שולחן ערוך, אורח חיים שנב

סָעִיף א

א (א) הקורא בספר - כל ספרים שלהם עשויים בגליון כס"ת שלנו: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) על האיסקופה - היינו אפילו היתה רה"י כגון שהיא גבוה עשרה טפחים ורוחב ד"ט ולפניה הולכת ר"ה וכדלקמיה והו"א דנגזור שלא להקל בזה לגלול הספר אצלו משום דלמא נפל מידו כולו ואתי ג"כ לאתויי אצלו דשם איכא חיוב חטאת בזה קמ"ל דלא גזרינן בזה משום בזיון כתבי הקודש ואף דמבואר בס"ב היכא דעומד בראש הגג ולפניה הולך ר"ה ונתגלגל ראש אחד מן הספר מידו על הארץ דאסור לגול אצלו משום גזירה זו הכא מיירי באסקופה שרבים דורסים עליה כמבואר בהג"ה ואיכא בזיון טפי לכתבי הקודש לכך הקילו: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) ונתגלגל ראש האחד וכו' - ר"ל ונח על הארץ דאם מסולק מן הארץ אפילו מעט לא דמי כלל לנפילה וליכא למיגזר משום נפילה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) אפילו נתגלגל וכו' - ג"כ מותר לגלול הספר אצלו ולא חיישינן דלמא אתי לאקולי לאתויי הארבע אמות אפילו היכא דנפל כולו מידו דאיכא איסורא דאורייתא: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) אפילו רשות הרבים - ודוקא היכא דצד אחד אוגדו בידו הא אם נפל גם ראש השני לארץ אפילו היכא דנפל לכרמלית ג"כ אסור לאתויי אצלו ולא התירו בזה משום בזיון כתבי הקודש [ב"ח ומ"א]: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) ברשות היחיד - צ"ל רשות היחיד: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) משום בזיון - דמדאורייתא אם זרק דבר לר"ה וראש השני בידו מותר להביאו אצלו [דאין כאן הנחה כיון שראש השני בידו ויכול להביאו אצלו וא"כ במה שמושכו ומגביהו מן הארץ לא נחשב עקירה] אלא דרבנן גזרו שלא יבואו להקל אפילו היכא דנפל לגבי והכא משום בזיון התירו: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) דרבים דרסי - ואיכא בזיון טפי: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) אבל בשאר וכו' - היינו נמי אפילו כשראשו אחד נשאר בידו אסור להביאו אצלו: ש"ע סָעִיף א

י (י) אלא לכרמלית - והטעם דגם בזה גזרינן שמא יפול לגמרי על הארץ ואפ"ה יביאנו אצלו ודע שיש כמה אחרונים שמקילין בזה מ"מ נראה דבר"ה שלנו אין להקל דכמה פוסקים סוברין דגם אצלנו יש ר"ה דאורייתא וכדלעיל בסימן שמ"ה ס"ז: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יא (יא) על הגג - מיירי בגג שהוא רה"י היה לפניו ר"ה אכן כל שלא הגיע לעשרה טפחים התחתונים הוי האויר מקום פטור וע"כ גללו אצלו: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) גוללו אצלו - ואפילו אם היה כותל הבית משופע ונח עליו או שהיה נח שם ע"ג זיז בין שהיה הזיז רחב ד' ובין שלא היה ד' ובכל זה מותר לכו"ע אפילו בשאר דברים שאינם כתבי הקודש כגון שהיה בידו סדין ונתגלגל ראש האחד מידו דלמעלה מעשרה טפחים אין שום חשש משום ר"ה: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) אם הכותל משופע - ר"ל דאז הוי כמונח ראש אחד על הארץ וע"כ אם נקיל בזה יש חשש שמא יפול כולו מידו שם ויבוא ג"כ לאתויי מר"ה לרה"י: ש"ע סָעִיף ב

יד (יד) שנח עליו - ודוקא כשרבים מכתפים עליו הא לאו הכי הוי כרמלית וכיון דאגודו בידו שרי להביאו אצלו בכתבי הקודש לכו"ע ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב

טו (טו) שלא הגיע לארץ - ואפילו יש רק כמלא מחט בינו ובין הארץ כיון שלא נח ממש על הארץ ותלוי באויר לא מיקרי הנחה וגוללו אצלו. ודוקא בכתבי הקודש מקילינן אבל בשאר דברים כל שהגיע לאויר העשרה טפחים שהוא אויר ר"ה אף שלא נח אסור להביאו אצלו דגזרינן שמא יפול כולו לארץ ויבוא ג"כ לאתויי אצלו ויש מקילין בזה. וכל זה באויר ר"ה אבל אם נפל לאויר כרמלית מותר לכו"ע להביאו אצלו כיון שאוגדו עדיין בידו: ש"ע סָעִיף ב

טז (טז) גוללו אצלו - ובביאור הגר"א חולק ע"ז דכל שהגיע תוך ג' סמוך לארץ חשוב כמונח על הארץ ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ואפי' בר"ה. משמע דמיירי נמי בכרמלית ואפ"ה אם אין אגודו בידו אסור דלא התירו שבות משום בזיון כתבי הקודש וכ"כ הב"ח דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף א

ב משום בזיון. דמדאורייתא מותר להביאו אצלו כיון שראש השני בידו אלא רבנן גזרו, וה"ה אם זרק דבר לר"ה וראש השני בידו אם יכול להביאו אצלו פטור דאין כאן הנחה: ש"ע סָעִיף א

ג דרבים דרסי. אבל בלא"ה אף על פי שמוטלים בבזיון אסור להביאו אצלו אף על פי שהוא שבות וכמ"ש ס"ב והא דשרי' בתפילין בסי' ש"א סמ"ב התם מוטלים בבזיון טפי (תו' ד' ק"ג): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד גוללו אצלו. אפי' נח ע"ג זיז דאם רחב ד' הוי רה"י ואם אינו רחב ד' הוי מקום פטור עסי' שמ"ה ס"י: גוללו אבלו /אצלו/, אבל שאר דברים אסור דהא אפי' בכרמלית ואגודו בידו אסור כמ"ש סס"א כ"ש באויר רה"ר דאיכא למיחש שמא יפלו ויביאם כמ"ש הר"ן וכ"מ סי' שנ"ד סס"א ומיהו באויר כרמלית ואגודו בידו דאיכא ג' קולות אפי' בשאר דברים שרי כ"כ המ"מ ע"ש דקאי אכרמלית וכ"מ בהג"ה ס"א ומ"ש הב"ח בסי' שנ"ד שאפי' באויר ר"ה שרי אם אגודו בידו ע"ש דבריו בעצמו סותרין זא"ז דהא כ' אח"כ דלכתחלה אסור ע"ש דאל"כ ל"ל חוליא גבוה י' אלא ע"כ הטור ג"כ מיירי בחלון גבוה י' דאל"כ א"א למלאה כיון שהחוליא גבוה י' א"כ יבואו המים מלמעלה למטה וישפכו אלא ע"כ החלון גבוה למעלה מי' ע"ש והוי דרך מקום פטור אבל דרך אויר רה"ר אסור והריטב"א שם סבירא ליה כדעת הג"א דספר ושאר דברים שוה ולכן הקשה שם אבל כבר פסק סס"א כהרשב"א וסיעתו דאסור, וכ"ד הטור ומה שסתם בסימן שנ"ד משום דמוכח דאיירי בחלון למעלה מי' וכמ"ש ערסי' שנ"ג: ש"ע סָעִיף ב

ה בענין שנח עליו. ודוקא כשרבים מכתפין עליו הא לאו הכי הוי כרמלית וכיון דאגודו בידו שרי להביאו אצלו לכ"ע (ב"ח תוס' שבת דף ה') ועסי' שמ"ה ס"י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ואפילו עמ״א בע״ש מסופק די״ל לרבה (או לרבא) דמחלק בין בזיון גדול לקטן י״ל אף דאין הלכה כר״ש היינו בזיון קטן על הכותל הא אסקופה נדרסת י״ל דמודה ר״י דשבות מותר. וי״ל בין שבות כרמלית דאסור ובין שבות אטו אין אגדו בידו דשבות בעלמא הוא עט״ז ב׳ הביאו לפירש״י ז״ל עירובין צ״ח א׳: והנה במשנה נקיט אסקופה כרמלית בסתמא וגג רה״י בסתמא ובשניהם מיד״ו וראש הב׳ נשאר בידו והר״מ ז״ל פט״ו הכ״א השמיט אסקופה ונקיט כרמלית וכתב הב״ח דלפנים נמי כרמלית אבל הט״ז ז״ל אות ב׳ לא הונח לו בזה וסובר מ״ש הר״מ ז״ל וכן נתגלגל לרה״י שכתוב המ״מ דפשוט (דל״ש ד״א) סובר הט״ז ז״ל דצריך טובא לומר אפילו לפנים רה״י ולקמיה רה״ר אסקופה כרמלית שרי וע״כ ארוכה יע״ש. ובכרמלית כתב מידו וברה״י לרה״ר לא כ״כ והבן וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ב משום עמ״א אם זרק מידו לרה״ר וראש השני בידו אם יכול להביאו אצלו פטור אבל אסור אם עשה כן ואם אין יכול להביאו אצלו חייב ער״מ פי״ג מה״ש הי״ד (ומשמע דוקא אגדו בידו) ה״ה בס״ת אם אין יכול להביאו אצלו כך חייב ואסור והא דהתירו כאן שבות בעלמא ומשום בזיון גדול הא שבות ממש אין בזיון קטן לא כבאות ג׳: ש"ע סָעִיף א

ג דרבים עמ״א כל שאין בזיון גדול אסור אף בכתבי קדש שבות דעלמא היינו גזירה אטו אין אגודה בידו הא אגודה בידו בכרמלית יש הפרש בין כתבי קדש ובין דברי רשות כבאות ה׳ ואי״ה שם יבואר עוד וע׳ בתו״ש יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד גוללו עמ״א רה״י צ״ל. וכתב דמדיוקא דמשנה עירובין צ״ח ב׳ ספר על הגג הא שאר דברים אסור למטה מי׳ אטו נפל לארץ כמו דדייק מרישא (הא שאר דברים אף כרמלית ואגדו בידו דלאביי דמוקי באסקופה כרמלית מוכח הכי ה״ה רבה או רבא לא מפשינן במחלוקת אלא די״ל רבא לשיטתיה ל״ג גזירה לגזירה וכן סיפא י״ל משום הופכו על כתב משום ר״ש נקיט הכי) אבל י׳ קולות שרי אף בשאר דברים וכ״מ בס״א בהג״ה דקאי ארה״י בכתבי קדש דהיינו מונח קצה א׳ ברה״ר דאז בעינן נדרסת שרי בכתבי קדש שאר דברים כה״ג בכרמלית לא הא לא מונח קצה א׳ רק באויר כרמלית שרי אף שאר דברים למטה מי׳ הא אויר רה״ר אסור למטה מי׳ בשאר דברים אבל למעלה מי׳ אף שאר דברים שרי במקום פטור ל״ג ובמ״מ פט״ו הכ״א בשאר דברים מכי נח״ו אסור הא לא נחו בכרמלית שרי הא אויר רה״ר תוך עשרה אף לא נחו אסור בשאר דברים. והריטב״א שהקשה בבור כו׳ בסי׳ שנ״ד ולמה לא חיליא גבוה עשרה סובר כהג״ה פ״ק דשבת עב״י היינו לאביי דמוקי אסקופה כרמלית ה״ה שאר דברים לרבא דהלכתא כוותיה דל״ג גזירה לגזירה וה״ה סיפא ל״ד ספר א״כ נתגלגל תוך עשרה כ״ז שלא נחו ובאויר רה״ר אף שאר דברים שרי הקשה שפיר למה לי חוליא גבוה י״ט הא מותר כשאגדו בידו מאויר רה״ר לרה״י וה״ה מרה״י לרה״י דרך אויר רה״ר עסי׳ שנ״ד במ״א ב״ג ושם יבואר דברי הב״ח אי״ה כמ״ש דבריו סותרים כו׳ ועסי׳ שכ״ג אות ב׳ לזרוק מרה״י לרה״י דרך אויר רה״ר למטה מי׳ ודאי אסור הא אגדו בידו י״ל דשרי ואי״ה שם יבואר עוד בזה. והציון גוללו שנית קאי למטה מי״ט וכאמור: ש"ע סָעִיף ב

ה בענין עמ״א עט״ז אות ד׳ מה שהקשה לשמ״ה למ״ד מ׳ מצומצמות דוקא ע״ש וכרמלית ואגדו בידו שרי בכתבי הקדש לכ״ע אף שאין בזיון כ״כ שרי לרבא ג״כ דהוי גזירה לגזירה אגדו בידו בכרמלית בכתבי קדש וע׳ אות ג׳ ברה״ר כה״ג אסור כל שאין בזיון גדול יע״ש. ובאות ד׳ ציין על גוללו האמור למטה מעשרה דשאר דברים אסור ומש״ה נקיט ספר משום למטה מיו״ד יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א (ס"ק א) ואפי' מר"ה. משמע דמיירי בכרמלית ר"ל עיקר הדין של הש"ע מיירי בכרמלית מדכתב לשון אפי' בר"ה וכיון דעיקר דין הש"ע הוא בכרמלית ואפ"ה כ' ונשאר ראש השני בידו כו' משמע דבלא"ה אפי' בכרמלית דליכא אלא שבות אפ"ה אסור משא"כ כשאגודו בידו אפי' בר"ה שרי אע"ג דגם באגודו בידו בר"ה הוי שבות מ"מ שבות דאגודו בידו בר"ה קיל מאין אגודו בידו וכרמלית: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) משום כו' וה"ה אם זרק כו' הם דברי הש"ס שבת דף ק"ב ע"א לכתא ומתנא אגודו בידו כו' ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות שבת: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ג) דרבים דרסו כו' אבל כו' אסור והיינו בר"ה דוקא ועס"ק ה' ובסי' ש"א סעי' מ"ב דמותר להוליכן פחות פחות מד"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ד) גוללו כו' ע"ג זיז וה"ה כותל משופע: דאם רחב ד' הוי רה"י כצ"ל: גוללו בו' כ"ש באויר ר"ה ר"ל אף דהאי דסעי' א' בהג"ה מיירי דמונח בכרמלית אפ"ה אויר ר"ה אע"ג דאכתי לא נח חמיר דאל"כ שמא יפול לר"ה ואיכא מעין איסורא דאורייתא. שרי. כן כונת המ"מ ע"ש דקאי אכרמלית ר"ל דהמ"מ פט"ו מה' שבת דין כ"א כ' על דין זה דהקורא בספר על האסקופה וז"ל דוקא כתבי הקדש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור כו' וכ"כ הרשב"א עכ"ל ודייק מזה הב"ח דוקא כי נחו להו אבל כ"ז שהם באויר שרי אפי' שא"ד והבין דאפי' באויר ר"ה מותר למ"מ ורשב"א וע"ז כ' מ"א דכונת המ"מ דוקא בכרמלית בעינן נח אבל באויר שרי דאיכא ג' קולות: וכ"מ בהג"ה ס"א דלא קאי ר"ה כצ"ל ר"ל דהא דמ"ש בהג"ה בסעי' א' אבל ש"ד אסור אפי' לא נפל אלא לכרמלית נובע מדברי מ"מ ורשב"א הנ"ל וכאשר רשם המרשים וא"א דהמ"מ ורשב"א מיירי בר"ה מנ"ל להרמ"א לחדש ולהחמיר אפי' בכרמלית א"ו דגם רמ"א סבר דהמ"מ מיירי בכרמלית דלא כהב"ח: ומ"ש הב"ח כו' דבריו בעצמו סותרים זא"ז דהא כ' אח"כ כו' דתחל' הקש' על מ"ש בסי' שנ"ד בור בר"ה כו' ואם הוא רחוק כו' אין ממלאים ממנו אא"כ תהי' החוליא גבוה י' ומטעם שלא יוליך הדלי מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר דהא בור והבית שהחלון בו שניהם רה"י וביניהם ר"ה ולכן צ"ל חוליית הבור למעלה מי' ועי"ז מוליך הדלי דרך אויר מקום פטור אולם אינו מבואר שגם החלון צ"ל גבוה י' בשלמא ממתניתין בערובי' בהאי דינא קתני חלון שע"ג אין ממלאים כו' וכיון דקתני ע"ג משמע שהחלון גבוה יותר מחולית הבור וכיון דהחוליא גבוה י' כ"ש החלון אבל הטור שלא כ' לשון זה חלון שע"ג ה"ל לבאר דגם החלון צ"ל גבוה דאל"כ כשמגיע עם הדלי סמוך לחלון מנמיך הדלי תוך י' ואכתי מוליך דרך אויר ר"ה ומזה הוכיח דע"כ הטור ס"ל אפי' מביא דרך אויר ר"ה מ"מ כיון דאגדו בידו שרי אפי' ש"ד דלאו כתבי הקודש. ואחר זה מיד כ' להיפך שהביא בשם הריטב"א שהקש' ל"ל שהחוליא תהי' גבוה י' כיון דאגדו בידו אפי' מוליך דרך אויר ר"ה אפי' שבות ליכא כדתנן בהקורא בספר על האסקופ' כו' ותירץ הב"ח דשאני התם דנתגלגל הספר מידו והוי דיעבד אבל כאן לכתחל' למלאות אסור אפי' אגדו בידו דרך אויר ר"ה עכת"ד הרי לישב קושית הריטב"א דמה"ט צ"ל חוליא גבוה י' כ' דאפי' אגדו בידו אסור לכתחל' דרך אויר ר"ה: דאל"כ ל"ל חוליא כו' והיא קושית הריטב"א הנ"ל: הטור ג"כ מיירי כו' ר"ל כמו שנרא' מלשון המשנ' דקתני חלון שעל גבו דע"כ גם החלון גבוה י' כן מיירי גם הטור אף שלא כ' לשון זה מ"מ מיירי בחלון גבוה י': דאל"כ א"א למלאות כו' והריטב"א שם כו' הוא קושי' הנ"ל שהקש' הריטב"א: כבר פסק (רמ"א בהג"ה) סס"א כהרשב"א וכפי הבנת מ"א דלעיל דבאויר ר"ה אפי' אגדו בידו אסור בשאר דברים: ומה שסתם בסי' שנ"ד ר"ל שלא פי' דמיירי שגם החלון גבוה יותר מי': משום דמוכח כו' ר"ל דמוכח ממילא דאל"כ א"א למלאות כנ"ל. ולכן א"צ לפרש: ש"ע סָעִיף ב

ה (ס"ק ה) בענין כו' הוי כרמלית וכיון דאגדו בידו שרי כו' ולעיל דאוסר בס"ק ג' אפי' כתבי קודש ואגודו בידו. אם לא באסקופ' נדרסת דאיכא בזיון גדול. היינו דשם קאי על ר"ה דוקא משא"כ כאן מיירי בכרמלית לכן שרי כה"ג בכתבי הקודש כ"כ האחרונים: ועסי' שמ"ה ס"י. ר"ל דלדע' א' דשם והוא דעת הרמב"ם בעינן דוקא ט' טפחים מצומצמים אבל זולתו אפי' רבים מכתפים עליו לא הוי ר"ה אבל לדעת י"א דשם והוא הרא"ש ודעמיה מט' טפחים ולמעל' עד יו"ד כשרבים מכתפים עליו הרי ר"ה וע' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א הקורא בספר כו'. כל הספרים העשויים בימים הראשונים עשוים בגליון כס"ת שלנו: ש"ע סָעִיף א

ב גוללו אצלו. בגמ' פרק בתרא דעירובין דף צ"ח פרכינן הא דמותר לגוללו אצלו אע"ג דמונח על הארץ ולא גזרינן שמא יפול כולו לארץ ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר משום בזיון כתבי קודש ואמאי אסור בסיפא בסעיף ב' בקורא על הגג באם הכותל משופע כו' דאסור לגללו אצלו מטעם גזירה זו ומשני רבה הכא ברישא באסקופה הנדרסת עסקינן ומשום בזיון כתבי קודש פרש"י לעולם אסקופה רשות היחיד הוא אבל נדרסת דרגל הרבים עוברת דרך לה ובמקום דריסת הרגל בני אדם עומדת איכא בזיון כתבי קודש להכי התירו לגוללו אצלו דלא דמי לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי אבל בהא כיון דאגודו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן עכ"ל. וז"ש רמ"א דרבים דרסי וכו' ואם כן משמע דגם באסקופה יש איסור לגוללו אם היא אינה נדרסת לרבים ולמה התיר הטור בסתם באסקופה משמע דכל אסקופה היא נדרסת והי' לו לטוש"ע להזכיר דמיירי בנדרסת וכלשון הגמ' וכ"ה באשר"י וברמזי' גם על הרי"ף קשה דלא זכר כלל מנדרסת וגם על הרמב"ם שהביא ב"י שפוסק כאביי דסבירא ליה דדוקא באסקופה כרמלית שרי ובגמרא אמרי' דגם בכרמלית יש חשש שמא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וצריך לאוקמיה בגמרא באסקופה ארוכה דוקא ורמב"ם לא זכר מזה אלא התיר בסתם אסקופה כרמלית ואע"ג דיש בגמ' תירץ אחר דהיינו שסתם כתבי קודש מעיינו בהו לא קי"ל כאותו תירץ דאתיא כבן עזאי ולא קי"ל כבן עזאי וכמ"ש הרז"ה הביאו הרא"ש שם וכל זה צ"ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג על הגג. כי הגג הוא רשות היחיד וכל שלא הגיע לי' טפחים התחתונים שם הוה מקום פטור ע"כ גוללו אצלו אבל הגיע לי' טפחים שם הוה רשות הרבים ויש חשש שמא יפול כולו מידו ויבוא לאיתויי מרה"ר לרה"י. וכבר נתבאר חומרא דגג מה הוא טפי מאסקופה: ש"ע סָעִיף ב

ד בענין שנח. דאין חיוב אלא במונח על גבי משהו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א הקורא עט״ז רש״י עירובין צ״ח ב׳ נתגלגל משמע כן וה״ה ספרים שלנו בכריכה ודף א׳ מונח על עמוד ט׳ ורבים מכתפין ודף א׳ על אסקופה נדרסת שרבים דורסין שם איכא בזיון טובא לג״מ ואפי׳ ראש השני לאו בידו אלא מונח על אסקופה אפשר דלא גזרינן: ש"ע סָעִיף א

ב גוללו עט״ז עירובין צ״ח א׳ פריך אסקופה רה״י וקמה רה״ר כו׳ ולא מד״א ברה״ר אלא הא דלא מוקי ר״י התם ורבה (או רבא כפי הנראה שי״ג כן עיין רא״ש) בכרמלית משום דמשמע להו מתני׳ סתמא אפילו נתגלגל חוץ לד״א דלא כברייתא ומש״ה צ״ל באסקופה הנדרסת. ומיהו י״ל דמש״ה לא מוקי כן דא״כ מאי איריא כתבי קודש לרבא דל״ג גזירה לגזירה אבל למ״ש הר״ב בהג״ה בשאר דברים אסור אפי׳ לכרמלית ועב״י א״כ אמאי לא מוקי כן ש״מ משום דמתני׳ משמע אף חוץ לד״א ומיהו י״ל דלא מוקי כן אסקופה כרמלית דקשה אכתי דלמא מעייל מרה״ר לרה״י ולמה ס״ל תי׳ א׳ אסקופה ארוכה דלרבא גזור אף שתי קומות ותי׳ ב׳ כבן עזאי לא קיי״ל כן עיין ברא״ש. והא דלא מוקי קמה כרמלית דא״כ אדמפליג בין אסקופה לגג לפלוג באסקופה גופה ש״מ דסתם אסקופה כרמלית או נדרסת. והקשה הט״ז על הט״ו אמאי לא סיימו בנדרסת דוקא וכמ״ש הר״ב ועל הר״מ ז״ל פט״ו מה״ש הכ״א דמוקי כאביי וע״כ כתי׳ א׳ אסקופה ארוכה ואמאי לא הזכיר זה. ואפשר דפסק הר״מ ז״ל כברייתא חוץ לד״א לא וזה דלא כרבה (או רבא) וכי היכי דליהוי סתמא דמתני׳ כהלכה בהכרח לא חיישינן לקושיא א״ה ולא חיישינן דלמא מעייל מרה״ר לרה״י רק חיישינן דמעייל למקום שעומד שם דקיי״ל כרבא דאפי׳ ב׳ קומות ל״פ כמ״ש הרא״ש ז״ל בשם הרז״ה ולא מהני אסקופה ארוכה ועמ״מ שם: עיין בתוס׳ שם צ״ח א׳ ד״ה הכא דאסור לפרוס בגד יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג על הגג עט״ז בכותל משופע למעלה מיו״ד ובין רחב דע״ד מקום פטור ואי רחב מרה״י לרה״י ולמטה מעשרה הוי רה״ר בשרבים מכתפים כבסי׳ שמ״ה במ״א ח׳ א״כ גזור אף בכתבי קודש אגדו בידו אטו אין בידו דלא הוי בזיון כ״כ משא״כ אסקופה הנדרסת בזיון גדול הוי כבאות ב׳. ומינה כשאין רבים מכתפים או כשהגג בולט ד׳ דהוי כרמלית ל״ג באגדו בידו כמו לאביי ושאר דברי חול אסור כה״ג כבס״א ועב״י מ״ש אפילו נח לא היה אסור כ״א מדרבנן והלבוש אסברה לי דה״פ תוך שלשה לארץ אפילו אין אגדו בידו מדרבנן אסור עכ״פ להביאו אצלו והוי גזירה לגזירה. ולפ״ז בדברי הרשות מראש הגג ונפל ראש א׳ סמוך לג״ט לרה״ר אסור להביאו אצלו כבס״א בהג״ה וכ״ה בב״ה לעיל. ומה שנרשם המגיד אין מבואר כ״כ וסמוך לג״ט לארץ מדרבנן עכ״פ הוי כהנחה ואסור כשאין אגדו בידו ה״ה כשאגדו כאמור. ועמ״ש אי״ה באות ד׳. ער״מ פט״ו הכ״א ועב״ח תי׳ למ״ש הט״ז באות ב׳ ואי״ה במ״א א׳ יבואר: ש"ע סָעִיף ב

ד בענין שנח עט״ז לכאורה במשופע ומשהו ורבים מכתפים ולא בעינן דע״ד כה״ג וליכא ביזיון גדול ומש״ה גזור כבסי׳ שמ״ה ס״ו ומ״א כאן ה׳ ויותר נראה שנתכוין דכל שלא נח אפילו פחות מג״ט לארץ ליכא חיוב ד״ה אפילו אין אגדו בידו מש״ה לא גזור דבעי נח אמשהו עכ״פ תוך ג״ט עיין אות הקדום בזה: והנה לכאורה קשיא לי תוך עשרה להר״מ ז״ל כבסי׳ שמ״ה סי״ט מצומצמים דוקא רה״ר הא מט׳ ועד יו״ד לא הוי רה״ר א״כ המחבר זיכה שטרא לבי תרי לכאורה ועל הר״מ ז״ל י״ל דמטה ולמעלה בסתמא לא הא מכתפים אפשר יודה משא״כ המחבר עמ״א שמ״ה אות ח׳ ושם נאמר אף בכרמלית גזור בכתבי הקודש היכא דליכא בזיון כ״כ ולמעלה הוי רה״י או מקום פטור הוי א״ש ואי״ה במ״א אות ה׳ יבואר עוד: ודע דכתבי הקדש אף גמרות ופוסקים ושאר דברי קדש נכללין בו עסי׳ של״ד ואף בדפוס יש להם קדושה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ונשאר. ואם לא נשאר אפי' בכרמלית אסור. ב"ח מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב לעשרה. דהוי מקום פטור. אבל הגיע לי"ט שם הוי ר"ה ויש חשש שמא יפול כולו מידו ויבא לאתויי מר"ה לרה"י: ש"ע סָעִיף ב

ג שנח. דאין חיוב אלא במונח על גבי משהו. ודוקא כשרבים מכתפים עליו הא לאו הכי הוי כרמלית וכיון דאגודו בידו שרי להביאו אצלו לכ"ע ב"ח ועיין במג"א שהעלה דאויר כרמלית ואוגדו בידו דאיכא ג' קולות אפי' בשאר דברים שרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א אפי' כו' ואפי'. כרבה דתי' דאביי דלא כהלכתא הוא דתי' א' הב"ע כו' לא קי"ל כן כמ"ש סי' ער"ה ס"א וכתי' הב' ג"כ כמ"ש סי' שמ"ו ס"א וא"כ אין הלכה כאותה ברייתא שם וכקושיא דאביי. אבל לא נראה כן להלכה אלא כתי' דאביי ודוקא בכרמלית מותר ולא בר"ה וכ"כ התוס' בשבת ה' ב' ד"ה היה וא"א לאוקמה כו' ובעירובין שם ד"ה אלא כו': ודוקא. כן כ' המ"מ לפי שיטת הרמב"ם דפ' כאביי ולאביי דוקא בספר וכמ"ש התוס' ד"ה אלא. וא"ת כיון. ולפי האי לישנא כו'. אבל לא נראה כן להלכה אלא ה"ה בכל דבר ונקט ספר לרבותא דבראש גגו לא יגלול כמ"ש בשבת שם ובערובין ד"ה הנ"ל וכמ"ש בערובין ק"ג ולאו אוקימנא כו' דכיון דאגודו בידו אפי' שבות נמי ליכא. והרשב"א פ' כבן עזאי כיון דבדרבנן הוא ובזה מתורץ מה שהקשו דר"י קא' ומודה בן עזאי בזורק הוא דלא כהלכתא וכל פרקין מילתא דרבנן ולהכי תני לה במס' עירובין והמ"מ לא כ' על דברי הרמב"ם דרמב"ם לא פ' כבן עזאי כי גם בעירובין אינו פוסק כיחיד נגד רבים וע' סי' שצ"ח ס"ה ולכן לא הזכיר כלל אסקופה אלא כ' הקורא בספר בכרמלית ר"ל שכל הרשות הוא כרמלית ולדידיה אין חילוק בין ספר לשאר דברים ואף לרשב"א דוקא בכה"ג דאביי אבל בכה"ג שלפניה כרמלית אין חשש וכ"ד מותר וכ"ש לפ' הרא"ש וש"ע וכן במ"מ לא הוזכר שנפל לכרמלית אדרבה שם מ' שנפל לר"ה מדקא' אפי' תוך ד"א ובכרמלית אין חילוק בין ד"א או פחות רק שב"י וד"מ סבורים שקאי על דברי רמב"ם ואינו כן ועתוס' הנ"ל ותוס' דפ"ק דשבת היה קורא כו' הג"א שם ד"ה ודוקא כו' וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דשבת שכ' דל"ד ספר ופ' כאביי וכנ"ל: אבל כו' אפי' כו'. בזה מתורץ קושית הריטב"א ועמ"א סי' שנ"ד ס"ק ב': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב כ"ז שלא כו'. דבעינן הנחה ע"ג משהו כר"י שם צ"ח ב' ואפי' תוך ג' כמש"ש כגמ' אבל לא נראה כן להלכה דאנן קי"ל כר' חלקיה בר טובי בשבת צ"ז א' דתוך שלשה כ"ע ל"פ דחייב כו' דתניא כותיה שם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב