שולחן ערוך, אורח חיים ריז
א הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; יָשַׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת; נִכְנָס וְיוֹצֵא נִכְנָס וְיוֹצֵא, מְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם; וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, אֲבָל הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לֹא יְבָרֵךְ.
ב אֵין מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ; הִלְכָּךְ אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים הַנְּתוּנִים לְמַעְלָה מֵהַמִּטָּה, שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְהַעֲבִיר סִרְחוֹנוֹ שֶׁל מֵת, אֲבָל נְתוּנִים לְמַטָּה, מְבָרְכִין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: לִכְבוֹד הַחַיִּים הֵם עֲשׂוּיִים; וְכֵן אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וְלֹא עַל שֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא.
ג מֻגְמָר שֶׁמְּגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל מֻגְמָר, אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ בַּכֵּלִים; וְכֵן הַמֵּרִיחַ בְּכֵלִים שֶׁהֵם מְגֻמָרִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין עִקָּר, אֶלָּא רֵיחַ בְּלֹא עִקָּר.
ד בְּשָׂמִים שֶׁל עֶרְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים תָּלוּי בְּצַוָּארָהּ, אוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ, אוֹ בְּפִיהָ אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל נְשִׁיקָה אוֹ קֵרוּב בָּשָׂר.
ה בְּשָׂמִים שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם.
ו מְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁלָּהֶם, דִּסְתָם מְסִבָּתָן לְעַכּוּ"ם.
ז הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב, אִם רֹב הָעִיר עַכּוּ"ם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, מְבָרֵךְ.
ח נִתְעָרֵב רֵיחַ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בְּרֵיחַ שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) הנכנס לחנותו וכו' - ואף דבס"ב מבואר דבעינן שיהא נעשה הבושם להריח וזה הלא כינס סחורתו בחנותו רק למכור באמת גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו [גמרא] ולפ"ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנוני הבושם ולא בחנותו [דהיינו שאין מונחים בפומבי במקום שמצוי יוצאים ונכנסים] דהתם לא עבידא לריחא אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם א"צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מברך - יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) בורא מיני בשמים - משום שבחנות של בשמים נמצאים בו עצי ועשבי בשמים לפיכך מברך מיני בשמים ול"ד להא דלעיל סימן רט"ז ס"י דאם היו לפניו עצי ועשבי דמברך על כל אחד ברכה הראויה לו התם מיירי שמביאין לפניו שנים או שלשה מינים ונוטל בידו מכל מין בפ"ע להריחו לפיכך מברך אכל מין בפ"ע משא"כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא כשנכנס עולה לו ריח מן כמה מיני בשמים כאחת לפיכך מברך ברכה כוללת [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אלא אחת - ולא נ"מ בזה אם הסיח דעתו או לא כיון שהריח עולה לו תדיר כ"ז שהוא יושב בחנות. ובעל החנות גופיה נמי פעם ראשון שבכל יום שנכנס לחנותו צריך לברך עליו לפי שנהנה מריח ותו לא ואפילו נכנס ויוצא דהא דעתו לחזור שוב לחנותו וכדלקמיה ויש אחרונים שסוברין שאפילו בפעם ראשון כשנכנס לחנותו א"צ לברך וע"כ טוב שיכוין להריח ואז לכו"ע יהיה צריך לברך בפעם ראשון: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) נכנס ויוצא וכו' - וכ"ש כשהלך לחנות של בושם אחר בודאי צריך לברך שם פעם אחרת: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) היה דעתו לחזור - ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד. אגודות בשמים שמונחים על השלחן להריח בהם אם נוטלו פעם אחד להריח בו ומברך עליו וחוזר ומניחו על השלחן אם היה דעתו לחזור ולהריח בו א"צ לברך עליהם כשחוזר ומריח בהם ואפילו יצא מביתו ודעתו לחזור מיד א"צ לברך עליהם כיון שהיה דעתו מתחלה להריח בהם בכל שעה ואם הלך לעסקיו או להתפלל בבהכ"נ הוי הפסק וצריך לברך שנית: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) לא יברך - ואפילו כשחוזר ומריח בבשמים אחרים ג"כ א"צ לברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) נתונים למטה - היינו לפני מטתו: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) לכבוד החיים - כדי שיריחו ויהנו: ש"ע סָעִיף ב
י (י) על בשמים של בה"כ - שמוליך איסטניס לביה"כ להעביר הריח רע אם הולך אדם ומריח מרחוק ריח בשמים אלו א"צ לברך כיון דבעלים לא עשאום אלא להעביר הר"ר ואפילו במתכוין להריח נמי אין מברך: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) העשוי להעביר וכו' - כגון אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמני בשמים להעביר זוהמת הזיעה שריחה רע וכן כשאוכל וידיו מזוהמות מחמת שנגע בידיו באוכלין וסך ידיו בשמן נמי אינו מברך דגם בזה עיקרו להעביר הזוהמא ולא להריח ואין נ"מ בין שמן סתם לשמן אפרסמון דחשיבא ובכל ענין אין מברך עליהם שום ברכה כיון שלא באו אלא לסלק הזוהמא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) מוגמר - ששורפין בשמים ומעבירין כלים או בגדים ע"ג עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבגדים: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) אין מברכין עליו - בין המגמר בעצמו בין אדם אחר שהולך ומריח: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) לפי שלא נעשה וכו' - מיהו אם מתכוין לגמור כליו וגם להריח צריך לברך עליו דהא עומד גם לריח: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) אלא ריח בלא וכו' - ובע"ב שאין להם בשמים להריח במוש"ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש"כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז (טז) של ערוה - פי' של אשה שהיא ערוה עליו אבל בפנויה אפשר דמותר [מ"א] אבל כמה אחרונים מחמירין דאפילו בפנויה אסור דעי"ז יבוא לידי הרהור וכ"ז אפילו כשאינה נדה. ובתולות שלנו שסתמן בחזקת נדות הם שאינן טובלות לנדותן אסור לכו"ע דבכלל עריות הן. וכתב בשע"ת בשם הברכ"י דאפילו בבשמים של אשתו נדה אסור להריח: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) תלוי בצוארה - יש מאחרונים שכתבו דל"ד בשהוא תלוי בצוארה אלא רגילות נקט דבשמים שהיא רגילה לשאת בצוארה אפילו הם מונחים כעת על השלחן ג"כ אין לברך עליהם דעי"ז יבוא לידי הרהור אם מכירה ויודעה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח (יח) של עכו"ם - היינו שהוקטרו לעבודת גלולים ועיין בח"א בכלל ס"א אות י"ד מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ה
יט (יט) לפי שאסור וכו' - ואאיסור אין מברכין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ (כ) מסיבה - כשמסובין לאכול ולשתות: ש"ע סָעִיף ו
כא (כא) דסתם מסיבתן לעכו"ם - ודוקא במסיבה אבל שלא במסיבה מותר לברך אבשמים של עובד גלולים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב (כב) אם רוב וכו' - דתלינן הריח בתר רוב ובודאי של עובדי גלולים הם שעשאום במסיבה ולפיכך מריח מרחוק [מ"א]: ש"ע סָעִיף ז
כג (כג) ואם רוב ישראל וכו' - וה"ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ"ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ז
כד (כד) מברך - כבר כתבנו בראש הסימן די"א דוקא היכי שמתכוין להריח ובלא"ה אין צריך לברך אבל רוב הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמברך בכל ענין כיון שעכ"פ נהנה מהריח שעולה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כה (כה) נתערב ריח וכו' - עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ח
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א לחנותו של בושם. עשוי להריח שיריחו ויבאו לקנות (גמר') עסי' רי"ו ס"א וא"כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי' כונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח: ש"ע סָעִיף א
ב דעתו לחזור. ונ"ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר כמ"ש ססימן תרל"ט: ש"ע סָעִיף א
ג לא יברך. צ"ע דבסימן קע"ח כ"ע מודו דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך אפי' היה דעתו לחזור וצ"ל דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם ולכן א"צ לברך דדמי ליצא מסוכתו על דעת לחזור כמ"ש ססי' תרל"ט עמ"ש סי' רי"ח ס"ג וסימן ח' סי"ד משא"כ באכילה דאוכל דבר אחר ולכן צריך לברך ולפ"ז אם כשחזר מריח בבשמים אחרים צריך לברך, עוד יש לתרץ דהכא אינו מחוסר מעש' אלא כשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד של ב"ה. שמוליך איסטניס לב"ה להעביר הריח: ש"ע סָעִיף ב
ה הזוהמ'. כגון לסוך בו הידים אחר האכילה ואם שמן אפרסמון הוא מברך בורא שמן ערב [רש"י ותוס' דף נ"ג] ונ"ל שיצא להם זה מדאי' דף מ"ג מברך על השמן וכו' וכמ"ש סי' רי"ו סי"א, אך צ"ע דהתוס' כתבו שם דמיירי להריח וכו' וצ"ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאם ברכותיהן שוות כדאיתא בגמרא וא"כ מנא ליה דעל שמן אפרסמון מברכין כשעשוי להעביר הזוהמא וכן משמע דעת הפוסקי' שסתמו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו שמא יבוא. אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין עיין סימן קנ"ג סכ"א דהרשב"א תמה על הרמב"ם בזה וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ואם עשוי להעביר הזיעה אין מברכין עליו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז אינו מברך. ואף על גב שעכשיו אין עומדין הבשמים במסיבת ע"א מ"מ סתם עכו"ם עשוי' למוכרן למסיבת ע"א ואסור (תר"י) ולפי מ"ש ס"ו דדוקא במסיבה אסור ושלא במסיבה שרי וכמ"ש סי' רצ"ז ש"מ דלא אמרינן סתם עכו"ם מוכרין למסיב' וא"כ קשה למה אסרינן הכא ברוב עכו"ם וצ"ל דכשמריח ריחן חוץ לעיר מסתמא הם ממסיבה שדרך להריח למרחוק: ש"ע סָעִיף ו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א לחנותו עמ״א. ברכות נ״ג א׳ רי״ז ה׳. ואם עשה להריח אפי׳ אין מכוין להריח מברך כמ״ש הב״ח כאן ומ״א רי״ו ה׳ וא״ר אות א׳ ועט״ז א׳ מ״ש בזה: ש"ע סָעִיף א
ב דעתו עמ״א ועט״ז תרל״ט אות ב׳ ובט״ז אות א׳ כתבנו בזה: ש"ע סָעִיף א
ג לא עמ״א וכ״ש אם הולך לחנות אחר צריך ברכה אחרת ובט״ז אות א׳ הארכנו בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד של ב״ה עמ״א רש״י ברכות נ״ג א׳ ובט״ז א׳ כתבנו מזה דאי מונחים בב״ה אין שם ברכה ואם מריח ריח למרחוק מאד באופן שאפשר לברך שם צ״ע אם נדמהו לריח שאין לו עיקר וכן מונחים בחנות והוא חו״ץ לחנות ומריח צ״ע אם מברך ובע״ט בצואה י״א רשות מועלת לריח ה״ה כאן אין מברך ואף לדיעה א׳ שם י״ל דהוי כריח רע שאין לו עיקר ובטור כתב דאפשר הר״מ מדמה לצואה וע״ש וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
ה הזוהמא עמ״א רש״י נ״ג א׳ לשיטתיה במ״ג ב׳ שמן והדס לסוך הידים וע״כ שמן ערב והתוס׳ שם כתבו שלא בתוך הסעודה (דאל״כ שמן ערב קודם עמ״א רט״ז אות י״ט) א״כ מנ״ל להתוס׳ בנ״ג דשמן אפרסמון מברך להעביר הזוהמא. ומ״ש בעשבי בשמים ע׳ רט״ז י״ט דאין ברכותיהן שוות דמברך על זה וחוזר ומברך ע״ז יע״ש: ולי העני אי לאו דמסתפי מחבראי וכ״ש מרבוותא אמינא שהתוס׳ בנ״ג א׳ ד״ה אין מברכין עליו פירש״י אבל מברך בורא שמן ערב והשמיטו שמן אפרסמון כי חולקין בזה ארש״י אלא כל שמן לסוך מברך בורא שמן ערב ותהיה זאת הסברא בנויה על ב׳ הקדמות א׳ מ״ש ברי״ו סעיף ו׳ שמן שסינן י״א בורא שמן ערב לפעמים היא ברכה חשובה באפרסמון (ולפעמים הוי כמיני בשמים עי׳ בפוסקים) ב׳ מ״ש תה״ד בסי׳ ל״א הביאו הר״ב בהג״ה ברי״ב ס״א דאוכל והטפל קודם לעיקר מברך שהכל ה״נ כאן ודאי עיקרו להעביר הזוהמא. ומ״ש עשוי נמי להריח ואין מברך עליו ברכה העיקריית עצי בשמים רק שמן ערב ומשחא כבישא עצי בשמים לא בתוך הסעודה והבן זה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו שמא עמ״א ופנויה נדה נמי יש לאו דלא תקרבו עי׳ ר״מ פכ״א מהא״ב ואה״ע בזה ועא״ר אות ז׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז אינו עמ״א בחדושינו הארכנו חדא דמה בכך דעשוי למכור לע״ז הזמנה לאו מילתא אם לא שמכרו כבר ב׳ אי ריח איסור ד״ת אסור או דרבנן עי׳ ר״מ ה׳ מעילה פ״ה הט״ז משמע ד״ת ורש״י ותוס׳ פסחים כ״ו משמע דרבנן גם מ״ש המ״א מסתמא של מסבה א״כ מחצה נמי ועא״ר כאן ואי״ה בכללים יבואר מזה אי אמרינן ב׳ מיעוטים דלאו מטעם אחד אי מצטרפין וכאן אין להאריך: שאלה אתרוג של ערלה דאסור להריח בו שנתערב בהרבה מותרים והריח בא׳ מהם במ״ש ואח״כ נזדמן לו בשמים של היתר אי חוזר ומברך ומריח או לא (כי במ״ש מחויב להריח בבשמים ה״ה פירות אם יש לו ול״ד בשמים): תשובה יש לחלק בין נתערב בס״א דבטילה ערלה רק דבר חשוב ומנין לא בטיל אתאן לספק של פרי תואר בי״ד בצ״ח ושאר דוכתי בחתיכה בב״ח שאין בטלה לאכילה דחהר״ל אי מותר ליהנות מלוגמא וכיוצא דהנאה לאו ר״ל או אין ביטול לחצאין ה״ה נזק יש לספק בזה ובפחות מס״א אין ספק דאסור להריח אמנם למ״ש א״ר ברצ״ז ה״ו דמש״ה חוזר ומריח דהוי כמוכר דבר איסור ואכלו דאין מחזיר הדמים בח״מ רל״ד וסמ״ע דאין נהנה וא״כ מ״ה חד בתרי בטל רק מדרבנן ערלה ר״א ואסמכתא היא ובאיסור דרבנן קי״ל דמחזיר הדמים דנהנה הוא עי״ד קי״ט סי״ג בש״ך אות כ״ז ואע״ג באיסורי הנאה מחזיר דאין דין מכירה אבל נהנה הוא. וא״צ להריח מחדש ויצא בזה: והוי יודע דאתרוג ערלה אי אסור להריח בו יש בו מהספק בי״ד ק״ח ס״ז בשמים של ערלה דקאי להריח הא אתרוג וכדומה דעיקרו לאכילה אפשר מותר ועש״ך אות כ״ו משמע דאסור וי״ל להריח באתרוג הוי שלכ״ה וכל שלכ״ה י״א דהוי רק מדרבנן בריחא לא גזרו ועמ״ל פ״ה מה׳ יסודי התורה ואתרוג דמצוה אי הוי שייך ביה אקציה למצוה בריחא הוי אסור מ״ה ואין להאריך כאן ואי״ה יבואר במקום אחר ובסי׳ רצ״ז יבואר עוד וכאן אין להאריך. ולענין להריח בפת חם בפסח עא״ר תמ״ז אות ז׳ בסופו בשם או״ה דאסור וה״ה ביי״ש ואי״ה שם יבואר: ברכות הנעשים על הנסים ש"ע סָעִיף ו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) לחנותו כו' עשוי להריח כו' דהא מבואר בסעיף ב' דבעי' עשוי להריח: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) דעתו כו' דוקא כו' לאלתר. עיין בט"ז ס"ס תרל"ט שחולק: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) לא כו' דדמי ליוצא מסכתו כו' דכשחוזר חוזר לסכתו ראשונ': עוד י"ל דהכא א"מ מעש'. וא"כ ע"י שדעתו לחזו' לא הוי סילק דכיון דהכל תליא בדעתו לבד וא"צ עוד לדבר אחר: ולפ"ז תי' זה אפי' מריח בבשמים אחרים שברכתן שוה לבשמים ראשונים אפ"ה א"צ לברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) הזוהמא כו' ונ"ל שיצא להם לחלק דבשמן אפרסמון אפי' עשוי להעביר הזומא מברכי' עליו. מדאי' דף מ"ג מברך על השמן. דת"ר הביאו לפניו שמן והדס בש"א בו' ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן (והכי קי"ל בסי' רט"ז סי"א) וכ' רש"י וז"ל שמן והדס בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כו' עכ"ל והוי קשיא לרש"י הא להעביר זוהמא אין מברכים עליו כלל לזה הוכיח רש"י דשמן אפרסמון למעלתו אף על פי שבא להעביר הזוהמא מ"מ מברכים עליו וא"כ יש לומר דהאי שמן והדס מיירי בשמן אפרסמון וכ"מ במ"ש רש"י שם על בריית' שני' הביאו לפניו שמן ויין כו' וחוזר ומברך על השמן פרש"י בורא שמן ערב עכ"ל (ומה שפירש"י שם ע"ד ר"ג שאמ' אני אכריע לברך על השמן תחלה לפי ששמן זכינו לריחו ולסיכתו אבל הדס לריחו זכינו אבל לא לסיכתו פרש"י זכינו לריחו וסיכתו כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף עכ"ל הרי דנקט משחא כבישא ושביק אפרסמון דבי' קיימינן וצ"ל דנקט משחא כבישא היותר שכיח שסכין בו מבשמן אפרסמון מצד יוקרו וחשיבותו) אך צ"ע דהתוס' שם כתבו כו' ר"ל ניהו דדברי רש"י א"ש אבל התוס' בדף נ"ג שגם הם הסכימו לפירש"י לדידהו מנ"ל לחלק דבשמן אפרסמון אפי' עשוי להעביר הזוהמא מברכים עליו דמדף מ"ג אין להם ראיה הא כ' שם וז"ל שמן והדס האי שמן להריח דאי להעביר הזוהמא הא אמרי' בפ' א"ד דאין מברכים עליו עכ"ל: וצ"ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאי בעצי בשמים הא ברכתו עצי בשמים וא"כ ברכתו שוה להדס ואמאי קתני מברכים על ההדס ואח"כ מברך על השמן הא בברכה א' סגי בשלמא לפרש"י דמיירי בשמן אפרסמון אינו ברכתו שוה להדס דברכתו בורא שמן ערב ואע"ג דאם כן היה ראוי להקדים ברכת השמן כיון דברכת שמן אפרסמון מבוררת ופרטי מ"מ כיון דבא להעביר הזוהמא דלולי חשיבות אפרסמון לא היינו מברכים עליו כלל ניהו דלצד חשיבותו מברכי' עליו כברכתו מ"מ הדס הבא להריח ברכתו חשובה יותר להקדים אבל התוס' שכתבו דמיירי דגם השמן בא להריח א"א דמיירי בשמן אפרסמון היה ראוי להקדימו ואע"ג שכ' מ"א לעיל סי' רי"א ס"ק י"ט דמ"מ הדס עדיף וחשיב טפי והלא הניחו שם בצ"ע משום דאינו נראה בעיניו לכן מסתבר ליה יותר לומ' לדעת התוס' דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאז אין ברכתו שוה לברכת הדס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה (ס"ק ו) שמא כו' דהא הרשב"א תמה כו' שכ' על הרמב"ם שהוא מרא דהאי דינא וז"ל לא ידעתי מאין לו לרב ז"ל שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ששם עשוי להעביר הזוהמא א"נ (ר"ל אפי' במקום אחר בצואר' וכדומה) שהן עשוי' לעבירה להטיל ארס של יצר עכ"ל וא"כ לטעם שני משום יצה"ר די לנו לאסור בערוה ממש ולא בפנוי'. ודע שכ' הט"ז שאפי' הסירה מצואר' ומונח במקום אחר וא' יודע' ומכיר' אסור לברך עליהם דהא כו' ותו דעי"ז יבא לידי הרהור משמע לברך אסור אפי' אין יודע' ומטעם זה יש ליזהר מלשאוף טובא"ק מכלי המיוחד לאשה שנושאת אצלה עם עשב הטובא"ק וכן בדי בשמים קשורים זה בזה מיוחדים להריח אם מיוחדים לאשה דינו כך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ו (סק"ז) אינו מברך כו' קאי על סעיף ז' היה כו' הולך כו' אם רוב גוים כו' עז"כ תר"י ואע"ג כו' במס' ע"ז וכ' בס' ח"מ דאין ללמוד מזה היכי דנתערב ריח עצי בשמים עם ריח עשבי בשמים שיתבטל המועט ולברך על הרוב דכיון דראוי לברך על המיעוט כמו על הרוב לא מתבטל (וא"כ י"ל בורא מיני בשמים) אבל הכא דעל של גוי אינו ראוי לברך מתבטל ולענ"ד צ"ע בזה: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א נכנס ויוצא כו'. עבסי' תרל"ט ס"ח מ"ש מזה ובגמ' פריך והא לאו לריחא עבידא ואמאי יברך ומשני אין לריח' נמי עבידא כי היכי דנירחי אינשי וניתי ונזבון מינים נ"ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא"ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב דכך לי באינו מתכוין כמו בדבר שאינו עשוי להריח ומ"ה ניח' דלא אמר המוכר בשמי' חייב לברך על כל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא נתכוין להריח וכ"מ בגמ' דאמר נכנס והריח ריח כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב וכן המריח בכלים כו'. הטור חולק על זה וזה לשונו ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא"כ למה אין מברכין עליו כו' והקשה ב"י למה לא הקשה הטור בסי' רי"ו דהיינו מ"ש הש"ע ס"ו דאם סינן הבשמים מן השמן י"א שאין מברכין עליו כל עיקר כיון שאין לו עיקר והיה לו להקשות כן כמ"ש כאן וא"ל דמ"ש הטור לעיל וא"א כתב סתם על כולם בע"ב הוא חולק באמת מצד זה שהזכיר הטור פה זה אינו דהרא"ש לא מיירי כלל מסינן דהוא לא קאי רק על מה שנזכר בגמרא. נ"ל דהתם הולידו הבשמים ריח בשמן וכל שסינן אותם נשאר השמן ריקן והשמן עצמו אינו עשוי להריח אלא לאכול או לסוך וכבר פסקנו בס"ב כל שנטלו למאכל ולא להריח אין מברכין עליו אע"פ שיש לו ריח טוב ועל כן הך שמן נמי ברכתו היא על מה שהוא עשוי דהיינו לאכול אלא אם ישנן להבשמים בעין אז מברך על הריח על הבשמים לא על מה שיש בשמן ריח. אבל כאן בכלים שהוא עושה שיהי' להם ריח והנאת' היא עומדת לזה שיהיו מריחים ריח טוב ואין להם שום ברכה אחרת וע"כ יש לברך על הריח שבהם לפ"ד הטור. אח"ז מצאתי שגם רש"ל תי' כעין זה. ולכאורה קשה למה כתב בעל ש"ע לעיל נכון ליזהר שלא להריח בו מפני הספק והיה לו גם כאן לכתוב כן דהא חד טעמא היא מה לי שנכנס הריח בשמן מה לי שנכנס בכלי ולק"מ דודאי ס"ל להלכה דלא יברך על מה שאין לו עיקר פי' בדבר הנבלט בו הריח וכדעת הרמב"ם דספק ברכות להקל אלא דלעיל אפשר להיזהר שלא יריח באותו שמן במתכוין ודאי נכון לעשות כן מה שא"כ כאן בכלים המתגמרים שהוא דרך לעשות כן ואין שייך לו' בזה לבטל צורך העולם שרגילים בכך ע"כ אין לבטלו ויסמכו על דעת הרמב"ם ולא יברך כנלע"ד בזה: ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות דאפי' לדעת הטור אין שייך ברכה אלא בכלים המתגמרים דעושין במתכוין להיות ריח בהכלים משא"כ בזה לא נתכוין אלא לעשו' מלאכתו בכלי לא שיוליד שם ריח אלא שממילא נעשה הריח וה"ל עשוי שלא להריח ע"כ אין שייך כלל ברכה ע"ז וזה פשוט לע"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג תלוי בצואר'. נ"ל דרגילות נקט שהיא רגילה בכך אבל מ"מ אפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויה לדבר ערוה ותו דעי"ז יבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד היה הולך חוץ לכרך כו'. נ"ל דהברכה ודאי על מה שיריח עוד ברצונו ויהנה מזה דעל מה שהריח כבר אין לברך דהא הריח כמו אכיל' כמ"ש הטור ריש הסי' באכילה צריך לברך דוק' קודם האכילה וא"כ אם הולך דרך אותה כרך ולא נתכוין ליהנות בריח א"צ לברך וכמ"ש בתחילת הסי' לענין חנות של בו שם וראיה עוד מפ' כל שעה (פסחים דף כ"ה) לענין הנאה מן האיסור שבא לאדם שלא במתכוין דאין איסור כ"ש כאן שאין מברכין אלא על מילת' דעביד לריחא כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א נכנס עט״ז בתרל״ט אות כ׳ תי׳ קושיי׳ המ״א כאן אות ג׳ וכוונתו דבקע״ח שינוי רשות הוי כהיסח הדעת וסילוק וכאן ל״ש סילוק בישב כל היום בחנות דהריח בא לו מאליו (ואע״ג דבלא מתכוין אין מברך מ״מ ל״ש סילוק בזה) וכל דל״ש סילוק ברשות אחת ד״ה דהילוך מרשות לרשות אין מפסיק בדעתו לחזור ומשמע שם דעתו בו ביום מהני ובמ״א כאן ב׳ לאלתר דוקא מהני וכן יראה להלכה. ולפ״ז אם בשמים מוטלים על השולחן בביתו ונטלו ומריח ומברך והניחם כ״ז שלא אסח דעתיה אין מברך יצא הוי שינוי רשות ומברך דהואיל ואין מריח מעצמו כ״א בנוטלן לידו מהני היסח הדעת ועדיין צ״ע די״ל כל דל״ש מעשה לסלק אין מברך גם למ״א אות ג׳ לתי׳ א׳ ושם יבואר אי״ה. וכתב עוד הט״ז דתרתי בעינן שיהיו הבשמים עשוין להריח שם ויכוין להריח הא לא״ה אין מברך אף שמריח ונהנה. וא״ש ברי״ו ס״א פרי נטלו ולא כיון להריח אין מברך דתרתי בעינן אבל הב״י כאן ומ״א רי״ו ד׳ דפירות לאו לריחא עבידא הא עביד לריח אף באין מתכוין כיון דמריח ונהנה מברך ומיהו כל דלאו לריח עבידא אף מתכוין להריח כל שאין נוטלו בידו אין מברך אף לב״ח ומ״א ונ״מ מדפריך ברכות נ״ג א׳ חנותו והא לאו לריח דילמא במכוון מיירי. הא נוטלו בידו ומכוין להריח אע״ג דלאו לריחא עבידא כמו פירות דעיקרן לאכילה כיון דבידו נוטלן ומכוין להריח לריח עבידא עתה ועט״ז רצ״ז אות ז׳ בזה (ושם לשיטתיה כאן מ״ש דאתרוג לריחא נמי עבידא ואמנם בשמים של מתים וביוה״כ וכדומה אם נוטלן בידו ומכוין להריח בהם נראה דאין מברך דנעשה בפירוש רק להעביר הזוהמא ולא להריח בהם וכ״מ ברש״י שם בשמים שמוליך איסטניס לביה״כ כו׳ אע״פ שבידו כו׳ אלא דא״כ מה פריך מחנותו ש״מ דדין א׳ להם. ומ״ש רש״י שמוליך כו׳ דבבה״כ א״א לברך ואע״פ שנוטלן בידו מ״מ נטילה זו לאו להריח לקחם אלא להוליך וריח ממילא כו׳. ועא״ר ה׳ וי״ל שם בעשוי לתרווייהו לזוהמא ולהריח וצ״ע בכל זה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב וכן עט״ז ומ״ש שהטור במ״ש וא״א ז״ל לא חילק כ״כ הב״ח אבל הט״ז לא הונח לו בזה דבדף מ״ג שם לא הזכיר כלל הרא״ש מסינן ואדרבה הביא דברי הראב״ד דאם הוציא העצים במ״ב והיינו שלא סינן ממש וסינן לא הזכיר כלל ובהכרח מ״ש הטור וא״א ז״ל לא חילק היינו שלא ביאר בזה ולמה כאן הוקשה לו על הרמב״ם ותי׳ הט״ז ורש״ל דהתם לאו לריחא עבידא עב״ח ומשמע אם נוטל השמן רק להריח בו מברך ופרישה כתב בשמו דריח שאין עיקר ולאו לריח עבידא בטל הוא א״כ אף כשנטלו להריח לבד אין מברך בו אבל המחבר הניח בספק לעיל וכאן הסכים שאין מברך תי׳ הט״ז ועמ״א רי״ו אות י״ג. ומ״ש בקצת בעלי בתים כו׳ קשיא לי דכיון דנוטל בידו ומכוין להריח אע״ג דלא נעשה להריח נמי מברך כמ״ש הט״ז ברצ״ז אות ז׳ עמ״ש באות א׳ וכלים המתגמרין מריח בהם כך לז״א הטור דנעשים להריח ואף לרש״ל שכתב בשמן שסינן דבטל לגבי השמן י״ל כאן לא בטיל לכלי גם כתב דמהרש״ל תי׳ כעין זה והוא תי׳ בפשיטות וצ״ע ולענין בשמים מ״ש ביש לו כלי קלוט מריח מריח להשיב הנפש בלא ברכה אבל שמן מסונן או כלים המוגמרים לדעת הט״ז לא מריח דשמא צריך ברכה ונהנה מעל משא״כ לב״ח ומ״א ברי״ו אות י״ג יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג תלוי בצוארה עט״ז דל״ד ה״ה מונח על השולחן אין לברך עליהם וכ״ש ליטול בידו ולברך עליהם דאסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד היה עט״ז חיזק מ״ש באות א׳ דבעינן שיתכוין להריח והא ממילא אף שמריח אין מברך ול״ת מהיה הולך חוץ לכרך הריח מברך אלמא שלא במתכוין נמי פירש דע״כ על מה שיריח אח״כ דאל״כ אין לברך עמ״ש (דריח כבר הלך לו וגרע מאכילה כמ״ש ברי״ו א׳) וא״כ מיירי שמכוין אח״כ. ומ״ש ראיה מכ״ש י״ל התם לא ניחא ליה והוה צערא משא״כ כאן ועמ״א א׳ ורי״ו ד׳ וב״ח סוברים כל שמריח אף שאין מתכוין מברך: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א במ"ב. דוקא אם נתכוין להריח אבל אם לא נתכוין להריח פטור ומש"ה ניחא דלא אמר המוכר בשמים חייב לברך בכל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא מתכוין להריח והריח אתי ממילא ט"ז. אם מונחים בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי' כוונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשה שם להריח. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב לחזור. נ"ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ג לא יברך. ואם כשחוזר מריח בבשמים אחרים צריך לחזור ולברך. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד המריח בכלים. וקצת ב"ב שאין להם בשמים להבדלה רק הכלים שדוכים בו הבשמים ויש לו ריח ומברכין עליהם הם עושים ברכה לבטלה. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ערוה. דוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו בצוארה. ה"ה אם הסירה משם ומונח אסור ט"ז ע"ש. ובשכנה"ג כתב דאפי' הבשמים הם על האשה כל שלא הגיע עצמו אל האשה והבשמים נתנו ריח מברך על הריח ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ז מברך. היינו על מה שיריח עוד דעל מה שהריח כבר אין לברך ואם לא נתכוין להריח אין צריך לברך כמ"ש בס"ק א': ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א מברך במ"ב. כמו כשרתא לפי' הרמב"ם וכמ"ש בסי' רי"ו ס"ו: ודוקא כו'. כמו בברקים ורעמים בסי' רכ"ז ס"ב אע"פ שבכל פעם ברק אחר הוא כיון שלא הסיח דעתו ובירושלמי מדמי להו אהדדי כמש"ש והביאו רי"ף ורא"ש בפ"ט סי"ג חייליה דר"י מן הדא כו'. ודברי מ"א בתי' ראשון ליתא ועמ"א בסי' רי"ח ס"ק ה': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אין כו' נ"ג א' למימרא כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג וכן כו'. למד מדין המוגמר כמ"ש לפי שלא כו' אלא כדי כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד בשמים כו'. הרמב"ם ולמד מדין בשמים של ע"ז דס"ה ואפשר שגי' בתוספתא שם בשמים של מרחץ גי' של ערוה: כגון כו'. וכן פי' הרד"א דברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ה ס"ח נתערב כו'. למד מס' הקודם דאם רוב כו' אע"ג דנתערב הריח: ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)