א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה מֵחֲמַת אֹנֶס שֶׁאֲנָסוּהוּ לִתֵּן אֵינָהּ מַתָּנָה, וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת נְכָסִים בַּשְּׁטָר, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹסֵר מוֹדָעָא, אִי יָדְעִינָן בָּאֹנֶס אֵינָהּ מַתָּנָה. לְפִיכָךְ, הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַמַּתָּנָה, כָּתְבִינָן לֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יַדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ הָיְתָה הַמּוֹדָעָא שֶׁקֶר כֵּיוָן שֶׁגִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּמַתָּנָה הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה:
ב וְהֵיכָא דְיָדְעִינָן בְּאָנְסֵהּ, וּמָסַר מוֹדָעָא וּבִטְּלָהּ, לָא מְהַנֵּי הַבִּטּוּל, כֵּיוָן דְּאֹנֶס הוּא אֲפִלּוּ אִי לֹא מָסַר מוֹדָעָא לָא הֲוֵי מַתָּנָה. אֲבָל אִי מָסַר מוֹדָעָא וְלֹא יָדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָהּ מִדַּעְתּוֹ, הָוֵי בִּטּוּל, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ בְּאָנְסוֹ. וּלְכָךְ נָהֲגוּ לִכְתֹּב בִּטּוּל מוֹדָעָא בְּמַתָּנָה.
ג כָּל מַתָּנָה, בֵּין שֶׁל בָּרִיא בֵּין שֶׁל שְׁכִיב מְרַע, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת. לֹא מִבַּעְיָא אִם אָמַר לְעֵדִים: תִּתְחַבְּאוּ וְכִתְבוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כִּתְבוּ לוֹ, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּ בְּפַרְהֶסְיָא, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. לְפִיכָךְ, כָּל שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: וְאָמַר לָנוּ הַנּוֹתֵן שְׁבוּ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְכִתְבוּ לוֹ מַתָּנָה גְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת הִיא, וְלֹא זָכָה הַמְקַבֵּל וַאֲפִלּוּ אִי קָנוּ מִנֵּהּ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ תָּפַס הַמְקַבֵּל וְהֶחֱזִיק בַּמַּתָּנָה, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). מִיהוּ, אִם הֶחֱזִיקוּ אוֹתוֹ בַּמַּתָּנָה מֵעַכְשָׁיו, לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ סֵתֶר. וְלָכֵן אִם כָּתַב לֵהּ בַּשְּׁטָר מַתָּנָה: לֵךְ וַחֲזֵק בֵּהּ מֵעַכְשָׁיו, הֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ כָּתַב: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְכו' (ר' יְרוּחָם נט"ו חֵלֶק ב') וְע"ל סִימָן זֶה סָעִיף ז'.
ד אִם לֹא צִוָּה לִכְתֹּב בְּפַרְהֶסְיָא, וְצִוָּה לְחָתְמוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאִם צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה כֵּן עַל הַחֲתִימָה. וְכֵן אִם צִוָּה עַל הַחֲתִימָה שֶׁתִּהְיֶה בְּפַרְהֶסְיָא וְלֹא צִוָּה עַל הַמְּסִירָה (טוּר).
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא לָא חַיְשִׁינָן לִסְתָמָא, מִשּׁוּם דִּנְהִיגֵי לְמִכְתָּב בְּכָל שִׁטְרֵי מַתְּנָתָא הָכִי. הִלְכָּךְ, כְּשֶׁמְּצַוֶּה לִכְתֹּב שְׁטָר מַתָּנָה סְתָם, דַּעְתּוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּ כְּמִנְהַג הַסוֹפְרִים, הִלְכָּךְ, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּהָה בְּפַרְהֶסְיָא. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת מִדִּבְרֵי ה"ר יוֹנָה).
ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: לֹא תְּגַלּוּ מַתָּנָה זוֹ וְלֹא תוֹדִיעוּ בָּהּ אָדָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה קַיֶּמֶת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהִקְנָה אוֹתוֹ שֶׁהִיא אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי אָמַר גַּלּוּ אוֹתָהּ. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: גַּלּוּ אֶת הַמַּתָּנָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּתוּבָה סְתָם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מְסֻתֶּרֶת הִיא.
ז יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַתָּנָה טְמִירְתָא, אִם הֶחֱזִיקוֹ הַנּוֹתֵן בַּנְּכָסִים אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק הוּא בָּהֶם בִּפְנֵי הַנּוֹתֵן וְלֹא מִחָה בּוֹ, קָנָה. וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ג'.
ח הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת, הָרִאשׁוֹנָה מְסֻתֶּרֶת אוֹ סְתָם, וְהַשְּׁנִיָּה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אַחֲרוֹן קָנָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה סְתָם, וְלָא אַמְרִינָן דְּהָרִאשׁוֹנָה הָוֵי כְּמוֹדָעָא (טוּר).
ט מִי שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִתֵּן מַתָּנָה זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה גְלוּיָה, וְנִמְצָא שֶׁנְּתָנָהּ מִקֹּדֶם מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת, הֲרֵי שְׁתֵּי הַמַּתָּנוֹת בָּטְלוּ, הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת, וְהַשְּׁנִיָּה (רַמְבָּ"ם) מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה וַהֲרֵי קָדְמָה זֹאת הַמַּתָּנָה שֶׁנִּמְצָא כְּמוֹ מוֹדָעָא לָהּ:
י מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָצָה לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמְרָה לוֹ: אֵינִי נִשֵּׂאת לְךָ עַד שֶׁתִּכְתֹּב לִי (כָּל) נְכָסֶיךָ. שָׁמַע בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְצָוַח עַל שֶׁמַּנִּיחוֹ רֵיקָן, אָמַר לְעֵדִים: לְכוּ וְהַחְבִּיאוּ וְכִתְבוּ לוֹ כָּל נְכָסַי בְּמַתָּנָה. וְאַחַר כָּךְ כָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו וּנְשָׂאָהּ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הַבֵּן לֹא קָנָה; וְהָאִשָּׁה לֹא קָנְתָה, שֶׁהֲרֵי לֹא בִּרְצוֹנוֹ כָּתַב לָהּ, וּכְאָנוּס בַּדָּבָר הוּא, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ בַּמַּתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּטֵלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת. אֲבָל אִי לֹא הָיְתָה מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה, הָוֵי הַמַּתָּנָה שְׁנִיָּה קַיֶּמֶת, דְּלָא מִקְרֵי אָנוּס גָּמוּר (טוּר).
א סָעִיף א הנותן מתנה כו' עיין בתשוב' ר"מ אלשיך סי' ס"ד מדינים אלו:
ב סָעִיף א ואפי' קבל עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד דבזה גילה דעתו דניחא ליה כו' והב"ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה כו' ע"ש ודבריו צ"ע לדינא:
ג סָעִיף ג כל מתנה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' ת"ק ובתשובת ר' משה אלשיך סי' צ"ט ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"ט דף פ"ג:
ד סָעִיף י מעשה בא' כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ס"ג דף קל"ג:
א סָעִיף א שאנסוהו ליתן אינה מתנה. דוקא באנסוהו למכור אמרי' אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ר"ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה בהמתנה שנותן מבטלינן המתנ' וכמו שמסיק הטור והמחבר כאן ובסי' ר"ה ע"ש והא דהתחיל הטור והמחבר וכתבו הנותן מתנה מחמת אונסא אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתנו והוא האונסו ליתן לו ולא בלב שלם וזהו שכתבו ומסקו לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסי' כו' רק דקשה לכאורה הא לפני זה כ' דבעינן דידעינן באונסי' ומאי לפיכך דכ' וק"ל ובע"ש האריך בנתינת טעם הרבה ללא צורך ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' קיבל עליו אחריות נכסים בשטר בטור כתב ז"ל אפי' קיבל עליו אחריות אינה מתנה כיון שאנסוהו בכך והמחבר שלא כתבו נתן מקום לטעות דודאי אם לא אנסוהו על קבלת אחריות אנפשיה הוה מתנה דבזה גילה דעתו דניחא ליה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ר"ה ס"ג וז"ל שם מתנה שכתוב בה אחריות דינו כמכר והוא מדברי ריב"ש שכ' כן בתשובותיו סי' ר"ן ע"ש אבל קשה דא"כ לא ה"ל להטור לכתוב בשם ר' יונה ל' כיון שאנסוהו לכך אלא הל"ל אם אנסוהו לכך דל' כיון משמע דכל האונס על הנתינה מסתמא נאנס ג"כ על כתיבת לו האחריות לכן יותר נראה דמ"ש ריב"ש ומור"ם בסי' ר"ה דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר איירי כשהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באת לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכ' לו בל' מתנה משום דינא דב"מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר (וכמ"ש בסי' רי"ד ור"מ) בזה כתבו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרי' שודאי מכר היה כי אין מדרך המתנה לכתוב להן אחריות וכ"כ הטור בהדיא בסי' קע"ה סעיף כ"ו ובש"ע שם סנ"ד בהדיא בדין זה ע"ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו ועמ"ש עוד מזה בסי' ר"ה:
ג סָעִיף ב ולכך נהגו לכתוב ביטול מודעא במתנ'. פי' ולא אמרי' מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו ל"מ הביטול:
ד סָעִיף ג בין של שכ"מ. דוקא בשכ"מ דהיינו תוך ג' ימים ראשונים לחלייתו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ראשונים מיקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ו וכ"כ הטור לקמן בסי' רנ"ג ס"ו ע"ש:
ה סָעִיף ג צריכה שתהיה גלויה ומפורסמת כו'. כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:
ו סָעִיף ג לפיכך כל שטר כו'. בסמוך ס"ה יתבאר דהאידנא אין לדקדק בזה בדיעבד:
ז סָעִיף ג ואפי' תפס המקבל והחזיק במתנה. בטור מסיק וכ' דהרא"ש ס"ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו ועפ"ר:
ח סָעִיף ד אם לא ציוה לכתוב בפרהסיא כו' בטור כ' מילתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ"מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתם עליו עדים והוא כשר וכ"כ הטור והמחבר לעיל סי' מ"ט בשטר הלואה ע"ש:
ט סָעִיף ד וכן אם צוה כו' עד ולא צוה על המסירה פי' שלא צוה למסרו לו בפרהסיא:
י סָעִיף ה לא חיישי' לסתמא כו'. פי' אם לא אמר הנותן בפי' לעדים כתבו בשוקא וכו' אלא א"ל סתם כתבו וכן פי' ב"י דברי הרא"ש והתו' וכמ"ש בדריש' אבל שם כתבתי והוכחתי דאין כוונתן כן ע"ש:
יא סָעִיף ו מצוה מחמת מיתה. היינו אחר ג' ימים לנפלו למשכב ואם תקף עליו החולי אפי' תוך ג' ימים מיקרי מצוה מחמת מיתה וכמ"ש לקמן בסי' ר"נ:
יב סָעִיף ו אין חוששין לה. פי' דאין לומר דאין דעתו לתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשע' מיתה ודאי אין כוונתו להחניף:
יג סָעִיף ח אפי' היתה הראשונה סתם. פי' שלא אמר לעדים תתחבאו וכתבו וק"ק למה חזר המחבר וכתב זה כיון שהתחיל בו בסעיף זה וכתב הראשונה מסותרת או סתם וגם כבר כ' בס"ג דאין חילוק בין אמר להו בהדיא דיתחבאו בין א"ל סתם ולשון הרמב"ם הוא מיושב כי שם ר"פ ה' דזכייה התחיל שם וכ' דבמתנ' טמירת' פסול' ושבעינן שיכתוב בשטר שא"ל כתבוה בשוקא דאל"כ יש לחוש שהמתנ' טמירת' היה (אבל עדיין לא כתב שם שאם א"ל כתבו סתם שגם כן היא פסולה) ומסיק וכתב שם ז"ל הכותב שני מתנות על שדה א' הראשונה מסותרת והאחרת גלוי' ומפורסמת אחרון קנה ואפי' הראשונ' סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא סתם האחרון קנה עכ"ל. וצ"ל דהמחבר נמשך כאן בס"ח אחר ל' הרמב"ם ומ"ה סיים וכ' אפי' הית' הראשונ' סתם כל' הרמב"ם וגם הוסיף בריש סעיף זה על דברי הרמב"ם או סתם כדי של"ת מ"ש הרמב"ם הראשונה מסותרת דמוסתרת דוקא קאמר:
יד סָעִיף ח ולא אמרי' דהראשונה הוה כמודעא. ל' הטור ולא אמרי' הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניי' כל שבמתנה השנייה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לומר דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר"ל דוקא בכהא דאיכא הוכחה גם במתנה השנייה עצמה דלא ניחא ליה הוא דאינו מתנה בצירוף טעם דכבר נתנה לאחר וכמו שמסיק וכתב ז"ל והרי קדמה זאת מתנה פי' בצירוף גם זה שקדם ונתנה לאחר וביאור הדברים למה צריך שניהן יחד מבאר והולך בסעיף שאחר זה במ"ש מעשם באחד כו' וכן הוא ברמב"ם ובטור ע"ש:
טו סָעִיף י וכאנוס בדבר הוא שהרי כו'. דקדק וכתב דהוה כאנוס בכ"ף הדמיון ולא אונס גמור ומ"ה הוצרך גם למודעא מתנה הראשונ' והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע"ז וז"ל ופי' הרב יוסף הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה ולא מקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה ומ"ה לא נתבטל מתנה שניי' אלא מכח גילוי דעת המודע' הראשונה וכבר נתבאר דלא אמרי' דמתנה מסותרת ראשונה היא מודע' לשניי' אלא דכאן נחשב' כמודעא בצירוף קצת אונס דשנייה:
א סָעִיף ב הוי ביטול כיון שלא הכירו באונסו עמ"ש בסי' ר"ה סק"ה:
ב סָעִיף ג צריך שתהא גלויה ומפורסמת כ' הרמב"ם פ"ה מזכיה הנותן מתנה בין ברי' בין חולה צריך שתהא גלויה ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן וכת' הראב"ד ז"ל א"א פי' הטובה שקיבל מזה עכ"ל והרב המגיד כ' וז"ל וכמדומ' לי שלא ראה הרב ז"ל סיום בבא זו בספרי המחבר וכ"כ בספרינו כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן והוא דבר מבואר שאם נאמר שמתנה בסתר מועיל יבא הדבר לידי הפסד שימכור אחר כן מה שנתן ויקחוה ממנו לפי שלא ידעו במתנה ולפיכך אמרו שלא תועיל להסיר קנוניא כו' וטעם רבינו עיקר עכ"ל:
ג סָעִיף ג לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו וז"ל הרמב"ם שם פ"ה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב ואמר לנו כו' חוששין לה כו' וכ' הרב המגיד ז"ל מ"ש המחבר קרקע לאו למימרא דמתנת מטלטלין מסותרת שתועיל דהא סתמא אמרו בגמ' וכן מוכחין דברי המפרשים כו' ע"ש ולולי דברי הה"מ נראה דהרמב"ם ס"ל דוקא בקרקע לפי טעמא שכ' שלא לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן והיינו משום דלא ידעו במתנה ויקחוה ממנו וא"כ גבי מטלטלין דמחויב להחזיר דמים שנתן משום תקנת השוק וליכא איבוד ממון רק שיוציאו ממנו החפץ אפשר לו' דבזה לא תיקנו לבטל מתנה טמירתא ומש"ה דיקדק וכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע דבזה ליכא תקנת השוק:
ד סָעִיף ו שכיב מרע שצוה. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ט מזכי' והנה מדכתב שבעת שהקנה שהוא אחר מותו הרי אמר גלו אותה צריך לו' דאיירי בשכ"מ בכולה דאי במקצת' בעי קנין והוי מתנת ברי ממש ונגמר מחיים וכיון דאיירי בשכיב מרע ובכולה א"כ היינו כמצוה מחמת מיתה ובמצוה מחמת מיתה הא כתב דאין צריך לגלות. וע' סמ"ע שמחלק בין שכ"מ בכולה למצוה מחמת מיתה. אבל לענ"ד דדא ודא אחת היא אלא משום דגם במצוה מחמת מיתה אינו כשר אלא סתמו דאינו צ"ל גלו את המתנה וכמ"ש בכסף משנה טעם הדבר שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולו' כתבוה בשוקא אבל אומר בפי' אל תגלו גם במצוה פסול ומש"ה בשכ"מ שאומר אל תגלו אלא לאחר מיתה אינו מתנה אלא משום דבשעה שהקנין הוא אחר מיתה צוה לגלות ואע"ג דאפשר לו' לפמ"ש בכסף משנה שם טעם הראשון משום דמצוה ל"ש להחניף וגם אהבתו גם שנאתו אבדה ע"ש א"כ אפי' אומר בפירוש אל תגלו ליהוי מתנה אלא דמלשון הרמב"ם שכ' במצוה אינו צ"ל גלו את המתנה ומבואר דאומר בפירוש אל תגלו פסול. ואכתי איכא למידק בהא דכ' הרמב"ם דבשעה שהקנה אותו כו' ומשמע אל תגלו כלל פסול דהא לפי טעמא דהרמב"ם מתנה טמירתא פסול כדי שלא לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן וע' סק"א ובש"מ בכול' הרי בדין חוזר ואפשר דכיון דתיקנו במתנת ברי' דמתנה טמירתא פסול לא פלוג חכמים בתקנתן בין שכ"מ לבריא:
א סָעִיף ו שכ"מ שציווה. בקצה"ח הוקשה דמה הפרש יש בין מתנת שכ"מ בכולה למצוו' מחמת מיתה ע"ש ולא ק"מ דבשלמא במצוה מחמת מיתה שייך שפיר לומר דאין אדם מחניף בשעת מיתה מה משא"כ במתנת שכ"מ בכולה דאין אנו יודעין כלל שהוא מחמת מיתה רק מחמת אומדנא דאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים וא"כ הכא די"ל דעושה כן מחמת חנופה וא"כ שוב ליכא אומדנא דעושה מחמת מיתה דאימר מחמת חנופה הוא עושה. וקל להבין:
א סָעִיף א ליתן. דדוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ"ש בסי' ר"ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה ליתן מבטלינן המתנה והא דנקט כאן מחמת אונס כו' אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתן והוא האונסו ליתן ואינו נותן בלב שלם וזהו דמסיק לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסיה כו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ס"ד מדינים אלו:
ב סָעִיף א אחריות. והא דבסי' ר"ה ס"ג כת' הרמ"א בהג"ה דמתנה שכתוב בה אחריות הוי כמכר צ"ל דהתם איירי שהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באה לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכת' לו בל' מתנה משום דינא דב"מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר וכמ"ש בסי' רי"ד ור"מ. בזה אמרו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה שאין דרך המתנה לכתוב בה אחריות וכ"כ הט"ו בהדיא בסי' קע"ה סנ"ד ע"ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו עכ"ל הסמ"ע והב"ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה (וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ה) כו' ודבריו צ"ע לדינא. ש"ך:
ג סָעִיף ב לכתוב. פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו לא מהני הביטול. סמ"ע:
ד סָעִיף ג שכ"מ. היינו תוך ג' ימים לחלייו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ימים מקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ו וכ"כ הטור בסי' רנ"ג ס"ז ע"ש. שם:
ה סָעִיף ג גלויה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ת"ק ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ט ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"ט וכת' הסמ"ע הטעם דגלויה כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:
ו סָעִיף ג תתחבאו. (פרשב"ם הטעם שמא נתנה לאחר כבר ואע"ג דבפרק הספינה דף ע"ז כתבו התו' ד"ה חזרו בשטר כו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות שלו לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' וא"כ מ"ט לא הוי כאן מתנה כבר כת' הב"י בס"ס זה בשם הר"ן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הוה ליה ושמעצמו בא ואמרו בלי דחייה. והא דלא כלל המחבר וכת' בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואע"ג דבסמוך אמרינן דא"צ שתהא הכתיבה מפורסמת מ"מ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דקי"ל עדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד. ט"ז):
ז סָעִיף ג והחזיק. בטור מסיק וכת' דהרא"ש ס"ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו (ואפילו אם טען המחזיק שבאמת נתנם לו במתנה גמורה וא"ל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקי"ל במתנה סתם מפקינן מיניה ואפי' אי מחשבת ליה ספיקא כת' הרא"ש דהוי ספיקא דדינא ומפקינן מיניה והטור כתב בשם הרמ"ה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממונא אחזקתיה עד כאן לשונו משמע מדבריו שהרמ"ה ס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במקום אחר והב"י כת' דהרמ"ה לא מיירי מספיקא דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם בפירוש בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כת' הרמ"ה דספיקא הוא כו' משמע דמצד שהוא ספק מהני התפיסה. ט"ז):
ח סָעִיף ד לכתוב. בטור כת' מלתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ"מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר וכ"כ הט"ו בסי' מ"ח בשטר הלואה ע"ש. סמ"ע:
ט סָעִיף ו מסותרת. פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. (שם):
י סָעִיף ח כמודעא. לשון הטור ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לו' דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר"ל דוקא בהא דאיכא הוכחה גם במתנה שניה עצמה הוא דאינה מתנה. שם:
יא סָעִיף י מעשה. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ג דף קל"ג:
יב סָעִיף י וכאנוס. דקדק וכתב כאנוס בכף הדמיון ולא אונס גמור ומש"ה הוצרך גם למודעה מתנה הראשונה והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע"ז ז"ל ופי' הר"י הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהא אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא איתתא ולא מקרי אונס אלא כשבא מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה. סמ"ע:
א סָעִיף ה לא חיישינן לסתמא. עיין בב"י שכ' ב' פירושים על סתמא דהרא"ש. הא' שכ' בשטר סתמא והב' שאמר סתמא כתבו ולא אמר כתבו בשוקא מ"מ יכולים לכתוב כן ופי' זה נראה לו יותר ע"ש וכן משמע מדבריו בש"ע כאן ולעיל סי' ס"א ס"ה גם בסמ"ע סק"י כ' פי' אם לא אמר הנותן בפירוש לעדים כתבו בשוקא כו' ע"ש ומבואר מזה דבכתוב סתמא לא מהני ופסול גם האידנא ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' קל"ט שהאריך בזה (וגם למה נקט הש"ע דין זה בלשון יש מי שאומר) ומסיק שם על נדון דידיה וז"ל ולדינא קשה להוציא הקרקע מחזקת יורשים דאף אם להרא"ש הא לפי החלטת הב"י י"ל דבכ' סתמא לא קנה וכן העלה לעיקר בתשו' מהרי"ט ח"ג סי' נ"ד ובתשו' משפטי שמואל סי' כ"ה וסיים דאף שהוא ספק ארעא היכי דקיימא תיקום ולזה בודאי ראוי ונכון לפשר והפשר יהיה נוטה יותר להיורשי' עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף א הנותן כו'. ב"ב מח א' מותיב רב המנונא כו' מודה שמואל כו' וערשב"ם סד"ה מודה כו' אבל כו' ותוס' שם ד"ה אמר כו' ועבה"ג:
ב סָעִיף א ואפי' קיבל כו'. מדפריך ולשמואל כו' ולא משני באחריות כמו לרב בשטר וכן שם מז ב' לאפוקי מדרב כו' וע"כ צ"ל מדקתני סתם גזלן שהביא ראיה כו' מ' בכל ענין ואף בשטר וא"כ מאי קאמר קמ"ל כדשמואל דה"נ מ' אף באחריות:
ג סָעִיף א ואפי' אם כו'. עבה"ג והוא דברי הרא"ש שם מ' ב' וכ"ש לפי' האחרון של הר"י מיג"ש שפי' שם ולא היא התם כו' דר"ל אפי' בלא מתנה קמייתא וע"ל ס"ט:
ד סָעִיף א שהרי כו'. תוס' מח א' בד"ה הנ"ל ורא"ש דלא כרשב"ם מ' ב' בד"ה גילוי כו':
ה סָעִיף ב והיכא כו'. תוס' ורא"ש הנ"ל וכמש"ו כיון כו':
ו סָעִיף ב אבל כו'. כמו בגט ששוה למתנה כנ"ל אי דגיטא ודמתנתא כו' ואמרי' בערכין כ"א אר"ש כו' ועתוס' שם ד"ה האי כו':
ז סָעִיף ג של בריא. כ"מ בעובדא דשם דההוא גברא כו':
ח סָעִיף ג בין של כו'. כ"מ מדברי ר"ה גאון שהביא הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וש"פ ובש"ע ס"ו:
ט סָעִיף ג ואפי' אי כו'. דכח הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד וכאן אפי' בכתיבה חיישי'. הרי"מ:
י סָעִיף ג ואפי' תפס כו'. ואע"ג שאמרו חיישי' פי' הגאון ופסולה לגמרי וכמ"ש רב יהודה לא מגבינן וכלישנא בתרא. המ"מ. ואפי' אי הוי ספיקא לא מהני רפיסה ולא מבעיא קרקע דבחזקת בעליה עומדת אלא אפי' מטלטלין דקי"ל תקפו כהן מוציאין מידו. הרא"ש וכ"פ בהג"ה בכמה מקומות אבל הרמב"ם פ' דאין מוציאין מידו וכ"פ בש"ע וז"ש הרמב"ם כאן מתנת קרקע דוקא ועלח"מ:
יא סָעִיף ג מיהו כו'. דאין לך פרסום גדול מזה. הרי"מ:
יב סָעִיף ד אם לא כו'. כמ"ש בפ' הכותב ובפ"ג דגטין אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה כו' ואפילו רבנן כו'. טור:
יג סָעִיף ד ואם לוה כו'. דקי"ל כר"א והוי כמו בחתימה לר"מ:
יד סָעִיף ד וכן אם כו'. נמשך אחר לשון הטור וכבר כ' הש"ע:
טו סָעִיף ו (ליקוט) ש"מ כו'. רי"ף ורא"ש בשם ר"ה גאון והביא הרמב"ן ראיה דתניא בתוספתא הכותב דייתיקי והיה מתיירא מן היורשים נכנסין אצלו כמבקרין אותו ושומעין דבריו מבפנים וכותבין מבחוץ (ע"כ):
טז סָעִיף ו מצוה כו'. כמו שאצ"ל כתובו בגטין. כ"מ ע"ש:
יז סָעִיף ז י"א כו'. וז"ש לא מגבינן ול"ק אינה כלום ועבה"ג:
יח סָעִיף ט שנמצא כו'. כפי' הראשון של הרי"ם דוקא משום שקדמה המתנה וכמש"ו בס"י בש"ע והג"ה וה"ק ולאהיא התם כו' הוי מודעא ואע"ג דא"צ מודעא לאונס ה"מ באונס שע"י אחריה אבל אונס דאתי מנפשיה לא הוי אונס גמור וז"ש בס"י וכאונס כו' ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.