שולחן ערוך, אורח חיים תקעה
א סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל הַגְּשָׁמִים כָּךְ הוּא: הִגִּיעַ י"ז בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרִדוּ גְּשָׁמִים, מַתְחִילִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּלְבַד לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה תַּעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל הַתַּלְמִידִים רְאוּיִם לְכָךְ; וְדִין תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ כְּדִין תַּעֲנִית יָחִיד.
ב הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שְׁלֹשָׁה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל הָעָם נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְּלִים וְזוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּכָל הַתַּעֲנִיּוֹת.
ג עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עוֹד ג' תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וּבְאֵלּוּ מַפְסִיקִין מִלֶּאֱכֹל מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִים בָּהֶם בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּיּוֹם אֲבָל לֹא בַּלַּיְלָה, וַאֲסוּרִים בִּרְחִיצַת כָּל הַגּוּף בְּחַמִּין, לְפִיכָךְ נוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת; אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין, וְכָל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן, מֻתָּר. וַאֲסוּרִים בְּסִיכָה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא, וַאֲסוּרִים בָּהֶם בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְכֵן אָסוּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל בָּעִיר, וּמִתְפַּלְּלִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְחַנְּנִים כְּבִשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת.
ד עָבְרוּ אֵלּוּ (וְלֹא נַעֲנוּ), בַּיִת דִּין גּוֹזְרִין עוֹד שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל מַה שֶּׁאָסוּר בַּשְּׁלֹשָׁה שֶׁלִּפְנֵי אֵלּוּ אָסוּר אַף בְּאֵלּוּ, וִיתֵרִין אֵלּוּ שֶׁמַּתְרִיעִין בָּהֶם בְּשׁוֹפָר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁמּוֹסִיפִים בָּהֶם, וּמִתְפַּלְּלִין בִּרְחוֹב הָעִיר, וּמוֹרִידִין זָקֵן לְהוֹכִיחָם, וּמוֹסִיפִין שֵׁשׁ בְּרָכוֹת בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, וְנוֹעֲלִים אֶת הַחֲנֻיּוֹת וּבַשֵׁנִי לְעֵת עֶרֶב פּוֹתְחִין מְעַט אוֹתָן הַחֲנֻיּוֹת הַמּוֹכְרוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י) כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ לִקְנוֹת לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כָּל הַיּוֹם חֲנֻיּוֹת הַמּוֹכְרוֹת מַאֲכָל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת; וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת שְׁנֵי פְּתָחִים, פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד; וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת אִצְטַבָּא לְפָנָיו, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ בַּחֲמִישִׁי, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
ה עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא בְּג' רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּז' אַחֲרוֹנוֹת; וּמִיהוּ לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא כְּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְאָסוּר לָהֶן לְהַחְמִיר וּלְהִתְעַנּוֹת (תַּשְׁבֵּ"ץ סִימָן תכ"ח).
ו אַחַר שֶׁגָּזְרוּ י"ג תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, אִם לֹא נַעֲנוּ אֵין גּוֹזְרִין עוֹד; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים, לְפִי שֶׁכְּשֶׁעָבְרוּ אֵלּוּ כְּבָר עָבְרוּ זְמַן הַגְּשָׁמִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, אֲבָל עַל שְׁאָר פֻּרְעֲנִיּוֹת מִתְעַנִּים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁיֵּעָנוּ.
ז כְּשֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים וְעָבְרוּ י"ג תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה אֶלָּא אִם כֵּן כָּתְלוֹ נוֹטֶה לִפֹּל (טוּר), וּמְמַעֲטִין בְּאֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא אִם כֵּן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּמְמַעֲטִין בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא יִשְׁאֲלוּ שָׁלוֹם אֶלָּא כִּנְזוּפִין וְכִמְנֻדִּים לַמָּקוֹם, וְעַם הָאֶרֶץ שֶׁנָּתַן לָהֶם שָׁלוֹם מְשִׁיבִין לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ; וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים לְבַדָּם חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה; וּמֻתָּרִין לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה, וּבִמְלָאכָה וּבִשְׁאָר דְּבָרִים, וּמַפְסִיקִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים; יָצָא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה, וְהוּא כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לִתְחִלַּת מַזַּל הַשּׁוֹר, אֵין מִתְעַנִּין עוֹד שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא סִימָן קְלָלָה, הוֹאִיל וְלֹא יָרְדוּ כָּל עִקָּר בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה.
ח וְכָל זֶה הַסֵדֶר כְּשֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים כְּלָל, אֲבָל יָרְדוּ בִּרְבִיעָה (פֵּרוּשׁ הַמָּטָר הַיּוֹרֵד לְהַצְמִיחַ כָּל צֶמַח וְעֶשֶׂב הָאֲדָמָה נִקְרָא רְבִיעָה, מִפְּנֵי שֶׁרוֹבֵעַ וּמְעַבֵּר אֶת הַקַרְקַע, כְּדִכְתִּיב כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְגו' וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְגוֹ' (יְשַׁעְיָהוּ נה, י'). וְצָמְחוּ הָעֲשָׂבִים וְהִתְחִילוּ לִיבַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ הַצְּמָחִים; וְכֵן אִם הִגִּיעַ זְמַן הַפֶּסַח אוֹ קָרוֹב לוֹ, שֶׁהוּא זְמַן פְּרִיחַת הָאִילָנוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים הָרְאוּיִים לְאִילָנוֹת אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם; וְכֵן הִגִּיעַ חַג הַסֻכּוֹת וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים הַרְבֵּה כְּדֵי לְמַלְּאוֹת מֵהֶם הַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם הָרָאוּי לְבוֹרוֹת; וְאִם אֵין לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת, מִתְעַנִּין עַל הַגְּשָׁמִים בְּכָל עֵת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת, וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם מ' יוֹם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה מַכַּת בַּצֹּרֶת וּמִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַדּוֹמֶה לָהּ; אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹנַת הַגְּשָׁמִים שֶׁלָּהֶם קֹדֶם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה; כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, יְחִידִים מִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וּמַפְסִיקִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְשׁוֹהִין אַחַר כָּךְ כְּמוֹ שִׁשָּׁה יָמִים, אִם לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּית דִּין גּוֹזְרִין י"ג תַּעֲנִיּוֹת עַל הַסֵדֶר שֶׁאָמַרְנוּ.
י כָּל תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים הַצִּבּוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹכְלִים בָּהֶם בַּלַּיְלָה וְדִינָם כְּדִין שְׁאָר תַּעֲנִיוֹת; שֶׁאֵין גּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר תַּעֲנִית כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשִׂרָאֵל בִּלְבַד, וּבִגְלַל הַמָּטָר, וּבְאוֹתָם עֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה אֶמְצָעִיִּים וְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת.
יא הָיוּ מִתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים וְנַעֲנוּ, כַּמָּה יֵרְדוּ וְיִהְיוּ פּוֹסְקִין מִן הַתַּעֲנִית, מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ בְּעֹמֶק הָאֶרֶץ הַחֲרֵבָה טֶפַח; וּבַבֵּינוֹנִית, שְׁנֵי טְפָחִים; וּבַעֲבוּדָה, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְשִׁעוּר כַּמָּה שֶׁצְרִיכִין לִירֵד לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ"א. וְאִם הִתְחִילוּ לִירֵד אַחַר חֲצוֹת, יַשְׁלִימוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקס"ט בְּסוֹפוֹ; וְאִם הִתְחִילוּ לִירֵד קֹדֶם חֲצוֹת, לֹא יַשְׁלִימוּ אֶלָּא יֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וְלָעֶרֶב יִתְקַבְּצוּ וְיֹאמְרוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל.
יב אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲנוּ בְּיוֹם תַּעֲנִיתָם דַּוְקָא, אֲבָל אִם לֹא נַעֲנוּ עַד יוֹם שֶׁלְאַחַר תַּעֲנִיתָם, לֹא.
יג אִם יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵיל תַּעֲנִיתָם קֹדֶם שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) שמתענין בארץ ישראל - בא לאפוקי שאר מקומות וכדלקמן בס"ט: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מתחילין תלמידי חכמים וכו' - היינו אפילו ביום י"ז גופא וכן משמע בביאור הגר"א בס"ט: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) וכל התלמידים וכו' - היינו שחיוב הוא על כל תלמיד ואין יכול להפקיע עצמו לומר פטור אני ודוקא כששואלים אותו דבר הלכה בתלמודו ואומרה דאז הוא בכלל ת"ח וחייב להתחיל להתענות אבל אם לא הגיע לכלל כך איננו מחוייב להתענות אלא שאם רצה מתענה ואין בו משום יוהרא אבל כל שאר אדם אינו רשאי דהרואה שמתענה מוכחא מילתא שעושה מפני הגשמים והוי משום יוהרא: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) כדין תענית יחיד - היינו לענין שמפסיקין בהם בר"ח וחנוכה ופורים אם פגע באלו הימים ומשא"כ ת"צ וכדלעיל בסימן תקע"ב וגם לענין מה שמבואר בסימן תקס"ו ע"ש ונ"ל דה"ה לענין שצריך לקבל אותן מבעוד יום כשאר תענית יחיד ולאפוקי בת"צ וכנ"ל בסימן תקס"ב סי"ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ה) ומתחננים כדרך וכו' - ובכלל זה הקריאה ויחל בשחרית ומנחה כשאר תענית [ט"ז וש"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו (ו) מבעוד יום - היינו דבהשמ"ש שלו אסור וא"צ להוסיף יותר: ש"ע סָעִיף ג
ז (ז) להעביר את הזוהמא - וכ"ש אם יש לו חטטין בראשו דמותר: ש"ע סָעִיף ג
ח (ח) ואסורים בהם וכו' - אפילו עדיין אין רעב בעולם. ואפילו בליל טבילה [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ג
ט (ט) ומתפללין בבתי כנסיות - ר"ל שאין מוציאין לרחובה של עיר כמו שנוהגין בשבע אחרונות וכדלקמיה בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י (י) ומוסיפין שש ברכות - הוא מבואר בטור: ש"ע סָעִיף ד
יא (יא) ונועלים את החנויות - עיין בגבורת ארי דמסיק דשארי חנויות של דבר אחר נועלין לגמרי כל היום בין בשני בין בחמישי רק בחנויות של מאכל ומשתה פותחין מעט לעת ערב: ש"ע סָעִיף ד
יב (יב) פותחין מעט - דהיינו שפותח קצת דלת החנויות ואין מוציאין מה שבחנות לחוץ: ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) מאכל - אבל של שתיה דיכולין לקנותו בע"ש לא: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) איצטבא - כסא דהשתא אין החנות פתוחה לר"ה ואם הוא פתוח אינו נראה כל כך [רש"י]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו (טו) מתענות - באלו ג' תעניות אמצעיות: ש"ע סָעִיף ה
טז (טז) אבל לא וכו' - דבג' ראשונות לא תקיף רוגזי' כולי האי ואחרונות כיון דשבעה נינהו לא מצי עוברות ומניקות למיקם בהו וקשה יתענו עכ"פ ג' תענית וצ"ל כיון דא"א להתענות כולם אין מחוייבים להתענות כלל: ש"ע סָעִיף ה
יז (יז) ולהתענות - כי הוא רע לולד. אם צבור גזרו ג' תענית ויש אדם חלש שאינו יכול להתענות כולם א"צ להתענות כלל וצ"ע [מ"א]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יח (יח) של שמחה - לאו דוקא אלא ה"ה לכל בנין שא"צ דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא. ודע עוד דשל שמחה קאי גם אמשא ומתן דאינו אסור אלא של שמחה כגון צרכי חופה לבנו [מ"א] ועיין בסימן תקנ"א ס"ב ובמ"ב שם מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ז
יט (יט) כותלו - של בנין שמחה כגון בית חתנות לבנו ואפילו אין בו סכנה: ש"ע סָעִיף ז
כ (כ) וממעטין באירוסין - פי' שאין מארסין כלל ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ז
כא (כא) מזל השור - והיינו ל' יום לאחר שנופלת תקופת ניסן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כב (כב) מתענין וזועקין - בפה אבל לא מתריעין [מ"א]: ש"ע סָעִיף ח
כג (כג) או עד שיבשו הצמחים - ששוב לא יועיל והוי תפלת שוא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד (כד) קודם שבעה עשר במרחשון - אפילו עונת הגשמים שלהם אחר שבועות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כה (כה) בחו"ל - שאין להם נשיא שיגזור עליהם. ודע דאחרונים מסתפקין אפילו בא"י אם נוהג היום הסדר תענית מחמת זה הטעם ואפשר משום דשליחותייהו דקמאי קעבדינן שם ועיין בברכי יוסף שהאריך בזה וקצת מדבריו מובא בשע"ת ריש הסימן עי"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כו (כו) ישלימו אותו היום - שכבר עבר רוב היום בקדושה ושוב אין אומר ענינו בתפלת המנחה ולא תחנונים אחרים וגם הלל היה ראוי לומר אלא שאין אומרים אותו בכרס רעבה [דמתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע רש"י] וי"א דכיון שנענו באותו יום אומרים הלל הגדול [דגמ"ר]: ש"ע סָעִיף יא
כז (כז) ואם התחילו לירד קודם חצות - משמע מלשון זה דאף שלא נגמר השיעור גשמים קודם חצות כיון שההתחלה היתה קודם חצות ולא הפסיק בחצות אזלינן בתר ההתחלה ולא ישלימו: ש"ע סָעִיף יא
כח (כח) לא ישלימו - דעד כדון צפרא הוא: ש"ע סָעִיף יא
כט (כט) יאכלו וישתו - שא"א הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה ודוקא בזה שהוא אחר התפלה אבל קודם התפלה שרי ולכן אמרינן ליה בפסוקי דזמרה בשחרית בשבת. ובמקום דשכיחי שכרות אומרים הלל הגדול ואח"כ אוכלין ושותין וה"ה אם ירד קודם חצות ורצו רוב הצבור להשלים דמשלימין וכנ"ל בסימן תקס"ט ס"א יאמרו הלל הגדול קודם אכילה: ש"ע סָעִיף יא
ל (ל) הלל הגדול - הם כ"ו כי לעולם חסדו וחותמין מודים אנחנו לך על כל טיפה וכו' כמ"ש סימן רכ"א ושוב אין היחיד צריך לברך ויש להתחיל קודם הודו שיר המעלות הנה ברכו וגו' העומדים בבית ד' בלילות ואומר מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו' [מ"א]: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לא (לא) תעניתם לא - דלא נענו מכח התענית רק משמיא דרחימו עלייהו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לב (לב) אין אומרים וכו' - דזה לא מיקרי התחלה להתענות ומשמע מסתימת המחבר דאפילו אותן התעניות שמפסיקין מבע"י מ"מ עיקר התענית מתחיל מעמוד השחר ואילך לא קודם ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף יג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א ראוי לכך. ומשמע דאין חייבים להתענות והקשה הרב"י דהא בגמ' משמע דחייבים להתענו' ולק"מ דהתם קאי את"ח ששואלין אותן דבר הלכ' בתלמודו ואומר' אבל אם לא הגיע לכלל כך אין מחויב להתענו' אלא שאם רצה מתענ' ולית ביה משום יוהרא כנ"ל ברור בגמ': ודע דרשב"ג קאמ' בגמ' דכל אדם אפי' אינו תלמיד רשאי להתענות וצ"ל הטעם דהרואה אומ' שמתענה בלא"ה כי הרב' בני אדם מתעני' וכ"מ ספ"ב דברכות לרב שישא וכ"מ רס"י תקע"ד דההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענים יתענה ולא חיישי' למחלוקת דכל אדם יש לו רשות להתענו' וא"כ צ"ע דבססי' תקנ"ד פסק כרשב"ג לענין מלאכה בט"ב וא"כ גם הכא הל"ל דכל אדם רשאי להתענו' גם על הטור ק' דבסי' ע' פסק כרשב"ג ולא כבריית' (וצ"ל) דתענית ל"ד למלאב' דמ"מ הרואה שמתענה מוכחא מלתא שעושה מפני הגשמים והוי משום יוהרא ועמ"ש סי' תקפ"א ס"ב ועמח"מ סי' קס"ב בב"י דלפעמי' פוסקי' דלא כרשב"ג ובתי"ט פ"ד דפסחים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מבע"י. כמו ביה"כ (טור) ומיהו ל"ד דביה"כ צריך להוסיף מעט משא"כ כאן אבל ביה"ש שלו אסור כדאי' בפסחי' ד' נ"ד: ש"ע סָעִיף ג
ג בתשמיש המטה. אפי' עדיין אין רעב בעולם עססי' תקע"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד המוכרו' מאכל. מדלא כ' מאכל ומשתה כמש"ל בהג"ה ש"מ דס"ל דחנות של משת' אסור לפתוח רק מטין דהא יכולין לקנותו בע"ש משא"כ מאכל שצריך הכנ': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה לא בג' ראשונו'. דלא תקיף רוגזי' כולי האי ואחרונו' כיון דז' נינהו לא מצו עוברות ומניקות למיקם בהו (רש"י) וק' יתענו עכ"פ ג' תעניו' וצ"ל כיון שא"א להתענו' כולם אין מחויבי' להתענו' כלל וכ"מ ממש"ל סי' תקע"ז ועסי' תקע"ו סי"ד וא"כ אם ציבור גזרו ג' תעניו' ויש אדם חלש שאינו יכול להתענו' כלם א"צ להתענו' כלל וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו של שמחה. קאי גם אמשא ומתן דאינו אסור אלא של שמחה וכמ"ש סי' תקנ"א: ש"ע סָעִיף ז
ז וממעטין באירוסין. פי' שאין מארסין כלל (ב"י תו'): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח מתענין. ולא מתריעין [ב"י]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט בד"א כו. אפי' עונו' הגשמים שלהם אחר שבועו' (ב"י רשב"א) עמ"ש סי' קי"ז: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י בח"ל. שאין להם נשיא שיגזור עליהם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא יאכלו וישתו. שא"א הלל הגדול אלא בנפש שבע' וכרס מלאה ודוקא בשעת התפלה אבל קודם התפלה שרי ולכן אמרי' ליה בפסוקי דזמרה בשחרית בשבת (תוס') ובמקום דשכיח שכרות אומרים הלל הגדול ואח"כ אוכלין ושותין (ב"י גמ') ונ"ל דה"ה אם רצו רוב הציבור להשלים יאמרו הלל הגדול קוד' אכילה: ש"ע סָעִיף יא
יב הלל הגדול. הם כ"ו כי לעולם חסדו, וחותמין מודים אנחנו לך על כל טפה וכו' כמ"ש סי' רכ"א (הרי"ף) והר"ן כתב דשוב א"צ כל יחיד לברך וכתב בפסקי התוס' דיש להתחיל שיר המעלות הנה ברכו וגו' העומדים בבית ה' בלילות מפני ששירת הגשמים בלילות ואומר מעלה נשיאים מקצ' הארץ וגו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג שלאחר תענית' לא. דלא נענו מכח התעני' רק משמיא דרחימו עלייהו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יד א"א הלל. דזה לא מקרי התחל' להתענות עסי' תקס"ה: ש"ע סָעִיף יג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א ראוים לכך עמ״א ת״ח ששואל דבר הלכה בכ״מ אומרה צריך להתענות אבל תלמוד שאין יודע בכ״מ אם רצה מתענה ולית יוהרא הא אין חיוב ועט״ז א׳ לכאורה משמע כן. ומ״ש מרשב״ג היינו לדידן ס״ל כת״ק דרשב״ג בתענית דלא הוי כ״א יוהרא ובתענית מוכחא מילתא ורשב״ג סבר דלא מוכחא מילתא בתענית נפסיק כמתני׳ דתענית ולא כברייתא שם וצ״ע דבתענית י׳ ב׳ אמר רשב״ג הטעם שבח אין עושה צער עושה וזכות הוא לו א״כ מה קושיא מט״ב ותענית דרשאי לצער עצמו ול״ש יוהרא כה״ג וזכות הוא לו. ומ״ש המ״א ממקום שהתענה לאין מתענה התם מדינא אסור ואיך יעשה איסור בשביל מחלוקת וי״ל דמשמע ליה אם שואלין אותו רשאי לומר מתענה אני וצ״ע. מ״ש וס״ל צ״ל וצ״ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מבע״י עמ״א א״צ תוספת אבל ביה״ש שלו אסור בת״צ בא״י ועסי׳ תקנ״ג ס״ג ופסחים ונ״ד ב׳ כרבא ואליבא דר׳ יוחנן ובגמ׳ לס״ד אין בין ט״ב ליוה״כ שזה ספיקו אסור הא צריך הוספה מחול על הקודש יע״ש אלא חדא נקיט: ש"ע סָעִיף ג
ג מתשמיש המטה עמ״א דברעב בלא״ה אסור בתשמיש ומיהו יש לומר אף בליל טבילה עמ״א שם אות ה׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד המוכרת עמ״א מדלא כתב המוכרת מאכל ומשתה כמ״ש בהג״ה בשני ש״מ דבה׳ אין פותחין חנות מחמת דא״צ הכנה ופותחין בע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה לא עמ״א הוכיח לכאורה דאין אומדים בתענית ואם א״י כולם לא יתענה כלל מעוברת ומינקת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו של שמחה עמ״א עסי׳ תקנ״א ס״ב ובמ״א אות זיין יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
ז ממעטין באירוסין עמ״א אף אירוסין בלא נישואין ואף בלא סעודה אין מארסין וחמיר מט״ב ובתקנ״א יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח מתענין עמ״א ועב״י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט בד״א עמ״א ובסי׳ קי״ז לענין שאלה טל ומטר הכל כיחידים דמי כל שאין בזמן שקבעו חז״ל ועמ״א שם אות ג׳ ד׳: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י בח״ל ובגמרא פסחים אין ת״צ בבבל כ״א ט״ב ואף זה אין כיום כפור וא״צ תוספת והמחבר שכתב כגון צום כפור משמע בא״י אסור תוס׳ ועמ״א אות ב׳ ועא״ר ב׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא יאכלו עמ״א הלל הגדול כ״ו כל״ח ובשבת אומרים אותו קודם התפלה ועסי׳ תקס״ט שאם רוב הציבור רוצים להשלים אף קודם חצות משלימין ומ״מ הלל הגדול צ״ל קודם אכילה כיון שא״א בענין אחר: ש"ע סָעִיף יא
יב הלל הגדול עמ״א עד נהרות בבל ומ״ש ששירת הגשמים בלילות י״ל ונתתי גשמיכם בעתם בלילה בשעה שאין ב״א עוברים: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג שלאחר עמ״א ואף ירדו גשמים מיד בצ״ה א״א הלל הגדול ואפשר ירדו ביה״ש אומרים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יד א״א עמ״א אף שהפסיקו מבע״י מ״מ עיקר התענית מתחיל מע״ה ועט״ז ד׳: ש"ע סָעִיף יג
ט״ז
סָעִיף א
א וכל התלמידים ראוים כו'. בטור כתב וז"ל וכל תלמיד יכול להחזיק עצמו בחזקת ת"ח ואין בו משום יוהרא אבל לא שאר העם הקש' ב"י דלפ"ז ברצונו תליא מלתא ולא משמע התם הכי דת"ר אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל ת"ח הם יחידים משמע שצריכין הם לעשות כיחידים ודחק לתרץ ונראה דלק"מ דודאי חיוב הוא על כל תלמיד דאין יכול להפקיע עצמו לומ' פטור אני דיהיה מצוה הבאה בעבירה כי יוהרא היא קמ"ל דאין כאן עביר' כלל דלענין יוהרא היתר הוא ממילא נשארה המצוה לבדם וע"כ אין יכול להפקיע ממנה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ומתחננים כדרך וכו'. כ"כ גם הטור. ונראה דבכלל זה הקריאה בויחל כמו בשאר תענית כדמסיק הטור ססי' תקס"ו בשם רב שלום ולא הוצרך להזכירו פה בתעני' זה והא דזכר במנח' הקריא' היינו אגב אורחיה דבא שם להזכיר סדר היום זכר גם את זה ואע"ג דבסי' תקע"ט אצל ז' תעניו' זכר גם הקריאה היינו דשם הוה קריאה משונה משאר תעניו' דצריך שם לקרות באם בחקותי כו' ולא ויחל ובחנם האריך ב"י בזה בפי' דברי הטור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף יב
ג עד יום שלאחר תעניתם לא. דבתענית' לא נענו וברחמי שמים ירדו להם יום אחר: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ד בליל תעניתם כו'. לפי שאינם מתחילין להתענות אלא מעמוד השחר שזהו עיקר תענית: ש"ע סָעִיף יג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א וכל עט״ז משמע דתלמיד אע״פ שאין ת״ח ממש אפילו הכי חייב להתענות וקמ״ל דל״ת מה״ב יוהרא קמ״ל דאין זה יוהרא וממילא צריך להתענות והמ״א א׳ פירש דוקא ת״ח ממש א״י לפטור עצמו ותלמיד לחוד לית ביה יוהרא ורשות אם רוצה מתענה אבל שאר העם אף אם רצו לא דהוי יוהרא. ואף בזמן הזה דלית ת״ח מ״מ מתענין ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ומתחננים עט״ז כל ת״צ קורין בשחרית ויחל עסי׳ תקס״ו בזה ולמנחה בה״ב לדידן דרשו ועיין לקמן. כת׳ הר״מ ז״ל פ״א מהל׳ תענית מ״ע לזעוק ולהריע בחצוצרות הביאו המ״א ר״ס תקע״ו ותמה למה אין תוקעין היום יע״ש ועמ״ל בפרשת דרכים דרך מצותיך שהסמ״ג לא הביא מצוה זו לתקוע בעת הצרה יע״ש ובקרא (במדבר יו״ד בהעלותך) כתיב בארצכם י״ל ח״ל לא ובא״י גופא כשאין בידינו י״ל לא וצ״ע ועמ״מ פ״א מהל׳ תענית ומ״ל שם שהר״מ ז״ל כלל מ״ע א׳ לקרבנות ולצרה ותמהו שם למה לא מנה לב׳ מ״ע אחר שהם זמנים מתחלפים כמו שופר ר״ה ויובל ביוה״כ יע״ש ועיין בספר החינוך פרשת בהעלותך למדתי קצת תי׳ שהכוונה להם א׳ שאדם צריך כוונה גדולה בקרבן (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכוכב כמו שהורגלו מקודם לכן ועיין בר״מ ז״ל ונשאר ספרים טעם קרבנות) וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה׳ והיינו נמי כמ״ש בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים האדם חומר צריך התעוררות רב ולזה נצטוינו להריע בחצוצרות וכיון שהכוונה אחת מנה במ״ע א׳ כך י״ל קצת ושופר ר״ה ויובל ב׳ כוונות להם זה לחירות וזה לשבור לבינו ולשוב בתשובה ולזכור פקידת יצחק ותענית בחצוצרות ושופר בר״ה מש״ה א״ש. ואי״ה במ״א בר״ס תקע״ו יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף יב
ג עד עט״ז משמע כל שלעת ערב אחר צ״ה התחילו לירד גשמים אע״פ שעדיין לא אכלו ועודן בתעניתם שוב א״א הלל הגדול שהוא כ״ו כל״ח ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ד בליל עט״ז בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ קנ״ב הביאו הב״י משמע בבבל דוקא שאין מתענין מבע״י כמ״ש כאן בסעיף י׳ אין ת״צ בבבל ומש״ה לא התחיל התענית כ״א מעמוד השחר הא בא״י כה״ג באמצעות ואחרונות דמפסיקין מבעוד יום משמע אם ירדו בליל התענית אומרים הלל הגדול והמחבר לא משמע כך וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף יג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א ומתחננים. ובכלל זה הקריאה בויחל כמו בשאר תעניות. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב בתשמיש. אפי' אין רעב בעולם עדיין עסס"י תקע"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג מאכל. אבל של שתיה דיכולין לקנותו בע"ש לא. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד באירוסין. פי' שאין מארסין כלל. ב"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ה וישתו. ובמקום דשכיחי שכרות אומרים הלל ואח"כ אוכלין ושותין. וה"ה אם רצו רוב הציבור להשלים יאמרו הלל הגדול קודם אכילה ויתחילו משיר המעלות העומדין בבית ה' עד כ"ו כי לעולם חסדו עיין מ"א וחותמין מודים אנחנו לך על כל טפה כמ"ש סי' רכ"א ושוב א"צ כל יחיד לברך עיין מ"א: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א שמתענים בא"י. עס"ט: מתחילין כו'. שם מאן יחידים כו' ואר"ה יחידים כו': וכלי כו'. רמב"ם וכמש"ש ת"ר אל יאמר כו': ודין כו'. מתני' שם אוכלין ושותין כו' וכמו תענית יחיד כמש"ש י"ב ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב וכל העם כו'. ר"ל שאין מוציאין לרחובה של עיר וכן אין מוסיפין השש ברכות כמש"ש ט"ו ב' ואפי' בקמיית' ורמינהו כו' אר"פ כו' ושם י"ג ב' בג' תעניות ראשונות דליכא כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג עוד ג' כו'. הרמב"ם וטור וכרבי יוסי וכמ"ש הירוש' שם שמעון בר בא אמר אתא עובדא קומי ר' יוחנן והורה כר' יוסי כו' ע"ש: אא"כ כו'. כמש"ש באבל וכ"ש בת"צ דקיל כמש"ש: בעיר. שם: ומתפללים כו' ומתחננים כו'. כנ"ל ושם י"ג ב' ואב"א באמצעיתא נמי כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד שמתריעין בהן בשופר. אע"ג דבפ"ג דר"ה אמרינן מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום כו' אין ר"ל בתענית כפירש"י דהא אמרינן בפ"ק דתענית דבשופרות וכן אמרינן בירושל' קומי ר' יהושע תקעין ר"ל בשופר בתענית ר' יוסי בעי ויתקעון בחצוצרות ולא שמע הא דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ומ"ש מקום שיש חצוצרות כו' היינו במלחמ' ר"ן בפ"ג דר"ה. וכ"ד כל הפוסקים דלא כרש"י שם. בתפלת שחרית כו'. דע"כ בכל התפלות מוסיף דאל"כ מאי פריך שם י"ג ב' הני תשע כו' רק דבנעילה אינו אומר רק מה אנו כמו ביה"כ בסוף יומא וע' בטור בסי' תקע"ט: אותן כו'. דלכך מתירין עם חשיכה: המוכרות. כמ"ש מפני כבוד שבת: ואם יש כו' ואם יש כו'. הרמב"ם מפ' כ"ז אחמישי דלא כרש"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה ומיהו כו'. ירושלמי פ"א ותוספתא ספ"ב: ואסור. משום הולד וע' ס"ס תרי"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו כבר כו'. גמ' שם וכרבן שמעון בן גמליאל דרבי יוחנן סבירא ליה כותיה ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז אלא אם כן כו'. ירושלמי פ"א ופ"ד: אלא אם כו'. כמ"ש במ"ק כ"ג א' וע"ל סי' תקנ"א ס"ב בהג"ה ולצורך כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח מתענים וזועקים. ל' הרמב"ם ומפרש כל התרעה דגשמים וזרעים דפ"ג הכל בפה וצ"ע מ"ש מכל התרעה דשם דמפרש בשופר וכמש"ל בסי' תקע"ו וכ"כ הרמב"ם להדיא ובגמ' כללינהו עם שאר דברים כמש"ש ת"ר מתריעין על האילנות כו' ואסכרה כו' ומתריעין על הגובאי כו' וע"ש י"ד א' ועלח"מ שם: וכן אם כו'. הכל לשון הרמב"ם ומפרש פרס קרוב לו: וכן אם הגיעו כו'. גמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש דל"ג אפי': עד שיעבור כו'. כנ"ל ס"ו ובירושלמי פ"ג הלכה ב' תני מתריעין על האילן בפרס כו' מעתה אפי' יותר מכאן יותר מכאן מעשה נסים ואין מתריעין על מעשה נסים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט בד"א כו'. ירושלמי פ"א הלכה א' ואף דבגמ' ספ"א אמרינן דרבי פליג וקי"ל כרבי י"ל דלא פליג אלא לשנות מטבע של ברכה וכמש"ל סי' תקס"ו ס"ב מהירושלמי ע"ש: יחידים כו' ומפסיקים. כנ"ל ס"א: ושוהין אח"כ כו'. כמש"ל ס"ב הגיע ר"ח כו' והוא כמו ו' ימים אחר בה"ב של היחידים: כמו כו'. אמר כמו משום דבחדש חסר רק ה' ימים: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י ובגלל המטר. עמ"ש בסי' תקע"ו סי"ד: ס"ב א"א כו'. עמ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יא ס"יג אם כו'. עט"ז וא"א דנענו מחמת קבלה דא"כ אפי' קודם נמי וא"א אלא כשנענו מחמת תעניתם: ש"ע סָעִיף יג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)