שולחן ערוך, אורח חיים שלג
א אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל כַּדֵּי יַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ אָסוּר לְהַתְחִיל בּוֹ לְפַנּוֹתוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁפִּנָּהוּ לְהַכְנָסַת אוֹרְחִים אוֹ לִקְבֹּעַ בּוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְכֵיצַד מְפַנֶּהוּ, אִם הָיָה הָאוֹצָר גָּדוֹל מְפַנֶּה מִמֶּנּוּ חֲמִשָּׁה קֻפּוֹת שֶׁבְּכָל קֻפָּה שָׁלֹשׁ סְאִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וְרַ"ן פֶּרֶק מְפַנִּין), לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא חֲמִשָּׁה קֻפּוֹת, מְפַנֶּה מֵהֶם אַרְבָּעָה אֲבָל כֻּלּוֹ לֹא יְפַנֶּה שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת. הַגָּה: וְכָל שְׁבוּת שֶׁהִתִּירוּ מִשּׁוּם צֹרֶךְ מִצְוָה מֻתָּר גַּם כֵּן לְצֹרֶךְ אוֹרְחִים; וְלֹא מִקְרֵי אוֹרְחִים, אֶלָּא שֶׁנִּתְאָרְחוּ אֶצְלוֹ בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים שֶׁנִּתְאָרְחוּ אֵצֶל אֲחֵרִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"ב), אֲבָל כְּשֶׁזִּמֵּן חֲבֵרוֹ לִסְעֹד אֶצְלוֹ לֹא מִקְרֵי אוֹרְחִים וְאֵינוֹ סְעֻדַּת מִצְוָה רַק סְעֻדַּת רְשׁוּת.
ב כְּשֶׁמְּפַנֶּה אֵלּוּ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה קֻפּוֹת לֹא יְחַלְּקֵם בְּקֻפּוֹת קְטַנּוֹת לְהוֹלִיכָם בְּהַרְבֵּה פְּעָמִים כְּדֵי לְהָקֵל הַמַּשּׂאוֹי, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה בְּהִלּוּךְ וְאַוְשָׁא מִלְּתָא טְפֵי.
ג אֵלּוּ ד' אוֹ ה' קֻפּוֹת שֶׁמְּפַנֶּה דְּהַיְנוּ לְאוֹרֵחַ אֶחָד, וְאִם בָּאוּ לוֹ הַרְבֵּה מְפַנֶּה כַּשִּׁעוּר הַזֶּה לְכָל אוֹרֵחַ וְאוֹרֵחַ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְפַנֶּה אֶחָד לְכֻלָּם דְּאִיכָּא טִרְחָא יְתֵרָה, אֶלָּא כָּל אֶחָד יְפַנֶּה לְעַצְמוֹ אוֹ אַחֵר יְפַנֶּה בַּעֲדוֹ. הַגָּה: חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן שֶׁהוּבְאוּ עַל עֲגָלָה אָסוּר לְהוֹרִידָן בְּשַׁבָּת אִם לֹא לִכְבוֹד אוֹרְחִים אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה דְּהָוֵי כִּמְפַנֶּה הָאוֹצָר. (אוֹר זָרוּעַ).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) שמותר להסתפק ממנו - למאכלו ולמאכל בהמתו שאינו מוקצה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים שהניח ליבשן משום דדחינהו בידים ולא חזיין עד שיתייבשו וכמ"ש בסי' ש"י ס"ב מ"מ אם אינו רוצה להסתפק ממנו אלא להתחיל בו לפנותו אסור לעשות כן לדבר הרשות והטעם משום טרחא או משום עובדין דחול: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אסור להתחיל וכו' - היינו אפילו פחות מד' וה' קופות ומשמע דאם התחיל מע"ש שרי לפנותו בשבת פחות מד' וה' קופות אף לדבר הרשות: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) לפנותו - אבל מותר לעשות שביל ברגליו לכאן ולכאן דרך הליכתו ויציאתו דזה לא הוי בכלל פינוי: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) לדבר מצוה - ואפילו בענין שיש בו טורח יותר כגון להגביהם ולשלשלם בחלונות שבכותל או להורידם בסולמות או לטלטלם מגג לגג: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) חמש קופות - ולא יותר משום טרחא וכנ"ל בסק"א: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שמא יבוא וכו' - היינו שמא יראה גומות בקרקעות האוצר ויבוא להשוותם ואפילו אין שם אלא ג' או ד' קופות אסור [א"ר]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) וכל שבות וכו' - עיין סימן ש"ז ס"ה: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) לצורך אורחים - שבעה"ב המזמנם עושה מצוה וכמו שאחז"ל דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) אבל כשזימן וכו' - ומ"מ אם מזמין חבירו שיבוא לכבוד האורח אז גם הוא נחשב כאורח לענין דשרי לפנות בשבילו ואם הסעודה בעצמה היא סעודת מצוה ודאי פשיטא דשרי לפנות לפי חשבון כולם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
י (י) שהובאו - אפילו בע"ש [דאל"כ בלא"ה אסורין משום שמא בא מחוץ לתחום וכדלעיל בסימן שכ"ה] ודעתו מבע"י בפירוש לשתות מהם אפ"ה אסור להורידן משום עובדא דחול או טרחא יתירא אלא ימשוך שם ממנו כשהוא עומד על העגלה ואם אי אפשר בענין אחר והוא צריך לשתות ממנו שרי לפורקן דמפני כבוד השבת הוא בכלל דבר מצוה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) לכבוד אורחים - ואפ"ה אם הוא יותר מט"ו סאין אסור כמ"ש בס"א לענין אוצר. ט"ו סאין הוא אם החבית אמה על אמה ברום אמה וג' אצבעות [מ"א] ואם הוא מקום פסידא אם מותר בזה אמירה לא"י עיין בסי' ש"ז ס"ה ובסימן של"ד ואם הא"י מעצמו פורקן בשבת א"צ למחות בידו [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א שמותר להסתפק. שאינו מוקצ': ש"ע סָעִיף א
ב להתחיל בו. ואם התחיל לפנות מע"ש משמע דשרי לפנותו בשבת אפי' לדבר הרשות: ש"ע סָעִיף א
ג לפנותו. אבל עושה לו שביל ברגליו (מ"מ פכ"ו) ועמ"ש סי' ש"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף א
ד לדבר מצוה. ומפנה אפי' מגג לגג ובחלונות וסולמות (יש"ש ביצה ב"י ועסי' תקכ"א): ש"ע סָעִיף א
ה לצורך אורחים. אמרי' בחולין פ"ז סעודת הרשות הוי ורב לא מתהני מסעודת הרשות ופירש"י סעודת הרשו' בת ת"ח לע"ה ע"כ משמע דרב דהי' אורח שם מקרי סעוד' הרשו' עסי' תקס"ח ס"ב וכ"כ בתשובת מהר"מ סי' תר"ה וכשסועד עם אורחי' הוי סעוד' הרשו' רק שבע"ה המזמנם עושה מצוה וכצ"ל כאן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו שהובאו. אפי' מבע"י ואם צריך לשתות ממנו בשבת נמי אסור לפנותו אלא ימשוך שם ממנו ואם א"א בע"א שרי לפורקן כנ"ל עסי' רע"ו ס"ב בהג"ה וסי' של"ה ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ז לכבוד אורחים. ואם הוא יותר מט"ו סאין אסור כמ"ש ס"א (ד"מ), ט"ו סאין הוא אמה על אמה ברום אמה וג' אצבעות לפי חשבון המקוה: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א שמותר עמ״א לא הבינותי דהיל״ל דקיי״ל מוקצה כ״ז שלא דחאו בידים כר״ש: ש"ע סָעִיף א
ב להתחיל עמ״א לאפוקי מהט״ז שכתב כוונת הרמב״ם (ט״ס בט״ז הרמב״ן) בפכ״ו הט״ו דאפילו התחלה אסור ומלת תחלה בגמרא משמע הא אם התחיל שרי ובט״ז פירשתיו: ש"ע סָעִיף א
ג לפנותו עמ״א כ״ה בגמרא שם אלא שי״ל במקום שמותר הפינוי למצוה רק מוקצה שרי ברגליו וכמ״ש במלחמות שם דמש״ה הביאה הרי״ף ז״ל ללמוד באיסור מוקצה טבל ולוז וחרדל דשרי ברגליו ועסי׳ ש״ח אות ז׳ ולהר״מ ז״ל דמפרש לה באיסור הפינוי לרשות אפ״ה ברגליו שרי וז״ש בשם המ״מ וע׳ חה״ר מ״ש בהא דתבואה צבורה ובט״ז פירשתיו: ש"ע סָעִיף א
ד לדבר עמ״א דלרשות אסור אפילו התחיל מבע״י ואף בי״ט כבסי׳ תקכ״א לדבר מצוה שרי יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ה לצורך עמ״א משמע דלא כט״ז דאע״ג שיש אורח האחרים הבאים לא חשיבי אורחים וי״ל דאחרים לא יפנו לעצמן דלהם רשות אבל בע״ה רשאי לפנות ביד א׳ הבא לכבוד האורח ועא״ר שי״ל התם הסעודה היתה משום בת ת״ח לע״ה ובתקס״ח מפני כבוד אדם גדול: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו שהובאו עמ״א לכבוד שבת הוי דבר מצוה כבסי׳ רע״ו ס״ב בהג״ה י״מ לאמר לעכו״ם כו׳. משמע אף הובאו מבע״י ודעתו מבע״י בפירוש לשתות מהם אפ״ה אסור משום עובדין דחול או טרחא יתירא ויש לומר דוקא אוצר כו׳ ובט״ז פירשתיו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ז לכבוד עמ״א דהוי כאוצר וכשם שהתם יותר מט״ו סאין אסור למצוה ולרשות להתחיל אסור ה״ה כאן ואמירה לעכו״ם במקום פסידא עסי׳ ש״ז ס״ה ובשל״ד ואם העכו״ם מעצמן פורקן בשבת א״צ למחות בידו וער״מ בזה: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) שמותר להסתפק שאינו מוקצה. ר"ל לדידן דקי"ל כר"ש דאין מוקצ' אלא בגרוגרת וצמוקים וכדומה כדלעיל סי' ש"י ולכן כאן לא הוי מוקצה אבל לר"י דא"ל מוקצה ודאי דאוצר הוא מוקצה כדאית' בש"ס: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) להתחיל כו' משמע דשרי. וכן הוכיח הרב"י ע"ש אבל הט"ז תמה כיון דטעם האיסור להתחיל משום טרחה א"כ מה לי אם התחיל מבע"י או לא וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) לפנותו אבל עוש' כו' דהוי טלטול בגופו דעדיף מטלטול מן הצד. ולדעת הרא"ש טלטול בגופו אפי' לצורך דבר האיסור מותר וכמ"ש לעיל סי' שי"א ס"א: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) לדבר מצוה ומפנה אפי' כו' ר"ל אע"ג דבי"ט משום פסידא לא הותר בהני גוונ' אבל משום מצוה מותר אפי' בשבת: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ה) לצורך כו' סעודת כו' דאי' התם רב איקלע לבי רב חנן חתני' ולא אכל מסעודתו ואמרו שם הטעם דסעודת הרשות הוי: עסי' תקס"ח ס"ב. כ' מ"א שם ס"ק ה' כמה ענינים מהו נקרא סעודת מצו'. וע' בשו"ת חות יאיר שפרט שם כל מה שנקרא סעודת מצוה וכתב מ"א שם וז"ל איתא סוף ברכות כל הנהנ' מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינ' וא"כ משמע דס"ל דהוי ס"מ א"כ גבי רב היכי שייך סעודת הרשות גם בלי ספק בהאי דרב חנן חתני' גם ת"ח אחרים היו שם באותו סעוד'. ובתשו' ח"י כ' דמשום שמפלפלים בדברי תורה תוך הסעודה ל"מ סעודת מצוה כ"א דרש' המיוחדת לאותה סעוד': וכן צ"ל כאן. ר"ל דהתיר לפנות לצורך אורחים אע"ג דהסעוד' לא מקרי סעודת מצוה מ"מ הבעה"ב עוש' מצוה והותר לו לבעה"ב לפנות לצורך המצוה. ולשון רמ"א דחוק לפ"ז דמשמע מלשונו דהסעוד' הוי סעודת מצו'. צ"ל דרמ"א לא דייק בלישני' וכ' ט"ז ס"ק ב' דאם מזמין לכבוד האורח א' מבני העיר גם בשביל אותו בן עיר מותר לפנות דגם הוא בכלל המצוה כיון דהוזמן לכבוד האורח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו (סק"ו) שהובאו אפי' בערב שבת דאל"כ בלאו הכי אסורים שמא בא מחוץ לתחו' כדלעיל סי' שכ"ה: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א אסור להתחיל בו. אין הטעם משום מוקצה שהרי מותר להסתפק ממנו אלא ודאי דלא אסור משום מוקצ' דקי"ל כר"ש כמ"ש הפוסקי' שמבי' ב"י ולא אסרו אלא בדבר הרשות וצ"ל משום טירח' אסרוהו ומלשון זה שכתב הרמב"ם אסור להתחיל משמע לכאורה דאם כבר התחיל קודם שבת מותר לפנות אח"כ אפי' לדבר הרשות וכ"כ ב"י ע"פ מה שבא ליישב מ"ש הרא"ש וז"ל ב"י ובהכי ניחא לי מ"ש עוד הרי"ף ת"ר תבוא' כ"ז שמתחילין בה בע"ש מות' לטלטלה בשבת ואם לאו אסור לטלטל' בשבת. ותמה עליו הרא"ש למה כתב' ונ"ל דלפנותה לדבר הרשות קאמר כו' ולפ"ז צ"ל שכל שהתחיל באוצר מבע"י מותר לפנותו אפי' לדבר הרשו' עכ"ל משמע דלדבר מצוה הותר לד"ה כיון שאין איסור משום מוקצה ותמהתי מאוד על דבריו אלה דהא בגמ' איתא תחלה דר"ש ס"ל לאיסורא ור' אחא מתיר ופרכינן ע"ז כלפי לייא פירש"י היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכ"מ וכאן הוא מחמיר ומשנינן אלא אימ' דר' אחא אוסר ור"ש מתיר הרי לפנינו דעיקר פלוגתא שלהם לענין מוקצה וע"כ הוצרכו להפוך הפלוגתא וא"כ אפי' לדבר מצוה אסור לרב אחא ואי ס"ד דפליגי לענין טירח' בדבר הרשות ואפי' ר"ש דמתיר משום מוקצה יכול להיות שאוסר בדבר הרשות משום טירחא ורב אחא מתיר וזה נראה פשוט. ואגב חורפיה דהרב"י לא עיין בזה כראוי ותו דהא דמתיר בדבר הרשות כל שהתחיל מבע"י הוא דבר תמוה מאד דכיון דאסור בדבר הרשות משום טירחא יתירה מה מועיל ההתחלה מבע"י לזה דזה אין שייך אלא לענין מוקצה ותו דהא לרב חסדא מפרשים מאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל משמע דאע"פ שמתחיל מבע"י מפנין לדבר מצוה דוקא ולא לדבר הרשות דמזה ילפי' האיסור פינוי לדבר הרשות ע"כ נראה דודאי לאיסור לדבר הרשות שהוא משום טירח' אסור אפי' בהתחיל מבע"י דחד טעמא הוא ובבריית' דבעי לרב אחא שיתחיל מבע"י היינו מטעם מוקצה דס"ל לרב אחא כר"י ובברייתא קמיית' דאין מתחילין באוצר תחלה אע"פ דנוקמוה בדבר הרשות כמ"ש ב"י בשם רבותיו של הרמב"ן מ"מ לא תידק מינה דאם התחיל מבע"י מותר בדבר הרשות אלא קמ"ל דאפי' התחלה בעלמא אסורה אע"ג דלא מפנה שיעור ד' או ה' קופות וזהו בעצמו כוונת הרמב"ן כאן שכתב אסור להתחיל כו' כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד: ש"ע סָעִיף א
ב אבל כשזימן חברו כו'. פשוט שאין בכלל זה המזמן חבירו לבוא אצלו לכבוד אורח הבא אצלו שגם חבירו בכלל אורח לענין זה וכ"ש שאר סעודת מצוה: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אסור עט״ז כבסי׳ ש״י ס״א פירות העומדים לסחורה שרי בטילטול ואכילה כר״ש ותבן הראוי לבהמה נמי שרי בטילטול שבת קכ״ז ב׳ במשנה ובר״מ ז״ל פכ״ו הט״ו אוצר כו׳ אלא עושה שביל כו׳ אראש דבריו קאי דלרשות אסור להתחיל דהוי טירחא יתירא (אפשר ל״ד דו״ה קופות מה לי להתחיל מבע״י רק הטעם עובדין דחול כמ״ש הב״ח) אלא עושה שביל ברגליו והוא מברייתא שם קכ״ז א׳ ואפי׳ לעשות שביל אין היתר משוסם עובדין דחול כ״א ברגליו ולרש״י שם משמע דברגליו מותר מוקצה ועמ״א ש״ח ז׳ ולר״מ ז״ל לרשות וכר״ש אין ראיה דהתירו ברגליו שלא להיות עובדין דחול ועא״ר שם. והנה לר״ח שם דמוקי מתני׳ כר״י מוקצה לא האוצר שלא יתחיל אף למצוה אסור מוקצה ומינה לרשות אף התחיל אסור (דמש״ה תנן מפנ״י בה״מ ואורחים ולא אמר מפנין לאורחים ובה״מ כו׳ לומר אף לזה יותר מדו״ה אסור או יאמר סתמא ש״מ דוקא מפני אלו מפנין הא לרשות לא) וברייתא דאין מתחילין כר״י ולמצוה הא לרשות אף התחיל אסור ואפ״ה עושה שביל ברגליו ש״מ דמותר ואף לשמואל דפסק כר״ש וברייתא לרשות מ״מ לא פליג עליה דר״ח בהא דברגליו שרי. ואידך ברייתא תבואה צבורה התחיל מע״ש מותר להסתפק כלפי לייא כו׳ היינו לר״ח ולמצוה כו׳ ומש״ה אמר אימא ור״ש מתיר אבל לשמואל מוקי הך ברייתא לרשות ואה״נ דר״ש אוסר וכסתם משנה מפני ביה״מ כו׳ הא לרשות לא יתחיל. אבל הט״ז ז״ל לא הונח לו בזה לומר מחלוקת בין ר״ח לשמואל ודכ״ע למצוה בהתחיל שרי לר״י ולר״ש בלא התחיל אבל לרשות לכ״ע אף לר״ש לא מתחילין אף להפנות מעט ואם התחיל לרשות אסור אפשר אף פחות מכשיעור ג״כ ואף מחמה לצל וכדומה שלא יגנב שרי בסי׳ ש״ח הא לפנות לישב שם אדם שאין אורח אסור באפשר מפני טירחא ועדיין צ״ע ולטעם עובדין דחול כל שיש ט״ו סאין התחיל בה וליכא ט״ו סאין תו שרי לרשות ומינה כל שאין בה ט״ו סאין אף לא התחיל בה שרי לרשות ועב״י. והוי יודע דלא כל שבות התירו צורך מצוה דהא שבות דשבות דוקא י״א התירו למצוה הא שבות לחוד ודאי לא אלא דוקא כה״ג עובדין דחול וכדומה ועמ״א סי׳ ש״ז אות ז׳: עוד רגע אדבר בהא דתבואה צבורה יש בו שלש פירושים א׳ רש״י ז״ל מפרש מוקצה וגרס להסתפק להאכיל לבהמתו וכמה תבואה צבורה לתך הא פחות סתמא לאו לאוצר ולא מוקצה הפי׳ הב׳ פי׳ הב״י ז״ל ברי״ף וגרס מטלטלין היינו לפנות ולר״ח במצוה ולשמואל לרשות כמה תבואה צבורה לתך היינו עד לתך כל שפחות מלתך שאין ט״ו סאין אף אתחולי לרשות מותר לר״ש והלכה כוותיה והטעם כל שפחות מלתך אין שם אוצר עליה וה״ה תבואה שבקופות וכדומה שעומד למאכל בהמה אף יותר מט״ו סאין שרי להתחיל לרשות דו״ה קופות ודוקא אוצר לרשות אסור להתחיל וה״ה אם הקצוהו בפי׳ לאוצר אסור לרשות אף פחות מלתך הפי׳ הג׳ הר״ו ז״ל אוקמיה לדבר מצוה ולתך ט״ו סאין ועד בכלל שרי עב״י א״כ יש ג׳ טעמים טורח או עובדין דחול אם כל שהוא לאוצ״ר לא התירו לרשות להפנות הא כל שהתחיל מבע״י או עומדת לאכילה יודה הב״י דשרי לרשות להמעיין בב״י: ש"ע סָעִיף א
ב אבל עט״ז דמפנין לכ״א דו״ה כשיש אורח א׳ הבא מעיר אחרת אף שאחרים בעירם. ועמ״א ה׳ וא״ר ה׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א להתחיל. ואם התחיל לפנות מע"ש משמע דשרי לפנותו אפי' לדבר הרשות מ"א. ועיין ט"ז שנראה שאוסר ע"ש ולדבר מצוה מפנה אפי' מגג לגג ובחלונות ובסולמות. ב"י: ש"ע סָעִיף א
ב כשזימן. וכתב ט"ז פשוט שאין בכלל זה המזמן חבירו לבא אצלו לכבוד אורח הבא אצלו שגם חבירו בכלל אורח לענין זה ע"ש. והמ"א כתב דכשסועד עם אורחים הוי סעודת הרשות רק שבע"ה המזמינם עושה מצוה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שהובאו. אפי' מבע"י ואם צריך לשתות ממנו בשבת נמי אסור לפנותו אלא ימשוך שם ממנו ואם א"א בענין אחר שרי לפרקו מ"א ועיין סי' של"ה ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
ד לכבוד אורחים. ואם הוא יותר מט"ו סאין אסור כמ"ש ס"א ד"מ. ט"ו סאין הוא אמה על אמה ברום אמה ושלשה אצבעות לפי חשבון המקוה: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א אוצר של תבואה. מתני' שם ואמר אוצר משום סיפא אסור כו' וכמ"ש למטה: או של. גמ' שם: אע"פ שמותר. שם ת"ר תבואה כו' כר"ש: אסור להתחיל. שם ת"ר אין מתחילין כו'. ומפרש אפי' לר"ש: אלא לדבר. שם ומאי אבל כו' שלא יתחיל כו' ומני ר"י כו' אבל לר"ש שרי וכ' הרי"ף דוקא לדבר מצוה מדקאמר במתני' מפני האורחים כו' ושם בגמ' אר"י גדולה הכנסת כו' מ' דמתני' משום מצוה היא וכ"כ שם הרי"ף ע"ש: כגון מתני': וכיצד כו'. כתירוץ דר"ת שם דסוגיא דשמעתין שם כוותיה איבעיא להו כו' איבעי להו כו' וכן בפ"ה די"ט אמרו ד' וה' אין טפי לא: שבכל. ירושלמי והביאו תוס' ד"ה מפנין: אבל כולו לא. כזה פ' כתירוץ דשמואל וכן אמרו בפ"ה די"ט שם התם תנן אבל לא כו' והני תירוצין לא שייכי אהדדי די"ל רישא כזה וסיפא כזה וכמ"ש בי"ט ורב חסדא דאוקים כר' יהודה לטעמיה דס"ל שם קכ"ח א' כר"י אבל אנן דקי"ל כר"ש צ"ל בסיפא כתירוץ דשמואל וערא"ש: וכל שבות. נלמד מהנ"ל וכמ"ש בגמרא שם גדולה כו': אבל כשזימן. ע' גמ' דמ"ק כ"ב ב' וכתוס' שם ד"ה ולשמחת. בירושלמי וכמ"ס כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג או אחר. ע"ש רש"י ד"ה רבי בנפשיה כו' וע' תוספות שם ד"ה וליטעמיך. ומחולקין רש"י ותו' שם בזה הסברא ופ' כרש"י וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)