א הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק הַזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים אוֹ בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, זָכָה הַמְקַבֵּל וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְיַד הַמְקַבֵּל עַל הָעֶלְיוֹנָה, אִם רוֹצֶה מְקַבֵּל וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁנָּדַר מַתָּנָה לִשְׁלוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לְהוֹצִיאָהּ מֵרְאוּבֵן, דִּשְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין).
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: זְכֵה בְּמַתָּנָה זוֹ לִפְלוֹנִי; אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לִפְלוֹנִי מָנֶה זֶה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל. וְאִם הַמְקַבֵּל עָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וַאֲפִלּוּ בְּעָשִׁיר יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַּר אֲמָנָה אִם הִיא מַתָּנָה מוּעֶטֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, הַגָּה: (בְּעָנִי) ביו"ד סִימָן רנ"ח סָעִיף י"ב (וּבְעָשִׁיר) לְעֵיל סִימָן ר"ד (ס"ח) וּלְקַמָּן סִימָן רמ"ט. אֵשֶׁת שִׁמְעוֹן שֶׁנָּתְנָה מַתָּנָה בִּשְׁעַת חָלְיָהּ וְנִתְרַצָּה בַעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר, אִם הוּא מַתָּנָה לְעָנִי לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַזָּהָב).
ג דִּין אִם אָמַר לוֹ: תֵּן לִפְלוֹנִי, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ה.
ד אֲפִלּוּ אִם אָמַר לָהֶם: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בִּרְשׁוּתוֹ; אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לִכְשֶׁיָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ זָכָה בִּשְׁבִילוֹ אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ הַנּוֹתֵן קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ.
ה דִּין אָמַר: הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמָצָא שֶׁמֵּת הַמְקַבֵּל, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ה.
ו אָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ שְׁטָר עָלָיו וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל הַנּוֹתֵן לַחֲזֹר בּוֹ בַּשְּׁטַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד בַּעַל הַמַּתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בַּמַּתָּנָה עַצְמָהּ.
ז אָמַר לָהֶם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר אוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּשָּׂדֶה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז וְתִתְבַּטֵּל גַּם הַמַּתָּנָה. וַאֲפִלּוּ כָּתְבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְסָרוּהוּ בְּיָדוֹ, אִם מִחָה בָּהֶם מִלְּמָסְרוֹ לוֹ, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ קִנְיָן שֶׁיִּשְּׂאוּ זֶה אֶת זוֹ, וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הָאֶחָד קֹדֶם כְּתִיבַת הַשְּׁטָרוֹת וּמוֹחֶה בִּכְתִיבַת הַשְּׁטָר, נִתְבַּטֵּל הַקִּנְיָן הוֹאִיל וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ד סִימָן ג') וְע"ל רֵישׁ סִימָן ל"ט סָעִיף ד'.
ח אֲפִלּוּ אִם מָכַר שָׂדֵהוּ וְאָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ וְכִתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל לִמְחוֹת מִלִּכְתֹּב הַשְּׁטָר (מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַׁעְבְּרֵי הוֹאִיל וּמוֹחֶה בַשְּׁטָר) וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר: לֹא קָנִיתִי אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לִי אֶת הַשְּׁטָר.
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא שֶׁחוֹזֵר בַּשְּׁטָר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר לַלּוֹקֵחַ אוֹ לַמְּקַבֵּל עַצְמוֹ: זְכֵה וְאֶכְתֹּב לְךָ שְׁטָר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִלִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַעְבְּדֵי הוֹאִיל וּמוֹחֶה בַּשְּׁטָר (טוּר).
י אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ עַל הַשְּׁטָר, שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי מַקְנֶה לִכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר וְלֹא אוּכַל לִמְחוֹת, קִנְיַן דְּבָרִים הוּא וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יא אֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ וּזְכוּ לוֹ בַּשְּׁטָר, יָכוֹל לַחֲזֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְתֹּב זָכוּ לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר לְהוּ: זְכוּ לוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּא לְיַד הַמְקַבֵּל מַתָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יב שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁנָּתַן קַרְקַע לִפְלוֹנִי בְּקִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא שְׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת נוֹתֵן, קָנָה.
יג מִי שֶׁמֵּת, וְנִמְצָא אֶצְלוֹ מֻפְקָד שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן קַרְקַע לְשִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן מֵת, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי נוֹתֵן.
יד אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיְּהֵא הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת, וְאֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה, אֲפִלּוּ עֶבֶד אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ שִׁפְחָה. וְדַוְקָא מִיַּד אֲחֵרִים, אֲבָל לֹא מֵרַבּוֹ אוֹ מִבַּעְלָהּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּזָכְיָהּ לְנַפְשֵׁהּ (הַמַּגִּיד פ"ד דִּזְכִיָּה), אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ זוֹכֶה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְּׁלִיחוּת (לְעוֹלָם), וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי, כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְגוֹי.
טו קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנֶה לוֹ, אֲבָל בִּמְצִיאָה, לֹא. (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' דִּזְכִיָּה ור"נ פֶּרֶק הִתְקַבֵּל). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רל"ה. וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. פָּחוֹת מִזֶּה, לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.
טז הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה, לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לְשׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת, זָכָה.
יז הַחֵרֵשׁ, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים.
יח זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד, וּלְגָדוֹל, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו.
יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב לְקָטָן, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין אוֹתוֹ דָבָר תַּחַת יָדוֹ (דְּהַקָטָן), אֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּהוּ עַל יְדֵי אַחֵר.
כ חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ כְּאִלּוּ זָכָה בָּהּ אַחֵר.
כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָתוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי וְיֵשׁ חוֹלְקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ר'.
כב וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן, קוֹנִין לוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ.
כג קְטַנָּה, זָכְתָה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. וְדַוְקָא קְטַנָּה שֶׁאֵין לָהּ אָב (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דִּמְצִיעָא). אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר.
כד הַזּוֹרֵק אַרְנָקִי לְבַיִת בְּפֶתַח זֶה וְיָצָא בְּפֶתַח אַחֶרֶת, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַתָּנָה וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ בָּאֲוִיר הַבַּיִת, הָוֵי סָפֵק, וְלֹא זָכָה בַּעַל הַבַּיִת, מִשּׁוּם דְּמוֹקְמִינָן לֵהּ בְּחֶזְקַת מָרֵהּ קַמָּא. אֲבָל אִם הִפְקִירוֹ וְזָכָה בּוֹ אַחֵר, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל הַבַּיִת.
כה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּאֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ, אֲבָל אִם סוֹפוֹ לָנוּחַ, כְּגוֹן שֶׁעוֹמֵד בַּגַּג וּזְרָקוֹ לֶחָצֵר, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הֶחָצֵר, וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ בָּאֲוִיר, כְּמֻנָּח דָּמֵי וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְזָכָה בּוֹ בַּעַל הֶחָצֵר:
א סָעִיף ב ואם המקבל עני כו' ע' במהרי"ק שורש קל"ג שכ' דאפשר דהיכ' דאיכ' טרחא דגופא לא אמרי' דנעש' נדר בעני ע' בתשוב' ר"מ אלשיך סי' קכ"א:
ב סָעִיף ב ואפי' בעשיר כו' זה הוספה מדברי המחב' שהמחבר עצמו כוונתו כן וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' וכן מורה ל' שכ' המחבר כמו שנתבאר ופשיטא דר"ל כמו שנתבאר לעיל סי' ר"ד ס"ח והת' לאו בעני מיירי אלא בשאר אדם לענין מחוסרי אמנה ע' בתשוב' ר"א ן' חיים סי' ל' וק"ג וק"ח ובתשוב' מ"ע סי' ק"ד ובתשוב' רמ"א סי' מ"ז ומ"ח שחלה ג' ע' בהג"ה בסמ"ע ס"ק ז' ובהרי"ף ר"פ שור שנגח ד' וה' ובי"ד סי' רנ"ח:
ג סָעִיף ד ברשותו כו' כתב הב"ח דהיינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת הרמ"ה שהביא הטור לעיל סי' קכ"ה בעינן דוק' ידו ממש ולא רשותו ועיין בסי' קכ"ה ס"ק ל"א דהרמ"ה ור"ת לא פליגי ע"ש:
ד סָעִיף יג יחזירו ליורשי הנותן כו' מיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל מפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין ומחזירין השטר כו' עכ"ל סמ"ע והא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס ופוסקים דבכה"ג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמ"ש לעיל סימן ס"ה ס"ק ו' אלא הדבר פשוט דדין זה לקח המחבר מתשוב' הרא"ש שבטור דמיירי התם להדיא שהי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו כגון שהיה קשור אצל שטר של הנותן וכה"ג ולזה כ' המחב' נמצא אצלו מופקד כו' גם מ"ש בשט' של קנין דאם היו קשורים מחזירין לנותן ליתא דהא טעמא דהרא"ש איתא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמו שכ' להדיא בכלל ס"ו ס"ג וא"כ מה בכך שהנותן נתנו לידו וכ"מ להדיא בס"ס ר"ן דאע"ג שידוע שבא מהנותן זכה המקבל ע"ש ואפי' אם ת"ל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי כשאין ידוע שהקנה לפני העדים בסתם מ"מ הא בכה"ג כ' הטור סי' נ"ה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו (ועיין בב"ח שם בסי' נ"ה ובס"ס ר"ן) א"ו תשובת הרא"ש שהביא הטור כאן סי"ח והמחבר לעיל סי' ס"ה מיירי דוקא בלא קנין גם מ"ש ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין כו' דשמא כ' ללות ולא לוה כו' אבל זה אינו דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל סי' ל"ט סי"ג ועמ"ש לקמן ס"ס ר"ן פי' דברי הטור והרב מיהו טעמא אחרינא איכא דאין מחזירין בש"ח דחיישי' לפרעון וכמ"ש:
ה סָעִיף יד נעשה שליח לעכו"ם כו' אבל עכו"ם לעכו"ם נעשה ונ"מ לענין מכירו' חמץ כ"כ בתשו' משאת בנימין בפשיטות:
ו סָעִיף טו ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציאה לא דליכא אלא משום דרכי שלום כדלקמן ר"ס ע"ר באמת כן כתבו הר"ן בפ' המקבל וה' המגיד פ"ד מה' זכיה וכן נראה מדברי שאר הפוסקים שסתמו וכתבו לקמן סי' ע"ר דמציאת קטן ליכא אלא משום ד"ש אבל לפע"ד צ"ע בזה דהפוסקי' הכריחו כן מהא דאמרי' פ' התקבל קטן שנותנין לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואלו בפ' הניזקין אמרינן דמציאת חש"ו אינו רק משום דרך שלום ותירצו דדוקא לענין מתנה זוכה לעצמו דדעת אחרת מקנה אותו משא"כ במציא' ולפע"ד דוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס דאע"ג דמצינו לקמן ס"ס רס"ח דדעת אחרת מקנה עדיף מ"מ בזה דקטן דזוכה לעצמו לא מצינו בש"ס לחלק בכך וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות למה לא יזכה ג"כ במציאה אלא נ"ל דהא דאמרי' בפ' הניזקין מציאת חש"ו אין בו רק מפני ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מזה ואין זה דוחק לפרושי סתם קטן דמתני' בהכי דהא בפ' מ"ש נמי תנן זכין סתמא ופי' התוס' והר"ן פ' התקבל דהיינו בקטן שהוא פחות מזה כ"ש הכא דתנן קטן דומיא דשוטה דאין לו דעת כלל וכן הוא בירושלמי להדיא פ"ד דמעשר שני הלכה ד' ובערובין פרק חלון ובגטין פ' הניזקין בין בדעת אחרת מקנה אותה בין במציאה שלש מדות בקטן ומפרש התם להדיא מתני' דפ' הניזקין דמציאת חש"ו מפני ד"ש היינו בשלא הגיע למדה שזוכה לעצמו ע"ש וגם הר"ש מקוצי מביא הירוש' הזה פ"ד דמעשר שני בקצרה אמנם בירושלמי עצמו מבואר בביאור יותר וגם התוס' ריש פ' בן סורר ומורה רמזו הירושלמי הזה וגם בעל העיטור באות זיכוי שהביא הירושלמי הזה ומשמע דס"ל הכי להלכה ועוד נלע"ד ראיה גם מן הש"ס דילן דגם במציאה קטן זוכה לעצמו מן התורה דגרסי' בפ"ק דמציעא סוף (דף י') ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום יד אתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואב"א בקטנה כ"ע ל"פ כי פליגי בקטן כו' מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפי' אלמא דלכ"ע יש יד לקטן וקטנה מדאורייתא אלא דפליגי גבי חצר אי הוי כיד או כשליח ואע"ג דהתוס' כתבו שם בריש דף י"א וז"ל ילפינן מציאה מגט האי ילפינן הוא מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפי' לר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ולענין יד ל"פ דילפינן אלא לענין חצר עכ"ל מ"מ נראה לפי עניות דעתי דבריהם דחוקים חדא דדוחק לפרשו ילפינן מדרבנן דפשטא דש"ס משמע ילפינן מקרא ועוד מ"ט דמ"ד דלא יליף הא כיון דלענין יד יליף ה"ל למילף ג"כ לענין חצר וגם מלשון הרי"ף והרא"ש שם שכתבו ותניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפ' מנין ת"ל ונתן מ"מ וילפינן מציאה מגט כשם שחצרה כידה לענין גט כך חצרה כידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי והואיל ואין לו שליחות אין לו חצר דלא ילפינן קטן מקטנה עכ"ל משמע להדיא האי ילפינן מדאורייתא לכך נ"ל הדברים כפשטן ולענין יד ל"ש כלל למילף קטן מקטנה דהא יד לאו בקטנה כתי' אלא קטנה וקטן שוים בזה וישלהם יד מדאוריית' אלא דפליגי לענין חצר אי ילפינן קטן מקטנה דחצר גבי אשה כתיב בקרא דונתן בידה כתיב כן נ"ל ברור סוגית הש"ס וא"כ מוכח להדיא דאיכא יד לקטן מדאורייתא אף לענין מציאה וא"כ בע"כ הא דתנן דמציאת חש"ו יש בו משום ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו אגוז ונוטלו דאינו זוכה לעצמו משום שאין לו יד וכדמפרש בירושלמי שהבאתי הך מתני' בקטן כזה שאינו זוכה ואין להקשות א"כ מאי פריך בפ"ק דמציעא (דף י"ב ע"א) וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכייה והא תנן מציאת כו' לישני דקטן דאמר ר"י דאית ליה זכייה היינו שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונוטלו לק"מ דא"כ היאך פליגי רבנן עליה דר' יוסי דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אף לרבנן ודוק:
ז סָעִיף יז ואינו זוכה לאחרים היינו במילי דאורייתא משא"כ בשיתופי מבואות דרבנן כן היא בש"ס בגיטין פ' התקבל (סוף גיטין דף ס"ד) וכ"כ הר"ן שם וכן נתבאר בא"ח סי' שס"ו ס"י ע"ש:
ח סָעִיף כא וי"ח עמש"ל סי' ר' בזה:
ט סָעִיף כב וכן ד' אמות כו' והריטב"א כ' בפ"ק דמציעא בשם יש מהראשונים דד' אמות אינם קונות רק במציעא ולא במתנה וכ"כ ה' המ' פי"ז מה' גזלה בשם יש מהראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התוס' פ"ק דמציעא דף י' ע"א ד"ה ד' אמות ואע"פ שהרא"ש והריטב"א שם כתבו דבירושלמי בגיטין פ' הזורק מוכח דה"ה במתנה מ"מ י"ל כיון דבש"ס דילן קאמר טעמא משו' דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרב גופיה כ' לעיל ר"ס ר' הך דינא בשם י"א וע' מ"ש שם: מיהו כתבו התוס' שם וכן בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"א ע"ב) דבגנבה לא תיקנו רבנן ד' אמות אלא במציא' דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונה וכן כתב הרא"ש שם ואף על גב שמה שהכריחם שם לזה מהך דפ' אלו נערות אינו הכרח לפע"ד די"ל דלמ"ד דתיקנו אף בגנבה תקינו אלא דפריך אהא דתני' היה מגרר לרב ששת דאמר בר"ה לא תקינו ד' אמות דודאי הא דתניא היה מגרר ויוצא כו' צריך לפרש אליבא דכולהו אמוראי ולמאן דפליג ארב ששת באמת לק"מ ולדידיה גם בגנבה תיקון ד' אמות מ"מ תירוצם אמת מסברא אפילו למ"ד דתקנו ד' אמות במתנה מ"מ בגנבה לא יצא מדעת בעלים ל"ש כלל לומר דיתקנו ד' אמות של אחרים להוציא מרשות בעלים דהא כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ובעלים לא מסלקי נפשייהו מניה ובמה יצאו מרשות בעלים כן נ"ל ברור ובס' מע"מ פ"ק דמציעא הקשה על הרא"ש כיון דפסק דלית הילכת' כמ"ד ד' אמות קונות ברשות הרבים משכוני נפשיה אדידיה ל"ל עכ"ל ונ"ל דלא דק דהרא"ש בא להוכיח דבגנבה לא תיקנו רבנן ד"א ונפקא מיניה לסימטא ולצידי ר"ה וכן הוא בהג"מ ובאגודה פ"ק דמציעא סי' י"ט בשם ר"י ובגנבה לא תקינו רבנן ד"א אף בסימטא וק"ל:
י סָעִיף כג קטנה זכתה לה חצרה כו' הטעם אמרי' בש"ס פ"ק דמציעא [ריש דף י"א] דחצר דאש' משום ידה אתרבאי וכי היכא דאית יד לקטנה אית לה חצר אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי כי היכי דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן ומשמע דבכל ענין דזכה חצירו לגדולה זכתה חצרה לקטנה אכן מסוגיא דשמעתא רפ"ק דמציעא (ריש דף י"ב) גבי אלא אמר רב אשי חצר איתרבאי משום די ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ופירש"י הילכך כי ליתי בצד חצירו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה מוכח להדיא דדוקא בעומדת בצד חצרה הוא דאתרבאי חצרה משום ידה אבל באינה עומדת בצדה אפי' חצר המשתמרת אינו אלא משום שליחות וא"כ בכה"ג אין חצר לקטנה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שם ריש דף י"ב שכתבו וז"ל חצר משום ידה אתרבאי ולכך כי הוי דומי' דיד דהיינו כשהוא בצד חצרו קונה אפילו בע"כ ואפי' קטנה כידה וכשאינו סמוכה לחצרה דלא הוי דומיא דידה לא גרע משליחות כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הרא"ש והריטב"א שם להדיא וכן מבואר להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י סי' זה סוף סכ"ה אכן לפעד"נ לפרש הא דאמרי' לעיל בדף י' קטנה יש לה חצר דהיינו דוקא בעומדת בצד חצרה דסתמא קאמרי' קטנה יש לה חצר ועוד משמע דדומיא דגדולה דהיינו בחצר המשתמרת או בעומדת בצד חצרה והכי מוכח נמי מדברי הרמב"ם והסמ"ג דף קס"א ע"ד והמחבר שכתבו בד"א בחצר המשתמרת כו' ועלה קאי וכתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' וכן משמע יותר בטור ובדברי הר"ב בהג"ה שהרי הם סוברים דבמתנה קונה אפי' בחצר שאינה משתמרת אפי' אינה עומדת בצדה וע"ז כתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' (ולפ"ז בע"כ יהיה הטור נגד הרא"ש) לכן נ"ל לפרש הסוגיא שלא כפירש"י ותו' וסייעתם דבלא"ה קשה נמי לפירוש' לישנא דקאמר הש"ס ולא גרעה משליחות דמאי ולא גרע' משליחות כי לא הוה יד שליח ממש הוא מאי ולא גרע' משליחות אלא נראה דה"פ חצר משום ידה אתרבאי ולעולם דין יד יש לה מיהו האי ידה לא גרע משליחות וכי היכא דבשליחות דעלמא אין חבין לאדם שלא בפניו ה"נ גבי גט דחוב הוא לה אין חבין שלא בפניו דאע"ג דידה הוא מ"מ כיון דחוב הוא לה לא גרע משליחות ואנן סהדי שאין רצונה שיהיה חצרה ידה לקבל גטה אבל כי עומדת בצד ביתה חבין לה בפני' וכדברי מצאתי להדיא בנ"י פ"ק דמציעא שכתב בפיסקא ראה אותם רצים כו' כי עומד בצד שדהו אין דעכשיו היא משתמרת על ידו דחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו צריכה טעמא כו' וכ' הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו הוא שאף מה שבא לידו ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נתנו ויד אריכתא היא משא"כ לענין גטין כיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהיא חובה לאדם כשהיא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאה ממנו עכ"ל ואע"פ שזה סותר דברי הר"ן עצמו שהביא ב"י סי' זה ססכ"ה נראה שאח"כ חזר בו הרנב"ר וכן עיקר ודוק:
יא סָעִיף כג דוקא קטנה שאין לה אב כו' דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרי' פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתוס' ובעל המאור ובעל העיטור והרא"ש חולקים על הרי"ף שם פ' התקבל וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא"ע סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייכא למילף דהא קטנה אינה מקבל גטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציאה להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא יד שלה לא חשיבא כלום לענין קידושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנא ליד דילה ויהבה לאביה אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גטה וא"כ דוקא בגיטין שייך לומר הכי דכשיש לה אב אין לה יד אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנה אין סברא לומר דלא זכתה במתנה כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתו' רי"ד דקדושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם ודוק:
יב סָעִיף כג אבל הקטן כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז שכתב ולגדולה לא איצטריך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא כו' ואינו נכון גם מ"ש אח"כ ושלח כו' לרבות קטנה אתי ודוקא קטנה דהאי קרא בקטנה כתיב כו' אין נכון אלא הטעם פשוט והך דקרא בגדולה מיירי מ"מ כיון דחצר דידה אתרבאי משום ידה וכיון דאית יד לקטנה ה"ה חצר דהיאך אפשר לחלק בין גדולה לקטנה כיון דתרוייהו אית להו יד אבל בקטן דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי וכיון דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן כן הוא בש"ס והרי"ף והרא"ש ועיין בתו' ורש"י שם גם מה שהשיג על הע"ש המעיין בע"ש יראה שיש לישב דבריו ע"פ מ"ש וע"ש דוק:
יג סָעִיף כד וחזר בו בעודו באויר. עיין בסמ"ע ס"ק מ"א וכ"כ בספר ב"ה דה"ה אף אחר שיצא מביתו וכ"כ הב"ח דאה"נ אפי' אחר שיצא מביתו אלא דהטור אשמועי' רבותא דבהפקר מוציאין מידו אפילו חזר בו בעודו באויר הבית ונותנין לבעה"ב ע"ש:
יד סָעִיף כד ולא זכה בעה"ב כו' תימא דהיינו דוק' לדעת הרא"ש וטור דל"מ תפיסה בבעיא דלא איפשטא אבל המחבר שפסק כהרמב"ם דבספיקא דדינא מהני תפיסה וכדלעיל סי' ר"ב ס"ג ולקמן סי' רמ"ח סי"א וסי' שע"ו ושפ"ח וש"צ וכמה דוכתי א"כ ה"ה הכא זכה בעה"ב ודוחק לומר דהכא מיירי שהבעה"ב לא תפס דמלישנא דמוקמי' בחזקת מרא קמא כו' לא משמע כן גם בב"ה כתב להדיא בסתמא דאפילו הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנים לנותן דקא מוקמינא לה בחזקת מרא קמא עכ"ל ולא הזכיר שום חולק בדבר ועוד כיון דבב"ה כתב דלשון הטור שכתב אין בעה"ב יכול להוצי' מידו אינו מדוקדק והשמיט כאן בש"ע לשון הטור משמע להדיא דס"ל כמ"ש בב"ה דאפילו תפס בעה"ב מוציאין מידו וצ"ע ועיין בסמ"ע ס"ק מ"א שכתב דאף שכתב הטור אין מוציאין מידו ס"ל דאפי' חזר ותפס בעה"ב מוציאין מידו וכן עיקר לדעת הרא"ש וטור וכמ"ש ועיין לעיל סי' רי"ב סי"ג ודוק וכ"כ בב"ה ובב"ח כדבריו:
א סָעִיף א זכה המקבל. דזכין לאדם שלא בפניו:
ב סָעִיף א ואם אינו רוצה אינו מקבל כגון שיש בהמתנה עבדים והיה צריך לפרנסן וכמ"ש לקמן בסי' רמ"ה א"נ משום דלא ניחא ליה במתנות דכתיב ושונא מתנות יחיה וכמ"ש בסי' רמ"ט ולעיל בסי' קע"א:
ג סָעִיף א לשלוחו של שמעון. פי' שנדר המתנה לשמעון ע"י שלוחו שלא בפני שמעון וקאמר דיכול שמעון עצמו להוציא מראובן לא מצי ראובן למימר לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו:
ד סָעִיף ב אבל אם ה"ל הולך כו'. אע"ג דבהלואה או פקדון אינו יכול לחזור בו אף בהולך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס קכ"ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחוייב לתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה "או בפקדון ומ"ה בקל יוצאה מרשותו דהמשלח ואמרי' דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא"כ במתנה וכמ"ש זה ג"כ שם:
ה סָעִיף ב ואם המקבל עני כו'. מור"ם תיקן דברי המחבר במה שהוסיף בדבריו וכ' ואפי' בעשיר כו' וכוונת מור"ם הי' ללמדינו שטעות סופר נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו במה שכתב ואפי' בעשיר כו' כי הדין דבנותן מתנה לעני הוה כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מועטת למרובה ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה (וכ"כ הב"י בס"ב בשם הירושלמי דפרק הזהב) ומ"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם היא מתנה מועטת לא קאי אלא אעשיר דאין בו משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומ"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דהמקבל שיתנו לו קאי עליה משום מחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד ס"ח וגם כתבו מזה ר"ס רמ"א ע"ש ולא כעיר שושן שכתב תחלה דברי מור"מ דבעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה ולא חילק בין מתנה מועטת למתנה מרובה ואח"כ כ' דברי המחבר דבעני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת וכבודו ז"ל במקומו מונח דטעה בשתיהן דבעני אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת ולעולם אינו יכול לחזור ובעשיר דיש בו משום מחוסרי אמנה בו דוקא חלקו בין מתנה מרובה למועטת וכנ"ל וק"ל:
ו סָעִיף ב ומ"ש מור"ם ביורה דעה סי' רנ"ח. ר"ל שם נתבאר דין עני וכ"כ הטור והמחבר דין עני בסי' קכ"ה ס"ה ולא חילק בין מרובה למועטת וכמ"ש מור"ם (בס"י) ולעיל סי' ר"ז ט"ס הוא וצ"ל סי' ר"ד ס"ח כי שם חילק בעשיר בין מרובה למועטת וכן כתב לקמן ר"ס רמ"ט ובא"ע ס"ס נ"א כתב מור"ם דין עני ועשיר בזה (הגה וכתב במרדכי ספ"ק דב"ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא הי' בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ"ל וע"ל ס"ס רי"ב: עכ"ה) וכמ"ש ע"ש:
ז סָעִיף ד אא"כ הוא ברשותו. פי' אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהן ברשותו והיינו בביתו דהזוכה או בחצירו דאמרי' דחצירו דהזוכה זכה להמקבל מיד ואינו יכול לחזור בו:
ח סָעִיף ד ומיהו אפי' אם אינו ברשותו. פי' אבל הוא ברשות הנותן דאל"כ ה"ל כדבר שלא בא לעולם דלא קנה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"א:
ט סָעִיף ו יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע כו'. ור"ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב אינו יכול הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכ' ז"ל ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין ור"ל אע"פ דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ל"ט היינו דוקא כל זמן שלא מיח' בהעדים אז הרשות ביד העדים לכתוב להמלוה או להמקבל או להלוקח שטר על דבר הקנין וא"צ ליטול רשות ע"ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיח' בעדים אפי' כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן להמקבל שטר מטעם דיכול לומר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשובת הרא"ש כלל ל"ד דין ג' (וכ"כ הטור בסי' זה בשמו סי"ד והמחבר בס"י) כתב הטעם דיכול לחזור בכתיב' או בנתינת השטר חף דהקנין הי' גם על השטר משום דהוה קנין דברים ע"ש מ"ש בביאורו:
י סָעִיף ז ע"מ שתכתבו לו השטר כו'. עד ותתבטל גם המתנה כו' הטעם כיון דאמר ע"מ הרי תלוי המתנ' בהכתיב' וזולת הכתיבה לא יחול המתנ' וכיון דמהני מחאתו לענין השטר מתנות השדה התלוי' בה ממינא בטל משא"כ בסעיף דלפני זה דשם מיירי שלא אמר ע"מ:
יא סָעִיף ז או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל כו'. ז"ל הרא"ש ולא אמרינן בזה דיקיימו הן התנאי ליתן לו מחתים זוז (משלהן דאין בו חובה לנותן השדה) בע"כ ויתקיים המעשה למפרע והטעם משום דהתנאי זה אינו אלא פטומי מיני בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועלי' רמיא לאתנויי ולא על המוכר ותנאי בזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ הוה כאלו אינו ונתקיים המעשה דז"א דדוקא לטובת הלוקח הוא כאלו אינו כיון דלא התניהו איהו אבל מה שיש בהתנאי טובת המוכר במקומו עומד התנאי דהיינו כל שחוזר בהתנאי מבוטל המעשה שהרי תלאן זה בזה:
יב סָעִיף ז וה"ה בשנים שעשו קנין כו' שם בתשובת הרא"ש ליתא כן אלא שעשו קנסות ביניהן למי שיעבור ועל אותן קנסות עשו קנין בע"מ שיכתבו השטרות וכה"ג דוקא מצינו דחל הקנין שהוא דבר שבממון ומקנה לו ממונו שיהי' משעבוד לו ממנו הסך הממון אם לא יקיים מה שקיבל עליו ויש בו חילוקי הדין דאומר ע"מ שיכתוב או לא אומר על מנת ☜אבל קנין על חיוב שישאו זא"ז גרידא כמ"ש מור"ם כאן לא מצינו דה"ל כקנין דברים ומ"ה נראה דרגילין לכתוב בהתנאים ערבים בעד הקנס פלוני ופלוני דאלו ערבים לישא זא"ז לא חל הקנין עליו:
יג סָעִיף ז ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות כו'. דוקא באומר ע"מ שתלה קנין השידוכין בכתיבת השטרו' מ"ה כשמיחה בכתיבת השטר ויש בידו למחות וכנ"ל נתבטל ג"כ קנין השידוכין וכמו שנתבאר במתנ' שדה ע"מ שיכתבו לו השטר אבל בלא אמר על מנת לא נתבטל קנין השידוכין וחייב בקנס על הבושת וכן מוכח שם בתשובו' הרא"ש בהדיא ועד"ז צריכין לפרש ל' מור"ם בהגהתו בא"ע סי' נ' ס"ו דכתב שם דגובין הקנסות דשדוכין משום בושת ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות כו' ואף דלשונו דחוק דהל"ל ודוקא כשקבל עליו קנס ולא תלהו בע"מ שיכתבו השטרות דהא אם לא תלהו בע"מ אף אם לא נכתבו ומיח' אח"כ מלכתוב גובה הקנס. אבל עכ"פ כוונתו ג"כ כן דהא מסיק שם וכתב ז"ל אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב כו' ומיחה כו' הרי לפנינו דתל' הדבר באומר ע"מ וברישא ה"ק "ודוקא אם נכתבו השטרות אזי אף אם אמר מתחל' ע"מ שיכתבו עכ"פ יגבו ממנו הקנס דהרי כבר נכתבו משא"כ אם עדיין לא נכתבו ובא למחות מיהו מ"ש שם דוקא אם נכתבו השטרות כתיבה ל"ד הוא אלא ר"ל שנכתב וגם נמסר הא כל שלא נמסר יכול לחזור בו וכמ"ש הטור והמחבר כאן בס"ז.
יד סָעִיף ז ומוח' בכתיבת השטר נתבטל הקנין. לפי מ"ש הטור והמחבר לפני זה מוכח ☜ דאף אם כבר נכתבו התנאים רק שעדיין לא נמסרו להצדדין ומחה מלמסרן דאין מוסרין וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכ"כ בהאי דינא כמ"ש בסמוך: ועיין בע"ש שכתב דין זה בשם מור"ם ז"ל וסתר הדין וכתב ז"ל נ"ל דהכא אפי' נעש' הקנין בע"מ לא ביטל במחאתו חתימת התנאים דהא הטעם דאמרינן דבטל הוא ולא אמרינן יקויים התנאי בע"כ והמעש' קיים משום דעל המקבל הי' לו להתנות ולא התנ' הוא אלא הנותן מ"ה אמרינן דהוי פטומי מילי בעלמא (וכנ"ל) וזה לא שייך הכא בתנאים שקנו בק"ס שישאו זא"ז וע"מ שיכתבו השטרות שהתנאי הוא צורך וטובת כל א' מהן שכל א' התנ' שיהא לו שטר על שכנגדו לתובעו בו אם יעבור ולא התנ' שיהא לשכנגדו שטר עליו מ"ה יקיימו העדים תנאי השטרות ומעש' הקנין יתקיים למפרע בעל כרחו כן הוא תוכן דבריו ע"ש והנה יש לתמו' עליו שהוא תלה דין זה במור"ם ז"ל ולא שת לבו לחקור אחר מקור דין שהוא מדברי הרא"ש שכ"כ בתשובותיו בעצמו כלל ל"ד סי' ג' ושם בתשובה כתב מלתא בטעמא ז"ל כיון דכתיבת השטר הוא חובתו איך יכולין לכתוב השטר לחובתו בל רשותו והיכא דעשאן שלוחין לכתוב השטר גם הוא יכול לבטל שליחותו גם בנדון זה (שהמעש' הי' שעשו קנין שישאו זא"ז ע"מ שיכתבו על כל א' שטר בסך כך וכך ויתנו השטרות ליד אחד מעדי הקנין שיתן שני השטרו' כשיעבור אחד מהן ליד המקיים) נתינת השטר ליד הנאמן היא חובתו והוא עשה שלוחים לתתו בידו וקודם שבא לידו הוא מבטל שליחותן וכיון שנתבטל השליחות נתינת השטר "ליד נאמן נתבטל ג"כ נתינת (נ"ל דצ"ל כתיבת) השטר דהא בהא תליא ושלא כדין נכתב השטר וחספא בעלמא הוא עכ"ל הרא"ש הרי מבואר בדברי תשובת הרא"ש שלא כדברי ע"ש ושגם הרא"ש ס"ל דאין הטעם בביטול תנאי זה דע"מ שיכתבו השטרו' משום דהוה פטומי מילי שהרי הרא"ש לא הזכיר ה"ט שם בתשובה גם בפרק הספינה אף ששם כתב הרא"ש ה"ט לא כתבוהו כ"א בראובן שאומר לעדים קנו ממני בק"ס שאתן שדה זו לשמעון ע"מ שתתנו אתם לו מאתים זוז דאין בנתינ' זו שיתנו העדים מחתי' להמקבל שום חובה להנותן בהא כתב שם טעם הביטול משום דהוא פטומי מילי (וכמ"ש לעיל) משא"כ באומר ע"מ שתכתבו לו השטר שכתיב' זו הי' חובה להנותן דיפשו עליו שטרות וכנ"ל ומ"ש ע"ש שכוונת החתנים בכתיבת שטרי שידוכין היא לטובתן שיהי' בידו דכל אחד שטר לתבוע לשכנגדו אם יחזור בו י"ל דס"ל להרא"ש שכוונת כל אחד בקנינו שיכתבו שטרו' שני הצדדי' והרי חובה יש בדבר כשיכתוב שני השטרות ויתן ביד אחד ועוד אף אם בשעת קנין על כתיבת השטר הי' כונתו דכל אחד לטובתו כמ"ש ע"ש מ"מ כיון שאחר כך נתחרט בהשידוכין והכתיב' והיא חובתו יכול לבטל השליחות שהיא לחובתו ואי משום דקנה ק"ס על הכתיבה הא כבר נתבאר דקנין דברים הוא אלא שבאת לומר שהעדים יקיימו התנאי בע"כ ויקוים הק"ס דהשידוכין על זה כתב הרא"ש הטעם דלא אמרינן הכי אלא באמר תנו לו מאתים זוז ולא באומר כתבו לו השטר דהיא חובתן וכיון דתלאן זה בזה נתבטל כתיבת השטר נתבטל ג"כ קנין דהשידוכין מעיקרא ומ"ש בע"ש עוד דכיון דאין לתקן בושת זה שכנגדו איך יפטר מהקנס ול"ד לחוזר בכתיבת השטר הלואה או שטר מקח דשם יכול הלוקח או המלו' לומר החזיר לי מעותי וכמ"ש בסי' ל"ט ג"ז אינו קושיא דכאן מחל כל אחד על בשתו באם ימחה שכנגדו בכתיב' השטר דאל"כ לא ה"ל לשתוק כשהתנ' זה בקנינו דהשידוכין ואמר ע"מ שיכתבו השטר וכ"ש אם שניהן התנו בקנין כך דהרי דאינו ששניהן לדבר אחד נתכוונו באמרם ע"מ וע"ש עוד בתשובת הרא"ש שסיים וכתב ז"ל ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין בב"ד חשוב כמ"ש ר"ח ור"ת ע"ש וידוע שזה הטעם אינו של עיקר דהא כתבו הטור והרא"ש דעיקר הטעם דגובין קנס ולא מחשב אסמכתא משום בושת דשכנגדו וכמ"ש הטור בשמם בא"ע ס"ס נ' ובח"מ ס"ס ר"ז וצריכין לומר שהרא"ש בעי למכתב שם כיון דמן הדין לא הי' לגבות קנס היכא דלא קנו בבית דין חשוב אלא משום בושת תקניהו מ"ה מצרכינן כל הטעמים ואם לאו אין מוציאין ממון הקנס מצד העובר אף שיש לו בושת וק"ל. כל זה נ"ל ברור ודלא כע"ש שתמה מאוד בדין זה על מור"ם וז"ל וכבר כתבתי שהרא"ש שכתב הטעם משום פטומי מילי הוא עצמו כתב דגם בדין זה תלוין אהדדי ושניהן נתבטלו כשחוזר בכתיבת השטר והדברים ברורים וצודקים בטעמן ונאים לאומרן ודו"ק:
טו סָעִיף ח אפי' אם מכר שדיהו. כך כתב לאפוקי מדעת ר"ת שכתב הטור בשמו דדוקא במתנ' דינא הכי ולא במכר ושר"י והרא"ש חולק עליו ע"ש ובפרישה מילתא בטעמא:
טז סָעִיף ח מיהו חייב באחריותו כו'. נראה דקאי אמ"ש בסעיף ח' (אומר לאחרים זכו וכתבו כו') דאז חוזר בשטר ולא בשדה וקאמר דאפ"ה חייב לו באחריות אם יטרפו ממנו דכיון דקנה השדה וכל הקונה אפי' בסתם דעתו לקנות באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי והא דאינו גובה ממשעבדי אע"ג דבעלמא טורף ממשעבדי בעידי קנין לכמה מ"ד כמ"ש לעיל בסי' ל"ט היינו דוקא כשלא הי' כאן מחאה דאמרינן עידי קנין מפקי לקלא כיון דכל קנין לכתיבה עומד אבל כאן דמחה בעדים מלכתוב לו השטר כדי דלא לפקי עליה קלא דמכר נכסים גם הן יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו קלא ולא ידעו לקוחות ליזהר מ"ה אינו טורף מהלקוחות אבל מבני חרי גובה כשטרפו מהלוקח מחמת המוכר או מחמת אבהתי' והיינו דוקא במוכר ולוקח אבל נותן סתם מתנה אין הנותן חייב באחריו' אם לא כשפירש בהדיא וא"ל מתנה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקנה דבזה כתב הטור בשם ר' יונה ז"ל דכמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כך מתחייב נמי באחריות ע"י חזקתו למגבי מבני חרי. ועמ"ש בדרישה דאין דברים הללו שכתב מור"ם מוכרחים ודי"ל דאין דעת ר' יונה שהביאו הטור כן דמ"ש ר' יונה דגובה מבני חרי לא קאי אלא אנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי וק"ל ע"ש. וי"מ דהאי ומיהו כו' דכתב מור"ם ז"ל קאי ג"כ אמאי דסמיך ליה וס"ל דאע"ג דאינו יכול לחזור מלכתוב השטר מ"מ כיון דעשאה מחאה וגילה דעתו דלא ניחא ליה באפוקי קלא עליה לא מפקי עדים קלא עליה מ"ה אינו טורף ממשעבדי כ"א מבני חרי אבל ז"א דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא ודברי הטור בשם ר' יונה מוכרחין ומפורשין דלא קאמר דאינו גובה אלא בנ"ח אלא כשלא נכתב השטר ע"ש:
יז סָעִיף ח הואיל ומוחה בשטר. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב השטר גבי ממשעבדי בעידי קנין וכנ"ל וכ"כ המחבר ר"ס ל"ט ועמ"ש בר"ס ל"ט דאין מכאן סתירה למ"ד דבעידי קנין הלוואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר דיש לו' שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא"כ בהלוואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף:
יח סָעִיף ט אבל אם אמר ללוקח או להמקבל עצמו כו' עפ"ר שם כתבתי טעם דכל שמזכה להלוקח או למקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כוונת המקבל ג"כ על השטר מ"ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא"כ באחר שזכו בעדן ואינש אחרינא אינו משגיח כ"כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע ג"כ על השטר:
יט סָעִיף י קנין דברים הוא ל' הטור בסי"ד דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שיעבוד נכסים שיחול עליהן הקנין דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפי' המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הלכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד המקבל מתנה:
כ סָעִיף יא אפי' כתבו וזכו כו' "עד וי"א שכיון שנכתב זכו לו אינו יכול לחזור בו כן צריך להיות "ואינו יכול בוי"ו וה"ק כיון דפירש דבריו ואמר זכו לו בהשטר מ"ה מיד כשכתבוהו זוכין להמקבל בהשטר ואינו יכול הנותן לחזור בו ולמחות מליתן לו השטר אבל קודם שכתבוהו ודאי דיכול לחזור בו אף דאמר זכו לו בשטר וכ"כ הטור ז"ל וי"א דאם אמר כתבו וזכו לו בשטר דמיד "כשכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ"ה כתב דאפ"ה יכול לחזור בו דבההוא שעתא אכתי ליתא לההוא שטרא בעולם ואין אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם והכי מסתברא עכ"ל וזהו דלא כמשמעות "ע"ש דכתב כיון דאמר זכו כו' ומשמע מדבריו דכיון דאמר זכו אינו יכול לחזור בו אפי' עדיין לא נכתב השטר ע"ש:
כא סָעִיף יא אבל אם לא א"ל זכו לו כו'. זהו כבר כתבוה המחבר בעצמו בס"ז ז"ל ואפי' כתבו לו השטר כו' וגדולה מזו שעל ידי מחאתו אפי' אחר שנכתב השטר נתבטל גם המתנה דשדה באומרו ע"מ ע"ש:
כב סָעִיף יב אלא לאחר מיתת הנותן קנה. וז"ל תשובת הרא"ש הביאו הטור בסי"ו כיון שכתב בשטר שראובן נתן החצר לשמעון בקנין א"צ שיגיע השטר לידו או שזיכה לו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מית' שהשטר אינו אלא לראייה בעלמא כיון שמשעת קנין כבר זכה בו שמעון דזכין לאדם שלא בפניו ואף אם החזיר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטל המתנה דהא פלוגתא דרשב"ג חכמים הוא רשב"ג או' הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה לו מתנתו וחכמים אומרים לא כי אלא מתנתו קיימת (פי' עד שיחזור ויקניהו לו בקנין) והלכתא כחכמים כו' "עד "ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עידי הקנין קיימין והיה טוען הניתן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במיגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב"ד (פי' וה"ה כשמת הנותן הב"ד טוענין בעד יורשי הנותן מה שהיה הנותן יכול לטעון בכה"ג) אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מיתת הנותן אלא ע"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שראובן א"ל שנתנו לו מחיים בקנין והשטר ראייה היה פקדון בידו מהימן בטענ' זו במיגו דאי בעי לומר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר עכ"ל הטור בשם תשובת הרא"ש ובזה נתבארו דברי המחבר דג"כ בכה"ג איירי דמוד' המקבל דהי' ביד הנותן עד אחר מותו ואחרי מותו בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באו' שהיה ביד אחר א"כ נשאל את פי אחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש לעיל ר"ס ס"ה "בשכחה והמחבר בסעיף שאחר זה במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הטור בסי' ס"ה דאינו גובה במ"ש בשטר וכ"כ המחבר שם סי"ו ואי מיירי כאן שבא לו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במיגו א"כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במיגו וכנ"ל והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש:
כג סָעִיף יג יחזירו ליורשי הנותן מיירי בשטר מתנה דלית בה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירים השטר ליורשי הנותן אבל אם היה בו קנין היו מחזירין אותו להמקבל הנזכר בשטר וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ר"ן אם לא שיש הוכחה שהוא של הנותן כגון שהיו קשורים עם שטר זה שאר שטרות המיוחדין להנותן דאז היו ג"כ מחזירין זה להנותן אגב השטרות דליכא לספוקי בהו דבודאי הן של הנותן דאז אמרי' גם שטר זה כתבוהו הנותן וקנה מידו על איזה תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי וכמ"ש הטור בסי' זה סי"ח תשובת הרא"ש בענין זה עיין שם והמחבר כתבוהו לעיל בסי' ס"ה ועמ"ש שם לפני זה בס"ב גם עיין לקמן ס"ס ר"ן בסכ"ה בדברי המחבר ומור"ם ז"ל ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין אין מחזירין אותו לא ללוה ולא למלוה דשמא כתבו ללות ולא לוה ע"ש:
כד סָעִיף יד עד שיהיה הזוכה גדול כו'. פי' בן י"ג שנים דאז מזכין על ידו אפי' לאחרים משא"כ פחות מזה אף שהוא בן דעת קצת וזוכה לעצמו מ"מ אינו זוכה לאחרים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:
כה סָעִיף יד אפילו אשת איש כו' ודוקא מיד אחרים פירוש כשבא ראובן לזכות לשמעון ע"י אשת לוי או ע"י שפחתו דלוי וקמ"ל דל"ת דאין לשפחה או לאשה שיש לה בעל או אדון יד לזכות בו לאחרים דידה בטילה אצל יד בעלה או אדונה:
כו סָעִיף יד אלא במקום דזכיה לנפשה כצ"ל בלא יו"ד ור"ל כגון שראובן נותן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנ' ליד אשתו דאמרי' מיגו דזכיה לנפשיה זכייה נמי לשמעון ועמ"ש בפריש' בסי' ק"ה גם בסמ"ע שם בדין מקום שחב לאחרים דאמרי' ג"כ גביה מגו דזכי לנפשיה וכתבתי שם דהיינו דוקא אם חייב לנפשו כ"כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחרים אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכייה גם כן לאחריני וק"ל:
כז סָעִיף יד העכו"ם אינו "זוכה כצ"ל "זוכה וכן הוא ברמב"ם ור"ל העכו"ם אינו זוכה לאחר דכל זוכה הוא מטעם שנחשב השליח להמקבל ועומד במקומו לקבלה מיד המזכה והרי אין העכו"ם ראוי לדין שליחות ומה"ט נמי מסיק דאין מזכין ע"י הישראל לעכו"ם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם:
כח סָעִיף טו פחות מזה לא לעצמו. מיהו גזל מפני דרכי שלום יש בו אפי' במציא' וה"ה בשוטה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן ע"ר:
כט סָעִיף טז השוט' אינו זוכה לא לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנים לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהם קיימין במטלטלין וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוט' ולא כע"ש שכתב דגם שוטה זוכה לעצמו כשאחרים מקנין אותו והרמב"ם והטור והמ"מ והב"י בהדיא לא כ"כ ע"ש:
ל סָעִיף טז והמזכה כו' דלא גרע בזה מקטן בן יומו וכדמסיק בסעיף י"ח ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו:
לא סָעִיף יז החרש זוכה לעצמו. פירוש כשאחרים מקנים לו כדין קטן:
לב סָעִיף יח זכין לקטן כו'. ולגדול בין בפניו כו' אבל קטן בפניו כשלא בפניו דמי משום הכי כ' דוקא בגדול שלא בפניו:
לג סָעִיף יט שמי שמתחייב לקטן כו'. "עד תחת ידו דהקטן כצ"ל וכן הוכיח הר"ן שם מכח קושיות גמרות אהדדי דלא אמרי' דזוכה הקטן לעצמו אלא בדבר שבא לידו וקנה במשיכה או בהגבהה אבל ע"י קנין אג"ק או חליפין דלא בא המקח או המתנה לידו אינו זוכה אפי' לעצמו וכעין זה כתב הטור בסי' רל"ה בשם הרמב"ם מסעיף ה' עד ס"י וגם המחבר כתבו שם ע"ש:
לד סָעִיף כ חצירו של אדם כו'. בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) ילפינן לה מדכתיב גבי גניבה ואם המצא תמצא בידו ודרשינן אין לי אלא בידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ש"מ דחצירו הוא כידו ודוק' בגדול ולא בקטן:
לה סָעִיף כא בחצר המשתמרת. דומיא דידו או שלוחו דנתרבה ממנו:
לו סָעִיף כא ויש חולקין טעמייהו דכיון דיש דעת אחרת מקנה אותו במתנה וה"ה במכר א"צ שיהא משומר לדעת המקבל מיהו עכ"פ בעינן שיהא משומר ע"ד הנותן או באי כחו ועפ"ר כאן ולקמן בסי' רס"ח ולעיל ר"ס ר' ורל"ה ולא כע"ש דכ' טעם החולקין משום דהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן דלה"ט במתנה דוקא חולקין ולא במכר וז"א כמ"ש בר"ס ר' ע"ש:
לז סָעִיף כב וכן ד' אמות כו' דחכמים תקנו דד' אמותיו יקנה לו כחצירו כדי שלא יבואו לאנצויי כשיבא אדם ויטול מצד חצירו דבר הפקר שבא שם והאי טעם דאנצויי לא שייך אלא במקומות שהוא הפקר לכל ואין רבים מצוים שם כ"כ לאפוקי ראובן העומד בחצר שמעון דאין רשות לאחרים לכנוס שם אף שנכנס ברשות שמעון מ"מ איך יתקנו לו שיהא ד"א שעומד בהן בתוכו כחצירו דראובן וכן אם עומד בר"ה דרבים מצויים שם ודוחקין ונכנסין ועומדים אח' בתוך ד"א של חבירו או שד' אמותיו של זה נכנסין בתוך זה ומ"ה לא תקנו בזה:
לח סָעִיף כג קטנה זכתה לה חצירה. ג"ז נילף שם בפ"ק דב"מ (סוף ד"י) מדכתב בגט וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ודרשי' מדלא כתב בידה יתנהו ש"מ דהאי ונתן על וכ' דלפניו קאי וכאלו כתוב וכתב ונתן מ"מ אפי' לגגה חצירה וקרפיפה יהי' לה דין יד ולגדולה לא יצטרך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא בידו וכנ"ל גם ילפי' לה מדכתיב ושלח דגם אשה יכולה לעשות שליח אלא לרבות קטנה אתא ודוקא קטנה דהאי קרא באשה כתיב ולא קטן כנ"ל וע"ש ברש"י ובתוס' ולא כע"ש שכתב טעם מלבו ואינו נכון:
לט סָעִיף כג ודוקא קטנה שאין לה אב שם בנ"י מסיק וכתב ז"ל או שיש לה אב אלא שכבר נשאת כדאיתא בפרק המקבל עכ"ל והביאו הד"מ שם:
מ סָעִיף כד הזורק ארנקי לבית כו' איבעיא דלא איפשטא היא אויר שאין סופו לנוח בו כזה שזרקו בכח שאנו ידענו בשעת זריקה שלא ינוח בבית הוה כמונח ונמצא דזכה בו בע"ה מיד שנכנס לביתו ואין הנותן יכול לחזור בו וכן אם הפקירו הזורק זכה בו בעל הבית מיד קודם שבא האחר ליטלו לזכות בו מההפקר או לא אמרינן דהוה כמונח ולא זכה בו בעל הבית מכח ביתו מ"ה בנותן לבע"ה ובא הנותן לחזור בו אמרינן כיון דלא נפשטא האיבעיא בגמרא מוקמי' הממון בחזקת מרא קמא דכיון שחזר בו ממתנתו עומדת המתנ' ברשותו כבראשונה אבל בהפקר דנסתלק ממנו מרא קמא ואינו מבקש לחזור בו אלא שאחר בא וזוכה בו בזה אמרי' כיון דיצאתה מרשותו דמרא קמא ובא לתוך אויר ביתו של זה קודם שבא האחר לזכות בו דנותנין אותו לבע"ה דהוא זכה בו מספיקא קודם להאחר:
מא סָעִיף כד וחזר בו בעודו באויר הבית. עד"ר ופרישה שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הטור והמחבר לכתוב שחזר בו בעודו באויר ביתו הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בגמרא והרא"ש והר"ן ליתא ע"ש ודו"ק:
מב סָעִיף כד ולא זכה בעל הבית. ל' הטור הוא לפיכך אם חזר בו אין בעה"ב יכול להוציאה מידו עכ"ל משמע מלשונו דדוקא אין מוציאין אותו מיד הנותן אם קדם ותפס הא אם קדם בה"ב ותפס בו ג"כ אין מוציאין מידו דאל"כ הל"ל רבותא מיהו אינו מוכרח די"ל דמה שאמר אין מוציאין מידו ר"ל מחזקתו דמרא קמא ומיירי אפי' אם אחר החזרה תפס בו הב"ה מוציאין מידו ונותנין אותו למרא קמא ודומיא דהכא מסיק וכ' דאם הפקירו דנסתלק מיניה חזקת מרי' קמא דאף שתפסו האחר מוציאין אותו מיד האחר ונותנין אותו ליד בע"ה מה"ט דכיון שהי' בחזקת דב"ה קודם תפיסת השני ועמ"ש בפרישה בע"א:
א סָעִיף ב ואם המקבל עני. כ' בטור אינו יכול לחזור בו משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ז"ל הב"י אין דברי הטור מכוונים שלא אמרו אמירה לגבוה אלא לגבי הקדש אבל עני הדיוט מיקרי עוד מאי אריא הולך עדיפא מיניה ה"ל לאשמעינן דאם אמר אתן לפ' מנה אם הוא עני אינו יכול לחזור בו ומ"מ יש להביא קצת ראי' לדין זה מדגרסינן ר"פ שור שנגח ד' וה' האי דתקע לחברי' כו' ניתבי' לעניים הדר אמר ניתבי' נהלאי אמר רב יוסף כבר זכו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן וע"ש. והא תמוה דמביא ראי' לסתור וכבר נתקשו בזה כל הראשונים דכיון דנודר לעניים אינו יכול לחזור א"כ למה הוצרך לומר אנן יד עניים והוא ברי"ף ובמלחמות שם ותירצו משום דלא היה בידו להכי הוצרך לומר אנן יד עניים דה"ל מעמ"ש וע"ש אדרבה משם משמע דאי לאו יד עניים הו' איתי' בחזרה ונהי דכתבו לישב משום דאינו בידו אבל ראי' ליכא וצ"ע. ומה שהקשה ב"י טפי ה"ל לאשמעינן אתן לעניים אינו יכול לחזור נראה דבאתן מהני חזרה ע"י שאלה אבל הולך כזכי אע"ג דבמתנה לא אמרינן הולך כזכי הכא בעני כיון דחייב ליתן מטעם נדר ה"ל כמו חוב ובחוב אמרינן הולך כזכי וכמ"ש בסי' קכ"ה ס"ק ב' וע"ש:
ב סָעִיף ז ואמרו על מנת שיכתבו השטרות. ובעיר שושן חולק בזה וכתב דכיון דהטעם דלא אמרינן יקויי' התנאי בע"כ והמעשה קיים משום דעל המקבל היה להתנות ולא התנה אלא הנותן הוי פטומי מילי וכאן שהתנאי היה לטובת שניהן שכל אחד התנה שיהיה לו שטר על שכנגדו מש"ה יקיימו העדים התנאים על השטרות ומעשה הקנין יתקיים בע"כ למפרע. ובסמ"ע השיגו והוא דהרא"ש לא כתבו אלא בתנאי שהתנה שהעדים יתנו לו מאתים זוז וא"כ בזה היו יכולין העדים לקיים התנאי בע"כ וליתן ר' זוז אלא כיון שהתנאי היה מהנותן הוי פטומי מילי משא"כ באומר ע"מ שיכתבו שטרות דבזה אין העדים יכולין לקיים בע"כ דכל זמן שהוא מוחה אין רשאין לכתוב שטרות וזה תורף דבריהם וע"ש. ובט"ז הסכים בפשיטו' לדברי הסמ"ע אמנם לענ"ד כדברי הע"ש אבל לא מטעמיה אלא נראה דכיון דכל תנאי שהוא לטובת המקבל ולא נתקיים התנאי יכול המקבל לומ' הריני כאלו התקבלתי וכמבואר בטור וש"ע אה"ע סי' ל"ח ע"ש וא"כ הא דאמרי' ע"מ שתכתבו לו השטר חוזר בשטר וחוזר בשדה ואמאי לא יוכל לומר הריני כאלו התקבלתי את השטר אלא דכבר כתב בזה הר"ן בשם הרמב"ן וטעמו של דבר ע"ש פ"ק דקידושין ע"מ שתכתבו לו השטר חוזר בשטר ובשדה ז"ל דמהא שמעינן דאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל הוי תנאה ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם תנאה להנאת הנותן אפ"ה תנאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לו' הריני כאלו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי עכ"ל. וכ"כ הרב המגיד פ"ו ממכירה ע"ש וא"כ היכא שאמרו שניהם ע"מ שיכתבו השטרו' כל אחד התנה לטובתו ולא לטובת שכנגדו אלא שכל א' התנה שיהי' לו שטר על שכנגדו א"כ אפי' מוחה השני מלכתוב יכול לו' הריני כאלו התקבלתי כיון דאינו אלא טובתו והרי הוא כשאר תנאים יכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל לא מטעמ' דע"ש שכתב שהעדים יכתבו בע"כ דבזה שפיר השיגו בסמ"ע כגון שמוחה האיך יכולין לכתוב בע"כ אלא מטעמ' שכתבנו דבזה יכול לו' הריני כאלו התקבלתי וז"ב:) ( אמנם תשובת הרא"ש לכאורה נראה סותר לזה וז"ל כלל ל"ד סי' ג' וששאלת רחל היתה נחבאת מפני המס ובא ראובן ודבר עליה שתנשא לשמעון ושדכה שמעון ועשו קנס ביניהם כו' וקנו בקנין ואמרו לעדים שיכתבו שטר חוב מחמשת אלפים על כל א' וא' ע"מ שיכתבו אלו השטרו' ויהיו בנאמנו' ביד אחד מהעדים שכל מי שיתעכב מלהנשא לזמן שיתן שני שטרותן לכשכנגדו וכששמעו קרובים הענין והכלימוה על ככה נתחרטה בדבר ומחת' בעדים שלא לכתוב שטר עלי' ביד נאמן ועל כל זה הלך המשדך והכריח העדים לכתוב השטר ולתתו ביד נאמן תשובה ירא' לו כיון שהקנין הי' על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהו בנאמנות כו' ודמיא הא מלתא להא דאמרי' ע"מ שתכתבו לו את השטר כו' ע"ש ולפי מ"ש היה יכול שמעון לו' הריני כאלו התקבלתי. ונראה דהתם כיון דכבר הקפיד שמעון בדבר ולא אמר הריני כאלו התקבלתי דהא הכריח העדים לכתוב השטר שהרי רוצה בקיום התנאי וכיון דשטר זה לאו כלום הוא וכמ"ש הרא"ש שם כיון דרחל כבר מיחתה בעדים א"כ נתבטל השידוכין משום דלא נתקיים התנאי וכבר הקפיד שמעון בתנאי וכמ"ש הר"ן בפ' המדיר גבי מומין דאם כבר הקפיד כששמע נתבטלו הקידושין ואינו מהני מחילת התנאי אח"כ ע"ש ואע"ג דב"ש כת' באה"ע סי' ל"ח ס"ק נ"ד וז"ל מיהו בתנאי ממון יש לו' אפי' הקפיד כששמע מהני מה שמחל אח"כ דהוי כאלו נתקיים התנאי ע"ש א"כ ה"נ ע"מ שתכתבו השטר ה"ל כתנאי ממון דשטר ראי' הוי ממון אלא דדברי ב"ש אינו מוכרח דגם בממון כל שהקפיד והיה יכול לחזור גם השני חוזר וכעין זה כת' בנימוקי יוסף פ' המוכר פירות ולכ"ע שם אם המתאנה תובע אונאתו גם המאנ' חוזר ע"ש וה"נ כיון שכבר הקפיד כששמע ויכול לחזור אם ירצה הרי נתבטל המעשה ויכול גם השני לחזור עוד שם בע"ש כת' כיון דאין לתקן בושת זה שכנגדו איך יפטר מקנס ולא דמי לחוזר זה בכתיבת שטר הלואה או שטר מקח דשם יכול הלוקח או המלוה לו' החזר לי מעותי ע"ש ויש לזה פנים לפי דעת הש"ך בסי' ר"ז ובסי' של"ג דחייב בקנס בושת אפי' לא נעשה קנין וע"ש וא"כ נהי שחוזר בשטר ובשידוכין אבל הבושת מחוייב לשלם ומ"ש הסמ"ע בזה דכאן מחל כל א' בושתו באם שימחה שכנגדו בכתיבת השטר דאל"כ לא ה"ל לשתוק כשהתנה זה בקנייתו ואמר ע"מ שתכתבו לו את השטר ע"ש ואינו קושיא דיש לו' התנאי ע"מ לא היה אלא שיתבטל גוף השידוכין אבל מה שנתחייב בעצמו בדמי בושתו אין בזה ראי' שמחל דהא גבי הלואה נמי כשהתנ' ע"מ שיכתבו את השטר דמחל גוף המעות שהלוה וכן בלוקח שנתן מעות לא הוי מחילה בגוף המעות ה"נ דמי בושתו ה"ל מעותיו ולא מחל כלום אלא דלפי מ"ש בסי' ר"ז דאין חייב משום בושת אלא כשקנו מידו על הקנס דאם לא קנו מידו אינו חייב בבושת דאינו חייב משום בושת עד שיעשה מעשה בגופו וע"ש וזה שהתנה תנאי בקנינו הוי כאלו לא קנו מידו כשנתבטל המעשה ע"י קנין ואפשר דע"ש סובר כדעת הש"ך דחייב בבושת אפי' בלא קנין:
ג סָעִיף טו קטן שנותנין לו צרור וזרקו בפרק התקבל (גיטין דף ס"ד) אמר ר' יהודה אמר רב אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים כו' כי אמריתי' קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת הוא מאי דא ודא אחת אמר רב חסדא א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מתיב ר' חנינא וורדאן כיצד משתתפין במבוי מניח את החביות כו' ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עברו ושפחתו העבריים האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גבי' אלא דלא אייתי שתי שטרות וקתני זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן ובעירובין דף מ"ט אמר שמואל עירוב משום קנין וא"ת מפני מה אין קונין במעה מפני שאין מצוי' בערבי שבתות ורבה אמר משום דירה מאי בינייהו איכא בינייהו כלי ופחות מש"פ וקטן ופי' רש"י דלשמואל דס"ל עירוב משום קנין אין קטן יכול לעשות שליחות לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקני ואקנויי הוא ולמ"ד עירוב משום דירה קטן לאו מידי עביד ויכול לעשות שליח והקשו בתוספות דשמואל כיון דסבר עירוב משום קנין קטן לא מהני ובפ' התקבל קאמר דקטן זוכה לאחרים בשיתופי מבואות דרבנן וע"ש ונראה ליישב קושית תוס' דודאי אפי' בשיתופי מבואות דרבנן דקטן זוכה היינו דוקא במידי דאיתי' בדנפשי' יכול לזכות לאחרים וכמ"ש תוס' פ' התקבל שם לרב יהודה דסביר' ליה דקטן זוכה לאחרים מדאוריי' והקשו דהא אין שליחות לקטן מקרא דאתם גם אתם וכתבו דאין למעט קטן מתרומה אלא במידי דליתי' בדנפשי' אבל בזכיי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ע"ש וא"כ אף אנן נאמר לשמואל דסובר דבמידי דרבנן זוכה לאחרים היינו עכ"פ במידי דזוכה לנפשיה זוכה נמי לאחרים ומשום הכי בעירוב כיון דס"ל עירוב משום קנין דהטעם הוא משום חליפין וכמ"ש תוס' בעירובין דאע"ג דפירי לא עברי חליפין מ"מ קני בתורת דמים ע"ש וכיון דאינו אלא משום חליפין או משום דמים וקטן לית ליה זכי' אפי' בדנפשיה אלא כשמשך או המשיך אבל נתן מעות על המקח אין בו משום מי שפרע וכן אין לו זכי' בקנין חליפין וכמ"ש הר"ן פ' התקבל וכן הוא בש"ע סי' רל"ה סעיף ד' ע"ש ומש"ה ניחא דאמרו איכא בינייהו קטן דלשמואל דס"ל עירוב משום קנין דהוא אקני רשותא ע"י דמים וכיון דלית ליה בדנפשיה למיקני ע"י דמים ה"נ אינו זוכה לאחרים אפי' בשתופי מבואות דרבנן אלא דהיינו דוקא בקטן אבל קטנה אית לה קנין חליפין כיון דאית לה נמי קנין חצר וכמבואר שם סי' רל"ה סעי' ה' מש"ה ניחא האי דמניח את החביות דלא הקשה אלא האי שפחה ה"ד אלא דלא אייתי שתי שערות ובשפחה ניחא דאית לה קנין חליפין וממילא ה"ה מעות וכיון דיכולה לזכות לעצמה בקנין חליפין זכתה נמי לאחרים בדרבנן ובש"ס בעירובין לא אמרו אלא איכא בינייהו קטן אבל קטנה שפיר זוכה לאחרים בדרבנן: ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' פ' התקבל שם שהקשו מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים דאינו זוכה על ידם ולר' יוחנן דאמר בפ"ק דמציעא לא גדול ממש כו' אלא גדול הסמוך על שלחן אביו הוא קטן ה"ה הכא אבל שפחה בשכר טרחא אוכלת אבל לשמואל דאמר התם קטן ממש קשיא ע"ש ולפי מ"ש יש לו' דשמואל לטעמיה דאמר עירוב משים קנין וא"כ קטן ליתי' בדנפשי' בקנין חליפין ומעות אלא במשיכה שהוא תחת ידו וא"כ לא מצי מקני רשותא על ידו לאחרים בקנין מעות וחליפין ובתו נמי אע"ג דקטנה אית לה חליפין ומה"ט שפחה זוכה לאחרים בדרבנן וכמ"ש דהא כת' הרמ"א בסעיף כ"ג דהיינו דוקא בקטנה שאין לה אב וא"כ שפחה שפיר משכחת לה באין לה אב ואית ליה חצר וגם קנין חליפין ודמים אבל בנו ובתו הקטנים דאית לה אב ולית לה קנין חצר הרי בן ובת שוין דאין להם קנין חליפין ולא דמים ועירוב משום אקנויא רשותא ע"י חליפין ודמים וליתא בדנפשה אינה זוכה נמי לאחרים אפילו בדרבנן וכמ"ש ורבה דס"ל עירוב משום דיר' ומהני ע"י קטן ע"כ כר' יוחנן ס"ל לא גדול גדול ממש:
ד סָעִיף טו ודוקא בשיש דעת אחרת מקנה ראיתי בקונטרוס מים חיים להגאון המ' פרי חדש שהעלה דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן מה"ט דדעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכי' מן התורה וכמ"ש תוס' פ' התקבל והביא ראיה מהא דאמרי' פ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן והטעם משום זילות' דתרומה לחלק להם בגורן לעין כל וכלם משגרים להם לבתיהם ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ע"ש ולענ"ד לא שייך במתנות דעת אחרת מקנה כיון דקי"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ אין לבעלים במתנות כלום ואינו זוכה הכהן במתנות אלא לעצמו וה"ל כמו מציאה דאינו דעת אחרת מקנה וראיה מדברי תשובת מיימוני לס' ניזוקין סי' ה' ע"ש בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל מי שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נראה לי דכל זמן שהם סמוכים על שולחנו אינו יכול ליתן אפי' הן גדולים דקי"ל כר' יוחנן אפילו גדול וסמוך זהו קטן ופי' ר"ת דה"ה אפי' בעלמא בלא מציאה כו' ואע"פ שרבינו שמשון משפירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה אותו להיכא דאי' דעת אחרת מקנה אנן עבדי' כר"ת ולחומרא ועיד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים אלא טובת הנאה לא קשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמציאה דקי"ל בפ"ק דקידושין טובת הנאה אינו ממון ואע"ג דבפ"ק דמציעא מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי ר"ג וזקנים במתנות כהונה כו' שאני התם דהא מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולוי' ליכא לפלוגי בין מציאה זה לדעת אחרת מקנה אותו כיון דטובת הנאה אינו ממון וכן פי' שם ריב"ן בהדיא ע"ש והובא ג"כ במרדכי פ"ק דמציעא ע' שם וא"כ הא דמשגרין להם לבתיהם תו אי אפשר לו' משום דעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינו ממון אלא דגבי פדיון חמש סלעים דבן כיון דאפי' קורא שם חייב באחריותן עד שיבאו ליד כהן וממון דידי' הוא וה"ל דעת אחרת מקנה דאע"ג דצריך ליתן לאיזו כהן חמש סלעים דבן אבל לא אותן מעות שנותן עתה לכהן דקריאת שם אינו חל עליהן ומה"ט נמי נראה דה"ה בהך דתשובת מיימוני ומרדכי היינו דוקא בנדון דהתם שיש לו חצי מעשר והיינו שכבר הופרש והוא ממון עניים ומש"ה אינו יכול ליתן לבניו של שמעון קרובו העשיר ומשום דה"ל כמו מציא' שאין בו דעת אחרת אבל אם עדיין לא הפריש מעות עני אע"ג דמגיע ממנו מעשר בתורת נדר שנדר ניתן מעשר יוכל ליתן לבניו של שמעון העשיר דכל זמן שלא הפריש ה"ל ממון דידי' ממש ולא הוי של עניים כלל ואע"ג דמפרש נמי עדיין יוכל להלות ולתת אחרים תחתיהם כל זמן שלא בא ליד גבאי היינו אם ילוונו כיון דמותר בהנאה יוכל ליתן אחרים אבל כל זמן דאינו מוציאו לרשותו ה"נ ממון עניים ממש אלא דגבי פדיון חמש סלעים לא שייך דין הפרשה כלל וא"כ ה"ל לעולם דין מתנה שדעת אחרת מקנה אותו. אבל אכתי תיקשי טעמא דמשגרים לבתיהם כיון דבמתנות כהונה לא אמרי' דעת אחרת מקנה ועוד קשיא לי טובא לפי טעמא שכתב פר"ח בהא דמשגרין לבתיהם משום דעת אחרת מקנה א"כ הא תינח קטן וחרש אבל שוטה דאפי' ע"י דעת אחרת מקנה אינו זוכה לעצמו וכמ"ש הרמב"ם פרק כ"ט ממכירה דשוטה אינו זוכה וכתב עלה הרב המגיד והוא פשוט וכ"כ בטור וש"ע סי' רנ"ה וסי' זה סעיף ט"ז ומדתני ואלו הן חש"ו כו' וכלם משגרין לבתיהם הרי שוטה נמי בכלל וזה לית ליה זכיה מנפשיה אפילו בדעת אחרת מקנה ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מלתא דחש"ו יש להם זכי' במתנות כהונה היינו משום דממון כהנים וכבר זכתה בהם התורה לכהנים אם כן אפילו כהן קטן נמי כמו בירושה דאית להו וכי קא זכי מדידהו קא זכי וכן בחמש סלעים דבן כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכי' ועיין תוס' ר"פ בן סורר ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחא שלו מדאוריי' ע"ש ומבואר מזה דכל שמגיע לי' עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב דגבי פדיון הבן נמי שעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות ודוק אמנם במתנות עניים מבואר להדיא בש"ס פ"ק דמציעא גבי לקט ופיאה דקטן אינו זוכה מדאורייתא ואפשר לו' דמתנות עניים שאני דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם ומש"ה כל שאין לו יד לזכות לא זכה אבל במתנות כהנים דלא כתיב בהו עזיבה ה"ל ממון כהנים ממש ומש"ה שוטה נמי זוכה בדבר שיש לו ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה ואפילו כהנים שפסולין לעבודה נמי יש להם זכי' וכבר כתבו תוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות ולא אמרי' נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעה"ב אלא צ"ל דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנותן לו בעה"ב וה"נ זוכה חש"ו במתנות כהנים שלהם ולא כן במתנות עניים וכמ"ש ודו"ק. ועוד נראה דכיון דקי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון. והא דבעי לה בפ' מי שאחזו נתינה בע"כ שמיה נתינה כבר כתב הרשב"א בחידושיו שם דע"כ לא מיבעיא ליה אלא בנתינה בע"כ גבי תנאי דהוי חיובו של נותן אבל בחוב כיון דהוא חיובו של הלוה נפטר בחיובו בע"כ של המלוה ואין אנו יכולין להעמידו בחובו בע"כ אם רוצה ליפטר מחיובו ע"ש. וא"כ במתנות כהונה נמי אפילו בע"כ שמיה נתינה וכמ"ש בקונטרוס מים חיים שם בשו"ת שהיה כהן א' בכפר וישראל אחד היה צריך לפדות בן בכור והכהן לא רצה לקבל והעלה שם בתשו' דנתינה בע"כ שמיה לתינה ע"ש ודברינו נכונים דאין אנו יכולין להעמיד את זה בחובו וכמ"ש הרשב"א א"כ כיון דאפי' בע"כ שמיה נתינה א"כ ממילא גם בנותן לחש"ו נפטר דאמרינן ביבמות פ' חרש דבר תורה שוטה מתגרשת כיון דפקחת נמי בע"כ מתגרשת ולא בעינן דעתה אלא הא דשוטה אינה מתגרשת משום דמשלחה וחוזרת ע"ש וא"כ הכא דבע"כ נמי ולא בעינן דעת כהן א"כ שוטה נמי וגם לפי טעמא שם דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ונתן בידה יצאה שוטה דלית לה ע"ש והכא גבי מתנות כהונה דלא כתיב ונתן ליד הכהן אלא ונתן לכהן א"כ אפי' בחש"ו יוצא ידי נתינ' ואכתי צ"ע זהא דכתבו הפוסקים בכהן שאינו רוצה לקבל בכור בהמה מישראל מחמת טורח טיפולו דאינו רשאי משום דהוא כמבזה מתנות כהונה והוא באשר"י סוף בכורות ובהגהות אשר"י פ"ג דביצה ובש"ע י"ד סי' ש"ו ע"ש. ותיפוק ליה דנתינה בע"כ שמיה נתינה דליתיה דלא אמרו בע"כ שמיה נתינה אלא שיפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אם אינו רוצה אינו זוכה בע"כ כמ"ש שם הרשב"א בפ' מי שאחזו ע"ש וה"נ אם הנותן נותן מתנות בע"כ שמיה נתינה שלא להעמידו בחיובו בע"כ אבל הכהן נמי אינו זוכה בע"כ ומש"ה כשמסרהב לקבלו אינו אלא משום מבזה מתנות ובתוס' פ"ק דקידושין דף ט' בהא דאמר רב יוסף שיראי צריכי שומ' וללישנ' קמא שם משום דלא סמכה דעתה אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דתני' עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי וכתבו שם תוס' ז"ל ללישנ' קמא מייתי ראיה עכ"ל וכיון דבמתנות כהונה אפילו בע"כ שמיה נתינה אם כן למה בעינא סמיכת דעת הכהן ובס' עצמות יוסף שם כתב וז"ל אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים ונרא' דכיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשיוי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאש' צריכ' לידע שיעור הקדושין ע"ש ולפמ"ש בשם הפר"ח גבי פדיון חמש סלעים דאפילו בע"כ מהני א"כ מוכח דלא בעינן דעת כהן כלל וכן נראה דהא לא עדיף מבע"ח דפרעון בע"כ שמיה פרעון. ובדריש' בי"ד סי' ש"ה כ' בהא דנוהגין עכשיו לפדות באבנים טובות ומרגליות בלי שומא משום דגבי כהן א"צ דעתו ע"ש והוא נגד דברי תוס' קידושין דכתבו דצריך סמיכת דעתו. והנה אפשר לומר דאע"ג דפרעון בע"כ שמיה פרעון היינו כשרוצה ליתן לידו והוא אינו רוצה לקבל זורק לו בפניו אבל כשרוצ' לקבלו בידו צריך ליתן לידו כמבואר בטור וש"ע סי' ק"ך א"כ ה"נ בפדיון הבן דצריך ליתנו לכהן בכדי שיהי' סמכה דעתו בהם ומש"ה צריכי שומא כסברת תוס' ואם אינו רוצה לקבל רשאי לזרקו בפניו ואם כן דברי הפר"ח נכונים אלא דאכתי לבי מגמגם משום דמשמע בסי' ק"ך שם דהא צריך ליתנו לידו כשרוצ' לקבלו אינו אלא משום דאומר המלוה אלו נתתו לידי הייתי שומרו וע"ש ואם כן אכתי א"צ סמכי' דעתיה דכהן ולכן נראה מדברי התוס' דאף על גב דפרעון בע"כ שמיה פרעון אבל מתנות כהונה בעינן דרך נתינה ואינו יוצא בנתינ' בע"כ ומש"ה בעי סמכה דעת כהן וצ"ע בכל זה:
ה סָעִיף טו אבל במציא' לא כ"כ הפוסקים דלא תיקשי בהא דתנן מציאת חש"ו מפני דרכי שלום ואמרו צרור וזודקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ומחלקי בין מציאה למתנה דדעת אחרת מקנה אותו ובש"ך כתב וז"ל ולפענ"ד דוחק להמצי' חילוק שלא נזכר בש"ס דאף ע"ג דמצינו לקמן ס"ס רס"ח דדעת אחרת מקנה עדיף אבל מ"מ בזה דקטן זוכה לעצמו לא מצינו בש"ס לחלק בכך וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה אלמא שיש בכחו לזכות למה לא יזכה גם במציאה אלא נ"ל דהא דאמרי' מציאת חש"ו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מזה וכו' וכן הוא בירושלמי פ"ד דמע"ש ובעירובין פדק חלון ובגיטין פרק הנזקין דמציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו במדה שזוכה לעצמו ע"ש וגם בעל העיטור באות זיכוי שהביא הירושלמי הזה משום דס"ל הכי להלכה וכו' ואם כן בע"כ הא דתנן מציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו אגוז ונוטלו דאינו זוכה לעצמו משום שאין לו יד וכדמפרש בירושלמי שהבאתי הך מתני' בקטן כזה שאינו זוכה וע"ש שהאריך. והנה לענ"ד עיקר כדברי הפוסקים לחלק בין מתנה למציאה ומה שכתב דאין סברא לחלק כבר הוכרחנו לחלק בין מציאה למתנה בענין עודר וכסבור שלו הן דבנכסי הגר לא קנה ואלו במתנה כה"ג קנה וכמ"ש הראב"ד הובא בנ"י ר"פ חזקת בעובדא דרב ענן ע"ש הבאתי דבריו בסי' קמ"ב סק"א וכן כת' הרשב"א בחדושיו פ' כל הגט דף כ' ע"ש והובא בסי' ער"ה סק"ד ע"ש. וא"כ ה"נ טעמא דקטן אינו זוכה במציאה ומשום דאין לו כוונה לזכיה אבל במתנה דאפי' גדול א"צ כוונה לזכיה מש"ה זוכה נמי קטן אלא דכשהוא פחות מצרור וזורקו אין לו יד כלל וה"ל כשוטה דאין לו יד כלל וכדמוכח בפ' חרש דאמרו שוטה אינה מתגרשת משום דכתיב ונתן בידה ושוטה אין לה יד ע"ש ומש"ה שוטה אפי' במתנה אינו זוכה לענמו כיון דלית ליה יד כלל אבל קטן וחרש דאית להו יד אלא דאין להם כוונה וגבי מתנה לא בעינן כוונה וסגי בדעת אחרת מקנה וזה נכון ומה שנסתייע בש"ך מן הירוש'. נראה דש"ס דילן לא ס"ל כירושלמי ושם בירושלמי אמרו כל שנותנין לו אגוז ומשליכו צרור והוא נוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז והוא נוטלו צרור והוא משליכו גזילו גזל מפני דרכי שלום אגוז וצרור והוא נוטלו ומצניען ומביאן לאחר זמן גזילו גזל גמור ע"ש ואלו בש"ס דילן לא אמרו הנך שיעורי אלא אגוז ונוטלו צרור ומשליכו זוכה לעצמו מה דלא ס"ל לירושלמי כן אלא דוקא בנוטלן ומצניען לאחר זמן מה שלא נזכר בש"ס דילן במדת קטן ועוד דהא לדעת הירושלמי עיקר דינא דמציאת חש"ו מפני ד"ש אינו אלא בקטן שהגיע למדה זו דצרור וזורקו אגוז ונוטלו דבפחות משיעור זה כמוצא באשפה ואפי' מפני ד"ש אינו וכיון דבש"ס דילן בשיעור זה זוכה לעצמו א"כ הך דמציאות חש"ו מפני ד"ש ליכא לפרושי בפחות משיעור זה דא"כ ה"ל כמוצא באשפה א"כ בע"כ צריך לחלק בין מציאה למתנה אלא דגם בהך שיעורא דיהיב בירושלמי למציאת חש"ו נראה מדברי הפוסקים דלא ס"ל לחלק כלל דברמב"ם פ' י"ז מגזילה שכתב מציאת חש"ו מפני ד"ש סתם הדבר ואינו מחלק בין שיעורא דקטן לענין ד"ש וגם בטור וש"ע סי' ע"ד לא חילקו כלל ומשום דסברי דכיון דלא זכרו הני שיעורא בש"ס דילן אין לנו לחלק עוד שם בירושל' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כ"ע מודי עד שיביא שתי שערות ובזה נמי נראה דש"ש דילן לא ש"ל הכי דהא ר"פ בן סורר אמרו ואם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם אין לו גואלים קטן אי אתה צריך נחזור אחריו בידוע שאין לו גואל וכן הוא בפ' הגוזל קמא ע"ש וא"כ מוכח דחייב קרבן שבוע' על גזל קטן ואע"ג דאין נשבעין על טענת קטן מיירי בקפץ ונשבע וכמ"ש תוס' ר"פ בן סורר וע"ש וא"כ מוכח דחייב נמי קרן וחומש דאם אין קרן וחומש אין אשם כמ"ש תוס' בפ' כל שעה גבי אוכל חמץ של הקדש בפסח ע"ש:
ו סָעִיף טז והמזכ' לשוטה ע"י בן דעת זכה כת' הב"י ז"ל דין הקטן פשוט בכמה מקומות והחרש דינו כקטן ודין השוטה פשוט הוא דאע"ג דאין לו דעת והוי כשלא בפניו הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו והרב המגיד פ"ד מזכי' הביא ראיה לדין השוטה ואין צורך עכ"ל והנה מ"ש הב"י דאין צריך ראיה לזה והוא פשוט ולדידי מספק' לי טובא דהא אמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) קטן דאתי לכלל שליחות אית לי' זכי' נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה ע"ש וא"כ שוטה דלא אתי לכלל שליחות אינו דומה לקטן כלל וראוי לו' ביה דאין לו זכיה ואין לו' משום דאתי לכלל שליחות כשישתפה דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר אלא ודאי מחוסר מעשה לא חשיב אתי לכלל כו' ודוקא קטן דאתי ממילא לכלל שליחות ומה"ט הוצרך הרב המגיד להביא ראיה וע"ש במ"ש להביא ראיה דזכין לשוטה ע"י אחר מהא דאיתא ר"פ חרש פיקח שנשא חרש' או שוטה אפילו כת' לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזון בנכסיו ע"ש ולענ"ד יש להשיב דהתם כיון דבשעת נישואין כותב לה כתובה זכת' אפי' ע"י עצמה דזה אינו מתנ' אלא כמו שכר שפחה לשמשו ע"ש ר"פ חרש דאמרו בגמ' אלו קנה שפחה לשמשו כ"ש האי דאי' תרתי ושכר מלאכה אפי' חרש ושוטה אית לה וכמ"ש תו' ר"פ בן סורר דשכר מלאכה וטירחא מן התורה אית ליה לקטן ע"ש וא"כ ה"ה לשוטה. ומדברי הרא"ש בשם הרמ"ה נראה לי דס"ל דאין זכין לשוטה ע"ש ברא"ש פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא וז"ל כת' הרמ"ה אבל קנה נכסי' אפי' זכין לו ע"י אחר לא זכה בהן זכי' גמורה דזכית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב בדמים כו' אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית לי' זכי' לשוט' מידי דהוי אקטן הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים עכ"ל מבואר מדבריו דלא ס"ל זכין לשוט' אלא כה"ג דעתים חלים דזה הוי ממש כמו קטן דאתי נמי לכלל דעת אבל שוטה גמור דלא הוי עתים חלים אין זכין לו ע"י אחר ולפ"ז ה"ה בחרש אין מזכין ע"י אחד אלא דוקא בקטן דאתי לכלל דעת וכמו שאמרו בפ' א"נ קטן דאתי לכלל שליחות וצ"ע:
ז סָעִיף יח אפי' בן יום אחד בציד' לדרך פ' בא העלה הלכה למעשה בבכור שמת אביו קודם שלשים יום דיש כח ביד ב"ד לפדותו ומשום דזכין לקטן ובט"ז י"ד סי' ש"ה חולק וכתב דדוקא בגדול זכין לו אפי' יש קצת חובה וכהאי דתורם משלו על של חבירו דאע"ג דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ פסק הרמב"ם דתרומתו תרומה אבל בקטן אין זכין לו אלא א"כ דבר שהוא זכות גמור בלי שום חובה והכא קצת חובה שהרי לקח ממנו המצוה ע"ש ובנקודת הכסף האריך בראיות דיש כח ביד ב"ד לפדותו והשיג על הט"ז הא בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד נמי יש לומר דניחא ליה למיעבד בעצמו דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר כן אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הם מזכין המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הרי הם פודין אותו במעותיו של הקטן וכן כשיש מעות לקטן בלאו הכי וא"כ הרי המצוה של הקטן וכו' וראי' ברורה מהא דתני פרק הנזקין דף נ"ב אפוטרופס של יתומים חייב לעשר ואיתי' שם בש"ס דהיינו להאכיל אבל לא להניח וכתב בחידושי רשב"א דל"ש מנוהו אבי יתומים ל"ש מנוהו ב"ד תורם מדינא והא דתנן אתם ולא אפוטרופסין אסמכתא בעלמא היא דמדינא תורם בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופס כיד יתומים אלא שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר אמרו שלא לתרום להניח אבל להאכיל העמידו אדינא עכ"ל ולא אמרינן שמא ירצה הקטן עצמו במצוה זו אלא ודאי כיון דתורמין משלו הרי מצוה דילי' הוא וא"כ בפדיון נמי וכו' ועוד נראה דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדיא בר"פ האיש מקדש דגרסינן התם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששליח של אדם כמותו שנאמר ונשיא א' ממטה תיפוק ליה שליחות מהכא ותסברא הא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב דאמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' ונשיא א' ותסברא זכות הוא הא חובה נמי איכא דאיכ' דניח' ליה בהר וכו' ואלא כדרבה בר רב הונא אמר רב מנין שיתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא א' ופרש"י כלומר לא זכות שלא בפניו גרידא איכא למשמע מיני' לגדולים אלא לאתויי דקטנים נמי אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות הרי להדיא דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במקום דהוי נמי חובה ומכאן קשה לי על התו' פ"ק דכתובות דף י"א שהקשו בהא דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל ותימא דהא זכי' הוי מטעם שליחות כו' כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והא אין שליחות לקטן וכו' ולדידי לא קשה מידי דב"ד שאני כו' ותו קשיא לי אמאי שתירצו תו' דהא דמטבילין אותן הייינו בדרבנן דאפי' היכא דהוי זכות גמור לית ליה זכי' מדאורי' והא ודאי ליתי' כמבואר בש"ס דקידושין וכו' והעיקר כספרים שהביאו תוספות שם דלא גרסי בא"נ זכו מדרבנן אית ליה ומפרק קמא דב"מ נמי נראה לפענ"ד דלא קשה מידי דלא אמרינן התם אלא דחצר משום ידה אתרבי ולא גרע משליחות זכין לאדם שלא בפניו במתנ' אבל אין ה"נ דאפי' היכא דליכ' משום שליחות לקטן אית ליה זכיה כו' סוף דבר לא ירדתי לסוף דברי התוס' בזה כו' שוב מצאתי להדי' כדברי ר"פ בן סורר בדברי תוס' שם שכתבו דקטן אית לי' זכי' מדאוריית' היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחפשתי בשאר פוסקים ומצאתי שכ"כ עוד התוס' בגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס"ד) והרשב"א בחידושיו שם וכ"כ עוד תוס' בקידושין דף י"ט והרא"ש שם סי' כ"ה באריכות ונתתי שמחה בלבי וגם שהתוס' והפוסקים הנ"ל הביאו ראיות אחרות נזה ע"ש ולפענ"ד איכא נמי ראי' ברורה מהך סוגי' דרב גידל דפ' האיש מקדש שהבאתי וכמ"ש עכ"ל וע"ש שהאריך בכל זה אחרי רואי היטב בענ"ד יראה לי שאין ראיות הנז' מוכרחות כמו שנא' והוא דמ"ש הש"ך דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר ניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' אבל הכא כשמזכין המעות לקטן או שיש לקטן מעות הרי המצוה לקטן כו' ולפענ"ד אדרבה ע"כ לא מיבעי' בש"ס נדרים אלא בתורם משלו על של חבידו דהו' משום זכי' אי לאו דניחא לי' למיעבר מצוה בממוני' אבל בתורם משל בעל הכרי ודאי ל"מ משום דזכי' ל"ש בזה כיון דהוא משום בעל הכרי ושליחות נמי ליכא משום דשליחות בעי לדעתכם וכמו שמבואר דבר זה בסק"ט בשם התו' נדרים וחידושי הרשב"א ע"ש וא"כ כל שפודין ממעות קטן ודאי ל"מ כיון דתורת זכי' ל"ש בזה שליחות לקטן ליכא ואפי' בגדול בעינן שליחות מדעת ע"ש סק"ט ומה שהביא ראיה מאפוטרופסין שתורמין תרומה נראה דהיינו דוקא בתרומה ומשום דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו וממון כהן הוא ויש לו שותפות בתבואה וכמ"ש תוס' בפ' לולב הגזול באתרוג של טבל ע"ש. וא"כ אינו אלא חנוקה ואפוטרופסין רשאין לעשות חלוקה וכמו שמבואר לפנינו. ומ"ש הש"ך ועוד נראה ברור דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במידי דהוי חובה קצת כו' כי הא דרב גידל ומכאן קשה על התוס' שהקשו על גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' אינו קושיא דכבר כת' הר"ן בהא דנשיא אחד הטעם משום דשלהן היתה וחלוקתם גילוי מלתא בעלמא וב"ד מעמידין אפוטרופסין לכך אבל זכי' מדאורי' לית ליה ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת פ' א"נ שם ע"ש והיינו נמי דאפוטרופסין תורמין משום דממון כהן בגוה ואינו אלא חלוק' דכה"ג מהני וכמ"ש. ומ"ש הש"ך דעיקר כספרים שהביא תו' דלא גרסי בא"כ זכי' מדרבנן כו' הנה על הכרעתו איני כדאי להרהר אך כבר נחלקו בו קמאי דקמאי בגירסא זו ולא עמדו על ההכרע' וא"כ לשטת הפוסקים דזכי' לקטן מדרבנן א"כ לית ליה תקנה לפדותו בבית דין דאם בממון קטן ודאי ל"מ כמ"ש דכה"ג ל"ש זכי' כלל ואינו אלא משום שליחות דודאי ל"מ וכמ"ש. ואי במזכ' להן במעות ב"ד לפדיון א"כ ה"ל תורת זכי' ול"מ מדאורייתא ואע"ג שכת' בשטה מקובצת שם פ' א"נ גבי ריבית שהקשה הרמב"ן ואי זכי' מררבנן אמאי מותר בריבית דגוי כיון דריבית דאורייתא וכ' משום דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בי' ע"ש היינו משום דהתם כשהעמידו אצל ישראל דכבר זכה הגוי במעות ע"י זכי' מדרבנן והוי לי' מעות של גוי וכי יזיף האי מגוי יזיף אבל פדיון חמש סלעים דהב"ד אין מזכין המעות לקטן דא"כ ה"ל מעות הקטן וכבר אמדנו דבמעות הקטן ודאי אין פודין אלא ע"כ דהב"ד נותנין מעות עצמם עבור הקטן לפדיון וא"כ לא הוי דבר שבממון אלא זכי' בגוף המצוה וכיון דמן התורה אין זכי' לקטן אינו מועיל הפדיון מראורייתא ודוק. ומ"ש הש"ך ומפ"ק דב"מ נמי נראה לפענ"ד דלק"מ דלא אמרי' התם אלא דחצר משום ידה איתרבי ולא גרע משליחות וזכין לאדם שלא בפניו במתנה אבל אין ה"נ דאפי' היכא דליכא משום שליחות לקטן אית ליה זכיה עכ"ל. ולענ"ד מוכח כדברי תוס' דאי נימא זכין לקטן מן התורה וא"כ שליח שזוכ' לקטן מהני מן התורה תיקשי בהא דאמרי' פ"ק דמציעא דקטן לית ליה חצר ומשום דלא ילפינן מציא' מגט או משום דלא ילפי' קטן מקטנה ונהי דחצר דגברא לא הוי משום יד אבל לא גרע משליחות ושליח נמי זוכה לקטן מן התורה והוא קושיות הראב"ד כמו שיבואר בס"ק י"א ע"ש אע"כ דאפי' במידי דזכות אין זכין לו ומש"ה אין לו חצר דנהי דגדול זוכה לקטן מדרבנן אבל בחצירו לא תיקנו זכי' אבל אי נימא דזכין לקטן מן התורה א"כ כי היכא דחצירו של אדם זוכה שלא מדעתו בגדול אמאי אינו זוכה נמי לקטן נהי דלאו ידו הוא ליהוי כשליח הזוכ' כיון דלא גרע משליחות ומוכח מזה דל"מ זכיה לקטן ומשום דזכי' גופי' אינו אלא משום שליחות וחצר דזוכ' לגדול נמי אלא משום שליחות ובקטן דליכא שליחות ליכא זכיה ומדרבנן לא תיקנו בחצירו ודוק היטב. ומ"ש עוד הש"ך שוב מצאתי להדי' כדברי התוס' ר"פ בן סורר שכתבו דקטן אית ליה זכיה מדאוריית' כו' והגם שהביאו ראיות אחרות לזה לפענ"ד אי' נמי ראיה ברורה מדרב גידל כו'. ואין ענין זה לזה כלל דתוס' ר"פ בן סורר ובפ' המקבל דף ס"ד ובפ"ק דקידושין די"ט התם מיירי שזוכה הקטן מנפשי' ע"י דעת אחרת מקנה וכמו שמחלקין שם בין מציא' למתנ' ע"ש תוס' ר"פ ב"ס שהקשו דהיכא משכחת גזל קטן ומאין בא לו ממון ותי' בדעת אחרת מקנה יש לו זכי' והיינו מדנפשי' והך דרב גידל מיירי במזכ' ע"י אחר והוא נשיא א' ממטה ותמהני במה שחשב דבר זה למציא' ואינו ענין זה לזה כלל. ועי' בסי' רל"ה ס"ק ד' שכתבו שטת תו' והפוסקים דגבי מתנה זוכה הקטן בעצמו מן התורה ואלו ע"י אחר אין זכין לו מן התורה ואע"ג דכתבנו שם דעת הדמב"ם דהא מהני דעת אחרת מקנה היינו משום זכי' וזוכ' הקטן מנפשי' ע"י דעת אחרת המזכ' אבל שטת התוס' והפוסקים דדעת אחרת מקנה אינו משום זכיה כלל וכלל וז"ב. והא דתנא בתוספת' אפוטרופסין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה ועבדים ושפחות להאכיל ליתומים ולעשות להם סוכה ולולב וציצית וכל מצות האמורות בתורה ולקנות להם ס"ת נביאים וכתובים דבר הקצוב מן התורה וע"ש וא"כ נראה דפדיון הבן נמי דבר הקצוב הוא התם נראה דאינו אלא מדרבנן דהא תני נמי לולב וסוכה וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואא"ז בס' מעד"מ כ' דאין הב"ד יכולין לפדותו כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיוב' כלל ע"ש וע' תוס' פ"ד דב"ק דף ל"ט ד"ה ור' יוחנן אמר ע"ש שכתבו דאין נזקקין ב"ד במלוה הבאה מחמת עצמה משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ע"ש א"כ בבכור דהוי חוב מחמת עצמו ומשום אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לית ביה דה"ל דבר ברור וכה"ג מקבלין כמבואר בסי' ק"י אלא דנראה כדברי אא"ז דקטן אינו בר חיוב' כלל אפילו בחוב הבאה מחמת עצמו דלא מיבעי' למ"ד שעבודא לאו דאוריית' אלא פריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מיעבד נינהו אלא אפילו למ"ד שעבוד' דאוריית' נמי אין השעבוד חל אלא היכ' דאיכ' חיוב הגוף נכסוהי אינון ערבין אבל קטן דאינו בחיוב הגוף דאפילו גנב וגזל פטור ונכסוהי לא הוי ערבין במקום דליכ' לוה ואכתי צ"ע:
ח סָעִיף יח ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו. כ' בתרומת הדשן סי' קפ"ח וז"ל אשה בעל הבית לשה לה משרתת שלה עיסה והלכ' לחוץ קודם שהפריש' חלה וקודם שחזר' נתחמצ' העיס' כל צורכה שאם עוד תשהה שלא תאפה תקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעה"ב שרי למיעבד הכי או לאו תשוב' יראה דש"ד למיעבד הכי דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעה"ב וקי"ל זכי' מטעם שליחות אתרבי וכו' וה"נ המשרתת נעשית שלוח' אפילו שלא מדעת' מטעם דזכות הוא לה ואפילו אין כאן חשש קלקול העיסה כו' ואף ע"ג דאמרינן בפ"ק דחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחריני ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה כו' שהרי צוה לשלוחו לתרום מ"מ הואיל ולדידי' לא עביד שליח ל"מ וי"ל דדוק' התם כו' דאיכ' למימר דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה כו' אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין לטול בכזית ולשרוף אין לו' כלל קפיד' וביבמות פ' האשה שלום בעי תלמוד' המזכה לאשתו במקום יבם או במקום קטטה ומוכח בהדי' התם אי הוי זכות היה מועיל משום זכין לאדם שלא בפניו וכו' וה"ה לענין הפרשת חלה ואי ק"ל הא דתני' בפ"ב דמציע' כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה כו' עד הרי שמצאו וא"ל בעה"ב כלך אצל יפות לא שויא שליח משום דבעינן שלוחכם דומי' דאתם מה אתם לדעתכם אלמ' אף ע"ג דידעינן בתר הכי דניח' ליה במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקר' לא לדעת הוי. ולא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליחות לא ידעינן כלל דניח' ליה אלא דאח"כ שמעינן מיני' או דחזינן מיני' דניחא ליה ובעינן למימר דלמפרע הוי שליח הא ל"מ משום דבעינן למידע בשעה שנעש' שליח דזכות הוא וניחא לי' וכה"ג הוי דומי' דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעינן לא הוי דומי' דאתם עכ"ל. ובי"ד ברמ"א סי' שכ"ח פסק במשרתת כדברי תה"ד והט"ז שם כתב דאפילו ליכ' קלקול העיסה מהני הפרשת משרתת משום זכין לאדם שלא בפניו ע"ש. ואם כי ידעתי מיעוט ערכי להרהר אחר פסקי מוהרא"י ובפרט שכבר הלך אחריו הרמ"א והט"ז אמנם לענ"ד תו' והרשב"א לא ס"ל הכי עיין בנדרים דף ל"ו כתב שם הרשב"א ז"ל הא דאיבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו כו' קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניח' ליה או לא ניחא לי' אלא גזירות הכ' דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למ"ד אין חזקה עושה שליחותו אמרינן בפ"ק דחולין דלמא שמע אינש אחריני יתרם ורחמנ' אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואע"ג דהתם ניחא ליה שתיקן כריו וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו אי לאו זכות דמצוה דנפשי' עדיף עכ"ל וכ"כ תוס' שם בנדרים ע"ש וא"כ בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעה"ב אין בזה משום זכות דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפ' או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט או במפריש משלו אבל מפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא ניחות' איכ' ושליחות' לאו מתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתכם דוקא וגם מ"ש בתה"ד דמשום קלקול עיסה חשיב זכות לא הבנתי דהא אחר שתאפ' נמי תוכל להפריש ואע"ג דמצותו בעיסה אבל כל דלית' לבעה"ב בשעת לישה תוכל להפריש אחר אפיה. והנה אחר דאנהרינהו לעיינין הרשב"א וגם התו' כתבו שם בביאור היטיב מה בין זכות לשליחות וא"כ נראה דלא תפריש המשרתת ואם תקלקל העיסה תפריש בעה"ב אחר אפיה וכמ"ש דבעינן כה"ג דעת בעה"ב כיון דמפריש משל בעה"ב) (וכן נראה מדברי תוס' בנזיר דף י"ב שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברת' שתפריש חלה אחר הליש' והוא דשלבל"ע כיון דעושה שליח קודם הליש' ע"ש ואי נימא דלא בעינן כלל דעת בעה"ב אלא משום דזכות הוא ואפילו בלא קלקול העיס' א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאלו לא עשתה שליח כלל והפריש' בעצמ' וע"ש בתוס' שהקשו האידנ' דנהגו בכך ע"ש ואף ע"ג דהשת' שיעורי דחלה כולם שוים אלא משמע דס"ל כמ"ש דכל שמפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא שליחות וכמ"ש ולכן נראה להחמיר שלא תפריש המשרתת בעצמה:
ט סָעִיף יט שמי שמתחייב לקטן בין בקנין בין בשטר. וכ"כ תוס' פ' התקבל והר"ן שם דקטן אינו זוכה אלא בדבר שתחת ידו וכגון במשיכ' וע"ש. ונראה לי דכי היכא דקטנה אית לה זכי' בקנין סודר וכמ"ש הרמב"ם ומשום דאית לה חצר אית לה נמי קנין חליפין ואף על גבי דאינו תחת ידה וכ"כ הטור וש"ע סי' ר"ל סעיף ו' ה"נ אית לה שטר ומי שמתחייב לקטנה בשטר והגיע שט"ח לידה זכתה בחוב ודוקא במתחייב לקטן בקנין או בשטר הוא דלא מהני אבל קטנה אית לה שטר דלא גרע מחליפין:
י סָעִיף כב וכן ארבע אמות של אדם בתוס' פ' אלו נערות כתבו דלא תיקנו ארבע אמות בגניבה וכן כתב הרא"ש פ"ק דמציעא ע"ש. ואא"ז בס' מעד"מ הקשה על הרא"ש דכיון דפסק דארבע אמות אינו קונה ברה"ר משכוני נפשיה אדידי' למה לי' עיין שם והובא בש"י וכ' עלה דלא דק דנפק' מיניה לסימט' ולצדי רה"ר עיין שם: ולפענ"ד שפיר דק היטב והוא דכיון דאפילו גגו וחצירו דודאי קונה בגניבה אפ"ה אינו חייב עד שיכניסנ' לרשותו וכמ"ש בש"ע סי' שמ"א סעיף ד' ועיין לשון רש"י פ"ק דמציע' דף י' גגו חצירו שהפרה נכנסה לחצרו ונעל בפני' עיין שם ומבואר דאם לא עשה שום מעשה אלא שהפר' נכנסה לרשותו ובדעתו לגונבה אף על גב דחצירו כה"ג קונה במציא' ומתנה אפ"ה בגניב' וגזילה אינו קונה במחשב' עד שיעשה מעשה ומש"ה בעינן נעל בפניה כמ"ש רש"י או שיכניסנ' בעצמו לרשותו ועמ"ש בסי' שמ"ח ס"ק ב' וא"כ מכ"ש בסימט' ד' אמות אם הפרה נכנסה לתוך ד' אמותיו וזה לא עשה שום מעשה דאינו מתחייב במחשב' ואינו קונה אלא ער שיכניסנ' לרשותו כמ"ש בש"ע סי' שמ"ו דנעל בפני' ל"ש בסימט' וכשיכניסנ' תוך ד' אמותיו ממילא קונה מטעם דמשיכה בסימט' קונה מתורת משיכה ואם כן ליכא נפקות' בד' אמות בגניבה אלא אי אמרי' ד' אמות קונה ברה"ר שפיר משכחת לה שיכניסנה בתוך ד' אמותיו ומשיכ' ליכא ברה"ר אבל בסימט' כיון דבמחשב' לא נתחייב עד שיכניסנ' לד' אמותיו אם כן ממיל' הוי ליה משיכה וא"כ שפיר קא קשיא ליה לאא"ז ודו"ק ומ"ש בהגהות מיימוני ובאגור' לא תיקנן ד' אמות בגניבה אף בסימט' לרווח' דמלת' כתבו דלפי מ"ש אין צורך ד' אמות בסימט':
יא סָעִיף כג אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע המתנ' לידו בפ"ק דמציע' דף י"א איפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בחצר דקטן מ"ס יש לו ומ"ס אין לו ואמרו שם לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן מציאה מגט לישנ' אחריני בקטנה כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבי כי פליגי לענין קטן מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפיכן קטן מקטנה ואיכא למידק נהי דחצר דגבר' משום שליחות לא משום יד הא בשליחות גופה היכא דזכות הוא זכין לקטן או מדאוריית' או דרבנן כמבואר בפוסקים וא"כ הא דאין שליחות לקטן היינו במידי דלא הוי משום שליחות וא"כ בחצר דמציאה אמאי אין החצר זוכה לקטן כמו שזוכ' לגדול חצירו שלא מדעתי כיון דבמירי דזכות קטן וגדול שם הוא ונהי דאינו משום יד ליהוי כאחר נמי מהני במידי דזכות. והנה לשטת הפוסקים דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן ומשום דזכי' גופה אינו אלא בתורת שליחות ניחא שפיר דאע"ג דתיקנו זכי' לקטן היכא דגדול זוכה עבורו אבל בחצירו לא תקנו ועמ"ש בס"ק ט' דזה הוא דהוכיחו תוס' שטתי' דחצר אינו אלא משום שליחות ודלא מהני זכי' לקטן מן התור' אבל לשטת הפוסקים דזכין לקטן מן התור' א"כ חצר דקטן אינו אלא משום שליחות הא בזכי' אית ליה ואין לך זכות גדול ממציא' או מתנה: אמנם מצאתי בהשגות הראב"ד פ' כ"ט ממכירה שכתב הרמב"ם דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפניו וזכין לאדם שלא בפניו וכתב עלה הראב"ד א"א מעתה לפי דבריו אם קנה מטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירותו ובכל מיני זכיה זכין לאדם שלא בפניו הלכך זכה בשכירות מקום וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ד' אמות לענין מציא' בלבד אמרו עכ"ל. ולפ"ז ניחא דהיכ' דדעת אחרת מקנ' אותו כמו במתנ' באמת חצירו זוכה לקטן ומשום דלא גרע משליחות דאית ליה במידי דזכי' אלא הא דאמרו אין לו חצר ולא ד' אמות היינו במציא' משום דליכ' דעת אחרת מקנה לא מהני נמי זכיה לקטן ע"י חצר. והרב המגיד שם כתב ז"ל ומ"ש הר"א ז"ל שלא אמרו אלא במציא' יש לדון בדבר ואין לי בו הכרע עכ"ל. ונרא' כדברי הראב"ד מהא דאמרו בגמ' כי פליגי לענין מציא' מ"ס ילפינן מציא' מגט וכבר כתבו דהך ילפינן מציא' מגט היינו מדרבנן דהא מן התורה נהי דחצר משום יד הא אפילו ביד גופי' נמי מציאת חש"ו אינו אלא מפני ד"ש ע"ש ולמה אמרו לישנא דמציא' ולדרבנן טפי ה"ל למימר לענין מתנ' וא"כ יהי' ילפינן מתנה מגט מדאוריית' דהא במתנ' זוכה הקטן בידו מן התור' וכמבואר בפוסקים או כי פליגי לענין ממונ' מ"ס ילפינן ממונא מגט ותיהוי בכלל מתנה ומציא' וליהוי לענין מציא' מדרבנן ולמתנה מדאוריית' אע"כ דגבי מתנ' אפילו למ"ד חצר משום שליחות אית ליה בתורת זכיה ומש"ה נקט לישנ' דמציא' וזהו דקדוק נכון: אמנם נראה דאפילו להראב"ד דס"ל דחצר דמציא' אינו זוכה לקטן משום דליכ' דעת אחרת מקנה היינו דוקא חצרו אינו זוכה לו אבל גדול שפיר זוכה לקטן אפילו במגבי' מציא' ומשום דהגדול הוא הדעת אחר' וכן מוכח בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ומשום זכיה ולמדו מזה רבוות' דזכין לקטן מן התורה וכן מוכח בהדיא פ"ק ח' בשלמ' חרש קנה דקא מגביה ליה בן דעת ומבואר דגם במציא' כשזוכ' לו גדול מהני והוא דעת הזוכ' ודוק' חצירו כיון דליכ' דעת מזכה כלל בזה הוא דלא מהני לקטן ודו"ק:
יב סָעִיף כד מוציאין מידו ונותנין לבעה"ב. בש"ך הקשה בזה על הש"ע דכיון דס"ל בכ"מ בספיק' דדינא מהני תפיס' א"כ אמאי מוציאין מידו והא הוא בעי' דלא מיפשט' ע"ש. וראיתי מ"ש בזה הגאון חכם צבי בהגהת הט"ז וז"ל ונלענ"ד שנעלם מש"ך דברי הנימוקי יוסף שהביא הב"י בס"ס זה דמתנה לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתי לרשות מקבל עכ"ל ואם כן לא דמי לשאר ספיקות שבתלמוד עכ"ל ותמה אני על עצמי שלא זזה הקושי' כלל דודאי מתנה לא נפק' מרשות נותן עד דאתי לרשות זוכה ומש"ה בספיק' מוקי לה בחזקת מרא קמא שהוא הנותן ולאפוקי הפקר דכבר יצא מרשות מרא קמא אלא דכיון דלדעת הרמב"ם וש"ע אפילו נגד חזקת מרא קמא מהני תפיס' וא"כ המקבל שהוא מוחזק ותפוס איך מוציאין אותו מידו והוא פשוט בדוכתי טובא דאפילו במתנה ומכר היכ' דאיכ' ספיק' אם קנה המקבל כשתפס לא מפקינן מיניה וכמ"ש בש"ע סי' ר"ב סעיף ג' גבי שדה לאחד ומטלטלין לאחר דאם תפס לא מפקינן ומשום דהוא איבעי' דלא איפשט' וכן בש"ע סי' רמ"ח סעיף י"א האומר נכסי לפ' דס"ת ואם תפס המקבל אין מוציאין אותו מידו והוא בדוכתי טובא דמהני תפיסה כיון דהוי ספק שמא כבר יצא מרשות נותן לרשות מקבל והמקבל תפיס בה דמהני תפיס' וזה פשוט. וביותר תמיה מ"ש הגאון ח"צ דבמתנ' לעולם לא נפקא כו' דהא בש"ע כתבו לענין הפקר דשפיר יצא מרשות קמא ועיין מה שכתבתי בקונטרס הספיקות כלל ח' סי' ר':
א סָעִיף ב ואם המקבל עני בספר מחנה אפרים פסק דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ואח"כ אמר לאחד הולך דהוי כזכי כיון דהנותן אסור לחזור בו ועוד דהזוכה הוי כתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים כיון דהנותן אסור לחזור בו ולמד זה מכאן דה"נ בעני הא דאין יכול לחזור בו ע"כ הוא ג"כ מטעם זה כיון דהנותן אסור לחזור בו משום נדר שוב אמרינן ביה הולך כזכי וכ"כ בקצה"ח:
ב סָעִיף ב בשעת חליו עב"ש באה"ע ס"ק מ' דדוקא כשנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה ע"ש:
ג סָעִיף ד אבל אם אינו ברשותו עט"ז שכתב דאפילו אם לא היה גם ברשות הנותן כשיבא לרשות הזוכה מהני אפי' בדשלב"ל כמ"ש בסי' ר"ט דמהני בדשלב"ל כשתפס כו' משמע מדבריו דאם ראובן הקנה בק"ס ע"י שמעון ללוי אף אם לא בא ליד לוי רק ליד שמעון שקנה בשביל לוי והוא תמוה לפענ"ד דהא תפס לא מהני רק מטעם מחילה בטעות וכיון דלא בא ליד לוי מה מחילה שייך בזה כיון דבדשלב"ל ליכא קנין אין כאן שליחות כמ"ש התוס' בנזיר דף מ"ב דלא מהני שליחות בדשלב"ל וכיון דשליחות נתבטל הרי הוא כאלו בא ליד אחר שאינו שליח כלל דלא שייך בכה"ג לומר מחילה בטעות ואי אפשר לומר שתפיסת האחד יועיל דהא הוי כתופס במקום שחב לאחרים כדאמרי' בגיטין גבי תנו שיחרור לעבדי ולכך נראה דכוונת הט"ז הוא שבא ליד הזוכה דהיינו לוי שרצה לזכות במתנה:
ד סָעִיף ז ומוחה בכתיבת השטר עסמ"ע ס"ק י"ד ובט"ז מה שהשיגו על הע"ש ובקצה"ח כתב ליישב דברי הע"ש וכתב דהטעם הוא דהא הר"ן בקידושין הקשה דאמאי לא יהיה יכול המקבל לומר הריני כאלו התקבלתי כיון שהתנאי הוא לטובתו ותי' שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיהיה יכול לחזור בו קודם שיתקים התנאי ולזה כתב בקצה"ח דהכא שהתנ' ע"מ שיכתבו השטרות כ"א התנה לטובתו ולא לטובת שכנגדו ולפ"ז אפי' אם השני מיחה יכול הלה לומר כיון שלטובתי התניתי הריני כאילו התקבלתי ומתשובת הרא"ש אין ראיה דשם היה המעשה שהכריח העדים לכתוב השטרות וכבר הקפיד בהתנאי שוב לא מהני מחילת התנאי אח"כ כמבואר באה"ע סי' ל"ח ואף שהב"ש כתב דבתנאי ממון אפילו הקפיד מהני מחילה אח"כ דברי הב"ש אינן מוכרחין דדמי לאונא' דאם המתאנה תובע אונאתו גם המאנ' חוזר ע"ש ולפענ"ד לא נהירין דבריו דמ"ש בתשובת הר"ש הטעם הוא דכיון שהקפיד שוב לא מהני מחילה אח"כ כמו באה"ע גבי קידושין לפענ"ד לא דמי דבקידושין בעינן דוקא שהקפיד שאמר שאיני רוצה בקידושין בלא קיום התנאי וממילא נתבטלו הקידושין אבל אם הוכריח באונס גם על קיום התנאי שהוא טובתו ולא גילה בדעתו שאם לא יהיה קיום התנאי שיתבטל הקידושין נראה דיכול אחר כך לומר הריני כאלו התקבלתי אף בעיקרא דדינא שכתב שהיה יכול לומר הריני כאלו התקבלתי השטר לא נהירא לפענ"ד דכיון דלשון התנאי היה שיכתבו שני שטרות הוי כאלו התנו שיתנו שטר לידו ושטר לכשנגדו ובשטר שכנגדו יכול לבטל השליחות של העדים ונתבטל המעשה כמו בעל מנת שתכתבו לו את השטר:
ה סָעִיף ח אבל אינו טורף ממשעבדי עסמ"ע ס"ק ט"ז עד גם הם יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו קלא ולא ידעו לקוחות ליזהר כו' לכאורה קשה הא ע"כ צ"ל דביום ראשון מפקי עדים לקלא דהא גובה ממשעבדי מיום הקנין וא"כ כשמיח' למחר וליומא אוחרא אמאי לא יכתבו השטר דהא בלא"ה כבר נפיק הקיל וצ"ל דמפקי קלא למחאה שידעו הלקוחות שליכא שטרא אך קשה מהא דב"מ י"ז דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כו' ומוכח שם דאפי' אין חייב מודה ולפ"ז קשה כיון שאין חייב מודה הוי כמוח' מליתן השטר ונתבטל טריפת משעבדי ועוד דניחוש שמא מיחה ומיד העדים נפל וכבר העירותי זה בסי' ס"ה ע"ש במ"ש שם ולכן נלפענ"ד לעיקר דלא כמ"ש שם דודאי לא נתבטל קלא מחמת המחא' במסיר' השטר והא דאינו גובה ממשעבדי הוא מטעם שכ' הרמב"ן בב"ב ד' ע"ז דכשמיח' בשטר שוב נאמן לומר פרעתי וא"כ ממילא אינו גובה ממשעבדי ונראה דבכה"ג אף למ"ד לעיל בסי' ע' סעיף א' דס"ל דא"נ לטעון פרעתי נגד עידי קנין היינו דוקא בסתם קנין כשלא מיחה בכתיבת השטר מטעם דהי' לו לאסוקי אדעתא שהעדים יתנו לו שטר כל אימת שיבוא והיה לו ליקח שובר אבל כשכבר מיח' בהשטר ויודע בברי ששוב לא יהיה השטר בידו ודאי דנאמן לטעון פרעתי תדע דהא הרמב"ן ס"ל דא"נ לטעון פרעתי נגד עידי קנין כמ"ש הש"ך בסי' ע' ס"ק י"ד בשמו ע"ש וכאן כשמוח' כתב בהדיא דנאמן לטעון פרעתי והרא"ש כתב דזכו לו בשדה משמע ע"י קנין סודר ע"ש הרי מוכח דאפי' בקנין כשמיח' נאמן לטעון פרעתי ולפ"ז א"ש הא דהמוצא שטר הקנא' יחזיר דשמואל לא חייש לפירעון כדאמר התם י"ל דשמואל סבר דאף דמיחה מליתנו מ"מ אמרינן אי איתא דפרעו לא הי' מניח השטר אף ת"י העדים וליכא חשש טריפות לקוחות שלא כדין לכך מחזירין ואף דעדיין איכא למיחש דילמא מיחה ואסור ליתנו לידו דזה אינו דכל כמה דליכא חשש טריפא שלא כדין וגוף הדבר אמת מחזירין להמלוה כיון דהוא שלו בודאי ואפילו מיחה מ"מ לא יבא הלוה לידי הפסד ממון לכך לא חיישינן ואין להקשות דהא טעמא דשמואל דלא חייש לפירעון משום דאי פרע מיקרע הוי קרע וכן החשש הוא דשמא נפל קודם שהגיע ליד המלוה מחמת שמיחה בעדים מליתן וא"כ כשפרע לא היה לו מה למיקרעיה זה אינו דמ"מ היה לו לכתוב שובר דאלת"ה קשה ג"כ על פשטות הסוגיא דקאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר אי משום שמא כ' ללות הא שיעבד נפשיה ואי לפירעון אם איתא דפרע וכו' קשה הא מ"מ יש לחוש לשמא כ' ללות וכו' כלומר וקודם הלואה נפל ומ"ש בש"ס הא שיעבד ליה והיינו דאפילו לא לוה מ"מ הא משתעבד נפשו אפילו לא ילוה וא"כ ממילא יש לחוש לשמא פרע האי שיעבודא דשיעבד נפשו דהא אינו תובעו רק בעידי קנין דהא השטר לא היה ביד המלוה כלל ולא שייך לומר אם איתא דפרעי' מיקרע הוי קרע כיון שכבר נפל קודם שמטא השטר לידיה ואפילו למאן דס"ל דגם נגד עידי קנין א"נ לטעון פרעתי מ"מ כשכבר כתבו השטר ומסרו להלוה ונפל ממנו ודאי דנאמן לומר פרעתי כיון שכבר אסור להם לכתוב שטר אחר אלא ע"כ צ"ל משום דהיה לו לחוש לשמא ימצאנו המלוה והיה לו ליקח שוכר ולפי זה לדידן פסק הרב שפיר כאן דאינו טורף ממשעבדי מטעם דחיישינן לפירעון ולפ"ז כשהוא תוך זמנו דליכא למיחש לפירעון גובה ממשעבדי והנה מ"ש הסמ"ע דמיירי דוקא בשטר מתנה צ"ל דמיירי בחזק' בלא ק"ס דכשהקנה בק"ס על האחריות דהדין דטורף ממשעבדי בעידי קנין דאית ליה קול לגוף הק"ס אף כשלא נכת' השטר שוב דמי למכר רק דמיירי בחזקה גרידא והחיוב אחריות הוא רק כמלוה ע"פ ולכך כשמיח' בשטר אינו רק מלוה ע"פ אמנם כבר כתבתי דהעיקר כהרמ"א דאפילו במכר אינו גובה ממשעבדי כיון דיכול לטעון פרעתי בלא שטר:
ו סָעִיף יא אפילו אמר כתבו וזכו עסמ"ע ס"ק ך' הטעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ונראה דס"ל כמ"ש התוספת בנזיר דף י"ב דא"י לעשות שליח להפריש חלה בעודו קמח דאין אדם יכול לעשות שליח בדבר שלב"ל מטעם שיכול ללוש כיון דמחוסר מעשה הוי כדבר שלב"ל רק מטעם שיכול להביא עיסה ע"ש והחולקין ס"ל כדעת הפוסקים בי"ד סי' שכ"ז דלא הוי כדשלב"ל מטעם שיכול ללוש כיון דהוא בידו ללוש ומש"ה הכא נמי מהני השליחות שעשה לעדים שיזכו בהשטר כיון שהוא בידן לכתוב וליתן ולדעת התוספת דחשיב כדבר שלב"ל לא מהני השליחות שעשאן לזכות והא דמהני השליחות בגט לומר כתבו ותנו ועושה אותן השלוחין על הנתינה אף שעדיין לא נכתב היא מטעם דעשאן שלוחין. להיות כבעל דשלוחו של אדם כמותו ונעשה כבעל ממש לגרש האש' כאילו היא אשתו והאשה היא בעולם וכן בכתבו ותנו על המתנה עשאן כבעל על שדהו ליתנו במתנה או למוכרו אכל הכא שלא עשאן שלוחים רק לזכות בשטר וצריכין העדים שיאמרו אחר שנכתב השטר הרי אנו זוכין בשטר בשביל פלוני כמו שכ' הר"ן בגיטין גבי תן שחרור ע"ש וכיון דלא עשאן שלוחין רק נגד לזכות בשטר וכיון דהשטר הוי דשלב"ל לא מהני שליחות וכן אמר לאחד זכה בפירות דקל כשיבואו לעולם בשביל פ' לא מהני כיון דהוא דשלב"ל ושליחות על דבשלב"ל לא מהני ולהך דיעה דס"ל דמהני נראה דדוקא כשקנו ממנו בק"ס אבל כשהוא רק שטר מקנה ואמר כתבו וזכו נראה דאין יכולין לזכות השטר בשבילו אחר שנכתב דלא עדיף מכתבו ותנו דקיי"ל לעיל בסי' ל"ט שצריכין להמלך בו מקודם הנתינה וכתבו וזכו ככתובו ותנו דמי שצריכין להמלך בו קודם שיזכו בשבילו:
ז סָעִיף טו צרור וזרקו הקצה"ח רצה ליישב קושית התוספת בעירובין דף מ"ט שהקשו בהא ויאמר התם דקטן לית ליה זכייה ובגיטין ס"ד מוכח דקטנה אית לה זכיה בשיתופי מבואות דרבנן ותי' דאף בשיתופי מבואות לית ליה לקטן זכיה רק במידי דאיתא בדנפשי' כמ"ש התוספת בגיטין לרב יהודא לענין זכיה מדאורייתא ומש"ה בעירוב שהוא משום קנין וכתבו התוספות דהוא משום תורת דמים וכיון דבקנין לא מהני רק משיכה ולא כסף וליתא בדנפשיה מש"ה לא מהני אפילו בעירוב משא"כ בגיטין מקשה מקטנה דלקטנה מהני גם שאר קניינים ואף קנין כסף ואיתא בדנפשיה מש"ה מהני בשיתופי מבואות ע"ש ותמהני דהא בעירוב בעי קנין להבתים שהן קרקעות ובקרקע אפי' קטנה לא מצי לקנות וליכא בדנפשי':
ח סָעִיף טו דעת אחרת מקנה בקצה"ח הביא בשם הפר"ח דמות' ליתן לכהן קטן ה' סלעים של בכור דהקטן זוכה בהן מטעם דדעת אחרת מקנה אותן וראייתו מהא דיכול לשגר מתנות כהונה לחש"ו ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ותמה עליו דהא מבואר במרדכי פ"ק דמציעא דבמתנות כהונה כיון דט"ה לאו ממון לא חשיב כדעת אחרת מקנה רק שבה' סלעים דלא שייך ביה דין הפרשה וממון דידיה הוא שייך ביה דעת אחרת מקנ' ועוד דא"א לומר כלל הטעם דמשגרין לבתיהם הוא משום דדעת אחרת מקנה דהא משגרין ג"כ לשוט' דלא מהני ביה דעת אחרת מקנה ולזה כתב הוא הטעם דאף דמתנות עניים אין הקטן יכול לזכות בהו כמבואר פ"ק דמציעא גבי לקט ופיאה היינו משום דכתיב בהו עזיבה אבל מתנות כהונה שהכהנים זוכין בהן חלף עבודתם דמי לשכירות הקטן שהקטן זוכה בו מדאורייתא כמ"ש התוספת ר"פ בן סורר (ולא נהירא לפי עניות דעתי דקטנים לאו בני עבודה נינהו) ועוד כיון דפרעון בע"כ שמיה פרעון מהני אף בקטן כיון שא"צ דעת כמו בגירושין דבע"כ דמהני מדאורייתא אפי' בשוט' וה"נ נפטר מחיובו כשנותן לו בע"כ אף שהכהן זוכה בו בע"כ עכ"ל קצות החושן ולבסוף שדא ביה נרגא מהא דצריך שומא בנתינת חמשה סלעים לפדיון הבן משום דלא סמכי' דעתיה דכהן בלא שומא משמע דבעינן דעת כהן ואינו יוצא בנתינ' בע"כ עיין שם ולעד"נ דבמתנות כהונה הא דמשגרין לחש"ו הטעם הוא דהא דכתב רחמנא ונתן לאו משום דיש חיוב על הבעלים רק שרחמנא זיכה להבעלים בטובת הנאה שהם יהיו יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ואם רוצין להפקיר הטובת הנאה אין עליהם שום חיוב נתינ' לכהן תדע דהא יכול לקדש האשה בתרומה דהיינו בטובת הנא' שיש לו בה הרי מוכח שאין עליו חיוב נתינה לכהן וממילא יכול ליתנ' לחש"ו כיון שאין צריך לזכותו לכהן והכהן יכול ליקח אותו בעצמו א"כ אף חש"ו יכול ליקח אמנם בשנת הביעור דצריך לזכות כמבואר בפ"ק דמציעא גבי מעשר נתון ליהושע ומקומו מושכר בכדי שיצא מרשותו לא מהני מה שנותן לחרש שוטה וקטן אם לא שאכלו אותן תיכף ובאכילתן יוצא מרשותו אך בחמשה סלעים של בכור ודאי לא שייך ביה לומר טובת הנאה דבפדיון בכור יש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי כמבואר בבכורות ומ"מ מה שהביא בקצה"ח בשם הפר"ח שיכול ליתן להכהן בע"כ ונפטר מפדיונו דהא נתינ' בע"כ ופירעון בע"כ שמה נתינה ופירעון עיין שם ולפענ"ד לא נהיר' לומר כן דדוקא כשחייב למלוה מיוחד פרעון בע"כ שמיה פרעון משא"כ הכא בפדיון בכור דמי להא דאמרינן בב"ב דף קכ"ז בחלק בכור' של ירושה שיכול הבכור לומר איני יורש ואיני פורע ברשב"ם ד"ה אינו נוטל ובסי' קכ"ו ע"ש מטעם דכתיב לתת לו מתנה קריא רחמנא אם ירצה לקבל ואם ימח' אין מזכין לאדם בע"כ ומכ"ש במתנות כהונה דבפי' קריא רחמנא מתנ' כדכתיב וזה לך תרומת מתנם והרבה מקראות שקוראים בלשון מתנה פשיטא דאין מזכין לו בע"כ והרבה כהנים יש בעולם וכשאחד אינו רוצה נשאר חיובו לשאר כל הכהנים גם מה שמדמ' בקצה"ח פרעון לשוטה לגט לשוטה נראה לפענ"ד דלא דמי כלל דבגט אי לא הוי בעינן שתהיה יכולה לשומרו ודאי דהיה יכול לגרש' כיון שלא בעינן דעתה אבל בפרעון ודאי דאינו יכול לפרוע להמלוה כשנשתטה דנהי דפרעון בע"כ הוי פרעון מ"מ כשזרקו לפני המלוה במקום שא"י לשומרו ודאי דלא נפטר מחובו ומה שנתן להשוטה כנותנו למקום שא"י לשומרו דמי וכן נ"ל לענין נתינה לכהן קטן דאם נתן לכהן קטן ונאבד מידו שלא יצא ידי נתינה כיון שהקטן עדיין לא זכה בו שיהיה שלו שכ' כהן יכול להקיף מידו כדמוכח בב"מ דף ו' בתוס' ד"ה והא הכא דכי תקפה שהקשו אמאי אין מוציאין ותי' שא"י לתבוע רק ט"ה ושם במשנ' תנן נמי בכור אדם הממע"ה מוכח דתקפו כהן א"מ וכיון שאין לו בנתינה זורק ט"ה ודמי לנותן לו את שלו ולא חשיב דעת אחרת מקנ' שיהיה לכהן קטן זכיה בידו שיהי' חשיב נתינ' כשנתן אבל להאכיל לכהן קטן חמשה סלעים שקנאן הקטן באכילתן יצא ידי נתינה אף שא"י לזכות לקטן דהתורה לא חייביה אותו שיהי' הבעלים מזכין דהא אפילו תקפו כהן מהני וכל שהכהן בין גדול ובין קטן נהנה בחמשה סלעים נפד' הבן:
ט סָעִיף טו אבל במציא' לא עש"ך ס"ק ו' עד וכ"ה בירושלמי כו' והוא תמוה מאוד דבירושלמי מבואר להיפך דקודם שיעור זה אפי' מפני דרכי שלום אינו וכמוצא באשפה דמי רק משהגיע לשיעור זה יש בו גזל מפני דרכי שלום וכן תמה בס' מחנה אפרים ובקצה"ח וע' ס' מחנה אפרים שכת' העיקר כהרמ"א דלא כהש"ך. עוד כ' בס' מחנה אפרים באם זיכה ע"י אחר מעות למת לקנות לו מצבה דאין קנין למת ופשוט:
י סָעִיף טז והמזכה לשוטה ובס' מחנה אפרים ובקצה"ח הביאו הא שכ' הרא"ש בפ"ב דכתובות דלא מהני זכיה לשוטה כי אם בעתים חלים דאתי לכלל דעת וע' שם בס' מחנה אפרים שכתב דטעמא דהרמב"ם דס"ל דלא בעינן אתי לכלל דעת דבגיטין דף פ"ה מקשה ר"י דקטנה מתגרשת בקידושי אביה אמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתי לכלל הוי' ופי' רש"י דלא מתגרשה אא"כ ראוי לקדש א"ע כו' ולכאורה תמוה דהא מבואר בגיטין דנ"ה שהחרשת שהשיא' אביה שמתגרשת בקידושי אביה ויקשה ע"ז הא בעינן ויצא' והיתה וחרש' אינה ראויה לקדש את עצמה וכן שוטה שיכולה לשמור את גיטה מתגרשת ד"ת אלא ע"כ צ"ל דכיון שיכול' לקדש א"ע כשתשתפ' חשיב אתי לכלל הוי' אף שמחוסר מעשה וה"נ חשיב אתי לכלל זכי' דמה לי אתי לכלל הוי' או אתי לכלל זכי'. עוד כ' בס' מחנה אפרים דקטן שמזכה לגדול ע"י אחר לא עשה כלום דהא כ' הר"ן במשנ' דראה אותן רצין שא"א לזכות לחבירו אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון וכ"ה בתו' בב"מ דע"א ד"ה סיפא לחומרא וכיון שבעל הממון הוא קטן שא"י לעשות שליח אין ממש בזיכוי שלו ולפ"ז ה"ה נכרי שזיכה לישראל ע"י ישראל לא עשה כלום והקשה שם מהא דפ' כל הגט במלוה מעות את הכהן דמוקי לה במזכה ע"י אחר והמרדכי פ"ק דמציעא כ' דגבי מתנות ליכא דעת אחרת מקנה כיון דלית לבעלים בהו רק טובת הנאה דאינו ממון וא"כ קשה היאך יכול לזכות המתנות ע"י אחר כיון דהמזכה לא חשיב בעל הממון. ולק"מ לפמש"ל בסי' ק"ה דבמקום שאין לו בעלים כלל יכול לזכות בעצמו בלי שליחות לצורך חבירו רק להוציא מרשות בעלים צריך שיהי' הזוכה שלוחו של בעל הממון ומש"ה בהפקר ומתנות כהונה יכול כ"א לעשות עצמו שליח ולזכות בשביל אחר דהא לית ליה בעלים כלל משא"כ במציאה דכ"ז שלא אתי ליד זוכה הוא של בעלים כמו שהארכתי בזה לקמן סי' רס"ב שאין הזוכה יכול לעשות לעצמו שליח לזכות לאחר רק כשנעשה שלוחו של בעל הממון. אמנם מ"ש שם דלא נפטר מהפדיון כשמזכה החמש סלעים ע"י אחר לכהן כיון דהזיכוי לא מהני רק לענין שלא יהיה יכול לחזור בו אבל עדיין לא נפטר מאחריו' וכ"ז שעדיין חייב באחריות לא יצא עדיין ידי חובת המצו' יפה כתב ואפי' לשלוחו של כהן לא מהני כדמייתי התם ממכילתא ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן גם מה שתמה על הירושלמי דדמאי דשם משמע שאין אדם יכול לזכות לחבירו אלא כשהזוכה יכול לזכות בו לעצמו ע"ש ולא מצאתי זה בירושלמי דדמאי רק בירושלמי דפאה גבי מי שלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ע"ש ובאמת הוא היפך מסוגי' הש"ס שלנו ובודאי יכולין לזכות לכהן מתנות כהונה ע"י ישראל:
יא סָעִיף יט שמי שמתחייב לקטן אבל בקטנה ודאי דיכול להתחייב לה בשטר דאי לא היה יכול להתחייב לה בשטר אף ע"י קנין לא היה מהני לקטנה מטעם שכת' הרמב"ם בסימן רל"ה סעיף ה' בקטן דלא מהני קנין שהקנין בשטר וכו' ואי בקטנה לא מהני שטר גם קנין לא מהני אלא ודאי דגם שטר מהני בקטנה וכ"כ בקצה"ח וכשמזכה ע"י אחר אפילו בקטן מהני אפי' ע"י ק"ס וכן הוא בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' כ"א ע"ש:
יב סָעִיף כב וכן ארבע אמות עש"ך ס"ק ט' מה שהקשה על המע"מ דנ"מ בסימט' ובקצה"ח הקשה עליו דהא גם בחצר בעינן שיעשה מעשה כגון שנעל בפניו ולפ"ז בד"א או משכה לתוך ד"א בל"ה משיכה קונה בסימטא ואי הלכה בעצמה לתוך ד' אמות לא עשה מעשה בשלמא אי ד"א קונה ברה"ר משכחת לה שמשכה לתוך ד"א דמשיכה אינו קונה ברה"ר ע"ש ותמוהין דבריו דהא גם בד"א משכחת לה שעשה מעשה שלא תלך חוץ לד"א כגון שקשרה או שתפסה בידים או שהניח אבנים וצרורות לפניה שלא תזיז ממקומה יותר ולענין אויר ע' באה"ע ס"ק קל"ט:
יג סָעִיף כג קטנה זכתה לה חצרה עש"ך ס"ק ו' ועמ"ש בסי' ר' בזה:
יד סָעִיף כג קטנה שאין לה אב עש"ך ס"ק י"א ודעתו מיסתבר דכיון שאין זכות להאב במתנה זו שנותן להקטנה כמבואר באה"ע סי' ל"ז בח"מ ואפי' למאן דס"ל שם דזוכה במתנה שנותן מ"מ במתנה שנותן ע"מ שאין לאביו רשו' דאין שייכות ליד אביה מה"ת יתבטל זכות חצירה דדמי לידה ולענין מתנה כזו כמת אביה דמיא לכן נלפענ"ד דהרמ"א לא מיירי רק במציאה דהוא של האב א"כ במתנה ובקטנה הסמוכה על שולחן אביה שהוא של אב כמבואר בסי' ר"ע וכיון שאין החצר זוכה לה רק לאביה ונגד זכות אביה לא מיחשב החצר יד דידה דחצר המציאה ומתנה של קטנה לא ילפינן רק מגט וכיון דגבי גט גופיה היכא דאית לה אב ורחמנא זכיה לאב שוב אין להחצר ה"נ במציאה ומתנה במקום שהזכיה של האב ויד דידה בטלה לגבי אב אין לה חצר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכן הב"ש סי' קמ"א כ' דחצר דקטנה כשיש לה אב תליא במחלוק' של הרי"ף והרא"ש ע"ש:
טו סָעִיף כד אבל אם הפקירו עט"ז מה שהקשה ע"ז מסי' רע"ה וגם מ"ש בכללי תפיסה תי' נכון:
א סָעִיף א כמותו. ולא מצי ראובן למימר לאו בע"ד דידי את. סמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
ב סָעִיף ב הולך. אע"ג דבהלואה או פקדון א"י לחזור בו אף בהולך כמ"ש בר"ס קכ"ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחויב ליתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה או בפקדון ומש"ה בקל יוצא מרשות המשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא"כ במתנה. שם:
ג סָעִיף ב עני. עיין במהרי"ק שורש קל"ג שכת' דאפשר דהיכא דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר בעני עיין בתשו' ר"מ אלשיך. סי' קכ"א. ש"ך:
ד סָעִיף ב ואפי'. זה הוספה מדברי המחבר עצמו שכונתו כן וכמ"ש הסמ"ע וכן מורה ל' כמו שנתבאר שכת' המחבר ופשיטא דר"ל כמ"ש בסי' ר"ד ס"ח והתם לאו בעני מיירי אלא בשאר כל אדם לענין מחוסר אמנה עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וק"ג וק"ח ובתשו' מ"ע סי' ק"ד ובתשו' רמ"א סי' מ"ז וסי' מ"ח שאלה ג' ועיין בהרי"ף ר"פ ד' וה' וביו"ד סי' רנ"ח. שם:
ה סָעִיף ב בעני. כתב במרדכי ספ"ק דב"ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא היה בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ"ל וע"ל ס"ס רי"ב. הגהת סמ"ע:
ו סָעִיף ד ברשותו. אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהוא בביתו או בחצירו דאמרינן דחצר הזוכה זכה להמקבל מיד וא"י לחזור בו כ"כ הסמ"ע וכת' הב"ח דהיינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' קכ"ה בעינן דוקא ידו ממש ולא רשותו וע' בסי' קכ"ה ס"ו דהרמ"ה ור"ת לא פליגי (ובמ"ש שם בשמו ס"ק כ"א ע"ש). ש"ך:
ז סָעִיף ד לא. (מיהו נ"ל דאפי' אם אינו גם ברשות הנותן כיון דעכ"פ היה כאן קנין מהני כשיבא לרשות הזוכה דאפי' בדשלב"ל מהני אם קדם ותפס כמ"ש בסי' ר"ט ס"ד. ט"ז):
ח סָעִיף ו בשטר. ר"ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב א"י הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכת' ז"ל ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין ורצה לו' כדקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ"ש בסי' ל"ט היינו דוקא כל זמן שלא מיחה בעדים אז הרשות בידם לכתוב שטר על דבר הקנין וא"צ ליטול רשות ע"ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיחה בעדים אפי' אם כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן השטר להמקבל מטעם די"ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשו' הרא"ש כת' הטעם משום דהוי קנין דברים וכמ"ש המחבר בס"י. סמ"ע:
ט סָעִיף ז שישאו. עיין בסמ"ע שהאריך בזה וע"ל סי' ר"ז סט"ז ומ"ש שם ועיין בא"ע סי' נ' ובב"ש שם (ועמ"ש הט"ז בזה):
י סָעִיף ח ממשעבדי. כ"כ הטור בשם ר' יונה ומיהו י"ל דאין דברי הרמ"א מוכרחים דע"כ לא קאמר ר' יונה אלא בנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי כו' ע"ש. סמ"ע:
יא סָעִיף ח ומיחה. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב עדיין גבי ממשעבדי בעידי קנין וכ"כ המחבר בר"ס ל"ט ועמ"ש שם דאין מכאן סתירה למ"ד דבעידי קנין בהלואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר די"ל שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא"כ בהלואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף. שם:
יב סָעִיף ט עצמו. הטעם דכל שמזכה להלוקח או להמקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כונת המקבל ג"כ על השטר מש"ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא"כ באחר דאינש אחרינא אינו משגיח כ"כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע גם על השטר. שם:
יג סָעִיף יב קנה. ומיירי דמודה המקבל דהיה השטר ביד הנותן עד אחרי מותו ואח"כ בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באומר שהיה ביד אחר א"כ נשאל את פי האחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש בר"ס ס"ה בשכחה ובסעיף שאח"ז במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הט"ו בסי' ס"ה סט"ז דאינו גובה בהשטר ואי מיירי כאן שבא לידו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במגו א"כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במגו והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
יד סָעִיף יג נותן. כת' הסמ"ע דמיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירין השטר ליורשי הנותן כו' עכ"ל והא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס ופוסקים דבכה"ג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמ"ש בסי' ס"ה סעי' ה' ע"ש אלא הדבר פשוט דדין זה הוא מתשו' הרא"ש שבטור דמיירי התם להדיא שהיה ידוע שהנותן הפקידו כגון שהיה קשור אצל שאר שטרות של הנותן וכה"ג גם מ"ש הסמ"ע דבשטר של קנין אם היה קשור כנ"ל מחזירין לנותן ליתא דהא טעמיה דהרא"ש הוא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמ"ש להדיא בכלל ס"ו ס"ג וא"כ מה בכך שהנותן הפקידו וכ"מ להדיא בס"ס ר"נ דאע"ג שידוע שבא מהנותן זכה בו המקבל ע"ש ואפי' את"ל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי שאינו ידוע שהקנה לפני העדים בסתם מ"מ הא בכה"ג כת' הטור בסי' נ"ה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו ועיין בב"ח שם ובס"ס ר"נ אלא ודאי תשובת הרא"ש שהביא הטור כאן והמחבר בסי' ס"ה מיירי דוקא בלא קנין. ש"ך:
טו סָעִיף יד לנפשה. ר"ל כגון ראובן שנתן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו אמרינן מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לשמעון ועמ"ש בסי' ק"ה בדין מקום שחב לאחרים דאמרינן ג"כ גביה מגו דזכי לנפשיה והיינו דוקא אם חייב לו כ"כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחריני אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכיא ג"כ לאחרים וק"ל. סמ"ע:
טז סָעִיף טו במציאה. והש"ך השיג ע"ז והאריך להוכיח מסוגית הש"ס דאין לחלק בכך אלא דגם במציאה יש יד לקטן כזה שנותנים לו צרור וזרקו כו' והא דתנן מציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו כו' ע"ש באורך:
יז סָעִיף טו לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנין לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהן קיימין במטלטלין וכמ"ש הט"ו בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוטה וכן הוא להדיא בהרמב"ם והטור והמ"מ והב"י ודלא כע"ש שלא חילק כן. סמ"ע:
יח סָעִיף יז זוכה. היינו כשאחרים מקנין ליה כדין קטן. שם:
יט סָעִיף יז לאחרים. היינו במילי דאורייתא משא"כ בשיתופי מבואות דרבנן כן הוא בש"ס גיטין פרק התקבל וכ"כ הר"ן שם וכן נתבאר בא"ח סי' שס"ו ס"י ע"ש. ש"ך:
כ סָעִיף כא לעיל. עמ"ש שם בס"ק ב':
כא סָעִיף כב אמות. כת' הש"ך דהריטב"א בפ"ק דב"מ כת' בשם יש מהראשונים דד"א אינן קונות רק במציאה ולא במתנה וכ"כ הה"מ פי"ז מהל' גזילה בשם יש ראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התו' פ"ק דב"מ דף י' ע"א ד"ה ד' אמות ואע"פ שהרא"ש והריטב"א שם כתבו דבירושלמי גיטין פרק הזורק מוכח דה"ה במתנה מ"מ י"ל כיון דבש"ס דילן קאמר טעמא דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרמ"א כת' בר"ס ר' הך דינא בשם י"א וכמ"ש שם מיהו כתבו התו' שם ובפ' אלו נערות דבגניבה לא תקנו רבנן ד"א אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא כו' ע"ש שהאריך בזה:
כב סָעִיף כג אב. דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרינן פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתו' ובעל המאור והעיטור והרא"ש חולקין על הרי"ף שם וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא"ע סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייך למילף דהא דקטנה אינה מקבלת גיטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציא' להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי וגו' אלמא יד שלה לא חשיב' כלום לענין קדושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנ' ליד דילה ויהבה לאבי' אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גיטה וא"כ דוקא בגיטין שייך למימר הכי אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנ' אין סברא לומר דלא זכתה במתנ' כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתוס' רי"ד בקידושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם. ש"ך:
כג סָעִיף כד באויר. עד"ר שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הט"ו לכתוב שחזר בו בעודו באויר הבית הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בש"ס ובהרא"ש והר"ן ליתא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהב"י בבד"ה באמת כתב דה"ה אף אחר שיצא מביתו וכ"כ הב"ח אלא שהטור רבותא אשמועינן דבהפקר מוציאין מידו אפי' חזר בו בעודו באויר הבית ע"ש עכ"ל (וכ"כ הט"ז ע"ש):
כד סָעִיף כד קמא. תימא דהיינו דוקא לדעת הרא"ש וטור דלא מהני תפיסה בבעיא דלא איפשט' אבל המחבר שפסק כהרמב"ם דבספיק' דדינ' מהני תפיסה וכמ"ש בסי' ר"ב ס"ג ובסי' רמ"ח סי"א וסי' שמ"ו ושפ"ח וש"צ וכמה דוכתי א"כ ה"ה הכא זכה בעה"ב ודוחק לומר דהכא מיירי שלא תפס הבעה"ב דמלישנ' דמוקמינן בחזקת מרא קמא לא משמע כן גם בבד"ה כתב להדי' דאפילו הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנין לנותן דבחזקת מרא קמא מוקמינן לה ולא הזכיר שום חולק בדבר וצ"ע עכ"ל הש"ך (גם הט"ז הקשה ממ"ש בסי' רע"ה ס"ט דאם בא אחר והחזיק בה זכה האחרון והא ק"ו הוא דכאן הוא מטלטלין והשני זכה בהן בחזקה ותפיסה אפ"ה מוציאין ממנו כיון שהראשון יש לו זכות מחמת בעיא דלא איפשט' כ"ש התם דבקרקע לא שייך תפיסה ואפ"ה זכה האחרון ע"כ והרב הגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם כתב וז"ל ונלע"ד שנעלם מהש"ך דברי הנ"י שהביא הב"י ס"ס זה דמתנ' לעולם לא נפקא מרשות הנותן עד דאתי לרשות מקבל ע"כ וא"כ ל"ד לשאר ספיקות שבש"ס וגם קושית הט"ז נ"ל לתרץ דאדרבא היא הנותנת כיון דבקרקע לא שייך תפיסה דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמות שהיתה וכמ"ש הרא"ש בפח"ה אבל במטלטלין דשייך בהו תפיסה חזקת ספק מהני כיון שאין שם מרא קמא ודוק עכ"ל):
א סָעִיף ב שנתנה מתנה בשעת חליה כו'. עיין לעיל סי' פ"א ס"ב בהגה ובאה"ע סי' צ' סעיף י' בהגה ע"ש. וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ד בדבר אשה אחת בחליה קודם מותה ביקשה מבעלה שיתן כרים וכסתות שלה לבתה העניה שיש לה מבעלה ראשון וכך אמרה לו כל זמן שאתה חי תשמש בהם אבל לאחר מותך יהיו שייכים לבתי והבטיח לה ואמרה לו תן לי ת"כ ונתן לה ת"כ על זה לקיים דבריו ואחר זמן מת בעלה הנ"ל ובתה רוצה ליקח הכו"כ מכח צוואת אמה שאביה חורגה הסכים על זה. ופסק דאין היורשים מחוייבים ליתן לה כי מצד שהבטיח לה בת"כ כיון שמת יורשין פטורים כמבואר בש"ך סי' קכ"ט ס"ה סעיף קטן ט"ז ובסמ"ע סי' ר"ז ס"ק נ"ג וברמ"א סי' ר"ט ס"ד בהגה ומצד מתנה לעני שכ' הרמ"א בסי' רמ"ג אשת שמעון שנתנה מתנה כו' עד לא יוכל לחזור בו זהו דוקא הבעל גופיה לא יוכל לחזור אבל לא יורשיו כיון דכל מתנה לעני אינו קונה אלא מטעם נדר כמבואר בב"י סי' זה ומה דהסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק כ"ה כ' דשייך שפיר גבי צדקה לומר אמירה לגבוה כו' לא בא אלא ליישב לשון הטור אבל לדינא ודאי מודה דאינו רק מטעם נדר וא"כ היכי שמת אין בניו חייבים לקיימו ובפרט בנ"ד שלא נתרצה אלא ליתן אחר מותו והביא דכ"כ להדיא בתשו' רמ"א ס"ס מ"ח שכ' על נדון דידיה וז"ל לא מבעיא דאם אמר ליתן לאחר מותו דפשיטא דלא חל עליו הנדר מעולם ואין היורשים צריכים ליתן אלא אפי' אמר ליתן מיד אין היורשין צריכין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו עניים מכח קנין עכ"ל ולכן גם בנ"ד פשוט דאין היורשים מחוייבים לקיים נדרו ע"ש (עמ"ש בזה לעיל סי' רי"ב ס"ז ס"ק ט'. ולקמן סי' רנ"ב סק"ב) . ועיין ב"ש באה"ע סי' צ' סק"מ שכ' דמ"ש הרמ"א שם וכאן נתרצה הבעל צ"ל דאיירי דנתרצה בלי הפצרה שלה כמ"ש ביו"ד סי' רל"ב ע"ש י"ז ולע"ד אינו מוכרח לפמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' פ"א הבאתיו בפ"ת ביו"ד שם ס"ק ט"ז ע"ש:
ב סָעִיף ח והלוקח יכול לחזור בו. ע' בתשו' רשמי שאלה נ"ב והובא קצת לעיל סי' ק"צ ס"ז ס"ק ה':
ג סָעִיף יג ליורשי נותן. עבה"ט וע' בתשו' ושב הכהן סי' ח' מענין זה באריכות:
ד סָעִיף יד אבל העובד כוכבים עש"ך בשם תשו' מ"ב דהעובד כוכבים לעובד כובבים נעשה שליח וכ"כ בבאר הגולה בשמו. וע' בזה במג"א בא"ח סי' תמ"ח ובב"ש באה"ע ס"ס ה' ועמ"ש בפ"ת שם ס"ק י"ג:
ה סָעִיף כד הוי ספק. עיין באה"ע סי' קל"ט ס"ח ובב"ש שם סק"ט ועיין בספר בית מאיר שם:
א סָעִיף א המזכה כו' ואין כו'. ב"ב ע"ז א' זכו בשדה כו' ומקומות הרבה וע' גטין י"א ב' מ' ב':
ב סָעִיף ב ואם המקבל כו'. ירוש' הביאו הרי"ף ורא"ש ומרדכי וש"פ בב"מ מט א':
ג סָעִיף ב ואפי' כו'. כר' יוחנן בגמ' שם:
ד סָעִיף ב ת כו'. מהנ"ל שם:
ה סָעִיף ד אפי' כו'. כ"מ בעובדא דאיסור בב"ב קמט א'. ועתוס' דגטין יא ב' בד"ה כל וי"ל דהוצרכו כו':
ו סָעִיף ד ומיהו כו'. עסי"א:
ז סָעִיף ז ואפי' כתבו כו'. דדעתו על הנתינה:
ח סָעִיף ז וה"ה כו'. מהנ"ל. שם:
ט סָעִיף ח אפי' אם כו'. תוס' שם ד"ה חוזר דלא כר"ת וכ"כ הרא"ש וש"פ ע"ש:
י סָעִיף ח מיהו חייב כו'. כאן שייך הג"ה זו וקאי אמ"ש שחוזר כשאומר לאחרים ומ"מ חייב באחריות אם אמר להתחייב באחריות כשיחזיק במתנה ודוקא מב"ח כיון שבע"פ הוא אבל במכירה גובה אפי' ממשועבדים כמ"ש בב"ב מא ב' וכ"כ תוס' בד"ה הנ"ל חוזר וא"ת כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ וכ"ה בדברי הטור בשם הר"י וכ"ה בספרים ההג"ה כאן אלא שהסמ"ע הגיה בס"ח ונדחק עצמו מאד ואח"כ השיג על הרב. וכ' הרב ההגה כאן כפי סידור דברי הר' יונה בדברי הטור ע"ש:
יא סָעִיף ח והלוקח כו'. כמ"ש בפ"ט דב"ק דאנא זוזי בכדי כו':
יב סָעִיף ט יש מי כו'. עסמ"ע ובזה מתורץ קו' תוס' דשם ד"ה חוזר וקשה כו' ועהג"א שם:
יג סָעִיף י אפי' כו'. כמ"ש בריש ב"ב:
יד סָעִיף יא וי"א כו'. וכמ"ש בגטין בריש התקבל דאשה יכולה לעשות שליח לקבלה וזכתה ע"יהשליח אע"ג שעדיין לא נכתב הגט בעת שליחתה:
טו סָעִיף יא אבל אם כו'. רשב"ם ד"ה חוזר כו':
טז סָעִיף יב שטר כו'. מתני' שם קל"ה ב' זיכה כו' ופי' הגאונים בבריא ובקנין ועמ"ש בסי' לט סי"ג בהג"ה:
יז סָעִיף יב אע"פ כו'. שם ובגטין י"ד ב':
יח סָעִיף יג מי שמת כו'. מתני' הנ"ל ועבה"ג וצ"ע דהל"ל יהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש בספ"ק דב"מ מצא שטר ואינו יודע כו' וכ"מ בתשו' הרא"ש ע"ש:
יט סָעִיף יד אין כו'. ברפ"ב דקדושין ופ"ח דפסחים איש זוכה כו' ועבה"ג:
כ סָעִיף יד ואחד כו'. מתני' בפ"ד דמ"ש ופ"ז דעירובין ומזכה ע"י כו' ודוקא עבדו ושפחתו שידן כידו אבל לאחרים ש"ד וכמש"ו בהג"ה ודוקא כו' וכנ"ל ובספ"ב דגטין נראין הדברים כו':
כא סָעִיף יד או מבעלה אלא כו'. בסוף נדרים פ"ח ב' ועמ"ש בא"ח סי' שס"ו ס"י דהרי"ף והרמב"ם חולקין ע"ז ועלח"מ כאן:
כב סָעִיף יד אבל כו' לעולם. ר"ל לאפוקי לי' קמא דר"א שם שמחלק בין תרומה לכ"ה כולה:
כג סָעִיף יד וכשם כו'. דלא כר"א בלי' בתרא:
כד סָעִיף יד כך כו'. דלא כרבינא שם:
כה סָעִיף טו ודוקא כו'. דהא אמרי' מציאת חש"ו כו' רק משום דרכי שלום ועב"מ יב א':
כו סָעִיף טז השוטה כו'. כמ"ש בפ"ד אחין ובפ"ב דכתובות כשהוא שוטה זבן אלמא אפי' לעצמו ל"ל זכיה וכ"כ במרדכי פ' התקבל:
כז סָעִיף יז החרש כו'. עבה"ג וצ"ע דאדרבה משם מוכח לכאורה להיפך דוקא משום דרכי שלום וכמ"ש שם ובגטין וכנ"ל סט"ו אלא די"ל דמציאה שאני וכנ"ל וכן הקשה בלח"מ: (ניקוט) החרש כו'. ממ"ש בגטין נ"ט א' דחרש דין פעוטות יש לו והיא יותר מקטן שזוכה לעצמו כמש"ש ס"ה א' ג' מדות בקטן כו' משא"כ בשוטה דאין מקחו וממכרו כלום כמש"ל סט"ז (ע"כ):
כח סָעִיף יז ואינו כו'. גטין כג א' הכל כשרין כו' בשלמא כו' וזכייה מטעם שליחות כמ"ש בב"מ ע"ב ועתוס' דגטין ס"ד ב' ד"ה שאני וא"ת והא כו'. ומ"מ מזכין לשוטה וחרש כנ"ל סט"ז וכמ"ש בב"מ ח' אי בשלמא חרש כו':
כט סָעִיף יח בין בפניו כו'. מתני' פ"ז דעירובין ופ"א דגטין וש"מ:
ל סָעִיף יט יש מי כו'. עתוס' דגטין ס"ה א' ד"ה צרור כו' י"ל כו' וכ"כ הר"ן בשם אחרים ושם א"נ כו' וכ"כ הר"ן בתי' הראשון וביאר דאין זיכה אלא במטלטלין והגיע לידו אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא וכן כשאמרו הפעוטות מקחן כו' דוקא כשמחזיק בהן הזוכה אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך המתחייב לקטן כו' וז"ש יש מי כו' שאחרים תי' בע"א כנ"ל:
לא סָעִיף כא בד"א כו'. כתי' הראשון דגמ' שם ב' ודלא כר"פ וכן מ' הסוגיא דקדושין כו ב' ת"ש מעשה כו':
לב סָעִיף כא וי"ח כו'. הרא"ש שם שפ' כר"פ ע"ש: (ליקוט) וי"ח כו'. כר"פ דרב אשי תריץ שם כוותיה. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן דרב אשי אתי לפרוקי אליבא דכ"ע דגם לס' ראשונה קשה גט דאפי' במשתמרת בעינן עומד בצד שדהו וע' (ע"כ):
לג סָעִיף כב וכן כו'. דד"א קונות במתנה ובמציאה ובכ"מ. הרא"ש שם בשם הירושלמי:
לד סָעִיף כב או בחצר כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש וש"פ בשדה דעלמא כו':
לה סָעִיף כג קטנה כו' אבל כו'. כתי' אחרון בגמ' שם וכפי' אחרון ברש"י שם וכ"כ הרי"ף וש"פ:
לו סָעִיף כד ולא זכה כו' אבל כו'. דכל ספק המע"ה וערא"ש שם:
לז סָעִיף כה בד"א כו'. רש"י והרא"ש שם ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.