל ע"ש ובתשובת הרשד"ם סימן נ"ט פסק דאף ר"ת מודה דעובד כוכבים א"י להרשות ישראל וע"ש. ש"ך:
כד סָעִיף טו עשה. (ומיהו הבא בהרשא' כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות נראה דאינו בכלל ואשר לא טוב עשה בעמיו. ג"ת דף ש' וכן פשט המנהג. כנה"ג):
כה סָעִיף טו אלם. נרא' דהרמ"א הבין מ"ש הב"י בשם התוס' דר"ל שהמורש' הוא אלם אבל זה אינו אלא כוונת התוס' לומר דלפעמים המלו' אינו רוצה לדון עם הלו' מחמת שהלו' הוא אלם ובעל טענות ואינו רוצה לריב עמו א"כ מורש' זה לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו ומה לו בזה יתבענו המלוה בעצמו אבל כשאין יכול לטרוח להביא מעותיו מצוה קעביד וכ"מ בכ"מ דכונת התוס' שהלוה הוא אלם ולפ"ז נראה דאין כאן פלוגת' כלל וכולם לדבר אחד נתכוונו דכל שהמורש' עושה מחמת שהוא בענין שאין המרש' יכול לעשות כן מצוה קעביד. רק כשהם בעיר א' והמרש' יכול לעשות כמו המורש' רק שמונע מפני אלמות הלוה א"כ מתעבר כו'. ש"ך:
כו סָעִיף טו בפניו. פי' שלא בפני המורש' דאין העדים קונין לו שלא מדעת בדבר כזה שיש בו חובה דהרי נקרא אשר לא טוב עשה ולכן אפי' נתרצה אח"כ אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא כן הוא דעת הריב"ק במרדכי ואף שהביא שם דעת ר"י דבמקום שאין המרש' יכול לטרוח דמצוה קעביד ואין זה חובה מ"מ דעת הרמ"א להכריע כדעת הריב"ק דמסתבר טעמי' דאף אם עביד מצוה מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מש"ה אף אם נתרצ' אח"כ לא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע ואין לנו אלא מהריצוי ואילך ומתחל' לא חל הקנין עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דגם הרמ"א לא איירי אלא בענין שביאר מקודם כגון שהוא אלם וכה"ג אבל במקום דמצוה קעביד ודאי יכול לעשות מורשה שלא בפניו וע"ש (וכ"כ הט"ז ודלא כהסמ"ע ע"ש):
א סָעִיף ד הרשאה לאחר. עבה"ט בשם ש"ך. וכתב עוד בש"ך בשם ת' המבי"ט הרשאה שכתוב בה שהוא מרשה פלוני ופלוני שימכרו את ביתו ואם יארע אונס לאחד שלא יוכל להתעסק במכירה שיוכל חבירו לבדו למכרה ולא אירע אונס אלא שאמר אחד מהם שאינו רוצה לטפל במכירתו יוכל חבירו לבדו למכור כי מה שהטיל המרש' תנאי ששניהם ימכרו ואם יארע אונס לאחד כו' היינו לשלול שאם לא ה"ל שום אונס ומכר אחד לבדו ולא הודיעו שלא יהי' המכר קיים אבל לא בכה"ג כו' והש"ך כתב ע"ז שאין דבריו מוכרחים ע"ש וע' בספר שער משפט שכתב עליו ולפע"ד העיקר כהמבי"ט דכיון שגילה דעתו שאם יארע אונס לאחד שימכור חבירו לבדו ה"ה אם אין האחד רוצה לטפל במכירתו נמי אין לך אונס גדול מזה ואף שלא התנה כן היינו משום דלא אסיק אדעתיה לזה אבל מ"מ מדברי התנאי נלמד ממילא כן אף שלא התנה וראי' לזה מדברי הט"ו ס"ס רכ"ה כו'. וכתב עוד והיכא שכתוב בהרשא' סתם שנותן רשות לפלוני ופלוני למכור את ביתו נראה דתליא בפלוגתא שמבואר ביו"ד סימן רט"ז ס"ז דלדעת הרמ"א שם והמחבר בסימן רכ"ח ס"מ שפסקו דמי שהשביע את בנו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון דמותר להלות ברשות אחד מהם דכ"מ שנאמר פלוני ופלוני משמע אפילו אחד מהן עד שיפרוט לך שניהם א"כ ה"ה הכא הרשות ביד א' מהם למכרו לבדו חבל לשיטת הרא"ם שהביא הש"ך דאזלינן אחר ל' בנ"ח שכוזנתם דוקא שניהם יחד א"כ ה"ה בשטרות נמי כמבואר בס"ס ס"א וע' בט"ז סימן רכ"ח שם ובת' ח"צ סימן ד' וע"ש ועיין בת' רע"ק איגר סימן מ"ו:
ב סָעִיף ה שעשה עמו פשרה לא עשה כלום. כתב בספר שער משפט שמעתי שנחלקו חכמי הדור שלפנינו באחד ששלח את חבירו בשט"ח שעל הלוה לפשר עמו ונתפשר עמו וקרע השט"ח ואח"כ תבע המלוה להלוה שהשליח שינה בשליחותו שצוהו שלא יתפשר עמו אלא בסך כך וכך והוא נתפשר בפחות יש שרצו לדמותו לההיא דסימן קפ"ב ס"ד גבי שליח של הקונה שטעה דכ"ז שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנ' עמו בין לתיקון בין לעוות והמע"ה וה"נ פטור הלוה דיכול לומר להמלו' אינו מאמינך שהשליח שינה בשליחותו. ויש שדחו דלא דמיא להתם דה"ל לגבי המוכר א"י אם הלויתני דפטור אבל הכא לגבי מלו' ולוה ה"ל כאילו אמר לו הלוה א"י אם פרעתיך דחייב לשלם. ואני אומר דלא מבעיא אם הפשר' היתה בשביל טו"ת שביניהם דודאי פטור הלוה כיון דמבואר בסימן ר"ה ה"ג דפשרה דינה כמכר כו' אם כן דמי לההוא דסימן קפ"ה ס"ה כו' אלא אף אם הפשרה היתה שלא מחמת טו"ת רק מפני עניותו דלוה צוה המלו' לפשר עמו ולמחול לו השאר דזה לא הוי כמכר אלא כמחילה גרידא מ"מ נראה דפטור הלוה אם השליח אמר לו שצוהו המלו' ליטול כו"כ ולמחול השאר דהשליח נאמן מתורת שליש כדמוכח מדברי ת' הרא"ש שהביא הש"ך בסימן צ"ו סק"ה כו' עכ"ד ע"ש. גם בת' נו"ב תניינא סי' ל"ה נשאל גם כן על נדון כזה ופסק ג"כ לפטור הלוה וז"ל שם ע"ד השט"ח שמסר אחד ביד רעהו להתפשר בסך פלוני והשליח שינה ונתפשר בפחות ורצו הדיינים לומר כיון שהממרנו הנהוג במדינת פולין א"צ כתיבה ומסירה מעשה השליח קיימים אני אומר אטו בשביל שאין צריך כומ"ס יהיה רשות לגזול הגע עצמך מי שגנב שטר חוב ונתפשר עם הלוה הלא אם יברר המלו' שזה גנבו אין מעש' הגנב כלום. הן אמת שמעות שקיבל הגנב ינכה הלוה למלוה דשייך בזה תקנת השוק אבל היתרון שהחוב עולה יותר מן הפשר צריך לשלם למלוה: אמנם בנ"ד לדעתי יכול הלוה לומר למלו' איני מאמינך ששינה השליח ואפי' אמר המלוה לשליח בפני עדים בכמה יתפשר יכול הלוה לומר אח"כ נתת לי רשות להתפשר בפחות ואפי' יודה השליח ששינה אינו נאמן לחייב את הלוה עכ"ל וע' עוד בנה"מ סימן קפ"ב סעיף ב' ובסימן קפ"ה ס"ה עש"ה:
ג סָעִיף ה התנה עמו בין לתיקון בין לטוות כו'. עיין בת' צ"צ סימן קכ"ד שכתב דהיינו דוקא היכא שכתב לשון זה בבבא קמיייתא קודם בבא דזיל דון וזכי כו' והיינו באותו בבא שכתב ומעתה תהא ידו כידי שם הוסיף וכתב לו ועשייתו כעשייתי בין לתיקון בין לעיוות התם הוא דמהני ל' זה שיכול למחול אפי' כל החוב אבל אי לא כתב ל' זה בבבא קמייתא אלא אחר כך אחר וכל דמתעני לך מן דינא שם כתב האי לישנא או ל' הן לזכות או לחובה לא מהני שיהא יכול למחול כל החוב ואפילו אם כתב גם כן אחר זה ולא אוכל לומר לתקוני כו' והאריך בטעם הדבר והביא ראי' מל' המרדכי ע"ש. וכתב עוד שם דהיכא דהרשוהו בין לדין בין לפשר י"ל דלא היתה כוונתו אלא על פשרה שיצא מב"ד אם לא שיאמר בפי' שיפשר מעצמו אבל כל זמן שצא ביאר בפי' כן אפשר דיכול לבטל הפשרה משום די"ל דלא היתה כוונתו אלא על פשרה מפי הדיינים שאז תהי' קרובה לדין פל פי זכיותיו אבל שיתפשר המורשה מדעתא דנפשי' לא הרשהו ע' שם והביאו ג"כ בספר שער מספק ע"ש:
ד סָעִיף ו חייב לשלם עסמ"ע והובא בבאה"ג דאם אמר שברשות שמעון מחל לו נשבע היסת ונפטר כו' ועמ"ש בזה לקמן סימן קע"ו סי"א סקט"ו:
ה סָעִיף ט אינו יכול לעכב. עבה"ט שכתב וי"א שב"ד ישלחו כתבם כו' עד וכן פסק מהרש"ל. וע' בת' ושב הכהן סימן צ"א שדעתו לפסוק כפסק הש"ע ע"ש עוד. גם בספר שער משפט כתב בזה ולענין פסק הלכה נראה לי כיון דספיקא דדינא הוא אע"ג דקי"ל דכל ספק בשבועה פטור הנתבע כמ"ש הש"ך בסימן פ"ז סק"י מ"מ הכא כיון שהקב"ח קודם השבוע' אינו אלא תקנת הגאונים והשבוע' אף היסת הוא מדינא דגמרא אין ספק תקנה מוציא מידי ודאי לגרוע דינא דהש"ך ומשביעין אותו אף שהוא להוציא כמ"ש הב"ש באה"ע סימן קי"ח סק"ה כו' (עמ"ש לעיל סימן י"ח ס"א סק"ח) וכתב עוד אך כל זה לא שייך אלא במקום שההרשא' מועלת מדינא דגמרא אבל במקום שהרשא' אינה מועלת אלא מתקנת הגאונים כמבואר בס"א וכן במטלטלי דכפריה דיש ב' דיעות אי מועלת הרשא' אלא שנוהגין לכתוב הרשאה גם בזה כמ"ש הרכ שם א"כ כיון דהשבוע' גם כן אינו אלא מצד התקנה י"ל דהתובע צריך לקב"ח מקודם כתקנת הגאונים ואפשר דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דא"צ הנתבע לישבע עד שיחרים בפני המרשה כיון דטעמו שאין מעכבין השבועה מפני תקנ' הקלה אם כן היכא דגם ההרשאה אינו אלא מצד התקנ' לא שייך האי טעמא ע"ש:
ו סָעִיף יד ביד עכו"ם. עבה"ט ביד אך לבי מהסס בעיקר הדין שסובר ר"ת דחליפין מועיל בעכו"ם כו' ועיין בתומים שהאריך לסתור דברי הש"ך בזה ובסוף כתב ומכאן נרא' דקנין אגב אינו בעכו"ם דאל"כ למה לא צוה ר"ת בהרשא' של עכו"ם לכתוב אג"ק וגם בחמץ ובכורות למה לא ציוו המחברים להקנות אג"ק כמו שבאמת לא מצינו בשום דוכתא דקנין אגב קרקע יועיל בעכו"ם ע"ש ובס' קצה"ח השיג עליו וכ' דאגב ריהטא כתב כן דהא כבר כתוב קנין אגב בדברי רבינו ירוחם נתיב ך' ח"ב כו' וכבר נתפשט בכל ישראל במכירה חמץ על קנין אג"ק והוא מדברי הגאון מהרש"ק (בת' שבספר נחלת שבעה ח"ב סי' ל' והביאו ג"כ הח"י בסי' תמ"ח סקי"ד ע"ש) דשדי נרגא בקנין חצר משום דחצר מדין שליחות ואין שליחות לעכו"ם וזה ביאורו ע"ש ועיין בת' חתם סופר חח"מ סימן ס"ו שכתוב שנמצא כן להדיא כדברי הקצה"ח הנכתב לעיל בל' הנ"ל בל' הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים בסוגיא דהרהונו אצלו ע"ש עוד:
א סָעִיף א מדינא דגמ' כו'. זו היא דעת הרמב"ם וע"ש פ"ג הל' ז' וכ"כ הטור בשמו וכשיטת הגאונים:
ב סָעִיף א אין כותבין כו'. כלישנא בתרא שם דסוגיא דשבועות ל"ב ב' ודבכורות מ"ט א' כלישנא בתרא:
ג סָעִיף א פקדוני. לאפוקי מלוה כמש"ל:
ד סָעִיף א ואם היה פקדון כו'. כמ"ש בב"ק ק"ד ב' וב"מ מ"ו א' וב"ב ע"ז ב' ולאפוקי מלוה דאין נקנה באגב כמ"ש למטה:
ה סָעִיף א וכן יכול להרשות כו'. כמ"ש אמטלטלין דכפריה מטלטלין דוקא אבל קרקע אפי' ללישנא קמא כתבינן כל שיכול להוציאו בדיינים כמ"ש בריש ב"מ ז' א' וכ"ש ללישנא בתרא דכיון דאין קרקע נגזלת כמ"ש הכ"מ שם:
ו סָעִיף א וכן מלוה בשטר כו'. שהקשו הא דשבועות שם דמ' דיכול להרשות ואוקמוה בפקדון ועתוס' שם ד"ה היכא כו' ובבכורות שם ד"ה ה"מ כו' וכן הא דבכורות אמרו דשמואל לשיטתו דאמר שם אם נתאכלו המעות תוך שלשים יום אין בנו פדוי וע"כ לא להוציאו נתן לו וכמ"ש תוס' בב"ק והרשב"א שם והקשה בבעה"ת ממ"ש בכתובות צ"ד ב' הנהו תרי שטרי כו' ופי' בהלואה ואמר שם יכתבו הרשאה להדדי וצ"ל במלוה בשטר והטעם דשעבוד קרקעות הוא וכקרקע דמי:
ז סָעִיף א שכשם שיכול כו'. אבל בלא כתיבה ומסירה אינו יכול להרשות דהא צריך להקנות לו ולומר זיל דון וזכי וכ"ש לפימ"ש הרמב"ם וש"ע בסי' קכ"ב ס"א וס"ד שצריך להקנות לו בקנין והשטר בלא כתיבה ומסירה אינו נקנה בקנין כמש"ל סי' ס"ו וע"ש ס"ב וס"ד ומש"ש וכ"ז לדעת תוס' ופוסקים דשטר אינו נקנה באגב וכמש"ל סי' ס"ו ס"י בהג"ה אבל לדעת הר"י מיגש והרמב"ם וש"ע שם דנקנה באגב ה"ה כאן אלא שהרמב"ם כ' כאן אפי' מלוה בשטר אין כותבין הרשאה עליה והגיה הראב"ד אם לא מסר לו אבל הרמב"ם לא ס"ל כן שהרי כ' מי שהי"ל מעות פקדון כו' נותן לו קרקע כ"ש ומקנה לו המעות ע"ג כו' היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפי' היה החוב בשטר משמע דאפי' באג"ק אינו יכול להרשותן אלמא דלא ס"ל הרשאה כלל במלוה בשטר:
ח סָעִיף א וצריך כו'. ע"ש:
ט סָעִיף א וכן אין כותבין כו'. דאינו נקנה בקנין אפי' אג"ק ממ"ש בב"ב קמ"ח א' ואע"ג דליתיה בבריא כו' וערשב"ם ד"ה הלואתו כו' ושם קנ"ב א' וכתובות נ"ה ב' ארכבי אתרי ריכשי כו' ועתוס' בכתובות שם ד"ה שאם כו' וע"ל סי' ר"ג ס"ט וכל שאינו נקנה בקנין אינו יכול להרשותו כנ"ל ול"ג בעובדא דר"פ דהוי מסיק אנא ה"ל ובפקדון כמ"ש תוס' והמפרשים:
י סָעִיף א אבל הגאונים כו' אבל מלוה ע"פ כו' ומ"מ לא גרע כו'. כ"ז כ' הרמב"ם ואמר אף על המלוה כו' אע"פ כו' הן שני דברים כמ"ש ברמב"ם א' דמדינא אע"ג דלא כפריה אין כותבין במלוה והב' אע"פ שכפר דאז אף בפקדון אין כותבין:
יא סָעִיף א כדי שלא יטול כו'. כמ"ש בש"פ הכותב בב"ח שנפרע שלא בפניו וערשב"א:
יב סָעִיף א אבל על כו'. וכ' הרמב"ם שם דעל מלוה בשטר תיקנו אע"ג דכפר משום שהוא כפירת שעבוד קרקע ואין חילוק בין מסר לו השטר או לא משא"כ במלוה ע"פ שכפר ומ' מדבריו דמלוה ע"פ שלא כפר ופקדון אע"ג דכפריה כתבינן שלא הוציא אלא מלוה ע"פ וכפר ג' דברים לגריעותא:
יג סָעִיף א ומ"מ לא גרע כו'. דשליח בעדים א"צ קנין באמירה בעלמא כמ"ש בפ' השואל ואמר שלח ובפ' הגוזל ע"ש ועסמ"ע וכ"ז שיטת הרמב"ם רק מ"ש במלוה בשטר ע"י כתיבה ומסירה שהוא דעת בעה"ת וטור וראב"ד ורשב"א ושאר פוסקים:
יד סָעִיף א וי"א שעל כו'. כיון דסוגיא דגמ' דלא כלישנא קמא וגם אין הלכה כלישנא בתרא כמ"ש בכתובות פ"ה ובגטין כ"ו דלמיחזי כשיקרא לא חיישי' ואע"ג שמצינו דחיישי' למחזי כשיקרא כמ"ש בב"ב קע"ב א' התם משום דאיכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היו באותו מקום שנכתב בו וערא"ש שם ואע"ג דפריך הגמ' מלישנא בתרא דנהרדעי בשבועות ובכורות אורחא דגמ' כן כמו דפריך ממחזי כשקרא דרב פפי אע"ג דליתא אבל לפי מאי דקי"ל דלא כרב פפי גם דנהרדעי ליתא. וס' הראשונה ס"ל דכי האי מחזי כשיקרא חיישי' כמו ההיא דב"ב ואע"ג דבהנך לא חיישי' משום דהתם לבסוף מסתלק האי מחזי כשיקרא משא"כ בההיא דב"ב דלעולם מתחזי כשיקרא חיישי' וכן כאן וערשב"א שם:
טו סָעִיף א ל"ש כו'. בדרך לא זו אף זו. דפקדון דלא כפריה ואפי' ללישנא קמא כתבינן משא"כ בגזל ועתוס' שם ד"ה לא כתבינן כו' וכן מלוה בשטר ובע"פ כנ"ל והטעם כמ"ש תוס' שם ד"ה אמטלטלין כיון דאנן לא קי"ל כלישנא קמא וכתבינן אגזל אע"ג דאין יכול להקנות. כמו שאין להקדישו וא"כ ה"ה למלוה ע"פ והטעם דשליח שויה וא"צ לקנין גמור ועשו תקנה כאלו היה קונה קנין גמור כיון דאינו קונה לקנות ע"ש: (ליקוט) וי"א כו' ובע"פ כו' דשליח שויה כו' ואע"ג דא"י להקנות וראיה ממ"ש בב"ב קכ"ז א' כותבין הרשאה כו' אע"ג דא"ל קודם חלוקה כלום ועתוס' שם ובזה ניחא ג"כ ההיא דבכורות ודשבועות וא"צ לדחוקי (ע"כ):
טז סָעִיף ב מי שהיה כו' וה"ה מי כו'. כמ"ש בגטין כ"ט א' משום דמילי כו' וריש ב"ב ג' א' וערש"י שם ד"ה קנין דברים כו' ועש"ך ס"ק י"ג:
יז סָעִיף ג המרשה כו'. כנ"ל סי' קכ"ב ס"ג דיכול לבטל השליחות ועסמ"ע:
יח סָעִיף ד אין למורשה כו'. כמ"ש בגטין שם במתני':
יט סָעִיף ד לפיכך אם כו'. כמ"ש שם ב' דעושה כמה שלוחים:
כ סָעִיף ה הבא כו'. כיון דשליח שויה וכמ"ש בשליח בכמה מקומות:
כא סָעִיף ה לפיכך כו' ממ"ש ולא לעוותי שר"ל שלא שלחתיך אבל אם שלחו ש"ד:
כב סָעִיף ו היה לו כו'. כמ"ש ס"פ החובל קרע כסותי שבור כדי חייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור כ"ש כאן דהשליטו על החוב לטובתו ולא א"ל מעולם למחול:
כג סָעִיף ו מה שהיה שוה כו'. כמ"ש בריש מכות מעידנו באיש פלו' שגירש כו' באיש פ' שחייב כו' עד שלשים יום כו' ועב"ק שם פ"ט א' אין או' כו':
כד סָעִיף ז ראובן כו' ונ"ל כו'. ובירושלמי רפ"ב דסנה' ואנטלר בשבועה עבה"ג ס"ק א' ב' ג' ועתוס' ב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין כו':
כה סָעִיף י מורשה כו' ומטעם זה כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג שליח נעשה עד היכא דאין נוגע בעדות:
כו סָעִיף יא אבל מורשה כו'. כמ"ש שם והשתא כו' ועפ"ג דב"ב מ"ג א' ב' ומ"ד ומ"ו. ואפי' קרוביהם כמ"ש בפ"ק דמכות ועתוס' דפ"ק דב"ק ד"ה דינא כו':
כז סָעִיף יא אא"כ כו'. כנ"ל ואע"ג דכ' זיל דון ואפיק כו' הא קי"ל דשליח שויה:
כח סָעִיף יג אבל לא את כו'. כמ"ש בגטין כ"ג ב' נראין דברים שהעבד כו' ובב"מ צ"ט א' י"ד כו':
כט סָעִיף יג אבל יכול כו'. כמ"ש בנדרים פ"ח ב' אע"ג דאר"מ כו' וער"ן שם ד"ה מודה ר"מ כו' ואע"ג דלא קיימא האי תירוצא שם משום דאינו נותן לה ממש וכמ"ש הר"ן שם וע"ש ד"ה אלא אמר רב אשי וכ"ש לדידן דקי"ל דלא כתי' דרב אשי ועמ"ש בש"ע א"ח סי' שס"ו:
ל סָעִיף יג שהרי כו'. ב"ב נ"א ב' ע"ש:
לא סָעִיף יד יכולים כו'. דעכו"ם קונה בקנין כמ"ש בקדושין ג' סד"א אמינא כו' ושם ח' א' ואידך ה"ק בתורת כסף כו':
לב סָעִיף יד דאין כו'. ב"מ ע"א ע"ב רבינא כו' ולא היא כו'. ומ"מ יכול להרשות אע"ג דק"ל שליח שויה היינו שלא יוכל לעכבם. מרדכי פ' מרובה:
לג סָעִיף טו בד"א כו'. כן נלמד מב"ק ק"ד ב' מרב ספרא:
לד סָעִיף טו וי"א כו'. עש"ך שכ' דטוש"ע ל"פ ?ע"ז והכל ענין א':
לה סָעִיף טו י"א דאין כו'. ועבב"מ צ"ו ב' איסורא כו'. ועש"ך ס"ק ל"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.