הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹקֶיךָ (דברים כז, ט)
מדוע נוקטת התורה בלשון “היום הזה”? עם ישראל כבר קיבל את התורה ארבעים שנה קודם לכן במעמד הר סיני, ואף נקרא “עם” פעמים רבות מאז. מה ייחד דווקא את היום הזה, שבו נעשו לעם להקב”ה.
מפרשים רבים נדרשו לפסוק זה, ונראה שקיים קשר הדוק בין ההכרזה הזו ובין השנה החדשה הממשמשת ובאה.
רש”י – כל יום הוא יום חדש
רש”י לומד מפסוק זה שבכל יום ויום צריך אדם לראות את התורה והמצוות כאילו ניתנו לו עתה. קל ליפול לשגרה מקובעת ולקיים את המצוות מתוך הרגל, בתוך שחיקה יומיומית. חיי היהודי הדתי נתונים תחת איום השגרה – מניינים קבועים, אותן תפילות, אותן ברכות, שוב ושוב. הצד הרוחני שבנו עלול להתיישן ולאבד את תחושת הרעננות ואת הדחיפות שבקיום המצוות. דווקא נגד השאננות הזו מצווה אותנו התורה להיאבק.
רבנו בחיי – היום הוא היום
רבנו בחיי מרחיב ומבאר מדוע נוקטת התורה דווקא בלשון “היום”, בשנה הארבעים לנדודי המדבר. טבעו של אדם להיות מונע מחוויות מוחשיות ומיידיות. ככל שחולפות השנים ומתחלפים הדורות, זיכרונות ההתעלות של העבר הולכים ומתעמעמים. לפיכך מאתגרת אותנו התורה לעורר בקרבנו התחדשות פנימית מדי יום: אל תראה את התורה כמורשת היסטורית שעברה אליך מאבותיך, אלא כמסירה ישירה ואישית מסיני שניתנה לך הבוקר.
הרש”ר הירש – מקום, מקום, מקום
הרש”ר הירש מדגיש את ההקשר ההיסטורי של המקום שבו נשא משה את דבריו. ישראל נעשו לעם במדבר, מהר סיני ועד ערבות מואב, בעוד שלא הייתה להם ארץ משלהם. אצל אומות העולם, הטריטוריה והעוצמה הן שיוצרות את המדינה ומעצבות את הזהות. אצל בני ישראל, קבלת עול תורתו של הקב”ה מרצון היא שיוצרת את האומה – נעשה ונשמע.
אור החיים הקדוש – כולנו ערבים זה בזה
האור החיים הקדוש מבאר שהיום הזה, בערבות מואב טרם הכניסה לארץ ישראל, סימן שינוי משפטי ורוחני מהותי: כאן נוצר מושג הערבות ההדדית. כל אחד ואחד מאיתנו, בני עם ישראל, אחראי לרעהו. במעמד הר סיני עמד כל יחיד ויחיד באחריות למעשיו שלו; בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, הפך כלל ישראל לגוף אחד מקושר, שבו כל יהודי אחראי לשלומו הרוחני והגשמי של חברו. וכלשון משה: “נִהְיֵיתָ לְעָם”.
הכלי יקר – כוחו של לשון ההווה
הכלי יקר שואל מדוע נוקטת התורה בלשון עבר-הווה “נִהְיֵיתָ”, ולא אמרה שתהיו לעם עם הכניסה לארץ. הברית עם הקב”ה נכרתת ברגע ההווה – היום, עכשיו. המחויבות נוצרת ברגע שבו אדם מחליט לפעול.
עיקר תחבולתו של היצר הרע בחודש אלול היא הדחייה – לשכנע את האדם שהשינוי האמיתי יכול להמתין לעשרת ימי תשובה שלאחר ראש השנה, או אפילו ליום הכיפורים עצמו.
השפת אמת (רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור) – אהבת ה’ אינה מותנית
השפת אמת מתייחס לסדר הפסוקים. תחילה אומר משה “הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם”, ובפסוק שלאחריו “וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’… וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֺתָיו”. הקשר שבין הקב”ה לעם ישראל הוא עצמי ומהותי – הוא קיים עוד קודם לכל מעשה של קיום מצווה. בכניסה לראש השנה עלול אדם לחוש שאינו ראוי, לנוכח שנה שלמה של נפילות. איננו מקיימים מצוות כדי לזכות במעמדנו; המעמד שלנו הוא שנותן בנו את הכוח להתרומם ולקיים מצוות. הקב”ה בחר בעם ישראל, ובחירתו היא ללא תנאי.
חודש אלול ופרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא נקראת תמיד בחודש אלול, ומובילה היישר אל ראש השנה. המסר של “הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם” מניח את יסוד התודעה של התשובה – כפרה על חטאינו ושיבה אל הקב”ה:
איננו כבולים להרגלי האתמול, לטעויות שעשינו או לקיפאון הרוחני שנקלענו אליו. כל בוקר פותח לפנינו דף חלק. משה מלמד אותנו לפתוח כל יום מתוך תודעה שאנו מוכנים לקבל שוב את התורה ולמלא את חובותיה של האומה היהודית.
מיקומה של פרשת כי תבוא בלוח השנה אינו מקרי. הגמרא (מגילה לא ע”ב) קובעת שפרשת כי תבוא נקראת תמיד לפני ראש השנה, כדי ש”תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה”.
בזכות התחדשות מחויבותנו מדי יום לקב”ה ולמצוותיו, שנזכה לגאולה שלמה עם השנה החדשה הבאה אלינו.
שבת שלום
משה