א שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וְצִוָּה בִּפְנֵיהֶם, כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה, רָצוּ כּוֹתְבִין, רָצוּ עוֹשִׂים דִּין, הַגָּה: לְהַחֲזִיק כָּל אֶחָד בַּמֶּה שֶׁצִּוָּה וְלָדוּן בְּכָל דִּבְרֵי סָפֵק שֶׁנָּפַל בַּצַּוָּאָה. וְאֵין אֶחָד מִן הַיּוֹרְשִׁין אוֹ מְקַבְּלִים יְכוֹלִים לוֹמַר לְבֵית דִּין אַחֵר אָזְלֵינָן. (טוּר) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּיּוֹם. אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין.
ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי כָּל נְכָסַי, אוֹ מִקְצָת נְכָסַי, אוֹ יַחֲזִיק אוֹ יִזְכֶּה אוֹ יִקְנֶה, כֻּלָּם לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵם. וְכֵן אִם אָמַר: יַחֲסוּן אוֹ יִירַשׁ, עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה קָנָה. אֲבָל אִם אָמַר: יֶהֱנֶה פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, אוֹ יַעֲמֹד בָּהֶם אוֹ יִרְאֶה אוֹ יִשָּׁעֵן בָּהֶם, לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר: אֲנִי מַנִּיחַ לִפְלוֹנִי, הָוֵי לְשׁוֹן מַתָּנָה. וְאִם אָמַר לָשׁוֹן: יִפֹּל לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה הוּא. הַגָּה: וּבְכָל זֶה דַּוְקָא שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר: כָּךְ וְכָךְ לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, לָאו כְּלוּם הוּא (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד). הָאוֹמֵר לִפְרֹעַ לְאִשְׁתּוֹ כְתֻבָּתָהּ בְּמָעוֹת מְזֻמָּנִים, אֵין זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה, וְאֵין יוֹרְשִׁין צְרִיכִין לְקַיֵּם מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנ"ב בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רנ"ב.
ג לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל מַתָּנָה הַמּוֹעִילִים בִּשְׁכִיב מְרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין שֶׁמּוֹעִילִים בְּבָרִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מוֹעִילִים.
ד מַה שֶּׁכּוֹתְבִים בְּמַתָּנָה: תֵּלֵךְ וְתִזְכֶּה וְתוֹרִישׁ וּתְמַשְׁכֵּן וְתַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה חֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ, אֵין לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ אֶלָּא שׁוּפְרָא דִשְׁטָרָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ הָוְיָא מַתָּנָה. אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר צַוָּאָה לָשׁוֹן דְּאֶפְשָׁר לִתְלוֹת בְּטָעוּת סוֹפֵר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ"ט (סָעִיף ו').
ה שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לִי בֵּן וְשֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת נְכָסַי לִפְלוֹנִי, וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֲפִלּוּ מֵת הַבֵּן אוֹ הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אַחַר כָּךְ.
ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, שֶׁמָּא לִפְלוֹנִי, וְהֵשִׁיב לָהֶם: אֶלָּא לְמִי יִהְיוּ, אִם הוּא רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, וְנָפְקָא מִינֵּיהּ שֶׁאִם אָמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי אֵינוֹ כְלוּם, שֶׁיְּרֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק. וְאִם אֵינוֹ רָאוּי, זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם מַתָּנָה. וְאִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֲפִלּוּ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מַתָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וּמַגִּיד פ"ט דִּזְכִיָּה) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רמ"ח סָעִיף א' וב'.
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, כְּשֶׁהָיָה הַיּוֹרֵשׁ הַזֶּה אַחַת מִבְּנוֹתָיו אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר יוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מִבָּנָיו, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רמ"ו.
ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְנִי כָּרָאוּי לוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ, אוֹ לְבַעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז עוֹדֵף עַל חֵלֶק הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתוּבָה וְהַחוֹב. וְאִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִבְנִי בִּבְכוֹרָתוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, לֹא יִטְּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, וְיָדָן עַל הָעֶלְיוֹנָה, וְאִם מָאתַיִם זוּז יוֹתֵר, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז; וְאִם הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתֻבָּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם זוּז, נוֹטְלִים אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם לְבַעַל חוֹבִי בְּחוֹבוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ר' זוּז לִבְנִי פְלוֹנִי שֶׁהוּא פָשׁוּט בִּירֻשָּׁתוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא ר' זוּז (טוּר) וְאִם לֹא אָמַר לֹא כָּרָאוּי לוֹ וְלֹא בִּבְכוֹרָתוֹ וְלֹא בִּכְתֻבָּתָהּ וְלֹא בְּחוֹבוֹ, בְּכֻלָּם יָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה. וַאֲפִלּוּ בְּבַעַל חוֹב, אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, רָצָה נוֹטְלָן רָצָה נוֹטֵל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁאִם אָמַר סְתָם: לִבְנִי פְלוֹנִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, אוֹ לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי (טוּר), מַתָּנָה נָתַן לָהֶם יֶתֶר עַל הָרָאוּי לָהֶם; וְאִם אָמַר: לִבְנִי בְכוֹרִי, דִּינוֹ כְּאִלּוּ אָמַר: בִּבְכוֹרָתוֹ, מִדְהִזְכִּיר בְּכוֹרָה. הַגָּה: וּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָר. וְכָל זֶה דְּלָא אָמַר דְּנוֹתֵן בְּמַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי נוֹתֵן בְּמַתָּנָה ר' זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, נוֹטְלִין מִלְבַד מַה שֶּׁחַיָּב לָהֶן (רִיבָ"שׁ סִימָן ת"פ). מִי שֶׁאָמַר בִּתּוֹ תִּטֹּל בִּנְכָסָיו כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא הִזְכִּיר לְצֹרֶךְ נִשּׂוּאֶיהָ, נוֹטֶלֶת הַמַּתָּנָה מִלְבַד עִשּׂוּר נְכָסִים שֶׁלָּהּ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ר"ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ט שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְש' לִפְלוֹנִי וְת' לִפְלוֹנִי, אֵין אוֹמְרִים הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. וּכְגוֹן שֶׁלֹּא שָׁתַק בֵּינְתַיִם דְּהַיְנוּ נִמְלָךְ (פֵּרוּשׁ רַשְׁבָּ"ם). לְפִיכָךְ, אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא תת"ק, חוֹלְקִים הַנִּמְצָא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם, וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב גּוֹבֶה מִכֻּלָּם, מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם. כֵּיצַד, הָיָה הַחוֹב ת"ן, בַּעַל הַר' נוֹתֵן מֵאָה, וּבַעַל הַש' ק"ן, וּבַעַל הת' נוֹתֵן מָאתַיִם. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ש' לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ת' לִפְלוֹנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר, זָכָה. הַגָּה: וְכֵן אִם נָתַן לְכֻלָּם בְּשָׁוֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לְכָל אֶחָד ר' זוּז, כָּל הָרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֵם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: אַחֲרָיו, דְּאִם לֹא כֵן הֲוָה לֵהּ לְמֵימַר שֶׁיִּתְּנוּ לָהֶן בְּיַחַד ת"ר זוּז (טוּר בְּשֵׁם ר"י והמ"מ פ"י בְּשֵׁם יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב והב"י בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (המ"מ שָׁם שֶׁכֵּן הִסְכִּימוּ הַמְפָרְשִׁים) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי"א סָעִיף ח'. לְפִיכָךְ, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵהָאַחֲרוֹן; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהוּא הַדִּין בְּבָרִיא שֶׁזִּכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, נַמֵּי דִינָא הָכִי (טוּר).
י שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן מַתָּנָה וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לְיוֹרְשָׁיו, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר, גּוֹבֶה כֻּלּוֹ מֵהַיּוֹרְשִׁים, וְאִם לֹא הִסְפִּיק, גּוֹבֶה הַשְּׁאָר מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה. וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁפֵּרַשׁ חֵלֶק מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה וְלֹא פֵרַשׁ חֵלֶק הַיּוֹרֵשׁ, אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּנִי, וּמָאתַיִם זוּז לְאִישׁ פְּלוֹנִי, בְּנוֹ קוֹדֵם, שֶׁהֲרֵי הִקְדִּימוֹ. וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵאוֹתוֹ אִישׁ נָכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֵחֲרוֹ.
יא מִי שֶׁאוֹמֵר: יֵשׁ לִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ צִוָּה וְאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי מָאתַיִם זוּז, אֵין נוֹתְנִים לוֹ כָּל הַמָּאתַיִם זוּז מִיָּד, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁיִּקְבְּצוּ, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁמִּמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
יב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ר' זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִתִּי, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת, כָּל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: יִקַּח בִּתִּי וְיִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זֶה תְּנַאי, וְלֹא זָכָה בַּמָּעוֹת אִם לֹא יִשָּׂא הַבַּת. הַגָּה: הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' זוּז לְבִתִּי וְתִקְנֶה בָּהֶן חֲגוֹרָה, וּמֵתָה, נוֹתְנִין לְיוֹרְשֶׁיהָ, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר שְׁנֵי צַוָּאוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם לִקְנוֹת בָּהֶן חֲגוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"ן).
יג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי שְׁוֵה מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, וְהֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מִדְּמֵי יֵינִי מָאתַיִם זוּז, וְנִמְכַּר וְנֶאֶבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, בֵּין אִם הֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן אוֹ נִמְכַּר וְאָבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, כָּל הָאַחֲרָיוּת עַל הַיּוֹרְשִׁים, וְנוֹטֵל הַמְקַבֵּל מָאתַיִם זוּז שְׁלֵמִים. וְאִם נִתְיַקֵּר, לְעוֹלָם הָרֶוַח לַיּוֹרְשִׁים בְּכָל עִנְיָן שֶׁאָמַר, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. וְכֵן אִם הוּזַל, הַהֶפְסֵד לַיּוֹרְשִׁים. הַגָּה: נָתַן לוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן חָבִית אַחַת בֵּין הֶחָבִיּוֹת, וְנֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶן, הַהֶפְסֵד עַל הַמְקַבֵּל (הָרַשְׁבָּ"א וְרַ"ן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וְהַמַּגִּיד פי"א דִזְכִיָּה). צִוָּה לִתֵּן לְאֶחָד מָנֶה מִנְּכָסָיו, וְצִוָּה לָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים לִבְרֹר לוֹ הַיָּפֶה, וּבֵרַר לוֹ מָנֶה יָפֶה וְנֶאֱבַד, צְרִיכִין לִתֵּן לוֹ מָנֶה אַחֵר, הוֹאִיל וְלֹא סִיֵּם הַנּוֹתֵן, רַק אָמַר לִתֵּן מִנְּכָסָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יד שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חָבִיּוֹת, וְלֹא נִמְצָא לוֹ בַּיִת מַחֲזִיק פָּחוֹת מִק"כ, זָכָה בְּאוֹתָהּ בַּיִת שֶׁמַּחֲזִיק ק"כ.
טו שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ת' זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ, אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר ת' סְתָם.
טז אִם אָמַר: מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית בִּנְדוּנְיָתָהּ, אֵין לָהֶם לָתֵת עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתִצְטָרֵךְ לְכָךְ. וְאִם מֵתָה בֵּינְתַיִם, אֵין לְיוֹרְשֶׁיהָ כְּלוּם. אֲבָל הָאוֹמֵר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית לְנְדוּנְיָתָא, חַיָּבִים לָתֵת לָהּ מֵעַכְשָׁיו, יֹקְרָא וְזֹלָא דִידָהּ הָוֵי, וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ. הַגָּה: בְּכָל אֵלּוּ אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְמַתְּנַת בָּרִיא בְּקִנְיָן (טוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּאֵלּוּ הַדִּינִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם אָמַר לִתֵּן לְהַשִּׂיאָהּ וּמֵתָה לָא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְעַיֵּן ביו"ד סִימָן רנ"ג סָעִיף ו'.
יז שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאָמַר: אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכָל שַׁבָּת, נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם. וְאִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִירְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. וְעַיֵּן בְּסִימָן רמ"ח אֵימָתַי אֵין לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם.
יח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, נוֹתְנִים, בֵּין אָמַר: מָנֶה זוֹ, בֵּין אָמַר: מָנֶה סְתָם; וְהָנֵי מִלֵּי בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, שֶׁקּוֹנֶה בַּאֲמִירָה, אוֹ בִּמְחַלֵּק כָּל נְכָסָיו לְהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצִוָּה לָתֵת מִכְּלָלָם מָנֶה לְזֶה, דְּהָוֵי מִסְתָמָא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה; אֲבָל הֵיכָא דְלָא אַקְנִי אֶלָּא חַד מָנֶה בִּסְתָם, הָוֵי מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת דְּלָא קָנָה אֶלָּא בְּקִנְיָן וּבִמְיַפֶּה כֹחוֹ, וְהָכָא כֵּיוָן דְּמָנֶה אַקְנִי לֵהּ אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן לֹא קָנָה, דְּמַטְבֵּעַ אֵינוֹ נִקְנָה בַּחֲלִיפִין, וְצָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ אַגַּב קַרְקַע אוֹ דְמָסַר מָמוֹנָא לְיַד שָׁלִישׁ מֵחַיִּים.
יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מָנֶה לִפְלוֹנִי, מָנֶה מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר, וְאִי אִיתֵהּ בְּעֵינֵהּ מַמָּשׁ וְנֶאֱבַד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מָנִים בְּעַיִן, כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְנֶאֱבַד אֶחָד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וַאֲפִלּוּ אָמַר: מִנְּכָסַי. וְאִם אֵין לוֹ מָנֶה מְיֻחָד אֶלָּא ת"ק זוּז בְּבַת אַחַת, וְנֶאֱבַד מָנֶה מֵהֶם, לֹא הִפְסִיד זֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ מָעוֹת כְּלָל בְּעַיִן, וְלֹא אָמַר: מִנִּכָסַי, אִכָּא לְמֵימַר שֶׁלֹּא זָכָה מְקַבֵּל. הַגָּה: דְּמָנֶה מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר וְהָא לֵית לֵהּ (שָׁם). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת אוֹ זְהוּבִים, דְּדַוְקָא קָאָמַר, וְאִי לֵית לֵהּ הִפְסִיד אִם לֹא אָמַר מִנְּכָסַי אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר שֶׁמַּשְׁמָע כְּמוֹ נְכָסַי (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ס"ב).
כ שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: הַלְוָאָתִי אוֹ פִקְדוֹנִי שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי תְּנוּ לִפְלוֹנִי, דְּבָרָיו קַיָּמִים וְאֵין צָרִיךְ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם אָמַר: שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי תְּנוּ לִפְלוֹנִי, זָכָה בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר, וּכְאִלּוּ כָּתַב וּמָסַר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַשְּׁטָר, וְאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחֹל שְׁטָר שֶׁנִּתַּן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְהָא דְּאַמְרִינָן שֶׁזָּכָה בַּחוֹב, בְּשֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם, שֶׁאִם לֹא כֵּן הָוְיָא לָהּ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת וְלֹא קַנְיָא אֶלָּא אִם כֵּן הִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן וּבִמְיַפֶּה כֹּחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּשְׁכִיב מְרַע יָכוֹל לְהַקְנוֹת הַלְוָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁבְּיַד אֲחֵרִים, הַיְנוּ בְּהַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא הַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד גּוֹי. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן אוֹ שְׁטָר מִן הַגּוֹי יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם יוּכַל לְהַקְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת וְהַגָּהוֹת מַיי' פ"י דִּזְכִיָּה וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן נ"ו) וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת:
כא שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה, יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, שֶׁהַדִּירָה וְהָאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי הֵם כְּדִבּוּר וּכְשֵׁנָה שֶׁאֵין נִקְנִים. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ בַּיִת לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיָּדוּר בּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, דְּבָרָיו קַיָּמִים, שֶׁהֲרֵי הִקְנָה לָהֶם הַגּוּף לְפֵרוֹת, וְהַגּוּף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה.
כב צִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ דֶּקֶל לִפְלוֹנִי, וְהִנִּיחַ שְׁנֵי חֲצָאֵי דֶקֶל, יִטְּלֵם, שֶׁלַּזֶּה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶקֶל. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ דְּקָלִים שְׁלֵמִים, יְכוֹלִין יוֹרְשִׁין לוֹמַר שֶׁלַּזֶּה נִתְכַּוֵּן (טוּר).
כג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לַעֲנִיִּים, אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יִתְּנוּ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רָגִיל. הָיָה רָגִיל בִּשְׁתַּיִם, יִתְּנוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְנִתְבָּאֵר בְּטוּר י"ד סִימָן רנ"ח:
כד שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה. אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנָיו, חוֹלְקִים, אוֹתוֹ פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה, וְכָל הַבָּנִים מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה. (יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטֹּל מֶחֱצָה). תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטּוֹל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה, שֶׁיִּטֹּל רְבִיעַ הַנְּכָסִים. הַגָּה: וְאִם אָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי חֵלֶק בִּנְכָסַי, וְהוּא שְׁכִיב מְרַע וּמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו, נוֹטֵל חֵלֶק כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים (טוּר). מִי שֶׁנָּתַן נְכָסָיו לְבָנָיו וּלְבִתּוֹ, נוֹטֶלֶת חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהֶן. וְאִם הִתְנָה שֶׁאִם יַשִּׂיאוּהָ אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ תִּטֹּל נְדוּנְיָתָהּ וְתִסְתַּלֵּק, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם הִשִּׂיאוּהָ אֶחָד מִן הָאַחִין וּפָסַק לָהּ פָּחוֹת מִן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לָהּ, לָאו כָּל כְּמִינֵהּ, שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא יַשִּׂיאוּהָ בָּנָיו בְּיַחַד אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ, אֲבָל לֹא אֶחָד מֵהֶן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף מ"ג).
כה שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי, יִטֹּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְחָבִיּוֹת, הֲרֵי מִעֵט, וְיִטֹּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לִקְדֵרָה, נוֹטֵל חֵלֶק שְׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לְטָפִיחַ (פֵּרוּשׁ, כְּלִי קָטָן לִשְׁתּוֹת בּוֹ), נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מֵהַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר, שֶׁהֲרֵי גִלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן. וְאֵין לְמֵדִים מֵהַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכֻלָּן אֵין לוֹ חֵלֶק אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ). וְכָל זֶה דַּוְקָא (אָמְרִינָן) בְּמַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר אָמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא הַדָּמִים מוֹדִיעִים (הַמַּגִּיד פי"א דִזְכִיָּה ונ"י בְשֵׁם הָרַ"ן).
כו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה לְעֻבָּר שֶׁבִּמְעִי אִמּוֹ, אִם הוּא בְּנוֹ, זָכָה הָעֻבָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר"י.
כז אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִטֹּל מָנֶה, וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, נוֹטֵל בְּפָחוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. וְאִם נִקְרַע וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא זָכָר, יִטֹּל מָנֶה:
כח אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִנָּתֵן לוֹ שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מָמוֹנִי, וּלְאָחִי הַשְּׁלִישׁ. וְאִם תֵּלֵד נְקֵבָה, יִנָּתֵן לָהּ שְׁלִישׁ מָמוֹנִי, וּלְאָחִי שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה שֶׁנָּתַן לְאָחִיו, וְחוֹזֵר הַדָּבָר לְדִין תּוֹרָה, וְהַכֹּל לַבֵּן.
כט שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְטוּבְיָּה, וּמֵת, וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוּבְיָּה וְאָמַר: אֲנִי הוּא, נוֹטְלָן וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ טוֹבִיָּה אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין מַמְתִּינִין לוֹ (טוּר). וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה, אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה הַשְּׁכִיב מְרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, נוֹטְלָן. בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכָל אֶחָד מֵהֶם הֻחְזַק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁדַּעְתּוֹ יוֹתֵר קְרוֹבָה עַל שְׁכֵנוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ שֶׁשְּׁמוֹ כָּךְ (טוּר). אֵין בָּהֶם תַּלְמִיד חָכָם, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב, הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד קָרוֹב, שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם, כָּל מִי שֶׁדַּעְתָּם נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִים לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים. וְהַאי שָׁכֵן, לֹא בְּשָׁכֵן הַדָּר אֶצְלוֹ, אֶלָּא בְּשָׁכֵן חֲבֵרוֹ הָרָגִיל אֶצְלוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן (טוּר). וְהָא דְאוֹמְדִין דַּעַת הַנּוֹתֵן, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּנוֹתֵן לָהֶם מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר שֶׁחַיָּב לְטוֹבִיָּה וּבָאוּ שְׁנַיִם שָׁוִין, יַחֲלֹקוּ בְּיַחַד, דְּהָא לֵיכָּא אֻמְדָּנָא מֵאַחַר שֶׁחַיָּב לָהֶן (רַ"ן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב).
ל שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: אַל תִּסְפְּדוּהוּ, אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אָמַר: אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו.
לא מִי שֶׁנָּתַן מִמָּמוֹנוֹ מַתָּנוֹת הַרְבֵּה, וְשִׁיֵּר מְעַט לְיוֹרְשָׁיו, הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים לְקָבְרוֹ. מִי שֶׁאָמַר: מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי, וְלֹא יִירַשׁ, וּמָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי וְיִירַשׁ, וְהָיוּ לוֹ נְכָסִים הַרְבֵּה, וְאֵין לוֹ רַק אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים, הַשֵּׁנִי יוֹרֵשׁ הַכֹּל, וְאֵין לָרִאשׁוֹן רַק הַמָּנֶה שֶׁנָּתַן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ת' הָרֹא"שׁ סוֹף כְּלָל פ"ב).
לב שִׁטְרֵי צַוָּאָה הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, כְּשֵׁרִים.
לג מִי שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִבְנֵי שִׁמְעוֹן הַזְּכָרִים, אִם יִהְיוּ לוֹ, וְאִם לֹא יִהְיוּ לוֹ, יִהְיוּ לִבְנֵי נַפְתָּלִי הַזְּכָרִים, וְיָרְדוּ מִיָּד בְּנֵי נַפְתָּלִי לִנְכָסִים, וְאַחַר פְּטִירַת הַמְצַוֶּה הָיוּ בָּנִים זְכָרִים לְשִׁמְעוֹן, לָא זָכוּ בְּמַתָּנָה זוֹ, לֹא אֵלּוּ וְלֹא אֵלּוּ, אֶלָּא הַנְּכָסִים חוֹזְרִים לַיּוֹרֵשׁ. הַגָּה: מִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ לָדוּר בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְכָתַב שֶׁהַמְקַבֵּל יוּכַל לְבָרֵר אֵיזֶה בַּיִת שֶׁיִּרְצֶה הֵן מִבָּתִּים הַתַּחְתּוֹנִים הֵן מִבָּתִּים הָעֶלְיוֹנִים, יוּכַל לְבָרֵר אַף מִבָּתִּים הָאֶמְצָעִים, שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ רַק לְיַפּוֹת כֹּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אִם כָּתְבוּ הָעֵדִים כָּל הַצַּוָּאָה בְּיַחַד, וּבָא אֶחָד מִמְּקַבְּלֵי מַתָּנוֹת וּבִקֵּשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ צַוָּאָתוֹ לְבַד, אִם רוֹצִים הָעֵדִים יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת אֲבָל אֵינָן מְחֻיָּבִים. וְאִם רוֹצִים מְעִידִים לִפְנֵי בֵית דִּין וְהֵן מְפַרְסְמִין זְכוּתוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן פ"ג).
א סָעִיף א שנים שנכנסו לבקר את החולה כו'. עיין בספר א"א דף צ"ט ע"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ':
ב סָעִיף ב או יזכה וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה מבי"ט ח"א סי' קצ"ג וע' בסי' קצ"ז ורי"ב ובתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ג ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ז':
ג סָעִיף ב או ישען כו' בעיות דסלקא בתיקו:
ד סָעִיף ב ואם אמר אני מניח כו' כ' בסמ"ע דהיינו דוקא בשכ"מ אבל בבריא בכה"ג לא מהני וע' במהרי"ק שורש צ"ד שהאריך בזה וע' מ"ש לעיל סי' ס"ח בהג"ה וע' בדברי ריב"ש סי' רכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ג סי' י"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ס קע"ג ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשות רשד"ם סי' שי"ג ושנ"ז ותל"א ותל"ב:
ה סָעִיף ג לשונות אלו כו' עיין בתשובת רמ"א סי"כ:
ו סָעִיף ד מה שכותבין כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קפ"ח:
ז סָעִיף ה שכיב מרע שאמרו כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' י"ב וי"ג:
ח סָעִיף ז סי' רמ"ו כו' ולפי מ"ש שם מור"ם בהג"ה דבל' ירושה לא הוי אפוטרופס א"כ ג"כ מפרשי' דבריו בלשון ירושה אפי' בן בין הבנים כ"כ מהרש"ל בתשו' ולא כהטור ע"ש:
ט סָעִיף ח ש"מ כו' ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ב ובמהרא"ן ששון סי' קמ"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ג:
י סָעִיף ח אין לו אלא חובו הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו עכ"ל סמ"ע ואפי' תפס הבע"ח מוציאין מידו ע' בתשו' ר"מ אלשיך:
יא סָעִיף ח לבני פלוני אפי' בפשוט וק"ל: (נרשם בטעות שלא במקומו כי דברי הש"ך שייכים על דברי המחבר ס"ס ח' שאם אמר סתם לבני פלו' או לאשתי):
יב סָעִיף ח או לפלוני. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן י"ב האריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת עיין שם ועיין בתשובת מהרי"ט סימן קי"ב דף קמ"א ע"ב וג' ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב דלא ס"ל להרא"ש דהוי מתנה אלא באומר לב"ח ולא באומר פלוני ב"ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כ' דפלו' עדיף טפי מלבע"ח לענין ריבית ע"ש:
יג סָעִיף ט ש"מ כו' ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' ל"א ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ב:
יד סָעִיף ט תנו כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' ל"ו:
טו סָעִיף י גובה השאר כו' דמתנת ש"מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת"י גובה ממנו לסברא זו כ"כ ב"י ר"ס ס"ט בשם הריטב"א עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' כ"ד ובתשו' רשד"ם סי' ר"ג ושכ"ח:
טז סָעִיף יב ה"ז כמי שנותן כו' מוכח מזה דאם אמר בפי' תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקי"ל דתנאי בטל ומעש' קיים וכמ"ש סי' רמ"א סי"ב ובטא"ע סימן ל"ח ע"ש חדא דבש"מ קי"ל דדבריו ככתובים וכמסורים דמי וא"צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעש' ולא אמרו בעינן תנאי קודם למעשה היינו כשהמעשה נעשה מיד בנתים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב"ן בס' המלחמות באריכות ע"ש והשיג על הרז"ה ותו' ע"ש וכותיה קי"ל להלכה וכך כ' הב"ח וק"ל:
יז סָעִיף יג בין החבית כו' ודלא כהרא"ש שכתב שג"ז הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב"ח:
יח סָעִיף יד שמחזיק ק"ך כו'. וכתב ב"ח אבל אם מחזיק טפי מהכי לא דלא טעו אינשי בכך וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א אמנם הנ"י השיג עליו וכ' דלעולם נותנים לו אף במחזיק יותר ע"ש עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ע"ה:
יט סָעִיף טו ש"מ כו'. ע' בתשובת רשד"ם סי' תל"א:
כ סָעִיף טז אין להם לתת כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ה עד ודוחק לחלק כו' ובעיני דהדבר פשוט הוא דכוונת הטור הוא כן והחילוק שכ' הריטב"א הוא בין אמר תנו או לא אמר תנו ולא אמר הטור מדין הנתינה מיד וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' כ"ח ועיין בתשובת משאת בנימין:
כא סָעִיף טז וכן נ"ל עיקר כו' וכ"פ ר"ד ן' לב ס"ב סימן ס"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן ס"ו בשם הגהות מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו לו אלא ע"ד להשיא' עכ"ל ונרא' דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלוי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשובת ר"ד ן' לב ס"ב סי' ס"ז סי' י"ב י"ג וס"ג סי' נ"ח ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג:
כב סָעִיף יז ש"מ כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קפ"ח ובתשובת ר"ש כהן שם ועיין בתשובת רמ"א סימן צ"ב דף קצ"ו:
כג סָעִיף יז אחרים תחתיהם כו'. אע"ג דאות' אחרים חינם ראויים לירש מ"מ מהני בהו לשון ירוש' מכח לשון מתנ' שאומר תנו שקל לבני לל' ירוש' דאחרים שהוא תוך כ"ד וכמ"ש סי' רפ"א ס"ז ע"ש והכי מוקמינא לה פ' י"נ ודלא כב"י ובלא"ה צ"ע מה שכתב לחלק בשם רש"י בין היו לבנים בנים א"ל דבש"ס מוכח דליתא וכבר הרגישו בכל זה בתשו' רא"ן ששון סי' קס"ו וקפ"ח ובתשוב' מבי"ט ח"ב סימן י"ז ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ל"ז עד א"נ דמתו בניו בלא בנים והיינו כמ"ש ב"י בשם רש"י והמדקדק בש"ס פ' י"נ יראה דליתא דאל"כ מה מסיק שם בתיובתא ולא משני דאין לשני בנים ודו"ק כן נ"ל:
כד סָעִיף יח אבל היכא דלא אקני כו' וכגון שפי' שיהא במתנת ש"מ דאז לא קני בקנין אלא במיפה כח כמ"ש סי' ר"ן ס"ט ע"ש ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי:
כה סָעִיף יח אלא בקנין כו' ע' בסמ"ע ס"ק מ"א עד דלא כתב הרמב"ם כן אלא במפרש כו' לשונו תמוה דשם כ' דפירש לשם מתנת שכ"מ וא"ש וא"כ לק"מ מה שהניח בסמ"ע בצ"ע:
כו סָעִיף יט שלא זכה מקבל כו'. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים. תשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח ע"ש:
כז סָעִיף יט דמנה ממש כו' ע"ל סי' קכ"ו ס"ג ופ"ח סי' י' ע' בתשו' מהרי"ט סי' ע"ה:
כח סָעִיף כ ש"מ כו'. ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"ז:
כט סָעִיף כ תנו לפלוני כו'. נראה דוקא שאמר תנו לפלוני וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אי לא אמר אלא תנו שטר לפלוני ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בר רב ע"ש וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והרב המגיד וכן נראה מסתימת לשון המחבר כהרמב"ם ע"ש וק"ל וכן נ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע וכן משמע לעיל ס"ס ס"ו סמ"ב בטור והמחבר ע"ש וכן דעת בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קס"ה:
ל סָעִיף כ ואין היורש יכול למחול כו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ד עד והע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן כו' ולא נהירא לי כו'. דברי הע"ש נכונים ע"פ התוס' פרק המוכר הספינה ריש דף ע"ז ופ' הזהב וכן הוא בהר"ן פרק הכותב ע"ש ודו"ק ובתוס' פ' הכותב סוף (כתובות דף פ"ה) ונ"י פ' מי שמת ושאר פוסקים:
לא סָעִיף כ אבל לא בהלואה כו' ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד והביאו בד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל כו' ובב"ח פי' בע"א ע"ש. ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת ש"מ קנה כמו בבריא בקנין ופשוט:
לב סָעִיף כב שלזה נתכוון כו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ח עד וכמו שמסיק צ"ל שכ' כן נ"ל להגיה:
לג סָעִיף כג יתנו לכל א'. ע' בסמ"ע ס"ק נ' שכ' שיתנו ר' זוז לשניהן יחד עיין שם וכן נראה מתשובת רמב"ן שמביא ב"י סי' רנ"ח בקיתון של מים אמנם באם רגיל בשתי עיירות בב"ה ואמר תנו ס"ת לב"ה משמע לכאורה דינתן לשניהם דקאמר היינו ס"ת לכל א' וצ"ע:
לד סָעִיף כד ש"מ כו'. בתשו' ן' לב ס"ג סימן י"ז וסימן ס"ח ובתשו' מהרא"ן ששון ובתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ז ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ק"י וסי' קע"ג וס"ג סי' ח' ובתשו' מהרי"ט סי' כ"ז וסי צ"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' קצ"ח:
לה סָעִיף כז אמר אם ילדה אשתי כו'. כ' הב"ח וז"ל הרמב"ם כ' פ"ח מה' זכיה וז"ל ש"מ שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שבארנו משמע דוקא ש"מ וכדעת רבותיו הרי"ף והר"י הלוי וכן פירש הרב המגיד והא דכתב הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה דין זה בסתם אין זה אלא לפי שלא כתב שם דין זה אלא אגב אחריני דמקנ' לדשלב"ל נקט בקצרה אבל כאן בהל' זכייה הוא עיקר דין זה ביאר דעתו דדוקא בש"מ ואיכא לתמוה דהרב המגיד בה' מכירה כתב דדעת הרמב"ם דאין לחלק בדין זה בין בריא לש"מ דסתם אמרו דלא כי"ח דדוקא בש"מ דהיינו דלא כהרי"ף והר"י הלוי ובה' זכייה כתב דדעת הרמב"ם דדוקא בש"מ וכדעת רבותיו ז"ל ודבריו סותרים את דבריו ודבריו האחרונים מיקר וכדפרישית עכ"ל ולפענ"ד לא יפה כוון ודברי הר' המ"מ ברורים ואין סותרי' זא"ז כלל דבפ' כ"ב מהל' מכירה כתב דהא דמזכה לעובר בבנו קנה היינו אפי' בבריא ודלא כי"א בש"מ דוקא אבל בבריא עובר בנו הוא כמו עובר אחר והי"א אנו הם בעל העיטור שהביא הרב המגיד שם בשם רבינו האי והיא דעת הרמב"ן שהבאתי לעיל סי' ר"י דס"ל דבבריא דין עובר בנו כמו עובר אחר ולא קנה בשום דבר וא"כ אפי' במטלטלים ומקנה מיד ולא בלשון אם נמי לא קנה דכיון דלית ליה לעובר זכיה כלל וע"ז כתב הרב המגיד שם דברי רבינו הרמב"ם עיקר דבעובר דידיה קנה ובפ"ח מה' זכייה לא כ' על מ"ש הרמב"ם ש"מ שצוה לתת מתנה לעובר זכה העובר כו' כמו שבארנו ע"כ דהיינו דוקא בש"מ ואדרבה כ' ה"ה שם כמו שבארנו פכ"ב מה' מכירה ע"כ אלא אמ"ש הרמב"ם שם אח"כ אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אהא כ' הרב המגיד שם וז"נ אמר ילדה כו' משנה פרק מי שמת ופירשה המחבר ז"ל דוקא בש"מ וכדברי רבו ז"ל שכ' דבבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו הא קי"ל דאין מטבע נקנ' בחליפין ועוד דאסמכתא היא אם ילדה קאמר כו' עכ"ל ור"ל מדקבע הרמב"ם הך מתני' הכא בפ"ח מה' זכיה גבי דיני ש"מ ולא כתבה לעיל גבי דיני בריא אלמא דס"ל כרבו דבבריא לא משכחת לה משום שאמר אם ילדה אשתי זכר יטול כו' אין מטבע נקנה בחליפין וגם כיון שאמר אם ילדה כו' הוי אסמכת' אבל הך דצוה לתת מתנה מיירי אפי' בבריא דהיינו שצוה במטלטלים שניקנין בחליפין ולא אמר בלשון אם אלא צוה לתת מטלטלים אלו מיד לבנו העובר ובהכי מיירי בפ' כ"ב מהלכות מכירה זהו ברור דעת הרב המגיד והרמב"ם לפי עניות דעתי ולא כהבית חדש כן נ"ל ברור וכן מוכרח דעת הטור שכאן הביא דעת הר"י הלוי והרי"ף ולעיל בסי' ר"י כתב בסתם במזכה לעובר בנו קנה א"ו התם מיירי במזכה מיד במטלטלים וכי האי גוונא ולא במטבע בלשון אם כנ"ל. מיהו מ"ש הטור בדעת הרי"ף כבר כתבתי לעיל דל"נ לי אלא גם הרי"ף מודה דאף בבריא משכחת להאי דינא ואפשר גם דעת הרמב"ם כן והא דכ' הך דינא גבי דיני ש"מ היינו נמי משום דנקט אמר אם ילדה אשתי זכר כו' דמשמעו באמירה לחוד סגי וה"ה בבריא בקנין או שאר קנינים המועילים ועמ"ש שם וכן נראה עיקר לדינא עיין בתשו' מהרי"ט סי' כ"ד:
לו סָעִיף כח אמר אם ילדה כו'. ע' בתשוב' מהרשד"ם סי' רל"א:
לז סָעִיף כח נתבטלה המתנה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ס"ב עד היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת וכו' וע' בב"ח כ' ג"כ קצת בע"א ול"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא"ש שם ר"ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי הי' בלידה עצמה משא"כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ"ז אפי' הי' המקבל מתנה בנו או בתו דיניהם הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע"ש ודוק כי זה ברור:
לח סָעִיף כט שכן או קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג ע"ש ריא"ז:
לט סָעִיף כט אבל אם אמר שחייב לטוביה כו' דין זה נל"ע שהוא מהר"ן פ' הכותב והרב המגיד פי"א מה' זכייה שכתבו כן מדתניא בתוספתא ס"פ ג"פ האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה הי' אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן חולקין בשוה ותירצו דהתוספתא מיירי בחוב או פקדון אבל באמת אין דבריהם נ"ל חדא דלישנא דתנו לא משמע הכי ועוד דהא סתמא קתני ועוד דאי בחוב או פקדון היאך שייך לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב ועוד דלפי מ"ש הפוסקי' בשם ר"ת דשוד' דדייני היינו למי שרוצה הדיין ליתן אפי' ליכא אומדן דעת הנותן וכמו שנתבאר לעיל סי' ר"מ א"כ לא מסתבר לחלק בין מתנה לחוב או פקדון אלא נרא' דהתוספתא מיירי במתנה וכ"כ הנ"י ס"פ ג"פ בשם הנ"י ונ"ל דלא ק"מ מתוספתא דהא בפרק מי שהי' נשוי דף צ"ד ע"ב פרכינן בש"ס למ"ד שודא דדייני מדתניא יחלוקו ומשני תנאי היא כו' א"כ התוספתא אתיא כמ"ד יחלוקו ואנן קי"ל שודא וא"כ בחוב נמי היכח דשייך שודא אמרי' שודא מיהו יש לדקדק דהא אמרי' בש"ס ס"פ ג"פ גבי שני יוסף בן שמעון שהלוו לאחד המע"ה ויוכל הלה כשיש שובר בידו לדחות לכל אחד ואחד וכדלעיל סי' מ"ט ס"ז וא"כ ה"נ ידחו היורשין לכל אחד ואחד ולא יתנו כלום ובס' לח"מ פי"א מהל' זכיה תי' דשאני התם כיון דיש ללוה שובר מאחד מהם ואחד מהם ודאי רמאי ולא שייך לומר יחלוקו משא"כ הכא דא"א להתברר על מי אמר וליכא שום אחד רמאי אמרי' שודא דדייני עכ"ד ולא נהירא לי דלא שייך לחלק בזה אלא לענין הבעלי דינין בין יחלוקו לשודא דדייני אבל לגבי יורשים גופייהו מה בכך הא מ"מ יכולים לדחותו וכ"כ נ"י ס"פ ג"פ להדיא בשם הריטב"א דבמודה שהוא חייב לאחד מהן אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולי' היורשים לדחות לכל א' כו' ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ה אך שהריטב"א כ' שם דדוקא בחוב אבל בנותן מתנה לא מפני שהמקבל מתנה כעין שותף בנכסים עכ"ל וחילוק זה ל"נ לי דהא בכל דוכתא אמרי' גם לגבי מקבל מתנה כל היכא דאיכא ספיקא אינו מוציא מהיורשין אלא בראיה אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס ופוסקים כאן שודא וכן בתוספתא יחלוקו הכל מיירי כשאין כאן יורשים או כשהיורשים רוצים לקיים וליתן או כשהב' טוביה כותבים הרשאה זה לזה הא לאו הכי יכולים באמת לדחות לכל אחד ואחד כנ"ל:
מ סָעִיף לב שטרי צואה כו' ע"ל סי' ס"ח ס"א בהג"ה ובמהרשד"ם סימן ד"ש:
מא סָעִיף לג יכולים לעשות. ע' בסמ"ע סקע"ז עד כשהודה הש"מ שחייב לפלוני כו' ובב"ח דחה זה ע"ש ותי' דרמב"ן ורשב"א מיירי כשהעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה משא"כ הרא"ש מיירי באם ש"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בל' צואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בל' הרמב"ן שכ' אם רצו העדים כו' וק"ל:
א סָעִיף א שנים שנכנסו כו'. כבר נתבאר בסימנים שעברו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי והיינו כל מה שמצוה אפי' בפני שנים או אפי' בינו לבינו כשאין מכחיש בדבר. אבל אין השנים שצוה לפניהן נעשו כדיינים לדון על כל דבר ספק ולהחזיק לכל א' במה שצוה לפניהן כו' משא"כ כשצוה לפני ג' דאז אפי' לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו וזה נלמד מדכתיב בפרשת פנחס בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט הרי שהצריך לנחלות דין ומשפט ואין משפט פחות מג' דיינים ואף כשמצוה ליתן מעזבונו לאחרים הא אמרו חז"ל שמתנת שכ"מ דינו כדין ירושה לענין שאינה חלה עד לאחר מותו ואם עמד חוזר וגם יכול לחזור מזה ולתנו לאחר בעודו שכיב מרע ונגבית ממנו מזון האשה והבנות וכמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ב מ"ה גם בזה דינו כדין ירושה להיות להג' ששמעו הצוואה תורת דיינים:
ב סָעִיף א כותבין ואין עושין דין. ואם יארע דבר ספק בצווא' ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינים והן ידונו ביניהם ע"פ כ' הצוואה:
ג סָעִיף א בד"א ביום כו'. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא יהא שמיעה גדולה מראייה משא"כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין אזי דין עדים להם ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפי' ביום וכמו שנתבאר זה היטב לעיל ר"ס ז' ע"ש בטור ובדברי המחבר:
ד סָעִיף ב יהנה פלוני בנכסי לא קנה. פי' בכה"ג לא אמרי' דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואפי' קנו ע"ז י"א דהוה קנין דברים וי"א דמהני עד"מ ודרישה:
ה סָעִיף ב ואם אמר אני מניח הוי ל' מתנה. דוקא בשכ"מ שכן דרך ל' שכ"מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה"ג לא מהני לכ"ע והמחבר שכ' תחלה דין מניח דמהני בשכ"מ ובסעיף שאחר זה כתב עליו ז"ל לשונות אלו כו' י"א דה"ה שמועילים בבריא דמשמע דקאי גם אל' אני מניח וז"א דבמניח כ"ע מודו דל"מ בבריא ובטור כ' דין מניח דמהני בשכ"מ בתר דכ' הפלוגת' אי מהני אינך לשונות הנ"ל בבריא וא"ש:
ו סָעִיף ב ואם אמר ל' יפול לפלוני כו'. ל' ירושה הוא דמצינו ל' נפילה בנחלה בקרא כמ"ש בפ' מסעי זאת הארץ אשר תפול בנחלה כו':
ז סָעִיף ב כמ"ש בסי' רנ"ב. פי' שם כתוב דכל שלא השליש הממון לית ביה משום מצוה לקיים דברי המת:
ח סָעִיף ג שה"ה שמועילים בבריא. פי' בבריא כשגם מקבל. קנין על ל' מתנה זה וכ"כ הטור בשם הרא"ש:
ט סָעִיף ג וי"א שאינם מועילים דדוקא בשכ"מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בל' מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו:
י סָעִיף ד ואע"פ שלא נכתבו הוה מתנה. פי' מתנ' עולמית ול"ת דוקא בחיים דהנותן מתנה לחבירו סתמא קנאה לעולם:
יא סָעִיף ה אפי' מת הבן כו'. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא הי' נותנו לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות:
יב סָעִיף ז אחת מבנותיו כו'. ע"ל סי' רמ"ו ס"ו שם כתב גם המחבר כן והוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכ' שם מור"ם עליו די"א דבת בין הבנים או הבנות לא קנתה והוא דעת הטור שכ"כ שם בשם הרא"ש וגם הטור בעצמו שכ' שם דעת הרא"ש החולק עם הרי"ף סתם כאן וכתב כדעת הרי"ף ושם בסי' רמ"ו חלקתי וכתבתי דכאן מיירי הטור בדנתן לו סתם ולא הזכיר ל' ירושה ולא ל' מתנה ושגם הרא"ש מודה בזה דיש (דאין) חילוק בין בן לבת ע"ש וכאן בפרישה מ"ש עוד מזה:
יג סָעִיף ח לפלוני בני כראוי לו. כן הוא ג"כ לשון הטור אבל בגמ' וברי"ף והרא"ש כתוב תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו ועפ"ר שם הוכחתי שגירסא זו עיקר ושצריך להגיה כן בטור:
יד סָעִיף ח נוטלים ק"ק זוז עודף כו'. דכיון דלא הוה צ"ל כראוי לו ואמרו דרשי' לישנא יתירא דלטפויי קא מכוון וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"ד במוכר בית לחבירו דאין הבור והדות נמכרים מסתמא בכלל הבית ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ"ל ואמרו אמרי' דלטפויי בשיורא אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע"ש:
טו סָעִיף ח לבני בבכורתו כו'. פירוש ולא אמר כראוי לו:
טז סָעִיף ח אין לו אלא חובו הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו (מיהו אם חובו יותר מר' זוז ודאי נוטל כל חובו) ודוקא בזה דלא אמר כראוי לו אבל ברישא דאמר לבעל חובי כראוי לו לא מחזי כריבית דהא גילה דעתו דמשום דראוי לו מחמת ניחות' נפש דעבד ליה נתנו לו והטור מסיק בשם הרמ"ה דאפי' באומר לפלוני בחובו לא מחזי כריבית:
יז סָעִיף ח שהוא פשוט בירושתו כו'. אינו ר"ל שהשכ"מ אומר שהוא פשוט אלא ל' הספר הוא ור"ל שעל בנו שהוא פשוט אומר כן:
יח סָעִיף ח אין לו אלא ר' זוז הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו כמ"ש והי' ביום הנחילו את בניו ואמרי' דדעתו הי' שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הל' דבירושתו משא"כ בבנו בכור דכתיב ביה לא יבכר כו' דלמדינן מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לב"ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע חובו וכתובת אשתו ומ"ה אמרי' דדעתו הי' שיהי' ידם על העליונה:
יט סָעִיף ח בכול' ידם על העליונה. ובגמ' לרבותא כתב בכתובתה ובכורתו ללמדינו אפי' בכה"ג ידם על העליונה ולא אמרי' דדעתו היה לגרוע ואף דלאו כל כמיניה מ"מ ה"א כיון דדעתו היה לגרוע עכ"פ אין ידם על העליונה קמ"ל ועפ"ר שכתבתי שכן צ"ל לרשב"ם:
כ סָעִיף ח ואפי' בב"ח אם אמר כו'. הטעם דלא מיחזי כריבית כיון דלא אמר בחובו:
כא סָעִיף ח ויש חולקין ואומרי' שאם אמר סתם כו'. ס"ל דלא אמרי' בגמ' דצ"ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג"כ תנו לבני בכורי דכיון דהזכיר בכורי הוה משמע דדעתו הי' דבבכורתו נתנה לו או שיהי' ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או תנו ר' זוז לאשתי תו אצ"ל כראוי לו:
כב סָעִיף ח או לפני ב"ח. עפ"ר שם הוכחתי דלעד"נ דלא ס"ל להרא"ש בעל סברא זו בזה דהוה מתנה גם תטור לא כ' בשם הרא"ש כן אלא באמר תנו לבעל חוב ולא באמר פלוני ב"ח וכשאומר פ' ב"ח כתוב בהדי' בטור אחר זה בסי"ו דלא הוה מתנ' אלא ידו על העליונה ובד"מ כתוב דמה שכ' הטור שם דהוה ידו על העליונה הוא דלא כהרא"ש ואין הדברים הללו ברורים דא"כ לא הוה ליה לסתום ולכתוב שלא כדעת אביו הרא"ש ומה"נ נראה דלא כתבו המחבר וס"ל דדוקא באומר לפלו' בני או לפלוני אשתי אמרי' דע"ש החביבות אמר כן וכדי ליתן טעם לדבריו למה נותן להם במתנה מפני שהוא בני או אשתי משא"כ כשאומר לפלו' בעל חוב דבאומרו לפלוני לחוד סגי אלא ודאי אמרו כדי של"ת שבמתנה נתנו לו וק"ל:
כג סָעִיף ט דהיינו נמלך. בסי' ר"ן כתב הטור והמחבר בסי"א דין נמלך לענין דנקרא מתנה במקצ' וצריכה קנין ואם עמד אינו חוזר וכאן לא איירי מזה אלא מענין אם כל המתנות היו בעיני הנותן בשוה או יקחי ראשון ראשון חלקו בשלימות וקאמר דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא הי' דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומ"ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון הי' בידו כדי מתנתו והותר ור"ל אי שתק והפסיק וגם קנה מינה כדין הנ"ל בסי' ר"ן ולא חש לחזור ולכתוב כאן. ולא כע"ש שכ' כאן ז"ל דאי שתק הוה נמלך וחזר מן ראשון ולא קנה אלא אחרון עכ"ל וז"א דלא שייך חזרה כ"א כשנתן לכל א' כל אשר הי' לו או שאמר שיתנו לפלוני שרה פלוני במצוה מחמת מיתה ואח"כ אמר שיתנוהו לאחר וכמ"ש בסי' ר"ן בסעיף י"ב וי"ג ע"ש ומזה לא איירי כאן (מיהו מסתימות לשון מור"ם דכתב דהיינו נמלך משמע דסמך אמ"ש לעיל בסי' ר"ן סי"א וקמ"ל כאן דל"ת דהוי לראשון מתנה במקצת בלא קנין וא"כ לא זכה ביה הראשון) ודו"ק:
כד סָעִיף ט לפיכך אם לא הניח אלא תת"ק. יש מוחקין תיבת אלא וא"ש יותר וה"ק חשבון זה שצוה להשלש' ר' ש' ת' עולה תת"ק ואם לא הניח תת"ק חולקים הנמצאים כפי מה שהוא לט' חלקים ויטול בעל הר' ב' חלקים ובעל הש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים וכפי הצוואה וכ"כ הטור כאן וגם המחבר כתב כך בסי' קי"א ס"ח ע"ש. אבל ברמב"ם פ"י דזכיייה שהעתיק המחבר כאן דבריו כתוב בו ג"כ תיבת אלא ולפ"ז צ"ל דמשום סיפא דאם יצא עליהון ב"ח כ"כ ג"כ הרישא אע"ג דפשוט הוא ועד"ז כתבו ג"כ הטור בסי' ק"ד בסי"א דבר הפשוט משום סיפא ע"ש מיהו גם המחבר ס"ל כמ"ש הטור דאם לא נמצא תת"ק דחולקין לפי מה שכ' להם ובפרישה כתבתי דל"ד הא למ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ק"ד דאם יש על ראובן ג' ב"ח לא' חייב ר' ולא' ש' ולאח' ת' וזמן שטרותיהן שוה או שבאין לגבות ממטלטלי' דאין להן דין קדימה דגובין כולן בשוה דשאני התם דנכסי הלוה משועבדים כולם לבעל הר' כמו שמשועבדין לבעל הת' משא"כ במתנה דכפי אהבתו לזה יותר מלזה נתן להן מ"ה גובה כל אחד לפי ערך המתנה גם כתבתי בפרישה דמ"ה כ' שנתן ר' ש' ת' ולא כ' איפכא ת' ש' ר' משום רבותא דסיפא דבאומר אחריו לפלוני דאחרון אחרון נפסד אפי' בנותן להאחרון יותר מלהראשון וכ"כ רשב"ם:
כה סָעִיף ט וה"ה בבריא שזיכה כו'. ז"ל הטור וה"ה בבריא שזיכה להן ע"י אחר הוה דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי מתנות בעצמו הרי ניכר למי הקנה תחילה ואותו זכה תחילה עכ"ל. ומדכ' בעצמו ל' הקנה ובע"י אחר זיכה משמע דמיירי בעל ידי אחר אפי' בלא הקנאת דק"ס אלא שנתן המתנה לידו שיזכה להן והיינו דוקא כשנתן ביד האחר כיס מעות ביחד ואמר שיתן לפלוני ממנו ר' ולפלוני ש' ולפלוני ת' אבל אם נתן ביד הזוכה מתנתו דכל א' זה אחר זה ג"כ היה ניכר מי קנה תחלה וע"ל סי' קי"א ס"ז:
כו סָעִיף י גובה כולו מהיורשים. הטעם דהיורש כרעא דאבוה הוא ובמקום אביו הוא עומד וה"ל כאלו אבוהון קיים ואין ב"ח גוב' ממקבלי המתנה במקום שיש בני חורין:
כז סָעִיף י בנו קודם שהרי הקדימו. בפרישה כתבתי בשם הרשב"א ובעל נ"י דכל שפי' חלק בנו דינו כדין אם נתן לאחר וכבר נתבאר בסעיף ט' שכ' מור"ם שאם נתן לשנים או לשלשה מתנות שוות דב"ח גובה מהאחרון מ"ה כ' הטור והמחבר בזה דנתן לבנו ולאחר לכל א' חלקו בשוה והקדים לבנו דיגבה הב"ח הכל מהאחר והא דכתב הדין בהקדים לבנו האי טעמא אגב דכתב ברישא דנתן לבנו ואחר ולא נתן חלק מיוחד לבנו דיגבה הכל מבנו כ' נמי דלפעמים גובין הכל מהאחר והיינו בהקדימו לבנו וק"ל:
כח סָעִיף יא ומתוך כך ציוה כו'. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ק"ק זוז:
כט סָעִיף יג ונמכר ונאבדו כו'. דדוק' נמכר ונאבדו הדמים הא אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכרו:
ל סָעִיף יג תנו לו ק"ק זוז מייני. דכיון דאין היין עצמו דמים לא הל"ל תנו לו דמים מייני אלא מדמי ייני הל"ל אלא להכי אמר מייני כדי להיות לו כל היין באחריות הק"ק זוז שאומר ליתן לו:
לא סָעִיף יג כגון חבית בין החביות כו'. דומה לזה כ' הטור והמחבר בס"ס רי"ד באומר בית בין ביתי או שור בין שורי אני מוכר לך דמראהו נפל או מראהו מת וע"ל ר"ס רמ"א ס"ד:
לב סָעִיף יג הואיל ולא סיים הנותן כו'. ואע"ג דצוה לאפטרופסים לברר לו וכן עשו מ"מ כיון דלא אמר להו לברר "ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד והרי הן לא קיימו ציוויו מ"ה עדיין כל נכסים באחריות המנה כ"כ הטעם שם בתשובת הרשב"א:
לג סָעִיף יד זכה באותו בית שמחזיק ק"ך. הטור סיים בזה וכ' ז"ל שכוונתו היה ודאי לתנו לו כמו שהוא דנותן בעין יפה נותן עכ"ל פי' ולא אמרי' דדעתו הי' שלא יתנו לו מהבית אלא מקום שיחזיק ק' חביות והמותר יחזיקו להיורשים אלא אמרינן דאמר שמחזיק מאה חביות לשם חשיבות דמתנה גדולה כזו תתנו לו ול"ד קאמר כיון דלא נמצא לו בית שמחזיק פחות מזה:
לד סָעִיף טו לבתי בכתובתה כו'. עד בשומת הנדוניא כן הוא נמי לשון הטור וכונתם משום דכל מה שמכניס האיש לבתו בנדוניית' החתן מקבלו בצאן ברזל וכותב אותו סך בכתובתה לשעבד לה כל נכסיו ע"ז זולת מנה ומאתיים שהוא תקנת חז"ל וזהו הנקרא נדונייתה ומ"ה התחיל וכ' לבתי בכתובתה על שם שכותב אותו סך נדוניית' מאי דהנעלת ליה בכתובת' ובמקצת מקומות שמין מפני כבוד הכלה כל מאי דהנעלת ליה תכשיטין ומלבושין יותר משוין שליש ופעמים מחצה וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בא"הע סימן ס"ו ושם מבואר דכפי מנהגם לשום ביותר אף שהיו כותבין בהכתובה כפי השומא מ"מ בשעת גביית הכתובה לא היו גובין אלא כפי שיווי הנדוניא והיו פוחתין שליש או מחצה כפי מה שידעו שנהגו להוסיף באותו מקום ומ"ה אף שצוה ליתן לבתו ת' זוז בכתובתה אין נותנין לה אלא ב' מאות:
לה סָעִיף טז אין להם לתת עד שתנשא כו'. אבל האומר כו' לכאורה היה נראה דהחילוק בין רישא לסיפא הוא זה דברישא דלא אמר "תנו ק"ק זוז אלא אמר ק"ק זוז לפלונית בנדוניית' משמעותו דלא יתנוהו לה עד שיגיע זמן נתינת הנדונייתא משא"כ בסיפא דאמר "תנו משמע שיתנו לה מיד ומ"ש לנדוניית' אינו אלא מראה מקום הוא לה שניחא ליה שישאר הנתינה בידה ויהיה לנדוניית' וכ"כ ב"י בשם הריטב"א ע"ש סעי' ל' שהביאו וז"ל וכתב הריטב"א ע"ז שמעתי מרבותי שאין לתת לה עד שתנשא כו' (ור"ל דהריטב"א כתב כן על מ"ש בגמ' שהביא ב"י לפני זה מפרק נערה שנתפתתה ובגמ' ג"כ לא נזכר דאמר "תנו אלא ז"ל האומר נדונייתא לברת כו' תו גרסי' שם ארבע מאות לברת כו') אבל האומר תנו ק"ק זמן לפלונית לנדונייתא חייבים לתת לה ק"ק זוז מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו בה יורשיה דבכה"ג (ור"ל דאמר תנו) לאו קפידא הוה (במאי דאמר לנדוניא) אלא מראה מקום הוא ובההיא דפרק השוכר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק רשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב"א עכ"ל הרשב"א עכ"ל הריטב"א וע' ברשב"א שכ"כ בתשובותיו סי' תתקנ"ג (וסיים שם הרשב"א ז"ל נותנין לה מיד ואפי' עמדה היא והוציאה אותם לדברים אחרים שלא לנשואיה מה שעשתה קיים אלא שעברה על דעת המצוה ולא קי"ל כר"מ דאמר מעביר על דעתו דבע"ה גזלן הוה כו' ע"ש) משמע מכל זה דחלקו בין אמר תנו דמשמע מיד ללא אמר תנו אבל מל' הטור שכתב בסי' זה סעיף ל' לא משמע הכי שכתב ז"ל ואם אמר תנו לבתי לנדונייתא כך וכך חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח או ההפסד הוא ליתומים עכ"ל ש"מ דאף בדאמר תנו אין המתנה עומדת מיד ברשות' ליתן לה דא"כ הוה הריוח וההפסד שלה ודוחק לחלק ולומר דס"ל להטור דאף דצריך ליתן לה מיד מ"מ כל שלא נתן לה עדיין הריוח וההפסד הוא ליתומים דאינו מן הסברא ובע"ש נראה דחילק בין אומר לנדוניית' או בנדונייתא דבנדונייתא כתב דלא זכה בה ובלנדונייתא כ' דזכה בה וכ"כ משום דמצא (הג"ה וכתב בד"מ ס"ס נ"ד בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לויורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל) בדברי המחב' בש"ע דכת' ברישא בנדונייתא ובסיפא לנדונייתא וצ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה גם הטור שהבאתי ל' בסמוך משמע דלא ס"ל חילוק זה שהרי כתב דבאמר לנדונייתא והוקרו והוזלו הריוח וההפסד ליתומים וכמ"ש. מיהו מל' הגמרא ליכא לאקשויי על ע"ש די"ל דס"ל דהא דקאמר נדוניית' לברתא כו' מיירי ג"כ אפי' בדאמר תנו והגמרא קיצר בל' המצווה דודאי ל' המצווה לא היה "נדונייתא "לברתא לחוד בלא תוספות איזה דברים ומ"ש מור"ם ע"ז ויש חולקין וס"ל דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בה יורשיה בר בי"ד סי' רנ"ג ס"ז מסיק וכתב אהאי דיעה ז"ל ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומים וצריך לתת לה מיד ואין ממתינין עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין עכ"ל וכ"כ בד' מ בא"ע סי' נ"ג לפשר בין הדעות שהביא שם ע"ש:
לו סָעִיף יז או שאמר אל תתנו כו'. רבותא הוא דה"א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ"ל דאפ"ה נותנין להן דאמרי' דודאי לא היה דעתו להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי שיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות:
לז סָעִיף יז אין נותנין להן אלא שקל. כדי שלא להפסיד לאחרים ולעיל סי' רמ"ח נתבאר דאף דירושה אין לה הפסק והנותן מתנה לבנו ואמר בשעת הנתינה שאחרי מות בנו יהיה לפלוני אין לאותו פלוני כלום שאני הכא דמעולם לא זיכה לבניו כל נכסיו אלא שקל בכל שבת כל ימי חייהן. א"נ דמתו בניו בלא בנים ועפ"ר ודרישה כאן ושם סי' רמ"ח מ"ש עוד מזה:
לח סָעִיף יז אלא שקל. והמותר כדי צרכן כדי פרנסתן יתנו להן מן הצדקה ואע"ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר בס"ל והטור בס"ס זה סמ"ז שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא"כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים:
לט סָעִיף יח בין אם אמר מנה סתם. פי' ולא אמרי' שמא מנה טמון הקנה לו ולא ידענו באיזה מקום הוא ולא יתנו לו מנכסים אלו דהמע"ה קמ"ל וכן הוא בגמ':
מ סָעִיף יח דהוה מסתמא מצווה מחמת מיתה לאו דוקא כדין מצווה מחמת מיתה אלא ר"ל לאפוקי שיהא מתנת בריא שבעי קנין:
מא סָעִיף יח אלא בקנין ובמיפה כחו. בטור בשם הרמ"ה כתב האי דינא וליתא שם הני תיבות ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו וכתבו כאן וגם בסמוך בס"ך וצ"ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ"מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סימן ר"ן סכ"ט דבעינן יפוי כח דבלא יפוי כח אמרי' מדהקנ' לו שמע מיניה דכוונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה אבל במתנת שכיב מרע במקצת הוה דינו כמתנת בריא דבעי קנין וכשיש קנין אין צריך יפוי כח ואפשר שהמחבר כתבו משום דהרמב"ם כתב והביאו הטור שם בסימן ר"ן סל"א דאפילו מתנת ש"מ במקצת אינו קונה אם לא במיפה את כחו ע"ש אבל זה דוחק דהא הטור כתב שם עליו דל"נ ליה אלא מתנה במקצת הוה כמתנת בריא בכל דבר והמ"מ והב"י והכ"מ כולם כתבו שם לפרש דברי הרמב"ם דלא כ' הרמב"ם כן אלא במפרש בהדיא שמחמת מיתה מצוה ונותן דאז הכל מודי' דמתנתו במקצ' דינו כדין מתנת שכ"מ בכולו וכמ"ש ג"כ הטור שם בסי' ר"ן סי"ד והמחבר שם בס"ט וגם מור"ם ז"ל שם בהג"ה סי"ג וע"פ שנתבא' שם בסמ"ע ע"ש אבל המחב' ע"כ לא איירי כאן במפרש דנותן מחמת מיתה שהרי התחיל בסעיף זה וכתב וה"מ במצוה מחמת מיתה כו' "או במחלק כל נכסיו כו' ור"ל או לא איירי במצוה מחמת מיתה אלא שמחלק כל נכסיו ואהאי "או מסיק וכתב ז"ל אבל היכא דלא מקנה אלא חד מנה כו' וצ"ע:
מב סָעִיף יח דמטבע אינה נקנית בחליפין. בפרישה כתבתי דהא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה וכמ"ש הטור בסמ"ב לפי סברתו ע"ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מינה כאשר היא בעינה ע"ש:
מג סָעִיף כ וכאלו כתב ומסר. פי' כאלו כתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודיה ומסר לו אותו הכתב עם השטר וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס ס"ו דצריכין כן במכירת שטרות:
מד סָעִיף כ ואין היורש יכול למחול. פי' אע"ג דבעלמא המוכר או נותן שט"ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או לוקח בכתיבה ומסירה אפ"ה המה ואפי' יורשיהם יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב בשכ"מ אינו יכול למחול היורש כדי שלא תטרוף דעתו דשכ"מ וכ"כ הטור והמחבר כל זה בסי' ס"ו סכ"ג ובסכ"ו ע"ש ובע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר עכ"ל ולא נהירא לי דהא אמרו דכיורש שוויה בכ"ף הדמיון והיינו לענין דאינו קונה אלא עד לאחר מיתה וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס רנ"ב אבל לא כיורש גמור וכמ"ש הטור בסי' זה סל"ה ז"ל ואע"ג דכיורש שוויה רבנן מ"מ ב"ח קודם לגבות מהיורש כו' מטעם דיורש כרעא דאבוה הוא ולא כן דין המקבל מתנה ומה"ט גופיה שייך לומ' דהיורש היה יכול למחול מה שביד המקבל המתנה דהא כתבתי שם בסי' ס"ו דהא דיכול המוכר למחול הוא משום דלא מכר להלוקח אלא שיעבוד ממונו שהוא כערב בעדו ושיעבוד גופו דלוה נשאר אצל המלוה ואותו שיעבוד הנחיל ליורש אחריו אלא מחוורתא כדכתיבנא דהטעם הוא משום שלא תטרוף דעתו דהנותן דמהאי טעמא גופא אמרו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי:
מה סָעִיף כ אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו"ם. המרדכי כ"כ בשם אביאסף שכ"כ בשם רא"ם וכתב טעמא כיון דלא סמכה דעתיה ולא קניא אפילו במתנת שכ"מ וקרוב הדבר בעיני לומר דאפי' יש משכון לעכו"ם ביד ישראל דהוי כמו הקפה דישראל מעכו"ם ולא קנה משכון וכן הוא בהגהות מיימוני פ"י דזכייה וכ' ב"י ע"ז ולא ידענא מאי איכפת לן בדעת המקבל כיון דמ"מ דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכן נ"ל שהוא דעת הפוסקים שלא חלקו בין הלואה דישראל ובין הלואה דעכו"ם עכ"ל ב"י והביאו ד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל אלא של הנותן וס"ל דמאחר דהנותן עצמו לא סמכה דעתו שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוון ולכן לא קנה וכן פסק מהר"מ בתשובותיו סי' נ"ו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר אי יכול להקנותו במתנת שכ"מ עכ"ל ד"מ:
מו סָעִיף כא שהדירה והאכילה כו'. כבר כ' הטור והמחבר דינים הללו לעיל סי' רי"ב והא דלא הקילו בשכ"מ לעשותו כאלו אמר שנותן הבית להדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בש"מ האומר תנו לפלוני שט"ח דהוה כאלו כתב ומסר לו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שלפני זה נתבאר טעמו בהמ"מ דדירה בלא בית לאו כנוס הוא משא"כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השיעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע"ש:
מז סָעִיף כב והניח ב' חצאי דקנים. כגון שיש לו לכל א' שותף חצי דקל לכל א'. וידוע שיש טורח בלקיטת שני חצי דקלים יותר מבלקיטת דקל א':
מח סָעִיף כב שלזה נתכוון כו'. ואפי' יש לו כו'. הטעם דהמע"ה ע' בטור שיש פלוגתא בזה די"א דאם יש לו דקל שלם צריך ליתן לו דקל שלם וכתב ב"י שם דדברי הרמב"ם בפי"א דזכייה נוטים לדברי הי"א עכ"ל ונראה נמי דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכתב שלזה נתכוון דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי לזה נתכוון ובהיות כן ק"ק על מור"ם דהל"ל דהאי אפי' יש לו דקלים שלמים בל' י"א כיון דהמחבר לא ס"ל הכי ובפרט שהרא"ש ג"כ לא ס"ל הכי וכמו שמסיק הטור בשמו:
מט סָעִיף כג תנו ק"ק זוז לעניים כו'. עמ"ש לעיל סי' ז':
נ סָעִיף כג יתנו לכל א' וא'. פי' הב"ד או יורשיו יתנו אותו ק"ק זוז לשניהן יחד דאין סברא לומר דיתן לכל א' וא' כל הסך כיון דלא נדר אלא סך א' ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה כתב יתנוהו לשתיהן ולא יתנוהו משמע דאאותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנוהו חצי לזה והחצי לזה ועוד דשם בתוספתא מסיק בשם רב אחא דאמר דהאומר תנו ר' לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא"א לומר דר"ל דיתנו לכל א' מעניי ישראל כל הסך אלא יחלוקו לכולם יחד וכן נמי פי' דיתנהו לשתיהן דקאמ' דר"ל הק"ק ועוד הבאתי ראיה לזה בפריש' ע"ש ובי"ד סי' רנ"ח:
נא סָעִיף כד אמר נכסי לפלוני ולבני כו'. "עד בני פלוני מחצה כל זה כבר כתב הטור והמחבר לעיל ס"ס רמ" ע"ש ונלמד ממ"ש במנחה לאהרן ולבניו תהיה ואמרו חז"ל המחצה לאהרן ומחצה לבניו מ"ה נוטלין הנכללין הן בניו הן בני פלוני המחצה אף שהן מועטין או מרובין מהנפרטים:
נב סָעִיף כד יטול אחד מששה עשר וי"מ כו'. בפרישה כתבתי במאי פליגי וגם פה אכתבנו בקיצור כדי שתבין מ"ש המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה והוא דבפ' המוכר את הבית (ריש בבא בתרא דף ס"ג) אמרו שם ז"ל פשיטא אמר יחלק פלוני בנכסי פלגא תנו לפלוני חלק בנכסי מאי (פי' ר"ש אי אמרי' חלק ל' חלוקה הוא ופלגא שקיל או נימא חלק הראוי ליטול קאמר ובדעת הב"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה החלק ויכול להיות אפי' כל שהוא) אמר רבינא בר קיסא ת"ש האומר תנו חלק לפלו' בבור סומכוס אומר אין פחות מרביעית לחביות אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ"ל הגמ' ופי' הרמב"ם דהאי בור מיירי בבור של יין (ולא כרשב"ם דפי' בשל מים איירי) והנה דיעה קמיית' דכ' הרמב"ם והמחבר דכתבו דיטול חלק מששה עשר ס"ל דרבינ' בר קיסא הנ"ל דאמר ת"ש כו' פשט ליה מהסיפא דמאחר דמצינו הני חלוקות הנזכרות באומר תנו חלק בבור ולחביות ולקדירה ולטפיח ואף דאין למידין מהן למקום אחר כי איכא למימר דוקא בהני הי' קים להו לחז"ל שסגי בהכי משא"כ בעניני' אחרי' וכמ"ש הרי"ף מ"מ כיון דלא מצינו שאמרו ל' חלק בפחות מט"ז למידין ממנו דהאומר סתם חלק אינו פחות עכ"פ מט"ז והדעה השניה שכ' הרמב"ם והמחבר דנוטל רביעית סברי דפשיט ליה מרישא דברייתא דקתני בהאומר תנו חלק לבור אין פחות מרביעית דילפינן מינה דסתם חלק אינו פחות מרביעית דמאינך אין ללמד כנ"ל ומור"ם שכתב בסוף סעיף שאחר זה ז"ל וי"א דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא קאי נמי אמ"ש המחבר כאן אהאומר תנו לפלוני חלק מנכסי הוא דעת הרא"ש וכמ"ש בפריש' וטעמו דס"ל כסומכוס דאמ' דהאומ' תנו לו חלק בבור דנותן לו רביעי' לטעמו אזל דס"ל ממון המוטל בספק חולקין והאומר תנו חלק מספקינן ביה אי ר"ל מחצה או חלק כ"ד דיכול להיות אפי' כל שהוא כמו שהיה מסופק בעל האיבעי' הנ"ל ומ"ה נותנין לו רביעית שהוא פלגא דפלגא מכח ספק ואנן לא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דאמרי המע"ה ורבינא הנ"ל פשט ליה מהאי ברייתא אי משום דס"ל הלכה כסומכוס או משום דמדברי סומכוס נשמע להו לרבנן דמדבריו למדנו דלרבנן דס"ל בכל דבר שבממון שמספקינן ביה אמרי' המע"ה ה"נ דמספקינן באומר תנו חלק אי ר"ל מחצה או ר"ל כ"ש דאין נותנין אלא כל שהוא אבל י"מ ס"ל דסומכוס לא מכח ספיקא קאמר הני שיעורי אלא דהכי קים להו דסתם חלק הוא רביעית ול"פ רבנן עליה ובן בחלק לחביות ס"ל דקים להו שהיא שמינית וכן אינך ומ"ה כתבם המחבר בסעיף שאחר זה לדינא דהאומר חלק לבור הוא רביעית וחלק לחביות הוא שמינית וכן אינך ומסיק וכ' ואין למדים מהשיעורים הללו לדין אחר ר"ל משיעור שמינית ושנים עשר וששה עשר אין למידין. אבל מרביעית דברישא למדו דבאומר תנו לפלוני חלק מנכסי נותנין לו רביעית כמו בהאומר תנו לפלוני חלק מהבור וכמ"ש דמיניה פשט רבינא בר קיסא הנ"ל הרי נתבאר לפנינו טעם הג' דעות שכתב הטור והמחבר. וכלל הדברים דדעת הראשונה דאמר חלק א' מט"ז והשניה דאמרה רביעית תרווייהו ס"ל דל"פ רבנן אסומכוס בהא אלא שהראשונה ס"ל שפשט מהסיפא. והשנייה והוא דעת הרי"ף ס"ל דפשט מהרישא. ודעת השלישית דס"ל בכולהו בכל שהוא הוא דעת הרא"ש ור"י אליבא דפי' רשב"ם שפי' שסומכוס דאמר הני שיעורים לטעמו אזל ומש"ה אמר דנוטל רביעית באומר תנו חלק מבור משום דמספקינן בל' חלק הנ"ל ועד"ז פי' נמי באינך שיעורים והוא דבחלק לחביות היה ידוע להן דלחביות לא היו צריכין אלא חצי בור והאומר תנו חלק לפלוני לחביות יש להסתפק אי חלק ל' חלוקה נמצא כוונתו היה ליתן לו רביעית הבור או נימא דחלק ר"ל לפי ראות הב"ד ויכול להיות אפי' כל שהוא ומ"ה נותנין פלגא רביעית הבור דהיינו שמינית ובחלק לקדירה היה ידוע להן ששליש הבור סגי לקדירה ובחלק לקדירה יש להסתפק אי ר"ל ל' חלוקה ומחצה דהיינו ששית הבור או חלק כפי ראות ב"ד ומ"ה נותנין לו מספק חצי ששית דהיינו חלק א' מי"ב שבבור. ובחלק לטפיח היה ידוע להן של טפיח סגי ברביעית הבור וממילא בחלק יש לספק אם היא ל' חלוקה ור"ל שמינית הבור או חלק כפי ראות ב"ד ומספיקא נותנין לו לסומכוס חצי שמינית דהיינו חלק א' מט"ז ומדברי סומכוס למדנו דלרבנן דפליגי וס"ל דהממע"ה אין נותנין לו בכולהו מספיקא אלא כל שהוא וזהו שסיים וכתב מור"ם ז"ל וי"א דבכולן אין לו אלא כל שהוא עכ"ל ול' שאינו מדוקדק הוא קצת דהל"ל די"א דבכולן אין נותנין לחלקו אלא כ"ש דהא מכח דמספקינן מה היה כונתו באומר סתם חלק אי חלק גדול או קטן ס"ל דאין נותנין לו אלא כ"ש ודוק. ולא כע"ש דנראה מלשונו במ"ש בסוף סעיף כ"ד דהבין דמ"ד כ"ש אינו קאי אמ"ש בסעיף כ"ד די"א חלק ששה עשר וי"א רביעית. גם כתב בסעיף כ"ד טעם דהאומר חלק ששה עשר דכך שיערו חז"ל וכמ"ש הוא מוכרח וכמ"ש בפרישה ע"ש ובפי' חלק לחביות ולקדירה ולטפיח פירש רשב"ם שם בגמרא חלק לחביות ר"ל להשקאות בהמותיו ולא להשקאות שדותיו דלזה צריך כל הבור (ור"ש לטעמו דפירש בור של מים אבל ל' רמב"ם שפי' בו יין צ"ל עד"ז ג"כ חלק לחביות) וחלק לקדירה פי' שיתן לו חלק מהבור לתקן ממנו מאכלים. ובחלק לטפיח פי' שטפיח הוא כלי קטן ששותין ממנו בני אדם:
נג סָעִיף כד ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי והוא שכ"מ כו' כ"כ הטור ועמ"ש בדרישה מזה.
נד סָעִיף כד ופסק לה פחות כו'. וה"ה אם פסק לה יותר משליש ג"כ אמרינן ☜ דלאו כל כמיניה דלא בא אלא לגרוע לבתו אם תנשא בעצמה והכניסה בנדוניית' פחות משליש שתסתלק כ"כ ד"מ ס"ס ר"ן ועיין עוד שם מדין א' שהקדיש וצוה לעשות ב' ספרי תורות ואמר שיהיו כמו שעשה פלוני להקדש באיזה ענין צריך שיהיה דומה ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל לזה מקודם:
נה סָעִיף כה הדמים מודיעים פי' לפי הדמים שנותנים נותנים לו חלק וע"ל סי' ר"ך:
נו סָעִיף כו אם היה בנו זכה כו'. משא"כ עובר אחר דאין אדם מקנה למי שלב"ל ואפי' בבנו דוקא כשהיא כבר מעוברת ממנו וכ"כ הטור והמחבר בסי' רי"ו:
נז סָעִיף כז אם תלד אשתי זכר כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שקיצר בל' המשנה והטור נקט באריכות דאם אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר נוטל מנה וכ"כ בנקיבה לחוד ואח"כ כתב ואם אמר שניהן יחד ובכל חד קמ"ל רבותא וכמ"ש בפרישה ע"ש:
נח סָעִיף כז ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל כו'. קמ"ל בזה דל"ת דמדקאמר אם ילדה אשתי זכר כו' אם ילדה נקבה כו' בתרי אם ולא אמר תרוייהו יחד אם ילדה אשתי זכר ונקבה יטול הזכר מנה והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעת המצווה שתלד אשתו תאומים ואהא לא צוה אלא אם תלד זכר לחוד או נקיבה לחוד וכפי' רשב"ם והביאו הטור סמ"ב קמ"ל דאף דאו או קאמר מ"מ אמרי' דדעתו הי' דה"ה אם תלד תאומים כיון דאמר כן בשניהן ועפ"ר שפי' זה מוכח ועמ"ש בספ"ח עוד מזה:
נט סָעִיף כז נוטל בפחות שבשניהן. ר"ל אם צוה שהזכר יטול יותר מהנקבה אזי אין נותנין לו אלא כנקבה ואם צוה שהנקבה תטול יותר אין נותנין לו אלא כמו שצוה ליתן לזכר:
ס סָעִיף כז ואם נקרע ואח"כ כו'. קמ"ל דלא בעי' שיהא ניכר שהוא זכר בשעת ליד הטור:
סא סָעִיף כז נמצא זכר יטול מנה כן הוא בס"י וט"ס הוא וצ"ל יטול כפי תנאו וכ"כ בטור וה"ק עד דלא נקרע יטול הפחות שבשניהם מטעם כיון דלא ידענו מה הוא המע"ה אבל אחר שנקרע וידעינן מה הוא יטול כפי מה שהתנה עליו אם זכר יהיה או נקבה:
סב סָעִיף כח נתבטלה המתנה. ז"ל טור בשם תשובת הרא"ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו שני חלקי' והנקבה חלק א' דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצווא' אלא שא"א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולד' עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' עיין שם בטור שהאריך ובתשובת הרא"ש האריך יותר וכת' דאין להקשות על זה ממ"ש במשנה באומר אם תלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאמרי' אף דקאמר "או "או מ"מ דעתו היה ג"כ אתאומי' וכמ"ש בסעיף שלפני זה היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו משא"כ כשכולל בתנאו ג"כ איש אחר עד"ר:
סג סָעִיף כט אין ממתינין לו. דאמרי' מדהקדים נפשו ש"מ שהוא ברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישי' לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא צריך להיות מרתת שמא יבא אח' אחריו ויברר שדעתו היה קרובה אליו יותר ויוציאנו מידו וזהו דומה למ"ש הטור והמחבר בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרי' כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי ע"ש:
סד סָעִיף כט ת"ח קודם. בגמרא יהיב טעמא משום דאדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ומצוה יותר גדולה היא להנות ת"ח מנכסיו:
סה סָעִיף כט שכן קודם שנא' טוב שכן קרוב מאח רחוק:
סו סָעִיף כט אלא בשכן חבירו כו'. פי' ואפילו אינו דר אצלו כי אין נ"מ בדירה והא דקראו שכן משום ששוכן ושורה אצלו בענייניו וע"ל בדין מצרנות בסי' קע"ה בטור ובדברי המחבר ס"כ דשם ג"כ קאמר אם אין שום אח' מצרן וא' שכן וא' קרוב דשכן קודם וסתמו שם ולא כתבו שם האי פירושא אבל נלמד הסתום דלשם מן המפורש בכאן:
סז סָעִיף כט ובאו שנים שווים בע"ש כתוב ז"ל ובאו שנים ששמותיהן שווים ולי נראה שאין כוונת המחבר במ"ש ששמותיהן שווין דזה לא צריך למימר דפשיטא דצריכים להיות שמותיהן שווים אלא ר"ל שבאו שניהן שווים בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אומר ליתן אף שבאו זה אחר זה יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א אלא אמרינן מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל:
סח סָעִיף כט מאחר שהיה חייב להן. ר"ל מאחר שאומר ליתן מחמת שהוא חייב להן ואין אנו אנו יודעים אם חייב לאחד או לשניהן נותנין לשניהן:
סט סָעִיף ל אין סופדין אותו כו'. ל' דאין סופדין משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד דהמת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת משא"כ באמרו שלא יקברוהו דלאו כל כמיניה להלין המת ולא יקברוהו ואף א"ת שכוונתו היה שמנכסיו לא יקברוהו אלא מן הצדקה ומשל צבור בזה אמרו לאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל נפשו על הצבור וכ"ש באמרו שיספדוהו מהצדקה וק"ל:
ע סָעִיף לא היורשי' חייבים לקברו. שהן במקום אביהן והנכסי' שירשו שם אביהן עליהן וקוברי' אותו משלו:
עא סָעִיף לא ואין לראשון כו'. פי' ולא אמרי' מדאמר ומנה לפלוני בני וירש ולא אמר סתם תנו מנה לפלו' והשאר יורש הכל ש"מ דחזר ממ"ש ראשונה (דבן זה לא יטול אלא מנה דמשמע דהשני יטול הכל) ואמר שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה וירש דקאמר ר"ל המותר יהיה בו השני כיורש שחולק עם שאר יורשים הדומים לו קמ"ל דלא דא"כ הל"ל וירשו אלא אמרי' דעתו היה שהשני ירש המותר לבדו והא דהוצרך לומר שיטול מנה י"ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לב' בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו עכ"ל הטור בשם תשו' הרא"ש:
עב סָעִיף לב שטרי צוואה כו'. ז"ל הטור בשם תשו' הרא"ש מתנת ש"מ בכל נכסיו או אפי' במקצת נכסיו ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין (כמ"ש בסימן ר"ן) בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראייה בעלמא הוא וכשר בשל ערכאות אבל מתנות שכ"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה ולא היה בו קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטר (קנין) דידהו חספא בעלמא הוא אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנין היינו שכתוב בו שדי נתונה או מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המקח או המתנה בא' מהקניינים דשייכא בהו וכותבין בשטר לראייה הילכך כולן כשרין בעש"כ עכ"ל ומקור דין זה ששטר קנין של עכו"ם פסולי' ושטרי ראיי' שלהן כשרים נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' ס"ח ע"ש ובסי' קצ"א כ' הטור כמ"ש הטור בשם הרא"ש כאן דבזמנו לא היו נוהגי' לקנות בשטר והמחבר כ' שם בסי' קצ"א ס"ג ז"ל שטרי דידן שטרי קנין הן עכ"ל והוא מדברי הר"ן וכ' טעמא כיון דמזכיר בהם ל' מכיר' ע"ש ונרא' דמ"ה קיצר המחב' כאן ולא העתיק כל דברי תשו' הרא"ש הנ"ל ולא כ' אלא הא דשטרי צוואה העולי' בערכאות ש"כ כשרים דזהו נמי לדידן כשר כיון דדבריו ככתובי' וכמסורים דמי והשטר צוואה כותבין אחר כך לראייה בעלמא מה שאין כן בשטרי מתנת בריא ולא כע"ש דהעתיק כאן כל ל' תשו' הרא"ש דבזמן הזה אין קונין בשטרות כלל ולעיל בסי' קצ"א ס"ג סתם וכ' דבזמן הזה קונים בשטרות:
עג סָעִיף לג יהיו לבני נפתלי. פירוש והן כבר בעולם וז"ש אח"כ וירדו בני נפתלי כו' ובני שמעון לא היו בעולם שהרי אמר אם יהיו לו:
עד סָעִיף לג לא זכו במתנה זו כו'. הרשב"א מסיק בטעמו וכתב ז"ל בני שמעון לא זכו דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי לא זכו דהרי לא נתקיימו התנאי' שהתנה שהרי יש לשמעון עכשיו בנים ואדם מתנה בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הטור ומור"ם בהג"ה ש"ע לעיל סי' ר"ט ס"ח והקרוב קרוב קודם יזכה בו מכח הירושה ולא מכח הצוואה:
עה סָעִיף לג שלא כתב כן אלא ליפות כחו. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו תחלה איזה בית שירצה הכל בכלל:
עו סָעִיף לג אם רוצים העדים יכולים לעשות פירוש ולא אמרי' כבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לכתוב ולחתום שטר אחר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ט סעיף ו':
עז סָעִיף לג יכולים לעשות אבל אינן מחויבים כו'. דין זה נלמד מתשובת רמב"ן סי' פ"ג וכבר כתבו מור"ם ג"כ לעיל סימן מ"א ס"ג בהג"ה ושם לא כ' דתלוי ברצון העדים גם כתב שם בא לב"ד משום דשם העתיק מור"ם מתשובת רשב"א דסי' תתקע"ח וכמ"ש שם ע"ש אבל לשניהן טעם אחד משום דלאו לגוביינא קאי כמבואר בהדיא בשני התשובות הנ"ל וקשה דזהו כלפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רנ"ה ס"ו שכתב ז"ל צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כו' גובה מהלקוחות ואין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידם כו' ש"מ דקאי לגוביינא ודוחק לומר דפליגי דא"כ ה"ל למור"ם לכתבם אהדדי ובל' פלוגתא ויש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ה דגובין בו אפילו מלקוחות ואין היורשים נאמנים לו' פרענו מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפלו' מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש שם בתשובת הרמב"ן הנ"ל בהדיא והנני אעתיק לשונו כאן בקיצור ז"ל אם רצו העדים לכתוב לזה זכות בפני עצמו הרשות בידם לפי שאין שטר צוואה כשאר שטרות דעלמא שיגבו בו אלא דוכרן פתגמא בלבד שלא יכפרו היורשין לומר שלא ציוה השכ"מ כלום אבל אם אמר ופרענו נאמן ותדע דאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום דברי השכ"מ אחרי מותו שהרי לאציוה אותן כו' ומסיק דכן כ' הראב"ד וכתב עוד ז"ל והיינו דמצטרך רבא למבעי בשילהי ג"פ שכ"מ שהוד' מהו צריך לומר כתובו כו' דאטו לא ידע רבא הא דאמר בגמרא ג' שנכנסו לבקר את החול' רצו כותבין כו' שנים כותבין ואין עושין דין אלא צ"ל ה"ט דכותבין משום דאין כתיבת העדים אלא כעין זכרון דברים בעלמא אבל הודאת שכ"מ בחוב שהוא חייב בכתיבתה אותו הוא שטר גמור לגבות בו מהיורשים וממשועבדים וא"י לומר פרעתי הלכך הוצרך רבא לשאול אם צ"ל כתובו וכבריא דעלמא שהודה דצ"ל כתובו כו' ע"ש שכפל ושילש דברים הללו דכ' בהוכחו' ובפשיטות דשטר צוואה אינו עומד לגוביינ' ויכולין לו' עליה פרענוה א"ל בשטר הנכתב בלשון הודאות שכ"מ ועפ"ז צ"ל שבסי' רנ"ה איירי הטור והמחבר משטר הודאה והדומה לו דוקא והיא מתשובת הרא"ש ויש קצת ראיה לזה מדדקדקו שלשתן וכתבו כיון ששטר הצואה בידו קראו שטר ולא סתם צוואה ודו"ק ועמ"ש עוד מזה שם בסימן רנ"ה ולעיל בסימן מ"א ס"ג:
א סָעִיף א רצו כותבין רצו עושין דין. בפ' י"נ (דף קי"ג) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה כו' דלמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ופי' רשב"ם לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין ע"ש ובתוס' הקשה דא"כ ה"ל למימר חלוקת נחלה קאמרת ולא דין נחלות אלא מפרש ר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שע"כ של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה ועושים דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב בעירי ולא מיירי במתנת שכ"מ דהא לא הוי ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי שנותן בקנין גמור במתנת ברי' מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפי' בלא קנין דאמר במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים מן התורה עכ"ל. וכתב הרא"ש בשם הר"ר יונה דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין ומסורין אף בצוואה שמצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לשלשה העומדים לשם נעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירושה שוי' רבנן והרי אינה נחלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורי' תיקון ורב יהודה סתמא קאמר למילתיה בשלשה שנכנסו לבקר לא שנא במחלק לבניו לא שנא במחלק לאחרים עכ"ל. וכן כ' בטור שלשה שנכנסו לבקר החולה כו' ואין אחד מהם יכול לו' לב"ד הגדול קא אזלינא ל"ש אם חילק נכסיו לבניו ל"ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים ע"ש. ונראה דאע"ג דתוס' כתבו דלא מיירי במתנת שכ"מ היינו משום דר' יהודה דאמר אורעה כל הפרשה להיות דין ופרשה ודאי לא מיירי מזה כיון דתקנת שכ"מ אינו אלא מדרבנן אבל תוס' מורי דאחר שתיקנו חכמים תקנת שכ"מ ככתובין ומסורין דרצו עושין דין דמה לי נחלה דאוריי' או נחלה דרבנן והב"י כת' על דברי הטור ז"ל אע"פ שהתוס' כתבו כדברי הרא"ש ודלא כהר"ר יונה דברי רבינו מבוארים כדברי הר"ר יונה וכן בדין שהרי גם הרא"ש לא נחלק עליהם עכ"ל ולפמ"ש גם התוס' לא נחלק בזה אלא דהפרשה לא מיירי מזה וע"ש בטור וז"ל ופי' עוד הרשב"ם דמיירי במתנת שכ"מ במקצת בקנין ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכול לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ"מ שמחלק כל נכסיו כדפרישית עכ"ל והיינו דקרא ודאי לא איירי אלא במחלק לבניו וכריב"ב דאם צוה לאחרים אינו אלא מדרבנן ומימרא דרב יהודא בגוף הדין ודאי ה"ה במחלק לאחרים כיון דהוי נחלה דרבנן עכ"פ הוי כמו דאוריי' ורצו עושין דין אבל מתנת בריא בקנין ס"ל להטור דהא אינו נחלה כלל ולא חדית התורה דרצו עושין דין אלא בנחלה אלא דהב"י הקשה לדעת הטור דלא מיירי בקנין מהא דאמרי שם בגמרא קנין מאימתי חוזר רבה חמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה כלו' לדידי מיירי דסליקו מענינא לענינא ומהכא משמע בהדיא דתלמודא סברא דהא רב יהודה דמיירי במתנה שיש בה קנין וכמ"ש רשב"ם ואלו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ"ל. והב"ח כתב ליישב דברי הטור דרבינו סובר דבמתנה במקצת בקנין לא מצי מיירי קרא דלא קרי לה נחלה כלל ואין יכולין לעשות דין דלגבי נחלה עשאן תורה דיינים וזו אינה נחלה אלא דין מתנת בריא לכל דבר אלא ודאי מיירי במתנת שכ"מ בכולה במחלק נכסיו ובע"כ צריך לפרש דמיירי נמי באינו יכול לחזור דאם יכול לחזור אין עושין דין אם כן צריך לומר דקרא קאמר במחלק נכסיו ובקנין והיינו דקאמר בפירוש אני מקנה בקנין לכל אחד מעכשיו אם ימות דהשתא לא מצי לחזור בו קודם מותו לא לעצמו ולא לאחרים ואם לא עמד מחליו המתנה קיימת וכיון דלא יכול לחזור בו וכדמפרש התם דמשהה לבתר דסליקו מענינא הלכך עושין דין והא דקרי לה נחלה ועושין דין לפי שאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה אבל אם עמד חוזר בו וכמבואר בתוס' להדיא בד"ה אורעה כל הפרשה ומביאו ב"י ושארי ליה מאריה לב"י שכתב על דברי רבינו שלא היה מדקדק בכאן כי דבריו הם בדקדוק מופלג וכדפרישית עכ"ל. והנה המעיין יראה דלא תיקן הב"י כלום דהא בתוספות כתבו דהוי כעין נחלה כיון שנתן במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחל' לפי שאינו קונ' אלא לאחר מיתה ע"ש א"כ אפי' במתנ' במקצ' שקנו מידו מעכשיו אם ימות ה"ל נחלה ואם מקנה מעכשיו בלי שום תנאי א"כ אפי' מתנת שכ"מ בכולה לא הוי נחלה כיון דקנו מחיים ובטור שהשיג על הרשב"ם וכתב דמיירי בשכ"מ שמחלק כל נכסיו ע"כ ס"ל דאפי' בתנאי אם ימות נמי לא הוי לי' נחלה כיון דקונה מהיום ואם ימות אינו אלא תנאי דאי נימא דתנאי אם ימות הוי לי' נחלה וכמו שכת' תוס' א"כ למה כת' על דברי רשב"ם ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא אלא מיירי במתנת שכ"מ בכולה וכיון דמפרש לה הב"ח בקנין ובתנאי אם ימות א"כ יכול להיות נמי במתנה במקצת ובתנאי אם ימות דמה לי בכולה או במקצת כיון דבשניהן הקנין הוא והתנאי דאם ימות עושה נחלות. אלא ודאי דהטור ס"ל דכל קנין אפי' בתנאי אם ימות נמי אינו קרוי נחלה כיון דאילו אלא תנאי הוי מתנת ברי' לכל דבר ודלא כדברי תוס' ולזה מפרש במתנה בכולה והיינו כריב"ב דמנחיל לכל מי שירצה וכיון דמיירי בלא קנין א"כ קושיות הב"י עצומה על הטור מהא דהוכיחו בש"ס קנין מאימת חוזר. ועוד דנהי דמפרש דברי הטור במתנת שכ"מ בכולהו ובקנין ובתנאי אם ימות מה נעשה בדברי הרא"ש דהו' אינו מפרש לה כלל בקנין ע"ש וז"ל רצו עושין דין כו' ואליבא דריב"ב דאמר על מי שיורשו דבריו קיימין וכו' וכת' הר"ר יונה דמסתבר' דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין ומסורין כו' דנעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירוש' שוי' רבנן כו' ורב יהודה סתמא קאמר למילתי' דשלשה שנכנסו לבקר ל"ש במחלק לבניו ול"ש במחלק לאחרים עכ"ל. והרי מבואר דמפרש מלתא דרב יהודה כריב"ב ולא מיירי בקנין ואח"כ כת' דברי הר"ר יונה דמיירי נמי בנחלה דרבנן וא"כ לא מיירי בקנין כלל ומשום דס"ל דלא הוי נחלה כל שנעשה בקנין וכמ"ש וא"כ היכי מפרש לה להאי דקנין מאימתי חוזר כיון דלא מיירי בקנין כלל ובלי ספק דהטור בשטת אביו הרא"ש קאי ומ"ש אלא מיירי במתנת שכ"מ היינו בדין נחלות דריב"ב או בנחלה דרבנן והוא מתנת שכ"מ והב"י יפה דקדק בדברי הטור וכמ"ש. ולכן נראה לענ"ד בישוב קושיות הב"י והוא דהרא"ש והטור סברו דכל שנעשה בקנין לא הוי נחלה וכמ"ש אלא מילתיה דרב יהודה הוא כריב"ב דמנחיל לבניו למי שירצה ואורעת הפרשה אינו אלא בנחלה דאורי' וע"כ כריב"ב ובמחלק לבניו דנהי דתורה אמרה דיכול להנחיל ולעשות יורש לזה רשאי וכח לו לו' פ' בני ירש כך וכך ופ' בני כך וכך וע"פ חלוקת המנחיל עושין דין ואם רוצה אח"כ לחזור ולו' פ' בני לא יירש כך תו אינו רשאי דכיון דהתורה נתן לו כח לעשות אותו יורש בכך וכך וה"ל יורש גמור בסך זה והדר כשאמר שלא יורש כך לאו כל כמיניה כשם שאינו יכול לו' פ' בני לא יירש שאין בדבריו כלום וכמ"ש בטור וש"ע סי' רפ"א והוא מבואר פ' י"נ. ה"ה בריבה לא' ומיעט לא' באופן המועיל דהיינו שאמר פ' בני יירש כך וכך ופ' בני כך וכך ונעשה יורש גמור מן התורה במרובה תו לא מצי חזר אח"כ לו' פ' בני לא יירש סך המרובה כיון דכבר נעשה יורש גמור במרובה וכמ"ש. אם לא שיאמר אח"כ פלוני ובני יירש כך וירבה לאחר וימעט לזה שריבה בלשון יורש כך וכך אבל חזרה מדברי הראשונים דהיינו שיאמר על המרובה לא יירש כך וכך לא מהני חזרה כיון דכבר נעשה יורש וכמ"ש אבל עכ"פ כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור לגמרי מדבריו הראשונים במה שריבה לזה ולו' לא יירש הריבוי דכיון דטעמא דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין דאכתי לא עלה הדבר במוסכם אצלו א"כ הך מלתא דפ' בני יירש כך וכך לא עדיף מקנין או ת"כ הנהוג בין הסוחרים וחוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין ומשום דכל דבר שלא נעשה בגוף הדבר כמו משיכה ומסירה נעשה פתאום ויכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין ועמ"ש בסי' קצ"ה וא"כ הא דעושין דין ע"פ חלוקת המנחיל ע"כ דסליקו מענינא דאל"כ אכתי יכול לחזור במה שהנחיל וריבה לזה ולמ"ד כל זמן שיושבין א"כ אין עושין דין כיון דיכול לחזור במה שריבה דלא עדיף מקנין כיון דטעמא דקנין משום דאינו נעשה בגוף הדבר הנקנה ונעשה פתאום א"כ ה"ה בזה יכול לחזור במה שריבה וא"כ היאך עושין דין אע"כ מוכח דקנין אינו חוזר כל דסליקו מענינא וא"כ ה"ה בריבה לא' ע"פ דבריו שעשה לזה יורש גדול אינו יכול לחזור. ואע"ג דלפמ"ש אכתי יכול להרבות לזה שמיעט ולהמעיט לזה שריבה בלשון ירושה לו' פ' בני יירש כך ופ' בני כך זה אינו מיקרי חזרה דנהי דה"ל יורש גמור התורה נתנה רשות להנחיל בלשון ירושה ולרבות לזה ולמעט לזה וא"כ שפיר עושין דין ע"פ חלוקת המנחיל שעשה לזה יורש גדול ועושין דין דזה יהי' יורש גדול ואם ינחיל אח"כ להיפך א"ז ביטול לדבריו הראשונים דהא דבריו הראשונים קיימים דהוי יורש במרובה אלא משום דיש לו רשות לרבות לזה ולמעט לזה בלשון ירושה ולא עדיף מבכור דירת פי שנים ואי לאו דאינו יכול למעט חלק בכורה אפי' בלשון ירושה יכול לו' בני בכורי יורש כך וכך וכיון דא"ז ביטול לדבריו הראשונים שפיר עושין דין דהא לפמ"ש תוס' דמיירי בקנין ובתנאי אם ימות ועושין דין אע"ג דלא אתברא אם ימות אלא כיון דע"פ דבריו עושין דין ודבריו ליתיה בחזרה ה"ה בזה דבריו ליתיה בחזרה לו' לא יירש כפי מה שריבה דכבר נעשה יורש בפי שנים אבל א"נ דקנין חוזר א"כ ה"ל חוזר מדבריו הראשונים לו' לא יירש מה שריבה וא"כ כיון דדבריו איתיה בחזרה אין עושין דין ודו"ק. וכן מוכח מדברי הטור שכת' אלא לא איירי אלא בשכ"מ שמחלק נכסיו וכדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליקו מענינא בענין שאין יכול לחזור בו עכ"ל וכיון דהטור לא מיירי בקנין וכמ"ש דאזיל בשטת הרא"ש אביו א"כ מה זה דסליק מענינא בענין שאין יכול לחזור בו ולפמ"ש צריך שהות שלא יוכל לחזור במה שריבה לא' ולו' לא ירש דכל זמן דעסוקין באותו ענין דבריו כמאן דליתיה דנעשה פתאום ויכול לחזור במה שריבה ולו' לא יירש וכמ"ש זה הנראה לענ"ד בישוב דברי הרא"ש והטור אחר העיון ודו"ק. אלא דאכתי איכא למידק בדברי הרא"ש שכת' דרב יהודא סתמא קאמר ל"ש במחלק לבניו ל"ש במחלק לאחרים ובמתנת שכ"מ דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון דהא בגמ' שהוכיחו קנין מאימתי חוזר מהא דאמר רב יהודא רצו עושין דין כו' ליחוש דלמא הדר ביה רשב"ם פי' דלישנא דרב יהודא דאמר רצו עושין דין משמע באותו מעמד ע"ש וא"כ היכי מצי מיירי במחלק לאחרים ובמתנת שכ"מ דהא שכ"מ ודאי חוזר עד שעת מיתה. ונראה דהרא"ש מפרש דלאו מרב יהודה מוכח לן דאית למימר דרב יהודה דאמר רצו עושין דין לאחר מיתה קאמר אלא דמגוף הקרא קא דייק דהרא"ש כתב שם והיה ביום הנחילו את בניו ואליביה דריב"ב דאמר במתני' על מי שראוי לירש דבריו קיימין וכו' והיינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה ע"פ העומדין שם ולא בלילה משמע דביום נגמרה באותה שעה ובאותו מעמד אבל מילתא דר' יהודה במתנת שכ"מ מיירי ודאי לאחר מיתה בענין שאין בו חזרה וקרא מיירי בנחלה דאוריי' ואין בו חזרה וכמ"ש והטור נמי שכתב ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה בתר דסליקו מענינא מיירי במחלק לבניו וריבה לא' ומיעט לא' אבל במתנת שכ"מ ודאי לעולם חוזר ודו"ק. ועמ"ש בסק"ב ומתיישב טפי:
ב סָעִיף א ולדון בכל דברי ספק. פ' י"נ שם פריך וניחוש דלמא הדר ביה ומסיק דסליק מענינו ופרשב"ם דכל זמן דמצי לחזור בו דיניהם לאו דין כלל אע"ג דלא הדר ביה אא"כ ע"ש. ותוס' פירשו דהוי אטרוחי בי דינא בכדי ע"ש. ותמיהני במה שלא הובא בש"ע ולא ברמ"א הך דסליקו מענינא וכמבואר בש"ע דבין לפרשב"ם ובין לפי' תוס' עכ"פ אין להם לדון דסליקו מענינא. וגם הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין שכת' שם הך דשלשה שנכנסו לבקר כו' רצו עושין דין השמיט הך דסליקו מענינא ואפשר כיון דלפי' תוס' אינו אלא משום אטרוחי בי דינא בכדי ואינו אלא עצה לדיינים שלא יטריחו בכדי ואם ירצו ידונו שפיר מש"ה השמיטו הרמב"ם וש"ע ורמ"א אלא מדברי הטור שהביא פרשב"ם ופי' תוס' משמע לכתחלה לא ידונו וצ"ע. ובחידושי הרמב"ן כת' י"מ ליחוש שמא אח"כ חזר בו וקשיא לי אי הכי גבי מתנת שכ"מ דכתבי ומגו מרעי' איתפטר היכא דיינין ביה וליחוש דלמא הדר ביה וע"ש וכן הקשו בתוס' שם וע"ש בחידושי הרמב"ם שכת' על פרשב"ם דאין הדין כלל כיון שיכול לחזור ויפה כוון עכ"ל ועמ"ש בסי' ג' סק"ד וליישב דברי המפרשים נרא' לפמ"ש הרמב"ן בשם הרב ר' יהודה הנשיא אלברצלוני בשם י"א שלא אמרו שיכול לחזור בקנין בעסוקין באותו ענין אלא במתנת שכ"מ במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דסליקו מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למיהדר ביה כלל אלא תכ"ד ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דש"מ אתמר ע"ש וא"כ דוקא בעסוקין באותו ענין מעיקרא לא גמר בלבו לחלוטין אלא ליישב עוד בדעתו עד דסליקו מענינא אבל כל דסליקו מעניינא דכבר גמר בדעתו לזה ל"ח שמא חזר מדעתו הראשונה וכן אפי' לדידן דס"ל דאפי' בבריא חוזר בקנין עד דסליקו מענינא נמי אינו אלא משום דכל דבר שאינו עושה בגוף החפץ שרוצ' להקנו' דהיינו קנין סודר בת"כ הנהוג בין הסוחרים דכיון דנעשה פתאום אינו דיעה שלימה עד דסליקו מענינא וכיון דמה"ט חוזר משום דהוא דבר הנעשה פתאום ואינו דעת שלימה מש"ה חיישינן שמא כבר חזר בו אבל היכא שידוע שגמר בלבו בדעה מיושבת למיהב לא חיישינן לחזרה עד דאית עדים שחזר ועמ"ש ס"ס ק"א ועש"ך סי' קי"ב סק"ב שהכריע גבי דאקני דאינו יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דא"כ מאוחר אמאי כשר נהי דדאקני משתעבד ניחוש שמא חזר בו בפני עדים וע"ש וא"ז ראיה דהא מבואר בתוס' ורמב"ן דלא חיישי' לחזרה דא"כ היכי מהני מתנת שכ"מ ניחוש שמא חזר בפני עדים ואפי' בלקוחות אין חוששין שמא חזר בו וכדמוכח מספ"ק דמציעא דף י"ט גבי הא והא במתנת שכ"מ הא והא בבריא אלא דאכתי אפשר לקיים דברי הש"ך דכיון דמשמע מדברי תוס' דשמא חזר בו לא חיישינן אבל שמא יחזור בו אח"כ חיישינן שפיר דהא מפרשי הא דפריך וליחוש שמא הדר בי' היינו משום אטרוחי בי דינא כיון דיחזור אח"כ ה"ל בכדי ומאוחרין דכשרין היינו כמו שיכתוב השטר ביום הלואה ולאחר הזמן א"כ מאוחרין אמאי כשר לכתחלה ניחוש שמא יחזור בו אח"כ ודוק:
ג סָעִיף א אבל בלילה כותבין ואין עושין דין. פ' י"נ דף קי"ד שם כ' הרשב"א ז"ל אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינים כגון בלילה האי ראי' ראיית עדים הוא שרואין בדבר ולא ראיית דייני' הוא והלכך ע"פ ראייתם דהיינו כאלו הם עדים אין יכולין הן עצמן להיות דיינים ע"פ ראיית עצמן דאין עד נעשה דיין ומיהו ב"ד שהעידו עדים לפניהם עדות בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום אבל ראיה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאלו הועד לפניהם בלילה דכיון דלא חזי בהאי שעתא לדינא ראי' דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשו עדים ושוב לא יהיו דיינים בעדות עצמו עכ"ל. אבל בתוס' והרא"ש הוכיחו מזה דלילה אפי' בדיעבד פסול דאם הי' כשר כששמעו בדיעבד א"כ לא תהא שמיעה גדולה מדאי' ע"ש אבל שטת הרשב"ם לחלק דע"פ עדים אחרים כשר בלילה בדיעבד אבל לא תהא שמיעה גדולה מראי' לא אמרי' בלילה כיון דלכתחלה לילה פסול לדין אין עליהם שם דיינים אלא עדים ואין עד נעשה דיין ועמ"ש בסי' ז' סק"ו: וראיתי בשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע סי' נ"ח בשטר קידושין שנכתב שלא מדעת שניהם דה"ל מפי כתבם ע"ש ז"ל ועלה בדעתי כיון שחתומים בו שלשה ושלשתן היו אצל הקידושין נעשין ב"ד דלא תהא שמיעה גדולה מראי' וב"ד יכולין לכתוב בלי שאלת בעלי הדברים ואמנם לפי המבואר בשטר גוף המעשה נעשה בלילה וממילא ל"ש שמיעה גדולה מראי' שכיון שהוא לילה ע"כ נעשו עדים ולא דיינים ואמנם לדברי הי"א שמביא רמ"א בסי' ה' סעיף ב' בהג"ה שבדיעבד גם בלילה דיניהן דין היה מקום להחמיר בזה עכ"ל ובסיום הפסק ז"ל אבל כבר כתבתי שגם את השטר אין יכולת בידינו לדחותו כיון שהי' שלשה חיישי' לדעת הרשב"ם שפוסק דגם בלילה דיניה' דין ולכן נלענ"ד שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא עכ"ל: ואיני רואה מקום להחמיר בזה דהא לדעת הרשב"ם דלילה כשר בדיעבד א"כ הא דאמרי' בלילה כותבין ואין עושין דין צריך לחלק דלילה כשר בדיעבד היינו דוקא מפי אחרים אבל הן עצמן כשראו בלילה נעשו עדים ולא דיינים ולא אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראי' כשראו בשעה שאין דנין לכתחלה וראי' ל"מ כשמיעה אלא ביום שראוי להיות דיינים לכתחלה וא"כ בלילה לא הוי דיינים אלא עדים וה"ל מפי כתבם דאי נימא דלילה כשר בדיעבד ולא תהא שמיע' גדולה מראי' א"כ היאך יפרש הך דליל' כותבין ואין עושין דין שאמרו להדי' בגמ' וע"כ צ"ל אחת משתי פנים או דליל' אפי' בדיעבד פסול כדעת תוספו' והרא"ש או דליל' כשר בדיעבד היינו מפי ?אחרי' אבל לא בראיי' עצמן וא"כ לכ"ע כשראו בליל' לא נעשו דיינים ואין כאן מקום כלל להחמיר חומרי שניהם כיון דאמרו להדיא בליל' כותבין ואין עושין דין וזה פשוט וברור:
ד סָעִיף ט אם יצא עליו שט"ח גובה מהאחרון בפ' י"נ דף קל"ח ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתי' זוז לפ' ושלש מאות זוז לפ' וארבע מאות לפ' אין אומרים כל הקוד' בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם וכ' רשב"ם ז"ל אם יצא עליו שט"ח קודם שקיבלו המעות א"נ כגון דהוי מאתים זוז ושלש מאות זוז שדות ששוה כך וכך דמים הלכך אפילו אחר שגבה גובה בע"ח מהם דמקבלי מתנות שכ"מ כיורש שויה רבנן ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבע"ח עכ"ל. ואיכא למידק במ"ש הרשב"א אם יצא עליו שט"ח קודם שקיבלו המעות דהא כיון דמיירי במטלטלין א"כ כי לא קבלו מעות מאי הוי כיון דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין ה"ל כמו מלוה ופקדון בידו לא משתעבדי לבע"ח דקי"ל כר' עקיבא דאמר בפ' הכותב (כתובות דף פ"ד) דינתן ליורשים משום שכולן צריכין שבועה והיורשין אין צריכין שבועה וה"נ במתנת שכ"מ דהוי כיורש דינתן ליורש ולא לבע"ח ואפשר דאתיא כר' טרפון דס"ל דבע"ח גובה ממלוה ופקדון שביד אחרים. ויותר נראה דאפי' לר"ע נמי כיון דטעמא דר"ע דאמר ינתן ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם וכמ"ש תוס' והרא"ש שם בשם הירו' הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינו תורה ופי' תוס' והרא"ש דלאו בשבועה תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרין גוביינא וראויין לשבועה כל היכא שלא פטרן והיורשין אין מחוסרין גוביינא דכל היכ' דאיתי' לממונא ברשותי' קאי וע"ש ובמתנת שכ"מ אע"ג דכתובין ומסורין אפ"ה מיקרי מחוסר גוביינא וכמ"ש בתה"ד סי' ש"ן במי שצוה ליתן לבת בנו עשרים זהובים ומתה ובעל האשה תובע בעשרים ליטרא וכת' שם דלא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית בעל משום דחשיב ראוי עכ"ל וכיון דמתנת שכ"מ כל שלא הגיע ליד המקבל חשיב מחוסר גוביינא וראוי א"כ המקבל לא עדיף זכותי' מן המלוה דאי משום דבע"ח מחוסר גוביינא הא מתנת שכ"מ נמי מחוסר גוביינא. ודוקא היורש הוא דחשיב מוחזק נגד בע"ח אפי' במלוה שביד אחרים כיון דהבע"ח מחוסר גוביינא מן היורש אבל מקבל מתנת שכ"מ דהוא כיורש הוא עצמו מחוסר גוביינ' ומודה ר' עקיבא כגון זה לר' טרפון דינתן לבע"ח ואכתי צ"ע ועמ"ש בס"ק:
ה סָעִיף ט אין לו גובה משלפניו. כת' הר"ן ר"פ הנזקין ז"ל וא"ת והיכי קרי למתנת שכ"מ משעבדי דאי הכי מלוה ע"פ גו זימני' ומזון האשה והבנות לא יגבה מהן וליתי' מדאמרי' פ' י"נ השתא ירושה דאורייתא אלמנה נזונת מנכסיו מתנת שכ"מ לא כ"ש וי"ל דהכ' במתנת שכ"מ במקנת ובקנין דמתנת ברי' הוא אבל במתנת ש"מ בכולה קמא בינונית ובתר' זיבורית ובינונית דקמ' גבי וכן דעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל וע"ש וכ"כ בעה"ת הובא בב"י סי' קי"א ע"ש ולפ"ז קשה בדברי הטור שכתב דין שכ"מ ואח"כ כת' וה"ה נמי בברי' שזיכ' להם ע"י אחר דינא הכי ע"ש וכן כת' הרמ"א וה"ה בבריא כו' ומשמע דרישא לא מיירי במתנת ברי' א"כ הדרא קושיות הר"ן לדוכתי' וכן מסתימת לשון הש"ע משמע דאיירי במתנת שכ"מ ממש. ולכן נראה דס"ל לטור וש"ע דאפי' במתנת שכ"מ בכולה נמי קמא בינונית ובתרא זיבורית גובה מהאחרון דלא כדעת הרמב"ן והר"ן אלא כדעת הרשב"א שכ' וז"ל דכי אמרי' בפ' הנזקין דמשועבדין דמתנה אפי' דשכ"מ כמשועבדים דלקוחות לא אמרי אלא במקום דליכא פסיד' למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בע"ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ במקום פסיד' גמורה כמזון האשה והבנות ומלוה ע"פ דכירושה שוי' רבנן למתנת שכ"מ וה"ה לכתובת בנין דכרין עכ"ל ע"ש בדברי הרב המגיד שכתבו בשם הרשב"א ובעיקר הקושיא שנתקשו בו הרמב"ן והרשב"ם והר"ן עמ"ש ישוב נכון בסק"א והוא דאפי' בירושה אלו משכחת כה"ג יורש קמא ויורש בתרא וקמא בינונית ובתר' זיבורית דגובה מאחרון וראיה מדברי טור וש"ע ס"ס ער"ה במחזיק בנכסי הגר דגובה מאחרון ע"ש אע"ג דמחזיק בנכסי הגר אין לו אלא דין יורש וע"ש:
ו סָעִיף יב דהוי כאלו אמר שני צוואות והוא מתשובת תה"ד סי' ש"ן ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה אחת יפה ונפטר ראובן אח"כ כמו חדש ימים נפטר גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה כו' השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה חגורה עבור אותם ך' ליטרא והנ' נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך הדין עם מי. תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כו' נראה לכאורה דשפיר טען וכה"ג אית' במרדכי פ' אע"פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כהן דלא זכו יורשי היתומה באותן מעות כל עיקר משום דאמדי' לדעתי' שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהם מצוה וכו' אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנ' דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנ' גדולה שלא כוון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינש דעלמא משא"כ בנ"ד דאמרי' פ' י"נ ופ' מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בניו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לו' דגמיר ויהיב להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנ' בהם חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהיא זכורה על קשוטי' בשעת פטירתו כו'. עוד הי' מראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסי' פ"ב דביצה האי גבר' דאמר הב ד' מאות זוז לפ' ולינסוב ברת' אמר ר"פ ד"ה ת' זוזי שקיל ברת' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי' ת' זוזי ולינסוב ברתא אבל אומר לינסוב ברתא והבו לי' ד"מ זוזי אי נסיב קא שקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפי' רש"י ותוס' שהטעם הוא משום דאמרי' תפוס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו לי' ד' מאות לפ' זכה בהן משום דככתובין ומסורין דמי ומאי דקאמר אח"כ ולינסוב ברתא אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה"ה בנ"ד כו'. אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמוד' דבשלמא הא דקאמר לעיל מיני' האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה אי' למימר בי' תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר אבל שכ"מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה היאך נוכל לו' תפוס לשון ראשון. ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינ' לדמוי' להא מלתא אחריתי. אמנם הסמ"ג במצות מקח וממכר מפרש טעמא דהאי מימר' משום היכ' דקאמר הבו לי' ד"מ זוזי ולינסוב ברתא ר"ל שתי צוואו' דליתבי' לי' ד"מ זוז וליתבי' לי' נמי ברתא לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיית' ולא בתריית' מצ' למיעבד אבל כי קאמר לינסוב ברת' וליתבי' לי' ד' מאות אמרי' דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי' אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפ"ז בנ"ד ע"כ חד צווא' היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופיסקא בפ' מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ"ג דלעיל ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש"י ותו' נמי ס"ל לפרש הכי עכ"ל. והעתקתי כל דברי התשובה. היות נפלאתי בזה דאיך סתם הרמ"א ע"פ תה"ד דהו"ל שני צוואות כיון דלפנינו התשוב' הנ"ל דמסיק דהכא הוי חד צוואה ולפי שדיבור המתחיל אמנם בסמ"ג במצות מקח וממכר כו' נרשם שם הג"ה. ואפשר דסבור הרמ"א דזה אינו מדברי תה"ד וסיום פסק משום תפוס לשון ראשון. אלא דא"כ לא הי' לרמ"א לכתוב דהוי כאלו אמר שני צוואו' אלא הכי ה"ל למימר דתפוס לשון ראשון. ועוד דכל הדברים שמה מתה"ד הוא וכן בתשובת דברי ריבו' סי' קכ"ט וסי' ק"ל בא' שצוה ליתן לבתו ת"ק לבנים אם תקח בהם מנאטו אחד או שפחה אחת לגידול הבנים ומתה ולא לקחה מנאטו והעל' שם דהצווא' בטילה והביא שם לשון הת"ה שכת' בנ"ד הוה צואה אחת וא"כ השתא התם שלא אמר אם תקח חגור' אלא ותיקח חגורה הוי צוואה אחת כ"ש בזה שאמר אם תקח וע"ש ולכן דברי הרמ"א שכת' דהוי שתי צוואות צ"ע. ואכתי בעיקר הדין נראה לקיים האי פסקא דרמ"א והוא מטעם הראשון שכת' תה"ד משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ונוכל לו' דגמיר ויהיב הכ' ליטרא בנכסיו בלי תנאי ובזה יתכן הא דשינה הרמ"א מלשון התה"ד שבתה"ד כתב המעשה לבת בנו והרמ"א כתב בצוה ליתן לבתו ולפי מ"ש דהכ' הוי חד צווא' אלא דבצוה לבתו ה"ל דעת קרובה אצל בתו וגמר ויהיב בלא תנאי אבל בת בתו לא הוי דעת קרובה אצלה ודלא כתה"ד דס"ל נמי דעת קרובה בבת בנו וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"י דבן בנו כאחר דמי ועמ"ש בסי' ר"י סק"ג דדברי רמ"א סותרין שם ומ"ש בסי' רנ"ז סעיף ב' והתם בתשובת דברי ריבות נמי רצה לו' דזוכה הבת משום דעתו של אדם קרובה כו' אלא משום דשכ"מ לא רצה לצוות כלום לבתו ומשום דהתרעם עליה שגזלה אותו בחייו ועתה רוצה עוד אחר מותו אלא ע"י הפצרת האנשים שהיו שם הוכרח לשמוע אליהם דלא שייך ביה דעתו של אדם קרובה אצל בנו ואין לה אלא כמו שאמר אם תקח מנאטו אחת וע"ש וא"כ ה"נ באומר תנו לבתי ק' זוז ותקנה בהם חגורה מחמת דעת קרובה אמרינן דגמר ויהיב בלי תנאי אבל באומר תנו ק' לאחרים ותקנה בהם חגורה ה"ל חד צוואה וכמבואר בתה"ד ובדברי ריבות) (אלא דאכתי צ"ע כיון דפסק בש"ע סעיף ט"ו באומר לנדוניא דה"ל כמראה מקום ע"ש א"כ ה"ה הכא וע' מ"ש סק"ט:
ז סָעִיף טז תנו ק"ק זוז לפ' לנדונייתא. ס"פ נערה ההוא דאמר להו נדוניא לברת' זיל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי ופרש"י נדוניא לברתא קצוביו היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים פורנא ליתמי הריוח ליתומים ולא אמרינן נתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה ע"ש. וכתב הרא"ש ז"ל ובספרים כתוב ת' זוז נדוניא לברתה אותה גירסה נ"ל עיקר דאם לא הזכיר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא הי' דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא עכ"ל וז"ל הטור ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים במאתים זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ע"ש: והנה ביאור הדברים במה שמחלק בש"ע בין אומר תנו ק"ק זוז בנדונייתא ובין אומר לנדונייתא וכתב הסמ"ע צ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה וגם הטור כת' לנדוניא ולכן כת' דעיקר הוא דברישא אמר ק"ק זוז לפ' ולא אמר תנו ובסיפא אמר תנו ע"ש ותמהני דאם לא אמר תנו לאו כלום הוא וכמ"ש הרמ"א סעיף ב' דוקא שמזכיר ל' מתנה אבל אם אמר כך וכך לפ' בנכסי לאו כלום הוא ואם כן אפי' שתנשא אין צריכים לקיים צוואתו ובע"כ אמר ל' תנו אלא שקיצר בש"ס דידוע דצריך ליתן באופן שיהי' דבריו קיימין ולישנא דגמ' נמי בהאי דאמר נדוניא לברת' ודאי אמר לשון תנו וכמ"ש אמנם מה שמחלק בש"ע בין אמר בנדוני' ובין אמר לנדוני' היינו משום דנדוניא הוא שם העצם לתכשיטי הבנות ומש"ה כשאומר תנו כך וכך חפצים במאתים זוז והוא לתכשיטי הבנות מש"ה הריוח וההפסד ליתומים כיון שצוה ליתן בחפצים אבל אם אומר תנו ק"ק זוז לנדוני' והוא שיותן לה מעות מזומן והיא תקח בהם חפצים לתכשיטין הריוח והפסד לברת' ומשום דצוה ליתן במעות מזומן מגיע לה מעות מאתים זוז ומה שאומר לנדוניא אינו אלא כמראה מקום וזה כוונת הש"ע אם אמר ק"ק זוז לפלוני בנדונייתה דהיינו חפצים שהוא נדוניא והוא תכשיטי בנות א"כ אין לה אלא החפצים ואין צריכין ליתן עד שתנשא ותצטרך כו' אבל האומר תנו ק"ק זוז לפ' לנדוניא היינו שיתן לה מעות מזומן לצורכי נדוניא אינו אלא כמראה מקום וזכתה מעכשיו בסך מאתים זוז. והטור אע"ג שכתב לנדוניא כיון שכתב כך וכך חפצים במאתים זוז וכיון שהזכיר החפצים בסך מאתים זוז אין חילוק בלשון נדוניא או לנדוניא כיון שאומר בפי' תנו כך חפצים ועיקר תליא בין ל' חפצים למעות מזומן וש"ע בסתם קאמר דלשון בנדוני' היינו חפצים ואומר לנדוני' היינו מעות שתקנה בהם חפצים אבל הוא לא אמר כך וכך חפצים וז"ב והארכתי בזה יען כי בסמ"ע הסיע דברי הש"ע לכוונה אחרת ועיקר כמ"ש. וז"ל הריטב"א ס"פ נערה שם הובא בשטה מקובצת האי דאמר נדוניא לברתא פ' ושכ"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זול נדוניא והיתה היא תובעת העודף כו' ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוין האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי אייקר דווררא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשי' כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפ' לנדונייתה חייבין לתת לה ק"ק מעכשיו ויוקרא וזילא דידה הוי ולא עוד אלא אם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשי' דכה"ג לא הוי קפידא אלא כמראה מקום וכהאי דפ' השוכר בנותן דינר לעני ליקח בהם חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכ"כ הרשב"א עכ"ל. והוא כמ"ש דברישא אמר נדוניא היינו כלים של נדוניא הרגילים וכיון שלא ציוה ליתן אלא כלי נדוני' מש"ה הריוח ליתמי ואין להם ליתן עד שתצטרך ובסיפא אמר תנו מאתים זוז לנדוניא היינו שיתנו לה מעות מזומן והיא תקח בהם כלי נדוניא ה"ל כאומר תנו דינר לעני ליקח בהם חלוק וכמ"ש הריטב"א והטור שכתב שאמר המצוה כך וכך חפצים א"כ אפי' הזכיר סכום מעות כיון שלא אמר כך סכום מעות שתקנה בהם חפצים אלא חפצים כך וכך בעד מאתים זוז א"כ ל' לנדוניא לאו כלום הוא כיון שאומר כך וכך חפצים במאתים זוז אין לה אלא החפצים בעת שתצטרך והריוח ליתומים וכל זה פשוט:
ח ואם אומר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כת' הב"י וז"ל ואמאי דקתני אם מתו יירשו כ' ופ' פרש"י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קי"ל שאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק לכך פי' דבמתו בלא בנים קאמר וכו' ואפשר כיון דכשמתו אלו כולם בלא בנים יורשים דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי יכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו דירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן יורשו והשתא בדוקא כת' רש"י בלא בנים ולא כתב בלא יורשים ואיכא למידק דהאי יירשו אחרים דתני היכי מהני והא קי"ל דלשון ירושה למי שאינו ראוי לירש לאו כלום כו' לכך נ"ל דבראויין הנך לירש מיירי וא"ת א"כ בלא אמירתו היו יורשין אותו י"ל הבמ"ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשין כגון אח בין האחים שאילולי אמירתו היו חולקין בין כולם והשתא אחד או שנים מהם נוטלין הכל עכ"ל וע"ש בב"י שכת' על פרש"י שמתו בלא בנים ז"ל והוא דרך מחודש בישוב הא דאומר תנו שקל לבני בשבת כו' עם ההוא דירושה אין לה הפסק וע"ש. ובתשו' מוהר"א ששון סי' קפ"ח שפך סוללה לסתור את כל דברי הב"י וכת' שנעלמה ממנו הגמרא בפ' י"נ (דף קכ"ט) ושם אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כו' הוא מותיב לה הוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב"ב הוא ת"ש נכסי לך ואחריך יירש פ' ואחרי אחריך ירש פ' מת ראשון קנה שני מת שני קנה ג' ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא כשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנה וכ"ת ה"נ בראוי ליורשו וריב"ב היא אי הכי מת שני קנה ג' והא שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שא"ז לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק כו' לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש כו' לא קשיא כאן תכ"ד. ומאי פריך לימא דמת השני בלא בנים ומש"ה הוי דג' דהג' ראוי לירש כשמת השני בלא בנים וע"ש שהאריך וגם בעיקר הסברא חולק והעלה דאפי' מת בלא בנים ג"כ ירושה אין לה הפסק אלא שכת' שדברי רש"י אין לו ביאור והניח דברי רש"י בצ"ע וע"ש. וגם בש"ך הסכים לדברי מוהר"א ששון וז"ל אע"ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו ל' ירושה מכח לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ"ד וכמ"ש סי' רפ"א סעיף ז' והכי מוקי לה פ' י"נ ודלא כב"י כו' דא"כ לישנו הכי בגמרא דאין לב' בנים ע"ש והוא קושיית מוהר"א ששון ולענ"ד דברי רש"י נכונים וגם דברי הב"י יתיישב היטב והנה מ"ש הש"ך דאע"ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו לשון ירושה שאמר תנו לבני שקל ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ"ד. נראה דע"כ לא מהני לשון מתנה ללשון ירושה תכ"ד אלא כשנותן בלשון מתנה לאחרים אבל לשון המתנה בראוי ליורשו היא גופה לשון ירושה היא ולא לשון מתנה וכמ"ש הרי"ף פ' מי שמת גבי איסור גיורא דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן וגר ליתיה בירושה ושם כת' דכל שראוי ליורשו והוא בנו כלשון ירושה היא ולא קנו והיינו דשלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר' יוחנן נכסי לך ואחריך לפ' ראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום לפי שאינו ל' מתנה אלא ל' ירושה וירושה אין לה הפסק עכ"ל וע"ש בדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב וז"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בל' מתנה שוי' רבנן כירושה וכדכתיבנא עכ"ל וע"ש בדברי הרמב"ן פ' י"נ בהא דשלח רב אחא נכסי לך והראשון ראוי ליורשו ז"ל אבל בחיבור הגאונים ראיתי שאפילו אמר בפי' ל' מתנה אמרי' ל' ירושה ואפי' אמר לשון מתנה כירושה חשבי' ליה דמה שהוא שלו בירושה אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא ע"ש וא"כ כיון דבניו ראוי לירושה א"כ לשון מתנה לבניו נמי ל' ירושה הוא וא"כ כי הדר קאמר יירשו אחרים תחתיהן אם אחרים אין ראוין לירש ולא מהני בהו לשון ירושה לא מהני בהו לשון מתנה דאמר לבניו כיון דאיהו אינו לשון מתנה אלא ירושה וכמ"ש הרמב"ן דאין לו כח ליתן במתנה למי שהוא שלו בירושה וא"כ הוכרח רש"י לפרש שמתו בלא בנים ואחרים נמי ראוין ליירש וכמ"ש. ובזה ניחא לענ"ד הא דאמר רב ששת מנא אמינא לה כו' הוא מותיב והוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב"ב הוא ולכאורה רב ששת אינו צריך לפירוקא כיון דס"ל דמהני לשון מתנה ללשון ירושה והרשב"ם כת' דהוא מפרק לה לאינך אמוראי דפליגי עליו ע"ש ולפמ"ש ניחא דרב ששת נמי מפרק לה דלא תיקשי לפי מה דאמר רב אחא נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום ומשמע דאפי' אומר לשון מתנה דסתמא קאמר דלעולם אין לב' במקום ראשון כל שראשון ראוי ליורשו וע"כ משום דס"ל דכל שראוי ליורשו לעולם ל' ירושה היא ואין לו כח ליתן במתנה וכמ"ש הרמב"ן וכי היכא דלא תיקשי לרב אחא דלדידיה לא מהני ל' מתנה ללשון ירושה כיון דראשון ראוי ליורשו איהו גופיה לשון ירושה לזה מפרק לה בראוי ליורשו ומה דקשיא להו למוהר"א ששון ולש"ך בהא דפריך מנכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני כו' מת שני קנה ג' והא אמר רב אחא ואמאי לא משני דמת שני בלא בנים כו' נראה ליישב והוא דכיון דלשון אחריך אינו אלא עם גמר מיתה וכדאמרי' פ' י"נ דף קל"ז גבי ואחריך לפ' דאם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי ומודה שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ופרשב"ם דאחריך עם גמר מיתה משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב מזכיה וטור וש"ע סי' רמ"ח וכיון דשני ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק וא"כ היכי מצי אמר ואחרי אחריך יירש פ' כיון דהוא לעולם לב' כל ימי חייו דשני ונהי דמת השני בלא בנים עכ"פ עם גמר מיתה אינו יכול לסלק לשני כיון דירושה אין לה הפסק וכיון דלא אמר אחר מיתת השני יהי' לג' אלא ואחרי אחריך וא"כ ל' ואחרי הוא עם גמר מיתה ואין לו כח בזה משום דשני ראוי ליורשו ואין לה הפסק עד אחר מיתת הב' ולא זכה הג' אפי' אחר מיתת השני כיון דלא אמר ואחר מיתה אלא ואחרי אחריך וכיון דנתבטל לשון ואחרי אחריך א"כ לא זכה הג' אפי' ראוי ליורשו אלא חולק בין שאר יורשין כאלו לא אמר ואחרי אחריך ומש"ה צריך לשנויי תכ"ד וא"כ מיירי דכולהו אינן ראוין ומהני ל' מתנה דראשון ללשון ירושה דאינך משא"כ בהאי דאם מתו יירשו אחרים תחתיהן ומתו בלא בנים כיון דאחרים נמי ראוין לירש זכו אחרים כיון דירושת הבנים לא היה הפסק וכל ימי חייהם ירתי ואח"כ אם מתו יטלו אחרים וכמו שאמר א' או שנים בין הראוין ליירש וזה נכון: אמנם במ"ש הב"י דכיון שמתו אלו כולם בלא בנים יורשין דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי ויכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי כו' אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלא מכח דאב הנותן ירתי. וזה נראה תמוה דהא גם באחי הבן מכח דאב ירתי דהא האב קודם לכל יוצאי יריכו וכבר הניח בד"מ בצ"ע וע"ש שכת' וא"כ אין חילוק בין אחיו לאחי האב ואף בין בניו לשאר יורשים אינו נראה מדברי שאר פוסקים לחלק בכך ע"ש ובעיקר סברא שכת' הב"י דכשמתו בלא בנים ויורשין דידהו הוי אחי האב נראה דיכול להתנות שיירש א' מהם או שנים. והוא דכיון דאחר מיתת הבן חזר הירושה לאב דאב קודם ואחי האב דירתי מכחו ירתי וא"כ כשם שבחייו אם אין לו בנים אלא שלשה או ארבעה אחין יכול לו' להנחיל אחד מהם או שנים וכמבואר ברמב"ם פ"ד מנחלות דיכול לו' פ' אחי ירשני מכלל האחים. וא"כ ה"נ יוכל להנחיל בירושה שיגיע לו אחר מותו ויפלו לאחיו שפ' אחי יירשני מכלל האחים. אמנם במ"ש הב"י ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן ירתי היא פליאה דודאי כי היכא דמצי האב להנחיל לאח מן האחים שלו כשימות הבן וכמ"ש דכשם שמצי להנחיל לאח מן האחים בירושתו בחייו כן נמי כשימות הבן ויפלו נכסים בקבר לדידיה דאב קודם ומנחיל לאח מן האחין ה"ה נמי כשימות הבן ויש לו אחים והוא בנים של האב הנותן וכשימות הבן חזרו הנכסים בקבר לנותן ומצי להנחיל לבן בין הבנים וצ"ע. אלא דמ"ש בד"מ דאין חילוק בין אחיו לאחי האב ולעולם אין לאב כח להנחיל לאחד מהן נראה לענ"ד דכיון דמבואר מדברי רש"י דכשימותו בלא בנים מצי להנחיל לאחי האב הנותן ה"ה כשימותו בלא בנים ויש לבן אחים והוא בני האב הנותן דמצי להנחיל בין הבנים כיון דאחר מיתה נפלו נכסים קמי' בקבר מצי להנחיל בירושתו לבן בין הבנים וכדמוכח בגמ' שם דמשני בהא דאם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראוי ליורשו אלא דאם יש לבן בנים הוא דלא מצי להנחיל לאחד יותר כן נלענ"ד ודו"ק. איברא דעת הפוסקים נראה שאין מחלקין בכך ואפי' באחי האב ומת הבן בלא בנים נמי לא מצי להנחיל לאח מן האחים וכמ"ש בד"מ ונראה טעמיה משום דאמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א) גבי אומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דפריך מיניה למ"ד המזכה לעובר לא קנה ומשני ריב"ב הוא דאמר בראוי ליורשו דבריו קיימים ופריך אימר דאמר ריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ע"ש וכיון דאפי' בראוי ליורשו לא מהני אלא בדבר שישנו בעולם מש"ה באין לו בנים יוכל להנחיל לאח מן האחין דהוא עכשיו ראוי ליורשו אבל ביש לו בנים דאחיו אינו ראוי ליורשו אלא שאומר דכשימותו בנים בלא בנים ויפלו נחלתו לפני האחין להנחיל לאח מן האחין ה"ל דשלבל"ע ולא מהני אפי' בראוי ליורשו כמו בנולדים דלא מצי להנחיל אפי' בלשון ירושה ואע"ג דבנכסים שיפלו אחר מיכן נראה דמצי להנחיל בראוי ליורשו בלשון ירושה דהא דעת ר"ח דאפי' בבריא מצי להנחיל בלשון ירושה ומשמע אפי' בנכסים שנפלו אחר מיכן היינו משום דגוף היורש איתיה בעולם והתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה וכיון דנעשה יורש ממילא זכיה בנכסים שנפלו לו גם אחר מיכן אבל בנולדים דליתיה ליורש בעולם לא מצי להנחיל ולעשות אותו יורש ועמ"ש בסי' קכ"ה סק"ו במ"ש דהיכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו יורשי מקבל ואע"ג דמתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין קנין למת ומשום דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן ואפי' באומר הלואתי לפ' זכה משום דאיתא בירושה ונעשה המקבל יורש וזכה בקבר להנחיל ליורשיו אבל אמר לנולדים דלא מהני אפילו במתנת שכ"מ וכדמוכח בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א) ומשום דלא מצי להנחיל למי שאינו בעולם כלל. וטעמ' דרש"י דס"ל דמצי להנחיל לאח מן האחין כשימותו בנים בלא בנים נראה דס"ל כשטת הרב אב"ד שהובא ברמב"ן פ' י"נ (דף קל"א) ע"ש בגמ' משום דמפיק לה בלשון ירתין והקשה הרמב"ן מהא דפ' מי שמת אימר דשמעת ליה לריב"ב לדבר שישנו בעולם לדב' שאינו בעולם לא אמר וכתב בשם הרב אב"ד דהא דאמרו פ' מי שמת ולימא ריב"ב דס"ל דיש חילוק בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני בא' מהני בראוי ליורשו ה"נ אע"ג דבעלמא עובר לאו בר זכי' אבל עובר ראוי ליורשו אית ליה זכיה ולהאי פירושא איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני בנולדים וכדאמרינן הכא עכ"ל וא"כ כיון דאפי' בנולדים מהני בראוי ליורשו ה"ה ה"נ יכול להנחיל לאחד מן האחין כשימותו בנים בלא בנים. אלא דכבר כתב הרמב"ן על דברי הרב אב"ד ואינו נכון ע"ש וא"כ אפשר לומר דכיון דהך בריית' דתנו שקל לבני מוקי לה בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ט) כר"מ דאית ליה מצוה לקיים דברי המת ולר"מ דאית ליה דמהני לאחר שאתגייר וכתבו תוס' בגיטין פ"ק (דף י"ג) דאע"ג דבנולדים דהוא לדבר שלבל"ע מודה ר"מ דלא מהני אלא משום דהגוף בעולם מהני לר"מ א"כ ה"נ לר"מ מהני כיון דהאחין בעולם אבל לדידן דלית לן דר"מ בלאחר שאתגייר ה"נ לא מהני. ונראה דרש"י הוכרח לפירושו כשימותו בנים בלא בנים דבגמ' מוקי לה פ' י"נ (דף קכ"ט) בראוי ליורשו ופרשב"ם כמ"ד דס"ל לריב"ב דיכול להנחיל בת במקום בן ואח במקו' בן כיון דאי ליתיה לבן בת תירש או אח וע"ש וכיון דמסקינן דלא אמר ריב"ב אלא בבן בין הבנים להכי מפרש ל' ירושה דאמר ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם דהיינו כשימותו בלא בנים וכמ"ש בביאורי וגם ל' מתנה דבנים לא מהני לל' ירוש' דכיון דבני' איתנהו בירוש' ל' מתנה דידהו לא הוי אלא ל' ירוש' וכמ"ש ודו"ק היטב:
ט סָעִיף יז דמטבע אינו נקנה בחליפין ומשום דכל האומר מנה סתם מנה טבוע קאמר ולא שוה. ואיכא למידק בהא דאמרינן פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין איתבי' רבינ' לרבא האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט מה גט דלאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיניה ע"ש ואי נימא דוקא קאמר כי קנו מיני' מאי הוי הא מטבע אינו נקנ' בחליפין ואין לומר דהאי קנו מיניה לאו בקנין סודר קאמר אלא בקנין המועיל והיינו קנין אגב ואע"ג דסת' קנו היינו קנין סודר דכבר כתבו תוס' פ' אע"פ (כתובות דף נ"ה) ד"ה מתנת שכ' מדסת' קנו מידו היינו ק"ס אבל קנו מיני' י"ל קנין המועיל ע"ש דאם כן תיקשי לשטת רש"י דס"ל ר"פ הזורק דגט נמי נקנה באגב קרקע ע"ש וא"כ מאי קאמר דומיא דגט מהגט דלאו בר קנין הא משיכ' ואגב גבי גט נמי מהני וקנין סודר במנה נמי לא מהני וצ"ע ועמ"ש סי' ר"ב סק"ד:
י סָעִיף יח אם לא אמר מנכסי או לשון אחר בתשוב' הרשב"א הובא בב"י ז"ל ומסתבר' שאם אמר אני נותן לפ' מנכסי אין זה כאומר תנו מנה לפלוני מחמר' דהתם שפרט מחמר' מכלל שאר נכסיו אנו אומדין דעתו דליפות כחו הוא שאמר אבל זה שכלל כל נכסיו איזה יפוי כח יש כאן שמה שאמר מנכסי י"ל שלא אמר אלא כדי שלא תאמר דמנה טבוע קאמר ואם אין לו אינו נוטל כלום ולפיכך פי' ואמר מנכסי וע"ש. ובתשו' מבי"ט כתב דאפי' אית לי' מנה בהלואה בשטר על אחרים לא זכה המקבל דמנ' בעין דוקא קאמר הובא בש"ך. ואיכא למידק בהא דאמרי' ספ"ק דגיטין [דף י"ג] עלה דמתני' דתנ' תנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתה משמיה דרב והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית במאי עסקינן אילימ' בברי' והא לא משך ואלא בשכ"מ מאי ארי' צבורין כי אין צבורין נמי דהא קי"ל דברי שכ"מ ככתובין ומסורין כו' רב פפא אמר לעולם בשכ"מ וכדאידך דרב דאמר שכ"מ שאמר תנו מנה לפ' מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישי' שמא מנה קבור קאמר ונימא לעולם בשכ"מ והא דאמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו דוקא שהניח מנה צבור אבל אם אמר תנו מנה ולא הניח אחריו מנה צבורין ומונחין אין לו למקבל כלום כיון דמנה בעין קאמר והא לית ליה: ויראה לענ"ד לפמ"ש תוס' שם דאית ספרים דגרסי שכ"מ שאמר תנו מנה לפ' מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין שמא מנה קבור קאמר ומפרש ר"י דה"פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי' אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ"מ והא דקתני מנה זה נותנים מנה סתם אין נותנים כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואמר תנו מנה לפ' פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמ' מנה קבור קאמר שמודה שהוא שלו ומתני' איירי בפקרון ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חישינן למנה קבור. והקשו בתו' דהא עד השתא מיירי מנותן כדפריך אימ' בברי' והא לא משך וכאן בא לפרש בענין אחר במודה דהיה לו זה לפרש בהדי' ועוד הקשו תוס' שם דהיא גופה קשי' למה לא אוקמ' רב למתני' בנותן ע"ש. ולפמ"ש נראה דודאי מתני' בנותן מיירי וכדתנן תנו מנה לפ' אלא דס"ד דמקש' אי בשכ"מ מאי אירי' צבורין דמנה דקאמר לאו מנה בעין קאמר אלא שוה קאמר וכדס"ל לרב במודה במקצת בפ' שבועת הדיינין וכקושיות הר"ן לזה משני כאידך דרב דאמר תנו מנה לפ' מנכסי נותנין והיינו בנותן וכמ"ש תו' דדעתו שיתנו לו בכל מקום ומדאמר רב מנכסי משמע דבעי מנכסי דאי לאו מנכסי אם לא היה מנה בעין ומגול' לא הי' נותנין כיון דמנה טבוע קאמר לזה אמר מנכסי נותנין אפילו ליכא מנה בעין וכמ"ש הרשב"א וא"כ מוכח מאידך דרב דמנה דוקא קאמר היכא דלא אמר מנכסי ומתני' דתני תנו מנה לפ' סתם ולא אמר מנכסי מש"ה אמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו שיהי' מונח מנה בעין ומגול' הא אי לית ליה מנה בעין אין נותנין ומשום דנותן דוקא קאמר וטוען שוה קאמר כמ"ש הר"ן ובבעה"ת שטר כ"ח כתב דמשמע קונה אפי' אמר סתם תן מנה לפ' והביא ראי' מהא דמוקי מתני' דתנו מנה לפ' אליבי' דרב דמיירי במעמ"ש והתם לא קאמר מנה לי בידך אלא מנה סתם וע"ש והקשה בגי"ת דהא לרב פפא דמוקי בשכ"מ ומשום מנה קבור ע"כ מתני' לא מיירי במנה סתם אלא במנה זה ואע"ג דלא נזכר במשנה דאל"כ חיישי' למנה קבור וא"כ ה"ה לרב זביד ע"ש ולפי מ"ש ניחא דס"ל דמתני' לא מיירי במנה זה אלא כדקתני תנו מנה סתם ולמנה קבור לא חיישי' אלא במודה במנה פקדון וכך מפרש ר"י והא דבעי צבורין ומונחין היינו שיניח אחריו מנה צבורין וכאידך דרב דאמר במנה סתם נותנין והיא בנותן ואמר רב תנו מנה לפ' מנכסי נותנין וכיון דמנכסי אינו ליפות כחו וכמ"ש הרשב"א אלא מנכסי אמר דלא נימא מנה טבוע קאמר ומוכח דהיכ' דלא אמר מנכסי בעי' מנה מגולה ונותנים דלא אמר מנכסי מש"ה בעי צבורין ומונחין דאם לא הניח אחריו מנה צבור אין נותנין ודוק. ולישב לדעת הרא"ש דס"ל דמעמ"ש לא קנה עד שיאמר מנה לי בידך ורב זביד מוקי למתני' במעמ"ש ולא תני מנה זה. נראה לפי מה שאמרו שם (דף י"ג) אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי' במלוה כו' וטעמא מאי כו' הני תלת מילי שוינהו כהלכת' בלא טעמא. וכ' רש"י וז"ל וטעמא מאי במלוה קנה והא ליתי' בעינ' דליקני ע"ש. ומשמע מדבריו דבפקדון ניחא ואמאי וכתבנו בזה בסי' קנ"ו סק"ג והוא דודאי טעמא דהוצרכו לתקן מעמ"ש הוא משום דתקנת סוחרים כמ"ש תוס' והרא"ש שלא יצטרכו לחזור על הקנינים וא"כ אין זה קושיא מ"ט מועיל הקנין דהא בכמה מקומות אשכחן שתיקנו חכמים קנינים שאינן מן התורה כמו משיכה משום שמא יאמר נשרפו חיטך א"כ כיון דהוצרכו לתקן קנין מעמ"ש משום הסוחרין תו לא קשה מ"ט אלא במלוה הוא דמקשה מ"ט דכיון דאין קנין נתפס בהלואה א"כ נהי דעשו תקנה שיהיה מעמ"ש קנין הא אינו בר קנין לזה כתב רש"י מ"ט במלוה קנה ואפילו לדעת רש"י פ' אע"פ (כתובות דף נ"ה) דמלוה נקנה אג"ק אבל לחודי' אינו בקנין וכמ"ש תוס' פ' מי שמת בהא דפריך והא הלואתי לפ' ליתי' בברי' ע"ש ומסיק דמעמ"ש הוא הלכת' בלא טעמא וברא"ש כתב ודבעינן במעמ"ש דוקא מנה לי בידך דכיון דמעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא מש"ה צריך דוקא מנה לי בידך אע"ג דמסתמ' נמי על מנה שיש לו בידו אמר וע"ש. וכיון דרב זביד מוקי להא דאמר רב והוא שצבורין כו' במעמ"ש ס"ל דלא אמר רב מעמ"ש אלא בפקדון וכמבואר שם בגמ' ובפקדון לא הוי הלכתא בלא טעמא וכנראה מרברי רש"י דבמלוה הוא דמסקי' לה הלכת' בלא טעמא וכיון דהוא הלכת' בטעמא לא בעי נמי מנה לי בידך כיון דסתמ' על מנה שיש לו בידו אומר ובזה יתיישב קושיות תוס' שם בהא דאמר רב פפא לא אמר כרב זביד דס"ל כי קאמר רב מעמ"ש קונה ל"ש מלוה ל"ש פקדון דהקשו רב גופי' אמאי לא מוקי מתני' משום מעמ"ש לא ליבעי ציבורין ע"ש ולפי מ"ש ניחא דכיון דס"ל ל"ש מלוה א"כ ה"ל הלכת' בלא טעמא ובעי מנה לי בידך וכמ"ש הרא"ש ובמתני' לא תני מנה זה אלא מנה סתם:
יא סָעִיף יט מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו. ואם הבעל יורש את אשתו במתנת שכ"מ שניתן לה ועדיין לא גבתה. עיין באה"ע סי' ק' ברמ"א שם סעי' ב' ז"ל האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים כו' מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה. וכ' שם בחלקת מחוקק דאפי' צוה סתם ליתן מתנה לבנו נמי הוי ראוי דהמעיין במוהרי"ו אע"פ שהתחיל בלשונו כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים המדקדק אח"כ בלשונו דמדמה לה לשכר שכיר אע"ג דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל בע"ה מ"מ מאחר שלא גבה עדיין מקרי ראוי ע"ש. וב"ש שם ב' דבתשו' מוהרי"ו שם מיירי שהאב התחייב א"ע ליתן לבנו איזה סך אז אפי' אם הגיע הזמן מקרי ראוי אבל אם צוה ליתן לבנו במתנת שכ"מ איזה סך הוי כמסורין לידו ולכן אם לא קצב זמן הוי ראוי ודומה למ"ש הרב ר' בצלאל בתשובה אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורין בידה אלא אם לא הגיע זמן פרעון אז הוי ראוי ע"ש. ונראין דברי ח"מ דכן מבואר להדיא בתשובת תה"ד סי' ש"ן ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה שיתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנ' בהם חגורה א' יפה ונפטר ראובן אח"כ כמו חדש ימים נפטרה גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה והניחה בן קטן והיה חי אחר פטירתה כמו שנה ונפטר גם הוא והנה בעל אשה תובע הכ' ליטרא מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציא מידו וכו' תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כמו שאבאר ונראה דודאי אם לא היה שום זרע לאשה זאת לא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם למחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית ליה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל משום דחשיב ראוי אע"ג דהאי ממון אתי לידיה כבר אבל כיון דהוי להאי אתתא בן והניחה אותו חי אחר מותה אותו בן יירש וכו' ומבואר להדיא דמתנת שכ"מ שלא גבתה חשיב ראוי וכן בתשובת דברי ריבות סי' קכ"ח שם פסק דאין הבעל יורש ממתנת שכ"מ שנותן לאשתו דה"ל ראוי ע"ש וא"כ ממילא דה"ה בנותן לבן מתנת שכ"מ דאין האשה גובאת מיניה כתובתה כיון דה"ל ראוי מיהו נראה דהיינו דוקא שנותן מנכסיו דחשיב מחוסר גוביינא אבל שכ"מ שנתן דבר מסויים כגון חפץ וכיוצא דכל היכא דאית' ברשות' דמקבל איתיה ואינו אלא כמו פקדון ולא הוי ראוי בין לכתובה בין לירושת הבעל:
יב סָעִיף כד שחייב לטובי'. עש"ך שכת' ז"ל דין זה צל"ע לפי שהיא דברי הר"ן פ' הכותב והוא ס"ל כשטת רש"י דאומרין דעת הנותן ומש"ה בחוב ופקדון לא שייך שודא ואמרינן חולקין אבל לפי דעת ר"ת דשודא תלוי בדיין למי שירצה ליתן א"כ אין לחלק בין מתנה לחוב ופקדון ע"ש ולא קשה מידי דכבר כתבו תוס' פ' מי שהיה נשוי (דף נ"ד) בשם ר"ת ד"ה לימא רב דאמר כר"מ ע"ש בהא דתנן היו כולם יוצאין בשעה אחת חולקין וכתבו דגם בע"ח וכתובת אשה כ"ע מודו דיחלוקו דחשו רבנן לפסידא דבע"ח משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א"נ במתנה עביד שודא עכ"ל ומבואר דר"ת נמי מודה דבחוב חולקין דאם לא כן תיקשי מתני' דתנן היו כולן יוצאין בשעה אחת חולקין ולפ"ז בפקדון אמרינן שודא לדעת ר"ת דלא שייך ביה נעילת דלת. וראה איך דברי הרמ"א בדקדוק היטב דהר"ן כתב שם לפרש התוספתא בחוב ופקדון דלא שייך שודא ע"ש והרמ"א השמיט פקדון ולא כתב אלא חוב ומשום דהר"ן ס"ל לשטת רש"י דתלי בדעת הנותן א"כ חוב ופקדון שוה אבל לדעת ר"ת דתלי בדעת הדיין גם בחוב ופקדון שייך שודא אלא דבחוב חשו לנעילת דלת וגבי פקדון גם דינא דשודא לזה כתב הרמ"א שחייב לטוביה דבזה לכ"ע לא אמרי שודא ודו"ק:
א סָעִיף א שנים שנכנסו. עסמ"ע ס"ק א' שכ' הטעם שכיון שאינו חל עד אחר מיתה ונגבית ממנו מזון האשה והבנות מש"ה הוי כנחלות ולא דק דאפילו בשכ"מ שהקנה במעכשיו ולאח"מ שחל למפרע יש להם דין דיינים כמ"ש התוספות והרא"ש והטור ג"כ לא תמה רק על הרשב"ם שכתב דמיירי במתנה במקצ' בק"ס וע"כ כוונת הרשב"ם בכל מתנה במקצת דא"י לחזור בו אפילו בעמד דאי כוונתו במקנה מעכשיו ולאח"מ לא היה לו להרשב"ם לתפוס הענין במתנה במקצת דבכה"ג אין הפרש בין במתנה בכולה בין במתנה במקצת וע"ז תמה הטור שפיר דבמתנה במקצת שא"י לחזור בו אפילו בעמד והדין הוא אפילו נגד הנותן גופיה אין זה בדין נחלה כלל ואין להם דין דיינים כלל וכמ"ש התו' ודברי הב"י שתמה על הטור במה שתמה על הרשב"ם הן תמוהין לפי הנ"ל והנה כמ"ש הסמ"ע דמיירי במתנת שכ"מ בכולה שיכול לחזור בו לכאורה תמוה דהא בש"ס הקשו הא יכול לחזור מחמת שעסוקין באותו ענין או מחמת שיושבין ואי מיירי במתנת שכ"מ כדעת הטור הא לעולם יכול לחזור בו ולק"מ דבשלמא לענין עסוקין באותו ענין דהטעם דיכול לחזור בו הוא כמו שכתב הרשב"ם שם דקים להו לחז"ל דעדיין לא גמר בדעתו שיתקיים דברו דאימר רצה לומר עוד איזה תנאי ודאי חיישי' שמא יחזור בו משא"כ במתנת שכ"מ שכבר גמר בדעתו שיהיה במתנה לאח"מ מה"ת יחזיר בו בזה ל"ח כלל לחזר' ואח"כ מצאתי בקצה"ח שתי' כן ועוד נלפענ"ד דבשלמא בשכ"מ הא דקתני רצו כותבין רצו עושין דין וכשכותבין מחיים ע"כ אין כותבין שעכשיו הוא של המקבל רק שציוה שאח"מ יהיה של המקבל וא"כ כשעושין דין וכותבין פס"ד ע"כ כותכין האמת כשימו' מחולי זה שדה זה הוא של זה ושדה זה הוא של זה מחמת צוואתו שציוה בעודו שכ"מ ולדעת התוס' ספ"ק דגיטין דמתנת שכ"מ חל למפרע יכולין לכתוב אפילו שמעכשיו הוא שלו כשיתקיים התנאי דהיינו כשימות ואין לחוש שמא יחזיר בו דממ"נ אם יבורר בעדים שחזר בו ממילא יתבטל פס"ד כיון שנתבטל התנאי דידוע הוא שמתנת שכ"מ כתנאי אם לא יחזור בו וכי אין הדיינים יכולין ליתן פס"ד על תנאי כשיקיים זה התנאי הרי זה שלו ואפילו אם יחזיר בפניהם הן עצמן נאמנים לומר שחזר בו אח"כ דחזרה של שכ"מ כעדות אחרת דמי ואין בזה משום חוזר ומגיד ואם לא יחזור בפניהם הרי הן יכולין להעיד אחר מותו על המתנת שכ"מ והב"ד דנין ע"פ עדותן ול"ח דילמא הדר ביה כמ"ש התוס' אם כן מה"ת לא יהיו יכולין לכתוב כן בחיים פס"ד כזה דהא אם לא יבורר הדבר שחזר בו יכולין לזכות המקבל לאח"מ ומה לי שכותבין לאח"מ או שכותבין מחיים ואם יבורר שחזר בו אפילו אם יכתבו מחיים אינו מזיק להיורשים אבל בש"ס דמיירי בקנין מעכשיו ולאח"מ בעסוקין באותו ענין מקשה הש"ס שפיר דהא רצו עושין דין דומיא דרצו כותבין קתני ורצו כותבין דהיינו שעושין שטר יכולין לכתוב שעכשיו הוא שלו דאין לחוש שמא יחזור בו בעודן עסוקין באותו ענין דהא מבואר בסי' קצ"ח סעיף ח' דאם כבר כתבו השטר שא"י לחזור בו וא"כ כשעושין דין משמע ג"כ דיכולין תיכף לכתוב פס"ד שהוא כבר של זה וע"ז מקשה הש"ס שפיר כיון דלאו עדים הן ואין בכתיבתן דין שטר ועדיין יכול לחזור בו א"כ ודאי דיש לחוש שמא יחזור בו עדיין בפניהם והן לא יהיו נאמנים שוב לומר שחזר בו ואינו של המקבל כיון שכבר העיד שהיא כבר של המקבל ולמיעקר סהדותייהו קאתו ויש בזה משום חוזר ומגיד ומ"ש בקצה"ח דכשנותן בתורת ירושה לא' מבניו דמצי להנחיל כמבואר בסי' רפ"א וציווה כשהוא שכ"מ והנחיל לא' מבניו בתורת ירושה שוב א"י לחזור בו רק ליתן לאחר בלשון ירושה אבל לחזור בו סתם א"י ולפעד"נ דיכול לחזור בו דהא כתב הב"י בשם הנ"י דהא דיכול להנחיל הוא דוקא בכל הנכסים אבל במקצת בעי קנין דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכ"מ במקצת דלא בעי קנין שאמר בל' ירושה ולפ"ז ג"כ יש להוכיח דיכול לחזור בו דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכ"מ בכולה שא"י לחזור בו כשאמר בל' ירושה אלא ודאי דכיון שאינו תופס הירושה רק אחר מיתה יכול לחזור בו קודם מותו ועוד דאי כדברי קצה"ח א"כ כשנותן מתנה לא' מיורשיו לעולם א"י לחזור בו דהא ל' מתנה בראוי ליורשו ל' ירושה הוא כמבואר בסי' רמ"ח ע"ש א"ו כדכתיבנא:
ב סָעִיף ו ואם פי' בהדיא שנותן לו במתנה תמוה מאוד דהא לעיל בסי' רמ"ח סתם דל' מתנה ליורש ירושה הוא ואם כוונת הרמ"א הוא שאמר בפי' שלא לשם ירושה ורימז זה במ"ש על סי' רמ"ח קשה למה קיצר ולא כתב כן בפי' ועוד קשה על המרשים שכתב כן בשם מהרי"ל ור"מ בשם י"א ודבר זה מתורת הרמב"ם למדנו בסי' רמ"ח ולכן נראה דהג"ה זו צ"ל בסוף ס"ז שהוכיח בד"מ דלענין אפוטרופוס בעינן דוקא שיאמר בפי' ל' ירושה והא כל מתנה סתם ליורש ל' ירושה הוא ואפי' הכי הוי אפוטרופוס באומר ל' מתנה לבן א"כ ה"ה סתם וזה רומז בהגה"ה ג"כ כאן דמבואר בסי' רמ"ו דאם אמר בפי' לשם מתנה ליורש דהוי אפוטרופוס אע"ג דבכל מקום ל' מתנה ליורש ירושה היא מ"מ לענין אפוטרופוס מתנה הוא א"כ ה"ה בסתם וכל כמה דלא אמר בפי' הוי אפוטרופוס וא"ש דברי המפרשים דדין זה הוא באמת מתשובת מהרי"ל והד"מ כמבואר בטור בב"י ובד"מ ע"ש:
ג סָעִיף ח לבני בבכורתו עסמ"ע שכתב ולא אמר כראוי לו ע"ש ומשמע מדבריו דאם אמר כראוי לו אפי' אמר בבכורתו או בחובו דמ"מ הוי מתנה וכ"כ בפרישה ותמי' לי דבשלמא כשאמר סתם תנו לפ' בכור או לבע"ח דיש לספק אם הוא מתנה או בחובו לומדין הכוונה לישנא יתירה אבל כשאמר בפירוש בחובו או בבכורתו שפי' בהדיא שיקח זה בעד חלק הבכורה או בעד חוב והיאך נכחיש מכח הלישנא יתיר' דכראוי לו מה שאמר בפי' ומה שהביא בפרישה ראיה מדברי הנ"י פי"ג שכ' בתי' בתרא דכשאמר כראוי לו הוי כאילו לא אמר בחובו וכו' בנימוקי יוסף שלפנינו ליתא להאי גירסא כלל וכ"ה בגירסא שלפנינו דכשאמר כראוי לו לא הוי כאלו אמר בחובו וכו' וכוונתו דלא אמרינן בראוי לו בחובו כקושי' הש"ס וכן ממ"ש הרא"ש וכן לפ' בחובו כו' ג"כ לאו ראיה הוא דהא בלאו הכי ט"ס יש שם ברא"ש ויש להגי' ג"כ בהרא"ש וכן לפ' בע"ח ולא בחובו ואם הי' הנכון כדברי הסמ"ע ודאי דלא הי' מישתמיט התנא והפוסקים למינקט רבות' גדולה כזו דאפי' אמר בחובו כראוי לו דהוי מתנה נוספ':
ד סָעִיף ח אין לו אלא ר' זוז עיין ש"ך ס"ק י"א ונרשם בטעות וצ"ל רשום על היש חולקין ואומרים אם אמר סתם לבני פ' וע"ז צ"ל הרשימה של הש"ך ועיין סמ"ע ס"ק י"ח הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו וכו' ולכאורה הוא תמוה מאור דהא זה הוי כאלו אמר לבנו הפשוט שלא יירש יותר מר' זהובים דאין בדבריו כלום לגרוע מחלק ירושתו ולא מהני רק כשמוריש לבניו האחרים בל' ירוש' וצ"ל דכאן מיירי ג"כ בהכי שחילק כל נכסיו ואמר שנותן לראובן ר' זהובים בירושתו והמותר ירשו היורשים (וכן מוכח בת' מהר"א ששון סי' קמ"ז) וקמ"ל דלא אמרי' דהר' זהובים הן מתנה יותר על חלק ירושתו והמות' יחלקו כל היורשים רק דתלינן שכוונתו דהר' זהובים הן בעד חלק ירושתו והמות' שייך לשאר היורשים משא"כ בבכור שא"י לגרוע חלק ירושתו ע"י מה שנתן בל' ירושה לאחרים:
ה סָעִיף ח או לפ' בע"ח עסמ"ע ס"ק ך"ב שהביא בשם הד"מ דמ"ש הטור דידו על העליונה הוא דלא כהרא"ש דהרא"ש ס"ל דכשאומר לפ' בע"ח דהוי מתנה והוא תמוה דהא הרא"ש גריס בש"ס לפ' בע"ח דלא כדעת התוספות בכתובות דגרסי לבע"ח וע"ז קאמר הש"ס דדוקא באמר כראוי לו ומשום לישנא יתירה משמע שבלא אמר כראוי אינו מתנה רק שידו על העליונה נראה לגרוס בהד"מ דהוא דלא כהתוספות וט"ס הרא"ש:
ו סָעִיף ח מלבד עישור נכסים לכאורה קשה דמ"ש מאומר סתם לאשתי דאינו רק ידה על העליונה ונראה הטעם דבת בעישור נכסי בע"ח דאחי ולא בע"ח דאבא וכיון שאביו אינו בע"ח שלה כלל בודאי מתנה נתן לה:
ז סָעִיף ט וי"ח כזה וע"ל סי' קי"א ולעיל בסי' רמ"ו סעיף י' מוכח דהעיקר כדיעה הראשונה מדלא הניח הרב שם ולא הביא כלל הי"ח:
ח סָעִיף י בנו קודם עסמ"ע ס"ק ך"ז ועיין פרישה שמבואר שם דבעי' דוקא שפי' הסך שנתן לבנו ע"ש ולפענ"ד לא נהירא כלל לחלק דמה הפרש יש בין שפירש הסך ובין שפי' ואמר שליש או רביעי ועיקר החילוק הוא בין אם אמר בפי' ל' מתנה שאז אפי' ביורש הוא לשון מתנה אבל אם אמר לשון שיכולים לומר שהוא ל' ירושה כענין אחריך לפ' כגון שאמר נכסי לפ' או יהא לפ' כמו שהביא הב"י בסי' זה בשם תשוב' מהרי"ל בד"ה וכתב ה"ה בפ"ט מה' זכיה ה"נ לענין זה דוקא כשאמר ל' תנו או ינתן שהוא ל' מתנה לענין אחריך ה"נ הוי מתנה לזה אבל אם אמר ל' יהא או יטול או נכסי לפ' דהוי ל' ירושה לענין אחריך ה"נ הוי ל' ירושה לענין זה וכ"ה בתשובת רשב"א סי' תתפ"ז וז"ל ויראה דאפי' חלק כל נכסיו למי שראוי ליורשו דאמר בלשון ירושה כגון ירש פ' או שאמר יטול פלו' שאף זה ל' ירושה שכל זמן שנתן ליורש בל' ירושה הירושה כבע"ח אבל אם חילק כל נכסיו אפילו ליורשיו בלשון מתנה כגון שאמר תנו כו' הרי מבואר שעיקר החילוק הוא בין שאמר בלשון שאפשר לפרשו בלשון ירושה ובין שאמר בלשון שהוא רק לשון מתנה ומזה מוכח ג"כ אף שמבואר לעיל דיטול לשון מתנה מ"מ זה דוקא באחר אבל ביורש לענין אחריך ולענין דינא דהכא לשון ירושה הוא ואף שבאחריך רבים חולקין ס"ל דבעינן דוקא שיאמר לא משום ירושה מ"מ בדבר שהיא מעליותא להיורש דנין אותו ג"כ בל' מתנה דכשכתב בלשון מתנה להיורש ארכבי' אתרי ריכשי כמ"ש מהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' ע"ש:
ט סָעִיף יא שהרי גילה דעתו שממה שיש לו דין זה הוא מה"ה בפ"י מהלכות זכיה בשם הריטב"א ושם סיים אבל אם נאבדו המעות לא נאבדו אצל מקבל מתנה אא"כ נתן לו דבר מסויים ע"ש ולכאורה קשה דהא אפי' באמר סתם תנו לו ר' זוז או שאמר מנכסי נגנב או נאבד מקצת ממעות מעורבים הכל לפי חשבון כשלא נתן דבר מסויים כמבואר בדף י"ט וגם קשה על הטעם שכתב מפני שגילה דעתו דהא אפי' בסתם תנו לו ר' זוז מה שנחסר אחר כך לפי חשבון כמו בנגנב או נאבד ועיין בר"ן וברשב"א שהביאם הב"י שכתבו בהדיא כן לכן נראה דהא שכתבו הר"ן והרשב"א דבאומר סתם תנו ר' זוז ואחר כך נגנב או נאבד דההפסד לפי חשבון הוא דוקא כשנגנב או נאבד אחר מיתת הנותן דהא הר"ן כתב הטעם בהא דההפסד לפי חשבון משום דהוי כשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דההפסד לפי חשבון ולפ"ז נראה כיון דמתנת שכ"מ הוא ולא מקנה רק לאחר מיתה נעשה המנה כשל המקבל והמאתים של היורש ודמי בשעת מיתה כשנים שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל מה שנפסד מחיים שעדיין לא היו המעות לא של היורש ולא של המקבל לא דמי כלל להא דב' שהטילו לכיס כיון דההפסד הי' קודם שנשתתפו דבשלמא מייני המבואר בסעיף י"ג באומר שהקנה מדבר מיוחד דמי לחושב כמה שיש לו המבואר בסעיף י"א כיון שהיין ידוע הוא ולכך לרש"י יכול לומר שלך נאבדו ולהתוספות כיון שהוא מעורב הוא לפי חשבון ואפי' החמיץ קודם מותו הוא מטעם כיון שדבר מיוחד הקנה יכול לומר לו הרי מתנה שלך מבוררת ושלך החמיץ ונהי שאינו יכול לומר לו שזה החביות שהקנה אחר מותו לדעת התוספות כיון שהוא מעורב כמ"ש הר"ן מ"מ אפי' אם הקנה בכל חביות הרי חלק משלך החמיץ משא"כ באומר ר' זוז אפי' אמר מנכסי הרי הוא כאומר משלי כמ"ש הב"י בשם הר"ן והוי כאילו אמר שינתן לו ר' זוז ממה שישאר מנכסי אחר מותי דהא איני ידוע כמה יש לו עכשיו ואין המקבל מפסיד בההפסד שהי' בנכסים קודם מותו רק היכא שמנה כמה שיש לו נכסים אין נותנין לו רק מהמקובץ לפי חשבון אף שנפסדו קצת חובות בחייו ודוקא מחמת הפסד קילקול החובות חשבי' לו גילוי דעת כיון דכל אשראי ספק אתי ויש לומר דמשום הספק חשוב הסך אבל לענין אבידה חשבינן ליה כאמר סתם מנכסי ואין המקבל מפסיד בגניבה ואבידה שהיה בחיי הנותן רק ההפסד שאחר מיתת הנותן הוא לפי חשבון משום טעם הר"ן דהוי כשנים שהטילו לכיס:
י סָעִיף יג צריכין ליתן לו מנה אחר הרב קיצר כאן דלא בא לומר רק שא"י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמכ"מ ההפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר' זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י"ט וכן הוא בתשובת הרשב"א הביא הב"י בהדיא דההפסד לפי חשבון:
יא סָעִיף יד זכה באותו בית שמחזיק ק"ך במשנה למלך פ' י' מה' זכיה נסתפק במי שהיה לו צרורות כסף וציוה לאחד ליתן לו צרור מק' והיה לו בכל צרור ק"ך זהובים אי דמי לדין זה שיזכה בכל הצרור אף שיש בו ק"ך ולפענ"ד דלא דמי כלל דבשלמא בדין דבית משמע כל הבית ואם נותן לו מבית זה המחזיק ק"ך ברוחב ק' הרי אין נותנין לו רק חלק מהבית ולא כל הבית אמרי' דטעה וסבר שאינו מחזיק רק ק' אילו הוי ידע שמחזיק ק"ך ג"כ היה נותן לו כל הבית דנותן בעין יפה נותן ואמרי' ודאי דנתן לו כל הבית ולא חלק הבית אבל בצרור מעות דאין קפידא אם יקח מהצרור הד' זהובים לעצמו וכיון שאמר ק' זהובים הרי רואין שאין רוצה להקנות לו רק ק' זהובים:
יב סָעִיף טז אין לחם לתת עד שתינשא עסמ"ע ס"ק ל"ה וכבר תמהו על זה בעל קצה"ח והגאון מ' עוזר בש"ע ח"מ השניים דפוס אמשטרדם דבלא אמר תנו אינו זוכה המקבל כמבואר בסעיף ב' בהג"ה ומסקי דעיקר החילוק בין אם אמר תנו מאתים זוז לנדוניא אז הנדוניא שאמר היא רק כמראה מקום להמקבל ולכך נותנין לה מיד משא"כ כשאמר חפצים לנדוניא אז אין נותנין לה רק כשתנשא וכן עיקר:
יג סָעִיף יז אין נותנין להם אלא שקל עסמ"ע ס"ק ל"ז עד א"נ דמתו בניו בלא בנים כו' פי' דאז הירושה חוזרת לאב ואחיו מיניה דאב ירתי והירושה הבא ממנו יכול להפסיק והש"ך השיג עליו מהש"ס וכתב הוא שעיקר הטעם משום דלשון מתנה שכתב לזה מהני להשני ע"ש ואף דלשון מתנה ליורש ירושה הוא מ"מ הא כתב מהרי"ט בחלק ח"מ סי' ע"ד דארכבי אתרי ריכשי ויש בלשון זה ג"כ לשון מתנה:
יד סָעִיף יח בין אמר מנה סתם עסמ"ע ס"ק ל"ט דקמ"ל דלא חיישינן למנה קבור והנה בתשובת רמ"א סי' צ"ב כתב בשם הריב"ש דדוקא באמר תנו לא חיישינן למנה קבור אבל בלא אמר תנו חיישינן למנה קבור ע"ש אמנם ממ"ש הרמ"א להלכה בס"ס ר"מ בנתן קרקע סתם דאמרי' דודאי לא כוון אלא על קרקע הידוע ול"ח שמא יש לו קרקע אחר ע"ש ודין זה הוא מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס רנ"ג והרשב"א למד זה מהא דלא חיישינן למנה קבור ומזה מוכח דלא ס"ל כהרי"ף דאל"כ ליכא ראיה משם דשם באמר תנו מיירי וע"כ דהרשב"א ס"ל דכל שאמר קרקע או מנה אפילו לא אמר תנו אמרינן דודאי כוון על הקרקע ומנה מנכסים הידועין וכמ"ש הרמ"א אמנם אם לא אמר כלל רק שיש שטר או עידי פקדון לכאורה נראה דאף שהאמין להמפקיד כשיאמר שלא החזיר מ"מ יש לחוש למנה קבור דלא מבעיא כשהוא מעות פקדון שדינם בקבורה ודאי דיש לחוש לשמא קבור המעות פקדון אלא אפי' הן חפצים מ"מ הא יש לחוש שמא הן טמונים במקום אחר וראיה לזה מהא דנותן כל נכסיו דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר בסי' ר"ן סעיף י' וכיון דחיישינן לזה אלמא דשכיחא הוא ומה"ת לא טענינן כן להיורשים דלמא הפקדון הוא במקום אחר אך קשה מהא דסי' ק"ח סעיף ד' בשטר עיסקא על היתומים די"א דאין טוענין להם נאנסו וחייבין לשלם ע"ש ואמאי הא נהי דאין טוענים להם נאנסו מ"מ נטעון להם שמא העסק הוא במקום אחר ואלו הנכסים הנמצאים שלו הוא ובמה נשתעבד הנכסים שלו לשלם בעד הפקדון של העיסקא שהוא במקום אחר ונראה דהנך פוסקים סברי כהך דיעה דסי' שמ"א ס"ד בסמ"ע ס"ק י"ג דחשיב פשיעה דהיה לו להודיעו ונשתעבדו נכסי האב והא שכ' הש"ך שם והוכיח מהא דב"ב דף ע' דאמרי' אימר מלאך המות אנסי' אלמא דקיי"ל דהוי אונס אפשר לומר דלא אמר הש"ס סברא זו אלא היכא דאיכא הוכחה שלא החזיר דאפשר שפשע ולא הודיע תיכף וסמך עצמו שידוע קודם מותו וקודם מותו אנסי' המלאך המות וכיון שי"ל שהחזיר ממילא פטור אף שפשע במה שלא הודיע אבל הכא שפשע במה שלא הודיעו ממילא חייב כיון שא"א שיוחזר הפקדון מחמת שלא הודיעו הוי כנאבד בפשיעתו:
טו סָעִיף יח אבל היכא דלא אקני עש"ך ס"ק ך"ד וך"ה שכתב דמיירי שפי' שהוא במתנת שכ"מ ובזה כתב ליישב קושי' הסמ"ע מה שהניח בצ"ע ע"ש ודבריו תמוהין מאוד דכשפי' שיהיה במתנת שכ"מ קונה אפילו בלא קנין מטעם דדברי שכיב מרע וקונה אפילו מטבע והלואה כמבואר בסי' ר"ן ס"ק ט' ובש"ע כתב דאינו קונה אלא בקנין ולא קנה מטבע והוי מסתמא מצוה ועסמ"ע ס"ק מ' ודבריו אינם מובנים כלל דודאי אין חילוק בין כל נכסיו בין מקצת במצוה מחמת מיתה ומחלק כל נכסיו מחמת אומדנא אמדינן דמחמת מיתה מצוה:
טז סָעִיף יח אפי' בקנין לא קנה אמנם אם אמר מנכסי ולית ליה מעות בעין אמרינן דשוה קאמר וקנה כמבואר בסעיף י"ט:
יז סָעִיף יט יש מי שאומר בס"ק י"ח סתם במקנה מנה דלא קנה דדעתו אמטבע ולא אשוה מנה ולא כתב היש מי שאומר רק אדיני' שהזכיר באבידה:
יח סָעִיף כ הלוואה שיש לו ביד עכו"ם נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיורש שני חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עכו"ם ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש"ס בב"ב דף קל"א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כך א"י לעשות יורש לדשב"ל מ"מ נראה דמהני לעשות יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכה דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים לא שייך סברא זו אבל אם לא עשאו ליורש רק על הלוואת עכו"ם יש לומר דשייך בזה סברת הד"מ דלא נתכוין למתנה גמורה:
יט סָעִיף כד מי שנתן נכסים לבניו ולבתו היינו שאמר בפי' שיחלקו כולם ביניהם חלק בחלק דאלת"ה קשה הא מבואר בסעיף זה דאם אמר לפ' ולבניו דפ' נוטל מחצה ועסי' רע"ז דאפי' הנפרטים מרובין והכלל מועט המועט נוטלין בשוה עם המרובין וגם מבואר שם דהראוי לבנים לבנים אלא ודאי כדכתיבנא:
כ סָעִיף כט נכסי לטוביה ועב"י בטור בסי' רמ"ז שאם אמר נכסי לקרוביי או לקרובותי שבכלל זה הן הקרובים הפסולים לעדות:
כא סָעִיף כט שחייב לטוביה עש"ך ס"ק ל"ט שחולק על הריטב"א שאפילו במתנה דהוי כאילו הוא שותף בנכסים אפי' הכי יכול לדחותו ועמש"ל בסי' ע"ו דדוקא בחוב שהוא שיעבוד הגוף יכול לדחותו אבל בפיקדון כמו בא' מכם הפקיד לי מנה אף במקום דלא היה לו למידק ושניהם טוענים שמא דהדין דיחלוקו ואין יכול לדחותו:
כב סָעִיף לב העולין בערכאות וכו' עסמ"ע ס"ק ע"כ הטעם דהשטר ראיה בעלמא היא דדברי שכ"מ הוא הקנין ע"ש ואף אם ציווה להערכאות לכתוב וליתן ואף דבישראל כה"ג חיישינן לשמא לא גמר להקנות כ"א בשטר כמבואר בסמ"ע סי' ר"ע סעי' ט' דבעינן מה"ט שיגיע לידו השטר מחיים אם כן לא קנה דזה אינו דהא דינא דהתם הוא אפילו במטלטלין אף דשטר במטלטלין לאו קנין הוא רק דחיישי' לקפידא בעלמא דשמא לא גמר להקנות עד שיגיע השטר לידו וכיון שהגיע השטר לידו מחיים קנה אף שהשטר לאו בר קנין הוא:
א סָעִיף א לבקר. עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ג ובתשו' רש"ך ח"ב סי' צ':
ב סָעִיף א דין. ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינין והן ידונו ביניהן ע"פ כתב הצוואה. סמ"ע:
ג סָעִיף א אחר. אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם:
ד סָעִיף א ביום. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא"כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי' ז' ע"ש בדברי הט"ו. שם:
ה סָעִיף ב יזכה. וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה. המבי"ט ח"א סי' קנ"ג וע"ש עוד בסי' קצ"ז ורי"ב ובתשובת מהר"א ששון סי' פ"ג ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ז':
ו סָעִיף ב יהנה. דבכה"ג לא אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני ע"ז וי"א דהוי קנין דברים וי"א דמהני עי' ד"מ. סמ"ע:
ז סָעִיף ב מניח. דוקא בשכ"מ שכן דרך לשון שכ"מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה"ג לא מהני לכ"ע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכ"מ ובסעיף שאח"ז כתב לשונות אלו כו' י"א דה"ה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כ"ע מודו דל"מ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכ"מ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכ"ל הסמ"ע ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שהאריך בזה ועמ"ש בסי' ס"ח ס"א בהג"ה ועיין בדברי ריבות סי' רכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ל סי' י"ט ובתשובת רש"ך ס"ס קע"ג ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשובת רשד"ם סי' שי"ג שנ"ז תל"א ותל"ב. ש"ך:
ח סָעִיף ב יפול. דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמ"ע:
ט סָעִיף ג שאינם. דדוק' בשכ"מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם:
י סָעִיף ד תלך. עיין תשובת מהר"א ששון סי' קפ"ח:
יא סָעִיף ה הפילה. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג:
יב סָעִיף ז רמ"ו. ולפי מ"ש שם הרמ"א בהג"ה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א"כ ג"כ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים כ"כ מהרש"ל בתשובה ולא כהטור ע"ש. ש"ך:
יג סָעִיף ח עודף. דכיון דלא הוה צ"ל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמ"ש הט"ו בסי' רי"ד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ"ל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע"ש כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב ובמהר"א ששון סי' קמ"ו ובתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ג:
יד סָעִיף ח בבכורתו. פי' ולא אמר כראוי לו סמ"ע:
טו סָעִיף ח בחובו. ואפילו תפס הבע"ח מוציאין מידו. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב. ש"ך:
טז סָעִיף ח פשוט. דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמ"ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משא"כ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו' ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבע"ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן מש"ה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמ"ע:
יז סָעִיף ח חובי. דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם:
יח סָעִיף ח חולקין. ס"ל דלא אמרו בש"ס דצ"ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג"כ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או לאשתי אז אין צ"ל כראוי לו. שם:
יט סָעִיף ח לפלוני. עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת ע"ש ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קמ"א ע"ב וע"ג ועי' בסמ"ע שכתב דלא ס"ל להרא"ש דהוי מתנה אלא באומר לבע"ח ולא באומר לפלוני בע"ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבע"ח לענין רבית ע"ש. ש"ך:
כ סָעִיף ט תנו. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל"א ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ב ובתשו' ן' לב ס"ב סי' ל"ו:
כא סָעִיף ט נמלך. פי' דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומש"ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ור"ל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי' ר"נ סי"א ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כע"ש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו' ע"ש. סמ"ע:
כב סָעִיף י ממקבל. דמתנת ש"מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת"י גובה ממנו לסברא זו כ"כ הב"י ר"ס ס"ט בשם הריטב"א עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' כ"ד ובתשו' רשד"ם סי' ר"ג וסי' שכ"ח. ש"ך:
כג סָעִיף י הקדימו. דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר כ"כ הרשב"א והנ"י ודינו כמ"ש הרמ"א בס"ט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמ"ע:
כד סָעִיף יא צוה. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר' זוז. שם:
כה סָעִיף יב מתנות. מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקי"ל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמ"ש בסי' רמ"א סי"ב ובטא"ע סי' ל"ח ע"ש חדא דבשכ"מ קי"ל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואי"צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש' נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב"ן בס' המלחמות באריכות ע"ש שהשיג על הרז"ה והתו' וכוותיה קי"ל להלכ' וכ"כ הב"ח. ש"ך:
כו סָעִיף יג ונאבדו. אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמ"ע:
כז סָעִיף יג בין. ודלא כהרא"ש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב"ח וע"ל ס"ס רי"ד ובסי' רמ"א ס"ד. ש"ך:
כח סָעִיף יג ובירר. דמ"מ לא קיימו צוויו דהוא לא א"ל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד מש"ה עדיין כל הנכסים באחריות המנה כ"כ הב"י בשם הרשב"א:
כט סָעִיף יד ק"כ. אבל טפי לא כ"כ הנ"י בשם הריטב"א אמנם הנ"י השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר ע"ש עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' ע"ה. ש"ך:
ל סָעִיף טו להוסיף. כמבואר בא"ע סי' ס"ו ע"ש ובתשו' רשד"ם סי' תל"א:
לא סָעִיף טז שתנשא. כתב בד"מ בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל. הג"ה סמ"ע:
לב סָעִיף טז עיקר. וכ"פ ר"י ן' לב ס"ב סי' ע"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' סו בשם הגהת מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה עכ"ל ונראה דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשו' ר"י ן' לב ס"ב סי' הנ"ל וסי' יב יג ובס"ג סי' נח וע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' נג ובתשו' ראנ"ח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. ש"ך:
לג סָעִיף יז אלא. רבותא הוא דה"א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ"ל דאפ"ה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. כ"כ הסמ"ע וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קפח ובתשו' רש"ך ס"ב סי' צג ובתשו' רמ"א סי' צב:
לד סָעִיף יז אחרים. אע"ג דאותן אחרים אינם ראוין לירש מ"מ מהני בהו ל' ירושה מכח ל' מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כ"ד וכמ"ש בסי' רפ"א ס"ו ע"ש והכי מוקמינן לה בפ' י"נ ודלא כב"י ובלא"ה צ"ע מ"ש לחלק בשם רש"י בין היו לבנים בנים או לאו דבש"ס מוכח דליתא דאל"כ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו' מהר"א ששון סי' קס"ו וקפ"ח ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' יז ע"ש. ש"ך:
לה סָעִיף יז שקל. והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואע"ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר בסעיף ל' שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא"כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמ"ע:
לו סָעִיף יח מצוה. לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא ר"ל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם:
לז סָעִיף יח ובמיפה. בטור בשם הרמ"ה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך ס"כ וצ"ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ"מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי' ר"ן סכ"ט דבעינן יפוי כח דאל"כ אמרינן מדהקנה לו ש"מ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא ע"י קנין ואין קנין לאח"מ אבל מתנת שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין וא"צ יפוי כח וכו' וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכ"מ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמ"ש בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי עכ"ל (*ולע"ד דברי הסמ"ע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודוק):
לח סָעִיף יח דמטבע. והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמ"ש הטור בסמ"ב לפי סברתו ע"ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמ"ע:
לט סָעִיף יט שלא. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו' מבי"ט ח"א סי' יח ע"ש ש"ך:
מ סָעִיף יט ממש. ע"ל סי' קכו ס"ג ובסי' פ"ח ס"י וע' בתשו' מבי"ט סי' ע"ה:
מא סָעִיף כ הלואתי. ע' בתשו' ראנ"ח סי' ע"ז:
מב סָעִיף כ תנו. נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בי רב וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והה"מ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמב"ם וכנ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע שכתב וז"ל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע"כ וכן משמע בט"ו ס"ס ס"ו ע"ש וכ"ד בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה. ש"ך:
מג סָעִיף כ למחול. פי' אע״ג דבעלמא המוכר או הנותן שט״ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ״ה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ״מ בשכ״מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ״מ וכ״כ הט״ו כל זה בסי' ס״ו סכ״ג וסכ״ו ע״ש ובע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע״כ ולא נהירא כו' עכ״ל הסמ״ע. והש״ך כתב דדברי הע״ש נכונים ע״פ התו' פ' הספינה ריש דף ע״ז ופ' הזהב וכן הוא בר״ן פ' הכותב ע״ש ובתו' פ' הכותב סוף (כתובות דף פ״ה) ונ״י פ' מי שמת ושאר פוסקים עכ״ל:
מד סָעִיף כ אבל. המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכ"מ וכתב הד"מ דמ"ש דלא סמכה דעתו אינו ר"ל של המקבל (כמ"ש הב"י ע"ש) אלא של הנותן וס"ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ"פ מהר"ם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר כו' עכ"ל ד"מ ובב"ח פי' בענין אחר ע"ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ"מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש"ך:
מה סָעִיף כ שהדירה. כ"כ הט"ו דינים אלו בסי' רי"ב והא דלא הקילו בשכ"מ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשט"ח לעיל ס"כ דה"ל כאילו כתב ומסר כו' נתבאר טעמו בהה"מ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משא"כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע"ש. סמ"ע:
מו סָעִיף כב חצאי. כגון שיש לו לכ"א שותף חצי דקל לכ"א וידוע שיש טורח בלקיטת ב' חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א'. שם:
מז סָעִיף כב נתכוון. הטעם דהמע"ה ועי' בטור שיש פלוגתא בזה די"א דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ' הב"י שם דדברי הרמב"ם פי"א דזכיה נוטין כי"א עכ"ל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ' שלזה נתכוין דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן ק"ק על הרמ"א דהל"ל האי אפילו יש לו כו' בלשון י"א כיון דהמחבר לא ס"ל הכי. שם:
מח סָעִיף כג יתנו. פי' הב"ד או יורשיו יתנו אותן ר' זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר' זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי' דיתנוהו לשתיהן עכ"ל הסמ"ע וכ"נ מתשובת הרמב"ם שהביא הב"י סי' רנ"ח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב' עיירות בבה"כ ואמר תנו ס"ת לבהכ"נ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו ס"ת לכל א' וצ"ע. ש"ך:
מט סָעִיף כד בשוה. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' י"ז וסי' ס"ח ובתשובת ראנ"ח סי' צ"ז ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ז וסי' צ"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' קצ"ח ועוד בתשובת רש"ך שם סי' קע"ג וח"ג סי' ח':
נ סָעִיף כד רביע. עיין בסמ"ע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה ע"ש:
נא סָעִיף כד המגיע. עיין בד"מ ס"ס ר"נ מ"ש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב' ס"ת ואמר שיהיו כמו שעשה פ' להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל לזה מקודם ע"ש. סמ"ע:
נב סָעִיף כה מודיעים. פי' לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק וע"ל סי' ר"כ. שם:
נג סָעִיף כז ונקבה. קמ"ל בזה דל"ת דמדקאמר ב' פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק' והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשב"ם הביאו הטור סמ"ב קמ"ל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכ"ל הסמ"ע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בש"ך מה שהביא בשם הב"ח דהקשה דברי הה"מ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ' דלק"מ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא ע"ש ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"א:
נד סָעִיף כז נקרע. קמ"ל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור:
נה סָעִיף כח לבן. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו ב' חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שא"א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי' בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' ע"ש שהאריך ובתשו' הרא"ש כתב עוד דאין להקשות על זה ממ"ש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאף דקאמר או או מ"מ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמש"ל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח שכ' קצת בע"א ול"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא"ש שם ר"ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משא"כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ"ז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע"ש ודוק כי זה ברור. ש"ך:
נו סָעִיף כט לו. דאמרינן מדהקדים נפשו ש"מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ"ש הט"ו בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ"ע:
נז סָעִיף כט קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג בשם ריא"ז. ש"ך:
נח סָעִיף כט שוין. בע"ש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ול"נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ"ל דפשיטא הוא אלא ר"ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא"ז יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע"ש:
נט סָעִיף ל סופדין. משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמ"ע:
ס סָעִיף לא היורשים. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם:
סא סָעִיף לא לראשון. פירוש דה"א מדלא אמר סתם תנו מנה לפ' בני והשאר יירש הכל ש"מ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר ר"ל המותר יהיה בן השני כיורש קמ"ל דלא אמרינן כן אלא דר"ל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה י"ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו כ"כ הטור בשם תשובת הרא"ש. שם:
סב סָעִיף לב צוואה. עיין בסמ"ע מ"ש בביאור לשון זה תשובת הרא"ש בדין זה ע"ש ובתשובת רשד"ם סי' ש"ד וע"ל סי' ס"ח ס"א בהג"ה:
סג סָעִיף לג ליפות. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ"ע:
סד סָעִיף לג יכולין. פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ט ס"ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב"ן סי' פ"ג אלא דקשה דזהו כלפי מ"ש הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו ע"ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש בתשובת הרמב"ן שם להדיא כו' עכ"ל הסמ"ע ובב"ח דחה דבריו ותירץ דרמב"ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא"ש מיירי באם השכ"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב"ן שכתב אם רצו העדים כו' וק"ל. ש"ך:
א סָעִיף א וצוה בפניהם כותבין. עי' בחשוב' שבות יעקב ח"ב סי' קס"ט שהביא תשובת מבי"ט ח"ב סי' קמ"ח שכתב וז"ל אין הצוואה ניתנת ע"פ עד אחד אפי' שיהיה חנם ודיין עכ"ז נ"ל שיוכלו לומר ליורש שיקבל בחרם שאינו מאמין שהוא אמת מה שאומר העד עכ"ל והוא ז"ל תמה עליו מאד מה צורך לקבל בחרם שאינו מאמין אחרי שהתורה לא האמינתו והאריך בראיות ומסיים נשתקע הדבר ולא נא' דודאי כל שצוה המוריש רק בפני עד אחד שלא בפני היורש שא"צ כלל לקיים דבריו ע"ש וכ"כ בתשוגת קרית חנה סי' י"ט ע"ש:
ב סָעִיף ב או יזכה. עבה"ט מ"ש וה"ה אם אמר יהא כו' ועמ"ש לעיל סימן רמ"ה ע"ג ס"ק ג' דה"ה אם אמר יהיה דלא כתשובת חו"י שנסתפק בזה ע"ש:
ג סָעִיף ב אני מניח לפלוני. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קי"ב שכתב דמה שרמז הש"ך ועיין במהרי"ק שורש צ"ד הנה מהרי"ק שם מייתי ראשונים חולקים חולקים על הרא"ש וס"ל שאין ל' מניח משמעות של כלום אך הש"ך בעצמו לקמן סימן רפ"א סק"ח פסק דלא כמהרי"ק אלא שט"ס שם במ"ש דהוא לשון ירושה וצ"ל הוא לשון מתנת שכ"מ וכדמוכח מתשובת דברי ריבות דמייתי ש"ך שם כו' והש"ך לא מייתי הכא לעיין בתשובת מהרי"ק לפסוק כמותו אלא אם יצטרך לעשותו סניף לסברות אחרות אבל לא לפסול צוואה בשביל זה ובתשובת רד"ך בית ל' נחלק עליו וכן בתשו' מהרי"ט סימן כ"ב לא עלה על דעתו לומר מניח לשון גרוע הוא כו' ועוד נ"ל דבזמנינו שנתפשט הוראות הש"ע בכל תפוצה לשון מניח הוא לשון המועיל בשכ"מ תו לא גרע מקנין או ל' שהסכימו עליו במדינה דמועיל כו' ובזה"ז גם הגאונים שבמרדכי ומהרי"ק יודו דל' מניח הוא לשון קנין המועיל עכ"ד ועמש"ל סימן רפ"א ס"ז סק"ו:
ד סָעִיף ב כך וכך לפלוני. ע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ח שכתב על נדון דידיה (וז"ל מה שאמרה השטאפין קלייד זאל אחותי פלוני האבין) הוא אף שכתב הש"ך (בבה"ט סק"ס) דאם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה. י"ל דאם היתה מדברת בלשון אשכנז (זאל זיין) ניחא משא"כ תיבת (האבין) אין סובל לשון יהא וטפי סובל לשון יהנה או יעמוד בהם כו' ודומה למ"ש מהרי"ק אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא כו' ואף שבריש הצואה נאמר בכל תוקף שטר מתנת ש"מ הא ניחא באם שלא היתה מזכרת עוד אצל שום אחד מהמקבלין ל' מתנה היינו מהמפרשים דקאי על לשון מתנה שבתחלה משא"כ בנ"ד שאמרה לאחותה הכלה ת"ק ר"ט במתנת ולאחיה פלוני שני (שניר) מרגליות במתנה י"מ דלשון מתנה בתחלה קאי עליהם אבל לזו לא יהבה במתנה ועוד דהא מבואר בגמרא ב"ב דף קצ"ח דדרשינן לישנא יתירא לטפויי ופסקו כן כל הפוסקים (לקמן ס"ח) אף אנו נאמר בנ"ד לישנא יתירא דטפויי שאמרה גבי אחותה הכלה ואחיה פלוני שיהיה במתנה כוונתה בשאר צוואה שלא יהיה במתנה ומטעם זה אני אומר ג"כ דמה שאמרה עוד שני מאות ר"ט (זאל גיגעבין ווערדין) לאמי וכן בגד (סמוט) שלי (זאל גיגעבין ווערדין) לפלוני אף דלשון (גיגעבין ווערדין) הוא לשון תנו מ"מ לישנא יתירא דטפויי בשאר מקבלין מוכיח דאינו לשון תנו רק י"ל אפוטרופסים שווינהו כו' עכ"ד ועמ"ש לקמן ס"ג סק"ו:
ה סָעִיף ג לשונות כו'. ע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ה שכתב להרב השואל וז"ל הנה מכ"ת תפס במושלם שלישנא דיקח הוה מתנה אפילו בבריא כאילו הוה הלכה פסוקה בלי מחלוקת וזה אינו כו' ודעת הב"י נראה דהוי ספיקא דדינא מדכתב הב' דעות בלשון י"א כו' (עמ"ש לעיל סי' רמ"א ס"ד סק"ה) אמנם נראה להוכיח שהב"י ס"ל דסברת הרא"ש שלשונות אלו מועילים כמו בבריא הוא עיקר דהא הוא פוסק שלשון מניח מועיל בש"מ דהוה לשון מתנה ממילא מוכח דס"ל שלשונות אלו מועילים נמי בבריא דאם לא תימא הכי קשה אמאי לא קחשיב רב ששת בפרק מי שמת נמי לשון מניח בהדי הנך לישני יקח יטול כו' אלא ע"כ שרב ששת איירי בין בבריא בין בש"מ ע"כ לא נקט לשון מניח בהדייהו כי ודאי לשון מניח לא מועיל בבריא ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שכ"כ להדיא והאריך שם לבאר דהא בהא תליא א"כ יפה כוון מר שתפס במושלם שלשון יקח הוי לשון מניח שכן דעת הב"י בהכרח אף על פי שכתב השני דעות בלשון י"א עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז:
ו סָעִיף ג וי"א שאינם מועילים. ע' בתשובת נו"ב סי' כ"ה בתשובה הגאון מוהר"ר יוסף זצ"ל שכתב על נידון דידיה וז"ל ועוד בר מן דין הרי דין זה הוא פלוגתא דרבוותא כו' ואם כן אין יכול להוציא מהיתומים אף מהנכסים שהיו בעת הכתיבה ועוד נלע"ד דאף הרמב"ן ז"ל וסיעתו מודים בלשון יתנו בני דלא מהני שהרי הרמב"ן ז"ל הובא בב"י כתב על דברי הר"י הלוי והרמב"ם דאינו מחוור שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידה לחלק אבל האומר יזכה ויטול במתנה זו משמע או במשיכה זו כו' וא"כ בנ"ד שאמר קנו ממני כו' אזי יתנו בני כו' הוי כמו קנין אתן לך דמאי שנא אמר שאתן או שיקנו בני אף דלכאורה י"ל דיש חילוק בין לשון אתן דהוי הבטחת דברים שמבטיחו שיתן לו מתנה אבל לא עכשיו ובין לשון שיתנו בני דלא שייך לומר שמבטיחו שיתנו לו בניו וא"כ הוא ל' שיתנו לו בניו ע"פ קנין זה כמו יטול לדעת הרמב"ן ז"ל אך ראיתי בחמ"ח באה"ע סי' ק"ט סק"א הביא בשם הב"מ דבבריא האומר תנו מאתים זוז הוי קנין דברים ומשמע דאף לדעת הרמב"ן ז"ל א"נ ע"כ צריכין אנו לחלק בין לשון יטול ויזכה היינו לשון של זכות ומשמע שיזכה מעכשיו לדעת הרמב"ן אבל אם אומר בלשון נתינה אין במשמעותו שום לשון של זכות רק הבטחה שייתן לו או דבורים בעלמא ולא שיזכה מעכשיו וא"כ בנ"ד אף להרמב"ן ז"ל לא קנה עכ"ד ע"ש עוד:
ז סָעִיף ד לתלות בטעות סופר. ע' בתשובת ח"ס סי' קל"ח שכתב ע"ד הפקפוק בלשון צוואה שכתוב בה שלשלת של זהב אתן לפלוני. ושכ"מ צ"ל תנו ולא אתן. טעות דמוכח הוא מתוך השטר וקלקול סופרים הוא כמבואר מלשונה שהיא אומרת אחר מיתתה אתן חפץ זה לפלוני ואיך תאמר שאז אחר מיתתה אתן וע' בתומים סי' מ"ט סק"ה ע"ש ע"ש:
ח סָעִיף ח לבעל חובי כראוי לו כו'. ע' בתשובת חא"ז פמ"א ח"א סי' ל"ד שכתב דדוקא היכא דהזכיר תנו לבעל חובי אז דוקא אם אמר כראוי לו אבל היכא דלא הזכיר לבעל חובי אלא אמר סתם תנו לפלוני ק"ק זוז אף שהיה חייב לזה מ"מ נראה פשוט דלא בחובו אמר לו ונוטלן יותר על חובו וכן מצאתי סברא זו בהגהת מרדכי סוף ב"ב כו' ע"ש:
ט סָעִיף ח זוז עודף. עבה"ט מ"ש דרשינן לישנא יתירא כו' והוא מדברי הגמרא ב"ב קל"ח ע"ב וע' בב"י לעיל ס"ס ס"א שהביא תשובת הרשב"א דאין כח בידינו לדון בדמיונות ללמוד מזה במקום אחר אלא המקום שאמרו אמרו כו' ע"ש וע' בתשובת פנ"י סי' ק"א מ"ש בענין זה והובא קצת לעיל סי' מ"ב ס"י ס"ק י'. וע' עוד בתשובת נו"ב סי' ג' והובא לעיל סי' י"ג ס"א ס"ק ב' ובתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ק' הובא בפ"ת לאה"ע סי' ס"ו סי"א סק"ו:
י סָעִיף ט אבל אם אמר כו'. ע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ד בענין צוואת בריא שהיה כתוב בה כמה פרטים על סדר א' ב' ג' כו' ובפרט הט"ז נאמר בזה"ל ששית לאחותי לאה מחוייב אני בחוב גמור לשלם לה כו' שעה אחת קודם מותו כו' או יורשי הנ"ל יתנו לאחותי הנ"ל חלק שביעית מכל עזבונו כו' אזי באותו חלק הנ"ל השטר פרוע כו' והנה אחר מותו יצאו עליו כמה שט"ח מכמה אלפים שהתחייב לשלם שעה אחת קודם מותו גם כתובת אשתו גם היה חייב להקהל כו' וכתב דהא ודאי שאחות הנעדר מחייבת לשלם ג"ב לפי חלקה כי תלמוד ערוך בידינו ב"ב קל"ח ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני כו' יצא עליו שט"ח כו' ולכאור' נראה בנ"ד שהיא הפסידה הכל שנ"ד דומה לסיפא שאמר ואחריו באשר שהמצוה מנה פורטים בסדר א' ב' לא לחנם אמר אצל כל פרט כמה הוא למנין הפרטי' אלא להורות בא על קדימתן ואיחרתן והוה כאילו אמר ואחריו בהיות שזכות של הזוכים בכל העזבון אמר המצוה בפרט הד' וזכות אחותו בפרט הששי ממילא י"ל שהאחות הפסידה שהיא אחרונ' כ"נ לע"ד אבל לא מפני שאנו מדמין נעביד עובדא אבל עכ"פ בהא לית ספיקא שצריכא לשלם לפי חלקה ואע"ג שיש מקום לומר כיון שהזוכי' בעזבון קרא אותם המצוה יורשי' יש גלוי דעת שכוונתו שיהיה להם כדין יורשים הזוכי' בירושה (ובסוף התשובה שם כתב דבאמת ע"פ הדין הם יורשי' גמורים מצד שבאים מכח אבא דאבא ע"ש) וא"כ הרי כתב הטור בסי' רנ"ג בשם תשו' הרא"ש (ע' בסעיף שאח"ז ובנה"מ שם) יעקב שצוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו שני שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בו ויצא עליו ש"ח ואמר הבן שתפרע הבת ב' שלישים ממה שקיבלה תשובה אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל כו' הרי שפסק הרא"ש שהיורש הוא מחוייב לשלם חוב אביו א"כ בנ"ד אם אנו נותנים להזוכים בעזבון דין יורשים מחוייבים הם לפרוע חובות של הנעדר אך באמת ז"א דכבר כתב בתשובת מהר"ם פדואה סי' נ"א דטעמא של הרא"ש בזה מכח אומדנא דנראה מדעתו דמתנת הבת עיקר לו והנשאר לבד יהי' ליורש כו' א"כ בנ"ד איכא אומדנא להיפך דנראה מדעתו דמתנתם של הזוכים הנ"ל היא עיקר ועכ"פ לא היה כוונתו שהם לבד ישלמו חובותיו כו' ולכן פשוט שגם האחות הנ"ל מחוייבת לשלם לפי חלקה לפחות מכח אומדנא כו'. וע"ש עוד בענין שטען האחות שאינה צריכה לשלם כלל מחמת שבצוואה זו נאמר בזה"ל או יורשי הנ"ל יתנו לאחותי חלק השביעית מכל עזבוני כו' באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבוני שהנחתי אחרי בשעת מיתתי יהיה המיעוט מחמת איזה דבר שיהיה מה שיגיע לאותו הפעם חלק השביעית יתנו לאחותי הנ"ל כו' וא"כ לישנא יתירא לטפויי אתי לרבות ג"כ מה שיתמעט ע"י מה שהוא חייב בחוב גמור והיורשים טענו שבא לרבות צרכי קבורה ומה שצוה לתת לעניים זה לא ינוכה לה אבל החובות ינוכה לה שזה אינו בכלל העזבון כי מה שחייב קודם מותו לא יפול עליו לשון עזבון כו' גם רוצים לנכות לה מה שהוציאו הוצאות להציל העזבון מיד העירנים שהיה כלל העזבון בסכנה ע"י אכלי קורצי כו' והשיב שהדין עם היורשים ואין בידינו לפטרה מן החובות מחמת לשון זה באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבונו כו' כי אין בכלל לשון מיעוט העזבון מה שיגבו לב"ח כי אותו הסך כבר חסר הוא בחייו אע"פ שעדיין לא נגבה וראיה מדברי (הר"ן) הנ"י [ר"פ] מי שמת גבי אבעיא דר' ירמיה בע"ח מהו שימעט כו' שכ' ודוקא מלוה בע"פ הוא דמספקא לן אבל במלוה בשטר פשיטא לן דממעט דמלוה בשטר כמאן דגבי דמי כו' (ע' באה"ע סי' קי"ב סט"ו בח"מ וב"ש שפסקו דלא כהנ"י בזה) וא"כ בנ"ד ע"כ שלא נתכוון המצוה על מיעוט זה אלא מה שיתמעט ע"י שיתיאשו חובות או יוזלו הסחורות וכיוצא בזה אבל פרעון החובות בשטר לא מיקרי מיעוט העזבון שהניח אחריו וממילא קם דינא שאחות הנעדר מחוייבת לשלם חלקה לחובות שבשטר. ויותר מזה נלע"ד לפי שביארנו שלהזוכים הנ"ל יש להם דין יורשים גמורי' א"כ מחוייבת ג"כ לשלם חלקה אפי' בחובות בעל פה דאף שלענין מזון הבנות פסקו הפוסקי' שלא חשבינן כאילו נתמעטו הנכסים בחייו מחמת חוב בע"פ היינו כיון דהוא אבעיא דלא איפשטא אמרינן הנכסים בחזקת הבנים קיימי שהם היורשי' ממילא שמעינן אי הוה איפכא שהיה זכות להבנים שיחשבו כאילו כבר נתמעטו בחייו ע"י חוב בע"פ היינו אומרי' כן לזכות היורשי' א"כ בנ"ד נמי יש לנו לומר לטובתם כאילו נתמעטו בחייו ולכן מחוייבת האחות לשלם לפי חלקה גם לחובות בעל פה שהיה חייב אחיה המלוה בחייו כי כל הספיקות שיולדו בינה לבין היתומי' הם נקראי' מוחזקים גם לענין שארי דברים שנתמעט העזבון על ידם נלע"ד אם הם דברים דלא שכיחי גם להם צריכה האחות ליתן לפי חלקם כי יש לאמוד דעת המצוה שלא היה דעתו על זה כו' וע"י כן נגרע כח האחות גם עבור שלקחו העירנים כי גם זה לא שכיח שיהיה בישראל אכלי קורצי כו' עכ"ד ע"ש:
יא סָעִיף יב כל איזה מהם שירצה יקח. כתב בספר שער משפט נשאלתי במעשה שאירע בשכ"מ שחילק נכסיו לבניו והיה לאשתו שטר כתובה משך מאה אדומים וכל התכשיטין השייכים לגופה וצוה לפני מותו שיתנו לה הכתובה ב' מאות אדומים ומן השייך לגופה יתנו לה רק החצי לבד וגם פטרה מהשבעת הכתובה ועתה האשה תובעת סך שני מאות אדומים ורוצית ליפטר בלא השבעת הכתובה ומן השייך לגופה אומרת שאינה חוששת לצוואתו כיון שחייב א"ע בכתובתה בכל התכשיטין וחצי התכשיטין הם שוים יותר ממאה אדומים והיורשי' טוענים שלא צוה ליתן ר' אדומים וגם לא פטרה מהשבעת הכתובה אלא באופן שלא תטול רק החצי מן התכשיטין. והשבתי שהדין עם היורשי' ולא דמי להאי דינא המבואר כאן כו' דדוקא הכא אמרינן שהברירה ביד המקבל מתנה ליקח ר' זוז ולא ישא בתו דכיון דאמר מתחלה תנו לו ר' זוז זהו העיקר בדבריו ומה שאמר וישא בתי צוואה אחרת היא וברצונו תליא מלתא אבל בנ"ד כיון דחזינן שדעתו היה לפחות לה מכתובתה לטובת היורשים דהא אמר בפירוש שלא יתנו לה רק חצי התכשיטין וחצי שוים יותר ממאה אדומים שהוסיף לה א"כ היכי מצינן למימר שהוסיף לה על הכתובה מאה אדומים עכ"פ ובענין התכשיטין תהיה הברירה בידה ליטול כולם דזה הוי תרתי מילי דסתרי אהדדי כו' וה"ה לענין פטור השבועה אמרי' נמי שלא פטרה אלא אם לא תטול רק חצי התכשיטין כו' וראיה ברורה מהא דאמרי' בפרק נערה דף מ"ג ע"ב כו' דמוכח משם דכל היכא שהבעל ייפה כחה בדבר א' וגורע כחה בדבר אחר אמרי' דמסתמא תלה זה בזה כו' עכ"ד ע"ש:
יב סָעִיף יב נותנין ליורשיה. ע' בתשובת קהלת יעקב ס"ס ד' שתמה על הרמ"א ז"ל בזה שהרי הוציא כן מדברי הת"ה סי' ש"ן ובאמת בת"ה שם ר"ל כן בתחלה לדמות להך דביצה דאמרי' ברתיה אי בעי נסיב כו' ואח"כ הביא בשם הסמ"ג והרי"ף דשאני התם דשתי מתנות הם ולא תלי חדא באידך אבל בנ"ד מתנה אחת היא ואם לא תקנה חגורה לא קנתה כלל וכן היא מסקנתו שם וא"כ מהתימה על הרמ"א ז"ל שהביא תחלת דברי התה"ד ולא הביא סוף דבריו. והזכיר שם דכבר עמד על זה הרב קצה"ח ופסק כסוף דברי תה"ד ושכ"פ בתשובת דברי ריבות יעו"ש (ע' עוד בקצה"ח מזה) . וע"ש עוד באחד שצוה ליתן לאמו סך מסויים וביאר שהסך הלז יותן בלאמברט ויונח ביד האפוטרופוס והפריצענט מזה יותן לה על הצטרכותה והיא תדור בביתו עם זוגתו באהבה ותשגיח על הילדים ואח"כ מתה הזקנה ובא יורש שלה לירש זה הלאמברט. וכתב דנרא' דאחר שכ' בפירוש שהמעות יושם ת"י אפוטרופס בלאמברט ויותן לה הפריצענט להצטרכותה הרי לא ניתן לה המעות רק לפירות ואלו רצתה לתת במתנה איזה סך אין בידה רק הפריצענט ממילא אין יורשיה יורשים אותו כלל דלא עדיפי מינה וזה דומה לאומר תנו דקל לפלוני ויאכל פירות דאין זה רק קנין לפירות כמבואר בש"ס כו' ה"נ אף שכתב מתחלה שיותן לה סך מסויים הרי פירש ואמר שיותן לה הפירות להצטרכותה ובלא"ה קי"ל בכל דוכתי תפוס ל' אחרון ובפרט במתנת שכ"מ דמצי הדר ביה בוודאי אזלינן בתר לשון אחרון ואין לה רק קנין פירות ואף הפירות לא הקנה לה רק להצטרכות' ומשמע כ"ז שתצטרך ולהרוחה דידה איכוין והא לא אצטריך כו' ולא דמי להא דמסכת ביצה דאמרי' ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דשאני התם דשתי מתנות הם וזה מבואר בתה"ד סי' ש"ן כו' ונידון דידן עדיף טפי דשם אמר שינתן לה הסך המבואר וכאן ביאר בפירוש שלא יותן לה רק הפירות על הצטרכותה ודמיא להך דאומר תנו לפלונית ר' זוז לנדונייתה ומתה שהוא מחלוקת הפוסקי' ופסק הרמ"א ז"ל (לקמן סעיף ט"ז) דלא זכו היורשי' כיון שאמר לנדוניתה והרי מתה ואינה צריכה לנדונייתה ע"כ נלפ"ד דמעיק' דינא אין להיורש שום זכות רק מהראוי לפשר ולתת לו בדרך מתנה סך מה עכ"ד ע"ש:
יג סָעִיף יג ק"ק זוז שלימים. כתב בספר דגול מרבבה וז"ל ונרא' דעכ"פ יכולים לדחותו עד שיומכר כל היין ואם מערימין לייקר היין כדי שלא ימצא קונה אין שומעין להם וע' בתשובת הרא"ש כלל צ"ג סי' ג' עכ"ל. ומ"ש הרמ"א בהג"ה צריכין ליתן לו מנה אחר. ע' בנה"מ שכ' דהרב רמ"א קיצר כאן דלא בא לומר רק שא"י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמ"מ הפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר' זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י"ט (משום דמנכסי לא הוה יפוי כח ודלא כהריטב"א שהביא הב"י סמוך למחודש ג' ותשו' מיוחסת לרמב"ן סי' ס"ב שהביא הב"י ס"ס זה מחו' ח' ע"ש) וכן הוא בחשובת הרשב"א הביאו הב"י בהדיא דההפסד לפי חשבון. וכתב עוד אמנם זהו כשההפסד הוא אחר מותו משום דבשעת מיתה תיכף זכה המקבל במתנתו והיורש בירושתו והוי כב' שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל אם נגנב בחיי הנותן אחר אמירתו כו' ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קל"ה בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ולא הכניסה לו כל אשר לה רק עשה שטר סילוק זולת מה שהכניסה לו ואותו הסך נמי כתבו בשטר תנאים אחרונים להחזיר ליורשיה אם תמות בשנה ראשונה ואח"כ מתה בשנה ראשונה ועשתה שטר צוואה וחילקה נכסיה מקצת ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת נתנה לקרוביה והשאר הכל לבעלה ובתוך הנכסים חילוף כתב על שר אחד מסך ת' זהו' והשר ההוא עיכב מהפרעון ק"פ זהו' באמרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה ועתה טוען ראובן בעלה הב' שההפסד מסך ק"פ זהו' הנ"ל יגיע לכל מקבלי מתנה לפי חשבון. והנה כפי הנראה חלוק נכסיה הוא בד' ענינים. א' הוא שכר פעולת לומדי תורה הבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריזה בשכרם סך רב יותר מהראוי מ"מ הכל לשכר פעולה נחשב. ע' בח"מ סי' רס"ד ס"ז בהגה. ב' חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כך וכך לפלוני כו"כ לפלוני. ג' מה שנתנה לבעלה הסך שהכניסה לו שלא יצטרך להחזיר כפי הכתוב בתנאים אחרונים. ד' מה שנתנה לבעלה הסך שלא הכניסה לו שעשה שטר סילוק ועתה ניתן לו מתנת שכ"מ וסכומו אינו ידוע לנו כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה. והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום. כי קא מבעיא לן בהאחרים מקבלי מתנת חנם. והאריך קצת לברר פלוגתת הראשונים בההיא דגיטין דף ס"ו ד' מאה זוזי מחמרא דיש כאן ד' שיטות כו' ומסיק דנ"ד פשוט דדמי להחמיץ היין דאין לדמותו ליצא עליו שט"ח שהרי באמת היא לא היתה חייבת כלום רק באלמות וחוזק יד נפסד השטר ההוא והשתא איתרע והוי מחש כהחמיץ היין והשתא לא מבעיא אי לא הוזכר בצוואה פלוני ופלוני יטלו מנכסי פשוט דאין כאן יפוי כח וההפסד שוה בשוה אלא אפי' אמרה מנכסי מ"מ הא רוב הפוסקי' והש"ע (בסעיף י"ט) פסקו כהר"ן סוף פ"ק דגיטין והרשב"א דמנכסי אינו יפוי כח והכל בשוה וצריכים לסבול ההיזק כפי המגיע על חלקם של מקבלי מתנת חנם אמנם גם הבעל ישא ויסבול עמהם ולא מצי למימר קים לי כהרמב"ן דמראהו נפול ואין על היורש שום הפסד לא מבעיא בהסכום שעשה לאשתו שטר סילוק ולא הכניסה לו כלל שבזה פשוט שהיא כמו זר נחשב וככל מקבלי מתנה אלא אפי' במה שהכניסה שבזה צ"ל שאינו מקבל מתנה רק כיון שגלתה דעתה דניחא לה שישארו נכסיה לבעל כדינא חוזר הדין לסיני דבעל יורש את אשתו מ"מ לא מצי לומר קים לי כיון דרוב וכמעט כל הפוסקי' פליגי ארמב"ן ולכן ההפסד שוה בשוה דהיינו כל מקבלי מתנת חנם עם הבעל בשוה אבל לא לומדי תורה כנ"ל. אך כיון שאין חלקו של בעל מבורר לא פיו אנו חיים ע"כ ישבע שבועת שותפים ואפוטרופוס כמה הפסד מגיע לחלקו של כל אחד ויפטר מלשלם כפי הסך ההוא עכ"ד ע"ש:
יד סָעִיף טז ויש חולקין באלו הדינין. עבה"ט ס"ק ל"ב דמהרש"ל כתב בשם הגמ"י וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו כו' הנה דברי הגמי"י אלו הביא ג"כ הד"מ אות ו' בשינוי קצת וכתב דמזה משמע ג"כ דלא כדברי הריטב"א (שהוא דעת המחבר דס"ל דזכו בהם יורשי') . ושם בהגמי"י ד"ח הגזילה כתב שיצא לו כן מש"ס ב"ק ק"י ע"ב נתן את הכסף לאנשי משמר כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשיו מ"ט אדעתא דהכי לא יהב ליה ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סימן קמ"ז שכתב דאף שדעת רמ"א דיש מחלוקת באלו הדינין לפע"ד אין כאן מחלוקת כלל וענינים שונים הם דכ"ע מודים לדברי הריטב"א ורשב"א דודאי סברת הרשב"א נכונה ואמיתות מיד שנתן פרוטה לעני למזונות הרי קיים מצותו אפילו העני משנה מדעת בעה"ב איהו דידיה עביד כמצותו וה"ל ככסף מכפר מחצה וה"נ אחר שכבר נתנו להבת לנדוניא כבר נתקיים ואם היא משנה הדעת בעה"ב אין לנו בזה כלום הא הנותן כבר קיים מצותו וממילא אם מתה זכו בהם יורשי' אך הגמי"י מיירי שלא ניתן להבת הענייה אלא שנתנו לאביה ליתן לה בשעת נישואיה וכיון שמתה או שלא רצה להשיאה יחזור להנותנים ע' בח"מ סי' קכ"ה ס"ח אבל אי היה כבר ביד הבת גם הגמי"י מודה להרשב"א והריטב"א הנ"ל. וההיא דמרדכי פרק אף ע"פ (במעשה באחד שנדר להשיא יתומה וממה ופסק ר"ח כהן שפטור דלא כתב לה אלא על מנת לכנסה וראבי"ה פליג וכתב דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו ע"ש וע' ביו"ד סימן רנ"ג ס"ז) הוא בנידר ליתן ועדיין לא הוציא מת"י ומתה ע"כ ס"ל לר"ח כהן שפטור אך ראבי"ה ס"ל דמתנה לעני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ל כאילו כבר הגיע לידה ועדיף מניתן ליד האב המקבץ בעדה. והיוצא מזה לדינא לפע"ד משהגיע ליד המקבל בין למזונות בין לנדן זכה המקבל ויורשיו אחריו וכשלא הוציא הנודר מת"י פלוגתא ר"ח כהן וראבי"ה (וע' במהרי"ל ח"ב סימן ס"ו שכתב שדברי ר"ח כהן מסתברא ע"כ אפילו אי תפסו יורשי היתומה מפקינן מינייהו ולא מצי למימר קים לי כראבי"ה ע"ש) וכשניתן ליד שליח כגון המקבץ אזי לכ"ע חוזר להנותנים. אמנם כשניתן ביד אפוטרופסים של היתומים (כמו בנידון השאלה שם) יש קצת ספק אם דומה לאב המקבץ שבהגמי"י. ונלע"ד דלא דמי דאפטרופסים הממונים ע"פ המתנדבים עצמם לטובת יתומים קטנים יד יתומים הם וכבר נעשה מצותה ואינו דומה לשליח בעלמא דאם לא אמר לו זכי חוזר ליורשי הנותן אבל הכא זכו האפוטרופסים בודאי עבור יתומים ושייך ליורשיהם ואם אין כאן יורשים ידועים יעשו מהם צרכי רבים כמ"ש הרא"ש שבטור סי' רפ"ג (ובסמ"ע שם) עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת ח"ס חיו"ד סי' רל"ח ובליקוטי שו"ת ח"ס חלק ששי סימן מ"ו מענין זה ועמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ה ס"ק ד':
טו סָעִיף טז לא זכו בהם יורשים ע' בתשובת משכנות יעקב חח"מ סימן מ"ה אודות אשה שנשאת לבעל ובעת נשואיה הכניסה לו בית של אמה בסך נדוניא ולה בת והתחייב הבעל להשיאה כדרך בנות ישראל וילדה עם בעלה עוד ב' בנות ואחר כמה שנים נפטר הבעל ונתפשרה האלמנה אז ע"פ ב"ד עם יורשי הבעל עבור כתובתה שהיה לה על ת"ק זהו' וגם על התחייבות המנוח על בתה שמבעלה הראשון וגם עבור מזונות הבנות שעם המנוח הנ"ל והחליטו לה היורשים את הבית הנ"ל לחלוטין ובתנאי שהיא התחייבת בקגא"ס להחזיק הבנות הקטנות לזונן ולפרנסן עד שיגיעו לפרקן וגם להשיאן בנדוניא כפי שתתן לבתה של בעלה הראשון ושאם לא תקיים כן אין לה זכות בבית הנ"ל רק לבנות הנ"ל וב"כ כמבואר בכתב פשר ע"פ ב"ד ועתה מתה אחת מהבנות קודם הגיעה לפרק נישואין ותובעין היורשין את האלמנה לבטל קנין שלה אם מצד שיורשין את אחותם והם במקומה או מצד שהאלמנה לא קיימה התנאי שהרי כתיב שאם לא תקיים ככל הנ"ל אין לה זכות והרי לא קיימה והאלמנה אומרת שהיא התחייבה לתת נדוניא לבתה כשתצטרך ולא ליורשיה וגם קיימה התנאי מה שיש עליה לקיים הדין עם מי והשיב נראה ברור שהדין עם האלמנה ואין ממש בכל טענות היורשין דטענה האחת שבאין מכח ירושה ודאי לאו כלום הוא דודאי האלמנה לא נתחייבה רק כשתגיע לפרקה ותצטרך לנדוניא כמבואר הלשון בכתב פשר ואף אם הבת חיה אין בידה להוציא מאמה כ"א בעת נשואיה ואין צריכה לתת לה מיד כ"ש כשמתה דאין יורשיה יורשין כלל כשלא הגיעה לזמן נישואין וה"ז הדין מבואר בח"מ סי' רנ"ג סט"ז כו' וגם אין להתעקש בזה מצד אומדן דעת יורשין שהחליטו לה הבית לומר שלא החליטו לה רק ע"ד שתנשא אחותם וע"פ דברי הרמ"א ז"ל שם שכל שניתן לנישואין מתה המעות חוזרין שלא נתן רק ע"ד להשיאה ה"נ טוענים שהבית היה שוה אז יותר מכדי חובותיה ולא וויתרו רק ע"ד שתשיא הבנות זה אינו מכמה טעמים אף אם יהיה האמת כדבריהם חדא דכנדון הרמ"א איכא אומדנא ברורה כיון שתחלת הנתינה היתה לצורך נישואין וגלוי הדבר שאילו ידע שתמות קודם לא נתן לה כלל אבל בנ"ד אין כאן אומדנא ברורה לומר שאילו ידעו שתמות אמת מהבנות לא החליטו לה דאעפ"כ ניחא להו לסלק מעליהן טיפול וגידול הבנות מזונות ומלבושים כו' ועוד דבנדון הרמ"א יתנו לאשה לצורך נישואין וכל שאין כאן נישואין המתנה בטלה מתחלתה שהרי אותן המעות עצמן נתנו לנישואין דוקא אבל בנ"ד הרי הבית נחלט להאלמנה ולא להבנות לנישואיהן רק היא התחייבה עצמה להשיאן אין לנו לדון בזה דין אומדנא רק צריכין לדון מדין קיום התנאי וכל שהיא פטורה מצד חיובה ומדין התנאי אין בזה דין אומדנא כלל כו' ועוד יש לחלק בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה בעד חובותיה ואף שהיא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עד פלגא מעתה אין כאן אומדנא דאפשר שאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שיעלה על הדעת שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע כו' (ע' בסי' ר"ה ס"ד) ועוד יש לחלק ע"פ דברי התוספות בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה) כו' ובפרט שכפי הנראה אף לפי טענתן בשווי הבית אז היה היתרון דבר קטן שלא יספיק אף במזונותיהן ולנישואי אחת מהן והאלמנה משלה וויתרה על בנותיה ואין כאן אומדנא כלל. והטענה הב' שהאלמנה לא קיימה התנאי גם כן לאו כלום הוא כיון שאין העכבה ממנה ודין זה מתבאר מתוך סוגיא פרק מי שאחזו דאיפלגו רבנן ורשב"ג גבי הרי זה גיטך על מנת שתניקי בני שתי שנים שתשמשי את אבא שתי שנים מת האב או הבן כו' (ע' באה"ע סימן קמ"ג ס"ח) ולא מבעיא לשיטת התוספת שפסקו אף בגיטין כרשב"ג דמת הבן או האב הוי גט משום דעכבה אינה הימנה ואמרי' להרוחה קא מכוון והא לא אצטרך ואם בגיטין כן כ"ש בממון דודאי רק להרוחה קא מכווין כו' אלא דאף לדעת הפוסקי' גבי גיטין כרבנן דלא הוי גט היינו דוקא גבי גיטין משום דלצעור' קא מכווין אבל בממון מודו רבנן דכל היכא דלא אצטריך א"צ קיום התנאי בפועל כו' והאריך בזה הרב' והביא ראיות לדבריו מדברי המרדכי פ' מי שאחזו שהביא תשובת מהר"ם על א' שנתן כל נכסי לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ונפטרה אחת כו' שהובא בקצרה לעיל סי' רמ"ז ס"ג בהגה ומדברי תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' של"ה על אחד ששכרוהו לשרת בכל הדרך ומת השוכר בחצי הדרך כו' שהובא ג"כ בסמ"ע ובש"ך שם ומסיים דהדין דין אמת ואין לפקפק בזה כלל ע"ש:
טז סָעִיף כ שביד פ' תנו לפלוני. עבה"ט ס"ק מ"ב והציון נרשם בטעות וצ"ל עמ"ש המחבר בש"ע וכן אם אמר שטר חוב כו' תנו לפלוני כו' וגם בש"ע שעם הש"ך נדפס ג"כ הציון ס"ק כ"ט בטעות זה. ומ"ש הבה"ט בשם ש"ך ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן כו' ע' לעיל סי' ס"ו סמ"ב בש"ך ס"ק קל"ג שלא כתב כן. ועמ"ש שם בד"ה ואם הוא שכ"מ. בשם תשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה שכתב דאף להפוסקי' דצריך שיאמר איהו וכל שעבודיה דוקא אם אמר השכ"מ שיתנו השטרות לפלוני אבל אם אמר פלוני יטול החוב שבשטר פשיטא דלא גרע חוב זה שבשטר מחוב בע"פ כו' ע"ש:
יז סָעִיף כ אבל לא הלואה. עבה"ט שכתב המרדכי כתב טעמא כו' וע' בנה"מ שכתב וז"ל נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיירש ב' חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עו"א ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש"ס בב"ב דף קל"א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדשלב"ל כך אינו יכול לעשות יורש לדבר שלב"ל מ"מ נרא' דמהני לעשותו יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכא דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים ל"ש סברא זו אבל לא עשאו ליורש רק על הלואת עו"א י"ל דשייך בזה סברת הד"מ דלא נתכוון למתנה גמורה עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונתי במ"ש דמהני לעשותו יורש כו' היינו שיזכה מדאורייתא מדין ירושה ולא מדון מתנת ש"מ אך א"כ קשה דיהיו דבריו סותרין למ"ש הוא ז"ל בעצמו לקמן סי' רפ"א סק"ב דא"י להנחיל מלוה אפילו מלוה של ישראל כיון שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו מן התורה ה"נ א"י להנחיל אותו כו' (ויובא בדברינו שם ס"ק ג' ועמ"ש שם) וצריך לדחות ולפרש דכאן ר"ל שיזכה מטעם מתנת ש"מ דרבנן דלשון ירושה אינו מגרע בדברי שכ"מ כשהוא ראוי ליורשו כמבואר שם וכל עיקר חידושו בזה הוא רק לומר דבכה"ג ל"ש טעם הד"מ דלא סמכא דעתיה וממילא קם דינא דיכול ליתן במתנת שכ"מ הלוואתו שביד פלוני ואין חילוק בין ישראל לעכו"ם (אמנם אכתי דין זה צ"ע לפי הב"ח שיובא לקמן דמ"ש המרדכי דלא סמכא דעתיה היינו לפי שאין מעמד שלשתן בעכו"ם א"כ גם בכה"ג שייך זה וצ"ע וע' לקמן בשם נו"ב) . ומ"ש הבה"ט ובב"ח פי' בענין אחר. הנה ז"ל הב"ח בזה ולי נראה שכך פירושו דכיון שאין מעמד שלשתן בעכו"ם כדפי' ר"ת (הובא בש"ע לעיל סי' קכ"ו סכ"ב בשם יש מי שחולק ע"ש) א"כ ליתא בבריא לפיכך ליתא בשכ"מ והיינו דקאמר דבהקפות של עכו"ם לא סמכא דעתיה כלומר כיון דלגבי בריא שנתן לחבירו חובות של עכו"ם לא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין דכיון דאין מעמ"ש בעכו"ם במאי יהא קונה הלכך לא קנה אפילו במתנת ש"מ מטעם דכל דליתא בבריא כו' ואע"פ דיש לו משכון של עכו"ם בידו אפ"ה כיון דישראל מעכו"ם לא קני משכון א"כ לא מצי מקני לחבירו גוף המשכון שבידו דאיהו גופיה לא קני וה"ל החוב כמו הקפה ולא מצי מקני לחבירו החוב במעמ"ש בבריא ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת שכ"מ המשכון כדי לגבות החוב קני במתנת ש"מ גם החוב דדברי ש"מ ככומ"ס הם וכי היכא דבבריא אי מקנה לו המשכון באחד מדרכי הקנאות לגבות בו החוב קנה ה"נ בש"מ קנה בדבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כ"א החובות בלבד לא קני במתנת ש"מ כו' והכי נקטינן עכ"ל. וע' בתשובת עבוה"ג סי' י"א בעובדא שיעקב עשה צוואת ש"מ וכתיב בה שנתן במתנה גמורה לג' בניו ראובן שמעון לוי את כל העזבון שלו בכלל הן מעות מזומנים וחובות בע"פ וחובות בשטר הן על יהודים או על עכו"ם מכל מה שהפה יכול לדבר כו' רק שיתנו לנכדו שלה בן בנו יהודה שנפטר בחייו בכל שנה ושנה סך חמשים זהובים כו' (שם מבואר ל' הלוואה באריכות) והנה עבר כמו ה' שנים אחרי מות יעקב הנ"ל וג' בניו החזיקו בכל הנכסים בכלל ונתנו לבן אחיהם הנ"ל מה ששייך לו ע"פ צוואת אביהם כעת נתעצמו בדין שלה נכד יעקב עם דודיו ראובן שמעון ולוי ומבקש שיתנו לו חלקו מה שמגיע לו מן החובות שהניח זקינו יעקב אצל אינם יהודים הן בשטר הן בע"פ אף ע"פ שמפורש בשטר המתנה שיעקב נתן להם במתנה החובות הנ"ל מ"מ אין המתנה קיימת שאין חובות על עו"ג נקנה אפילו במתנת ש"מ והאחים רש"ל משיבים מאחר שכבר החזיקו בכל הנכסים באין מוחה אין עוד לשלה שום זכות בזה. והשיב דהדין עם האחים הנ"ל ואינם מחוייבים ליתן לבן אחיהם כלום מכמה טעמים חדא כיון שכבר שמטו וגבו החובות אין מוציאין מידם דהא מבואר בש"ס ב"ב קמ"ח ע"א שדברי ש"מ הוי כמו מעמ"ש ואף דאין מועיל מעמ"ש גבי עכו"ם הא כתב הרמ"ח בס"ס קכ"ו דאם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו כו' וזה אפי' לא ידע המזכה כמפורש בת"ה מקור דברי הרמ"א הנ"ל מכ"ש בנ"ד שכבר ידע נכד יעקב שדודיו אחי אביו שמטו ואכלו כמה שנים ובנ"ד גם הש"ך בסי' ס"ו סי"ג דפליג מודה הכא כיון שידע ומחיל. ועוד נראה לרווחא דמלתא שאפי' עדיין לא הוציאו האחים החובות הנ"ל פטורים מליתן לבן אחיהם כלום דהא המרדכי כתב טעמא דא"י להקנות במתנת ש"מ חובות של עכו"ם משום דלא סמכא דעתיה ולפי פי' הרמ"א בד"מ היינו דלא סמכא דעת הנותן שיפרע לו ולאו למתנה גמורה קא מכוון לפ"ז י"ל דע"כ לא קאמר המרדכי כן אלא בנתן לאיש אחר אבל אם נתן לבניו דמקרבי דעתיה לגבייהו אמרי' ודאי גמר ומקני וכדקיי"ל במזכה לעובר (לעיל סי' ר"י ולקמן סכ"ו) וכ"ש גבי בניו הגדולים שמקרבי דעתיו לגבייהו טפי. וגם לפי פי' הב"ח דלא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין כיון דאין מעמ"ש בעכו"ם במאי יהא קונה נמי יש לחלק כן. דהא מבואר בסוגיא ב' טעמים מה שיכול ליתן במתנת ש"מ הלואה שביד אחרים אע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה רבי אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא וכדרב הונא כו' נמצא לפי דברי ר"פ כל מה שהיורש יורשה איתא נמי במתנת ש"מ ואפי' הלואה בעכו"ם אלא דהר"ן כתב דטעמא דר"פ לא סליק כו' וכדאיתא בב"י א"כ י"ל דע"כ לא מסתבר להר"ן מלתא דר"פ אלא במתנת ש"מ לאיש אחר אבל המחלק נכסיו על פיו לבניו או למי שראוי ליורשו מן התורה ונחלה דאורייתא מיקרי דילפינן לה מביום הנחילו את בניו ודאי צדקו דברי ר"פ שי"ל כל מה דאיתא בירושה איתא במתנת ש"מ (עמ"ש בזה לקמן סי' רפ"א ס"א ס"קג) ואף דכתב הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ו דאם פי' בהדיא שנותן לו במתנה אפי' ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה י"ל דזהו דוקא לענין אם אמר אחריך לפלוני משום דאם נאמר שכוונתו היה בתורת ירושה א"כ בטלו דבריו מה שאמר ואחריך לפלוני כי ירושה אין לה הפסק אבל כשלא אמר אחריך לפלוני כמו בנ"ד י"ל כ"ע מודו אע"פ שאמר בפירוש לשון מתנה אנו מחשבין כאילו אמר לשון ירושה ובפרט דבנ"ד נזכר בצוואה שאמר אמנם מחוייבים יורשי אחרי ג' בנים הנ"ל כו' הרי גילה דעתו דמידי יורשים לא יצאו והא דאמר לשון מתנה הוא לייפות כוחם. כללא דמלתא דלענ"ד אליבא דכ"ע אין מוציאין כלום מן האחים אפי' לא שמטו ואכלו ומכ"ש כאשר שמטו ואכלו. וכ"ז בחובות בעל פה אבל חובות בשטר בלא"ה אין זכות לנכד יעקב הנ"ל לפי מה שפי' הב"ח הנ"ל דהטעם הוא לפי שחובות של עי"ג ליתא בבריא דבעכו"ם ליכא דין מעמד שלשתן א"כ חובות בשטר על עכו"ם הא איתא בבריא ע"י קני לך איהו וכל שעבודיה כו' וכן הוא להדיא בתשובת מהרי"ב ס"ס ע"ט כו' א"כ ברור שלפי פירשו של הב"ח פשוט ששטר חוב על עו"ג נקנה במתנת ש"מ בלי פקפוק עכ"ד ע"ש. וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה אודות צוואה אחת שכתוב בה פלוני יטול כך וכך ופלוני כך וכך והמותר שימצא בעזבוני יהיה מה שיהיה הן כסף ושוה כסף הן קרקעות הן משכנות וחובות של נימולים ואינם נימולים חובות שבשטר ובעל פה הן מזומנים ואשראות ראוי ומוחזק טמון וגלוי כל אותו מותר יטול פב"פ כו'. וכתב דהא ודאי שחובות שאצל יהודים נקנו לאותו פלוני במתנת ש"מ וגם חובות שבשטר אף דלא אמרה אינהו וכל שעבודייהו כו' (עמ"ש בס"ק הקודם) אך החובות בעל פה שאצל אינם נימולים פשוט דלא קנה אותו פלוני דמלבד מה שמביא רמ"א בסי' רנ"ג ס"כ שזהו גם בחובות שבשטר אלא שבחובות בע"פ בלא"ה יש לדון לפי המבואר בסוגיא בב"ב דף קמ"ח דהטעם בהלואתי לפלוני דבריו קיימים הואיל ואי' בבריא במעמד שלשתן ולפ"ז בהלואה בע"פ ביד עו"ג הרי דעת ר"ת ור"י והרא"ש שאינו נקנה במעיו"ש כמבואר בש"ע סי' קכ"ו סכ"ב א"כ ליתא בבריא כלל וממילא ליתא בש"מ ובש"ע שם הביא שני הדעות בדין מעמ"ש בעו"ג ולא הכריע וא"כ כיון שהיורש תמיד נקרא מוחזק בנכסי' א"א להוציא מידו. ואף החובות בשטר שאצל עו"א ואפי' על משכנות הרי כתב הרמ"א דיש להסתפק אם יוכל להקנות וכן נ"ל להורות וא"כ איך יוכל הזוכה ע"פ צוואה זו להוציא מחזקת היורש כו' אמנם נראה דבחובות בשטר אם תפס פ' לא מפקינן מיניה שהרי גם הרמ"א נסתפק בו אבל חובות שבעל פה לא מהני ליה תפיסה כו' ע"ש. וע"ש עוד שכתב דלכאורה יש לדון על גוף צוואה זו מאחר שבררנו שחובות בע"פ שאצל א"י ודאי לא נקנו להני רבוותא דסברי דבמעמד שלשתן אינו מועיל רק בישראל א"כ צ"ע אם תתקיים כלל מתנה זו שנתנה לאותו פ' לשום דבר כיון שמתבטלת לחובות שאצל עו"א לפמ"ש רמ"א בסי' ר"ג ס"י החליף מעות ומטלטלין כו' וא"כ לדעה ראשונה שם דנתבטל כל הקנין ה"ה בנ"ד נתבטלה כל המתנה ונשאר להיורש דאורייתא והנה בני הרב מהר"ש השיב דזה אינו דומה לדברי הרמ"א הנ"ל דבחליפין או שאר קנינים כיון דהיה קנין אחד על הכל בזה נחלקו אי אמרינן כיון שבטל לדבר אחד גורם ביטול גם לדבר הב' אבל במתנת שכ"מ שא"צ שום קנין כל אחד הוא לעצמו ואף אם אינו מתקיים לאיזה דבר לא שייך לומר שיגרום ביטול לשאר דברים וסברא זו כבר כתב גם כן תתני הגאון מהר"ר יוסף לענין דברים הנקנית באמירה הובא בחבורי נו"ב סי' כ"ה (ע' בפ"ת לאה"ע סימן נ"א סק"ד) אך מ"מ יש לפקפק בצוואה זו שנזכר יטול לבסוף (ר"ל לפמ"ש חתני הגאון הנ"ל בנו"ב שם בענין שטרי פסיקתא שהיה על הנכסים שברשותו ועל שאינו ברשותו דיש לחלק דאם היה בשתי אמירות קנה הדבר שברשותו דהאי אמירה לחודה והאי אמירה לחודה אבל אם כלל יחד באמירה אחת לא קנה כלל כמו בקנין ע"ש וא"כ הכא שנזכר יטול לבסוף הוי אמירה אחת ודמי לקנין) אמנם באמת זה אינו כי א"א לבטל צוואה זו לגמרי כ"א בצירוף כמה חששות כי לדעת המחבר גם חובות של עו"ג נקנו במתנת ש"מ ואף לדעת המרדכי והגמ"י הרי לדברי הסמ"ע בשם ד"מ שפי' דלא סמכא דעתיה היינו של הנותן ג"כ אין חשש בזה לפי מה שבארתי בחבורי נו"ב סי' כ"ו (הובא בסי' ר"ג שם ס"ק ד') דע"כ לא דימו הפוסקים מקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה לקני את וחמור דס"ל לרב המנונא דלא קנה אלא בדבר שלא היה להמקנה עצמו ספק כו' וגם הדעה ראשונה שבסי' ר"ג הנ"ל כמעט דחויה היא לגמרי כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ט וכאן שיש עוד סברא לחזקה צוואה בודאי לא מבטלינן לה. וקים לי לא שייך כאן כי אף שהירושה היא בחזקת היורש מ"מ אינה בידו והרי כתב הכנה"ג סי' כ"ה בכללי קים לי אות י"ז דנכסים ביד שליש לא מצי בעל הנכסים לומר קים לי וק"ו היורש הזה אשר ע"ז אנו דנין אם היה מעולם בעל הנכסים. ולכן סיומא דפסקא כל החובות של עי"ג בין בשטר בין בע"פ שייכים להיורש דאוריי' אלא שבחובות בשטר מהני תפיסה ובחובות בע"פ לא מהני תפיסה אבל כל שאר הנכסים וגם החובות שאצל יהודים בין בע"פ ובין בשטר הכל זוכה המקבל מתנה ע"פ הצוואה לחלוטין עכ"ד ע"ש:
יח סָעִיף כ או שטר מן העכו"ם יש להסתפק ע' בתשובת כנ"י סי' פ"ח בד"ה ועתה נבאר שכ' וז"ל הנה פשיטא החוב על התקופה כבר פסק רמ"א סי' רנ"ג ס"כ להורות הלואה שביד טו"א אפי' בשטר או במשכון יש להסתפק והב"ח פסק בלי ספק דלא מהני הצוואה דאין מעמד שלשתן בעכו"ם וזה פשוט דא"כ על התקופה שייך להיתומים עכ"ל. ומשמע מדבריו דהב"ח פסק גם בחוב בשטר על העכו"ם בלי ספק דלא מהני. והוא תמוה דבאמת מדברי הב"ח שהבאתי לשונו בס"ק הקודם מבואר דרק בחוב שע"פ משכון פסק הכי מטעם כיון דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון א"כ ה"ל החוב כחו הקפה ולא מצי מקני החוב במעמ"ש בבריא אבל בחוב בשטר דאיתא בבריא בקני לך איהו וכל שעבודא פשוט דלפ"ד הב"ח ודאי מהני מתנת ש"מ וכ"כ להדיא בתשובת עבוה"ג ס"ס י"א שהבאתי בס"ק הקודם וכ"כ עוד בת' נו"ב תניינא סי' מ"ה בפשיטות דלדברי הב"ח שבשטר אפי' של ע"א נקנה במתנת ש"מ אך כתב שם דמי ירים ראש נגד דברי רמ"א ע"ש וצ"ע:
יט סָעִיף כא פירות דקל זה לא אמר כלום. ע' בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס קמ"ו שכתב וז"ל וביסוד הדין דאמרינן ש"מ שאמר יטול פירות דקל דלא מהני כיון דהוי דבר שלב"ל וליתא בבריא נסתפקתי אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אי נימא דבעי בשעת אמירתו שיהיה בעולם דאמירתו הוי כקנין בריא או דדנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו וכאילו צוה בשעת מיתתו ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעי' דבשעת אמירתו באו לעולם ואולם מדברי תו' גיטין דף י"ד ע"ב ד"ה הא בשכ"מ שכתבו ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת הנותן ואמאי לא נקטו בפשוט יותר דאפי' לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה משמע דזה מהני כיון דבשעת מיתתו באו לעולם ועדיין צ"ע עכ"ל:
כ סָעִיף כא תנו בית לפלוני כדי שידור בו כו' או תנו דקל כו'. עמ"ש לעיל סי' רי"ב ס"ט ס"ק י' בענין אם אמר תנו מעות לפירותיו ע"ש וע"ל סי"ב ס"ק י"ב:
כא סָעִיף כא עד זמן פלוני. ע' לעיל סי' רי"ב ס"א בהגה מ"ש שם בס"ק ג':
כב סָעִיף כט נכסי לטוביה ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ח אודות צוואה שנמצא אחר מות אלמנה אחת וכתוב בה כל המטלטלין ותכשיטין שלה לנכדה (טריינה) ויש לה שני נכדים ששמם (טריינה) ואחת מהם נשיאה לצורבא מרבנן. והשיב הנה דין זה הוא ממש הדין הנזכר בש"ע ש"מ שאמר נכסי לטובי' כו' ואינו היה הדבר נוגע לבעלה של (טריינה) היה הדבר פשוט שמגיע לו כמבואר שם שאם אחד ת"ח הוא קודם אבל כיון שאין הצוואה רק על (טריינה) אין לנו לחדש בזה לומר שאשת חבר כחבר ואם היה הצוואה על מעות שאז הם נכסי מלוג וזיכה הבעל בפירות ג"כ היה מקום שיזכה הת"ח אבל כיון שהצוואה היא על בגדים ותכשיטין ואין להבעל שום ריוח מזה אין כאן אומדנא וממילא נשאר בספק כו' ואמנם אם המטלטלין הנזכר בצוואה אינם בגדים רק שאר מטלטלין שיכול הבעל להשתמש בהם בתורת נ"מ אזי אמרי' ילמדו התכשיטין מהמטלטלין ושייך הכל לאשת החבר אבל לפי שאין דין זה ברור כל כך שמחמת שזוכה בהפירות יהיה הדין שוה כאילו אמרה נכסי לו לכן טוב לעשות פשרה עכ"ד ע' שם:
כג סָעִיף כט ואחד קרוב. עבה"ט שכתב וכתב הטור בשם יש אומרים דמיירי דהקרוב אינו ראוי ליורשו כו' והנה הטור עצמו חולק על זה וכתב ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחה טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלא"ה ראוי לירש עכ"ל אך דעת הש"ך משמע להלכה כהי"א. גם הב"ח כתב ליישב קושיית הטור ולפרש דברי הי"א בטוב טעם ומסיק דכן עיקר ע"ש גם בת' שבו"י ח"א סי' קס"ט כתב שדברי הטור לא ברירין כל כך להשיג על היש אומרים כו' (ולא ראה דברי הב"ח בזה שכבר קדמו בעיקר דבריו) אך מסיים שם וז"ל אכן כיון ששאר כל גדולי ראשונים לא חלקו כלל בין ראוי ליורשו או לא כיון דלא מחלק כן בש"ס גם בש"ע ושאר אחרונים סתמו כדעת הטור לכן לא מלאני לבי לדחות דברי הטור מהלכה וכל שכן למעשה עכ"ל ע"ש. ואפשר משום שלא ראה דברי הב"ח הנ"ל וע' בת' עבוה"ג סי' ל"ג נראה שדעתו כהטור ומפרש שם שגם הי"א הכי ס"ל (וז"ל שם אין דברי הטור מובנים לי בזה כי גם דעת הי"א הכי ס"ל אלא הי"א מיירי כשהוא ראוי ליורשו ראוי דייקא אבל באמת אינו יורשו ממש כי יש גואל קרוב ממנו בכה"ג ואמר שהוא קודם לשכן כיון שקרוב לו כ"כ עד שראוי ליורשו יש לו קירוב הדעת אתו יותר ממה שיש לו קירוב הדעת עם השכן קרוב אבל בשאין קרוב יותר ממנו ודאי גם הי"א מודים שלאו לההוא טוביה קמכוין ולא דעתו עליו כיון שבלא"ה ראוי ליורשו כנלע"ד ברור בלישנא דהי"א עכ"ל) וצריך עיון:
כד סָעִיף כט אבל אם אמר שחייב לטוביה עש"ך ס"ק ט"ל עד ונ"ל דלק"מ מהתוספתא כו' א"כ התוספתא אתיא כמ"ד יחלוקו ואנן קי"ל שודא כו' וע' בס' כתונת פסים ס"פ ג"פ בד"ה גרסינן בתוספתא שתמה על הש"ך דלא תירץ כלום קושית הר"ן וה"ה דהא עיקר קושייתם מהא דאמרינן בתוספת דלא אזלינן בתר אומדנא לזה היה אוהב יותר ועל זה לא תירץ הש"ך מידי דאין זה תלוי בפלוגתא אי שודא או יחלוקו דזהו באם שניהם שכנים או ת"ח דבזה ליכא אומדנא דמוכח אבל מה דאמר דשכן או קרוב קודם זה לא תליא בפלוגתא הנ"ל וצ"ע ע"ש:
א סָעִיף א להחזיק כו'. תוס' שס ד"ה אורעה והרא"ש שם:
ב סָעִיף ב אבל אם כו'. עבה"ג וע"ש קנד א' איכא למימר כו':
ג סָעִיף ב ואם אמר כו'. דעיקר ל' צוואת ש"מ כך הוא וכאלו אמר פלו' יטול כי הוא חילופו כמ"ש בפ' שתי הלחם אפי' אלו נוטלין כו'. שם: (ליקוט) ואם אמר כו'. כמ"ש והניחו יתרם לעולליהם ועזבו לאחרים וכ"ה בל' ב"א. תה"א סי' שצב (ע"כ):
ד סָעִיף ב ואם כו'. כמ"ש נפלו לה נכסים כו' שמא תפול לה ירושה כו' וכהנה רבות:
ה סָעִיף ב ובכ"ז כו'. ממ"ש בגטין ס"ה סו גניבא כו' מ' דוקא דאמר תנו הלא"ה לא:
ו סָעִיף ב האומר כו'. כנ"ל ס"ס רנב מי שנשבע כו':
ז סָעִיף ג וי"א כו'. ממ"ש בב"מ ט' ב' לקנות מי כו'. ופי' הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה משום דמ' להבא וכמש"ל סי' קצז ס"ו וכ"ה בתוס' פ"י דב"ב יטול פ' נכסי יקנה פ' יחלוק פ' יזכה פ' בנכסי כו' רמ"א זכה וחכ"א אלא זכה וכופין את היורשים לד"ה הא משום מתנה לא והראב"ד שם השיגו מהנ"ל יטול יזכה כו' וס"ל כס' ראשונה ומ"ש לקנות מפ' כפרש"י שם וכ' הרמב"ן דדוקא אתן קנין דברים הוא דאף בש"מ לא מהני ועבה"ג ועוד השיגו הראב"ד ממ"ש בפ"ז דב"ק עקוץ תאנה ותקנה כו' ובקדושין אחת מכם תתקדש לי ועמ"ש שם:
ח סָעִיף ח א"ל אלא כו'. כ"ה גי' הרי"ף ורמב"ם וס' שלנו וגי' אחרת להרא"ש:
ט סָעִיף ח ואם אמר ר' כו'. ערשב"ם ר"ה רצה בכורתו כו' משא"כ בפשוט וע"ש ק"ל א"ב אבא חנן כו' וע"ש ברשב"ם במתני' בד"ה לא אמר כו':
י סָעִיף ח ואם לא כו'. רשב"ם ד"ה רצה מאתים וכמש"ש דדוקא באמר לישנא יתירא ע"ש:
יא סָעִיף ח ואפי' כו'. דכאן לא שייך שהוא כרבית כיון שלא הזכיר החוב. שם:
יב סָעִיף ח ויש חולקין כו'. כמ"ש בכתובות צו למה"ד כו' ועתוס' שם ד"ה רצה כו' והרשב"א תי' דהמקשה שם ס"ל דבראוי לגרע הוא ולכך משני מילתא יתירא כו' ולס' הרא"ש דוקא משום שאמר בכורי ובחובי אז צריך לטפויי כו' ונר' שגי' הרא"ש בגמ' לפלוני בחובי כראוי לו:
יג סָעִיף ח וכ"ז כו'. במכ"ש שאמר בראוי כו':
יד סָעִיף ח מי שאמר כו'. כשיטתו ס' י"א דלעיל:
טו סָעִיף ט וכגון כו'. כמש"ש קמ"ח ב':
טז סָעִיף ט כיצד כו'. עתוס' דגטין נ' ב' ד"ה גובה כו' ובב"ק לו א' רש"א כו' וע"ש בגמ' ועתוס' דכתובות צג א' ד"ה רבי כו':
יז סָעִיף ט וכן כו'. תוס' שם ד"ה תנו כו':
יח סָעִיף ט וי"ח בזה. דאדרבה ק' מסיפא דהל"ל כה"ג וכ"ש במפ' ואחריו ורישא דבר בהוה דבשוה דרך לכוללן והתוספתא דסי"א קשיא לס' תוס' דשם הל"ל כן: (ליקוט) וי"ח כו'. רשב"ם דב"ב שם ד"ה גובה כו' והא דנקט כו' והרא"ש שם כ' כס' ראשונה וכ' והא דלא נקט בסיפא כה"ג משום דרבותא נקט כפי' רשב"ם כו' (ע"כ):
יט סָעִיף ט וה"ה כו'. דהא בגטין שם פשוט משם למתנת בריא ועתוס' שם ד"ה ש"מ א"כ כו':
כ סָעִיף י ש"מ כו'. מס' שקדם וכמ"ש בגטין שם:
כא סָעִיף י אבל כו'. דלא גרע מאחר:
כב סָעִיף יא מי שאומר כו'. תוספתא פ"ט דב"ב האומר מאתים דינרים לי ביד פ' ושלש מאות ביד פ' וחמש מאות ביד פ' ויצאת עליהן כתובת אשה ובע"ח גובה ואע"פ שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר אח"כ ופלוני יטול מאתים דינר אם נתכנסו כולם נוטל וא"ל אין נוטל אלא לפי חשבון כצ"ל גי' התוספתא לפ"ד אבל לגי' שלנו בתוספתא החילוק בין אם אמר ופל' יטול מאתים זוז אז גובה כמו כתובה ובע"ח אבל אם אמר ואח"כ יטול אז אינו נוטל אלא לפי חשבון:
כג סָעִיף יב האומר כו'. ממה שקדם ועתוס' שם ד"ה נזיר כו':
כד סָעִיף יג (ליקוט) לפי חשבון. תוס' שם וכמ"ש בב"מ מ"א וע"ל סי' רצב ס"י בהג"ה (ע"כ):
כה סָעִיף יג ואם נתייקר כו' וכן כו'. ערח"ש שם:
כו סָעִיף יג נתן לו כו'. וכ"כ הרא"ש ממ"ש בבכורות י"ח הכל מודים בא' שהפקיד כו' ובסוף מנחות בית בביתי כו' וכמש"ל סי' רי"ד סי"ב:
כז סָעִיף יג צוה כו'. דמ"ש לברר לו ליפות כחו כנ"ל בעובדא דגניבא והוא לא אמר לברר ולהניח אלא ליתן ועד שיתן לא נתקיימו דבריו:
כח סָעִיף טז אם כו'. מהנ"ל סי"ג שיוקרא וזולא להיתומים:
כט סָעִיף טז אבל כו'. עבה"ג:
ל סָעִיף טז וי"ח כו'. כמ"ש בפ' אע"פ שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ובב"ק ק"י ב' ש"מ כסף כו' מ"ט כו' וס' ראשונה הביאו ראיה ממ"ש מותר המת ליורשיו אע"פ שלא גבו רק לצורך המת. שם:
לא סָעִיף יח וה"מ כו'. אבל כו'. פ"ט דב"ב:
לב סָעִיף יח ובמיפה כחו. צ"ע דבמקצת א"צ ובטור לא כ' יפוי כח וגם בסמ"ע תמה עליו ע"ש:
לג סָעִיף יח דמטבע כו'. פ"ד דב"מ:
לד סָעִיף יח אג"ק. ב"ב ע"ז ב' וש"מ:
לה סָעִיף יח או כו'. דאז קנה משום זכיה ועסי' קכ"ה ס"ו:
לו סָעִיף יט יש כו'. מדשקלינן אי חיישינן למנה קבור נהי דלא חיישינן לזה מ"מ מוכח דמנה דוקא קאמר ולא שוה ואי נאבד כו' ועמ"ש בסי' פ"ח ס"י:
לז סָעִיף יט וכן כו'. כמו בית בביתי כו' כנ"ל:
לח סָעִיף יט ואם אין כו'. כנ"ל סי"ג:
לט סָעִיף יט ואם אין כו'. כנ"ל:
מ סָעִיף יט אם לא כו'. דתלנהו בד"א כמו מחמרא:
מא סָעִיף כ והא כו'. רשב"ם ד"ה ומודה כו':
מב סָעִיף כ אא"כ כו'. צ"ע הא קי"ל דאין שט"ח נקנה בחליפין ורשב"ם ס"ל דנקנה דס"ל ג"כ דנקנה במסירה לבד כמ"ש ע"ז א' ועוד צ"ע על הרשב"ם דבמקצת מתנת בריא הוא ואמאי א"י למחול:
מג סָעִיף כ ובמיפה כחו. ג"ז צ"ע כנ"ל:
מד סָעִיף כ וי"א כו'. כמ"ש בפ"ב דקדושין לענין קדושין בהלואה משום דלא סמכה דעתה ה"נ לא סמכה דעתיה כמ"ש אשר פיהם כו' וכמ"ש בפ"ק דע"ז מפני שהוא כמציל מידם:
מה סָעִיף כ ואפי' כו'. כמ"ש בפכ"ש דישראל מעכו"ם לא קנה משכון ועתוס' דע"ז ב' א' ד"ה ולפרוע כו':
מו סָעִיף כא שלא הקנה כו'. וכ"כ הר"ן דלא כרשב"ם:
מז סָעִיף כג ש"מ כו'. תוספת' דב"ב הביאו הרשב"ם מ"ג ב':
מח סָעִיף כד תנו חלק כו'. כמו רישא בבור סתם שלא אמר לא לחבית כו' ה"נ שאמר סתם. רי"ף וס' ראשונה ס"ל כיון דלא ידעינן טעמייהו אזלינן אחר פחות שבשיעורין:
מט סָעִיף כד ואם כו'. ערשב"ם ר"ה תנו כו' וז"ש מי שנתן כו': (ליקוט) דאם אמר כו' רשב"ם שם ד"ה תנו ורא"ש שם הקשו מתוספתא האומר תנו כו' ותי' הרא"ש דבתוספתא מיירי בש"מ שמחלק נכסיו ובגמ' מיירי בבריא ורשב"ם תי' דבתוספתא מיירי במחלק לבניו ובגמ' מיירי דל"ל בני א"נ שאמר והשאר לפ' וכ' הטור כתי' השני וכדברי הרא"ש ג"כ דדוקא בש"מ וכ"ה דברי הרב ש"מ לבניו וכולל ב' התי' של הרשב"ם ובאמת לדינא שני התי' הכל אחד הוא (ע"כ):
נ סָעִיף כה ש"מ כו'. ערשב"ם ד"ה לטפיח. ואית כו'. וכ"פ הרי"ף והר"ן וש"פ: (ליקוט) ש"מ כו' ואין כו'. רי"ף ודלא כר"ח ורשב"ם שכ' דסומכוס לטעמיה וכמ"ש בהג"ה דהלא סומכוס ל"פ אלא בעומדת בסימטא כמ"ש בפ' השואל או דאיכא ריעותא במוחזק בשמא וערמב"ן (ע"כ):
נא סָעִיף כה וי"א כו'. כפי' הרשב"ם ועתוס' שם ד"ה אין כו' ושם ל"ה ד"ה ומ"ש כו' וכ"כ הרא"ש:
נב סָעִיף כה וכ"ז כו'. כמש"ש צ"ב א' וליחזי כו' וערשב"ם ותוס' שם: (לקוט) וכ"ז דוקא במתנה כו'. כמ"ש ברפ"ו שם וברפ"ה דב"ק וליחזי אי דמי כו'. רמב"ן בשם ר"ח והג' ע"ש ועמש"ל סי' ר"ך ס"ח בהג"ה וכ' הרמב"ן אבל בתוספתא שנויה במוכר דגרסינן שם סומכוס אומר המוכר חלק לחבירו כו' אלא שי"ל מדהחליפו בגמ' ואמר במתנת ש"מ דלא קי"ל כן (ע"כ):
נג סָעִיף כז ילדה זכר ונקיבה כו'. ערשב"ם ד"ה ה"ג. י"מ כו' וכ"פ הרא"ש סוף כלל פא וקו' הרשב"ם ממ"ש בגמ' והא זכר ונקיבה לא אמר כ' הרא"ש שם דדוקא בנותן לאחר ותלה במה שתלד אבל בנותן לבניו חביבים עליו שניהם וז"ש בסכ"ח אמר כו' כי שם נתן לאחים ותלה בבניו:
נד סָעִיף כז ילדה טומטום. דלא כרשב"ג. רי"ף וש"פ וז"ש ואם נקרע כו' וע"ש קנז א':
נה סָעִיף כט ואפי' כו':
נו סָעִיף כט (ליקוט) יעשו הדיינים כו'. כן פירש"י ורמב"ם אבל תוס' ורא"ש וש"פ כמו שירצו והביאו ראיה מספ"ק דגיטין ומפ' מי שהיה נשוי ומפ' עשרה יוחסין וכ' שכ"ה להדיא בירושלמי עתוס' פ' מי שהיה נשוי ורא"ש שם ופ"ג דב"ב וש"מ ודבריהם חזקי' (ע"כ):
נז סָעִיף כט והאי כו'. עסי' קע"ה ס"נ:
נח סָעִיף כט והא כו'. בתוספתא פג"פ האומר עשו טבי עבדי ב"ח אם היו שם שני טבי אין דורשין ל' הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם ב"ח ונוטלין משניהם דמי א' מהם וכן האומר יש מאתים דינר ליוסף בן שמעון והיו שני יב"ש אין דורשין ל' הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה. ואוקמוה לסיפא במלוה או פקדון וכן רישא כיון דעבר אעשה לא מחזקינן דמעצמו שחרר אלא שנפדה בכסף. ר"ן ומ"מ:
נט סָעִיף ל ש"מ כו'. סנה' מו:
ס סָעִיף ל אמר כו'. כתובות מ"ח:
סא סָעִיף לא מי כו'. דהנשאר הן נכסיו ובס' שקדם אמר כו':
סב סָעִיף לא מי כו'. דל"ל דקא' ויירש על שניהם וחזר בו דא"כ הל"ל ויירשו ועסמ"ע:
סג סָעִיף לב שטרי כו'. כמ"ש בסי' סח בהג"ה:
סד סָעִיף לג מי כו'. עבה"ג וביאר כו' דאדם מתנה כו' כמו במבשרני וכיוצא הרבה:
סה סָעִיף לג מי שנתן כו'. שלכן אמר הן הן ליפות כחו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.