שולחן ערוך, אורח חיים תרפח

סָעִיף א

א (א) המוקפים חומה מימות יהושע בן נון - כי בזמן מרדכי בעת הנס כתיב שהיהודים שבכל מקום נלחמו ביום י"ג ונחו ביום י"ד ועשו אותו משתה ושמחה ובשושן ניתן ליהודים להלחם עם העכו"ם גם ביום י"ד ולא עשו יו"ט עד ט"ו וכיון שבאותו זמן נחלקו לשני ימים ולכן כשקבע מרדכי ואסתר בהסכמת אנשי כה"ג לקבוע פורים לדורות חלקו ג"כ אותו לשני ימים והיה ראוי לתקן שכל עיר שהיא מוקפת חומה כמו שושן יהיה דומה לשושן לעשות בט"ו והיה ראוי לתלות הכבוד בשושן ולתקן שכל עיר שהיא מוקפת חומה מימות אחשורוש יקראו בט"ו אך כיון שא"י היתה חריבה באותו עת ויהיה לפ"ז עיירות המוקפות בחו"ל חשובות מהם וע"כ תקנו לכבוד א"י שכל עיר שהיא מוקפת מימות יהושע ב"נ יקראו בט"ו אע"פ שאין מוקפות עכשיו והשאר בי"ד לבד שושן אע"פ שאינה מוקפת מימות יב"נ אפ"ה קורין בט"ו מפני שבו נעשה הנס: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) ואפילו אין בהם וכו' - ויש מהראשונים שחולקין ע"ז וס"ל דבכרך המוקף חומה אם אין בה עתה עשרה בטלנין קורין בה בי"ד וביד אפרים מצדד דיש לחוש לשיטתם לקרות גם בי"ד: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) ועוסקים בצרכי צבור - פי' בבהכ"נ כן איתא בהדיא בגמרא וע"ש בפירש"י דהיינו שהם קבועין תמיד להשכים ולהעריב בבהכ"נ להתפלל ועיין בפי' המשנה להר"מ ובהר"ן: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) לאפוקי כשנודע וכו' - אבל מסתמא אמרינן שישב על דעת להקיפה אחר כך שכן דרך רוב המדינות המוקפין חומה דאפילו אם אין מקיפין אותה מתחלה עכ"פ מיישבין אותה ע"ד להקיפה אח"כ: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה (ה) הכפרים - וה"ה עיירות [נ"ח וכ"כ במאירי]: ש"ע סָעִיף ב

ו (ו) ובלבד שלא יהיו וכו' - זה קאי אדסמיך ליה דהיינו שהיה סמוך אבל נראה אפילו רחוק יותר ממיל הוי ככרך וי"א דבנראה ג"כ אינו נחשב לכרך אא"כ שאינו רחוק יותר ממיל: ש"ע סָעִיף ב

ז (ז) הואיל ונעשה בו נס - שהם נחו בט"ו כדכתיב בקרא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ח (ח) קורים בי"ד - מי שדינו לקרוא בט"ו אינו יכול לקרוא ולפטור לבני י"ד בי"ד וכן להיפך כיון שאינו מחוייב עתה בדבר [פר"ח] והפמ"ג כתב דבדיעבד אם בן כרך קרא לבן י"ד בי"ד יצא: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ט (ט) שהוא ספק - וטבריא צריך לקרות בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומה [גמרא] ובמדינות אלו בכרכין המוקפין חומה אין להסתפק שמא מוקפין מימות יהושע ב"נ לפי שהם מצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע: ש"ע סָעִיף ד

י (י) קורין בי"ד ובט"ו - ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם: ש"ע סָעִיף ד

יא (יא) ולא יברך - שהברכה אפילו במצוה של תורה הוא מדרבנן וא"כ בדבר שהוא ספק לענין הברכה הוא ספיקא דרבנן וכ"ש בזה שהוא מצוה של דבריהם לכו"ע א"צ ברכה ומה שמברך בי"ד משום דביום י"ד הוא זמן קריאה לרוב העולם כדלקמיה ור"ל דע"כ אפילו הוא מוקף חומה שדינו בט"ו אם קרא ביום י"ד יצא בדיעבד ולא הוי ברכה לבטלה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

יב (יב) בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ומפני שרבים מתקשים בסעיף הזה מוכרח אני להרחיב הדבור קצת ונבארו כפי מה שפירשוהו המגיד והכסף משנה וכן משמע מהגר"א. וצריכין אנו לידע שלשה דברים א) דאם הוא שייך לערי הפרזות אפילו יום אחד קרוי פרוז וקורא בי"ד וכן אם הוא שייך למוקפין אפילו יום אחד קרוי מוקף וקורא בט"ו ב) זמן קריאה הוא העיקר ביום וכיון שהיה בערי הפרזות בהתחלת היום י"ד קורא בי"ד וכן כה"ג לענין מוקפין ביום ט"ו ג) זמן קריאה שכותב המחבר היינו זמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן שיצא משם ועתה נבאר את הסעיף כסדר בכל פרט בפני עצמו. בן עיר שהלך לכרך אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר"ל בזמן קריאה של ט"ו דהיינו משהאיר היום לא יהיה שם כי יחזור משם קודם אור היום אף שלבסוף רואה שהוא מוכרח להתעכב שם גם על יום ט"ו מ"מ אינו נקרא בשם מוקף וקורא ביום י"ד בהיותו בכרך אבל אם בעת נסיעתו לא היה בדעתו לחזור מן הכרך אלא לאחר זמן הקריאה דהיינו בבקר של ט"ו שאז כבר הוא זמן הקריאה אז חל עליו שם מוקף וקורא עמהן ביום ט"ו ואפילו אם אח"כ חזר לעירו ביום ט"ו קורא שם אם לא קרא מתחלה בכרך. ועתה נבאר הסעיף לענין אופן השני דהיינו בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה דהיינו שיחזור משם בליל י"ד קודם שיאיר היום דהוא זמן קריאה ואף שלבסוף היה שנתעכב ולא חזר קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק לאחר זמן קריאה דהוא ביום י"ד בבוקר חל עליו חובת הקריאה של העיר וזה שאמר המחבר קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם [וע"כ אף שחזר באותו יום ובא לכרך צריך לקרוא באותו יום י"ד דהוא נקרא פרוז בן יומו] וכתב הט"ז דכ"ז דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום אבל אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר: ש"ע סָעִיף ה

יג (יג) ואם הוא במדבר וכו' - אפילו הוא מבני הכרכין א"ז בשם כלבו: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יד (יד) יום ט"ו וכו' - דאלו י"ד א"א לחול בשבת: ש"ע סָעִיף ו

טו (טו) אין קורין וכו' - דגזרו רבנן שמא ילך אצל חכם ללמדה איך לקרותה ויעבירנה ד"א בר"ה: ש"ע סָעִיף ו

טז (טז) המגילה בשבת - ואז יום השבת ח' לאדר הוא פרשת זכור ומפטירין פקדתי וגם בט"ו לאדר מפטירין פקדתי בכרכין [אבל בעיירות מפטירין בסדר השבוע] ושואלין ודורשין בו ביום בהלכות פורים כדי שיזכרו ענין היום וכשחל בחול יוצאין ע"י קריאת מגילה: ש"ע סָעִיף ו

יז (יז) ואומרים על הנסים - בשבת ולא בע"ש [שבאמת לכרכין זמנם בט"ו ולא בי"ד ורק משום גזירה כנ"ל הצריכו לקרות המגילה בע"ש ומ"מ אם אמר אין מחזירין אותו] וכן אין מוציאין בו ס"ת ולעיירות אומרים עה"נ בי"ד ולא בט"ו ועיר מסופק אם היא מוקפת מימות יב"נ אומרים עה"נ בשני ימים: ש"ע סָעִיף ו

יח (יח) ואין עושין וכו' - דאמרינן בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתוב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה [שבת] ששמחתו בידי שמים היא. וה"ה ממילא ששילוח מנות גם ביום א' בשבת. והנה מהר"ל חביב האריך להוכיח דבבלי שלנו אין סובר כן ודעתו שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעודה. והרדב"ז ח"א סימן קמ"ז פסק כהש"ע וכן הוא ג"כ דעת המ"א והקרבן נתנאל ות' מ"ב ח"א סימן מ"ב. והנה הפר"ח אוסר לטלטל המגילה בשבת מאחר שאין קורין בו אבל כמה אחרונים חולקין עליו ומתירין: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יט (יט) ואינו מוצא מגילה וכו' - דאם היה מוצא מחויב ליקחה ולקרות בי"ד: ש"ע סָעִיף ז

כ (כ) יקראנה בי"ג וכו' - בקיבוץ עשרה דשלא בזמנה בעי י' [ועיין במאירי דבדיעבד אף ביחיד יוצא ועיין לקמן ס"ס תר"צ במ"ב] אכן אפשר דסגי בקטנים הואיל והוא רק משום פרסומי ניסא. ועיין בר"ן שמסתפק לענין בני הכפרים שמקדימין לקרותה אי מחוייב לקרותה גם בלילה או די בקריאה דיום ופשוט דה"ה לענין מפרשי הים ויוצא בשיירא ומדברי הטור משמע קצת דצריך לקרות גם בלילה. ודע עוד דהא דהקילו לבני הכפרים או למפרשי הים הוא רק לענין קריאת המגילה אבל סעודת פורים וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יקיים אלא בזמנה: ש"ע סָעִיף ז

כא (כא) אפילו מתחלת החדש - דכתיב והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה וגו': ש"ע סָעִיף ז

כב (כב) חוזר וקורא אותה ביום י"ד - היינו בברכותיה דהא זמנה היא: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

כג (כג) קורא אותה בט"ו - ובלא ברכה דכבר עבר עיקר זמנה אבל מט"ו ואילך לא יקרא כלל דכתיב ולא יעבור. אם טעו וקראו הפרשיות והמגילה באדר ראשון צריך לחזור ולקרות בשני: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף א

א מימות יהושע בן נון. תקנו כן כדי לחלק כבוד לא"י: ש"ע סָעִיף א

ב מסתמא הוקפה כו'. שכן דרך רוב מדינות מקיפין חומה תחלה ואח"כ מישבין אותן עכ"ל הר"ן וקשה דזה הפך ממ"ש בסי' ת"א וסתם עיירות מוקפות לדירה וכתב הרא"ש בשם הר"מ דאין דרך להקיף מחיצה עד שיבנו הבתים תחלה ע"כ, ונ"ל דמשום זה ס"ל להר"מ כאן דבעינן ישב תחלה אדעתא שלא להקיפו וכו' כמ"ש הטור ע"ש ודעת רמ"א צ"ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ובלבד שלא כו'. מדהיפך לשון הטור ש"מ דסבירא ליה דהאי ובלבד קאי אדסמוך וכו', אבל נראה אפי' רחוק הרבה הוי ככרך כמ"ש בב"י ובמ"מ: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ד שהוא ספק. וטבריא צריך לקרו' בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומ' (גמ'): בח"ל יש כרכים שראוי להסתפק בהן (של"ה) ולבוש כת' דמדינות אלו אין להסתפק לפי שהם בצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע: ש"ע סָעִיף ד

ה קורין בי"ד ובט"ו. ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם (ש"ג כ"ה): ש"ע סָעִיף ד

ו ולא יברך כו'. הקשה הב"ח בשם רש"ל דיברך בשניהם מידי דהוי אשני י"ט של גליות וכו' ע"ש ול"ד דלק"מ דדוק' על מצוה שתקנו חכמים לעשות מספק מברכי' אבל מצות שאנו עושים מספק אין מברכין אפי' על ספק דאוריי' כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ז זמן קריאה. ועיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בליל' כמ"ש סי' תרצ"ב: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ח יום ט"ו וכו'. וביום השבת ח' לאדר הוא פ' זכור ומפטירין פקדתי [ב"י] וב"ח כ' כשם ר"ל חביב דבט"ו לאדר מפטירין ג"כ פקדתי ע"ש: ש"ע סָעִיף ו

ט אין קורין המגילה בשבת. ושואלין ודורשין בענינו של יום (טור גמ'): ש"ע סָעִיף ו

י ואין עושין סעודת פורים כו'. ור"ל חביב האריך בראיות שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעש' בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנו' הם מהסעוד' עכ"ל ב"ח ורדב"ז ח"א קמ"ז פסק כש"ע וכנ"ל דראיות דרלב"ח אינן מוכרחות וגם אין בנו כח לחלוק על הירושלמי וע' בגמ' דף ל' ע"א גבי עשייה וזכירה ועכ"פ מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגיל' כדאי' בגמ': ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יא יקראנ' בי"ג. בקיבוץ עשרה דשלא בזמנ' בעי' י' ועססי' תר"ץ ובהג"א מסופק אי סגי בקטנים (מ"צ): אם טעו וקראו הפרשיות והמגילה בראשון צריך לחזור ולקרותן בשני (בד"ה ד"מ ב"ח): ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

יב קורא אות' בט"ו. בלא ברכה (ב"י ש"ל): ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף א

א מימות יב״נ עמ״א עב״י דלא כהר״ן שאמר שלא יהיה גנאי לא״י ויראה דודאי לתנא דידן תקנו זכר לא״י שיהא חלוקין מפרזים ולא עשוי להיפך מוקפין מימות יהושע בן נון בי״ד להקדים ופרזים בט״ו ויהיה זכר לארץ י״ל שושן ע״כ ט״ו וחשיבות ט״ו שהיה הנס ביותר והרגו גם בי״ד כמ״ש הט״ז אות א׳ ולכן תקנו פרזים בי״ד ומוקפין מיב״ג בט״ו ואפ״ה פריך שפיר שושן כמאן כיון דעיקר חילוק פרזים ממוקפין נולד בלא שושן לחלוק כבוד לא״י משא״כ להר״ן עיקר חילוק מוקפין משום שושן וגם רבא איך אמר שאני שושן דמשמע מוקפין שפי׳ בט״ו והא אי לאו שושן אין לחלק כלל. בטור כתב כפרים מקדימין והאידנא הכל בי״ד אלא שהכרכים כו׳ מלת אלא קשה ואין לו ביאור לכאורה ובמשנה שפיר אלא שהכפרים לפירש״י ז״ל יע״ש: ש"ע סָעִיף א

ב מסתמא עמ״א ועפר״ח ולא הבינותי דלישנא דר״ן ורמ״א א״א לתרוצי כמהר״מ מרוטנבורג שכתבו מסתמא הוקפה ולסוף ישבה והיל״ל מסתמא ישבה על דעת להקיפה ודינה כהוקפה ולסוף ישבה. ומ״מ י״ל סתם עיירות בונים בתים ואח״כ מקיפין ומ״מ אין דר שם אדם עד שמקיפין תחלה כמ״ש התוס׳ דף ג׳ לענין שור איגר. ולהר״מ הקושיא של שור איגר לק״מ וכ״כ הפר״ח יע״ש. וא״י למה השמיטו הר״מ והטור והמחבר דשור איגר כפרזים בי״ד. והא דסעיף ד׳ כרך ספק קורין בב׳ ימים ולא הולכין אחר הרוב שיש ספק בקבלה ואי״ה יבואר לקמן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ובלבד עמ״א בטור כתב סמוך או נראה ובלבד כו׳ משמע דנראה נמי תוך מיל ובש״ע היפך וכתב נראה ואח״כ סמוך לומר בסמוך בעינן מיל הא נראה רחוקים הרבה נמי. ומ״מ בב״י בשם הר״ן דאין נראה שיהיו רחוק הרבה אלא מתחשב מתחומי העיר יע״ש וכאן לא הזכיר מזה כלל וצ״ע ודע דמ״ש הט״ז והכפרים הסמוכים הוא ל״ד ה״ה עיירות גדולות הסמוכים לכרך נידון ככרך כפירש״י ז״ל בריש מגילה עיר ועיר הסמוכה למדינה כו׳ ובר״מ ז״ל העתיק המימרא כצורתה כרך וכל הסמוך כו׳: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ד שהוא ספק ע׳ מ״א טבריא ספיקא דדינא ואע״ג כל ספק ותיקו בדרבנן לקולא מ״מ א״א שלא לקרות כלל עוקר בודאי מ״ע מד״ס וכ״ש למ״ש בתרפ״ו בשם הרז״ה ד״ק א״א בו ספק לקולא. וער״ן כתב דמדת חסידות הוא לקרות בטבריא בב׳ הימים כי ראוי לקרות בי״ד ושוב בט״ו הוי ספק דרבנן ולקולא: ש"ע סָעִיף ד

ה קורין עמ״א א״י למה השמיט הרב משלוח מנות נוהג בשניהם מספק ע׳ מ״ש בט״ז ועפר״ח: ש"ע סָעִיף ד

ו ולא עמ״א כוונתו בי״ד סי׳ כ״ח שור הבר מכסה בלא ברכה ודוקא מצוה שחייבו חז״ל בפרטות לעשות מספק כי״ט שני מברכין משא״כ היכא שלא אמרו בפירוש רק מכללא ככל ספק תורה לחומרא אין מברכין עליו ועש״ך י״ד כ״ח אות ז׳ דלא מטעם להתיר חלבו אלא שאין מברכין על הספק והא דתנן במשנה כו׳ מכסין דמו לאו שתקנו בפרטיי כן אלא מכללא דספק תורה לחומרא. ודמאי רוב ע״ה מעשרין כרבא פרק במה מדליקין כ״ג אלא דלא כאביי. ועיין ר״מ פ״ג ממגילה לכאורה כאביי ושאני י״ט ב׳ דלא ליזלזלו ביה ובמגילה ראוי שלא יברך כלל וכמ״ש הר״ן ז״ל ספק דבריהם לא בעי ברוכי אלא י״ל מ״ש הר״מ ז״ל הואיל ורוב עיירות קורין בי״ד טעם למה מברכין בי״ד למה אין מברכין בט״ו וכפי זה י״ל דסובר שפיר כירושלמי בן כרך שקרא בי״ד יצא עמ״ש בט״ז ד׳ ועסי׳ ס״ו בספק קרא ק״ש ומ״א שם כתב תי׳ הכ״מ דתקנה כך היתה ולשיטתיה כאן ועט״ז שם מ״ש כדמאי ר״ל כאביי שאמר דמאי ספק דבריהם הא ספק תורה מברכין ולשיטתיה כאן ועא״ר ופר״ח שם בשם הדרישה דכל שהוא מחויב וא״י אם עשה צריך לברך ה״ה כאן ושם הארכנו: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ז זמן עמ״א וכוונתו לתרצ״ב אות ב׳ דמברך ביום שהחיינו דעיקר מצותה ביום וער״ן בריש מגילה שהכפרים לא היו קורין בלילה כ״א ביום. ואם כוונתו לומר בלילהון לא יברך לא ליל י״ד ולא ליל ט״ו היה לו לפרש זה. והנה הר״מ ז״ל והמחבר כתבו דקורא בב׳ הימים ובלילהון דל״ת קריאת הלילה אין חובה כ״כ ודיעבד יוצא בשל יום לחוד ה״א בלילהון אין קורא כלל ספק דרבנן לקולא כמש״ל קמ״ל דבלילה נמי חובה לשיטתם כמ״ש בתרנ״ג דביום אין מברך שהחיינו. והר״ב שכתב שם דחוזר ומברך שהחיינו אפ״ה אודי כאן להמחבר דאף בלילה קורא ויראה לכאורה דעל של לילה לא יברך וכנראה ממ״א וכדכתיכנא, ובחידושינו כתבנו למ״ד אין קריאת הלילה חובה וכפרים לא היו קורין בלילה איך יברך וצונו. כתב הפר״ח דוקא עיר שיש לה עתה חומה הא לא״ה אין נכנס בגדר הספק ולעיל כתבנו דוקא ספק דינא כטבריא או ספק קבלה הא לא״ה לא. עיין א״ר אות ה׳ בשם הגהות אלפסי הוא נקרא דרך תמים דלא אמרינן קבוע כאן עד״מ ט׳ חניות מוכרות בשר שחוטה וא׳ נבילה ואחת א״י מה היא מוכרת לא נידון קבוע יע״ש שהאריך ויראה דקבוע ד״ת דוקא כשהאיסור ניכר במקומו משא״כ זה וא״ש קושיית הר״ש מקינון איך זורעין דילמא נחל איתן הוא קבוע כו׳ ומתרץ כאן משמע שמסופק אי זה הוי קבוע דכתב ואת״ל ספק שקול הוא היינו קבוע וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ח יום עמ״א דבט״ו ג״כ פקדתי יע״ש היינו לכרכין אבל עיירות מפטיר פרשת השבוע א״ר אות י״ג. כתב הא״ר שם מותר לטלטל המגילה בשבת דלא כפר״ח שאוסר. והביא ראיה מהניזקין יע״ש והנה יראה דמותר לטלטל וללמוד בה ולדרוש ממנה ברבים. ומ״ש בש״ע ואומרים על הניסים בט״ו לא בי״ד לכרכין ואף שבב״י הניח בצ״ע למה לא יאמרו על הנסים בע״ש מ״מ פסק להלכה דכרכין יאמרו על הנסים בט״ו. ועסי׳ תרצ״ג בי״ד אומר על הנסים לא בט״ו זה לעיירות וכרכין בט״ו לא בי״ד ועיר מסופק אומרים על הנסים בב׳ הימים דהב״י כתב דמה בכך דיאמר על הנסים ואחרונים כתבו דאסור אבל בספק אומרים בב׳ הימים נ״ל פשוט: ש"ע סָעִיף ו

ט אין ע׳ מ״א מגילה ו׳ א׳ ועתוס׳ שם הא כשחל בחול אין דורשין דקריאת מגילה הוי פרסום יותר וכ״מ בטור שכתב וכדי להזכיר ענינו של יום הא בחול לא ועסי׳ תכ״ט שואלין ודורשין בפסח היינו הטעם שבעבורו נצטוינו המועד ההוא דאי לדרוש הדינים הנוהגים קשה בפורים נמי יש לדרוש דינים הנוהגים ועמ״ש בתכ״ט בב״י ומ״א ופריי שם. ועיין מגילה הטעם שמא יעבירנו ד״א ורב יוסף אמר שעיניהם של עניים כו׳ והר״מ ז״ל נקיט הטעם כרבה דלא כרב יוסף ועיין בהגהות מיימוני ובתוס׳ מגילה ד׳ ב׳ דנ״מ בזמן המקדש ומ״מ לדידן אין נ״מ מזה. משלוח מנות דכתב הרלב״ח דנוהג בשבת ולא חיישינן בעיר שאין חומה עתה שמא יעבירנו דמגילה הטעם שמא ילך אצל בקי וער״ן בר״ה הקשה במילה ניחוש שיעביר האזמל ובחידושינו מגילה ד׳ ב׳ כתבנו מזה. ולרב יוסף אין קושיא דהא איכא למיחש שימנו מיום קריאה ויבוא לידי חמ״פ דיודעין משום שבת וכן לרבה א״ו דהך גזירה עדיף ליה ממה דימנו חמ״פ: ש"ע סָעִיף ו

י ואין עמ״א ועפר״ח פסק לעשות בשתיהן בשבת ויום א׳ וכן משלוח מנות בשתיהן ע׳ כאן ובתרצ״ה ומ״ש המחבר גובים מעות פורים בי״ד ומחלקין גמרא דף ב׳ ובמשנה ה׳ א׳ והב״י בשם מצא כתוב הוא לשאר דברים לא לגובים בו ביום ובאר הגולה אות ס׳ ציין על וגובין מצא כתוב צ״ע ועמ״ש וביום השבת הוי לציין ועד״מ וצ״ע ובחידושי כתבתי וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יא יקראנה עמ״א ושלא בזמנה בעשרה לעיכובא ויש לראות הואיל וקורא בלא ברכה יקרא בפחות מיו״ד אם אי אפשר למצוא עשרה וכ״כ הפר״ח בתר״ץ ס״א ומ״ש שם בט״ו בשבת קורין בי״ד בעשרה דוקא וה״ה בן עיר בי״ג במפרש לים ואי ליכא עשרה קורא בלא ברכה הא בעשרה נמי קורא בלא ברכה כמ״ש כאן ואי דקאי בט״ו בשבת לכרכין לאיזה צורך כתב בן עיר בי״ג בעי עשרה הא בלא ברכה אף אי ליכא עשרה קורא ולכתחלה אף בזמנה. ולהמ״א כאן י״ל בדוחק דס״ל בי״ד כשיש לו מגילה קורא בלא ברכה וזה כשקרא בי״ג בעשרה ודוחק דא״כ היה להמ״א לפרושי מ״ש בהג״ה דנזדמנה לו מגילה בי״ד דקורא בלא ברכה והפר״ח והט״ז אות ט׳ דקורא בברכה ועא״ר י״ו ומ״ש המ״א דבהג״ה מסופק אי סגי בקטנים עססי׳ תר״ץ דגם בנשים מסופק המחבר שם ע׳ מ״א שם אות כ״ד ואי״ה באות י״ב יבואר עוד: אם הולך לדרך וקורא בי״ג י״ל דקורא בעצמו ואין אחר מוציא אותו דכל שאין מחויב בדבר ומיהו יש מחלוקת די״א דבן עיר היה קורא לכפרים. ואם טעו בפרשיות יקראו בשני כ״ה בבדק הבית ועד״מ וב״ש אה״ע דהר״ב לא ראה בדק הבית של בית יוסף ויראה ה״ה הפיוטים והיוצרות יחזרו ויאמרו בשני: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

יב קורא עמ״א ועט״ז אות ט׳ ובא״ר ט״ו בברכה דב״י בשם ש״ל כתב אם אדם מסופק יקרא בלא ברכה אבל לדינא סובר דיקרא בט״ו בברכה יע״ש ומ״מ נראה דיקרא בלא ברכה דספק ברכות לקולא ובן כרך שיצא לדרך בי״ד קורא בי״ד עב״י וכל אלו קורין ביום ולילה כבזמנה עב״י וע׳ בטור כאן. עט״ז ד׳ מה שאין קורין מספק ב׳ הימים ותי׳ המרדכי דלא יעבור כתיב וא״ר א׳ בשם הכל בו דספק דרבנן וי״ל ד״ק הוי כד״ת. ואבודרהם תי׳ דממ״נ יוצא אם הוא י״ג כו׳ וקשה דבן עיר שקרא בי״ג צריך לקרות בי״ד בברכה כמבואר כאן וי״ל. ובחנוכה תי׳ דהוי דרבנן יע״ש: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף א

א (ס"ק א) מימות כו' לחלק כבוד לא"י הם דברי הרב"י וז"ל כיון דמצוה זו הוקבעה בזמן חורבנה של ארץ ישראל ראו חכמים שבאותו דור לעשות זכר לא"י בנס זה וכדאמר פ"ב דר"ה דאית לן למיעבד זכר למקדש. ולפיכך תקנו שמוקפים חומה מימות יהושע בן נון יקראו בט"ו ושאר עיירות בי"ד. ואלו לא הוי מחלקים ביניהם לא היה לא"י זכר בנס זה עכ"ל: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) מסתמא כו' וסתם עיירות מוקפות כו' ר"ל שכתב דחפצי הגוי קונין שביתה במקומן. ואם הוציאן גוי חוץ לתחום שביתתן והביאן לעיר המוקפות לדירה. אעפ"י שאין להם כ"א ד' אמות כדין היוצא חוץ לתחום. מ"מ כל העיר הואיל ומוקפות לדירה נחשבת כד"א ועז"א וסתם עיירות מוקפות כו': ונ"ל דמשום זה כו' דמ"ש הר"ן דסתמא הוקפה ולב"י הוא מהכרח קושייתו. דאיך נדע בח"ל איזה עיר הוקפה ולב"י לקרות בה כדין כרך או עיר. בשלמא בא"י שישיבת גוים בימי יהושע לא מיקרי ישיבה וכיון שבאו אח"כ ישראל וישבו בה וכבר הוקפה קודם שישבו בה ישראל ה"ל הוקפה ולב"י. אבל בח"ל דתלי' בישיבת גוים איך ידענו שהוקפה ולב"י. וע"ז תי' דאזלי' בתר רובא. ורוב עיירות הן הוקפה ולב"י. אבל הר"מ לשיטתי' דס"ל לעיל בסי' ת"א להיפך דסתם עיירות הם מוקפות לדירה היינו ישבה ולבסוף הוקפה והדרא קושית הר"ן לדוכתיה ולכך הוכיח הא דבעי' במגלה הוקף ולב"י לאו דוקא ה"ה בישבה תחלה אלא שהיה דעתם תחלה בשעת ישיבה להקיפה מיקרי הוקף ולב"י דבתר מחשבתם אזלי'. וא"ש קו' הר"ן דרוב עיירות דעתם בשעת ישיבה להקיפה ומקרי הוקף ולב"י: ודעת רמ"א צ"ע. ר"ל שכתב מסתמא הוקפא ולב"י. דהם דברי הר"ן. מלבד דלעיל בסי' ת"א. פסק כדברי הר"ם דסתם עיירות הם מוקפי' לדירה והוא ההיפך ממ"ש כאן. אלא דגם פה סתר א"ע מדכתב המחבר או שישב תחלה ע"ד להקיפה כו' והם דברי הר"ם הנ"ל הוא מהכרח קושי' הר"ן דבח"ל איך נדע אם הוקפה ולב"י וכנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל דסתם עיירות לא הוי הוקפה ולב"י כמ"ש הר"ן אלא אדרבא סתם הוי מוקפות לדירה. ולזה צ"ל דסגי במחשבה שדעתם להקיפה וכן הוא סתם עיירות כנ"ל. וא"כ רמ"א שכ' מסתמא הוקפה ולב"י והם דברי הר"ן ליישב קושיא הנ"ל. א"כ מנ"ל דינו שלהר"ם דאם דעתם להקיפה סגי. דהא השתא קושית הר"ן מיושבת בלא"ה. וא"כ ניהו דדינו של הר"ם אמה דסתם עיירות י"ל דין מוקף אמנם מטעם דסתם ישבו ע"ד להקיפה לדעת הר"ם אבל לשונו שאמר סתמא הוקפה ולב"י והם דברי הר"ן צ"ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ג) ומלבד כו' מדהיפך כו' ר"ל דבטור כ' וכן הכפרים הסמוכים אפי' אין נראים כו' או שנראה עמהן אפי' אין סמוכים כו' ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל עכ"ל. ומשמע דגם בנראה עמו בעי' שיהיה שלא יהיה רחוק ממיל. דהא האי ובלבד שלא יהיה רחוקים כו' ודאי אדסמיך לי' קאי. ובגמ' משמע דסמוך ואינו נראה בעי' שלא היה רחוק מיל ואי נאמר דהאי ובלבד שלא כו' שכ' הטור קאי אתרווייהו בין על נראה ובין על סמוך. א"כ לאיזה ענין הוזכר נראה דאינו מעלה ומוריד. דהא בין נראה ובין אינו נראה בעי' מיל ועמ"ש הרב"י ליישב. ולכן היפך פה בש"ע והקדים דין נראה ואח"ז דין סמוך אעפ"י שא"נ ובלבד כו'. אם כן קאי האי ובלבד כו' אסמוך אף על פי שא"נ דסמוך לו אבל נראה אע"פ שהוא רחוק הרבה כפשטא דתלמודא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ד (ס"ק ד) שהוא ספק כו' אם הים כו' דטבריא מוקפת חומה מימות יב"נ אלא מצדה הים חומתה ונסתפקו בגמ' אי מעלת החומה נדונה עי"ז ככרך הואיל והחומה מגין מן האויבים א"כ גם הים מיקרי חומה דהא גם הים מגין או משום דהחומה מכסה בני העיר מעין האויב ויכולים להטמין א"ע במחבואה משא"כ ים דמגלי וא"א להחבא וא"כ אין לים דין חומה: ש"ע סָעִיף ד

ה (ס"ק ו) ולא יברך כו שתקנו חכמים כו'. ר"ל וא"כ מברכים על התקנה שתקנו חז"ל ואמרי' וצונו: משום דכתיב לא תסור כו' או מטעמי אחרינ' דאמרי בשבת דף ך"ג ע"א ע"ש לענין י"ט שני: כמ"ש בי"ד. לענין כוי שהוא ספק חי' ובעי כיסוי מפני שהוא ספק דאורייתא ואעפ"כ אין מברכים על הכיסוי ע"ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ו (ס"ק ז) זמן כו' ועיקר כו' דע דלשון זה שכ' הרב"י בש"ע פה הוא לשון הרמב"ם: ולאשר בדברי הש"ס נחלקו רש"י ורא"ש בפירושו. אמנם ה"ה מפרש לשון הרמב"ם כפירש"י וכיון שהרב"י העתיק לשונו ודאי גם הוא פסק כרש"י. וגם בספרו הארוך הבי' בשם הר"ן שגם הרי"ף מפרש כרש"י וזה דרכו של הרב"י במקום שהרי"ף ורמב"ם שוין לפסוק כוותם אף שהרא"ש חולק כמ"ש בהקדמתו ולכן אציע פה דעת רש"י בן כרך שהלך לעיר. ודעתו לחזור כו' ר"ל בשעה שהחזיק בדרך (כן פי' הרי"ף. וכמ"ש הרא"ש בשמו) לחזור ביום י"ד קודם שיאיר היום. א"כ אף שבליל י"ד יהיה בעיר מ"מ כיון דעיקר קריאת המגלה הוא ביום לא חל חובת קריאת העיר עליו ונשאר לידון כבן כרך. אף שנתעכב אח"ז בעיר גם ביום י"ד מ"מ אזלי' בתר מחשבתו ראשונה בשעה שהחזיק בדרך וה"ה כבן כרך. ובזה גם הרא"ש מודה. אבל אם לא היה דעתו לחזור קודם שיאור היום וגם באמת נתעכב בעיר בתחלת היום דתרתי בעי' מחשבה ראשונה וגם שקיים מחשבתו ונשאר שם כ"כ הלחם משנה אז נידון כבן עיר וקורא עמהם. ובן עיר שהלך לכרך והיה דעתו לחזור ביום ט"ו קודם שיאיר היום. אז ביום י"ד קורא כדין בן עיר אף שהוא בכרך. אבל אם היה דעתו להתעכב בכרך בתחלת יום ט"ו ואז לא יקרא ביום י"ד אלא ימתין עד ט"ו לקרות כבן כרך (והעיקר תליא במקום שהלך שמה) אמנם כ' הר"ן הביאו הרב"י בבן כרך שהלך לעיר ודעתו להתעכב בתחלת יום י"ד וגם נתעכב שם דקורא כבן עיר. אם אח"ז חזר למקומו לכרך בט"ו קורא גם בט"ו: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ז (ס"ק ט) אין קורין כו' ושואלים כו' קמ"ל אף דאין קורין משום שמא יעביר המגלה ד"א בר"ה אבל בדרשה לא גזרי' כ"ה בגמ' דף ד': ש"ע סָעִיף ו

ח (ס"ק י) ואין עושים כו' ועיין בגמ' כו' גבי עושים כו' וזו היא ראיית הרלב"ח דאי' התם י"ד שחל בע"ש. רב אמר קורין פ' זכור בשבת שלפני ח' אדר דכ' הימים האלה נזכרים ונעשים. לכן בעי' זכירה דהיינו פ' זכור שהוא זכירת מעשה עמלק תקדם לעשיה דהיינו פורים כמו שהקדים הכתוב זכיר' לעשי': ושמואל אמר קורין פ' זכור למחר בשבת שהוא ט"ו אדר דכיון דאיכא מוקפים דעבדי בט"ו זכירה ועשיה בהדדי קאתי ושפיר דמי. וע"כ מה דאמר שמואל כיון דאיכא מוקפי' דעבדי בט"ו אינו ר"ל קריאת המגלה. דהא ט"ו שחל בשבת קורין המגלה בע"ש וכמ"ש פה בש"ע. אע"כ צ"ל דר"ל הסעודה עושים עכ"פ בשבת וזה מיקרי עשי'. ועז"א עשי' וזכיר' בהדדי אתי. עכ"פ מוכח דהסעודה צ"ל בשבת. ומ"ש מ"א לעיל דאין ראיית מהרלב"ח מכרחת אפשר ר"ל. דאע"ג דהסעודה היא ביום א' מ"מ כיון דאינה אלא לתשלומין ליום השבת מיקרי בהדדי קאתי אף דלפי האמת קדמה הזכיר' וכמ"ש הפר"ח ע"ש. או ר"ל הואיל וקורין בשבת פ' ויבא עמלק ואומרים על הנסים מיקרי עשי' בשבת. דהא גם על סעודת שבת כשמברך בהמ"ז מזכיר על הנסים אם שלא יצא ידי סעודת פורים משום היכר' שיהיה ניכר שעושה לשם פורים מ"מ סועד בפורים ועול' קצת לפורים דהא מזכיר על הנסים בבהמ"ז: ועכ"פ מתנות לאביונים כו' כדאי' בגמרא דעל הא דאין קורין המגלה בשבת אמר רבה הטעם גזר' שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה. והיינו טעמא דשופר. וה"ט דלולב דלא דחי שבת. ור' יוסף אמר משום שעיניה' של עניים נשואות למקר' מגלה. שיודעים שבעת קריאת המגלה נותנים מתנות לאביונים ואם כן כשיקראו בשבת ולא אפשר לשלוח מתנות בשבת ששולחים עפ"י הרוב מעות יצטערו העניים אף שיודעים שהיום גורם. מ"מ או יתייאשו מן המתנות. או מ"מ הו"ל תוחלת ממשכ' מחלת לב. ותני' כוותי' דר' יוסף משמע דהכי קי"ל אף דכללא רבה ור"י הלכתא כרבה מ"מ מדתני' כוותי' דר"י ראוי לריסוק כמותו. וגם אפשר דרבה מודה בזה לר"י ואמר טעם שמא יעבירנו שהוא טעם כולל גם לשופר ולולב וכדסיים רבה וה"ט כו': ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ט (ס"ק יב) קורא בלא ברכה. וכן הסכים הפר"ת ודלא כט"ז ס"ק ט' אבל מ"ש הט"ז שם דמ"ש רמ"א בסעיף ז' מיהו אם נזדמן לו כו' וחוזר וקורא אותה בי"ד כו' שר"ל שבי"ד מברך על הקריאה. בזה גם הפר"ח מסכים הואיל וקורא עכשיו בזמנו ראוי לברך ע"ש: ודע שכ' הפר"ח בסי' זה דאין לטלטל המגלה בשבת. ואייתי ראיה מדאי' בגיטין דף סמ"ך ע"א דספר שכתובים בו הפטרת אין קורין בו. משום דצריכים לכתוב כל הנביאים שלימים. (אלא דעכשיו הותר' משום עת לעשות ועיין במ"א ר"ס רפ"ד) ומה"ט אמרי' התם דאין מטלטלים אותן בשבת. וס"ל לפר"ח ה"ה מגלה כיון דאין קורין בו. אין מטלטלים אותה. ומזה נשתרבב המנהג לדידן כשחל פורים ביום א' להביא המגלה לבה"כ מע"ש. דס"ל דבשבת אסור לטלטלה כמ"ש הפר"ח. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי הפר"ח. דמה ענין מגלה לס' הפטרת. בשלמא הפטרה דאין קורין בו בשבת כלל. ואיננה ראוי לשום דבר דהא א"א ללמוד ממנו וגם אין תורת כלי עליו לכך אין מטלטלים אותה. אבל מגל' ניהו דאין קורין בו בשבת לצאת בקריאה זו מ"מ הלא שואלים ודורשים בה ולמה תגרע מגלה משאר ספרי הנביאים. ואף לדעת הפר"ח י"ל דוקא לדידהו כשחל יום ט"ו בשבת. דזמן קריאה הוא ואעפ"כ אין קורין בו. משא"כ לדידן כשחל י"ד ביום א' ושבת הוא י"ג אדר ואינו זמן קריאה כלל ודאי יש למגלה דין כל הכתובים ונביאים. וא"כ בכל השבתות השנה יהיה אסור לטלטל מגלה וזה ודאי לא יעלה על הדעת ומה בין שבת י"ג אדר לשאר שבתות. אמנם יש זהירות להביאו לבה"כ מע"ש דאם יביאנו בשבת לעת ערב הו"ל כאלו מכין לחול וכמ"ש מ"א בסי' תרס"ז בשם מהרי"ל דאין לחפש הס"ת משבת לי"ט ע"ש. אלא דלפ"ז אין להביא בשבת לעת ערב סידור התפלה להתפלל בה בליל מ"ש. ואם נאמ' דראוי לקרות בו מעט מבע"י ה"ה די"ל כן במגלה דיש ללמוד הימנה קצת ביום ורפיא בידי: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א כרכין המוקפים חומה. הקשה הר"ן למה חלקו מצוה זו לימים חלוקים וקבעו יום מיוחד לפרזים משא"כ בשאר המצו' ותי' שלא נחו בשוה וכמ"ש ב"י והקשה ב"י על תי' הר"ן מדפרכינן בגמ' אלא שושן כמאן עבדא כו' הא כל עיקרן של מוקפין לא עבדו בט"ו אלא להדמות לשושן ורבא מאי קאמר כו' ולפע"ד אין כאן קושיא כל עיקר דהרב"י הבין דמאי דפריך שושן כמאן עביד היינו דלא כמוקפי' ודלא כפרזין דאלו כמוקפין בעינן מימות יהושע ושושן לא ידעי אי מוקפת מימות יהושע ולא כפרזין דקורין בי"ד ושושן בט"ו מ"ה הקשה ב"י קושיות שלו אבל הר"ן לא פי' כן אלא דכשהקש' המקשן שושן דעביד כמאן הוקשה לו באמת גם על המוקפין דהם תלוים בשושן אלא דקשה ושושן עצמו במאי תלוי והיינו כמאן פי' ממי למדו לעשות בט"ו ממילא קשה גם על המוקפים שתלוים בשושן ותי' רבא הואיל ונעשה בו נס ההריגה ביום י"ד ונחו בט"ו ע"כ קבעו שם בט"ו וא"כ כשיש חילוק בין שושן לפרזים סברא לדמות כל המוקפים לשושן ופרזים לשאר עיירות שהיו בזמן ההוא אלא שהי' ראוי לחלק במוקפין מן אחשורש בזמן שהי' הנס אלא דהי' א"י חוץ לחיוב הקריאה כמוקפין והם רצו שלא לעשות זילותא לא"י שהית' חריבה בימים ההם וכדי לכוללם לשושן שהי' הנס ביותר וראוי לתת לא"י כל מעל' שאפשר ע"כ תלוי במוקף מיהושע ממילא גם א"י יהי' לו מעלה דשושן ומזה נמשך החילוק דמוקפין לאין מוקפין. וז"ש הב"י בשם הרמב"ם ולמה תלוי הדבר בימי יהושע כדי לחלוק כבוד לא"י כו' ויהיה לזכרון לא"י בנס זה עכ"ל פי' דע"י שיראו הדבר הזה שתלאו במקדש ולא באחשורוש כמו שהי' ראוי וישאלו ע"ז וישובו ע"ז שעושין כן לכבוד א"י כנלע"ד נכון ביאור דברי הר"ן בלי ספק. והרב"י טרח בחנם לתרץ בע"א ולומר שעשו לזכרון שבח א"י בנס זה והוא תמוה דא"כ קשה גם בנס דחנוכה ה"ל לתקן איזו דבר לנס בשביל א"י וכמ"ש הר"ן בתחלה מ"ש משאר המצות: ש"ע סָעִיף א

ב אבל מסתמא הוקפה. לכאורה קשה ממ"ש בסי' ת"א בסי' שצ"א וסי' שכ"ה וסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותה ולק"מ דהתם לא קפדי' אלא שיהיה היקף לדירה דהיינו לאפוקי מבצר שאין ההיקף שלו לדירה אלא לצורך מלחמה ובזה אמרינן דסתם עיירות בהתחלתה בונים איזה בתים דרך עראי תחלה והכנה בעלמא ואח"כ מקיפין חומה ואח"כ מיישבין אותה בבנינים הרבה והוה שפיר הוקפה ולבסוף ישבה כי הבנינים הראשונים לא היו רק התחלה בעלמא וה"ה נמי כאן אנו הולכים אחר ההקפה שתהיה קודם לישיבתה ואין הולכים אחר התחלת הבנינים כיון שעיקר הישיבה הוא אח"כ נמצא דמ"ש בסי' ת"א שתחלם בונין בתים היינו ההתחלה בעלמא שלא בא רק לסימן שיהי' כאן עיר. ומ"ש כאן שמן הסתם הוקפה ולבסוף ישבה היינו עיקר ישיבת וקביעת מקום היא אח"כ וכן מדוקדק לשון של הר"ן כאן בב"י שכ' שכן דרך רוב המדינות מקיפין חומה תחלה ואח"כ מיישבין אותה עכ"ל הרי שזכר ל' ישוב ולא בנין בתים שהישוב הוא עיקרי הבנינים לרובן כנלע"ד ברור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ובלבד שלא יהיו רחוקים כו'. בגמרא אי' שיעור זה ופירש"י דאסמוך קאי דמפרש עד היכן נקרא סמוך משמע דבנרא' ואין סמוך לא נתנו שיעור אלא כל שנרא' אפי' מרחוק דאל"כ אלא גם בנראה בעינן שיעור לא ה"ל להזכיר נראה אלא סמוך לחוד דהא הכל תלוי בסמוך דהיינו תוך מיל אבל מלשון הטור ורמב"ם משמע דקאי גם אנראה וכבר תמה הרב המגיד על הרמב"ם מכח קושיא שזכרנו והוצרך להגיה בדבריו בענין דלא קאי רק אסמוך לחוד כמו לרש"י והב"י האריך בזה בדרכים שונים והנלע"ד מחוורתא הכי הוא דנתנו שיעור מיל לקרקע שוה שבין עיר לעיר אבל לא השיפוע שיש בהר שהעיר יושבת עליו וע"ז אמרו שיעור אפי' בנרא' שאע"פ שאין אנו חושבין השיפוע מ"מ צריך שבקרקע השוה לא יהיה יותר ממיל וזהו בהר שאין אנו חושבין המיל רק עד קצה ההר שהעיר יושבת בראשו דאנו חושבין כל ההר להעיר כיון שע"י ההר נרא' הכרך לעיר הזו וע"כ אין חושבין השיפוע אבל ביושב בעמק אנו חושבין גם השיפוע דאין כאן רק מעלת סמוך ע"כ יהא סמוך ממש להכרך לא יותר מהשיעור. ואוכיח לך חילוק זה מן הסוגיא דאיתא בשלמא נראה אע"פ שאין סמוך משכחת לה בראש ההר אלא סמוך אע"פ שאין נראה היכי משכחת לה א"ר ירמיה שיושבת בנחל ותמו' לי מעודי דקארי ליה מאי קארי ליה למה היה ניחא לו טפי בהר וכי לא ידע שכך נוכל למצו' בעמק כמו שנמצ' בהר עד שבא ר"י ופתח לו פתח זה ולפ"ד נתיישב זה בס"ד דהוקש' להמקשן בשלמא בה דהוה המעלה מצד שהוא נראה שפיר דאין אנו חושבין השיפוע של הר דהוא הגורם הראיה כמ"ש אבל בסמוך ואין נראה קשה היכי משכחת לה אם יושבת בעמק ויש שם שיפוע עד למט' ודאי צריך אתה לחשוב גם השיפוע לשיעור מיל דהא אין מעלה לאותו שיפוע וא"כ צריך אתה לו' שהעיר עם השיפוע היא תוך השיעור וע"ז ק' הא ודאי נראית הכרך להעיר אם היה באופן זה דהיינו תוך שיעור המיל וע"ז מתרץ ר"י בנחל פי' שיש עמק בלי שיפוע אלא כעין מחיצ' שוה מלמעלה למטה ולמטה יושבת העיר ואין הכרך נראה לו כי הוא יושב למעל' מצד המחיצה ומותר שישיבת העיר הוא עכ"פ סמוך תוך מיל וראי' לזה שנחל פי' כך מפסוק ואת הנחלים ארנון שפירש"י שם שהיו כעין מחיצות מזה ומזה והנחל עמוק ביניהם והוא כעין שזכרנו: וניחא לי עוד מה שהוקשה לי בגמ' בברייתא עד כמה אמר ר' ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קמ"ל דשיעור מיל כמה הוה כמחמתן לטבריא וק' טובא אטו לא ידענ' שיעור מיל אלפים אמה וכל מסכת שבת מלא מזה ולפי דעתי יתיישב שפיר דטבריא היתה יושבת בעמק כמו שפירש"י בפ' כ"כ יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא לפי שיושבת בעמק ויש חושך מבע"י ובזה קמ"ל דשיעור מיל לענין מגיל' הוה אם הקרקע בשיפוע כמו שיש מחמתן לטבריא ובזה ניחא הכל בס"ד ואל יראה בעיניך דוחק מה שכלל שיעור מיל בנראה ובסמוך בחדא מחתא מ"מ הדברים נראים לחלק בסברא פשוטה כמ"ש מילתא בטעמא כנ"ל נכון בס"ד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ד כרך שהוא ספק. כ' רש"ל ותימה ולמה אין מברכין עלי' בב' ימים כשאר ספיקא דיומא לענין ברכה ודוחק לחלק בין יו"ט דאוריי' למגילה דרבנן בשלמא בלא ספק היקף ליכא להקשות אמאי לא נקרא המגילה בי"ד וט"ו משום ספיקא דיומא כשופר ולולב דכבר תירץ המרדכי משום דכתיב ולא יעבור מאחר דאין בקיאין בקביעא דירחא אבל בספק ממש לא שייך לו' ולא יעבור דשמא היום עיקר זמנה ול"ל למיחש לספק ברכה לבטלה יותר מספיק' דיומא לענין י"ט ויש לחלק דהתם קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה מכח ספק דאם לא תנהוג בו קדושת היום אף לענין ברכ' א"כ אתה עושיהו חול ועוד קדושת היום תלוי בב"ד והם כך קבלו עליהם עכ"ל. ושני התי' אין הקושיא מתורצת בהם דהא גם גבי מגיל' יש בו קדושת היום לענין כל הדינים התלוים בפורים וגם על התירוץ הב' קשה על הב"ד גופיה למה לא קבלו עליהם בשוה ונלע"ד לתרץ קושייתו דשאני גבי י"ט דיש צד א' לו' שלא יקיים מצות י"ט כלל דאם היום השני קודש לא יועיל מה שנהג אתמול קודש כי חול היה ע"כ מן הספק צריך לנהוג גם ביום השני קודש וכן להפך. אבל במגילם מצינו בלא"ה הרבה זמנים דיש למגילה דהיינו י"א י"ב י"ג וילפי' לה מדכתי' בזמניהם הרבה זמנים יש וגם במקום שעושין בט"ו מקדימין כגון אם חל בשבת. ויש בב"י בשם הירושלמי כל החודש עד ט"ו כשר למגילה וא"כ אפי' באותו צד שתאמר שביום ט"ו עיקר החיוב מ"מ מועיל מה שקראו בי"ד דמצינו בלא"ה קדימה לענין זה ע"כ אין חשש גמור וסגי בי"ד כיון שהיא לרוב העולם וזה נכון לע"ד: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה. פי' של י"ד. וילפי' לה מדכתיב ע"כ היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה ליה למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו קרוי פרוז. וממילא נמי מוקף בן יומו קרוי מוקף: ש"ע סָעִיף ה

ו ונתעכב ולא חזר כו'. שיטת הרא"ש והטור היא דהולכין אחר הדיעה שלו בלכתו ממקומו ושניהם שוין ממש דבן כרך שהלך לעיר ודעתו להתעכב שם עד שיאיר היום של י"ד וכן הוה שנתעכב שם בתחלת היום חל עליו חובת הקריאה של העיר והוא פרוז בן יומו אבל אם חזר למקומו שהי' כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב תחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר. ובן עיר שהלך לכרך ודעתו להתעכב שם בתחלת יום י"ד וכן הוה שנתעכב שם לרש"י אין זה מועיל לו' שיהיה כבן כרך שהרי הוא יושב בטל שם ואין שם קריא' ואין מה שיחול עליו. ע"כ חייב לקרות כעירו. אבל להרא"ש והטור גם בזה נסתלק ממנו מנהג עירו ביין שבשעה שמתחלת זמן הקריא' של עירו אינו שם והוא היה בדעתו להיות בכרך ע"כ אפי' חוזר לעירו בי"ד קורא בט"ו כיון שנסתלק ממנו חיוב שלו בהתחלתו נתבטלה כולה וזהו נקרא מוקף בן יומו והב"י והכ"מ כתבו שלפי שיטה זו לא דמי פי' דפרוז בן יומו עם פי' מוקף בן יומו דהא מוקף בן יומו פירושו דאיבד את יום עירו שהוא יום י"ד דהיינו שהיה בדעתו להתעכב שם ביום י"ד נקרא מוקף ונסתלק ממנו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו פי' שנתעכב בעיר ביום י"ד שהוא יום קריא' מקום שהלך לשם וחל עליו חובת קריאת יום זה עכ"ל ולא הבנתי שיחתו דמה חילוק יש ביניהם דבשניהם בעינן שבשע' הליכתו ממקומו יהי' דעתו להתעכב במקו' שילך שם בהתחלת יום י"ד וכן הוי בזה נשתנה כל א' ממנהג מקומו אלא שאין הטעם שוה דבבן כרך הוי הטעם שחל עליו בי"ד חובת העיר כיון שקוראין אז ובבן עיר הוי טעמא ג"כ כיון שהיה בדעתו להתעכב שם בעת ההתחל' בכרך ממילא נסתלק ממנו דין מקומו וגם דברי הרמב"ם שהוא סעי' זה נרא' לכוין ע"ד זה דאם לא היה בדעתי לחזור אלא לאח' זמן הקריא' פי' אחר קריא' של י"ד ממילא חל חובת הקריא' של העיר על בן הכרך ובן עיר נסתלק ממנו חובת קריא' שלו ע"כ קורא כל א' עם אנשי המקום שהוא שם דהיינו בן כרך קורא בי"ד כפי המקום אשר הוא שם ובן עיר קורא בט"ו במקו' אשר הוא בשעת הקריאה של י"ד והיינו אפי' חזר למקומו אחר הסילוק יקרא בט"ו וכיון שלא זכר הרמב"ם דבר זה בפירוש דאפי' חזר למקומו נרא' דס"ל דחייב להתעכב בכרך עד ט"ו ויקרא עמהם ולפי"ז יתיישב שפיר טפי ל' אנשי המקום אשר הוא שם דהיינו דתמיד קורא עם אנשי המקום הן הבן עיר בט"ו בכרך הן הב"כ בי"ד בעיר והא דתלי העיכוב בהתחלת היום י"ד אחר זמן הקריאה כפי' ל' הרמב"ם קשה למה לא ניזיל בתר קריא' הלילה שאם היה בדעתו של ב"ע להיות כל הלילה בכרך עם התחלת היום וכן עשה ממילא נסתלק ממנו חובת קריאת הלילה כמנהג עירו ואפש' דהרמב"ם נתכוין באמת על קריאת הלילה דהוא כל הלילה וכן קשה על הטור שכתב אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובת מקומו נסתלק ממנו קריאת של מקומו וגם בגמ' לא הזכיר רבא אלא דעתו לחזור בליל י"ד ולא זכר מקצת היום ונראה דהטור נמי נתכוין לומר שדי בזה דאם נתכוין להתעכב שם כל הלילה לחוד אלא דשיעור קריאת הלילה אפשר ששיעור' בשעת הדחק כל הלילה עד הנץ החמ' כמו בק"ש בסי' רל"ה ומקצת י"ד שנקט הטור היינו משהאיר השחר וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ז ט"ו שחל בשבת. דאלו י"ד א"א לחול בשבת דא"כ יהיה י"כ בע"ש: ש"ע סָעִיף ו

ח עד יום א' בשבת. דאמרי' בירושלמי ויעשו אות' בשבת אמר ליה ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים הוא ומהר"ל חביב בתשוב' סי' רל"ב האריך בראיות לעשות סעודה בשבת וכן עשה מעשה בירושלים וגם משלוח מנות זמנם כן כי המנות הם מהסעודה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ט מ"מ קרא אותה שלא בזמנה. נ"ל דהך קריא' של י"ד היא בברכה דהא זמנה היא וכן מ"ש בסעיף שאח"ז קורא אותה בט"ו היינו ג"כ דינה בברכ' דכן משמעות סתם קורא: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א כרכין עט״ז הנה הר״ן ז״ל מחולק עם הב״י בלשון ירושלמי דאמר לחלוק כבוד לא״י דר״ן סובר דל״ד לחלוק כבוד אלא שלא יהא גנאי לא״י כי בימי אחשורוש היו חריבות ויהיו נדונין כפרזים בלא חומה וקשה על דבריו ב׳ קושיות א׳ למה עקרו מוקפין דאחשורוש ליתקנו תרווייהו מוקפין דאחשורוש כי שושן ומוקפין דא״י שלא יהיה גנאי לא״י כי כל מוקפין ג״כ בי״ד וקושיא זו ראיתי בפר״ח ג״כ ולמ״ש הט״ז דראוי לתת מעלת שושן שהיה נס ביותר שעשה נקמה גם בי״ד לא״י ג״כ א״ש קושיא ב׳ ולישנא דירושלמי לחלוק כבוד לא״י נמי א״ש. ומ״ש הר״ן שלא יהא גנאי היינו אם מוקפין דאחשורוש בט״ו וא״י בפרזים ואכתי ליתקנו הכל בי״ד זולת שושן ולתירוץ הט״ז א״ש כאמור וקושיא א׳ עדיין קשה. ומ״ש הט״ז לפירוש הב״י כי בלא שושן ראוי לעשות זכרון לא״י והיינו ביום ט״ו בפ״ע והא דלא עשו להיפך מוקפין בי״ד ופרזים בט״ו י״ל כשושן ומ״מ פריך שפיר שושן כמאן הואיל ומ״מ מוקפין חלוקים מפרזים ועמ״א מזה והקשה הט״ז דא״כ בחנוכה נמי ובא״ר תירץ דשם הוי ערי א״י בישובן וא״צ זכר משא״כ במגילה שהיו חריבות ובספר חמד משה כתב על הט״ז מגמרא דאמר לא כפרזים ולא כמוקפין יע״ש ובאמת הט״ז ז״ל אין עיקר דקדוקו על זה וזה אינו דא״נ כן יש לפרש לא כפרזים ולא כמוקפין וממי למד וא״כ קשה נמי על המוקפין אלא דהב״י תלה דבריו על דברי רש״י ז״ל שפי׳ כמאן דלא ידעי אי מוקפין מימות יהושע בן נון הוי ר״ל הוי ראוי לקרות תרוייהו כבס״ד אז הקשה שפיר הב״י דא״נ הוי ידע מימות יהושע בן נון קשה כל כמה דלא ידעי שאני שושן כו׳ א״כ למה חלקו מצוה זו בי״ד וט״ו אבל הר״ן יפרש כפשוטו וז״ש הט״ז ושושן לא ידע״י זה פירש״י וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א

ב אבל עט״ז עמ״ש במ״א אות ב׳ מזה ועיין תוספות מגילה בהא דשור איגר יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ובלבד עט״ז הנה הב״י דיש הפרש בין נראה לסמוך בנראה מודדין חוט ישר באויר מכפר לכרך כל שאין רחוק ממיל כו׳ ומ״מ אם הכרך עומד באמצע ההר צריך חוט ישר באויר מכרך ממש לכפר ולט״ז יותר רבותא שמודדין חוט ישר מכפר להתחלת רגלי ההר לא באויר ממקום הכרך באמצע ההר וכפי מה שאני מבין שהט״ז ז״ל מפרש יושבת בראש ההר או בנחל העיר הסמוך לכרך וא״ש הלשון כרך וכל הסמוך ל״ו לשון זכר וכל הנראה עמ״ו ולא אמר וכל הנראה לו אלא מהעיר רואין העיר והכרך ביחד וכ״מ ברא״ש ז״ל ולמ״ש אי״ה בסמוך בר״ן לא משמע כן: והנה המעיין בר״ן ז״ל יראה דסמוך נמי בעינן מתחשב מתחומי העיר שכ״כ י״א דנראה וסמוך דקאמר מתחשב מתחומי העיר דוקא ומה לו להזכיר סמוך אלא דבתרוייהו בעינן מתחשב מתחומי העיר (ענין מתחשב אפשר במסים וארנוניוס ושאר דברים) ודייק דקאמר נראה עמ״ו ולא אמר רואין אותו מהעיר אלא שהוא מתחשב עמ״ו ר״ל עם הכרך ביחד (א״ש דלא אמר כל הסמוך ונראה לו היינו לכרך אלא מתחשב מיירי) ומיהו אין להר״ן ז״ל הוכחה דבסמוך בעינן מתחשב עם העיר ואפשר מדריב״ל אמר כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו ולא פירש או נראה עמו דהא ברייתא הוצרכה לפרש תנא סמוך אע״פ שאין נראה ונראה אע״פ שאין סמוך ואמורא צריך לפרש יותר אלא ריב״ל אשמעינן תרתי בפינן דגם בסמוך בעינן נראה מתחשב מתחומי העיר סמך על ברייתא דבסמוך אין בעינן רואין אותו מכרך. ומ״ה מוכח ג״כ דרואין בעינן ג״כ והבן זה. ובר״ן מבואר בפירוש דרואין הכפר מכרך כשעומד בכרך רואין הכפר שיושב הכרך בההר ומסיום דבריו שסיים מפני שרואין אותו מכרך יע״ש מבואר כן. אבל הט״ז לשיטתיה שפירש רגלי ההר אין סברא אלא כשהכפר בההר וישב נמי לשון עמו ולא אמר נראה לו דהוי משמע שעומד בכרך ורואה הכפר אלא נראה עמו כלומר שנראה הכפר עם הכרך ביחד היינו עומד בכפר ורואה כפר וכרך ביחד וזה שהכפר בריש טורא וכאמור. ועפר״ח וכעת לא הבינותי דיראה ההוא פירוש הב״י ממש ומ״מ אינו נראה קאי לפירש״י ז״ל ע״ש ובאלפס מוגה (אפילו לפירושא קמא) כב״י יע״ש וברא״ש אין הכרע. מ״ש שיושבת העיר כי לכרך קורא העיר וער״ן ז״ל: (אמר הכותב כי אומרו נראה עמו והוא אינו נפעל אמיתי עיין בצוהר התיבה בפעלים אות ד׳ וזה נמי יותר רבותא דאפ״ה לא הוי נפעל אמיתי ולר״ן א״ש דמתחשב מתחומי העיר לענין מס וכדומה הכפר פעול ג״כ): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ד כרך עט״ז הנה בש״ע לא ביאר הספק אם ספק דדינא כמו טברי׳ או ע״א אומר הוקף וע״א אומר לא הוקף כהוצל עב״י (בבאר הגולה ך׳ ציין חזקי׳ ושם הוי ספיקא דדינא היקף יש אבל הוצל כו׳ מגילה ה׳ ב׳) ומיהו הב״י צידד דכל עיר שיש לה חומה ראוי לספק אף בלא קבלה ומיהו סיים בשם ספר אשכנזי דיראה כל שאין ספק קבלה קורין בי״ד יע״ש ויראה כן לדינא ובפר״ח לא משסע כן. ומ״ש הט״ז דיוצאין בי״ד לא הבינותי כי בפר״ח בריש הסי׳ הביא ירושלמי בן עיר מהו שמוציא בן כרך יבא כהדא כל שאין מחויב אין מוציא (ולא יעבור) בן כרך מהו שמוציא בן עיר יבא כהדא כל שאין מחויב א״מ או יבא כהדא דאמר רבי חלבו אמר רבי חייא רבה הכל יוצאין בי״ד שהיא זמן קריאתה ולא אפשטא והנה יראה דעל ר׳ חייא רבה לית חולק דבן כרך יוציא בי״ד ואיבעיא הואיל לכתחלה לא היה מחויב א״ד הואיל ודיעבד מחויב מיקרי ולפ״ז נפשטא איבעיין לקולא ככל תיקו בדרבנן ומ״ש הפר״ח בש״ס דילן משמע דחולק על ר׳ חייא רבה דאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה אימא לכתחלה קאמר ולאפושי מחלוקת א״כ טבריא והוצל לכתחלה קורץ בב׳ ימים וברוכי רק בי״ד לא בט״ו דיצא ממ״נ ואסור לברך בט״ו וא״צ לתירוץ הט״ז גם א״צ לטעמא הואיל וזמן קריאה לרוב העולם וכדאמרן. ולפ״ז יצא לנו הדין בן כרך שקרא בי״ד אסור לברך בט״ו וקורא בלא ברכה כקורא בתורה ואם קרא לבן עיר יצא בן עיר דתיקו בדרבנן לקולא גם הרבה פוסקים ומכללן רש״י ז״ל דלכפרים היו קורין בני עיירות אלמא מחויב בדבר מיקרי הואיל ומחויב במקרא מגילה ומ״ש הט״ז להקשות על רש״ל מ״ש י״ט מפורים יש לומר ברכה דקידוש עם קדושת היום חדא הוי מה שאין כן ברכה דמגילה עם משלוח מנות אין עניינם זה לזה ועפר״ח תירוץ לזה והוא תירוץ הר״ן ואי״ה במ״א אות ד׳ יבואר (דקי״ל ספק לחומרא): אמר הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים ולאיש ההמוני כמוני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני נסבכתי בעיון זה אמרתי אשיחה וירווח לי. וקודם אמרתי אשאל שאלה אחת קטנה וזו תוארה: שאלה ע״א אומר שומן הגיד וכיוצא בו וע״א אומר שומן היתר הוא מהו לאכילה ומה שהביאנו לזה הוא ממ״ש בס׳ ש״ה כלל י״א מתוס׳ כתובות כ״ז ומתשובת הר״י בן הרא״ש ז״ל הביא הב״י בי״ד סימן ט״ל בב׳ עדים בועא בשיפולי דחומרת הגאונים ומדרבנן אוקמיה אחזקה משמע היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא (ספק מחיים י״ל) ולכאורה הטעם דמיקרי איתחזק איסורא כה״ג עש״ך י״ד ק״י בקונטרס הספיקות דין כ״א ומ״ש בפריי שם ובאמת בר״מ ז״ל פ״ח משגגות ה״ג עד אחד אומר חלב ואחד אומר שומן מיקרי איקבע איסורא יע״ש ואלו מדברי הר״ן ז״ל בעיירות המסופקין כתב דהולכין בתר רובא ולא ספק השקול בדרבנן לקולא וקורין בי״ד יע״ש וסברא והוצל מדת חסידות טבריא שמא מיגנו והוצל מחולקין בקבלה ואפילו הכי רק מדת חסידות לא מדינא ותיקו בדרבנן לקולא והכחשת עדים נמי לקולא אף בלא רובא וחזקה ואפשר מ״ש מדת חסידות הוא לטעם אחד דהולכין בתר רובא יע״ש: והנה הב״י בי״ד ושם הביא דברי הר״ר יוסף באורך וצ״ע בדבריו. הביא שם ראיה מאשם תלוי דבעינן איקבע איסורא הא לאו הככי לא דספק תורה לחומרא רק מדרבנן משום הכי בדרבנן לקולא משא״כ באיתחזק הוי מן התורה לחומרא ומשום הכי אף בדרבנן לחומרא ועי״ד ק״י בט״ז וש״ך שם וא״כ כשמחולקין בקבלה מיקרי איתחזק כמ״ש הר״א ז״ל פ״א ה״ג משגגות עד אחד אומר חלב וע״א שומן ומ״ש הב״י דא״כ אפי׳ כה״ג אין מביא אשם תלוי צ״ע. הן אמת ששם כתב אפשר שכונת רבינו בהשגות דע״א אומר בב׳ חתיכות מיירי ומ״מ לא החליט שם יע״ש גם מ״ש דשם קרא מצות לפי מ״ש מהרי״ט ופר״ח בי״ד ק״י ילפינן משם מדגלי קרא באשם תלוי דוקא איקבע איסורא אסור מ״ה הא לא איקבע רק מדרבנן ומינה בדרבנן באיקבע מחמירין ובלא איקבע מותר ועיין לח״מ שם יש ליישב: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה אם עט״ז הנה מימרא דרבא מגילה י״ט א׳ יש בו ג׳ פירושים כמ״ש הב״י ובכ״מ פ״א מהלכות מגילה ה״י א׳ דרבא אבן עיר שהלך לכרך קאי כסדר המשנה ומיניה נלמד לבן כרך שהלך לעיר וכפי זה בן עיר לכרך אם דעתו להשאר בי״ד שחרית בכרך שהוא זמן קראתו בטל מעליו זמן קראתו וקורא בט״ו וכן בן כרך לעיר אם דעתו להשאר ט״ו שחרית בעיר בטל זמן קריאתו וקורא בי״ד (ויהיה הפירוש בן עיר לכרך כמ״ש הרא״ש וכן בן כרך לעיר לא כרש״י ולא כרא״ש ובדעתו תליא מילתא לא במעשה שיתעכב באמת שם דא״כ מה מהני המעשה לבן כרך למפרע אלא בדעתו תליא שלתא כדבעינן למימר לקמן אי״ה) ודחה הכ״מ והב״י פירוש זה דרבא דריש קרא לכרך תחילה יע״ש הפי׳ הב׳ פירוש רש״י דרבא אכרך לעיר אם דעתו ביום י״ד דבעיר פרוז וקורא בי״ד ואם דעתו לילך קודם אור היום קורא כמקומו וממילא בן עיר שהלך לכרך אם דעתו לחזור למקומו ביום ט״ו קורא בי״ד (בהיותו בכרך) ואם דעתו להשאר בט״ו שחרית נעשה מוקף ואין קורא אלא בט״ו אבל הרא״ש וטור פירשו דרבא אסיפא וארישא קאי והכל תליא בי״ד שחרית בן עיר בטל זמנו ונסתלק וקורא בט״ו ובן כרך נעשה פרוז כו׳ והמ״מ וכ״מ פירשו לברי הר״מ ז״ל שם כפירש״י ודברי המחבר נעתקים ממנו וי״ל במ״ש הט״ז פירושו בי״ד שהוא פירוש הרא״ש והטור הפך רצונו שפירש ככ״מ ושם כתב דרי״ף נמי מפרש כרש״י וע׳ לבוש מפרש דברי הש״ע כרא״ש וטור ועא״ר אות י״א. וברי״ף כתב הציון בן עיר שהלך לכרך אמר רבא יורה כרא״ש וטור (ואם שלא ציין מלת וכו׳ כבר דחה הב״י וכ״מ פירוש א׳ יע״ש) ונאמר בזמן קריאה לרוב העולם בי״ד וכ״כ הא״ר ובבאר הגולה ציין בזמן קריאה המקום שהוא בו לא המקום שיצא משם עמ״א. ושלל פי׳ א׳ של הב״י וכ״מ והיה לשלול ג״כ פירוש הטור והרא״ש כאמור ואי״ה באות ו׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה

ו ונתעכב עט״ז. המעיין ברש״י מגילה י״ט א׳ ד״ה אלא שעתיד לחזור ליל י״ד קודם ע״ה יצא מהעיר הוא דאין קורין בלילה עמהם הואיל וביום לא יהיה שם וד״ה אבל כו׳ וקורא עמהם בלילה גם מלת לא יהיה עמהם בדעתו אמאי כתב אין קורא עמהם בלילה היה לומר גם ביום אם נתעכב ולאשמעינן רבותא אפי׳ נתעכב ומ״ש רש״י במשנה קורא כמקומו כחובת מקומו ובן כרך כו׳ גורס בכ״ף והא בן כרך שיצא קודם י״ד ע״ה קורא במקומו בבית (היו״ד קמוצה) אין זה קושיא כ״כ אגב בן עיר אמר קורא כמקומו בכף עלח״מ במש״ה מ״מ מקודם אלא שעתיד לחזור ולא נתעכב שם הוא לרש״י ותליא במעשה ולא בדעתו כלל דדעתו לא מעלה ולא מוריד וכן מ״ש אח״כ אבל אין דעתו לחזור ונתעכב שם קצת מהיום הכל כפירש״י והעיקר המעשה אם נשאר שם בכרך בי״ד שחרית או לא נשאר ומלת דעתו הוא ל״ד כמ״ש הלח״מ ולא הביא פירש״י אלא לענין דר״ת כרש״י בפי׳ י״ד וט״ו לא כרא״ש ולא כפי׳ הא׳ של הכ״מ אבל בפירוש עתי״ד רחוקים הם מקצה אל הקצה כי לרש״י תלוי בגמר המעשה ומחשבה לא מעלה ולא מוריד ולר״ת הכל תליא במחשבה אם דעתו בהליכה לחזור קודם ע״ה אף שנתעכב מאונס והכרח לאו כלום וקורא כמקומו ואם דעתו להשאר בי״ד שחרית בעיר אף שהלך קודם ע״ה קורא כעיר וז״ש תחלה ונתעכב לרבותא אבל בסיום אם אין דעתו לחזור לא סיים ונתעכב וכן המחבר שבכאן א״צ שנתעכב כאמור: וראיתי להא״ר אות ח׳ כ׳ דוקא נתעכב י״ד שחרית הא לא״ה אף שהיה בדעתו קורא כמקומו וכ״מ במ״מ ור״ן וגדולה מזו אפילו היה ביום י״ד שחרית ובא לכרך קורא אח״כ בט״ו עכ״ל הנה מ״ש שכ״מ במ״מ ביארתיו שזה לרש״י וריש הדברים שכתב ולא נתעכב מוכיחין כן כמו שכתבתי לעיל ועיין לחם משנה שם ומ״ש וגדולה מזו הוא מירושלמי הביאו הפר״ח ג״כ ויבואר לקמן אי״ה. ולדידי אין זה קושיא דכל שבדעתו היה להשאר קצת מהיום אף שהלך קודם עמוד השחר צריך לקרות אף ביום י״ד בשדה או בכרך כעיר דפרוז בן יומו היה בדעתו ויקרא גם בט״ו וכאמור: ואמנם הר״ן ז״ל דעתו דרש״י ורי״ף בחדא שיטתא ~דרבאן~{דרבא} אבן כרך לעיר קאי ובן עיר לכרך תליא בט״ו. ומ״ש בן עיר פסקא דמתני׳ הוא וסובר דרש״י ורי״ף סוברים דהכל בדעתו תליא ואף לרש״י וכתב עוד אבל דעתו להתעכב כאן ונתעכב עמהם בי״ד משמע תרווייהו בעינן לרי״ף דעתו להתעכב ונתעכב גם כן שלא באונס רק מדעתו. והנה אפשר דמש״ה אמר ונתעכב עמהם דאל״כ האי דקורא עמהם ע״כ אמגילת לילה דאי אמגילת יום וקאמר הואיל ובדעתו היה להשאר שם קצת מהיום הוי פרוז ואף כשחזר לביתו או בשדה בדרך קורא עמהם ביום י״ד לישנא עמהם משמע עמהם בעיר וע״כ בלילה וכבר נשמר מזה הר״ן ז״ל אמימרא דריב״ל חייב לקרותה בלילה ולשנותה ביום דעיקר החיוב ביום וכ״כ במשנה כפרים כו׳ וראיה דלקמן י״ט ב׳ במשנה לא הוזכר כל הלילה כשר למגילה והא מוזכר כאן קריאת הלילה ועוד דפריך לקמן לימא תיהוי תיובתא דריב״ל י״ט א׳ מהא עד שתנץ החמה והא במשנה דבן כרך מבואר שחייב בלילה ע״כ פירש דעתו להשאר כאן ונתעכב קורא עמה ביום י״ד ולעולם אף שלא נתעכב כל שבדעתו היה להתעכב ביום י״ד קורא כאנשי העיר בדרך או בכרך דפרוז מיקרי ויהיה קורא גם כן בט״ו כמבואר בירושלמי. ומיהו מלשון הרי״ף והר״מ והמחבר ונתעכב ולא כתבו אע״פ שנתעכב אפשר לרמז דקאי אחלוקה שניה ג״כ דבדעתו להתעכב בעינן ולקמן אי״ה יבואר עוד והבן: ומעתה אבוא לדברי הט״ז ז״ל מ״ש וכן היה שנתעכב כבר נתבאר שיצא לו כן מהר״ן ז״ל לחוד. ומ״ש על הב״י עיין כ״מ מבואר יפה דלפירוש הרא״ש מוקף בן יומו קשה דלא היה שם כלל בט״ו ובי״ד נסתלק חובת קריאה מעיר ובן כרך שהלך לעיר שפיר פרוז בן יומו שהיה בי״ד בעיר פרוז ומ״ש בן עיר לכרך חייב להתעכב שם ולקרא עמהם וכ״מ לישנא דמתני׳ ואם לאו קורא עמהם משמע שמחויב להתעכב שעה בט״ו ומפרש דברי הר״מ ז״ל כרא״ש כמ״ש באות ה׳. ומיהו ודאי אף אם חזר בן עיר למקומו קורא בט״ו וכ״מ ברא״ש ולכתחלה צריך להתעכב עמהם ולקרא בט״ו בכרך ומ״מ הט״ז קשה למה לא ניזל בתר קריאת הלילה כו׳ ע״ש התחלת היום כו׳ זו עשה כו׳ וכן קשה על הטור כו׳ מקצת י״ד כו׳ ורבא לא זכר אלא לילי י״ד כו׳ האיר השחר עכ״ל צריך ביאור דאם כוונתו דבדעתו כל הלילה בכרך אע״פ שמיד יצא כו׳ נסתלק חובת הלילה משא״כ אם רק קצת הלילה זה לא ניתן להאמר כלל שפרוז בן יומו דוקא יום וכפירש״י דאל״כ מה לי כל הלילה או מקצת הלילה כמו ביום אמרינן מקצתו ככולו אלא והימים האלו נזכרים ונעשים איתקש ודוקא ביום וכ״פ הרא״ש והר״ן ולא תליא כלל בשהה בלילה שם. וי״ל דקשיא ליה דודאי כל ששהה משהאיר השחר קצת תו הוי בן עיר ככרך וכרך כעיר דיעבד משע״ה יצא הוי זמן קריאה והא דבעינן נץ החמה שלא יבוא לידי מכשול כו׳ אלא דהוי קשיא ליה דודאי כי בעינן תרווייהו מחשבה ומעשה שנתעכב שם כמ״ש מקודם ושכ״מ מהר״ן הא יצא קודם ע״ה אע״פ שדעתו להתעכב אין קורא עמהם זה בקריאת היום הא קריאת מגילה כל שדעתו להתעכב שם כל הלילה ומקצת מהאיר השחר תו חייב לקרות המגילה בלילה אם הוא בן כרך בעיר אע״פ שאח״כ אירע שרגע קודם ע״ה יצא מהעיר מ״מ קודם לכן צריך לקרות מאחר דעתו היה כך ובקריאת היום הוא דאין קורא עמהם כשיצא קודם ע״ה רגע. וגדול מזו בן עיר לכרך כל שדעתו להיות כל הלילה וקצת מהיום שם פטור מקריאת הלילה אף שאח״כ הלך משם רגע קודם ע״ה מה לו לעשות עוד וכתב הט״ז דל״ת דקריאת הלילה הואיל ואין חיוב כ״כ (עסי׳ תרצ״ב לרא״ש וטור מברך ביום שהחיינו ולר״ת קריאת הלילה חובה כמו יום) א״כ בלילה בן כרך לעיר אע״פ שדעתו להיות שם בע״ה מ״מ אין קורא בלילה עמהם לז״א דקריאת הלילה שוה ליום ועדיפא דלילה כל שבדעתו וקריאת היום דוקא נתעכב ותדע דרבא אמר ל״ש אלא שעתיד (דעתו) לחזור בליל י״ד אבל אין דעתו לחזור בליל י״ד קורא עמהן וקאי ארישא וסיפא כפירוש הרא״ש ז״ל וכסדר המשנה ואיך אמר קורא עמהן והא יצא מיד לאחר ע״ה ולא ימתין עד הנץ וקורא עמהן משמע בן כרך קורא עמהם בעיר וע״כ אקריאת הלילה קאי דקורא עכ״פ עמהם וכאשר. והטור דנקיט בן כרך לעיר דעתו לחזור מקצת היום ולא נקיט כשיאיר היום וכן בן עיר לכרך מקצת היום נאמר דבן עיר לכרך הטעם לרא״ש הואיל ובזמן חובתו הוא בכרך (שהרי בט״ו אין שם להיות קרוי מוקף בן יומו אלא כפי׳ הרא״ש) ואם כן מגילת הלילה אם זמנה עד הנץ כמו שצידד המ״א בתרפ״ו א׳ בשם הגמ״נ אם כן יצא לנו דין מפורש שבן עיר לכרך ודעתו לילך קודם הנץ קורא עדיין קריאת הלילה קודם הנץ דאכתי זמן חיובא הוי דיעבד ובכרך זה אינו והבן זה. וז״ש הטור מקצת היום כל ע״ה עד הנץ ולא נץ בכלל ואקריאת הלילה וה״ה בן כרך לעיר דנקיט מקצת ודאי כל שדעתו להיות רגע בהאיר השחר הוי פרוז בן יומו אלא נקיט מקצת היום לאשמעינן בקריאת היום בעי מעשה גם כן ולא יצויר כי אם שנתעכב מקצת היום עם הנץ אפילו שקורא עמהן. ולפ״ז חידוש דין בן עיר לכרך ויצא קודם הנץ קורא קריאת הלילה. ומ״מ קשה על זה שהרי הואיל בקריאת היום כל שהיה בתחלת היום בכרך אין קורא בי״ד וקריאת הלילה יקרא עד הנץ החמה ועיין בספר חמד משה וצ״ע. ובגמ׳ י״ס א׳ בן כפר שהלך לעיר קורא עמהם ופירש רש״י של לילה אלמא בעיר וכרך נמי בשל לילה מיירי ובחידושינו כתבנו דיש לומר בקריאת היום אלא דרש״י לשיטתיה דמפרש עתי״ד לא דעתו ואם כן יצא קודם היום ולא נתעכב באונס וכאן אין להאריך: שאלה בן עיר שהלך למקום שקורין בו בי״ד וט״ו מהו הדין: תשובה יש לראות למאן אי להרא״ש וטור אם כן כל ששהה בן עיר במקום זה ביום י״ד הא גם במקום זה מחויבין בי״ד לקרות ושהוא קריאה לרוב העולם א״כ פשיטא שגם הוא יקרא בי״ד ועמהם ואם דעתו שישהה בט״ו שם אי צריך לקרות עמהם לרא״ש וטור אין צריך לקרות עמהם דוקא מוקף היינו שנסתלק חובתו ממנו וזה בי״ד משא״כ בט״ו אף נתעכב שם ביום לא הוי מוקף לרא״ש ותדע דאם לא כן אמאי לא כתבו הרא״ש וטור דין שבן עיר שהלך לכרך בליל ט״ו ויש חילוק בין רש״י דקרוי מוקף ובין הרא״ש דפטור בט״ו וכה״ג וסברתו נראה דיליף מדפרוז בן יומו קרוי פרוז ה״ה מוקף היינו ביום י״ד דליהוי מוקף בט״ו והבן זה. ואם כן הוי ס״ס לקולא שמא הלכה כרא״ש וטור וכבר קראו בי״ד ושמא המקום זה אין מוקף ואת״ל ד״ק כד״ת מ״מ בס״ס לקולא זהו מה שרצינו לבאר: עוד רגע אדבר מ״ש הר״ן בשם הירושלמי והפר״ח דא״ל בן עיר שנעשה בן כרך קורא כאן וכאן וכן בן כרך שהיה בלילה ויום י״ד בעיר ואח״כ הלך למקומו קורא בט״ו אין זה סותר מ״ש בירושלמי ר״ח בשם ר״ח רבה הביאו הפר״ח כאן אות א׳ דבן כרך שקרא בי״ד יצא היינו שאירע שקרא כן אבל כאן זה קרא בהיותו בן עיר ואח״כ נעשה בן כרך כו׳ לפ״ז אין ללמוד ממנו מ״ש בן כרך שחזר למקומו ומ״מ אף דינא דהר״ן יש לחלק בין ר״ח רבה והבן: ודע ביבמות ט״ז אמרינן לא תתגודדו יע״ש או הכפרים היו קורין בכפרים או בעיירות יע״ש ועיין במשנה ריש מגילה וברש״י יע״ש וא״כ הא דאם עתיד לחזור קורא כמקומו י״ל לא תתגודדו אם נתעכב שם וגם מגילת הלילה צ״ע: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ז ט״ו בשבת עט״ז לדידן א״א י״ד בשבת דהוי יוה״כ בע״ש תרי שבי בהדדי לא עבדינן: ש"ע סָעִיף ו

ח עד עט״ז ומשלוח מנות ג״כ ועמ״א אות יו״ד אי״ה יבואר זה: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ט מ״מ עט״ז דיקרא בברכה בי״ד אע״פ שקרא בי״ג: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א מסתמא. האחרונים הקשו דזה הפך ממ"ש בסי' ת"א דסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחיל' ואח"כ מקיפים אותה ע"ש מה שתירצו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ובלבד וכו'. זה קאי אדסמוך וכו' אבל נרא' אפי' רחוק הרב' הוי ככרך. מ"א ע"ש. ועיין ט"ז ובתשו' מהריט"ץ סימן קפ"ג: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ג ספק. וטבריא צריך לקרות בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומה גמ'. בח"ל יש כרכים שראוי להסתפק בהן של"ה. ובלבוש כתב דבמדינות אלו אין להסתפק לפי שהם בצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע: ש"ע סָעִיף ד

ד לרוב. ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם. כנה"ג ש"ג: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה בזמן קריאה. פי' של י"ד ועיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בלילה. מ"א ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ו אין קורין. דאין בקיאין בקריאת הטעמים משא"כ בס"ת ודו"ק ובזה מתורץ קושית התוי"ט ועיין יד אהרן. ושואלין ודורשין בענינו של יום. גמ': ש"ע סָעִיף ו

ז סעודת. ור"ל חביב סימן ל"ב האריך בראיות שהסעוד' היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעוד' עיין ב"ח והרדב"ז ח"א סי' קמ"ז פסק כש"ע וכן דעת המ"א. ועכ"פ מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגילה. אבל אסור לטלטל המגילה בשבת פר"ח ע"ש ועיין בשכנה"ג בסימן זה ובסי' ש"ח בהגהת ב"י. ודע שאם חל יום ט"ו בשבת אזי יום השבת ח' לאדר הוא פ' זכור ומפטירין פקדתי ב"י וב"ח כתב בשם ר"ל חביב דבט"ו לאדר מפטירין ג"כ פקדתי ע"ש: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ח בי"ג. בקיבוץ י' דשלא בזמנה בעי י' ובהג"א מסופק אי סגי בקטנים. מ"צ: ש"ע סָעִיף ז

ט ביום י"ד. בברכה עיין לבוש: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

י בט"ו. בלא ברכה. ב"י ש"ל: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף א

א ס"א אפילו אינן כו' ואפי' כו'. כמ"ש בירושלמי הטעם שחילקו במוקפין מימות יהושע ב"נ כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים ולא יהיו עיירות המוקפות בח"ל חשובות מהם וע' ר"ן: ואפי' אם הם בח"ל. מדאמרינן לריב"ק כשושן כו' ומדריב"ק נשמע לרבנן דהא ל"פ אלא בזמן. ושם ה' ב' ר"א קרי בהוצל כו' ואמרינן בפ' בתרא בבבל היכא כו' ובע"פ הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ובסוף כתובות נקטינן בבל כו' תרגומא הוצל. ובירושלמי פ"ק דמגילה חרב ונעשה של עו"ג מהו בו אין קורין בחוצה קורין ר"ל אם בח"ל קורין אע"ג שלא היה בו ישראל כ"ש בא"י וע' ר"ן. אבל אין פירושו מכוון וז"ל הירושלמי שם תני הסמוך לכרך והנראה עמו ה"ה כיוצא בו ר' אייבו בר גרי כגון הדא חמתא כו' חרב הכרך ונעשה של עובדי גילולים איתא חמי בו אינן קורין ובחוצה לו קורין. ר"ל אם בחוץ לכרך קורין דהא שם לא מחמת חומה דהא אמרינן בערכין והובא בירושלמי שם כל שהוא לפנים מן החומה כו' וא"כ אף שבטל החומה קורין כ"ש בתוכה. ולכאורה מזה ראיה לפי' תוס' דבשל כרכין א"צ עשרה בטלנים דזה היתה הבעיא שנעשה של עובדי גילולים אבל י"ל דה"ל שרובה עובדי גילולים דבטלה קדושת החומה וע' תוס' דכתובות מ"ה ב' ד"ה על כו' ואפשר לפרש הירושלמי דהוא לשון פשיטות בו אינן קורין אבל בחוצה לו קורין מדלא נקט להיפך בחוצה לו קודם: ואפילו אין בהם. ממ"ש שם כרך שישב ולבסוף כו' וע"כ באין בו עשרה בטלנין מדאמר ככפר. תוס' ס"ד כרך. והרמב"ן ורשב"א חולקים על זה ע"ש: או שישב כו'. ממ"ש ה' ב' ולא שור איגר ועתוס' הנ"ל וא"ת לקמן כו' ובזה מתורץ קושייתם: אבל בסתמא כו'. ממש"ש ומי מספקא לי' מילתיה דטבריא כו' ודלמא מספקא ליה אי ישבה ולבסוף הוקפה ושם והא רבי בטבריא הוי כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב ובלבד כו'. הטור כתב אנראה וכן פי' הר"ן בפי' השני וטעמם משום דמציין הגמרא עד כמה שם ב' ב' קודם שפי' שנראה וסמוך הן ב' דברים אלמא אכולה קאי אבל רש"י פירש שם אסמוך ונזהר מזה וכת' שם בד"ה נידון סמוך אף ע"ג כו' וכן משמע מלשון ש"ע שהיפך דברי הטור. ועוד למד הטור ממ"ש מחמתן לטבריא וטבריא בעמק הוא כמ"ש בפ' ט"ז דשבת וש"מ וחמתן בהר כמ"ש בפ"ה דעירובין וע"כ קאי אנראה כמש"ש ג' ב' ועוד ממש"ש בשלמא נראה אע"פ כו' אלא סמוך כו' ולכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה אלא דקשיא ליה כיון דאינו סמוך הוא עד מיל ע"כ סמוך סמוך לעיר מיד ממש והיאך אפשר שאינו נראה אפילו יושבת בשיפוע או בעמק ומשני שיושבת בנחל ר"ל גיא שוה בעומק שחוט המשקולת יורד כנגדו שאפי' העומד סמוך לה ברחוק ד"א אינו רואה אותה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג וכרכים. שם בגמרא יליף פרזי כו'. ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד כרך כו'. והגאונים הורו שלא יקרא אלא בי"ד דאזלינן בתר רובא דעלמא ועוד ספק דבריהם לקולא אלא שלא תיבטל ממנו בודאי מקרא מגילה יקרא בי"ד ופטור מט"ו. מ"מ ור"ן. ור"ל כיון שבי"ד יוצא בדיעבד וכמש"ל שזהו טעמו של הרמב"ם שכת' ולא יברך כו'. ובמשנה למלך האריך בחנם בזה וכתבו הגאונים אע"ג דאמרינן דחזקיה קרי כו' מדת חסידות היה ועוד דוקא בא"י שהיו עריה ידועות בשעת התקנה מחמת בתי ערי חומה כו' וצ"ל דגרסי' בגמרא הוצל דבית בנימין ועמ"ש בס"א: ולא יברך. כ"כ הגאונים ממ"ש בפ"ב דשבת ספק דדבריהם כו'. והנה הרי"ף בפי"ט דשבת בשם רב האי גאון והרא"ש שם וכן הריב"ש סי' ר"כ פסקו דאף ספק דאורייתא אין מברכין ופי' הסוגיא דשבת שם ודאי דדבריהם דבר שניתקן מדבריהם מחמת ודאי בעי ברוכי אבל ספק דדבריהם ר"ל דבר שהם תקנו מחמת ספק כגון דמאי לא בעי ברוכי ורבא פליג דכיון שהם תיקנו אפי' מחמת ספק בעי ברוכי אבל שאר ספק אף בדאורייתא אין מברכין כמ"ש הרי"ף ורא"ש בפי"ט דשבת גבי מילה ורא"ש בפרק כיסוי הדם גבי כוי ועיין ר"י בפ"ג דברכות ור"ן בפ"ב דשבת ופי"ט שם ורמב"ם פ"ו מהלכות סוכה ופ"ב מה' מילה וחנוכה וראב"ד ומ"מ ולח"מ שם ובפ"ג מה' מילה וראב"ד שם וכ"מ הביא תשובת הרמב"ם ותורף דבריו כנ"ל וראייתו ממ"ש בסוכה פ"ד מיתב יתבינן ברוכי כו' וכ"כ בפ"ו מה' סוכה כנ"ל והטעם שהברכה אפי' בשל תורה הוא דרבנן כמ"ש בפ"ב דברכות ושם פ"ג ספק קרא כו' כיון שהוא מדרבנן א"צ וע' ברא"ש שם בשם בה"ג. וראב"ד וחכמי לוניל והר' יונה בפ"ג דברכות והביא דבריו הרא"ש בחולין שם ס"ל מדס"ל לרבא דוקא משום דרוב כו' הא בכל ספק דאורייתא כגון דמאי מברכין וכן יו"ט ב' וכן בכל ספק אף שלא מחמת תקנה ושם בק"ש מפני שהיא עיקרה מדרבנן משא"כ בברכת המצוה כיון שהמצוה היא מדאורייתא וסוכה שאני דסתרי אהדדי כמ"ש הרי"ף שם. אבל בש"ע פסק כדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כמש"ל סי' י"ז ובי"ד סי' כ"ט וסי' רס"ה. והרמב"ם בפ"ג מהלכות מגילה וחנוכה חזר ממ"ש בתשובה דרבא פליג אאביי ושם ס"ל דל"פ אלא שהוסיף ולכן ס"ל דאף תקנה מחמת ספק דאורייתא א"צ ברכה אבל כאן שהספק בשל דבריהם לכל השיטות א"צ ברכה ומ"ש הראב"ד לרבא ספק אחר אף בדרבנן מברכין ר"ל דבר שתיקנו רבנן על ספק כמ"ש הוא עצמו בפ"ו דסוכה ופ"ג מה' מילה: כי אם בי"ד. דאף בני כרכים יוצאין בדיעבד בי"ד כמ"ש בירושלמי בפ"ב דמגילה הלכה ג' בן עיר מהו שיוציא בן כרך י"ח ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר כו' בן כרך מהו שיוציא את בן עיר י"ח ייבא כהדא כו' הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה וכן שם פ"א הלכה א' ה' ד' ולכן מברכין בי"ד אף לכתחלה כמ"ש תוס' וש"פ בברכה שמסופקין אם בפה"א או בפה"ע וכמ"ש בפ"ו דברכות שקפץ ר"ע ובירך מעין שלש וא"ל ר"ג למה אתה כו': ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה ס"ה בזמן קריאה. של יום. וע' בה"ג וכפרש"י שם ומכאן ראיה לר"ת וב"ה בסי' תרצ"ב ס"א וי"א דאף כו' ודלא כהרא"ש שכת' דהכל תלוי בליל י"ד ודחקו מדמפ' גמרא דין בן כרך סיפא דמתני' ולא מפרש רישא וכן הרי"ף מציין בן עיר שהלך לכרך א"ר ל"ש כו'. אבל כבר דחאו הר"ן משום דפרוז בן יומו מפורש בקרא והרי"ף מציין פסקא דמתנייתן וראיה מדאמרינן בירושלמי שם בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכ"ש בן כרך וע' ר"ן: ונתעכב. כפי' הרי"ף ממ"ש שעתיד לחזור: ואם הוא. ירושלמי שם מפרשי ימים והולכי מדברות קורין בארבעה עשר: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ו ס"ו יום ט"ו כו'. והשמיט מ"ש שואלין ודורשין כו' דס"ל דלאו דוקא בשבת אלא לרבותא אבל הרמב"ם כת' דוקא בשבת וכ"כ תוס' שם ד"ה פורים ואשתמיטתיה זה לבעל לח"מ: אלא מקדימין. כמש"ש ה' א' כרב: וגובים. שם ד' ב' הואיל כו' שעיניהם כו': וביום כו' קורין. ל' ב' בפורים כו' ושם לכל מפסיקין כו' וע' רש"י שם ד"ה הא כדאיתא כו' וקי"ל כר' ירמיה כמש"ל סי' תרפ"ה: ואין עושין. ירושלמי פ"א וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ויעשו אותן בשבת לעשות אותו ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ורילב"ח הקשה ממ"ש בפ"ד ל' א' עשייה וזכירה כו' וע' רש"י ב' ב' ד"ה אשכחן כו' ועמ"א וע' פר"ח שדחהו. ולי נראה שגירסת הרי"ף היתה כגירסת הספרים הישנים ר"א מקדימין כי היכי דתקדום זכירה לעשייה ושמואל כו' בחמיסר קדמי זכירה לעשייה וערש"י שם ד"ה ה"ג כו': ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ז ס"ז המפרש כו'. ז"ל הרז"ה פ"א תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בי"ג כו' וה"ה לי"ב וי"א וכדאי ר"ע לסמוך עליו בשעת הדחק ובירושלמי מפרשי ימים והולכי כו' כנ"ל ס"ה הא דאפשר הא דלא אפשר וכ"כ מרדכי והג"מ: ואם א"א כו'. ירושלמי כל החודש כשר לקריאת מגילה מ"ט והחדש אשר נהפך כו' ובלבד עד ט"ו ולא יעבור כתיב. מרדכי והג"מ: ומיהו אם. גמרא י"ט א' בן כפר שהלך כו': ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

ח ס"ח בן עיר. ירושלמי הנ"ל כל החדש כו' ובלבד עד ט"ו ומשמע אף לבן עיר: ש"ע סָעִיף ח