Exodus 2 — שְׁמוֹת ב
פָּרָשַׁת שְׁמוֹת
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי׃
רַשִׁ״י
ויקח את בת לוי. פָּרוּשׁ הָיָה מִמֶּנָּה מִפְּנֵי גְּזֵרַת פַּרְעֹה, וְהֶחֱזִירָהּ וְעָשָׂה בָהּ לִקּוּחִין שְׁנִיִּים, וְאַף הִיא נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת נַעֲרָה; וּבַת ק"ל שָׁנָה הָיְתָה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּבוֹאָם לְמִצְרַיִם בֵּין הַחוֹמוֹת, וּמָאתַיִם וָעֶשֶׂר נִשְׁתַּהוּ שָׁם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הָיָה מֹשֶׁה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, אִם כֵּן כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ הָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְקוֹרֵא אוֹתָהּ בַּת לֵוִי (עי' סוטה י"ב, בבא בתרא קי"ט ושמות רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲזַל גַבְרָא מִדְבֵית לֵוִי וּנְסִיב יָת בַּת לֵוִי:
רַשְׁבַּ״ם
וילך איש מבית לוי: הוא עמרם, ויקח את יוכבד בת לוי, אשר ילדה אותה ללוי במצרים, והרבה שנים לקחה מלפני לידת משה, שהרי אהרן בן שלש ושמונים, ומשה בן שמונים בדברם אל פרעה:
אִבְּן עֶזְרָא
וילך. בערים רבות היו ישראל יושבים כי רבים היו. וכלם יקראו ארץ רעמסס אולי בעיר אחרת היתה זאת: בת לוי. בן ישראל והיא אחות אביו. ולא דבר נכונה האומר. כי תבואת השדה הנזרעת בשדה אחרת תצליח. רק באותו שדה עצמו לא תצליח כראוי כי עיקר איסור ערוה היה להיות ישראל קדושים:
רַמְבַּ״ן
וילך איש מבית לוי רבותינו אמרו שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב:). ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ב׳:א׳) כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה היתה בעיר אחרת. ומה צורך שיזכיר הכתוב זה. ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן, וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית לה כב), וילך ויקח את גמר בת דבלים (הושע א ג), לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז כז), לכו ונכהו בלשון (ירמיה יח יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א יח). וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם מי אביהם ואבי אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו יד-כה) ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני:ועל דרך הפשט שהיה זה תחלת הנשואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואחר כן גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ותלד הבן הטוב הזה ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חדוש דבר. ועל דעת רבותינו (סוטה יב:) הם לקוחים שניים, שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו (עי' שם יג.) ועשה בה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יגאלו ישראל. ואע"פ שהיה אהרן קטן, נתן השם שמחה בלבו בענין הזה, או מרים אחותו מלמדתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקח את בת לוי. לוי ממש בן יעקב לא מיוחסת אליו. וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה. ואין לקוחין אלו תחלת נשואין שהרי כבר נולד אהרן קודם משה, ומה שסתם כאן חזר וגלה בסדר וארא, הוא שאמר (שמות ו) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבל באור ויקח שהחזירה, לפי שפירש ממנה בגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ודרשו רז"ל בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשילדה למשה כיצד הרי הכתוב אומר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, וישראל לא נשתעבדו במצרים אלא רד"ו שנה, וכתיב (שמות ז) ומשה בן שמונים שנה בעמדו וגו', נמצאת כשילדה למשה היתה בת ק"ל שנה, ומה שקראה הכתוב בת, שנולדו לה סימני נערות.
כְּלִי יָקָר
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. פירש"י פרוש היה ממנה כו' ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש, ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך, גם מבית לוי, הל"ל וילך איש לוי אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר. והאשה נקראת בית, ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אישי אלי, לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה, ואח"כ חזר ויקח את בת לוי. עשה בה ליקוחין שניים כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון, ז"ש את בת לוי.
ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים׃
רַשִׁ״י
כי טוב הוא. כְּשֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה (סוטה י"ב):
אוּנְקְלוֹס
וְעַדִיאַת אִתְּתָא וִילִידַת בָּר וַחֲזַת יָתֵהּ אֲרֵי טַּב הוּא וְאַטְמַרְתֵּהּ תְּלָתָא יַרְחִין:
רַשְׁבַּ״ם
ותהר האשה: בעת גזירת פרעה בהשליך הזכרים ליאור ותלד בן:
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו: המפרש לפי שראתהו הטמינתהו משקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן, א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, נסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם, והנה כולם יפים ומתוקנים, אף כאן לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים, שני תקופות ושני ימים, ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות, וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו ג' ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים, וכשבאו לבודקה, אמרה להם נפל היה או השליכוהו המצריים ביאר:
אִבְּן עֶזְרָא
ותהר. אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה. וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתוב ותתצב אחותו מרחוק. והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק כי הוא לבדו יקרא זרע והנה בן. ששים שנה הוליד את יעקב ויעקב הוליד את ראובן בן שמנים וחמש והי' ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף. והנה נשארו קי"ח. כי כתוב הוא וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. ומתי מלך המלך החדש וכמה שנים בנו ערי, מסכנות והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים. ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה. וכתיב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם והנה היא קטנה. והנה זה המוכה בסנוירים שכח שם חם ויפת. וכתיב ויולד נח. ויפת הוא הגדול. ועוד שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו. והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה. ודע כי הנו"ן תמצא חסרה או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל כנו"ן גש הלאה. ויגש אליו. ובאמצע כמו וגם אף עלה בישראל. או ויחר אף. והנה הנו"ן מובלעת באמצע על כן נדגש פ"א. ויחר אפו ישוב אפך. וככה נו"ן נתן במלת תתי. כי הוא כמו תנתי. כי תי"ו האחרון איננו שורש רק הוא כמו. שבתי. לכתי. לדתי. גם בסוף תת פחדך. טוב תתי אותה לך. וככה בשמות כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה. כמו מן בן בנה. והיא תתערב עם אשר בנה בית. והנה החליפו הה"א בתי"ו כמו גבירה גברת. עטרה עטרת. פעם סמוך ופעם איננו סמוך כמו עטרת תפארת. והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת. ומלת רחל בתו. כמלת אמת חסדו ואמתו. והנה התי"ו לשון נקבה והנה הנו"ן מובלעת. ול' רבות אמונות ולא אמתות ולא אמתיות. כמו בנות ולא בתות ולא בתים: ותהר. לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן כי לא התחדש דבר בלדתם. ומלת טוב כאשר תמצא באיש מלא דעת. יתכן היותו בנשמה כמו טוב עם ה' וטוב עם אנשים. או טוב עין. או בגוף או בצורה טוב תאר. או מראה. ובעבור שמצאנו בילד כי טוב הוא אין לפרשו כי אם בצורתו טוב מכל הילודים: שלשה ירחים. יש אומרים כי בחדש השביעי מתחלת ההריון נולד. גם זה דרש כי לא יוכלו המצרים לדעת מתי הרתה האשה. ולפי דעתי כי הכתוב ספר החדשים שיכלה להצפינו כי אין כח באדם לראות באשה מתי תלד כי רחוק הוא שהוא נולד בחדש השביעי מתחלת ההריון כי הנולדים ככה הם קצרי קומה. ויותר חיים ונכבדים הם הנולדים באחד עשר. כי רובי הנולדים הם סמוכים לתשעה חדשים. והיודע עת ההריון יכול לדעת עת הלידה והיודע עת הלידה יכול לדעת עת ההריון. כי דבר מנוסה הוא לקדמונים. וחמשה פעמים נסיתיו גם אני כי מקום מזל הלבנה ומעלתה ברגע ההריון היא מעלת מזל הצומח ברגע הלידה. גם מעלה הצומחת רגע ההריון שם תהי' הלבנה רגע המולד. והנה המעמד הקצוב הם רנ"ט ימים ושליש יום. והאמצעי רע"ג. והגדול שהוא הארוך רפ"ז. וחכמי המולדות יודו כן. ואין טענה מהשבטים. כי להיותם על הסדר איננה ראיה. כי הרבה כאלה בתורה על כן יתכן שרחל נתנה שפחתה ליעקב בלדת שמעון. גם נולד יששכר קודם אשר. ודינה בבטן אחת נולדה עם זבולון. על כן מלת ואחר ילדה בת. כמו ואחרי כן יצא אחיו. שלא זכר ותהר לכל אחד. גם לתקופת הימים שלש היו:
רַמְבַּ״ן
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותרא אותו כי טוב הוא. על דרך הפשט יאמר כי היה יפה אף נעים, ואפילו היה כעור דרך האם לרחם על בנה ולשמרו מן הסכנה ולהצפינו, ולא היה צריך הכתוב לומר בשביל זה כי טוב הוא, וע"כ הוצרכו ז"ל לעשות מדרש בזה כי יתרון הטובה שראתה בו הוא שנולד מהול, ודרשו בו עוד שנתמלא כל הבית אורה, כענין שנאמר (בראשית א) וירא אלהים את האור כי טוב, וכן דרשו רז"ל באדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה שבראו מהול.
וע"ד הקבלה כי טוב הוא היה מספיק לפי המדרש הזה שיאמר ותרא אותו כי טוב, כיון שהוציאו אותו מלשון וירא אלהים את האור כי טוב, אבל הוסיף מלת הוא כי הוא שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים ק) הוא עשנו ולא אנחנו, (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי. ומה שדרשו רז"ל בה"א נברא העולם הכונה בה"א וא"ו של השם, מפני שהשכינה כלולה מו' קצוות, וכמו שנרמז במזמור (תהלים קכא) אשא עיני אל ההרים שהזכיר שם דוד ע"ה ששה פעמים שמירה שהוא רמז לשכינה, ומפני שעיקר האותיות וקיומם היא האל"ף לא מצינו השם כי אם באל"ף, ולפיכך הזכיר כאן במשה כי טוב הוא רמז במלת כי טוב שנתמלא הבית אורה גם במה שהוסיף מלת הוא רמז לשכינה שראתה עמו, וזהו שדרשו רז"ל ותפתח ותראהו את הילד, ותרא מבעי ליה מלמד שראתה עמו שכינה, הרי לך מפורש שהוציאו לנו חכמי האמת רמז לשכינה מתוספת ה"א וא"ו של ותראהו, וכן אני אומר בתוספת כי טוב הוא שהרי הדין נותן אם בתיה בת פרעה זכתה לראות פני השכינה לכבוד משה כ"ש הצדקת אמו שתזכה לזה.
ותצפנהו שלשה ירחים. בשבעה באדר נולד משה והמצריים המתינו לסוף ט' חדשים כדרך העולם והם כלים בו' בסיון ועל כן לא יכלה עוד הצפינו והזכיר ירחים ולא חדשים לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא וכשתחשוב כ"ט כ"ט ב' פעמים חסרים הרי נ"ח וחדש מלא של שלשים הרי שמונים ושמונה ימים וזהו נופל בששה בסיון הוא היום שנתנה בו התורה בו ביום הושלך ליאור, והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח) ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז.
סְפוֹרְנוֹ
כי טוב הוא. יפה, כמו כי טובות הנה ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו, כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר:
כְּלִי יָקָר
ותרא אותו כי טוב הוא. שנתמלא כל הבית אורה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ומטעם זה הצפינה אותו כי יראה שמא יראו המצרים האור ההוא, וע"י האור יראו גם את הילד ולכך הצפינה אותו יותר מכל הילדים, ועוד שמא ירגישו ביתרון האור כי הוא הגואל המוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ואולי חשבה שלכך נברא האור עמו כדי שתלמד ממנו להצפינו כמו האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבא.
ומספר שלשה ירחים. רמז שאור התורה היה גנוז עד הירח השלישי הוא סיון, כמו שלמדו מפסוק יצפון לישרים תושיה, לפיכך לא יכלה עוד הצפינו. ועיין עוד לקמן בפסוק של נעליך מעל רגליך, שמשה היה משולל מן החומריות מכל וכל והיה מאיר מכל שני חלקיו והיה הבית האנושי שלו מלא אורה, ונס זה יוכיח על מהותו לעתיד. ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב ותפתח ותראהו את הילד, מהו ותראהו אמרו רז"ל שראתה שכינה עמו, ושכינה מאן דכר שמיה אלא ותראהו קאי על מציאת האורה אשר הזכיר לפנים באמרו כי טוב הוא, ואותו אור ראתה עם הילד כי את משמש במקום עם, ובזה היה נראה כנער גדול כי נתחברו יחד הילד והאור, ע"כ נאמר ותראהו רצ"ל האור את הילד עם הילד.
אוֹר הַחַיִּים
כי טוב הוא ותצפנהו וגו'. צריך לדעת מה היא הטוביות שראתה בו. ורז"ל אמרו: נולד מהול ותמלא הבית אורה. וזה דרך דרש.
עוד צריך לדעת, קשר ותצפנהו עם ותרא אותו כי טוב וגו', וכי אם לא היה טוב לא תחמול על פרי בטנה לצפון אותו מאנשי דמים.
אכן כוונת הכתוב הוא, כי ממה שאמר הכתוב: ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד וגו' אמרו ז"ל (שם) כי מנו לה המצריים מעת הריונה, והיא ילדתו בן ששה חדשים ויום אחד. והנה, היולדת לששה פשיטא שאינו מתקיים, והיולדת לז' מתקיים. והנה, אין האשה מדקדקת במספר יום אחד, וכשילדתו - בחזקת נפל ילדתו, והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש, בריא וחזק, שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו וסִכנה עצמה מהמצריים שהיו בודקים הבתים בקטנים, כמאמרם ז"ל (שם): והוא אומרו ותרא וגו' ותצפנהו.
ודרשת רז"ל תדרש ממה שלקח לשון זה: כי טוב, ולא אמר לשון אחר.
וכוונת רז"ל שדרשו: טוב הוא - מהול, כבר גילו דעתם במקום אחר כי אדם הראשון קודם שחטא היה טוב מוחלט ובמעשה הרע שעשה משך הערלה מבחינת הרע, ולזה כשאמר הכתוב כי טוב, הרי זה מראה באצבע כי מושלל מהכר רע שהיא הערלה:
ג וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃
רַשִׁ״י
ולא יכלה עוד הצפינו. שֶׁמָּנוּ לָהּ הַמִּצְרִיִּים מִיּוֹם שֶׁהֶחֱזִירָהּ, וְהִיא יְלָדַתּוּ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד (שם), שֶׁהַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין (נדה ל"ח), וְהֵם בָּדְקוּ אַחֲרֶיהָ לְסוֹף תִּשְׁעָה: גמא. גְּמִי בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת ע"ח), וּבְלַעַז יונק"ו, וְדָבָר רַךְ הוּא וְעוֹמֵד בִּפְנֵי רַךְ וּבִפְנֵי קָשֶׁה (סוטה י"ב): בחמר ובזפת. זֶפֶת מִבַּחוּץ וְטִיט מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת (שם): ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם, רושיי"ל בְּלַעַז, וְדוֹמֶה לוֹ "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו י"ט):
אוּנְקְלוֹס
וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵהּ וּנְסֵיבַת לֵהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:
רַשְׁבַּ״ם
בחמר מבפנים ובזפת מבחוץ, שלא ייכנסו בו המים:
ותשם בסוף: אשר סמוך לשפת היאר, והטמינתהו יפה שהולכים על שפת היאר לא יכלו לראות התיבה, אבל הרוחצים בתוך הנהר יכלו לראותה, כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב, ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאר, אבל נערותיה שהיו הולכות על שפת היאר לא יכלו לראותה:
אִבְּן עֶזְרָא
ונדגש צ' הצפינו כדגשות קו"ף אם יקרך עון לדבר בם צחות. ובעבור היות הצדי בשו"א נע נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש. והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף. ואין צורך לבקש למה לא צפנתהו עוד אולי השכנות המצריות שמעו קולו כי לא היו לבדם דרים בארץ רעמסס. וכתב ושאלה אשה משכנתה. ובאה מלת תיבת גומא מלעיל בעבור היות הניגון בתחלת מלת גומא: ותחמרה. נחה ה"א כה"א ויקרא לה נובח בשמו. וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק נמצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר. ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד. אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר. כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם: בסוף. כמו קנה וסוף קמלו. והוא צמח מן היאור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל.
סְפוֹרְנוֹ
ותשם בסוף. מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התיבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפוך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור:
ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְעַתָּדַת אֲחָתֵהּ מֵרָחִיק לְמִידַע מָה יִתְעֲבֵד לֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
ותתצב. מלה זרה כי שמו נח נעלם בין שתי התוי"ן תחת היו"ד. אמר ר' משה הכהן כי תי"ו לרדת ולגשת נוסף בעבור חסרון הפ"א מן פעל וככה לדעת כי בעבור אות הגרון נפתח. ועתה החליפו התי"ו לה"א במלה לדעה. כמו אשר תנה הודך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותתצב אחותו מרחוק. על דרך הפשט זה מרים שהרי מרים נתנבאה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וזהו שאמר לדעת מה יעשה לו לדעת מה יהא בסוף נבואתה. וע"ד המדרש ותתצב אחותו זו שכינה ולמדך הכתוב כשהצדיק מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו וכענין שכתוב (יונה ב) קראתי מצרה לי אל ה' ויענני. ותכף שנצטער משה ביאור נזדמה לו מיד שכינה שעתידה ליתן תורה על ידו. וזהו שדרשו רז"ל ותתצב אחותו מרחוק פסוק זה כלו על שם השכינה נאמר ותתצב דכתיב (שמואל א ג) ויבא ה' ויתיצב. אחותו דכתיב (משלי לז) אמור לחכמה אחותי את, מרחוק דכתיב (ירמיה לא) מרחוק ה' נראה לי, לדעה דכתיב (שמואל א ב) כי אל דעות ה', מה דכתיב (דברים י) מה ה' אלהיך שואל מעמך, יעשה דכתיב (שמואל ב יט) כה יעשה לי אלהים, לו דכתיב (שופטים ו)ויקרא לו ה' שלום.
סְפוֹרְנוֹ
לדעה מה יעשה לו. שחשבה שיקחהו איזה מצרי כשאר אסופי, כי רבים אסופים היו במצרים בלי ספק, כי מלאה הארץ זמה, כמו שהעיד הנביא באמרו וזרמת סוסים זרמתם:
ה וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ
רַשִׁ״י
לרחץ על היאר. סָרֵס הַמִּקְרָא וּפָרְשֵׁהוּ: ותרד בת פרעה על היאר לרחץ בו: על יד היאר. אֵצֶל הַיְאוֹר, כְמוֹ "רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי" (שמואל ב י"ד), וְהוּא לְשׁוֹן יָד מַמָּשׁ, שֶׁיַּד הָאָדָם סְמוּכָה לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, "הוֹלְכוֹת" לְשׁוֹן מִיתָה (סוטה י"ב), כְּמוֹ "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (בראשית כ"ה) – הוֹלְכוֹת לָמוּת לְפִי שֶׁמִּחוּ בָהּ; וְהַכָּתוּב מְסַיְּעָן, כִּי לָמָּה לָנוּ לִכְתֹּב וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת: את אמתה. אֶת שִׁפְחָתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה שם), לְשׁוֹן יָד, אֲבָל לְפִי דִּקְדּוּק לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה לוֹ לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ, דְּגוּשָׁה, וְהֵם דָּרְשׁוּ אֶת אֲמָתָהּ – אֶת יָדָהּ, וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה:
אוּנְקְלוֹס
וּנְחָתַת בַּת פַּרְעֹה לְמִסְחֵי עַל נַהֲרָא וְעוּלֵימָתָהָא מְהַלְכָן עַל כֵּיף נַהֲרָא וַחֲזַת יָת תֵּבוּתָא בְּגוֹ יַעֲרָא וְאוֹשֵׁטַת יָת אַמְתַהּ וּנְסֵבְתַהּ:
רַשְׁבַּ״ם
אמתה: שפחתה:
אִבְּן עֶזְרָא
ותרד. מארמונה: לרחוץ. מנהג המצריות היה. והזכיר דבר נערותיה שהולכות על מקום היאור. כמו ויד תהיה לך. בעבור ששלחה אמתה והיא אחת מהנערות לקחת התיבה. כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף. כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה שלא יגיע אליה כל עובר. ועוד כי אין מדרך הדקדוק להיות זרועה כי המ"ם רפה ומ"ם אמה ארכו דגוש. ועוד כי אמה ארכו מדה לא זרוע:
רַמְבַּ״ן
לרחוץ על היאור סרס המקרא ודרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו לשון רבינו שלמה. ואם כן יהיה על היאור כמו "אל היאור" וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (שמואל א ב׳:י״א). כה תאמרו איש על רעהו ואיש אל אחיו (ירמיה כג לה). ויתכן שהיו ביאור מעלות, והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור, לא תכנס אל שבולת הנהר, וראתה התיבה בתוך הסוף רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותקחה או הוא כמו לרחוץ ביאור, וכן ונתת אותם על סל אחד (שמות כ״ט:ג׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותשלח את אמתה. דרשו רז"ל רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה מאן דאמר ידה ששים אמה נשתרבבה אמתה של בת פרעה, ויש בזה רמז בכתוב שאמרה בת פרעה כי מן המים משיתיהו יתיר הנו"ן ושתי ההי"ן כי היה הכתוב יכול לומר כי ממים משיתיו.
סְפוֹרְנוֹ
לרחוץ על היאור. בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו. כי אמנם כבודה בת מלך פנימה בלי ספק לא יצאה אל היאור: ונערותיה הולכות. לכן לא שלחה אחת מהן שלא היו אז שם עמה: ותשלח את אמתה. האמה המשרתת אותה אז לרחוץ. וכל זה ברצון אלהי שלא תשלח אחת מהנערות החשובות ותסמוך עליה, ואולי תבחר להשליכו אל היאור:
אוֹר הַחַיִּים
ונערותיה הולכות וגו'. צריך לדעת כונת סיפור זה: ונערותיה הולכות.
ואולי שיכוין לומר מעשה בתיה, להיות כי מעשה מצוה גדולה עשתה, דקדק הכתוב להודיע דקדוק אופן המעשה.
והנה דבר ידוע הוא כי בת מלך לא תלך ליאור בלא נערות, כמשפט בנות מלכים. גם ממוסר הגדולים, ובפרט המלכים, להיות להם אחד מיוחד מכובד הרבה להתגלות לפניו ולשמשו ולרחוץ בבית המרחץ או ביאור וכדומה. וכאן הודיע הכתוב באומרו: ונערותיה הולכות שהיה בזמן שהיתה רוחצת, שהוצרכו נערותיה ממוסר המלכות שלא לעמוד לפניה, ולא נשארה עמה אלא אחת המיוחדת ותשלח אותה, והוא אומרו: ותשלח את אמתה, פירוש, המיוחדת לה לרחוץ וגו'.
ואומרו: ותקחה שקולה, או ששלחה אותה לבל תיעצה הפך רצונה, כי רצונה של בת פרעה היתה להציל הילד ההוא ותקחה בת פרעה לתיבה, או ותשלח וגו' ותקחה אמתה.
ולב' הדברים שבח בת פרעה יגיד, כי נפשה נפש טהורה, מי יתן טהור מטמא וגו' .
לדרך הא' יכוין לומר, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת וכל נערותיה היו הולכות וגו', אף על פי כן חששה למניעה ממנה ושלחתה, ונשארת בת מלך לבדה ולקחה התיבה בידה.
ולדרך ב' גם כן שבח יגיד, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת, ואין מדרך המוסר שתשאר בת מלך יחידה, ואין צריך לומר על שפת היאור, אף על פי כן שלחה אותה למרחוק. ולזה הקדים להודיע ונערותיה וגו׳, לדעת כוונת הודעת ותשלח את אמתה על אופן שכתבנו, ואילו לא אמר ונערותיה, לא היתה הכונה ידועה שנתכוין למה שפירשנו. והבן:
ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה׃
רַשִׁ״י
ותפתח ותראהו. אֶת מִי רָאֲתָה? את הילד, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ (שם), שֶׁרָאֲתָה עִמּוֹ שְׁכִינָה: והנה נער בכה. קוֹלוֹ כְּנַעַר (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּפְתָחַת וַחֲזַת יָת רַבְיָא וְהָא עוּלֵימָא בָּכֵי וְחָסַת עֲלוֹהִי וַאֲמֶרֶת מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי הוּא דֵין:
רַשְׁבַּ״ם
ותפתח ותראהו את הילד: המפרש שראתה את הילד טועה הוא, וכי מי אינו יודע שאם פתחה את התיבה שתראה את הילד, אלא כך פירושו, פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה וראתה כי נער הוא, כלומר זה הילד זכר הוא ולא נקבה, וראתה בזכרותו שהוא מהול ולכך נטמן ואינו אסופי, שאם היה בת יש לומר אסופי הוא, וכן מצינו כתוב מה נעשה לנער היולד, ביום היולדו קרוי נער:
והנה נער בוכה ותחמול עליו וגו':, לפי שהיה בוכה, לכך ותחמול עליו, ולפי שראתהו נער זכר מהול, אמרה מילדי העברים זה, ודוגמא זו ולחנה יתן מנה אחת אפים, חולק בחיר, ולמה? כי את חנה אהב לכך נתן לה אפים, מקערה של פניו, ואם כן למה מנה אחת? כי ה' סגר רחמה, אבל לפנינה ולכל בנותיה ובניה נתן מנות הרבה כי בנים היו לה, ותראהו את הילד, והנה הוא נער בוכה:
אִבְּן עֶזְרָא
ותפתח ותראהו. אחר שאמר ותראהו הוסיף לבאר. כמו ובית דוד כאלהים. כמלאך ה': והנה נער בוכה. היו איבריו גדולים כאילו הוא נער. וראתהו מהול ובעבור יפיו חמלה עליו. וזה טעם כי טוב הוא:
רַמְבַּ״ן
והנה נער בוכה קולו נשמע כנער. לשון רבינו שלמה. וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב: שמו"ר א' כ"ח). ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ב׳:ו׳) שהיו איבריו גדולים כנער. ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח):ועל דעתי אין צורך לכל זה, כי הילד מיום הולדו יקרא נער, כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח) וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (שמואל ב י״ב:ט״ז). ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו). וכן והנער נער (שמואל א א׳:כ״ד), רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים. כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, כדכתיב (שם שם כ"ג כ"ד) ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו: ותאמר מילדי העברים זה נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן. ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב. שמו"ר א כט). ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו. ואין צורך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותחמול עליו. דרשו ז"ל בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותמלא עליו רחמים.
סְפוֹרְנוֹ
ותפתח ותראהו. ותרא אותו כי טוב הוא ויפה מאד: את הילד והנה נער בוכה. וראתה שעם היותו ילד היה נער בוכה, וזה כי הולד מעת הולדו עד היותו שלם בגידול יקרא ילד, כענין הילדים אשר גדלו אתו האמור ברחבעם וכן ילדים אשר אין בהם כל מום האמור בדניאל וחבריו ומעת היותו מתנער ומתנועע בתנועות בלתי שלימות להשיג תכלית יקרא נער. ומזה יקרא כל משרת נער, כי אמנם רב תנועותיו בלתי שלמות כפי הצריך להשיג התכלית המכוון מאדוניו. אמר, אם כן, שראתה שעם היותו ילד נולד מקרוב הנה היה נער בוכה, מתנער בתנועה נפלאה כבן גילו: ותחמול עליו. שיהא ולד נאה. ומוכן לשלמות כזה נזרק ליאור: ותאמר מילדי העברים זה. אין זה אסופי נולד מזנות, באופן שיהיה מוכן לבגוד, כאמרו ילדי פשע, זרע שקר:
כְּלִי יָקָר
והנה נער בוכה. שהיה נראה כנער גדול ובכיה זו ע"ש עמו אנכי בצרה כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אני מרגיש מכאוביו כביכול וזהו כפל אהיה אשר אהיה, כי בצרתם גם לו צר. וי"א שלכך נשמע קולו כנער כדי שתחשוב בת פרעה שנולד מזמן רב, דאל"כ לא תציל אותו מספק כי שמא הוא הגואל ונולד באותו יום שאמרו האצטגנונים.
אוֹר הַחַיִּים
ותראהו את הילד וגו'. צריך לדעת אומרו ותראהו וגו', שהיה לו לומר: ותרא וגו'.
ונראה שנתכוין לומר, שידעה שהתיבה היא מהילדים המושלכים היאורה ונתכוונה להצילו, וכמו שפירשנו בפסוק ״ותשלח את אמתה״, והוא אומרו: ותפתח ותראהו להילד שנתכונה להציל, ואם היה אומר הכתוב: ותראה ילד, יהיה המשמעות כי ראתה מה שלא חשבה כן. והבן.
ורז"ל דרשו : ותראהו, ראתה שכינה עמו, והוא דרך דרש. וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה' עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה. גם לטעם שדרשו ז"ל (זהר ח"ב י"ב ב) בכתוב ״והנה נער בוכה״, שרמז על ישראל שהיו בוכים בגלות, לזה: ויגל ה' את עיניה להראותה האור הסומך למשה.
עוד, אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (ש"ר פ"א), אמרה: אין זה אלא בן אלהי.
ואולי שרמז פריחת הצרעת באומרו: ותראהו את הילד, פירוש, ותראהו להאמור בסמוך בכח, דכתיב: לרחוץ, וזכרון בשרה בכח, וכשפתחה התיבה ותראהו לבשרה את הילד, פירוש, כשנגעה בילד והנה נער, פירוש, חזר להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן : וישב בשרו כבשר נער קטן:
ותחמול עליו. לפי מה שפירשנו, כי נתכוְנה מתחילה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה, לא להצילו מהיאור אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד: מה שאמר בסמוך: ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי וגו', ואמרו ז"ל שהחזירתו על מניקות גויות וכו':
ותאמר מילדי העברים וגו'. קשה, מה חידוש אומרת מילדי העברים, זה פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזירת פרעה.
ואם לפי מה שדרשו ז"ל (שם י"ב א) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים. והנה לפי מה שאמרו ז"ל כי החזירתו על כמה מניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות.
ועל כל פנים, מה חידוש אומרת בדבריה.
ולעמוד על הדבר נשכיל על דבר: אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפילו יהיה עברי.
והנה, אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי, תכוין באומרה: מילדי העברים זה, כי נתברר לה הפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה, כי לא להציל מילדי העברים נתכונה.
ודבר זה השכל יבחרהו, כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה. והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא, החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה, כי אחר שידעה מעלתו, גם שריפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל, כי היא ראתה מה נורא מעשיו:
ואם נאמר שמתחילה רִחמה על הילד הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכוין באומרה: מילדי העברים נתינת טעם שלא ינק מהנכריות: לא שהוחלה מהיאור, ומסוכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים, ולזה תכף אמרה לה אחותו: האלך וקראתי לך וגו' מהעבריות, להבחין דבריה, ואמר הכתוב: ותקח האשה וגו' ותניקהו:
ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד׃
רַשִׁ״י
מן העברית. שֶׁהֶחֱזִירַתּוּ עַל מִצְרִיּוֹת הַרְבֵּה לִינֹק וְלֹא יָנַק, לְפִי שֶׁהָיָה עָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמֶרֶת אֲחָתֵהּ לְבַת פַרְעֹה הַאֵיזִיל וְאִקְרֵי לִיךְ אִתְּתָא מֵינִקְתָּא מִן יְהוּדַיָתָא וְתוֹנִיק לִיךְ יָת רַבְיָא:
רַשְׁבַּ״ם
ותיניק: לשון מפעיל, ותינק כשהבת עצמה יונקת:
ותניקהו: אין צריך לומר שהוא שתי אותיות כמו בא שב קם, שיאמר בלשון מפעיל ותשיבהו ותביאהו ותקימהו, אלא מגזרת ינק הוא, ולקצר את התיבההוא אומר ותניקהו במקום ותינקהו:
אִבְּן עֶזְרָא
ותאמר וגו' ותינק. בעלי היו"ד בראשונה. יש מתחלף היו"ד. כמו מן ידע בוי"ו תודיע. ויש שיושם נח נעלם בין האות המשרת והעי"ן תחת יו"ד ופעם נכתב ופעם לא נכתב וככה ותיניק לך את הילד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מינקת מן העבריות. למדך הכתוב שלא רצה משה לינק מן המצריות וכן דרשו רז"ל נטלתו והביאתו אצל המצריות ופסל את דדיהן אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן המצריות הה"ד (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים.
סְפוֹרְנוֹ
מינקת מן העבריות. שיהיה החלב יותר נאות למזגו: ותיניק לך. לעמוד לפניך, מאחר שלפי יופיו והכנותיו לפני מלכים יתיצב:
כְּלִי יָקָר
ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי לך מנקת כו'. מכאן ראיה שמרים נביאה היתה דאל"כ במה ידעה שתחמול עליו בת פרעה, כי מאמר ותחמול עליו מאמר הפסוק אבל היא מנא ידעה
ח וַתֹּאמֶר־לָהּ בַּת־פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת־אֵם הַיָּלֶד׃
רַשִׁ״י
ותלך העלמה. הָלְכָה בִּזְרִיזוּת וְעַלְמוּת כְּעֶלֶם (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמֶרֶת לַהּ בַּת פַּרְעֹה אֵיזִילִי וַאֲזָלַת עוּלֶמְתָּא וּקְרַת יָת אִמֵהּ דְרַבְיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ותאמר לכי. כמו שבי וילך וישב:
ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת־פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ׃
רַשִׁ״י
היליכי. נִתְנַבְּאָה וְלֹא יָדְעָה מַה נִּתְנַבְּאָה – הֵי שֶׁלִּיכִי:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמֶרֶת לַהּ בַּת פַּרְעֹה אוֹבִילִי יָת רַבְיָא הָדֵין וְאוֹנְקִיהִי לִי וַאֲנָא אֶתֵּן יָת אַגְרָךְ וּנְסֵיבַת אִתְּתָא יָת רַבְיָא וְאוֹנִקְתֵּהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
היליכי. כמו היניקי כי שנים שרשים הם. ילך גם הלך והטעם אחד. כי אין הה"א מאותיות המשך על כן ה"א אחרת כמוה. ועוד כי האל"ף גם היו"ד והוי"ו ימצאו בתוך המלה פעם נכתבים ופעם נחים נמצאים במבטא לא במכתב ופעם נעדרים. והה"א לעולם באמצע היא נראית. ומלת בלטיהם. איננה כמו בלהטיהם כאשר אפרש: ותאמר. אמר הגאון כי היליכי הם שתי מלות. ולא דבר נכונה. רק היא מלה אחת על משקל והיניקהו לי כמו שאמרתי. והוא מהבנין הכבד הנוסף. גם אמר שהוא כמו הא לך והנה הא כמו וגם אני הא. ואנחנו לא מצאנו בכל המקרא לנקבה ליכי כ"א לך רק היא מלה אחת. ותניקהו. מעלומי העי"ן מן הפעלים השניים הנראים. והנה בפסוק אחד שנים שרשים והטעם אחד וככה הטיבי נגן צווי. כמו הליכי, אך הטיבו כל אשר דברו כמו והם הביאו אליו מעלומי העי"ן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והינקהו לי. לבדו ולא אחר עמו מכאן אמרו רז"ל מי שמקבלת להניק בן חברתה לא תניק אחר עמו.
ואני אתן את שכרך. לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתן אלא שנותנן להם שכר וכן מצינו במרדכי הצדיק לא די שהצילוהו הוא ועמו מן ההריגה, אלא שהלבישוהו לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.
י וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ׃
רַשִׁ״י
משיתהו. שְׁחַלִיתֵהּ, הוּא לְשׁוֹן הוֹצָאָה בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, "כְּמִשְׁחַל בִּינְתָא מֵחֲלָבָא", וּבְלְשׁוֹן עִבְרִי משיתיהו לְשׁוֹן הֲסִירוֹתִיו, כְּמוֹ לֹא יָמוּשׁ, לֹא מָשׁוּ, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מִמַּחְבֶּרֶת מָשׁ וְיָמוּשׁ אֶלָּא מִגִּזְרַת מָשָׁה, וּלְשׁוֹן הוֹצָאָה הוּא, וְכֵן "יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים", (שמואל ב כ"ב), שֶׁאִלּוּ הָיָה מִמַּחְבֶּרֶת מָשׁ לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר מְשִׁיתִיהוּ אֶלָּא הֲמִישׁוֹתִיהוּ, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר מִן קָם הֲקִימוֹתִי, וּמִן שָׁב הֲשִׁיבוֹתִי, וּמִן בָּא הֲבִיאוֹתִי, אוֹ מַשְׁתִּיהוּ, כְּמוֹ "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ" (זכריה ג'), אֲבָל מָשִׁיתִי אֵינוֹ אֶלָּא מִגִּזְרַת תֵּבָה שֶׁפֹּעַל שֶׁלָּהּ מְיֻסָּד בְּהֵ"א בְּסוֹף הַתֵּבָה, כְּגוֹן מָשָׁה, בָּנָה, עָשָׂה, צִוָּה, פָּנָה, כְּשֶׁיָּבֹא לוֹמַר בָּהֶם פָּעַלְתִּי, תָּבֹא הַיּוֹ"ד בִּמְקוֹם הֵ"א, כְּמוֹ בָּנִיתִי, עָשִׂיתִי, צִוִּיתִי:
אוּנְקְלוֹס
וּרְבָא רַבְיָא וְאַיְתִיתֵהּ לְבַת פַּרְעֹה וַהֲוָה לָהּ לְבָר וּקְרַת שְׁמֵהּ משֶׁה וַאֲמֶרֶת אֲרֵי מִן מַיָא שְׁחַלְתֵּהּ:
רַשְׁבַּ״ם
משיתיהו: משכתיהו, לשון זה נופל במשיכה מן המים, כדכתיב ימשני ממים רבים, מגזרת קנה יאמר קניתיהו בלשון פועל יקנני בלשון מפעיל:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי לה לבן. כמו ואלה בני מיכל. זרובבל בן שאלתיאל. והוא בן פדיה אחי שאלתיאל ובעבור שגדלו נקרא בנו: שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי לה לבן. היתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו והיה משה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף ויצא מתוך פלטרין של פרעה מי שאבד אותו ואת מלכותו ויצא אש מתוכו ושרפתו כענין שכתוב בחירם מלך צור שאמר לו הקב"ה (יחזקאל כח) ואוציא אש מתוכך היא אכלתך ואחנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך וכן לעתיד מתוך רומי עתיד לצאת שיחריב אותה מלך המשיח הוא שנתנבא ישעיה (ישעיה כו) כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר וכתיב (שם) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, וכתיב (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה.
ותקרא שמו משה. זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.
סְפוֹרְנוֹ
ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה: ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים:
אוֹר הַחַיִּים
ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו'. הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם: ביצחק - כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק. יעקב (שם כ"ה כ"ו) - וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב. בשבטים - כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן (שם כ"ט ל"ב) כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון (שם לג), וכן על זה הדרך.
מה שאין כן בקריאת שמו של משה: הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם.
ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה לְמה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה.
מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד. וצא ולמד מה שכתוב בספר הזוהר (ח"ג רע"ו תיקונים תיקון ס"ט) מה ירמוז שם זה.
וה' השם שמות בארץ שם בפיה שם משה ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו ולא ידעה טעם זולת זה.
או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור והיא תבטל עצתם לרע להם לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים:
יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו׃
רַשִׁ״י
ויגדל משה. וַהֲלֹא כְּבָר כָּתַב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי, הָרִאשׁוֹן לְקוֹמָה וְהַשֵּׁנִי לִגְדֻלָּה, שֶׁמִּנָּהוּ פַּרְעֹה עַל בֵּיתוֹ (ילקוט שמעוני): וירא בסבלתם. נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם (שמות רבה א'): איש מצרי. נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מַעֲמִידָם מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר לִמְלַאכְתָּם (שם): מכה איש עברי. מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוָת אַחוֹהִי וַחֲזָא בְּפָלְחַנְהוֹן וַחֲזָא גְבַר מִצְרִי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדִי מֵאַחוֹהִי:
רַשְׁבַּ״ם
מכה: שמא הכהו ולא הרגו:
אִבְּן עֶזְרָא
ויצא אל אחיו. המצרים כי בארמון המלך היה וטעם מאחיו אחר הזכיר עברי ממשפחתו. כמו אנשים אחים:
רַמְבַּ״ן
ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת: וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
איש מצרי אביו של מגדף היה שנאמר (ויקרא כד) והוא בן איש מצרי.
מכה איש עברי. בעלה של שלומית היה והמצרי נתן עיניו בה ובלילה היה מעמידו ומוציאו מביתו והוא חוזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וכשחזר לביתו והרגיש בדבר היה מכה אותו ורודהו כל היום.
סְפוֹרְנוֹ
וירא בסבלותם. נתן לבו לראות בעוני אחיו: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומצד האחוה התעורר להנקם:
אוֹר הַחַיִּים
איש עברי מאחיו. דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל כי היו אז בישראל רשעים וצא ולמד מה שאמרו ז"ל (מכילתא י"ב כ"ט) בפסוק וחמשים עלו וגו' (לקמן י"ג י"ח) (שה') [שד'] חלקים ולמ"ד יותר מתו בימי החושך והשאר עלו לצד היותם רשעים, ותמצא שכאשר אמר בסמוך ב' אנשים עברים נצים לא אמר מאחיו לטעם שהיו רשעים כי הם דתן ואבירם (ש"ר):
יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל׃
רַשִׁ״י
ויפן כה וכה. רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַשָּׂדֶה (שם). וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ: וירא כי אין איש. עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְגַּיֵּר (ת"י):
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְפְּנֵי לְכָא וּלְכָא וַחֲזָא אֲרֵי לֵית גַבְרָא וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְרֵהּ בְּחָלָא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. וירא כי אין איש אין איש עתיד לעמוד ממנו שיתגייר. ויך את המצרי. ראוי היה משה מששת ימי בראשית לעשות המעשה הזה להרוג את המצרי כי כחו של מצרי הוא כחו של קין שהוא מצד הטומאה ומזה אמרו רז"ל שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא כי הטומאה מצד כחו והבן זה.
ודע כי ההכאה הזאת בלשון היתה כי המית אותו ברוח שפתיו, וכן דרשו רז"ל שהרגו בשם המפורש והראיה ממה שכתוב הלהרגני אתה אומר באמירה בלבד ושם המפורש של מ"ב אותיות היה, ויש בכתוב התעוררות על זה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו ואמר זה על מ"ב אותיות ועל זה נאמר (תהלים קמח) כי נשגב שמו לבדו, וזהו כי הוא אמר ויהי וזהו (איוב כו) תולה ארץ על בלימה והבן זה, ובכח השם הזה אמר משה עלה שור עלה שור, וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו (מלכים ב ב) עלה קרח עלה קרח הזכיר בו הכתוב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' והוא שם בן מ"ב אותיות ולכך נהרגו מ"ב ילדים הוא שכתוב (שם) ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם מ"ב ילדים, ובא לשון ויך את המצרי כלשון (מלכים ב יט) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, שאין הכונה הכאת יד כי אם הכאת כח.
ויטמנהו בחול. אמר לישראל אתם משולים כחול שנאמר (הושע א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, החול הזה אדם נוטלו מכאן ונותנו בכאן אין הקול יוצא כך לא ישמע הדבר.
יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ׃
רַשִׁ״י
שני אנשים עברים. דָּתָן וַאֲבִירָם, הֵם שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן (נדרים ס"ד): נצים. מְרִיבִים: למה תכה. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע בַּהֲרָמַת יָד (סנהדרין נ"ח): רעך. רָשָׁע כְּמוֹתְךָ (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וּנְפַק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא וְהָא תְּרֵין גֻבְרִין יְהוּדָאִין נָצָן וַאֲמַר לְחַיָבָא לְמָא אַתְּ מָחֵי לְחַבְרָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא
נצים. שם התאר מבנין נפעל והשלם ננצים כמו נראים: לרשע. העושה חמס:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שני אנשים עברים נצים. דתן ואבירם היו הם שאמרו (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה הם שכתוב עליהם (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף, הם שהותירו את המן הם שעמדו במחלוקתו של קרח.
סְפוֹרְנוֹ
ויאמר לרשע. מפני היות כל אחד מהם אחיו לא התעורר להנקם, אבל הוכיח במישור:
כְּלִי יָקָר
- פירש רש"י: . וקשה:
* מי הגיד למשה כי זה רשע כמותו?
* ועוד: היכן כתוב שביקש להכותו, שהרי לא נאמר "וירם ידו להכותו"?
ונראה לפרש, שלשון 'הכאה' שייך גם בלשון, כמו שנאמר , וכתיב , כי המטיל מום בחברו, אין לך מכה גדולה ממנה, ורז"ל אמרו , ומשה ראה שני עברים נצים בחרופים וגידופים, ואם כן, שניהם רשעים, כי מידת הצדיקים להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים קול מחרף ואינם משיבין.
וקראו "רעך" - רשע כמותך ממש, כי באותו מום שאתה פוסל ומכהו בשוט לשונך, ודאי אותו מום נמצא גם בך, כי הפוסל במומו פוסל. על כן אמר "למה תכה רעך", כי הוא רעך במום זה.
והראיה על זה שלא היתה כאן הכאה ביד כי אם בפה, ממה שאמר , "וכי אתה חושב להרגני באמרי פיך, לשלם לי מידה כנגד מידה? הלא עדיין לא הרגתיו ממש שתחשוב להרגני, כי כך דרכך להזהיר בעונש יתר על החטא, כי המצרי היה גם כן מכה איש עברי ואתה הרגתו, כך תחשוב לעשות גם לי".
אוֹר הַחַיִּים
- פירוש, לרשע שהיה בהם. ואומרו: רעך - לו יהיה שיהיה רשע כמותך, למה יהיה בולע צדיק ממנו?
או ירצה, כי הכיר שאחד רשע ואחד תם, שלא הרעו. לזה אמר לרשע: "למה תכה אדם שלא נתחייב לך ולא ביקש רעתך?" והוא אומרו: רעך. והגם שאמר בתחילה: שני אנשים נצים, יימצא שאחד יריב חינם לצד רשעו, ואידך יריב על ריבו חינם.
יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר׃
רַשִׁ״י
מי שמך לאיש. וְהִנֵה עוֹדְךָ נַעַר: הלהרגני אתה אמר. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁהֲרָגוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ (שמות רבה א'): ויירא משה. כִּפְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: דָּאַג לוֹ עַל שֶׁרָאָה בְיִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים דֵּלָטוֹרִין, אָמַר, מֵעַתָּה שֶׁמָּא אֵינָם רְאוּיִין לְהִגָּאֵל (שמות רבה א'): אכן נודע הדבר. כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ, נוֹדַע לִי הַדָּבָר שֶׁהָיִיתִי תָּמֵהַּ עָלָיו, מֶה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל מִכָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת לִהְיוֹת נִרְדִּים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, אֲבָל רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְכָךְ (שמות רבה א'):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר מָן שַׁוְיָךְ לִגְבַר רַב וְדַיָן עֲלָנָא הַלְמִקְטְלִי אַתְּ אָמַר כְּמָא דִקְטַלְתָּ יָת מִצְרָאָה וּדְחִיל משֶׁה וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִתְיְדַע פִּתְגָמָא:
רַשְׁבַּ״ם
הלהורגני אתה אומר: בשביל שאני מכה את חבירי, כאשר הרגת את המצרי בשביל שהיה מכה איש עברי:
אכן: אך כן, לא כמו שהייתי סבור כשטמנתיו בחול שלא נודע, אלא כן הוא שנודע:
אִבְּן עֶזְרָא
הלהרגני אתה אומר. בלבך: אכן. כמו אם כן:
רַמְבַּ״ן
הלהרגני אתה אומר מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש. לשון רש"י. (רש"י על שמות ב׳:י״ד) ומדרש רבותינו הוא (שמו"ר א לה). ואני תמה, אם כן מי הגיד לרשע כי משה הרגו. אולי סמך ידו עליו ויקללהו בשם ה', וזהו ויך. או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול, וראה אותו עושה כן, וידע שהוא הגורם או חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק הקבורה. ועל דרך הפשט אומרים (המפרשים, ראב"ע כאן והרד"ק בספר השרשים שרש אמר) כי אתה אומר פירושו חושב, כי מצינו אמירה על מחשבת הלב, אמרתי אני בלבי (קהלת ב א), אמרתי טוב ממנו הנפל (שם ו ג) ואין בכאן צורך לזה, כי אמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, אם בעבור שאתה חפץ להרגני כאשר הרגת המצרי אתה מוכיח אותי ואומר למה תכה רעך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מי שמך לאיש. ואתה עודך נער ותרצה להיות איש, ומכאן למדנו שלא היה למשה י"ג שנה שהרי בן י"ג שנה נקרא איש, וכן אמרו במדרש אמר רבי חנינא בן י"ב שנה נתלש משה מבית אביו, ובשלשה לשונות הללו שדברו כנגדו מצינו שלקח עטרה, הם אמרו לו מי שמך לאיש מצינו שנקרא איש שנאמר (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד, ונקרא שר שנאמר (שם כא) באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם, ונקרא שופט שנאמר (שמות יח) וישב משה לשפוט את העם.
אכן נודע הדבר. נודע לי דבר שהייתי תמה עליו מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות יש ביניהם רכילות ולשון הרע ואינם ראוים לגאולה, וכן אמרו במדרש תהלים תינוקות שהיו בדורו של שאול ושמואל עד שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, והיה דוד מתפלל עליהם ואמר אתה ה' תשמרם תהא נטר אוריתהון בלבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם, דור שהוא חייב כליה ואחר כל השבח הזה היו יוצאים למלחמה ונופלים למה בשביל שהיו בהם דלטורין, אמר דוד רבש"ע סלק שכינתך מביניהם מה שכינתך עושה בארץ רומה על השמים אלהים, אבל דורו של אחאב היו כלן עובדי עו"ג ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים ולא היה אחד מהם נהרג הוא שאמר עובדיה לאליהו (מלכים א יח) הלא הגד לאדני את אשר עשיתי ואחביא מנביאי ה' חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים מה ת"ל לחם ומים מלמד שהיו המים קשים מן הלחם ואליהו עומד בהר הכרמל ומכריז ואומר אני נותרתי לבדי נביא לה' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא אחאב שבשביל לשון הרע שכינה מסתלקת.
סְפוֹרְנוֹ
הלהרגני אתה אומר. אתה מעורר מדנים להרגני: ויירא משה. ובכן נשמר לנפשו וברח: ויאמר אכן נודע הדבר. כשאמר זה המוסר את דבריו אלה בפני רבים, ולכן לא הרג את המוסר מבלי אין תועלת בהריגתו אחר שכבר מסר:
כְּלִי יָקָר
ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדבור אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז, ג"ע, וש"ד, והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בכם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר׃
רַשִׁ״י
וישמע פרעה. הֵם הִלְשִׁינוּ עָלָיו (שמות רבה א'): ויבקש להרג את משה. מְסָרוֹ לַקּוּסְטִינָר לְהָרְגוֹ וְלֹא שָׁלְטָה בוֹ הַחֶרֶב (שם), הוּא שֶׁאָמַר מֹשֶׁה "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שמות י״ח:ד׳): (וישב בארץ מדין. נִתְעַכֵּב שָׁם; כְּמוֹ: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" (בראשית ל"ז):) וישב על הבאר. לְשׁוֹן יְשִׁיבָה. לָמַד מִיַּעֲקֹב שֶׁנִּזְדַּוֵּג לוֹ זִוּוּגוֹ מִן הַבְּאֵר (שמות רבה א'):
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁמַע פַּרְעֹה יָת פִּתְגָמָא הָדֵין וּבְעָא לְמִקְטַל יָת משֶׁה וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וִיתֵיב בְּאַרְעָא דְמִדְיָן וִיתֵיב עַל בֵּירָא:
רַשְׁבַּ״ם
וישב בארץ מדין: כולל, ואחר כך מפרש באיזה עלילה ישב במדין, בתחילה וישב על הבאר, שם נח תחילה כאדם שעומד לפוש, ולכהן מדין וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
וישמע. ארץ מדין סרים היו אל משמעת פרעה. על כן הוצרך להיות רועה צאן. שלא יעמוד בישוב אולי יכירוהו. וכאשר אמר לו השם שמת פרעה ועבדיו שברח מפניהם. ונולד לו בימים ההם בנו הקטן אז אמר ויצילני מחרב פרעה. כי כל ימי חייו היה ירא ממנו. ואחר שהזכיר וישב בארץ מדין. שב לפרש למה ישב כי בתחלה ישב לפני הבאר הידועה כדרך ויצא יעקב וגו' וילך. ושב לומר ויפגע במקום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וישמע פרעה. דתן ואבירם הלשינו עליו, ויבקש להרוג את משה ויברח משה שהיה פרעה מבקש להרוג אותו לולא שנתעלם וברח מפניו בכח ההעלמה.
ובמדרש מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב הוא שאמר משה (שמות יח) ויצילנו מחרב פרעה.
ויברח משה מפני פרעה. מכאן למד דוד וברח שנאמר (שמואל א יט) ויברח וימלט (ישעיה כו) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
סְפוֹרְנוֹ
וישב בארץ מדין. בחר לשבת איזה זמן בארץ מדין: וישב על הבאר. ובעברו בארץ קרה לו שישב סמוך לאיזה באר, כמו ויפגע במקום באיזה מקום, כמבואר למעלה:
אוֹר הַחַיִּים
את הדבר הזה. אמר תיבת הזה, לומר ששמע דברים הבאים בסמוך; שהם דברי הרשע שאמר: הלהרגני וגו', לא שידע בבירור כי הוא ההורג למצרי:
ויבקש להרוג וגו'. פירוש, ביקש להוכיח הדבר אם כן עשה כדי להרוג אותו, ולזה ברח משה מפני פרעה שמא יתברר הדבר ויהרגנו.
או ירצה באומרו מפני פרעה, כי הכיר בפניו כי זעומים הם והרגיש מזה וברח, הגם שלא ידע כי הגיעו הדברים לפרעה:
טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן׃
רַשִׁ״י
ולכהן מדין. רַב שֶׁבָּהֶן; וּפָרַשׁ לוֹ מֵעֲ"זָ וְנִדּוּהוּ מֵאֶצְלָם (שם): את הרהטים. אֶת בְּרֵכוֹת מְרוּצוֹת הַמַּיִם הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס
וּלְרַבָא דְמִדְיָן שְׁבַע בְּנָן וְאָתָאָה וּדְלָאָה וּמְלָאָה יָת רְהָטַיָא לְאַשְׁקָאָה עֲנָא דַאֲבוּהֵן:
אִבְּן עֶזְרָא
ולכהן. הוא יתרו ולא רעואל וכל כהן שבמקרא משרת הוא לשם או לעו"ג והעד וכהנו לי וכהני' ה'. ויתרו היה כהן לשם כאשר אפרש עוד:
רַמְבַּ״ן
ולכהן מדין שבע בנות לא יזכיר הכתוב שמו, כי איננו ידוע רק מן הכנוי שהוא נכבד בכהונתו. והוא יתרו, כי אחרי התחתן במשה כתוב וישב אל יתר חותנו (שמות ד׳:י״ח), ושם כתוב ויאמר יתרו למשה לך לשלום, כמו אליה (מלכים ב א׳:ג׳) ואליהו (שם א יז א), ירמיה (ירמיה כז א) וירמיהו (שם א א). ואחרי שנתגייר נקרא חובב, דכתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא), כי דרך כל המתיהדים לקרא להם שם אחר בישראל. והוא בן רעואל, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני (במדבר י כט). ומה שאמר בכאן (שמות ב׳:י״ח) ותבאנה אל רעואל אביהן, הוא אבי אביהן, כמו אלהי אבי אברהם (בראשית לב י), נבוכדנצר אבוהי (דניאל ה ב), וכן הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט ה), וכן ומפיבושת בן שאול (שמואל ב י״ט:כ״ה), ורבים כן. והיה זה, כי הכהן לא ימצא בבית, כי היה נטרד בכיהונו בבית אלהיו, ותבאנה אל הזקן. ויתכן כי "ויואל משה לשבת את האיש" (להלן פסוק כ"א) הוא הכהן הנזכר למעלה, כי הוא שנתן לו צפורה בתו: ותבאנה ותדלנה כי היו הרועים בכל הימים באים וממלאים הרהטים ומשקים צאנם בתחלה, ואחרי כן היו הנשים האלה משקות שלהן, ואירע כי היום הזה קדמו הנשים ותבאנה ותדלנה, כי היו חושבות להשקות צאנם בתחילה טרם בא הרועים, והנה באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות הם תחלה כמנהגם בכל הימים, ומשה חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנן וזה טעם מדוע מהרתן בא היום ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שמגרשים אותנו בכל יום תמיד בבאנו לרהטים בתחלה:
יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם׃
רַשִׁ״י
ויגרשום. מִפְּנֵי הַנִּדּוּי (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתוֹ רָעַיָא וּטְרָדוּנוּן וְקָם משֶׁה וּפְרָקִנוּן וְאַשְׁקֵי יָת עַנְהֵן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויבאו. מ"ם ויגרשום כמו נו"ן. שלא תתערב המלה עם הנו"ן הנוסף לעתיד. וככה צאנם במ"ם שלא להתחבר שני נוני"ן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויבאו הרועים ויגרשום. מאחר שהוא היה כהן וגדול שבמדין היאך היו מגרשים הרועים את בנותיו, אלא למדך הכתוב שנדוהו מביניהם לפי שהוציא מביתו כל תשמישי ע"ג קודם שבא משה אצלו והסכימו ביניהם שלא יעשו עמו מלאכה ולא ירעו את צאנו ועל כן הוצרכו בנותיו לרעות את צאנו והיו הרועים מגרשין אותן.
ויקם משה ויושיען. מהחמס שהיו הרועים עושים להם שהרי בודאי כיון שהבנות דולות המים ומלאו הרהטים הרי המים היו שלהן ולא הספיקו המים שברהטים לכל הצאן ולכן השקה את צאנן תחלה.
סְפוֹרְנוֹ
ויקם משה ויושיען. בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם:
יח וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתָאָה לְוַת רְעוּאֵל אֲבוּהֵן וַאֲמַר מָה דֵין אוֹחִיתוּן לְמֵיתֵי יוֹמָא דֵין:
רַשְׁבַּ״ם
אל רעואל: רעואל אבי אביהן, אם כן שם אביהם יתרו, וחובב בן רעואל האמור לפנינו, הוא חובב הוא יתרו, ואם רעואל הוא יתרו אם כן בן יתרו היה, ומה שכתוב בנביאים מבני חובב חותן משה, מוכיח שחובב הוא יתרו, שבכל מקום שמזכיר חותן משה מזכיר יתרו:
אִבְּן עֶזְרָא
ותבאנה אל רעואל. אבי אביהן היה. כי יתרו היה חותנו והוא חובב. וכתוב ומבני חובב חותן משה וכתוב לחובב בן רעואל המדיני:
יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמָרָא גַבְרָא מִצְרָאָה שֵׁזְבָנָא מִיַד רָעַיָא וְאַף מִדְלָא דְלָא לָנָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ותאמרנה. הן הוסיפו או לא הספיקו המים שדלו הם לצא ן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
איש מצרי הצילנו. דרשו רז"ל וכי משה בדמות מצרי היה אלא אלולי איש מצרי שהרג היאך יכנס למדין וישב על הבאר, ג' נזדווגו זווגן מן הבאר ואלה הם יצחק יעקב ומשה, יצחק שנאמר ויצחק בא מבוא באר לחי רואי וכתיב בתריה וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, יעקב שנאמר (בראשית כט) וירא והנה באר בשדה, וכתיב בתריה (שם) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל, משה שנאמר וישב על הבאר וכתיב בתריה ולכהן מדין שבע בנות.
כ וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם׃
רַשִׁ״י
למה זה עזבתן. הִכִּיר בּוֹ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁהַמַּיִם עוֹלִים לִקְרָאתוֹ (שמות רבה א'): ויאכל לחם. שֶׁמָּא יִשָּׂא אַחַת מִכֶּם; כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: "כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (בראשית ל"ט):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לִבְנָתֵיהּ וְאָן הוּא לְמָא דְנַן שְׁבַקְתִּין יָת גַבְרָא קְרַן לֵהּ וְיֵכוּל לַחְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר אל בנותיו. אבי האב יקרא אב. כמו אלהי אבי אברהם. גם נבוכדנצר אבוך ובן הבן יקרא בן. וככה הבנות בנותי. והבנים בני. ואנת ברי בלשצר: ויאמר. הנה תפש הכתוב דרך קצרה שלא הזכיר ותקראנה לו. כי ידוע הוא מדרך הסברא: קראן לו. מלה זרה בעבור שאין על משקלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
ובמדרש בשכר שאמר יתרו קראן לו ויאכל לחם זכה וישבו בניו בלשכת הגזית, הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, (דבר אחר) שלח לחמך זה יתרו שאמר קראן לו ויאכל לחם, על פני המים זה משה שנאמר (שמות ב) כי מן המים משיתיהו כי ברוב הימים תמצאנו הוא שכתוב (שמות יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם.
סְפוֹרְנוֹ
למה זה עזבתן. מאחר שהוא אורח ואיש חסד, היה לכן לגמול עמו חסד הכנסת אורחים:
אוֹר הַחַיִּים
למה זה וגו'. כאלו אמר: למה עזבתן את זה האיש אשר גמלכם טובות.
או ירצה; שמקפיד על זמן שעזבוהו מאז עד שיחזרו לקרא לו, וטעמו: כי אינו מהמוסר שיעשה עמהם איש נכרי חסד ויבאו ויניחוהו יעמוד בחוץ.
או ירצה, שהגם שיקפיד יתרו על התקרבותם עם אנשים, אמר כי ישתנה זה מכלם, והוא אומרו: למה זה וגו', כי מעשיו מוכיחות כי איש חסד הוא. ומה גם לדבריהם (ש"ר א'), שאמרו לו שעלו המים לקראתו, הרי זה משונה לשבח שבחים:
כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויואל. כְּתַרְגוּמוֹ, וְדוֹמֶה לוֹ "הוֹאֶל נָא וְלִין" (שופטים י"ט), "וְלוּ הוֹאַלְנוּ" (יהושע ז'), "הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר" (בראשית י"ח). וּמִדְרָשׁוֹ: לְשׁוֹן אָלָה – נִשְׁבַּע לוֹ שֶׁלֹּא יָזוּז מִמִּדְיָן כִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ (נדרים ס"ה):
אוּנְקְלוֹס
וּצְבִי משֶׁה לְמִיתַב עִם גַבְרָא וִיהַב יָת צִפּוֹרָה בְרַתֵּהּ לְמשֶׁה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויואל. אולי לא היה שם יתרו בן רעואל. על כן לא הזכירו הכתוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויואל משה. מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מז) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.
ויתן את צפורה בתו למשה. נקראת צפורה מלשון צפור שהוא עוף טהור על שם שעתידה להתגייר ולהטהר מטמאת ע"ג ולהזדווג למשה.
סְפוֹרְנוֹ
לשבת את האיש. לרעות את צאנו, כמו שבה עמדי:
אוֹר הַחַיִּים
את צפרה בתו למשה. טעם שכפל הזכרת שמו, ולא הספיק לומר: ויתן לו את וגו', יכוין הכתוב להודיע כי היא בת זוגו, ותיבת למשה הוא דברי הכתוב, שאומר כי צפורה למשה היא למנה בת זוגו:
כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה׃
אוּנְקְלוֹס
וִילֵדַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרַע נוּכְרָאָה:
רַשְׁבַּ״ם
בארץ נכרייה: שכך משמע גרשם גר שם בארץ רחוקה:
(כג).ויהי בימים הרבים ההם: לאחר שהרג משה את המצרי ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה, ויברח מפניו עד שהיה עתה בן שמונים שנה כשדיבר הק' עמו, וימת עתה מלך מצרים שהיה מבקש להורגו וישראל נאנחו עד עתה, וראה הק' בעניים ומשה היה רועה וגו' ונראה לו הק' וציוהו לשוב למצרים, ולא היה משה רוצה כי היה מתיירא עד שאמר לו הק' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, זה פרעה שמת, ולכך הוא אומר וימת מלך מצרים להעיד על מה שאמר הק' כי מתו כל האנשים המבקשים וגו', כמו וחם הוא אבי כנען:
אִבְּן עֶזְרָא
ותלד. כי אמר. משה. וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמן. וכלל אומר לך כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל. וגם ספר אלדד הדני ודומה להם:
סְפוֹרְנוֹ
גר הייתי בארץ נכריה. גר בארץ שאינה ארץ מולדתי:
אוֹר הַחַיִּים
גר הייתי. לשון עבר, כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב.
או ירצה על זה הדרך: גר הייתי, על דרך אומרו : גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אומרו: גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה, לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו:
כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
רַשִׁ״י
ויהי בימים הרבים ההם. שֶׁהָיָה מֹשֶׁה גָּר בְּמִדְיָן, וימת מלך מצרים, וְהֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּעָה, ומשה היה רעה (שמות ג׳:א׳), וּבָאת תְּשׁוּעָה עַל יָדוֹ, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ: וימת מלך מצרים. נִצְטָרַע וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם (שמות רבה א'):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סַגִיאַיָא הָאִנוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקָת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וימת מלך מצרים. עתה יוכל משה לשוב אל מצרים. וישראל עשו תשובה. כי יחזקאל הזכיר שהיו ישראל עובדים גלולי מצרים. על כן ענם השם ותחת אשר לא עבדוהו עבדו אכזרים:
רַמְבַּ״ן
ויהי בימים הרבים ההם לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן,; והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (שמות ב׳:י״א), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א י״ח:א׳), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה: ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר ה, ב), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (שמות ב׳:ט״ו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים: והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם "וישב בארץ מדין", כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין", אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים", כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה: וימת מלך מצרים ויאנחו נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש"י. (רש"י על שמות ב׳:כ״ג) והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה בורח מפני פרעה. וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. חרה להם מיתת המלך אע"פ שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו ואמר ויזעקו מן העושק שהיו עושים להם כענין שכתוב (איוב לה) מרוב עשוקים יזעיקו, ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי אע"פ שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפלתם, והזכיר שני פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה הוא שאמר (יונה ב) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך,
ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.
וע"ד הקבלה יתכן לפרש כי נרמז כאן ענין התפלה ומתוך הצרה וגודל השעבוד כוונו אל העשר ואל הראש ועד הסוף, וכענין שכתוב (ישעיה נח) אז תקרא וה' יענה, ולכך נרמזו כלם בכאן, הוא שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים, ויזכור אלהים כנגד היראה והחכמה והבינה. את אברהם את יצחק ואת יעקב הגדולה והגבורה והיסוד, ושני עמודים בכללן וירא אלהים כנגד התפארת וידע אלהים כנגד המלכות, ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלהים כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך.
סְפוֹרְנוֹ
בימים הרבים ההם. מיום שברח משה ממצרים בילדותו עד שנולד גרשם שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה, שהרי אליעזר נולד בדרך בלכתו בשליחות האל יתברך למצרים, ואז היה בן שמונים שנה: וימת מלך מצרים. אותו המלך שהיה רודף את משה, ולכן קרא שם בנו אחר כך אליעזר, כי אז ידע היותו נמלט ונצול מחרב פרעה: ויזעקו. זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הלילי שער, זעקי עיר: ותעל. שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:
כְּלִי יָקָר
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. קצת קשה לערבינהו ולתנינהו ויאנחו ויזעקו בני ישראל מן העבודה, ונראה שאנחה היא בלב והיתה מחמת העבודה אמנם הזעקה לא תלו ישראל בעבודה כי המה חשבו שראוין המה להגאל מצד מעשיהם אף אם לא היו בעבודה קשה זו, אמנם בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל כי אם מצד העבודה, כמ"ש כי קצף גדול אני קוצף על הגוים אשר קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעזרו לרעה כאמור.
גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.
ויש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה כי מיראה לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהו
אוֹר הַחַיִּים
מן העבודה. פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו.
ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו: שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, מצער העבודה, וישמע ה' את נאקתם, פירוש, הרמת קול כאבם.
עוד ירצה על דרך אומרו : ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר : ״קראתי מצרה״, והוא אומרו: ותעל שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה, וכפי זה, שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה הנה היא רמוזה באומרו: מן העבודה ויזעקו, ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו; שהתחיל לומר: ויזעקו ותעל שועתם וגו', שהיה לו לומר: ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה'. כאומרו: ותעל שועתם.
וכפי זה, שיעור הכתוב הוא על זה הדרך: ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה.
עוד, אולי אומרו: מן העבודה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים שלא על ידי ״בעל כנפים יגיד דבר״ :
כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב׃
רַשִׁ״י
נאקתם. צַעֲקָתָם, וְכֵן "מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ" (איוב כ"ד): את בריתו את אברהם. עִם אַבְרָהָם:
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קְבֶלְתְּהוֹן וּדְכִיר יְיָ יָת קַיָמֵהּ דְעִם אַבְרָהָם דְעִם יִצְחָק וּדְעִם יַעֲקֹב:
רַשְׁבַּ״ם
ויזכר אלהים את בריתו: שנשבע לשלשתם לתת להם את ארץ כנען ועתה נתקרב הזמן של ד' מאות שנה שאמר לאברהם:
אִבְּן עֶזְרָא
וישמע. טעם ויזכור שהגיע קץ:
סְפוֹרְנוֹ
וישמע אלהים את נאקתם. ותפלת קצתם שהתפללו אז מצדיקי הדור, כאמרו ונצעק אל ה', וישמע קולנו: ויזכור אלהים את בריתו. שאמר והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וזה יעשה בכל קראנו אליו כמו שהעיד אחר כך באמרו וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו' ואזכור את בריתי:
כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים׃
רַשִׁ״י
וידע אלהים. נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו:
אוּנְקְלוֹס
וּגְלִי קְדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
וירא. החמס שהיו המצרים עושים בגלוי. וידע. העשוי בסתר:
רַמְבַּ״ן
וירא אלהים את בני ישראל פירש רבי אברהם כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים העשוי להם בסתר ורש"י פירש (רש"י על שמות ב׳:כ״ה) וידע אלהים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו, וירא אלהים, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג׳:ז׳), כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו: ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור (חבקוק ג ב) ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכר אלהים, ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות עו), תבינהו משם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ע"ד הפשט מפני שהיו ישראל במצרים משועבדים בעבודת פרך מעונים בכל מיני צרות משונות זו מזו, והמצריים מערימים להצר להם ומתחכמים עליהם בזה, פעם בנגלה פעם בנסתר, על כן יאמר הכתוב וירא אלהים, על הצרות שהיו מצרים עושין להם בנגלה שהיו נראין לעין, וידע אלהים, על הצרות שהיו עושים להם בנסתר שלא היו נודעות לשום בריה כי אם לשם יתברך לבדו כי הוא היודע ועד.
וע"ד הקבלה וידע אלהים וירא אלהים, כבר בארתיו והוא כענין (במדבר ו) יאר ה' פניו אליך, וידע אלהים הוא מענין עץ הדעת, כי נמשך שפע מן הרחמים אל הדעת לרחם על ישראל, וכן תמצא בספר הבהיר מאי וידע אלקים משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אשה והעמיד ממנו בנים חבבן וגדלן ויצאו לתרבות רעה, שנאם ושנא אמם, חזרה אמן עליהם בני למה אתם כך שאביכם שונא אותי ואתכם עד שחזרו לעשות רצון אביהם ראה אביהם כך אהבם כבתחלה וזכר את אמם, הה"ד וירא וידע, ע"כ. ועל זה נאמר (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו, ולא אביו לפי שאמו מרוחקת מאביו בשבילו. ומכאן ראיה ברורה שכל זמן שישראל בגלות השפע והאצילות נפסק מן המרכבה ומאור הפנים רחוק מהדעת ואז הבנים גולים, וכשחוזרים בתשובה הוא ממשיך רחמיו אל הדעת ואוהב את הבנים כבתחלה ואז הבנים נגאלים וזהו שהזכיר כאן וירא וידע, ומזה נגאלו, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
וירא אלהים את בני ישראל. השגיח עליהם ולא הסתיר עוד פניו מהם, כענין כי ראיתי את עני עמי, כי באה צעקתו אלי כמו שהעיד אחר כך באמרו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים: וידע אלהים. ידע נגעי לבבם ושהיתה תפלתם וצעקתם בכל לב, כמו שספר אחר כך באמרו כי ידעתי את מכאוביו על הפך ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו:
אוֹר הַחַיִּים
וירא וגו' וידע וגו'. פירוש, אחר שצעקו ועלתה צעקתם זכר ה' ברית האבות, וזה היה סיבה לפנות להם ולראות אותם, כי ראִית ה' במצטער תועיל להסרת הצער, כי הוא רחמן מלא רחמים - רחמיו על כל מעשיו, והוא אומרו: וידע וגו' בלע"ז אפיאד"ו. ותמצא כי בעת כעסו יסתיר פניו, והוא אומרו ״ואנכי הסתר אסתיר״ וגו'. עוד ירצה באומרו וידע דברים נסתרים שהרעו:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.