Exodus 1 — שְׁמוֹת א
פָּרָשַׁת שְׁמוֹת
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ׃
רַשִׁ״י
ואלה שמות בני ישראל. אַעַ"פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם, חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּ' "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ'):
אוּנְקְלוֹס
וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְעַלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְבַר וֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַלוּ:
רַשְׁבַּ״ם
ואלה שמות: מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הוצרך לכפול ולומר בביאתם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו ויקם מלך חדש ונתחכם עליהם למעטם ולא הועיל לו:
אִבְּן עֶזְרָא
אתחיל פירוש ואלה שמות ואלה. טעם הוי"ו בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ומלת אלה גם בחסרון הה"א שוה לזכרים. ולנקבות וכתיב כי את כל התועבות האל. ואחריו מכל התועבות האלה. לאנשים האל. אלה יולידו להרפה. מה אעשה לאלה. וככה מלת לז. השונמית הלז, הנער הלז. ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה הה"א נוסף כה"א לילה. נחלה מצרים. ושם לשון זכר. ורבים שמות כי התי"ו כולל סימן. רבים ורבות. כמו מקומות ואבות. גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות. כמו נשים ופילגשים. ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו. כמו נפשים נפשות לבבות גם לבבים על לבבהן: ה"א מצרימה. תחת מלת אל כמו נלכה דותינה. ותבא אותי ירושלימה: את יעקב. עם יעקב כמו כרת ה' את אברם: איש וביתו. יוצא חלציו ואין בית בכל המקרא אשה והנה העד איש וביתו באו כי לא היו נשי השבטים, במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך וכפר בעדו ובעד ביתו. כי פשוטו בית אביו. כי שלשה וידויין היו ועזר הכהן שהיא אשתו בכח בעדו. והיא נכללת עמו כי האיש ואשתו הוא האדם:
רַמְבַּ״ן
טעם ואלה שמות כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ"ו כ"ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים (דה"ב ל"ו כ"ב כ"ג), ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש וגו', כה אמר כורש מלך פרס וגו', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א א' ב') לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות: ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות א׳:א׳) כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ואיננו נכון. ורש"י כתב (רש"י על שמות א׳:א׳) אע"פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמו"ר א' ג'), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב"ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו' (משלי כה, יב)
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא"ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא"ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע"פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז"ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה' פעמים ישראל בפסוק אחד.
הבאים. לשון רבוי מלשון (ישעיה כז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ולפי שלא ירדו למצרים רק שבעים נפש והקב"ה צוה בהם את הברכה כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד לכך הזכיר בהן לשון הבאים המעיד על רבוי זרעם. מצרימה. היא המדינה עצמה כי מצרים שבכתוב הכונה בו ארץ מצרים וזה הכתוב מעיד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, ולא אמר ונשב שם, כי ירידת האבות אל המדינה עצמה והתישבותן של ישראל בארץ מצרים, וכן אמר ה' ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה היא המדינה עצמה אשר שם הבירה למלך אבל לא נתישב שם כי אם בסביבותיה שנאמר וישב ישראל בארץ מצרים. את יעקב. עם, כמו את השמים ואת הארץ, על דרך הקבלה, וכן (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. איש וביתו באו. על דרך הפשט בא הכתוב ללמדנו כי לא נשאו השבטים מבנות מצרים כי עם נשותיהם באו שם, וע"ד הקבלה איש וביתו באו, איש על שם שכתוב (שמות טו) ה' איש מלחמה וביתו ובית דינו, ונרמז בכאן שארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם.
ובמדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי לא שעבדום ומשמת יוסף נתנו עליהם עול כבד שנאמר וישימו עליו שרי מסים לכך כתיב הבאים כאלו אותו היום באו.
סְפוֹרְנוֹ
ואלה שמות. אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם:
כְּלִי יָקָר
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הוסיף ו"יו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הוה ואח"כ אמר איש וביתו באו לשון עבר לפי שנאמר למעלה ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים, אבל מ"מ אע"פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, ז"ש איש וביתו באו.
והמפרשים אמרו איש וביתו באו איש זה הקב"ה איש מלחמה וביתו ובית דינו, כמ"ש וה' הולך לפניהם הוא ובית דינו. ומה ענין בית דינו לכאן, ונראה שבא להבטיחם שיתקיים בהם וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ע"כ באו הקב"ה ובית דינו עמהם להבטיחם כי ה' נלחם להם במצרים.
ואלה שמות בני ישראל. פירש"י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו' י"א כי הכוכב אע"פ שאינו נראה ביום מ"מ הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו, וי"א להפך כי הכוכב אינו נראה כ"א בלילה כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו כד"א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. ולי נראה לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כ"א אחר מותו כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו כמ"ש (שם ד ב) ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו, וזהו שנאמר ויוסף היה במצרים פירש"י שבא להודיע צדקתו שעמד בצדקתו מתחילה ועד סוף, כי סוף כל דבר הכל נשמע ע"כ ספר שבחו אחר ויישם בארון במצרים, ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו, וז"ש ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כי המצדיק רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בגן עדן, ובו מלתא דפסיקא שאורו מזהיר ככוכבים לעולם ועד אף אחרי מותו, אבל מי שאינו מצדיק רבים אינו מילתא דפסיקא שישאר בצדקו לעולם.
ומ"ש רז"ל (עיין שמו"ר א ג) שנמשלו לכוכבים שמכניסן ומוציאן במספר, יש קצת רמז לזה ממה שנאמר הבאים לשון הוה, וכתיב איש וביתו באו לשעבר, לפי שמדבר בשני ביאות אחת בבואם למצרים את יעקב איש וביתו כבר באו, אותה ביאה ראשונה היתה את יעקב גם כל איש בא עם ביתו אשתו, אבל עכשיו שרצה לדבר ממיתתם כי זה נקרא ג"כ ביאה ודומה כאילו עכשיו באו מאחר שמתו שם וישארו שמה וזו ביאה שניה בהוה, אבל לא עם יעקב כי המה מתו ויעקב לא מת, גם ביאה זו אינה איש וביתו יחד כי אשתו ובניו אינן מלוין אותו כ"א עד הקבר, כדאיתא במשל בפרקי ר"א (פרק ל"ד) על כן אינה איש וביתו, ומזה ראיה שמדבר בכניסה ויציאה כי שניהם נקראו ביאה.
וענין המספר הוא, להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר כמו שיתבאר בעזה"ית פר' כי תשא (ליב), ועל מעלת הצדיק שמת כתיב נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, ופסוק זה דרשו רז"ל על המוריד דמעות על אדם כשר, ומ"מ מה שאמר הלא בספרתך צריך ביאור, ונראה שרצה להביא מופת על מעלת הצדיק שמת שאינו דבר אבד ויש בו ממשות, ואמר הלא המה בספרתך כי אתה מכניסן במספר ע"כ אני מבקש שתספור גם נדידותי ותשים דמעתי בנאדך למשמרת.
אוֹר הַחַיִּים
ואלה שמות בני ישראל. טעם אומרו ואלה בתוספת וא"ו: ללמוד עליהם כי כולם צדיקים כאבותיהם; ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים להם - אברהם יצחק יעקב - צדיקים עליונים, כמעשה אבות עשו הבנים.
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תנחומא שמות ד') כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק. והוא אומרו: ואלה וגו' הבאים מצרימה, מוסיף על הראשונים, לומר לך שגם הראשונים בגלות היו, ואלה עמהם.
עוד ירצה: מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה, מוסיף על הראשונים, ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם, אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים. ורש"י ז"ל פירש, כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם. ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים. ועוד, לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו' ואלה שמות וגו'.
ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה, מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב): מפני שטר חוב של הגלות, ואמר: ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה, פירוש, הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב, אתו בדומין לו, בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש, הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות: איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר,
ואִלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים, והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.
וטעם שחזר לומר באו, ולא הספיק במה שהקדים לומר הבאים, נתכוון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם. כי אנשי ביתם אין כולם בגדר זה, ועיין מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק בניו ובני בניו וגו' כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא י"ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.
או יתבאר הכתוב על זה הדרך: ואלה שמות בנ"י הבאים מרצונם וחפצם מצרימה, הרשומים: ראובן שמעון וגו', אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אומרו: את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כולם, ולזה הוצרך לומר באו פעם שנית:
עוד ירצה אומרו הבאים וגו', שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו, והראיה: שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם ב', כאמור בפרשת ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו באו אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו, ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו'.
הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו - שוים לחפוץ בגזירת מלך, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו':
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה׃
אוּנְקְלוֹס
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
אִבְּן עֶזְרָא
ראובן. כל שהוא נע כזי"ן זבולן בהכנס עליו אחת מאותיות בוכ"ל וראוי להיות האות המשרת בשוא נע והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואי"ן נעים על כן שמו חירק תחת האות המשרת. כי אם היה בי"ת האות המשרת הנכנס עליו יאמרו בזבולן. ואם כ"ף או למ"ד כזבולן לזבולן. ואם וי"ו יאמרו שורק תחת חירק כאילו הוי"ו בקריאת אל"ף כמו וזבולן. כי המלה תראה כקריאת אל"ף או זבולן. ואם היה האות הראשון יו"ד כמו יהודה שהיו"ד מאותיות הנעלמות יעלימוהו כמו נעלה ביהודה. כיהודה. ליהודה נחשון. כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה. גם ככה עם וי"ו ויהודה. והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימן. הזכיר הששה הראשונים שהם בני לאה כסדר תולדותם, והיה ראוי שיזכיר לבנימן אחרון לכל אחיו כי הוא הקטן שבכלן, ומה שהזכירו שביעי מפני שהעולם השפל נחלק לשבעה אקלימים והאקלים השביעי הוא ארץ ישראל שהוא אמצע הישוב והיא הנקודה מזוגה מקור וחום יותר משאר הארצות מפני שהיא אמצעית לקצוות, ועל כן נכתב בנימן שביעי לרמוז על בית המקדש שבאקלים שביעי שהוא בחלקו של בנימן, ואע"פ שחכמי המחקר שסדרו האקלימים כתבו בקצת חבוריהם שארץ ישראל באקלים הרביעי הכל הולך אל מקום אחד, כי כיון שהארץ היא הנקודה ויש ג' אקלימים מכאן וג' אקלימים מכאן הנה היא רביעית לכל ג' וג' והיא אמצעית והיא שביעית וזה דמיון יום השבת שהוא אמצעי לימות השבוע והוא יום שביעי, ולא הוצרכו רז"ל להודיענו שהמאורות נתלו ביום רביעי כי אם לפרסם מעלת השבת.
וידוע כי ערב שבת מתחיל מיום רביעי, וכאשר תחשוב יום רביעי חמישי וששי מלפני השבת ויום ראשון ושני ושלישי מאחרי השבת הנה שבת שהוא שביעי אמצעי גם רביעי לכל השלשה. וכן בית המקדש שבאקלים הזה אמצעי ושביעי, והזכיר יוסף באחרונה לשני טעמים האחד כדי שלא ישתררו בני הגבירות על בני השפחות, ועל כן נכתבו דן ונפתלי גד ואשר שהם בני השפחות באמצע בין בנימן ויוסף, והשני מפני שיוסף היה גדול שבכלן במעלה וכבוד לכן הזכירו באחרונה דרך שפלות, כי כן דרך הצדיקים כל זמן שהקב"ה מוסיף להם כבוד וגדולה הם מוסיפים בעצמם שפלות וענוה, שכן מצינו ביהושע בן נון אחר שסמך משה רבינו ע"ה את ידיו עליו ונתמנה פרנס על ישראל בחייו של משה מה כתיב שם (דברים לב) וידבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון, הזכיר הכתוב הושע ללמדך שלא נתגאה בסבת מעלתו אלא השפיל את עצמו.
ובמדרש ראובן שמעון לוי ויהודה, כל השבטים כלן על שם הגאולה נקראו, ראובן (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון(שם ב) וישמע אלהים את נאקתם, לוי (זכריה ב) ונלוו גוים רבים אל ה', יהודה (ישעיה יב) אודך ה' כי אנפת בי, יששכר (ירמיה לא) כי יש שכר לפעולתך, זבולן (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בנימן (ישעיה סב) נשבע ה' בימינו, דן (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, נפתלי על שם (שיר ד) נפת תטופנה שפתותיך, גד על שם (במדבר יא) והמן כזרע גד הוא, אשר על שם (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ, ויוסף על שם (ישעיה יא) יוסיף ה' שנית ידו, כך דרשו בתנחומא וי"ב שבטים אלו מפני שעתידין שיעלו לששים רבוא בגאולת מצרים תמצא ראשי אותיות שלהן עולים ששים רבוא פחות ג' אלפים ואין לוי בכללם שאינו בכלל פקודי בני ישראל,
וכך דרשו בפסיקתא אם מבקש אתה לידע כמה מנינן של ישראל טול ראשי אותיות השבטים ואתה יודע מנינם, רי"ש של ראובן מאתן אלפין, שי"ן של שמעון תלת מאה אלפין, נו"ן של נפתלי חמשין אלפין, וכן כל השאר נמצא שעולים ששים רבוא פחות ג' אלפים, ואותם ג' אלפים שהם חסרים הם שנפלו בעגל, ובתנחומא דרשו כן בפרשת כי תשא.
כְּלִי יָקָר
ראובן שמעון וגו'. פרט כאן שמותם על דרך המדרש בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ושהיו גדורין מעריות, ולא היו בהם דלטורין כו'. וטעמו של דבר הוא כדמסיק בילקוט פרשה זו שכל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה, ראובן ראה ראיתי את עני עמי. שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם, ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה ולא היו ראויין להגאל, אחר שהחליפו את שמותם המורים על הגאולה וקורא להם שם חדש אשר אין בו הוראה על הגאולה, או היה להם שינוי השם סבה להתיאש מן הגאולה ולא היו מבקשים את פני ה' על הגאולה ועל התמורה.
וכמו כן אילו היו משנים את לשונם, אע"פ שלא היו משנים את שמם מ"מ לא היה שמם מורה על הגאולה כי דווקא בלשון הקדש מורה ראובן על שם ראה ראיתי עני עמי, ושמעון על שם וישמע אלהים, אבל בלשון אחר אין שם ראובן מורה על ראה ראיתי וכן כולם, ובזכות שהיו גדורין מעריות ע"כ לא היו ראויין להיות בין המצרים שטופי זמה שנאמר בהם וזרמת סוסים זרמתם, ולפי שלא היה בהם לשון הרע והיה פקוד אצלם וישאלו אשה מאת רעותה, ע"כ נגאלו, כי אלו לא היה הדבר פקוד לא היו משאילים להם כלום, ואז לא היה אפשר לגאלם כדי שלא יאמר אותו זקן ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל, כי אע"פ שמת יוסף והיה השעבוד קרוב לבא מ"מ רושם הגאולה נשאר קיים, כי אלו שמותם עמהם באו לשעבר, ועמהם המה הבאים גם עכשיו כי לא נשתנו שמותם, וזה ראיה שגם לשונם לא שנו דאל"כ אין נפקותא במה שלא שנו שמותם.
איש וביתו באו, שהיו גדורים מעריות כי כל אחד דבק באשתו ולא באחרת, ועוד שנשאו להן נשים קודם שבאו מצרימה כדי שלא ישאו נשים מן המצריות שטופי זמה ואח"כ פרט ראובן שמעון כו' כי אלו השמות מורים על הגאולה.
ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן׃
אוּנְקְלוֹס
יִשָׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין:
אִבְּן עֶזְרָא
יששכר. בעבור התחברות שני שיני"ן חסרו האחד מהמבטא כדרך מחצצרים שיקרא מחצרים. ואין שי"ן כמוה במקרא. ומנהג העברים בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השפה שהם במ"ף חבירי הוי"ו ינעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק כמו ופרו ורבו. ומלאו בתי מצרים. וככה ובנימין. בעבור היות בנימין בן הגברת הזכירו לפני בני השפחות:
ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר׃
אוּנְקְלוֹס
דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר:
אִבְּן עֶזְרָא
דן. בהתחבר השמות הם על ששה דרכים וכולם נכונים. האחד כמו עילם ואשור וארפכשד. והשני בנפך ארגמן ברקמה ובוץ. השלישי אודם פטדה וברקת. הרביעי דן ונפתלי גד ואשר. החמישי מור ואהלות קציעות. הששי אדם שת אנוש:
ה וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
ויוסף היה במצרים. וַהֲלֹא הוּא וּבָנָיו הָיוּ בִּכְלַל שִׁבְעִים, וּמַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ? וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הָיָה בְּמִצְרַיִם? אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הוּא יוֹסֵף הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו, הוּא יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְעוֹמֵד בְּצִדְקוֹ (שמות רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְּמִצְרָיִם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי. מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו. ובעבור היות בה"א מן הגרון. פתחו במלת יהי היו"ד הראשונה בקמץ קטן יהי. והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה. כמו הבי"ת במלת ירב והיה ראוי להיות יהי. רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו. וננקד הה"א בחירק. על כן לו יהי. כי הוא אמר ויהי. ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א. יהי כן ה'. על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשו"א רק זאת הגזרה. וגזרת ויחי יעקב. והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזרות. ויחי. ויהי השתי האותיות הם מאותיות הנוח. והם יו"ד ה"א היה חיה. ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היו"ד עליהם בשו"א ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל: יצאי ירך. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו. כי ששים ותשע היו אך יעקב יחשב בראשונה. על כן כתב בתחלה את יעקב כמו שאמרנו למעלה ופרשה הראשונה ויגש אליו כתוב יעקב ובניו והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.
כְּלִי יָקָר
ויהי כל נפש. קרא לע' נפשות נפש אחד, לרמוז שהיה שלום ביניהם מתוך שלא היה בהם לשון הרע ודלטורין כאיש אחד שלבא לפומא לא גלי כך היה הדבר פקוד אצלם כל י"ב חודש, ואולי שגם מטעם זה נאמר יוצאי ירך יעקב, לומר לך מה ירך בסתר אף אצלם היה הדבר בסתר
ובני ישראל פרו וישרצו. לפי שכבר הזכיר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא, אבל מיתת יעקב לא הזכיר לפי שיעקב לא מת, וזה הזכות שהיו בני ישראל, היה קיים לעולם, ע"כ אמר ובני ישראל מצד היותם בניו של ישראל פרו וישרצו וגו', ומ"ש בני ישראל ולא בני יעקב לפי ששם יעקב גופני וישראל רוחני, כי כבר נסתלק החומריות מן יעקב
וירבו ויעצמו במאד מאד. הל"ל מאד מאד מהו במאוד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד כמ"ש (דברים וה) ובכל מאודיך. ז"ש ויעצמו במאד היינו בממון שנקרא מאד, באותו מאד נתעצמו מאד, ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני כמ"ש וישימו עליו שרי מסים, כי ע"י המס שיתנו יבואו לידי עוני, וע"כ נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן, שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה וכארז"ל העוסק בבנין מתמסכן.
ותמלא הארץ אותם. הל"ל ותמלא הארץ מהם מהו אותם אלא שהארץ גרמה להם לפרות ולרבות כמו שביארנו למעלה על פסוק וידגו לרוב בקרב הארץ בקרבה ממש כארז"ל שהיו המצרים מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע והיו חורשים על גבם, ואח"כ מבצבצים ועולין שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך כו', ולפי זה אלמלא לא היתה הארץ מכסה אותם לא היו רבים כ"כ, וא"כ הארץ גרמה להם שהיו מלאים כל כך, לכך לא אמר שהם היו ממלאים את הארץ אלא הארץ היתה ממלאה אותם, ונוכל לפרש עוד לשון וישרצו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הצדיקים שהיו מגינים עליהם, מאז נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצריים לכך נאמר וישרצו.
ויקם מלך חדש על מצרים וגו'. לשון קימה לא מצינו במלך, כי הל"ל וימלוך מלך חדש על מצרים מהו ויקם, ונראה לפי שלשון קימה שייך במי שקם על רעהו להרע לו, כמ"ש ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. וכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כך מלך עריץ זה ע"י התחבולות אשר חישב לעשות לישראל נגד רצון האל ית', אע"פ שראה כי ה' עמהם במה שהיו פרים ורבים שלא כדרך העולם, מ"מ רצה להתחכם לו יתברך, ועי"ז גרם שהשיב ה' עמלם בראשם ע"י המכות עברה וזעם אשר שלח ה' בהם, כמ"ש (שמות י.ז) הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומתוך זה דומה כאילו הוא קם עליהם להביא על המצרים כל המכות ההמה.
ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הוסיף מלת עם כי הל"ל הנה בני ישראל, גם מ"ש ויאמר אל עמו וכי עם כל העם דבר הל"ל ויאמר אל שריו וחכמיו, אלא כך אמר להם פרעה שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר ויאמר אל עמו בשביל עמו לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב, אע"פ שעדיין אינן רבים ממנו מ"מ הוא עצום ממנו, גבורים בטבע כי כל תאומים דרכם להיות חלשים בטבע וכאן נולדו ששה בכרס אחד ואעפ"כ הם עצומים בטבע יותר ממנו, לפיכך הבה נתחכמה לו פן ירבה שנוסף על גבורתם בטבע יהיו ג"כ רבים ממנו, ואע"פ שבמלת ירבה עדיין אינו מבואר שהיו רבים יותר מהם, מ"מ חזר וביאר דבריו אחר כך ואמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, וכאילו אמר ונוסף גם הוא עלינו, ר"ל כבר המה עצומים ממנו ואם ירבו עוד אז יהיו גם נוספים עלינו, ומלת גם קאי על הגבורה, ומה שאמר על שונאינו כמי שתולה קללתו בשונאיו ואמר שיהיו רבים על שונאינו, ועיקר כוונתו לומר שיהיו רבים עלינו ולא רצ"ל עלינו לתלות הקללה בעצמו, ותלה בשונאיו לומר שיהיו רבים ונוספים על שונאינו, אע"פ שלענין הגבורה תלה בעצמו ואמר ועצום ממנו לפי שזה כבר היה, אבל הריבוי שעתיד להיות לא רצה לתלות בעצמו
ולפי שרז"ל דרשו הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל. נראה לפרש שגם תיבת ממנו קאי על הקב"ה, כדרך שדרשו בפסוק כי חזק הוא ממנו (במדבר יג.לא) כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, כן ועצום ממנו מוסב על הקב"ה ונו"ן של ממנו בחו"לם, ור"ל שכל חזקו של ישראל נמשך לו ממנו יתברך דהיינו ממקור ישראל, לפיכך הבה נתחכמה לו למקורם דהיינו למושיען.
או יאמר ועצום ממנו ממש. כי הם עצומים ממנו ית', כדאמרו רז"ל אמר הקב"ה אני מושל בכל ומי מושל בי הצדיק שנאמר צדיק מושל יראת אלוקים שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובודאי עיקר כחם ועוצם ידם בעבור שהם דבקים במצותיו ותורותיו ינצורו, ע"כ הבה נתחכמה לו ליתן ריוח בין הדבקים כי ע"י שנעשה אותם רעים וחטאים לה' סר כחם, כמו שפרשו המפרשים בפסוק וירעו אותנו המצרים ויענונו כי הל"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו.
והנה דברי המפרשים אמת, שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים כמ"ש ביחזקאל ואודע להם בארץ מצרים וגו' איש שקוצי עיניו השליכו וגו', אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה ע"כ נ"ל פסוק זה האומר הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש, כמו שפירש"י פרשת כי תבא בפסוק ועבדתם שם אלהים אחרים, לכך נאמר למען ענותו בסבלותם דומה ממש למה שנאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו, שע"י שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו כי אז יכלו לנו, כך אמר כאן וישימו עליו שרי מסים ליתן מס לע"ז למען ענותו כי נמשך מזה שיוכלו לענותם בסבלותם ע"י שסר צלם מעליהם כשיסורו מאחרי ה', ואולי שעל זה נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. כי כל פסוק זה נראה מיותר, ויכול להיות שרמז בזה שע"י שהטילו עליהם שרי מסים דומה כאילו העבידום לע"ז, לכך נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהעבידום לע"ז מתחילה בפה רך ע"י הסתה ופיתוי, ואח"כ בפרך לעבודה ממש ע"י הכרח לפיכך וימררו את חייהם, כי אצל הקב"ה נאמר (שם ל.כ) כי הוא חייך וגו', וע"י שסרו מאחרי ה' מררו את חייהם בעבודה קשה היינו בע"ז שהיא קשה ורעה, ואחר כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה הרי סתם עבודה בשדה אמורה, ואח"כ אמר את כל עבודתם היינו גם עבודה שבעיר, ומה אני מקיים וימררו את חייהם בעבודה קשה, אלא שרמז על שטמאום בגילוליהם בעבודות זרות וקשות כאמור. ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה על כן הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, ובזה הותר הספק אשר נתחבטו בו הראשונים בענין קישוי לב פרעה.
ויקוצו מפני בני ישראל. פירש"י כקוצים היו בעיניהם, ורצה לומר שישראל נמשלו בעיניהם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ואין הלשון משמע כך שהרי נאמר מפני בני ישראל ואיך היו ישראל כקוצים מפני בני ישראל, ועוד ויקוצו בשורק לשון נפעל ומזה נראה שקאי על המצרים ולא על ישראל, ואם רצה לומר שהיה דומה כאילו נכנסו הקוצים בגופם הל"ל ויקוצו מן בני ישראל, ע"כ נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמ"ש גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו'. רצה הקב"ה ליטע בא"י נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה , ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל ית' שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמ"ש ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה אלא שתלו קללתן באחרים, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם.
דבר אחר, ויקוצו מפני בני ישראל כדמסיק ברבתי פרשה זו (ב.ה) למה נגלה הקב"ה למשה בסנה, ר' יוסי אומר מה הסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס בתוכו אינו יוצא בשלום כו', ע"כ אמר ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים אלו, שהעוף כשנכנס בתוכו הוא נכנס בנקל וכשרוצה לצאת אינו יכול מפני המדקרות של הקוצים, כך המצרים הכניסום בשעבוד בקלות בפה רך ואח"כ בפרך כי לא הניחום לצאת מן השעבוד, לכך סמך לפסוק ויקוצו ב"פ בפרך שנזכרו בפ' כי המה ממש מענין ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים כסוחים מפני מה שעשו בבני ישראל לכך נאמר מפני בני ישראל.
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו'. יש אומרים שהמילדות היו מצריות וכאילו אמר למילדות את העבריות, דאל"כ מאי רבותיה דקאמר ותיראן המילדות את האלהים ורז"ל אמרו שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים כו', ויש להתבונן דלמא אפכא שפועה יוכבד ושפרה זו מרים ומה הגיד לנו הכתוב בזה שנשתנה שמם, ונ"ל שפועה לשון דבור וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כארז"ל ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל, ובפר' וארא פירש"י שנבואה לשון דבור נגזר מלשון בורא ניב שפתים. יוכבד היינו שפרה על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת ק"ל שנה כי אז היתה שופרה מעין שופרה של ימי נערותה, כמו שקרה לשרה וגם נס זה היה מופת שיולד ממנה בן מושיע לישראל, כי לא בחנם נעשה לה נס זה. ועל כן הגיד לנו המקרא לומר ראה כי נבערה עצת פרעה וכל חרטומיו, כי קרא למילדות אשר נקבו בשמות שפרה ופועה המורים על הגואל שיצא מהם, והם הם מולידי הגואל ואיך ימיתו בניהם ממש, ופרעה לא הרגיש בשינוי שמותם אלו לומר הלא דבר הוא, ועוד הגיד לנו הכתוב שמותם כי המה הוראה על שלא היו מסופקים בגאולה כי היה להם מקום לספק בה כמ"ש ביחזקאל ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים, ושמות אלו מורים על לידת הגואל ומטעם זה לא עשו כאשר דבר אליהם פרעה, כי אילו היו מסופקים אולי היו מסכימים לגזרת פרעה כי טוב להם שימותו קטנים ממה שילדו לריק ולבהלה ויהיו כל ימיהם בצרה ושעבוד,
ומ"ש ואם בת היא וחיה. שנראה מיותר נראה כדי שלא יבינו אם בן הוא לשון אע"פ, כמו ואם יהיה היובל שפירושו אף אם יהיה היובל, כך יכולין להבין לשון אם בן הוא אף בן הוא שיש בו צורך בעבודה, מ"מ תמיתון אותו ומכל שכן הבת, ת"ל ואם בת היא וחיה
אוֹר הַחַיִּים
ויהי כל נפש וגו' ויוסף וגו'. צריך לדעת למה אמר ויהי לשון צער, ואם על הגלות, אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אומרו כל. עוד, למה הוצרך לחזור להודיע מנין יוצאי ירך יעקב, וכבר השמיענו וידענום. עוד, מה הודעה זו כדבר חדש ויוסף היה במצרים.
ואולי, שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ל"ו), שעתיד היה יוסף להעמיד י"ב שבטים, ומי סבב שלא העמיד אלא ב'? הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו. ע"כ.
הא למדת שזולת זה הי' יוסף מעמיד י"ב שבטים, והוא אומרו ויהי לשון צער, שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אומרו כל נפש וגו', ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא ע׳, ואמר: ויוסף היה וגו' ודין גרמא שלא היו, יוצאי ירך יעקב אלא ע' נפש שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד י"ב שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים יחד.
עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו', לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל ביניהם, כולם צדיקים, כולם חכמים, כולם בלב שלם זה על זה, וכאלו כולם נפש אחת.
והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים: בין לצד האחוה, כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם, לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצִדקות, כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת. ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת, בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה, בין לענין הצדקות וטהרת הנפש שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':
(ו - ח) וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר פעם ב׳ להודיע מיתת יוסף, וכבר השמיענו (סוף ויחי) וימת יוסף בן וגו'. עוד צריך לדעת כונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד, מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ובני ישראל. והנה המגיד של מהרי"ק הגיד לו טעם סמיכות זה והוא דרך סוד. עוד צריך לדעת טעם אומרו כסדר זה: ובני ישראל וגו', שאם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל, היה לו לומר כסדר זה: ויפרו וישרצו וגו' בני ישראל:
אכן ב' כתובים הבאים כאחת להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו, והם במספר ד'.
הא', מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים. הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים.
ב', מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן, וכמו שפירשו ז"ל בפסוק וישב יוסף וגו' ואחיו וגו' אחר קברו את אביו, יעויין שם דבריהם.
ג' מיתת כל הדור, פירוש, כל הע' נפש, שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן.
ד', ובני ישראל וגו', כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאוד וגו' ותמלא הארץ וגו' לא היו נותנים לב לבקש תחבולות, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור,
ובזה נתיישב אומרו: ובני ישראל ולא אמר ויפרו וגו', כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות: ועוד, ויקם מלך חדש וגו', וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד. ולמ"ד , ״חדש״ - שנתחדשו גזרותיו, הסיבות הקודמות הם סבוהו לחדש דעתו משונה מקדם, והבן.
והנה לפי פשטן של דברים: יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קיים, היה מונע השעבוד.
וקשה: אם כן לא היה לו לומר הכתוב אלא: ״וימת כל הדור ההוא״, שאפילו כל ימי א' מהדור לא היה שעבוד, ולא היה צריך לומר לא מיתת יוסף ולא מיתת אחיו, דקל וחומר שלא יהיה השיעבוד בימיהם. ואפילו לדבריהם ז"ל (סדר עולם רבה פ"ג), שאמרו: כל זמן שאחד מהשבטים קיים לא היה השעבוד, קשה: למה הוצרך להזכיר מיתת יוסף? ק"ו הוא מהאחים.
ואולי, כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר: כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שוים להם; ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם; ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם, אשר ראו הפלגת ריבוים של ישראל שנתמלאת<ref>לשון מילוי.</ref> ארץ מצרים בהם.
ואם תאמר: והלא רז"ל לא אמרו אלא "כל זמן שאחד מן השבטים כו'". ולדברינו אפילן מן השבעים.
דע, כי דבר זה לא הוחלט לרבותינו ז"ל, וזה לשון רבותינו ז"ל בסדר עולם (שם): משמת לוי עד שיצאו ישראל מצרים קי"ו שנה אין שעבוד יתר עליו, ולא פחות מפ"ו כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור. ע"כ. הרי כי אין הכרעת דבר שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד.
ופשט הכתוב אני רואה, שלא אמרו: הבה נתחכמה לו, אלא אחר מיתת כל הדור ההוא והשוהו הכתוב לכל אחיו:
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וּמִית יוֹסֵף וְכָל אַחוֹהִי וְכֹל דָרָא הַהוּא:
רַשְׁבַּ״ם
וכל הדור ההוא: שבעים נפש:
אִבְּן עֶזְרָא
וימת יוסף. אב ובנו שתי דורות. והעד שחיה איוב אחרי שבותו מאה וארבעים שנה והוא ראה ד' דורות. וקדמונינו ז"ל אמרו עשרה דורות מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם עשרה ואין מספר שנות אלה כאלה: וטעם וימת יוסף. כי מת בגדולתו גם אחיו לא ראו ימי הרעה: וטעם וכל הדור ההוא. על המצרים כי יזכיר אשר לא ידע את יוסף:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
- ראובן נולד בי"ד בכסלו ומת בן קכ"ח שנים. שמעון נולד בכ"א בטבת ומת בן ק"כ שנים, לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן קל"ז שנים, יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן קי"ט שנה, דן נולד ט' אלול ומת בן קכ"ה שנים, נפתלי נולד ה' בתשרי ומת בן קל"ג שנה, גד נולד בי' במרחשון ומת בן קכ"ה שנים, אשר נולד כ' בשבט ומת בן קכ"ו, יששכר נולד בי' באב ומת בן קכ"ב שנה, זבולן נולד ז' בתשרי ומת בן קי"ד שנה, יוסף נולד אחד בתמוז ומת בן ק"י שנה, בנימן נולד י"א במרחשון ומת בן ק"ט שנה. באדר ובאייר לא נולדו נשתיירו לאפרים ומנשה מצאתי במדרש תדשא (פרק ח עיי"ש).
- דרשו רז"ל, אף על פי שמת יוסף, אלהיהם קיים, שנאמר "וימת יוסף", וסמיך ליה "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאד מאד", למדך הכתוב שקודם השעיבוד נשתלחה בהם ברכה זו, שריצה ועצימה, ואחר שהתחיל השעיבוד נפחת מהשריצה והעצימה ונשאר בהם הפריה והרביה, וזהו שאמר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ".
ובמדרש ובני ישראל פרו וישרצו, פרו מאי רבותייהו ת"ל וישרצו ששה בכרס אחד, כשרצים הללו, יכול נמוכים כשרצים ת"ל וירבו בעלי קומה, יכול חלשים ת"ל ויעצמו. במאד מאד, במאד בעולם הזה מאד בעוה"ב שנאמר (ישעיה מט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה.
סְפוֹרְנוֹ
וכל הדור ההוא. כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם:
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם׃
רַשִׁ״י
וישרצו. שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלָדוּ וּסְגִיאוּ וּתְקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא מִנְהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם
פרו: בהריון:
וישרצו: לידה, שלא שיכלה הרחם, שבכל מקום קטנים קרויים שרץ על הארץ:
וירבו: גדלו ונעשו הקטנים גדולים, שלא מתו בקטנותם:
ויעצמו: שלא מתו אנשים, אלא חיו הרבה ועצמו במאד מאד עד שנתמלאה הארץ אותם, וכן והחצר מלאה את נגה כבור ה' כמו מילאה, וכן ושוליו מלאים את ההיכל כמו ממלאים את ההיכל:
אִבְּן עֶזְרָא
ובני ישראל פרו. הולידו כעץ יתן פריו: וישרצו. כמו ישרצו המים. רק הראשון מהפעלים העומדים בעצמם כמו הלך ישב עמד שכב. והשני מהיוצאים תלויה בדבר אחר כמו אכל שמר שכר. אכל את הלחם. שמר את הדבר. שכר את החמור. אלו נקראים פועל יוצא. והנה ישרצו המים מהפעלים היוצאים. וזה השני וישרצו מהפעלים העומדים. והנה זו הגזרה כגזרת שב. פעם עומד כמו ושב וקבצך. ופעם יוצא כמו ושב ה' אלהיך את שבותך. אולי מלת וישרצו רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיע בבטן אחת: וירבו. שלא יהיו מתים כדרך עם רב: ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין. ומלת במאד מאד שלא היו יכולין להיות יותר. ובי"ת במאד כמו בי"ת ויסעו בראשונה. כי כתוב ראשונה יסעו: ותמלא הארץ. ארץ גושן היא: רעמסס. בשוא נח תחת העין כי הראשון שתחת העי"ן שהוא דבק עם הרי"ש יקרא נח והשני תחת מ"ם יקרא נע כי הוא כמו תחלת נע השפה:
סְפוֹרְנוֹ
פרו וישרצו. ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת, ובכן
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף׃
רַשִׁ״י
ויקם מלך חדש. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו: אשר לא ידע. עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ (סוטה י"א):
אוּנְקְלוֹס
וְקָם מַלְכָּא חַדְתָּא עַל מִצְרָיִם דְלָא מְקַיֵם גְזֵרַת יוֹסֵף:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקם מלך חדש. פירושו כמשמעו בלא תוספת שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם כמו כי הקים בני את עבדי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקם מלך חדש. נחלקו רז"ל בזה יש מהם שאומרים חדש ממש ויש אומרים שנתחדשו גזרותיו. ונראה לפרש כי המלך הזה נולד בזמן שהיה יוסף בבית האסורים הוא שכתוב עליו (בראשית מ) יום הולדת את פרעה, כלומר יום שנולד בו פרעה כי קרא המלך שם בנו כשמו, ויהיה כדברי האומר חדש ממש וזהו שאמר אשר לא ידע את יוסף כי לא ידעו ולא הכירו כלל כי הוא בן המלך הראשון הזקן.
ובמדרש אשר לא ידע את יוסף, כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף ובסוף אמר (שמות ה) לא ידעתי את ה', משל למה הדבר דומה לאדם שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך התיזו את ראשו למחר עושה בי כן, והמדרש הזה נוטה למי שאומר נתחדשו גזרותיו.
סְפוֹרְנוֹ
ויקם מלך חדש על מצרים וכו'. אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בענין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו:
ט וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לְעַמֵהּ הָא עַמָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגָן וְתַקִיפִין מִנָנָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר אל עמו. המצרים: הנה עם. מלת עם איננה סמוכה רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור כמו אהיה אשר אהיה. אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק: ממנו. כל ממנו בספרי אנשי מזרח סימן לרבים הנו"ן רפה. כמשפט להפריש בינו ובין ממנו פנה. שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים בין שהוא סימן לשון יחיד ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן כי ממנו לשון יחיד דגוש הפך המנהג. כי מלת אני רפה. וכן מלת נחני ה'. והנה מלת מן כפולה. ונדגש הנו"ן ממני לחסרון הנו"ן האחרת כאלו הי' ממנני. כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם כאילו הוא מן נו"ן ני לסימן המדבר. אם כן יהיה איש ממנו. שהוא לשון רבים כאילו הוא ממננו. וטעם נו"ן ממנו דגוש להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן ישמור ישמרו. אשר יקראו. אויב ירדפו והוא המעט. כי הרב ישמרהו. רק ישמרו דרך קצרה. כמו והנהו עושה מלאכה שה. וא כמו והנה הוא. והנו נצב. ופעמים יוסיפו הנו"ן ישחרונני ואל ימצאונני. תברכני נפשך. כמו תברכנני. זובח תודה יכבדנני. יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן ולא ישמרנו בעליו:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר אל עמו: הנה וגו', אומרו הנה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ') בפסוק "עכרתם אותי", שצלולה היתה החבית וכו', כי מסורת היתה ביד וכו' שעתידין ליפול ביד ישראל<ref>וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי. רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה. מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקב"ה: עד אשר תפרה בששים רבוא, אמר ר"י בר סימון: עכורה היתה החבית וצללנו אותה, ויאמרו: "הכזונה"; אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם? "ותצא דינה".</ref>. ע"כ. ולזה אמר מלך מצרים: הנה עם בני ישראל הידוע בתוקף ועוז, הנה הוא רב ועצום, ואמר: הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, ויעשה מה שהוא מסורת בידם: שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת<ref>קרויה.</ref> מצרים 'בית הכלא', כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'.
עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך: כי עם זה משונה מכל העמים: כי שאר העמים יתערבו ביניהם, ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו: הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, ואומרו: רב ועצום, פירוש, כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות, יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.
עוד ירצה באומרו רב ועצום: רב - שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח; בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים. ומעתה אין מיחוש לריבוים כי סופם להתמעט<ref>פירוש, אין לחשוש לצד ריבויים, כי סופם להתמעט לפי שהיולדת כמה בכרס אחת יהיו "תשי כח".</ref>, וכי<ref>וכאשר</ref> יהיו רבים אין בהם כח לחוש לריבויים, לזה אמר: ועצום, פירוש, הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ועצום ממנו הגם שאין בהם הריבוי, ומן הראוי הם היו ראוים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו, וכפי זה תיבת "ממנו" חוזרת אל "עצום"' ולא לאומרו "רב" כי בסמוך הוא אומר: "פן ירבה".
עוד ירצה באומרו: רב ועצום ממנו' פירוש, שגדולתם וריבוים מהם היה. והכונה בזה, כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכוון להקדים טענה: לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים, כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד.
לזה אמר: הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג"כ כי ב-ע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.
עוד ירצה, כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכובד ומה גם בעם ישראל - כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות, בסוד "היו צריה לראש", לזה אמר מלך חדש: הנה בני ישראל המכובדים, הם הם העיקר במלכות יותר מהמצרים, ובהם הם מתכבדים, וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה, לזה: הבה נתחכמה לו וגו' פן יצא מהעיר באמצעות סיבה: כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למונעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו:
י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
הבה נתחכמה. כָּל הָבָה לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר, הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ: נתחכמה לו. לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם (שם): ועלה מן הארץ. עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים (שם), וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָתַב וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ – וְהֵם יִירָשׁוּהָ:
אוּנְקְלוֹס
הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִלְמָא יִסְגוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְקוּן מִן אַרְעָא:
רַשְׁבַּ״ם
נתחכמה לו: שלא ירבה שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו, כמו ידה ליתד תשלחנה, מצינו לשון יחיד אצל רבים:
כי תקראנה: כי תארענה, כמו מקראי קודש מערע קודשא לשון מאורע:
ונלחם בנו ועלה מן הארץ: לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקרו לי מלכתא קטיעא:
אִבְּן עֶזְרָא
הבה. הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון. כמו לכה נא. עמנו. ולנקבה הבי המטפחת. לכי ובאי. ובעבור שידברו במלות האלה הרבה יאמרו הבה נרדה. ולנקבה הבה נא אבוא אליך. כמו לכה נשקה את אבינו יין: נתחכמה. נבקש דרך חכמה שלא ירבה: לו. בעבורו כמו אמרי לי. דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך. וברך ולא אשיבנה. והטעם וברך ברכה. וככה וברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה. א"ר מרינוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו. ודבר ככה שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:
רַמְבַּ״ן
הבה נתחכמה לו לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ט׳:כ״א):ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב׳:ג׳):ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (שמות ה׳:כ״א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה: ועלה מן הארץ על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו"ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה. לשון רבינו שלמה. ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ", כי כן הלשון בלוחמים: עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב' כ"ד א'), על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מלכים ב י״ח:י״ג), עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיה ז א). ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (שמות ל״ב:א׳), אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח). וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב (קהלת ז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.
והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין את בנה אין לה רשות.
והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא (יחזקאל טז) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם כענין שכתוב (ישעיה מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה.
ואמרו במדרש תהלים (מזמור ט) למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח, שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא (מלאכי א) כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן. וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם שנאמר (שם) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר (שם יב) כי אין בית אשר אין שם מת.
ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט) משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם.
ועלה מן הארץ. כנה הכתוב כי היה לו לומר ועלינו.
ובמדרש ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה עולים זהו ועלה מן הארץ מתוך הירידה עליה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) דבקה לארץ בטננו וכתיב בתריה קומה עזרתה לנו.
סְפוֹרְנוֹ
הבה נתחכמה לו. לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ. מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה; כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד: ונוסף גם הוא על שונאינו. כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס׃
רַשִׁ״י
עליו. עַל הָעָם: מסים. לְשׁוֹן מַס, שָׂרִים שֶׁגּוֹבִין מֵהֶם הַמַּס, וּמַהוּ הַמַּס? שֶׁיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה: למען ענתו בסבלתם. שֶׁל מִצְרַיִם: ערי מסכנות. כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן "לֶךְ בֹּא אֶל הַסּוֹכֵן הַזֶּה" (ישעיהו כ"ב) – גִּזְבָּר הַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת: את פתם ואת רעמסס. שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיוֹת מִתְּחִלָּה לְכָךְ, וַעֲשָׂאוּם חֲזָקוֹת וּבְצוּרוֹת לְאוֹצָר:
אוּנְקְלוֹס
וּמַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְּאִישִׁין בְּדִיל לְעַנוֹאֵהוֹן בְּפָלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵית אוֹצָרָא לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס:
רַשְׁבַּ״ם
מיסים: מם הכפולים הוא מן מסס, כמו פתות אותה פתים מן פתת:
מסכנות: אוצרות, כמו אל הסוכן הלז לשבנא אשר על הבית:
(יב) כי ירבה: כמו כן הרבו כמלפנים:
ויקוצו: בחייהם כמו קצתי בחיי, וכן אשר את קץ מפני שני מלכיה:
אִבְּן עֶזְרָא
מסים. רבים והאחד מס וכמו פתים פת והם מפעלי הכפל. וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים: מסכנות. אוצרות וכמוהו אל הסוכן. ותהי למלך סוכנת. שומרת האוצר ולא יודע לכל ושכבה בחיקך: רעמסס. בפתחות העי"ן. ואיננו מקום ישראל:
רַמְבַּ״ן
שרי מסים למען ענותו שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו: והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן ויעבידו מצרים רמז לשרי המסים אשר לפרעה:
סְפוֹרְנוֹ
למען ענותו. כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת: ויבן ערי מסכנות. והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:
אוֹר הַחַיִּים
וישימו עליו וגו'. כאן הבן שואל:<ref>מליצה ע"פ האגדה בפסח: "וכאן הבן שואל", וכאן הכוונה: "בן" - לשון הבנה; וכאן מבקש אני להבין הכתוב</ref> מה חכמה נתחכמו בזה, אין זו חכמה אלא רעות וחציפות.
עוד, איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים.
ועוד, איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו כי היה הדבר בהדרגה: בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך. ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים. ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.
והנה לפי מה שפירשתי בפסוק "רב ועצום ממנו" כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב: הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז"ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.
עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט. אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים ויבן ערי וגומר:
יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
וכאשר יענו אתו. בְּכָל מַה שֶּׁהֵם נוֹתְנִין לֵב לְעַנּוֹת, כֵּן לֵב הַקָּבָּ"ה לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרִיץ: כן ירבה. כֵּן רָבָה וְכֵן פָּרַץ. וּמִדְרָשׁוֹ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, אַתֶּם אוֹמְרִים פֶּן יִרְבֶּה וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן יִרְבֶּה (סוטה י"א): ויקצו. קָצוּ בְחַיֵּיהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּקוֹצִים הָיוּ בְּעֵינֵיהֶם (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּכְמָא דִמְעַנַן לְהוֹן כֵּן סָגָן וְכֵן תַּקְפִין וַעֲקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
וכאשר יענו אותו. אע"פ שהיה בענוי כן ירבה כימים אשר לא עונה: יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה. כמו ופורץ גדר:
אוֹר הַחַיִּים
וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'. מה<ref>כלומר: כמה</ref> יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזוהר (ח"ב צ"ה ב) בפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע.
וב' פרטים אלו רמוזים באומרו "לרע לו" (שם), והוא עצמו שאמר הכתוב: וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ. או ירמוז: וכן יפרוץ, שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים.
וכפי פשט הכתוב, ירצה: כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו: כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה, וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכחם מהעינוי. וכשראו המצרים כן היו מעבידים אותם בפרך כתרגומו בקשיו:
יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ׃
רַשִׁ״י
בפרך. בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, הַמְפָרֶכֶת אֶת הַגּוּף וּמְשַׁבַּרְתּוֹ (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְאַפְלָחוּ מִצְרָאֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַשְׁיוּ:
רַשְׁבַּ״ם
בפרך: לשון שברון הוא, בתלמוד, מפרכין באגוזים:
אִבְּן עֶזְרָא
ויעבידו. רעות רבות חדש עליהם בראשונה לעשות מלאכתו. וכאשר ראה שלא חסר רבותם נתן רשות למצרים ולשריהם להעבידם יותר מחק העבדים וזהו בפרך. והוא כדברי המתרגם ארמית. ולומר בפיוט פרוכים. איננו נכון כלל. וכאשר ראה שלא יועיל זה אז קרא למילדות שהן שרות על כל המילדות וצוה להרוג כל הזכרים הילודים:
סְפוֹרְנוֹ
ויעבידו. כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה:
יד וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַמְרָרוּ יָת חַיֵיהוֹן בְּפָלְחָנָא קָשְׁיָא בְּטִּינָא וּבְלִבְנִין וּבְכָל פָלְחָנָא בְּחַקְלָא יָת כָּל פָּלְחָנְהוֹן דְאַפְלָחוּ בְהוֹן בְּקַשְׁיוּ:
רַשְׁבַּ״ם
ובכל עבודה בשדה: חריש וקציר:
את כל עבודתם: עם כל עבודתם, אשר עבדו בהם בתוך העיר בפרך:
אִבְּן עֶזְרָא
וימררו. ידוע הוא כי התי"ו סימן לנקבות על הרוב והמ"ם סימן לזכרים כמו מועדות ומועדים. ודרך חכמי ספרד כי בניני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השרש. ואינם כן רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן מועדות מועד לא מועדה. כאשר אמר החכם בעיניו כי מן מקום יאמר מקומים וממקומות מקומה. אולי יפקח עיניו ויראה כי מן בכור יאמר בכורים. למכה מצרים בבכוריהם. והנה ובכורות בקרך. אם כן יהיה היחיד בכורה. וככה לבנים לא יאמר לבן כי אם לבנה. וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: אשר עבדו בהם. ישרתו בעבור שנים עבדו בהם בפרך. וגזרת עבד בלא בי"ת אחריה היא עבודת העבד. וככה עבדתיך. ואם אחריה בי"ת הוא על ב' דברים. האחד בעבור כמו ויעבד ישראל באשה. והשני לא תעבד בו בפרך. כדרך אשר לא עובד בה. וככה אשר לא יעבד בו. כי כתוב והארץ הנשמה תעבד. ועל הדרך הזה כנושה כאשר נושה בו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וימררו את חייהם. הנפש המדברת שהיא חיי הגוף כלשון (תהלים קג) הגואל משחת חייכי.
גם יתכן שתהיה הכונה על הקב"ה שהוא חיי הנפש ומזה לא אמר הכתוב וימררו את נפשם, ואין לתמוה ע"ז שהרי בפירוש דרשו רז"ל כי לי בני ישראל עבדים, כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה, ויותר מזה מצינו מקרא מלא (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר וכתיב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.
סְפוֹרְנוֹ
וימררו את חייהם. כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים, כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה:
אוֹר הַחַיִּים
וימררו את וגו'. אומרו בעבודה קשה, פירוש, בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפילו במועט ממנה<ref>שאינה קשה רק אם היא רבה, אלא אפילו עשות מעט ממנה קשה.</ref> והוא עבודת חומר ולבנים ועבודת שדה. ואומרו: את כל עבודתם וגו', כי לא תאמר שהרפו ידם מהם משיעור הבנין שקצבו להם מקודם אלא שקצבת עבודה ראשונה - במקומה עומדת, והוסיפו להם כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החומר והלבנים מוכנים לפניהם הוסיפו עליהם לעשות הכנת החומר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין, ולא הקילו מצד זה שיעור עבודה ראשונה אשר עבדו בהם בפרך אלא אתה עמה, וזה מהתחכמות "פן ירבה", ואף על פי כן לא הועילו להמעיטם כי נתרבו בני ישראל והספיקו לדבר זה, ואשר על כן: ויאמר מלך מצרים וגו' להמית הזכרים:
טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה׃
רַשִׁ״י
למילדת. הוּא לְשׁוֹן מוֹלִידוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָ' קַל וְיֵשׁ לָ' כָּבֵד, כְּמוֹ שׁוֹבֵר וּמְשַׁבֵּר, דּוֹבֵר וּמְדַבֵּר, כָּךְ מוֹלִיד וּמְיַלֵּד: שפרה. יוֹכֶבֶד, עַל שֵׁם שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד (שם): פועה. זוֹ מִרְיָם, שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד (שם), כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה. פועה. לְשׁוֹן צְעָקָה, כְּמוֹ "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה" (ישעיה מ"ב):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָתָא יְהוּדַיָתָא דְשׁוּם חָדָא שִׁפְרָה וְשּׁוּם תִּנְיֵתָא פּוּעָה:
רַשְׁבַּ״ם
למיילדות העבריות: למיילדות שהם עבריות:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר מלך מצרים למילדות. שרות היו על כל המילדות כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר וככה ראיתי היום במקומות רבות. והאם והבת היו בדרך קבלה כי נכון הוא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויאמר מלך מצרים, ויאמר בילדכן. שני פעמים ויאמר מפני אריכות הלשון. או יהיה ויאמר האחד ספור הענין למילדות, השני אזהרה וצווי להן שיעשו כן. וטעם על האבנים המשבר שכורעות שם לילד נקרא אבנים על שם שירכותיה של יולדת מצטננות כאבנים, וכן נקרא משבר על שם שאבריה משתברים וכן תרגומו מתברא. ומלת האבנים יש להבין בו ה"א בנים ומזה דרשו רז"ל ששה בכרס אחד. ועוד תרמוז מלת האבנים מקום האבנים שהיא ה"א הראשונה שבשם וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית לח) והיה בכזיב.
סְפוֹרְנוֹ
למילדות העבריות. לאותן שהיו בעיר מצרים, כי אמנם בעם כל כך רב לא היו שתי מילדות בלבד. אבל אחר שבגדו במלך מילדות מצרים, אחר שדבר להן המלך בעצמו, לא שם לבו לבטוח במילדות שאר מקומות:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר מלך וגו'. הגם שכל המעשה האמור בענין אמר לשון רבים, דכתיב: וישימו וכאשר יענו וגו' ויעבידו וימררו, כי לא המלך לבדו עושה אלא הוא ועמו, דבר זה עשאו המלך לבדו כדי שיהיה הדבר בסוד שלא ירגישו העבריות להסתיר הריונם ושלא ירחיקו המילדות מילד אותם כאשר אבאר בסמוך:
למילדות העבריות וגו'. צריך לדעת מה אמר להם באמירה זו.
ואולי כי האמירה היא שקרא ואמר העבריות אשר שם האחת וגו' כי להיות שבאו לפניו הרבה ולא היה מכיר אלו המילדות לזה קרא בשמותם ליחד להם הדיבור לצד שהיו גדולות של כל המילדות ורצה להטיל הדבר עליהן כי כן דרך השררה.
עוד ירצה שהוא עשה אותן גדולות ושרות בקריאה זו על כל המילדות ואשר על כן פרט את שמותן, ולזה חזר לומר פעם אחרת: ויאמר: בילדכן וגו', פירוש, שהציווי לא לשתיהן לבד אלא לכל המילדות אלא שאלו יהיו עליהם שרות.
עוד ירמוז הכתוב לשון גדולה ורוממות על דרך : "את ה' האמרת וה' האמירך", והכונה בזה להגיד שבאמצעות ענין זה גרם להם פרעה מעלה והתרוממות ל-ב' המילדות ועלו במעלה, כאמור בסמוך <small>(פסוק כ')</small>: "וייטב אלהים וגו' ויעש להם בתים" - בתי כהונה, בתי לויה, בתי מלכות, בתי נביאות<ref>'ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים', רב ושמואל: חד אמר - בתי כהונה ולויה, וחד אמר - בתי מלכות.
מאן דאמר בתי כהונה ולויה ; אהרן ומשה
ומאן דאמר בתי מלכות - דוד, נמי ממרים קאתי דכתיב (דברי הימים א ב, יט): "ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", וכתיב (שמואל א יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי" וגו':</ref> :
טז וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִיא וָחָיָה׃
רַשִׁ״י
בילדכן. כְּמוֹ בְּהוֹלִידְכֶן: על האבנים. מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת, בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו ל"ז), קוֹרְאוֹ מַשְׁבֵּר; וְכָמוֹהוּ "עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם" (ירמיהו י"ח), – מוֹשַׁב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ: אם בן הוא וגו'. לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם: וחיה. וְתִחְיֶה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא ותְקַיְמִנַהּ:
רַשְׁבַּ״ם
על האבנים: על המשבר, כדאמר באו בנים עד משבר, גם בכלי יוצר כתב בירמיה עושה מלאכה על האבנים:
וחייה: טעמו למעלה, כמו מן שב שבה, מן ארפכשד חי יאמר לנקבה חייה, אבל אילו חייה אלף שנים פעמיים, טמעו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר בילדכן את העבריות. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי. ועל אמונתו יקרא עברי. על כן. אבי כל בני עבר. הבא מעבר הנהר. עבר נהר משתי העברים: אמר בן קריש כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים והטעם המשבר כמו מי אפסים והנכון שהיא כמו באבנים והאל"ף שורש: והמתן אותו. בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה. ומלת וחיה קשה מאד בדקדוק והיא זרה כי המשפט וחיתה. כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים. ולכל חית הארץ. והיה כן בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא. כי הבדל יש ביניהן בשמות כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל כי מלת חי גם חיים בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק. כי וארפכשד חי. מפעלי הכפל. וכמוהו כי אם תם הכסף שהוא מן תמם. וחיי כמו רבים חיים. ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננו כן. יראנו ממנו פעל עתיד. כמו אחוג יחוג. לחוג. היה ראוי שיאמר אחוי יחוי לחוי. או כמו סב. סבו ציון. סבי עיר. והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה. אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כי מצאנו שיאמר אחיה נחיה יחיה תחיה כמו יאמר מן היה נהיה אהיה תהיה יהיה. וא"כ הוא מגזרת חיה כמו היה. ואף על פי שמצאנו שיאמר וארפכשד חי בלשון עבר לא נחוש לכל זה. אע"פ שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שרש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת שלו. כי הוי"ו תחת ה"א. כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו והעד. שלו כל בוגדי בגד. והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא. כמו עבדו ואמתו. וסימן לשון רבים פרו ורבו. וגם יש וי"ו נוסף כמו. בנו בעור. ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו יחיד ורבים ונוסף. ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שורש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר ידי גם ידי. וסימן רבים בסמוך. ידי נשים רחמניות. וסימן נקבה. דעי וראי. ויו"ד היחוס העברי או העבריה. גם נוסף בפעלים המגביהי להושיבי. גם בשמות בני אתונו. גם במלות הטעם זולתי מני אפרים. ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שרש באחרונה פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר וגו' וראיתן על וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין ראיה זו, ולא היה לו לומר אלא: "אם בן" וגו', ומה גם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו: סימן מסר להם: בן - פניו למטה; בת - פניה למעלה<ref>א"ר חנינא: סימן גדול מסר להן: בן - פניו למטה; בת - פניה למעלה</ref>, לא ידעתי למה הוצרך לסימנים אלו.
עוד צריך לדעת טעמו; למה לא גזר על הכל? ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג - לשום להם שארית בארץ' כי שורשו שורש אכזרי הוא.
עוד קשה אומרו: והמיתן אותו בתוספת וא"ו מבלי מעשה קודם לדבר.
עוד, למה הוצרך לומר: ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.
אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות, על זה הדרך: כי קודם שיוודע הנולד מה הוא: אם בן אם בת, יראו המילדות על האבנים: אם בן הוא - ימיתוהו, ויאמרו: "נולד מת", ולא יניחו עד שיצא לעולם <small>(סוטה י"ב)</small> אלא שיראו על האבנים קודם שיצא לעולם אם בן הוא,
ומנין ידעו? לזה אמרו ז"ל: סימן מסר להם, ולזה אמר: והמיתן בתוספת וא"ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קודם שיצא לעולם ויתן קולו. והב', והמיתן אותו בצאתו מבטן אמו. ואומרו: ואם בת היא וגו' נתכוון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקיימין לא יחשדו במילדות והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.
והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא: כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד.
גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם ב"מ<ref>בר מינן.</ref>. ותמצא שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ד' דברים ואחד מהם - ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפורש בקבלה : "גן נעול" וגו'. ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה, בר מינן, תקומה לשונאיהם:
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים׃
רַשִׁ״י
ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן. תַּרְגּוּם הָרִאשׁוֹן וְקַיָּמָא, וְהַשֵּׁנִי וְקַיֵּמְתֻּן, לְפִי שֶׁלְּשׁוֹן עָבָר לִנְקֵבוֹת רַבּוֹת תֵּבָה זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן פָּעֲלוּ וּלְשׁוֹן פְּעַלְתֶּם, כְּגוֹן "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי" (שמות ב'), (לְשׁוֹן עָבָר) כְּמוֹ וַיֹּאמְרוּ לִזְכָרִים, "וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם" (ירמיהו מ"ד), לְשׁוֹן דִּבַּרְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּדַבְּרוּ לִזְכָרִים, וְכֵן "וַתְּחַלְּלֶנָה אֹתִי אֶל עַמִּי" (יחזקאל י"ג), לְשׁוֹן עָבָר חִלַּלְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּחַלְּלוּ לִזְכָרִים:
אוּנְקְלוֹס
וּדְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וְלָא עֲבָדָא כְּמָא דְמַלִיל עִמְהֶן מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְקַיָמָא יָת בְּנַיָא:
רַשְׁבַּ״ם
ותיראנה: לשון ירא, אבל ותראנה בלא יו"ד לשון ראייה, שהרי יאמר ותראהו:
ותחיין: אין חילוק בין פעלו לפעלתם:
אִבְּן עֶזְרָא
ותיראן. העלימו האל"ף בעבור שלא תתערב המלה עם גזרת ראה: ותחיינה. בכל כחן יותר ממשפטן הראשון כי מה צורך היה להאריך:
כְּלִי יָקָר
ותיראן המילדות את האלהים. כמ"ש אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. כי באופן זה תשמור פי גזירת המלך כשלא תתנגד לשבועת אלהים, אשר השבע השביע אותנו לשמור כל מצותיו, כך יראו המילדות את האלהים ושמו את נפשם בסכנה, כי ההריגה היא מן אותן ג' שיהרג ואל יעבור כי מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' ולדעת רז"ל שאמרו שפרה שמשפרת הולד ופועה לשון דבור אל הילד, נ"ל בזה מה שדחו את פרעה בקש ואמרו כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וגו'. וקשה א"כ למאי נפקא מינה המה מילדות מאחר שהעבריות אינן צריכין להם, על זה אמר הכתוב כמתרץ שאמרו שהמה אינן מולידין העבריות כי חיות הנה, אך עיקר מלאכתם לשפר הולד ולצעוק לו אחר שנולד כבר, ופרעה אמר בילדכן את העבריות וגו', ומזה מצאו מקום אל התנצלות לומר שאנחנו אין מולידין אותם, וע"כ שתקו ולא ענו דבר לפרעה מיד כדי שלא ימנה מילדות אחרות ואיהו דאטעי אנפשיה. לפיכך וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. כי זה טובה להם לפי שברוב עם הדרת מלך ומהם יצאו מלכים וכהנים כמו שפירש"י על פסוק ויעש להם בתים, וכן טובה לכהנים ולוים שברוב עם נותנין מתנות כהונה ולויה.
אוֹר הַחַיִּים
ותיראן המילדות וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר: ולא עשו ותחיין. ורז"ל (סוטה י"א) אמרו: שהיו מספקות מים ומזון. וצריך לדעת למה לא היו עושים להם כן מקודם.
ואולי שיודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא סיבת היראה שיראו את האלהים אפילו על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בסיפוק מזון ולא מלבד שלא עשו וגו' אלא ותחיין.
או לעולם, כי מקודם לא נתנו דעתם על מצוה זו לספק מים ומזון, ואחר שצוה להם פרעה חששו שיהיו נחשדים אם ימות א' מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד השתדלו להחיות אפילו מי שימות מיתת עצמו מחסרון הסיפוק. ואולי כי זה רמז בתיבת את האלהים לרבות יציאת ידי חובת חשד בני אדם להיות נקיים מה' ומישראל. וטעם אומרו כאשר דבר כ"ף הדימוי לומר לא הוא ולא דומה לו. או ירצה לומר להיות כי מן הדרך הוא כשיגזור מלך דבר על כל פנים בתחלת הגזרה דבר מלך חזק ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה ובאורך הימים אחר הגזירה היא רופפת, ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו בטלו גזירת מלך סמוך לגזירה, והוא אומרו ולא עשו ואימתי כאשר דבר כמו שתאמר כי בעת שיצאו משם והיו מילדות לעבריות לא עשו וגו' ואדרבה ספקו מזון לאין נכון ובטלו דבריו סמוך לגזירה, ושיעור כאשר דיבר כשיעור כאשר כלה יצחק לברך:
יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָתָא וַאֲמַר לְהֶן מָה דֵין עֲבַדְתּוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין וְקַיֵמְתּוּן יָת בְּנַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. הנכון בנות מות. כי הפכתן מצותי. ואין הפרש בין ותאמרנה עבר. כמו ותאכלנה הפרות. ובין כשידבר עליהן לנכח עצמן בהכנס הוי"ו הפתוח. וככה מדוע עשיתן ותחיין:
סְפוֹרְנוֹ
מדוע עשיתן. שבגדתן בי, כי הנה כשצויתי לא מאנתם לעשות מצותי, ובטחתי בכן שתמיתו הילדים, ותוחלתי נכזבה: ותחיין את הילדים. ולא די שלא עשיתן מצותי להמיתן כי גם נתתם עצות להחיותם:
אוֹר הַחַיִּים
מדוע וגו' ותחיין וגו'. צריך לדעת מה הוא המעשה שעשו שעליו הוא אומר: מדוע עשיתן, ואם<ref>ואם נאמר שהמעשה הוא:</ref> שלא המיתו את הילדים, זה יקרא שלילת המעשה והיה צריך לומר: מדוע לא עשיתן.
עוד צריך לדעת אומרו: ותחיין, ואם על סיפוק המזון לילדים הוא אומר, כמו שפירשנו באומרו: ותיראן המילדות וגו' ותחיין וגו', אם לזה נתכוון מה מענה בלשון המילדות על זה, והרי הן מורדות במלך.
ואולי כי לא ידע פרעה בפירוש שהיו מספקות מזון לילדים, כי מן הסתם לא יעשו כן בפני המצריים, ולבני ישראל אין לחשוד בהם דלטורין כאומרם ז"ל (ויק"ר פל"ב) בפסוק "ושאלה אשה" וגו', כי י"ב חדשים היה ביניהם דבר זה ולא גילה אדם מעולם, אלא שהמצריים הגידו לו שהיו המילדות מספקות מים ומזון לבית הנשים חיות, ודבר זה יכולין הגוים השכנים להכיר בדבר כשתכניס המילדת עמה דברי סיפוק וידעו גם כן כי הנשים החיות היו בניהם זכרים,
לזה אמר פרעה: מדוע עשיתן את הדבר הזה, פירוש: סיפוק מים ומזון שהוא מעשה הנגלה. והן אמת אם לא היו מחיים הילדים הייתי תולה כי לבנות אתם מספקים אלא כיון שהסיפוק הוא למקום הילדים והילדים הנם בחיים זה לך האות כי להם אתם מספקים, והוא אומרו: ותחיין את הילדים, ואין זה אלא מעיון שכלי כנזכר, כי הידוע לו בבירור אינו אלא מעשה הסיפוק לבית היולדות:
יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ׃
רַשִׁ״י
כי חיות הנה. בְּקִיאוֹת כַּמְיַלְּדוֹת, תַּרְגּוּם מְיַלְּדוֹת חַיָּתָא. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ הֲרֵי הֵן מְשׁוּלוֹת כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה (סוטה י"א), שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת מְיַלְּדוֹת. וְהֵיכָן מְשׁוּלוֹת לְחַיּוֹת? גּוּר אַרְיֵה, זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ"ט), בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים ל"ג), אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ"ט), וּמִי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ, הֲרֵי הַכָּתוּב כְּלָלָן וַיְבָרֶךְ אוֹתָם (שם), וְעוֹד כְּתִיב מָה אִמְּךָ לְבִיָּא (יחזקאל י"ט):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמָרָא חַיָתָא לְפַרְעֹה אֲרֵי לָא כִנְשַׁיָא מִצְרְיָתָא יְהוּדַיָתָא אֲרֵי חֲכִּימָן אִנוּן עַד לָא עַלַת לְוָתְהֶּן חַיָתָא וִילִידָן:
רַשְׁבַּ״ם
כי חיות הנה: בריאות ופקחות וממהרות לילד:
(כא-כב). ויעש להם בתים: לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות, וגם ויצו פרעה לכל עמו לאמר: וכן אמר להם, שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, כמו שפירשתי באלה תולדות נח:
אִבְּן עֶזְרָא
ותאמרנה. לא עברנו על מצותיך כי העבריות אינן כמצריות כי כח חיים הרבה יש להם. ובא היו"ד רפה. מן כי חיות והוא הנכון כמו דוות רוות. עלות עלי. ונדגש היו"ד במלת חיים שהוא תאר. כמו ונתפשם חיים. כיו"ד אלהי העבריים. גם כן חיים. שהוא שם דבר. כמו עץ חיים. וכמו ופטורי ציצים: וילדו. נקבות פועל עבר כי שוה הוא לזכרים. טוו צבאו:
סְפוֹרְנוֹ
כי חיות הנה. בקיאות במלאכת המילדת, ואם נחפוץ לעשות דבר או לדבר שלא כהוגן, תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה עוד אותנו לילד, ולמלך אין שוה להמית אחד או שנים בלבד:
אוֹר הַחַיִּים
כי לא כנשים וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך לשון ולא הספיק לומר: לא כמצריות העבריות, או: העבריות לא כמצריות.
עוד צריך לדעת: מה מענה בפיהם על סיפוק המזון, ורואני כי קבל פרעה תשובתם.
עוד, קשה אומרו וילדו שהיה צריך לומר: "יולדות".
אכן כוונת הכתוב הוא, שהשיבוהו שלא יקח שיעור לעבריות מהמיוחדות שבמצריות כי כולן חכמות מכל המצריות, והוא אומרו: כי חיות הנה ומילדות זו לזו או אינם צריכין מילדת.
ואולי שרמזו כי הנשים של בני ישראל היו בהם ב' לימודיות בההשכלה: הא', היותם מעיקרם עבריות. והב', שהן עתה מצריות. ובאמצעות זה נתחכמו ב' מיני השכלה.
וזה הוא שיעור הכתוב: כי לא כנשים הרגילות בנמצא הם אלו שהם מצריות עבריות, ובזה לא תהיה הוכחת הסתירה לא מעבריות ולא ממצריות כי אלו יש בהם ב' הדרגות והבן.
ואומרו: בטרם וגו', נתכוונו להשיב אם יאמר: ולמה לא יהיו הם מילדות אותם בעל כרחן, לצד שהם הממונות מהמלך, ואמרו: בטרם וגו', פירוש, כי אנו מתחכמין לבוא אצלם קודם שיגיע זמן הלידה כפי חשבונם ליליד אותם, ואף על פי כן אנו מוצאים אותם שכבר ילדו כי היולדות היו מתחכמות להרחיק להם זמן לידתם כי הרגישו בדבר, וכל זה נכלל בתיבת חיות.
ומעתה כפי הנחה זו פרחה לה מעצמה החשדה הגם שיביאו בידם מים ומזון היה לחושבם שעדיין לא ילדו והם באים ליליד אותם וכל מה שיעשו מהוראת חיבה להם אדרבה כשורה וכהוגן עושין כדי שיתקרבו הלבבות של היולדות ולא יהיו נחשדים בעיניהם כרצחניות וימצאו מקום לקיים גזירת המלך להמית הבנים, ואחר שהיו מביאין לחושבן שעדיין לא ילדו כנזכר והיו מוצאים כי כבר ילדו אינו מהמוסר להשיב המובא, ובזה ספה תמה תלונת וחשד פרעה הגם שצדקו דברי הולכי רכיל שאמרו שהמילדות ספקו מזון:
כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד׃
רַשִׁ״י
וייטב. הֵטִיב לָהֶן. וְזֶה חִלּוּק בְּתֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְנָתַן לָהּ וָי"ו יוֹ"ד בְּרֹאשָׁהּ, כְּשֶׁהִיא בָאָה לְדַבֵּר לְשׁוֹן וַיַּפְעִיל הוּא נָקוּד הַיּוֹ"ד בְּצֵירֵי, שֶׁהוּא קָמָץ קָטָן, כְּגוֹן וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, "וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה" (איכה ב'), – הִרְבָּה תַּאֲנִיָּה. וְכֵן "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית" דִנְבוּזַרְאֲדָן (דברי הימים ב' ל"ו), – הִגְלָה אֶת הַשְּׁאֵרִית, "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים ט"ו) – הִפְנָה הַזְּנָבוֹת זוֹ לָזוֹ, כָּל אֵלּוּ לְשׁוֹן הִפְעִיל אֶת אֲחֵרִים; וּכְשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן וַיִּפְעַל, הוּא נָקוּד הַיּוֹ"ד בְּחִירִק, כְּגוֹן "וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י'), לְשׁוֹן הוּטַב, וְכֵן וַיִּרֶב הָעָם, – נִתְרַבָּה הָעָם, "וַיִּגֶל יְהוּדָה" (מלכים ב כ"ה) – הָגְלָה יְהוּדָה, "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" (שמות ב׳:י״ב) – הִפְנָה לְכָאן וּלְכָאן. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב, וַיֵּרֶד, וַיֵּצֵא, לְפִי שֶׁאֵינָן מִגִּזְרָתָן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁהֲרֵי הַיּוֹ"ד יְסוֹד בָּהֶן, יֵלֵךְ, יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא – י' אוֹת שְׁלִישִׁית בּוֹ: וייטב אלהים למילדת. מַהוּ הַטּוֹבָה?:
אוּנְקְלוֹס
וְאוֹטֵּיב יְיָ לְחַיָתָא וּסְגִי עַמָא וּתְקִיפוּ לַחֲדָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וייטב. בעלי היו"ד בראשונה פעם יעמד היו"ד כמו זו. ופעם יחליפוהו בוי"ו כמו ויושב שם רעבים. שהוא מן ישב. כמו וייטב מן יטב. וזה הטוב הוא הנזכר אחר כן ויעש להם בתים. כמו כי בית יעשה לך ה':
אוֹר הַחַיִּים
וייטב וגו' וירב וגו'. צריך לדעת מה הוא ההטבה, ואולי שהוא הרשום בסמוך ויעש להם בתים. וקשה אם כן לא היה מפסיק באומרו וירב העם. ונראה שמורינו הכתוב דבר שבאמצעותו רבו בני ישראל, לפי מה שקדם לנו שהיו מספקות להן מים ומזון לזה אמר וייטב אלקים למילדות פי' נתן להם רב טוב ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון ובזה וירב העם וזולת זה לא יהיה להם לספק לרבים בהפלגה, ואחר כך הזכיר ה' שכרם הטוב שעשה להם בתים.
עוד ירמוז כי בראות ה' יראתם מהאלהים הזמין לידם עשות מצות לאין קץ להרבות שכרם, והוא אומרו וייטב וגו' ומה הוא הטובה וירב העם שבזה יגדל זכותם כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום, ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל כי בשלם זוכים לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם לזה יחשבו עליו הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו. וכלך גם כן לדרך זה כי לצד שאנו ענפי נשמתו של משה דכתיב משה עמו לזה סבלה יוכבד עולינו להגן בעדינו ולספק מים ומזון כמשפט היולדים לבניהם, ולדברי המפרשים (רש"י) שההטבה היא עשיית הבתים יש לומר כי טעם שהפסיק באומרו וירב העם שזולת זה אין מקום לבתי כהונה ובתי מלכות כי אם אין עם אין מלך וכהן, לזה הקדים ה' העם ואחר כך עשה להם בתים וגו':
כא וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים׃
רַשִׁ״י
ויעש להם בתים. בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ט׳:א׳), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כַּד דְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וַעֲבַד לְהוֹן בָּתִּין:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי כי יראו. בעבור שלא יראו ממלך מצרים רק יראו מהשם וייטב עליהן. ודע כי זו המלה איננה מהפעלים העומדים ולא מן היוצאים. כי הוא על דרך שיקבל האדם היראה מאחר. על כן יראו מאת ה' הוא הנכון. ואחזו דרך קצרה לומר ירא את ה'. על כן מלת נורא איננה בבנין נפעל. כמו נולד נשבר ונדכא. והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויעש להם בתים. לשתי המילדות האלה הם יוכבד ומרים בתה, נקראת יוכבד שפרה שמשפרת הולד ונקראת מרים פועה על שם שפועה את הולד,
ובאור הכתוב על דרך הפשט ויהי כאשר יראו המילדות את האלהים יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים ויעש להם בתים לישראל כלומר שהושיב להם שומרים והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם, וכן (שמות טו) ותען להם מרים חוזר לישראל לא לנשים היוצאות אחריה, ויש שפירשו בתים בתי כלאים שיהיו סגורות שם לעולם.
וע"ד המדרש ויעש להם בתים, ברכם בבתי אבות, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים. וכן כתיב (תהלים קלה) בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה', ולפי המדרש הזה אין מלת ויעש חוזרת לפרעה רק אל האלהים, ומה שהזכיר ויצו פרעה ולא אמר ויצו לכל עמו, מוכיח על זה כי מלת ויעש חוזרת להש"י, ועל כן הוצרך להזכיר שם פרעה, ותחזור מלת להם למילדות, והיה לו לומר להן כי כן משפט הלשון בנקבות, וכן הזכיר למעלה ויאמר להן מדוע עשיתן, אבל מצינו כי הוא דרך הכתובים במקומות, כי כן מצינו (שמות ב) ויבאו הרועים ויגרשום, ואחר כך הזכיר ויושיען וישק את צאנם,
ואולי הטעם הזה כי המילדות האלה נתן להן הכתוב מעלת הזכרים בשכר המצוה שהן מתעסקות בה להחיות הזכרים, ולכך הזכיר בהן ב' לשונות לשון נקבה ולשון זכר, פעם להם פעם להן. ועוד מפני ששבט לוי כולל הכהונה והלויה שהם כנגד הרחמים והדין והבן זה.
כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן׃
רַשִׁ״י
לכל עמו. אַף עֲלֵיהֶם גָּזַר (סוטה י"ב), יוֹם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, הַיּוֹם נוֹלָד מוֹשִׁיעָן, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מִמִּצְרַיִם אִם מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת בַּמַּיִם, לְפִיכָךְ גָּזַר אוֹתוֹ הַיּוֹם אַף עַל הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, וְלֹא נֶאֱמַר הַיִּלּוֹד לָעִבְרִים; וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת עַל מֵי מְרִיבָה:
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵהּ לְמֵימָר כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִּיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְמוּן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויצו. כל יושב על כסא מלכות מצרים יקרא בלשון מצרים פרעה. והנה הכתוב לא הגיד שמו כפרעה נכה. ככה שמו בלשון עמו. וכן פרעה הפרע: הילוד. שם תאר כמו גבור שכור:
כְּלִי יָקָר
ויצו פרעה לכל עמו וגו'. ארז"ל לפי שהיו אצטגנוני מצרים מסופקים אם יולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן ויצו לכל עמו, וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן, ע"כ סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.
אוֹר הַחַיִּים
ויצו וגו' לכל עמו וגו'. לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם, עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים לזה גזר גזירה חזקה ומינה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם, ואומרו לאמר פי' לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו, והטעם למה שאמרנו שהגזירה היתה לצד מה שראו איצטגניניו וכו' מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא ע"י ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.
או ירצה לאמר שהם יצוו לכל שכן על שכונתו על הדבר ולא יצטרכו כל העם. ויש מרבותינו שאמרו שגם על המצריים גזר, וזה דרך דרש שביום אחד אשר אמרו לפרעה כי בו ביום וגו' אותו יום גזר על כל עמו. אבל פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל כי גזירה זו בתמידות היתה והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור אחר ג' ירחים והאצטגנינים ראו יום הלידה, ואלו לא היתה הגזרה אלא יום לידת משה והוכר היום ההוא מה מקום לגזור עוד, אלא ודאי שגזירה זו על כל הבן הילוד היתה בתמידות ובהכרח אומרו לכל עמו הוא לצוום על בני ישראל והדרשה תדרש:
==הערות ויקיעורכים==
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.