שולחן ערוך, אורח חיים שמד

סָעִיף א

א (א) ההולך במדבר - וה"ה אם נשבה בין העו"ג ונשכח יום שבת ממנו [ירושלמי] אך לפעמים בזה יכול לברר מחשבונותם באיזה יום חל שבת שלנו: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) מיום שנתן וכו' - ר"ל מיום שנפל בלבו הספק מתי הוא שבת ואותו היום גופא הוא יום א' למנין ששת ימי החול: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) בקידוש והבדלה - דהיינו שעושה קידוש על הפת והיין כדין ותקנו חכמים זה לזכרון שלא תשתכח תורת שבת ממנו ואם אין לו יקדש ע"י התפלה דהא התפלה הוא מתפלל של שבת ביום זה כמ"ש הפמ"ג ויוצא בזה מדאורייתא אפילו אם היום הוא באמת שבת כמבואר לעיל בסימן רע"א במ"ב ע"ש וגם יבדיל בתפלה שאומר אתה חוננתנו ויוצא בזה ע"פ הדחק מצות הבדלה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) ואם יש לו וכו' - היינו אפילו אין לו כ"א לחם בעלמא שוב אסור לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר בשביל תבשיל דהלא אין כאן פקוח נפש: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ממה להתפרנס - דהיינו מכספו שיש לו או שיוכל למכור איזה חפץ או שיוכל להשיג בהקפה מבני השיירא עד שיגיע למקום ישוב או במתנה מאצלם: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) אסור לו - ר"ל אפילו בכל ששת הימים דהא כל יום הוא ספק שבת ואע"ג דרוב הימים הוא ימי חול זה מקרי קבוע דהא יום שבת מנכר לכל הוא: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) כדי פרנסתו מצומצמת - אכל יום נמי קאי שאינו רשאי להשתכר ממלאכה יותר ואפילו ביום הששי שלו כדי להכין על יום השביעי שלו שלא יצטרך לעשות בו מלאכה ג"כ אסור דשמא היום הוא יום שבת ולמחר יהיה יום חול ואיך יחלל בדבר שאינו נוגע לפקו"נ אבל כדי פרנסה מותר שנוגע לפקו"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות במדבר ברעב. ובדיעבד אם הרויח ביום אחד יותר מכדי פרנסתו אסור לו למחר לעשות מלאכה עד שיכלה מה שיש לו [תו"ש]: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) ומותר לילך - אפי' כמה פרסאות שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבת וימות בארץ גזרה: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) אפילו ביום שמקדש בו - כדי למהר לצאת מן המדבר אבל שארי איסורים אפי' אינו רק שבות דרבנן אסור לעשות ביום השביעי שלו [מ"א] ובא"ר מיקל בשבות אפילו ביום הז' שלו כיון דהוא רק ספיקא דרבנן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

י (י) באיזה יום יצא - וע"כ אסור לעשות תיכף מלאכה דשמא יצא ביום ג' וד' והיום יום שבת וכן ביום ששי ושביעי דשמא יצא ביום א' וב': ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) ביום שמיני ליציאתו - אבל ביום ט' אסור דהגם דאין דרך לצאת מביתו בע"ש דילמא מיקלע ליה שיירא ונפק בע"ש וא"כ יום ט' ליציאתו הוא שבת אבל ביום חי"ת וכן בלילו מותר וכתבו האחרונים דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע אסור לעשות מלאכה כל השבוע. והנה עד סימן זה ביררנו בעז"ה במ"ב כל האבות מלאכות ותולדותיהן [וגם השבותין שגדרו חז"ל להיות סייג וגדר להתורה] המוזכרים בהשו"ע [לבד ממלאכת הוצאה שיבואר אי"ה בסימן הבא] ולא נשאר לנו כ"א להעתיק פה כ"א עוד איזה אבות מלאכות שלא נזכרו פה בשו"ע דהיינו המנפץ והטוה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין ונבארם אחת לאחת. א) הסורק צמר או פשתן או שאר דברים כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרין עושין כ"ז קרוי מנפץ וחייב אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב משום דש שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולין [סמ"ג ועיין בח"א]. ב) הטוה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב אחד הטוה את הצמר או פשתן או נוצה או שערות או גידין וכן כל כיוצא בזה ולאו דוקא בכלי [כמו שקורין שפי"ן רעדי"ל] אלא אפילו אם טוה בידים [שכך הדרך לטוות כמו שטוין הנשים בידים על שפינדי"ל] ומקרא מלא הוא בידיה טוו. והלוקח חוטין ושוזר אותם [שקורין איינגידריי"ט] ג"כ חייב משום טווה וכן העושה הלבדין דהיינו מה שקורין [קאפעלושי"ן או פילשצי"ן] ה"ז תולדת טוה וחייב. ג) העושה שתי בתי נירין חייב [ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת ובפי"ג ד"ה בנירין ובתפארת ישראל שהאריכו בזה]. העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שארג מטה בחבלים וה"ה בקש ובכל דבר ה"ז תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים חייב ופירש"י דהנך לאו נירין ממש אלא שמשרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתיקונו. ד) דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי או ערב ומתיחת החוטין כדרך האורגין נקרא מיסך וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג. ה) המיסך חייב והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מיסך והמדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה"ז תולדת אורג. ו) אחד האורג בבגד או בקנים או שעושין חלונות מחתיכת עץ כמו שעושין לסכך עליו או בשערות או בכל דבר חייב. והקולע נימין ושערות וכל דבר ה"ז תולדת אורג וחייב. וה"מ בתלוש אבל הקולע שערות ראש במחובר אינו כאורג דאין דרך אריגה במחובר בראש וגם אין סופה להתקיים אבל עכ"פ איסור יש בזה לקלוע או להתיר קליעתו וכדלעיל בסימן ש"ג סכ"ו ע"ש במ"ב. ז) הפוצע שני חוטין לרמב"ם שמוציא השתי מן הערב או להיפוך ולראב"ד שחתך שני חוטין אחר האריגה מן המסכת חייב. וצריכין רופאי ישראל ליזהר כשצריכין חוטין מפורדין [שקורין קנייטי"ן] ליתן על המכה ולוקחין חתיכת בגד פשתן ומפרידין החוטין והוי מלאכה דאורייתא [כ"ז מלוקט מהרמב"ם והח"א והזכרו תורת משה]: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א אסור לו לעשות. ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע: ש"ע סָעִיף א

ב ומותר לילך. שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבתות וימות בארץ גזירה: ש"ע סָעִיף א

ג אפי' באותו יום. לפי שתחומין מדבריהם ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון דלית ביה איסור סקילה לא החמירו בו (מ"מ ור"ן) והתוס' והרא"ש כתבו כדי למהר לצאת מן המדבר משמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ואף על גב דקי"ל ספקא דרבנן לקולא דכיון דחל עליו שבת אסור בכל כמו בי"ט שני דהוי נמי ספיקא ואיסור שבות: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א אסור עמ״א לא ידענא כעת אם הם ד״ע או מצא באיזו מקום כן. דהוקשה לו ז״ל ליבטל ברוב והיינו כמ״ש בי״ד ק״ט יבש ביבש דצריך להשליך א׳ רק ממדות חסידות ולחד תי׳ התוס׳ בנשרפין בנסקלין דהיכא דודאי עושין שלא כדין אין הולכין בתר רובא א״ש כפשטא. וקבוע בו מ״ה הוא דניכר לכל העולם והוי ממש כט׳ חניות ולקח מא׳ וא״י כו׳. עמ״ש אי״ה באות ג׳: ש"ע סָעִיף א

ב ומותר עמ״א הם דברי הר״ן ז״ל פכ״ג וע׳ תוס׳ ורא״ש ס״ט א׳ ד״ה. וסבור הייתי שתיקן בזה לשון אפי׳ ההוא יומא דל״מ בשאר יומי פ״נ הוא שימות בארץ גזירה כו׳ (ואפי׳ ביום שמקדש אותה כ״פ א״ש דאיכא ס״ד דעביד מאתמול כו׳) וע׳ אות שאח״ז. וי״ל דבא ליתן טעם אף למ״ד י״ב מיל ד״ת אפ״ה שרי לילך כמה שרוצה דפ״נ דימות בארץ גזירה וההוא יומא נמי דמה חזית. ואף מדרבנן בחר לו יום זה לא רצו להחמיר עליו כיון דליכא סקילה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה: ש"ע סָעִיף א

ג אפי׳ עמ״א הביא ג׳ דיעות הר״ן ז״ל סובר תחומין דרבנן מש״ה לא החמירו בההוא יומא הא יב״מ למ״ד ד״ת אסור בההוא יומא מדרבנן ומ״מ פ״ב הכ״ב אף למ״ד ד״ת לא החמירו חז״ל בההוא יומא דלית ביה סקילה (וכרת) וא״א להשאר בארץ גזירה הלכך ל״ג אף בההוא יומא (הא מחמר בשביתת בהמתו וה״ה י״ט ודאי אסור כל יומא מספק עט״ז מזה) והתוס׳ והרא״ש כתבו למהר לצאת מן המדבר כ״כ הרא״ש ז״ל ובתוס׳ לא כתבו מפורש כן ועמ״מ. ומשמע דשאר דרבנן אסור מדכתב למהר לצאת ולא תחומין דרבנן דמשמע לדידהו אף י״ב מיל דרבנן. ומשמע דאיסור דרבנן שרי בכל ששה ימים ובההוא יומא אסור מלאכה דרבנן ולא משני דמינכר במלאכה דרבנן עתו״ש דאין זזה היכר דמלאכה לית ליה משא״כ בהילוך ודאי מינכר דדרך השיירא לצאת ולילך ולמהר בכל מה דאפשר ובששה ימים הולכין ואמנם היה קשיא לי מב׳ שבילין וב׳ קדירות ועיר ספק מוקף חומה דא״א ספק דרבנן לקולא היכא שודאי עובר ע״ז י״ל דאין ה״נ קאמר דאע״ג ספק דרבנן לקולא וכאן א״א להתיר כל ז׳ ימים א״כ מה חזית וע״ז תי׳ דההוא יומא שקיבל שבת חל עליו כמו י״ט שני ועדיין צ״ע גם י״ט שני משום דלא לזלזל בי״ט הוא דאתינן עליה וצ״ע כעת ועתו״ש לענין אם צם תענית חלום בשבת יע״ש: והוי יודע די״ט שני שאנו עושין מספק ואסור אף מלאכה דרבנן ביה״ש של מוצאי י״ט ב׳ י״ל דהוי ס״ס שמא היום חול ושמא ביה״ש לילה וביה״ש יום א׳ א״א אנן בקיאין בקביעא דירחא אלא שלא לזלזל בי״ט עשאו י״ט ב׳ ככל חומר יום א׳ ואי״ה בה׳ י״ט סי׳ תצ״ז אבאר בזה וכאן להאריך: והנה בירושלמי כאן מקשה מ״ש מעשה שליח לקדש דאסור בכל הנשים תמן יש תקנה בגיורת כו׳ היינו אףלמ״ש התוס׳ גיטין ס״ד א׳ ונזיר י״ב א׳ ד״ה אסור מטעם קנס מכ״ש פריך דכאן מ״ה אסור קבוע ד״ת. ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י בשפתי דעת י״ד דכל שיש עד א׳ שיודע הוי קבוע ד״ת ואף אשה דע״א נאמן באיסורין יע״ש. וע׳ באה״ע ל״ה סי״א ומת השליח וכ״ה בר״מ ז״ל פ״ט מה״א ואפשר רבותא היא כרש״י גיטין וחזר השליח יע״ש (ע׳ ב״ש שם כ״ח עמ״ש הט״ז ספק א׳ בגופו י״ל דבלא נודע מקילין בה״מ לי״א עש״ך י״ד ק״י ה״ה כאן ועוד דספק אם יש כאן איסור כלל ל״ד לספק א׳ בגופו) והגאון המפרש הוקשה לו דמה קנס שייך כאן וי״ל דכאן ד״ת הוא שניכר לכל העולם ושם אין חזקה ברורה ג״כ. ובירושלמי דפריך מהתם ולא תי׳ כאן פ״נ ושם לא יעמוד בלא אשה י״ל דפרו ורבו לידחי לספק ל״ת ואף למ״ד אין עשה דוחה לל״ת דכרת ה״מ ודאי כרת הא ספק כרת אתי עשה ודחי לספק כרת וספק תורה לחומרא מדגלי בממזר היינו לאיסורא לא לכרת ואי״ה בפתיחה כוללת יבואר זה. וע׳ תוס׳ גיטין מ״א לישא שפחה בעידנא עוד תי׳ דכפייה מקיים שניהם וע׳ סי׳ ד׳ סי״א עבד אסור בישראלית ובגיורת משמע דשרי ולהר״מ ז״ל דלא תהיה קדשה בבעילת זנות גיורת לית בה לאו כמו שיראה הרואה בה׳ א״ב היתה מחייבי לאוין לענין קנס ועיין פ״א מה״א דבנות ישראל ה״ה עבר כה״ג למ״א א״כ חצי עבד ישא גיורת. וע׳ הגאון המפרש מפרש שם גיורת שנתגיירה לאחר שקידש וא״נ דא״כ מקודם שנתגייר אין בו שאר כ״א מדרבנן ובש״ע ל״ה ערוה דוקא שהרי הר״ב וב״ש וח״מ אומרים כן ועט״ז ומ״ל פ״ט מה״א ואין העת האסף פה בזה ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ואז יעשה מלאכה. הטעם מפני פ"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות וע"כ אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו וע"כ נראה שאם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל דאין כאן פ"נ והא דמותר לילך משום דתחומין דרבנן ואין כאן אלא ספק בכל יום: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ואז עט״ז משמע מלאכה דרבנן עושה בכל יום דספק דרבנן לקולא והא דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה כבסי׳ תפ״ט בט״ז אות ה׳ י״ל התם ימתין משא״כ כאן הוי כדיעבד צריך ליה לאותה מלאכה. וי״ל ב׳ שבילין לב׳ ב״א בב״א ובי״ד קי״א ב׳ קדירות ואיסור דרבנן לא׳ מהם שתיהן אסורות דבא׳ איסור ולאכול זא״ז אסור ה״ה כאן ואי״ה במ״א יבואר בזה ועיין ר״ן. וי״ל לילך צריך פ״נ שאל״ה ימות בארץ גזירה והוי פ״נ כמ״ש הר״ן ז״ל ומ״א ב׳ וההוא יומא הוי תו ספק דרבנן לקולא ועיין בה׳ מגילה עיר ספק מוקף חומה קורא בשניהם וער״ן שם ואני מסופק אם יש לו לחם ובר ומזון ונושא אותם ברה״ר מקום שס״ר בוקעים ועושה בכל יום בכל ד״א איסור תורה בספק אם טוב יותר שישליכם ויעשה בכל יום שעה מועטת מלאכה ד״ת בשיירא אצל עכו״ם דומה לב״י בחמץ. ואם נאמר ספק הוי אי יש לנו רה״ר היום טוב לישא אותם דהוי ס״ס כאמור ומיהו מלאכה דרבנן הדר הספק לדוכתיה דגם ד״א בכרמלית בכל רגע הוא: והנה המהלך במדבר ושכח באיזו חודש עומד או מנין הימים של חודש בניסן סיון תשרי בעניני מועדות ויצוייר זה בימים שאין לבנה נראית וכדומה בזה ג״כ א״א לידע ולהכיר וצריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע ודאי שיצא ימים טובים וכ״ת י״ט לאו ולא כרת וסקילה ליתא דמ״מ ספק תורה כה״ג באיקבע איסורא מ״ה לחומרא ומ״ש המ״א דתחומין י״ב מיל דלית סקילה לא החמירו בו הוא מטעם למהר ולילך כמו בכל יום שצריך לילך דאל״כ ימות בארץ גזירה לא החמירו חז״ל בההוא יומא להיות שבות טפי מדרבנן הא ספק תורה לעשות מלאכה אפילו בלאי אסור ליה. ומחמר שביתת בהמתו אסור ליה כל שאין פ״נ ואף שאר איסור דרבנן מצדד במ״א לאיסור כדבעינן למימר שם אי״ה באות א״ג יע״ש: והוי יודע דבאותו יום מתפלל שבת כדינו ועיין בס׳ נהר שלום וכ״ה בר״מ פ״ב מה״ש הכ״ב ומקדש שביעי ומברך בו ברכות היום ומבדיל במ״ש היינו קידוש ברכה וה״ה תפלה והעד ספק בהמ״ז חוזר ומברך ועיין סימן רט״ו במ״א ברכה שא״צ כו׳ וכאן הוי ברכה הצריכה כי כן תקנו חז״ל ועיין ע״ש אם יודע יום שיצא בו ויכול לעשות מלאכה ביום ההוא לכל ימי השבוע אסור לעשות בשאר ימים דלא הוי פ״נ: והנה אם יכול להתענות יום א׳ י״ל דאסור שאם נאמר להתענות בשבת ד״ת אסור מאכלוהו היום או עונג שבת הוי ד״ת כמו שיראה הרואה בשו״ת צ״צ וקראת לשבת ענג כה אמר ה׳ כו׳ י״ל דמוטב לעשות מלאכה ד״ת ויתפרנס דאתי עשה ודחי ל״ת ושניהם בספק ואפשר בעינן בעידנא כו׳ ואפשר בודאי הוא כן לא בספק ועתו״ש ועם זה י״ל מ״ש רש״י שבת ס״ט ב׳ וההוא יומא לימות בתמיה פירושו דבלא״ה קשה א״נ יכול להתענות יום א׳ אסור מספק ואתי עשה דאכלוהו ועונג שבת בספק ודחי ללאו מספק ולכן פירש אה״נ ונחמיה כלומר הגמרא מקשה יותר תימא ועיין בכללי התלמוד יע״ש. ואמנם קשיא דשבת עשה ול״ת ואיך ידחה ספק עשה עונג לעשה ול״ת בספק ל״ת מלאכה וי״ל לפי מ״ש די״ל הא דספק מ״ה לחומרא בל״ת דיליף מדאיצטריך ספק ממזר הא עשה דקיל מל״ת (שלוקה) ספיקו לכ״ע י״ל מדרבנן א״ש כאן ומיהו למ״ש המ״א א׳ קבוע ואיקבע איסורא קשה ות״ח בשבת זהו מכלל העונג שנפשו עגומה עסי׳ רפ״ט אי״ה בתי״ח יבואר עוד וכל זה טעות דודאי אין זה עונג לחלל שבת ולעשות מלאכה לקיים עונג שבת ע״י איסור ועוד דגם עשה דעונג שבת בספק הוא ואין מוזהר בספק מ״ה רק מדרבנן ורש״י שכתב וההוא יומא לימות בתמיה אפשר תמיה קלה כמ״ש בכללי התלמוד דקושיא גדולה אין כאן דאפשר להתענות חד יומא. הגע עצמך באין מה לאכול ויש בהמה להשכיר לעכו״ם דעשה דחי לשוא״ת כה״ג לא כאמור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א כדי פרנסתו. ואם יש לו לחם אסור לבשל דאין כאן פקוח נפש. ט"ז: ש"ע סָעִיף א

ב אפי'. אבל שאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ועיין מ"א ועיין במהר"ם גלאנט"י בספר קרבן חגיגה סי' ל"ח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ס"א ואם יש כו' מצומצמת. כמש"ש לימות כו': ומותר. ממש"ש במאי מינכר כו': ש"ע סָעִיף א