שולחן ערוך, יורה דעה מא
א נִטַּל הַכָּבֵד, טְרֵפָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיֵּר כְּזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה וּכְזַיִת בִּמְקוֹם חַיּוּתוֹ שֶׁהוּא תָּלוּי בּוֹ, וְיִהְיוּ כִּשְׁנֵי זֵיתִים הַלָּלוּ כָּל אֶחָד שָׁלֵם בִּמְקוֹמוֹ, אֲבָל אִם הָיָה מִתְלַקֵּט אוֹ כִּרְצוּעָה אוֹ מְרֻדָּד, טְרֵפָה.
ב שִׁעוּר זֶה דְּכִשְׁנֵי זֵיתִים אֲפִלּוּ בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, וּבְעוֹף הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. (עַיֵּן לְעֵיל סי' כ' ס"ב וסי' ל"ד ס"ד).
ג יָבֵשׁ הַכָּבֵד עַד שֶׁנִּפְרָךְ בַּצִּפֹּרֶן, טְרֵפָה, וְהוּא שֶׁיָּבֵשׁ כֻּלּוֹ וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר כַּזַּיִת בִּמְקוֹם מָרָה וְכַזַּיִת בִּמְקוֹם חַיּוּתוֹ. הַגָּה: וְאִם יָבְשׁוּ אֵלּוּ הַב' זֵיתִים לְבַד, נַמֵּי טְרֵפָה; נִמּוֹק הַכָּבֵד, דְּהַיְנוּ שֶׁדָּם יוֹצֵא מִבְּשַׂר הַכָּבֵד שֶׁנִּמּוֹק וְהָיָה לְדָם, טְרֵפָה (רוֹקֵחַ), אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ ב' הַזֵּיתִים, דְּסוֹפוֹ לִרְקַב הַכֹּל (ד"ע). יֵשׁ אוֹמְרִים כָּבֵד שֶׁקָּשֶׁה כְּאֶבֶן, טְרֵפָה (רוֹקֵחַ וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף וד"מ), וְהוּא שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ ב' זֵיתִים הַנִּזְכָּרִים שֶׁלֹּא נִתְקַשּׁוּ.
ד הִתְלִיעַ הַכָּבֵד, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מָרָה וּבִמְקוֹם חִיּוּתוֹ, כְּשֵׁרָה.
ה נֶעֱקַר הַכָּבֵד בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה וּמְעֹרֶה בְּטַרְפְּשִׁין כָּאן מְעַט וְכָאן מְעַט, כְּשֵׁרָה.
ו מַחַט שֶׁנִּמְצָא בַּכָּבֵד, בֵּין שֶׁבָּא לְפָנֵינוּ שָׁלֵם בֵּין שֶׁבָּא חָתוּךְ, אִם צַד הָעָב שֶׁלּוֹ לְצַד חֲלַל הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ טָמוּן בִּבְשַׂר הַכָּבֵד, טְרֵפָה; וְאִם צַד הַדַּק שֶׁלֹּוֹ כְּלַפֵּי חוּץ, כְּשֵׁרָה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר: דֶּרֶךְ סִמְפּוֹן בָּא שָׁם וְדַוְקָא שֶׁצַּד הָעָב פּוֹנֶה לְצַד הַסִּמְפּוֹן, אֲבָל אִם פּוֹנֶה לַצְּדָדִין בְּכָל עִנְיָן טְרֵפָה (בֵּית יוֹסֵף) ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַחַט גַּסָה, אֲבָל בְּדַקָּה אֵין חִלּוּק וּטְרֵפָה, וְשִׁעוּר גַּסָה כְּשִׁעוּר גַּרְעִין שֶׁל תְּמָרָה.
ז מַחַט שֶׁנִּמְצָא בְּסִמְפּוֹן גָּדוֹל שֶׁבַּכָּבֵד, וְהוּא סִמְפּוֹן הַקָּנֶה שֶׁנִּכְנָס בְּתוֹכוֹ, וְכֵן אִם נִמְצָא בְּסִמְפּוֹן גָּדוֹל שֶׁל רֵאָה, כְּשֵׁרָה.
ח נִקַּב טַרְפֵּשׁ הַכָּבֵד נֶקֶב מְפֻלָּשׁ מִצַּד הַכָּבֵד, טְרֵפָה, אֲבָל אִם נִסְרְכָה בְּסִרְכָא בַּצֶּלַע, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְאִם נִסְרַךְ טַרְפֵּשׁ הַכָּבֵד לְבֵית הַכּוֹסוֹת, יֵשׁ לִבְדֹּק בַּכֶּרֶס שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ שָׁם קוֹץ אוֹ מַחַט שֶׁנִּקְּבָה וְעַל יְדֵי זֶה בָּאָה סִרְכָא זוֹ, כֵּן מָצָאתִי (בִּבְדִיקוֹת יְשָׁנִים) וְרָאִיתִי מַעֲשֶׂה, וְהָכֵי נָהוּג.
ט נִמְצָא מַחַט בַּטַּרְפָּשׁ, סְפֵק טְרֵפָה.
י נִמְצְאוּ שְׁנֵי כְּבֵדִים בִּבְהֵמָה אוֹ בְּעוֹף, טְרֵפָה, דְּכָל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמֵי וַהֲוָה לֵהּ נִטַּל הַכָּבֵד.
ש״ך
סָעִיף א
א שהוא תלוי בו. בכליות כדאיתא בב"י ופוסקים ויש פוסקים מקום חיותא היינו מקום דביקותא בטרפש וכ' האו"ה כלל נ"א דין ח' הילכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות עכ"ל ומביאו בת"ח כלל פ"ט דין ט' לפסק הלכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב שנפרך בצפורן. ואם משרטט בצפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה כדלעיל סי' ל"ו סי"ג בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
ג ואם יבשו אלו הזיתים כו'. כן משמע בטור וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' י"ז וכ"פ האו"ה שם ובעט"ז תלה דין זה בנראה לי כאלו הוא למראה עיניו ישפוט מיהו מהרש"ל שם השיג על הטור וכ' וז"ל ואיני יודע ממה לקח זה דהא מדאבעיא לן (ש"ס דף נ"ה ע"ב) גבי גלודה ניטל כסלע בשדרה ובראשי פרקים והשאר כולו קיים מהו (ע"ל סי' נ"ט מגלודה) ולא איבעיא לן הכי גבי כבד משמע דבכבד כשר וכן הרשב"א והר"ן לא כתבו אלא שאם יבש הכבד ולא נשתיירו ב' זיתים אבל לעולם אם הכבד כולו קיים או רובו ואותן ב' זיתים ניטלו או יבש כשר כנ"ל להלכה ולא למעשה עכ"ל ולא כוון כהלכה דמ"ש ואיני יודע כו' אשתמיטתיה הרמב"ם פ"ח מה"ש דין כ"א דכ' ניטל ממנה המקום שהוא תלוי בו ומקום המרה אע"פ שהשאר קיים כמו שהוא טרפה עכ"ל וכ"כ הכל בו והכי מוכח נמי להדיא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דל"ט ע"ב ובקצר שם גבי מ"ש דשני כבדים הדבוקים בכזית במקום מרה ובכזית במקום חיותא טרפה ע"ש ומביאו ב"י ס"ס זה ומהרש"ל שם סי' י"ט והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א שהביא הטור בסי' נ"ב גבי הוריקה כבד נגד מקום המרה ונגד מקום חיותא וכדמשמע מדברי מהרש"ל גופי' שם סי' צ"ד והא דלא מבעיא ש"ס הכי גבי כבד היינו משום דבכבד פשיטא לאיסור כיון דעיקר חיותא ניטלה וכל זה ברור: ש"ע סָעִיף ג
ד נימוק הכבד כו'. ובש"ס דגיטין (דף ס"ט ע"א) מוכח לכאורה דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו הב' זיתים כמו בניטלה ונ"ל שכן דעת הרוקח וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' כ"א ע"ש וכן הסכים הב"י לדינא וכן בס' ת"ח דף קל"ד ע"א ובס' לחם משנה דף ס"ח ע"ב והב"ח נמשך לדעת הרב"י ולפעד"נ כמ"ש: ש"ע סָעִיף ג
ה י"א כבד כו'. ובס' אפי רברבי כתב דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפילו במקום מרה כו'. כתב הב"ח דאפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא אלו הזיתים ואלו הנשארים התליעו כשר ע"ש. וכן משמע להדיא בת"ח כלל פ"ט דין ט' ע"ש ובסימנים. ודעת מהרש"ל פא"ט סי' מ"ב לא נראה כן שכתב דהא דכשרה בהתליעה במקום מרה ומקום חיותא היינו כשיש בין הכל לבד נקבי התולעים כזית בשר במקום חיותא ובמקום מרה וא"ל א"כ פשיטא י"ל דקמ"ל דלא אמרי' כיון דאיתלע כ"כ סופו ליתלע ולקלקל בכולו ולסברא זו נוטה הר"ן להחמיר ועיקר עכ"ל. וא"כ בניטל כולו והשני זיתים שנשתיירו התליעו אין כאן ב' זיתים לבד נקב התולעים וטרפה וכן דעת הרא"ה בספר ב"ה ואולי גם הת"ח והב"ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו הב' זיתים משיעורן ודו"ק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז אפילו כולו טמון בבשר הכבד טרפה. שאנו חוששין שמא נכנס דרך הושט לדקין ויצא מהדקין לחלל הבהמה ונקבו ומשם נכנס לכבד. לשון הטור: ש"ע סָעִיף ו
ח כלפי חוץ. וכתב העט"ז דאפילו אינו טמון בבשר הכבד אלא חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראשו העב נחבא בתוך הכבד כשר עכ"ל ונמשך אחר דברי הרשב"א שהביא ב"י שמיישב דעת רש"י ומחלק דאע"ג דקי"ל לקמן סי' נ"א קוץ שנמצא בחלל הגוף טרפה דשמא ניקב אחד מהאיברים הפנימיים היינו דוקא התם שניקב בכח אבל במחט שנכנס בנחת אין חוששין לכך. אבל הר"ן פא"ט מסיק דהיכא דהמחט יוצא לחלל הגוף טרפה וכן פסק מהרש"ל פא"ט סי' מ"ז מיהו בסמ"ק ואו"ה כלל נ"א דין י"ז כתוב כהרשב"א וכן בהגהות ש"ד סי' צ"ד ועי"ל ס"ק ג' וסי' נ"ה מ"ש מזה: ש"ע סָעִיף ו
ט כשרה כו'. והרשב"א סובר דאם חודה פונה לצד חלל הגוף טרפה דחוששין כל שהוא נכנס עד מקום הכבד וחודו למט' ועובר דרך צר שמא עם כניסתו ניקב הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה כמ"ש בס"ס ל"ד וכ' שכן דעת הרי"ף וכ"פ מהרש"ל והב"ח: ש"ע סָעִיף ו
י בכל ענין טרפה. שאילו נכנסה דרך הסמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי וליתחב בעובי כבד ב"י ומ"ש בדרישה סי"ב ע"ש הר"ב בזה הוא טעות כי אדרבה בד"מ הסכים לב"י וכמ"ש בהג"ה כאן: ש"ע סָעִיף ו
יא אבל בדקה אין חילוק. בין צד העב שלה כלפי הקנה בין לצד החלל הבהמה לעולם טרפה אפי' היא כולה בתוך הכבד שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלו וא"כ יש לחוש דדרך הושט נכנס ועי' בתוס' ופוסקים שחילקו אמאי לא מפלגינן לעיל ס"ס ל"ו גבי ריאה בין קופה לבר או לגאו דסמפוני הריאה אם רחבים ע"ש. (תשלום דיני מחט נתבארו בסי' מ"ח ומ"ט ונ"א): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב ניקב טרפש כו'. וכתב בד"מ שמ"כ בשם מהרי"ל אי ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטרפה עכ"ל וע"ל סי' ל"ו ס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף ח
יג מצד הכבד כו'. כי הטרפשא רחבה היא יותר מן הכבד ובצד ימין הטרפשא אינה מכוסה מן הכבד ושם יכול להיות הנקב רחוק מן הכבד עכ"ל הר"מ בסמח"ב וכ"כ בתשובת דברי ריב"ש סי' קנ"ג דדוקא מצד הכבד טרפה אבל הב"ח הוכיח דהאי מצד הכבד ט"ס הוא שהיה כתוב חצר הכבד וטעו והכניסו מצד במקום חצר וכן הגיה בס' גדולת מרדכי וכן הוא בשחיטות החדשות שנדפסו בלובלין שנת תל"ד בשם מהר"ל מפראג ובשם כמה גדולים וכן מצאתי להדיא באגור סימן אלף קל"ב: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל אם כו'. הטעם כתבו הפוסקים דאין הטרפות מצד עצמה אלא דמחמת הנקב סוף שתנטל הכבד וכן נ"ל להוכיח מן הש"ס פא"ט (דמ"ח ע"א) דחצר הכבד לאו מצד עצמו טרפה ע"ש ודוק. ולפי זה בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה וכ"כ בתשובת דברי ריב"ש שם דכשנסתם הנקב בשומן כשר וזהו דלא כהר"ץ בבדיקות וכבר השיג עליו הר"מ בס' ב"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו מחט בטרפש. אפילו כולה טמונה בטרפש מטעם דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים בכניסתן לשם ואין חילוק בטרפשא בין קופה לגיו או לבר כמ"ש הב"ח וע"ל סי' מ' סעיף ג': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז דכל יתר כנטול דמי. משמע אפילו אינן דבוקין זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנטול דמי ר"ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי והלכך בכל מקום שנמצאו שני כבדים טרפה וכן כתב בת"ח כלל פ"ט דין י"א וכן פסק מהרש"ל פא"ט סי' י"ח. מיהו כתב מהרש"ל שם דאם הב' כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותה ג"כ פשיטא דכשרה לכ"ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה (לקמן סי' נ"ה סעיף ד') עכ"ל וצ"ל דגרע טפי אלו נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית משו' דכיון דמתחיל למטה דממקו' חיותה ומקום מרה נראה שאינו אלא תלתלי כבד ודו"ק. וע"ל ס"ס מ"ג וסי' נ' ונ"ד ונ"ה מה שכתבתי מזה: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א שהוא תלוי בו בכליות. ש"ך ור"ל דל"ת דמקום שהוא תלוי יש לפרש בטרפשא כמ"ש במ"ב סימן ק"ג ולז"א כמ"ש הב"י דשם פסק דפי' א' הוא העיקר והעלה דג' זיתים בעינא מספיקא. ולפ"ז שלש זיתים שנפלו לתבשיל מג' בהמות א' מבהמה שנשאר זית מקום טרפשא וא' נשאר מקום כליות וא' מקום מרה א"צ אלא ס' נגד זית א' וביבש הכל מותר דממ"נ ב' כשירים הם וא' טריפה ונתבטל ברוב ובפתיחה לסימן צ"ה אבאר אי כה"ג אמרינן חד בתרי בטל או דוקא היכא שהיה מתחלה כ"א היתר מבורר משא"כ כאן דכ"א בספק איסור ✍: והנה שיעור הזית המוזכר כאן כתב בכר"ו אות ב' וד' דזית לחומרא הוה חצי ביצה ולקולא אף שליש ביצה ועיין בא"ח סימן תפ"ו במ"א אות א' ובת"ה סימן קל"ט יע"ש. ומ"מ אפשר דהוה ס"ס פלוגתא דרבוותא ובא"ח סתם המחבר זית חצי ביצה וכתוס' דס"פ ג"ה ד"ה חלקי יע"ש ולקמן בהא דיבשו הב' זיתים אבאר: ודע דנטילת הכבד דטריפה מרוב פוסקים נראה דטריפה מצד עצמו והרשב"א בתה"א מ"ג ב' בהקשותו על הר"מ ז"ל דחסר הכבד כשירה הא כל עצמינו בחסרה הכבד טריפה הוא משום חסרה המרה אלמא סובר טעם טריפות הכבד משום מרה הוא וכפי הנראה דהיינו אף שהמרה תלויה בגידין ובשר הכבד חסר וכמ"ש התוס' ר"פ א"ט אפ"ה סוף המרה לינטל א"כ יש לראות הא דכתב בקצר ב"ש ש"ג ב' כבדים י"א טריפה (הוא דעת רש"י) וי"א בדבוקין במקום מרה (הוא דעת הרמבי"ן והוא היקל מכולן ולסוף כתב ולראשונים שומעים להחמיר בשל תורה ומשמע דלהלכה הסכים כרש"י או לו יהא כרמב"ן ואמאי הא תרי רואין לא אמרינן רואין כאלו חסר הכבד וכאלו סוף המרה לינטל. כמ"ש המ"ב בתשובה סימן ס"א יתיר כיס יש להכשיר דב' רואין לא אמרינן כאלו ניטלו ב' הכיסין וכאלו ניטל הוורדא וכלל הדבר דאבר שאין בו טריפות מצ"ע לא אמרינן יתיר כנטול א"כ קשיא הך דב' כבדים להרשב"א. ואם נאמר כמ"ש התב"ש אות א' דרשב"א לא אמר כן אלא למ"ד כזית במקום מרה אלמא הטעם סוף המרה לינטל הא למ"ד במקום כליות לא הוה משום מרה הוה א"ש אלא דמשמע דפשוט לו דטעם חסר הכבד משום מרה הוה כמ"ש בארוך מ"ג ב' בפשיטות. דהא וודאי אין לומר דסובר ניטל הכבד טריפה דניטלה המרה די"ל דתלויה בגידין כמ"ש התוס' דא"ט דאל"ה לאיזה צורך תנן ניטל הכבד כקושית התוס' שם ועיין ב"ח סימן נ"ד ולענ"ד כמ"ש וכן הרגיש בתב"ש דתוס' לא פליגי על הרשב"א. ומיהו כתב התב"ש שמתוס' ע"ב מוכח דלא כרשב"א דכתבו מש"ה לא מנה חסרון הגולגלת דהוא משום קרום יע"ש ועיין בספר ראש יוסף. והא דאמרינן חולין מ"ה דלאו מינה מיטרפא לא תנן היינו נקובת הדופן דפשיטא היא דניקבה המרה ואין לה סתימה אבל ניטלה הכבד אשמעינן סוף המרה לינטל. ולפ"ז ב' טרפשין נמי כשירה דתרי רואין לא אמרינן כמ"ש המ"ב. שוב ראיתי בפר"ח אות י"ג כתב בפשיטות ב' טרפשין כשירה כמ"ש המ"ב וירצה כדכתיבנא כיון שאין טריפות מצ"ע הוה תרי רואין ולדינא צ"ע דהא ב' כיסין אוסרין בסימן ל"ה ועש"ך אות י"ד בה"מ מקילין ה"ה ב' טרפשין בה"מ יש להקל ויש לעיין ומ"מ מב' כבדים להרשב"א אין קושי' דכל יתיר כחסר מכל עם הגידים וממילא ניטלה המרה והוה חד רואין ולקמן אבאר בדין תרי רואין בכליות: ולענין מינים שאין להם מרה וודאי ניטלה הכבד טריפה דאין הלכה כרשב"א וכ"נ מסתימת כל הפוסקים דאין לומר דטעם מרה נבלע בכבד שלהם. וכן בצבי שיש לו מרה בזנבו ניטל הכבד סוף המרה לינטל אמאי לא השמיענו דבאותן מינים אם טעמו ולא נמצא טעם מר טריפה ואפ"ה סתמו ניטל הכבד טריפה. ולענין אי בעי ג' זיתים הא וודאי דא"צ כ"א לשעדר הגדול לפי גדלו בכליות וטרפשין וכ"כ המ"י כלל פ"ט אות כ"ד דבמין שאין לו מרה או צבי בב' זיתים סגי ואף שהניח בצ"ע מ"מ הכי מסתבר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב שנפרך. ואם משרטט וניכר הוה יבש ש"ך ובפר"ח אות ג' משמע דנפרך מדינא דש"ס אסור ובשירטוט מחמת חומרא שא"א בקיאין ולפ"ז בין הכא ובין ריאה ספיקא הוה בשירטוט ולא ודאי. ומיהו בריאה אם השירטוט ניכר בקרום סגי ובכבד דווקא בבשר ולא בקרום דכל שיש לחלוחית בבשר כשירה וזה פשוט: ש"ע סָעִיף ג
ג ואם יבשו. הש"ך האריך להשיג על מהרש"ל דיבשו הב' זיתים והשאר קיים טריפה. ומ"ש שכן משמע מטור משום דלא כתב הטור בהדיא ויש לפרש מ"ש יבשו ב' זיתים היינו בניטל כל הכבד מש"ה אמר דמשמע מדלא פי' יבשו אלו הב' זיתים. ומ"ש שכ"מ מר"מ הוא בפ"ח מה"ש הכ"א וכתוב הכ"מ דפשוט כיון דהנהו עיקר חיותא וניטלו אף על פי שנשאר לאו כלום. ויש לראות מה פשיטותא הא בגלודה סימן נ"ט דעיקר חיותא בהנך מקומות בשדרה או ראשי פרקים או טבור ואפ"ה בעי התם והר"מ פסק שם לקולא כמ"ש שם וא"כ מה פשיטות וסבור הייתי לומר דהתם לא מיבעיא ליה אלא ניטל א' מג' מקומות דכן אמר התם הא בניטלו שלשתן לא מיבעיא ליה אלא שזה אינו דכיון דניטל א' משלשתן אם כן נהי דספיקא הוה אם עיקר החיות תלוי בזה המקום תו אף אם כולו קיים אסור מספק ועוד שהב"י בסימן נ"ט כתב דהתם אף בניטלו שלשתן קמיבעיא ליה ומספיקא אסרינן ליה יע"ש. וכ"ת מדאיבעיא התם מכלל דהכא פשיטא דטריפה כש"ך אימא כיש"ש דהכא פשיטא דכשירה ואי מספיקא אוסר הר"מ היה לו לבאר דספק הוה כי כן דרכו ומה גם שלא היה להכ"מ לכתוב ופשוט הוא וכאמור וצ"ע. ומ"ש הש"ך ראיה מהוריקה הכבד במקום חיותא וכן ב' כבדים במקום מרה טריפה אין ראיה דהתם מספיקא הוה כמו בגלודה. ולפ"ז מ"ש רמ"א ואם יבשו אלו הב' זיתים היה נראה דווקא הב' הא חדא הוה ס"ס אלא שראיתי להתב"ש כתב דהני ווי"ן המחלקים הן והביא ראיה מרשב"א בארוך ובקצר כתב כן. ואמת שעיינתי בקצר ב"ב ש"ג כתב להדיא יבש מקום מרה או מקום חיותא טריפה ובארוך מ' א' בהוריק המרה נגד מקום חיותא ואין ראיה דאיהו לשיטתיה בגלודה סובר לחומרא כמ"ש בארוך ובקצר ועיין בחדושי הרשב"א וב"י סי' נ"ט ומש"ה פסק אף זית א' משא"כ להמחבר סימן נ"ט והר"ב לא הגיה כלום אודי אודויי ליה דכשרה ה"ה כאן ומידי ספיקא לא נפקא שמא מדאיבעיא התם הכא וודאי כשירה כרש"ל או כש"ך והוה ס"ס ויש לומר כיון דלא ידעינן כוונת הגמ' במרה הוה ספק חסרון ידיעה ולא הוה ס"ס ולענין דינא צ"ע ביבש זית א' לחוד ומ"מ ביבש מקום הכליות הא המ"ב התיר בה"מ כמ"ש בט"ז. ועיין בלח"מ בפ"ה מה"ש וקצת דבריו יש לעיין בהו ובפ"ט מה"ש פי' פירוש אחר בר"מ ולדידיה אם ניטלו שלשתן והשאר קיים פשיטא דטריפה אלא שהכ"מ שם ובב"י נ"ט לא פי' כן אם כן לדידיה קשיא: ודע דהר"מ ז"ל בפ"ה מה"ש הכ"ב כ' נשאר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשירה ואם מרודד הר"ז ספק לכאורה לאיזה צורך חזר וכתב נשאר כזית במקום מרה והלא כבר כתב בהכ"א אלא לסמוך לזה דמרודד טרפה היינו בנטילה כל הכבד הא כולו קיים הוה ס"ס אלא שא"א לומר כן בר"מ דהא כתב ניטל ב' זיתים אלו הוה טרפה ולא כתב ספק אלמא סובר דבגלודה מיבעיא ולא כאן א"כ א"א לומר כן. ולדינא כתבתי לעיל: עוד יש לחקור ב' חקירות. הא' אי גידים בכלל ומצטרף לכזית או בשר בעינן זי. הב' הא שאמרו חז"ל צריך שישתיירו ב' זיתים בב' מקומות אם ניטל ולא נשאר כ"א חצי זית בכל מקום ושאר הכבד קיים מהו דלכאורה משמע יבשו ב' זיתים אלו היינו לגמרי מכל וכל א"ד כיון דליכא במקומות אלו זית שלם טרפה הוה. הנה התב"ש אות ב' ובכר"ו אות ב' כתבו דלתוס' בשר בעינן ולהרשב"א ולטור הגידין משלימין ומש"ה חלקו על הר"מ דאוסר ניקבו קני הכבד מהא דניטל הכבד אלמא מכל וכל עכ"ל. ועיינתי בתה"א מ' א' כתב על הר"מ מדמכשירין ניטל הכבד ונשתייר כזית וא"א להנטל הכבד ולא ניקבו הסמפונות הרי משמע דה"ק דמסתמא כיון שלקוי כ"כ ניקבו הסמפונות ועוד דהיה לנו לחוש לנקיבת הסמפונות וא"כ נראה דכ"ע מודים דבעינן כזית מבשר הכבד וכן הסכים התב"ש ולענין הספק הב' שכתבנו יש לעיין ביה טובא. שוב ראיתי הדבר מפורש בב"י בסי' נ"ב בהוריק הכבד נגד מקום חיותא שאם ינטל הירקות לא נשאר כזית טריפה ועיין בתה"א מ' א' ובקצר הרי משמע דבעינן זית שלם באותן מקומות אף שכל הכבד נשארה ועיין מ"ש לקמן בסי' נ"ב. ומיהו בנעקרה כולה ממקום כליות ומעורה בטרפשין זה איפשטא בגמ' דכשירה והיינו שלא ניטל מבשר הכבד כלום באותה רצועה: ש"ע סָעִיף ג
ד נימוק הכבד. הש"ך הסכים לט"ז בזה דכשירה אם נשתיירו ב' זיתים ומ"ש בספר לח"מ כתב עליו הכה"ג דט"ס הוא שאינו שם ואולי על ספר אחר נתכוין. ועיין פר"ח אות ה' ומ"ש וחולי אין לדון ע"ש סופו יש לעיין דוודאי רוב טריפות ע"ש סופו אלא דאין לדמות זה לזה ומ"מ לענין הלכה העלו כולם להכשיר ועיין מ"ב סי' ס"א פוסק ג"כ להכשיר. ובאם הבשר שלם תחתיו אף רמ"א מודה דכשר יע"ש ועמ"ש בט"ז. ומ"מ לפעמים בא הכבד כולה מליאה אבעבועות ונימוק כולה במשמוש היד כמו שבא לפני כמה פעמים הא וודאי כל שלא נשאר זיתים שלימים טריפה דא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו ופשוט הוא. ✍כתב המ"ב סי' קי"ג באווזא הכבד נחלק לב' חלקים ואם חלק העב קיים לית כאן בית מיחוש דכולהו איתנהו ביה ואם חלק העב נחסר וחלק הדק נשאר יש לעיין אי נשאר מחלק העב מקום המרה ומקום הכליות ומדק יש במקום הטרפשא כשירה. וסיים דהגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אף שיש לפעמים בכבד אווזא יותר מג' זיתים מ"מ א"צ לשער אלא לפי קטנו והמורה צריך לשער באומד דעתו והאחרונים העתיקו דבריו: כתב הפר"ח בקו"א בשם ש"א סי' נ"ח כבד של אווזא ובסופו תלוי כמין כיס ובתוך הכיס שיבולת שועל מרוקבים טריפה וכתב דפשוט הוא דרוב הנבלעים דרך הוושט ועוד שיבולת שועל הוה כקוץ יע"ש וכ"נ להלכה. כתב עוד בשם הריק"ש אבן בכבד כשירה שנתהוה ממותר הדם עיין בל"י אות ב' וצ"ל דאין ניכר אם הוא מעלמא הא כל שניכר דמעלמא אתי טריפה ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ג
ה י"א. עש"ך בשם א"ר בה"מ להתיר והתב"ש אות ו' החמיר גם בדין כבדא דעביא ומראה שלה כצמר גפן טריפה ועיין באורח מישור ולא אריאה קאי אלא אכבד ולכן המורה צריך ליזהר בשינוי הבשר ונשתנה המראה ולקמן אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפילו. עש"ך דמכשיר אם לא נשתיירו דק ב' זיתים והתליעו ואפילו ע"י צירוף לא יהיו ב' זיתים שלימים ובתב"ש החמיר בזה ועמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז אפילו. הש"ך הביא לשון הטור ואי הוה וודאי דרוב הנבלעים דרך הוושט או רק ספק כתבנו בט"ז ולקמן סימן מ"ט אכתוב עוד בזה: ש"ע סָעִיף ו
ח כלפי חוץ. עש"ך הביא ב' דעות באם המחט יצאה לחלל הגוף להרשב"א אליבא דרש"י כשירה ולהר"ן טריפה ומשמעות הט"ז באות יו"ד כל שיוצאה לחלל הגוף אין חלוק בין בכח או לאו חיישינן לנקיבת א' מאיברים הפנימים ועמ"ש לקמן בסי' מ"ט בזה באורך: ש"ע סָעִיף ו
ט כשרה. הש"ך החמיר כשני הפירושים בין קופה לבר או לגוו כפי' רש"י ופי' הרשב"א וכן הלכה כמ"ש הט"ז והתב"ש יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
י בכל ענין טריפה. עש"ך ותמה על הדרישה שכתב הר"ב חולק אהמחבר וליתא שהרי הסכים עמו. ואף דלדידן בלא"ה בכל ענין טריפה מ"מ נ"מ דאלו בקופה לבד או לגוו הוה רק ספק ואלו מונחת בעובי הכבד וודאי דרך הוושט שאלו בקנה א"א להתעקם ואין מוכרח כ"כ לומר דהוה וודאי ומ"מ לדינא טריפה מספק עכ"פ בכ"ע: ש"ע סָעִיף ו
יא אבל. עש"ך במה שחילק בין ריאה לכבדא ועיין ט"ז מ"ש דאמאי לא אמרינן בריאה דסופו לינקב כמו לדעת בה"ג בלב ה"ה גבי ריאה ועיין שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב ניקב טרפשא. עש"ך דהיכא דיש לתלות בידא דטבחא תלינן ופשוט הוא דכל מקום אמרינן כן ואם הנקב פתוח או אדום וכדומה נתבאר בסימן ל"ו דמחיים נעשה ואין תולין ובנמצאו ב' טרפשין כתבנו בט"ז למ"ב סימן ס"א יש להכשיר בה"מ עכ"פ ומה שלא מנו במשנה ניקב הטרפשא טריפה בפ"ע עיין תב"ש אות י"א ועמ"ש אות י"ד: ש"ע סָעִיף ח
יג מצד הכבד. הש"ך הגיה חצר הכבד וכן הוא בב"ח ועיין ט"ז מ"ש שם ולהלכה כיון מה שכתב הט"ז שכל מה שפרוס לדופן כשירה הכין הלכתא: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל. עש"ך דהטעם דלא מחמת עצמה מיטרפה ומ"ש ראיה מש"ס מ"ח הוא מבואר כמ"ש הכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ג מהא דפריך וליחשוב אינקוב דופן להדי מרה ומשני כיון דלאו מינה מטרפה לא תנן ואכתי ליתני ניקב הטרפשא אלא כיון דלאו מינה מטרפה לא תנן ועיין פר"ח אות י"ג ותב"ש י"ח דמש"ה לא תנן ניקב הטרפשא דיש לה תקנה באם נסתם אח"כ יע"ש והיינו כל שאין כמוה היה משמע דאין לה תקנה וכאן יש לה תקנה. ומיהו מרה שניקבה ודופן סותמתה ואינקב דופן להדה ואח"כ נסתם הדופן לא מהני כיון שהיה כבר הטריפות שעה א' בפועל וכ"כ התב"ש בסימן מ"ב אות א' ושם יבואר. ומיהו זה יצדק לפי' הש"ך בסימן ל"ו אות ו' דבעינן סתימה דמעיקרא משא"כ לפי' התב"ש שם דסופו ליסתר כיון שהוא במקום מכה (ר"ל במקום שעושה טריפה) אם כן בניקבה הכבד או דופן נגדה ונסתם הא לאו מחמת עצמה טריפה אלא משום מרה וכיון שנסתם הכבד או הדופן היה להכשיר ובסימן מ"ג אבאר עוד: בתשובת צ"צ סימן ק"ז האריך במחט שהיה תחובה בכבד והיה ה"מ והתי' מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא דרך הקנה נכנס ועיין פר"ח אות י"א ותב"ש אות יו"ד אסרו זה והתב"ש כתב דספק שמא דרך הקנה כבר כתב רש"י חולין נ"ח דרוב הנבלעים דרך הוושט גם מה שדימה למ"ש מהר"ם מלובלין בתשובה סימן נ"ה בכרוב בפסח הפר"ח צידד דווקא בכלי אמרינן כן ולבסוף כתב שינוי רשויות מהני יע"ש והתב"ש כתב דל"ד דהתם אמרינן כאן נפל משא"כ תחובה אין סברא לומר כאן נפלה ומיהו אם נתחבה קצת יש להתיר שמא לאחר שחיטה נפלה אם לא היה חלודה כלל וכן נראה הכל לפי ראות עיני המורה אם נתחבה קצת ואין חלודה תולין וכאמור: ודע שהט"ז בסימן ל"ח אות ד' הטריף במעשה דקורקבן שמצא תינוק מחט בו ומשמע אף דהוה ס"ס היה אוסר דשמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקבה א' מאיברים הפנימים אלא שיש לומר דמצאו תחובה מעל"ע והמשמעות שם כן דיצא המחט מעל"ע יע"ש. ולענין הכלים לאחר מעל"ע הפר"ח התיר והתב"ש אוסר והיינו מטעם דלא אמרינן ספק דרבנן להקל כשהספק בא מצד אחד יעוין שם ומ"מ בס"ס כי מעשה דצ"צ ובלאחר מעל"ע אין לנו ראיה לאסור הכלים וצ"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו מחט בטרפש. עש"ך דאין חילוק בין קופא לבר או לגוו ולדידן אף בכבד אין חילוק וטריפה ואפילו כולה טמונה בטרפש ואין יוצא לחלל כלל טריפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז דכל יתר. עש"ך והעלה דב' כבדים אף שאין נוגעין כלל טריפה כשיטת רש"י דיתר כנטול דמי חבירו עמו מיהו אם היתר דבוק למטה ממקום מרה קיל טפי דרואין שאין אלא דלדול ולא יתיר כבד כן העלה להלכה ועיין ט"ז נ"ח אות ד' שהאריך ויראה שהסכים לדברי הש"ך ושם אבאר באורך: והנה המחבר כתב כאן ב' כבדים טריפה ולא הגיה הרב כלום משמע אף בה"מ וזה אם נאמר כרשב"א דניטל טריפה ה"ה חסר ולהר"ם כשירה כמ"ש ב"י בסימן זה ובסימן ג' סעיף ב' בהג"ה פסק דבה"מ יש לסמוך אהר"מ דחסר כשר ובסימן נ"ד סעיף ג' פסק כת"ה דחסר או יתיר חוליא כשר והיינו כהר"מ אם כן ב' כבדים יש להתיר בה"מ עכ"פ ואמאי לא הגיה כאן ועיין ש"ך סימן נ"ד ונ"ה שם העיר קצת בזה והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"א כאן תמה על הר"ב כן יע"ש והנה י"ל דחסר הכבד אפשר מטעם מרה כמ"ש הרשב"א אם כן אין לחלק בין חסר מתחלת ברייתא או לאו אף דנאמר כהר"מ ז"ל דכל ניטל טריפה חסר כשירה היינו מצד עצמו לא בכבד וכמ"ש הרשב"א על הר"מ בתה"א כל עצמו של כבד מפני המרה הויא יע"ש ולפ"ז במינים שאין להם מרה עכ"פ בה"מ כשירה ממ"נ. שוב ראיתי דאין להתיר כלל דאפשר דיתר כנטול דמי לא כחסר מתחלת ברייתה דמי והא דמתיר בסימן נ"ד ס"ג יתיר חוליא היינו דלא אמרו בגמרא אלא נעקר חוליא הא נברא חסר ויתיר כשר כמ"ש הט"ז שם אות ד' אין כאן קושיא כלל. אמנם להש"ך שם אות ט' דהעיקר בפי' כל יתר כנטול דמי היינו חסר מתחלת ברייתה אם כן יש לעיין ב' כבדים באותן מינין שאין להם מרה בה"מ. ולענין דינא נראה לי דב' כבדים טריפה אף בכל המינים אף בה"מ והיינו אם דבוקים זה בזה במקום חיות הוה וודאי טריפה ולא ספק ואף אם הם דחוקים זה מזה אין להכניס זה בגדר הספק שמא הלכה כהרמב"ן דרוב הפוסקים כרש"י וכן סתם בהגה"ה סימן מ"ג ס"ה דבה"מ בב' טחולים להתיר אלמא דברור ליה לרמ"א דהלכה כהר"מ ורש"י ורא"ש ושאר פוסקים דיתיר כחסר מכל וכל בסימן נ"ה בט"ז אות ה' אבאר. ולענין חסר הכבד מתחלת ברייתה יש להכשיר בה"מ כמו בסי' ג' שכתב הר"ב שם למאן דמכשיר חסר יע"ש אלא שהב"י כתב שא"א ליבראות חסר הכבד בסימן זה כתב כן וירצה בזה דהר"מ אפשר מודה דב' כבדים טריפה והא דמנו ניטלה הכבד ולא כתבו רבותא חסרה הכבד דא"א במציאות. ולפ"ז שפיר עביד דפסק כאן לאסור בה"מ ב' כבדים עכ"פ דאפשר שהר"מ מודה כאן. ולא כתב שהר"מ דכל מקום שניטלה טריפה חסר כשר אלא דקשיא ליה לאיזה צורך אמרו הלמ"מ נטולה וחסירה ש"מ דיש מקומות דנטולה אסורה וחסירה כשירה עיין בהרשב"א בתה"א מ' א' יע"ש עיין בטור ר"ס כ"ט שינה מלשון הגמרא דאמרו נטולה וחסירה והוא מנה חסירה נטולה וכן בש"ע ואין להאריך כאן ומה שנ"ל להלכה כתבתי ✍ובסימן נ"ה בט"ז אות ד' אבאר ועיין בית לחם יהודה אות י"ג בשם הט"ז שאין לאסור ב' כבדים אלא במקום מרה או חיותא ולהש"ך בכ"מ טריפה. ולא ידענא אנה מצא זאת דהמעיין בסימן נ"ה יראה דעת הט"ז באות ד' דב' כבדים אף שאין נוגעין זה בזה טריפה וכן הלכה וכמו שאבאר שם באורך: כתב בהג"ה ס"ח אם נסרך טרפש להמסס וביה"כ יש לעיין אם יש מחט כי רוב פעמים כן הוא. והנה יש לעיין בזה טובא הצ"צ סימן מ"ט העלה דווקא תחובה הא נמצאת לא וכ"ש לפ"ד אם חפשו ולא מצאו דכשר וכתב דסירכא עכ"פ השובה כק"ד דהא יש פוסקים מטריפין סירכא בשאר איברים וק"ד לחוד אין מי שיטריף. והעלה עוד שמ"ש בסימן מ"ח ס"ח בהג"ה מחט בביה"כ בנמצא א"צ בדיקה היינו אם ניקב מעל"ע אף שיש ק"ד בחוץ אין מזיק דל"ד לוושט בסי' ל"ג דהתם מתוך שמנענע אוכלין ומשקין החזירו משא"כ כאן דלא כט"ז וש"ך בסימן מ"ח יע"ש. ולפ"ז לט"ז וש"ך אף בנמצאת נסרכה טריפה ויותר חמור מתחובה דאלו תחובה בעינן ק"ד או סירכא נגד פי המחט ואלו נמצאת אמרינן בכ"מ שנמצא ק"ד טריפה ועיין צ"צ. ועיין תב"ש סי' מ"ח התיר בה"מ בנמצאת המחט בהמסס ויש ק"ד מבחוץ והפד"ח שם הסכים לזה א"כ ה"ה סירכא בה"מ יש להתיר בנמצא המחט דלא למדה הרב ז"ל בצ"צ אלא מק"ד. ושוב ראיתי בבל"י אות י"א גמגם בזה וכפי הנראה להכשיר בה"מ וכדאמרן. ומ"ש שם הצ"צ ראיה דאף לא ניקב מעל"ע כל שיש סירכא נגד פי המחט טריפה מבדיקת ישינים שכתבו וז"ל אם תמצא שנסרך המסס או ביה"כ לחצר הכבד אז צריך לבדוק אחר מחטין כי דרך למצוא שם מחטין וכך בא לידי כמה פעמים והטרפתי ואם איתא דבעינן מעל"ע פשיטא מה אשמעינן דהטריף אלא דאשמעינן אף שאין מעל"ע יע"ש וכפי הנראה י"ל דאשמעי' דאף שלא היה ק"ד כלל וקי"ל בסי' מ"ח לאחר שחיטה הוה ואף דכתב רמ"א דא"א בקיאין בק"ד מ"מ אפשר הבד"י לא סוברים כן ומש"ה כתב דהטריף דסירכא הוה כק"ד. ומ"מ הדין אמת אף שלא ניקב מעל"ע דסירכא גרע מק"ד ובתנאי שיהא הסירכא נגד פי המחט כמ"ש הצ"צ שם. והכין מסתבר כמ"ש לעיל: ויצא לנו דין מחודש אף שבשאר איברים אין סירכא פוסלת אם נמצא מחט באין ה"מ יש לאסור ובה"מ מתירין ובתחובה מעבר א' אף בה"מ יש לאסור ולפ"ז בקורקבן שתחובה מחט ובעבר הב' סירכא תלויה לא דבוקה יש להטריף ואף באין ק"ד כי סירכא עדיפא מק"ד. ויש לעיין במ"ש בהג"ה יש לבדוק אם בדיקה זו מעכבת דיעבד או לאו ומלשון בד"י משמע לעיכובא דכתב כי דרך למצוא שם מחטין משמע דרגיל וכמ"ש בהג"ה שבוודאי יש שם קוץ ואסור בלי בדיקה אפילו דיעבד נ"ל ✍. שוב ראיתי במ"י כלל פ"ט אות ל"א כתב כן בפי' דיעבד אסור דלא כחוט השני דמתיר אם לא בדקו דיעבד ע"ש בסי' ס"ט. והנה לשון רמ"א משמע דוודאי הוה ובת"ח כתב שמא והרי יש חזרה מת"ח לכאן שהגהות חיבר לאחרונה כמבואר בהגהות או"ה שלו ומ"מ מה כחי להכניס ראשי בין ההרים המורים ובה"מ איני אומר לא איסור ולא היתר אבל בשאר איברים שיש סירכות למאן דמתיר סירכא בשאר איברים כמ"ש בסי' מ"ו א"צ לבדוק כלל דדוקא מטרפשא להמסס באה הקבלה כנ"ל. ועיין בסי' מ"ב אות א' בט"ז שם אבאר שיש לאסור אי לא בדק בהמסס: ש"ע סָעִיף י
ט״ז
סָעִיף א
א שהוא תלוי בו. פי' בגמרא אמרינן שהיא חיה ופרש"י דהיינו מקום שדבקוה תחת הכליות ולשון שני ביותרת הכבד והן הטרפשין והסכימו הפוסקים עליו שעיקר כלשון ראשון ובת"ח מביא בשם או"ה לחוש גם ללשון שני: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב נימוק הכבד כו'. בזה נמשך אחר הרוקח שהביא ב"י שלמדו מפרק מי שאחזו וכבודו של רמ"א במקומו מונח אבל לא דק בהוראה זאת ונציעה לפניך דברי הגמרא דאיתא התם לדמא דאתא מפומא בדקינן ליה בקש של חטים אי סריך ונדבק הדם בקש מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא ופרכינן והא איפכא תנן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ריאה שניקבה או שחסרה טרפה ומשנינן כיון דמפומא קאתי אימור אתמוחי אתמח ופירש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימור אתמוחי אתמח כולה כבדא ולא נשתייר ממנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לקנה של ריאה עכ"ל משמע מבואר דעיקר הקלקול שתמות הבהמה או האדם הוא שנמחה הכבד כולה ולא מקצתה דאי יש ריעותא גם במקצתה הדרא קושיא לדוכתא דהא בריאה שנתמסמס ונתקלקל בשרה בפנים כשר כל שלא נמוחו הסמפונות וא"כ יהיה כבד חמיר מריאה בנלקה במקצת ואנן איפכא תנן כדמייתי המקשן אלא פשוט כל שלא נלקו השני זיתים כשר אף אם נמחה הכבד. והרוקח כתב וז"ל קנה הכבד ככבד בניטלה כולה ולא נשתייר כזית טריפה הכבד שנימוקה טריפה כדאמרינן במי שאחזו דמא דאתא מפומ' אי מכבדא אתי לית ליה תקנתא הכבד שיבשה או קשה כאבן טריפה עכ"ל. ובזה הבין הב"י דהרוקח אוסר בנימוקה אפי' אם ב' הזיתים נשארו שלמים וחלק עליו ובאמת גם הרוקח לא בא לאסור רק בנימוקה כולה אפילו שני הזיתים וחידוש גדול משמיענו דאם נימוק הוה כניטל וכן מצינו בב"י סי' נ' בשם הרשב"א שכל אבר שנקיבתו או חסרונו פוסל כשנתמסמס נמי פוסל עכ"ל וכ"כ המרדכי הביאו ב"י בסי' נ' שאמר ר"ת לרא"ם פה אל פה שכל היכא שניקב אוסר ה"ה אם הבשר רע סביביו ונרקב והיא גופה קמ"ל גם הרוקח אפי' בכבד שכולה דם מ"מ אם נמוקה ונתמסמסה והיה לדם אוסר אם לא נשתיירו ב' זיתים דבר זה מוכח בבירור מדבריו דהרי סמוך אחר זה כתב הכבד שיבשה או שקשה כאבן טרפה והיינו ע"כ אפי' שני הזיתים וכן כתב רמ"א כאן דאם לא כן כשר כמ"ש בסעיף זה ולמה לא נפרש גם הרישא כך דהיינו מ"ש הכבד שנימוקה דמה לי כבד שנימוקה או יבשה אלא ברור ופשוט דהרוקח דאוסר בנימוקה היינו ג"כ בנימוקה כולה ודבר זה תימה גדולה על רמ"א שביבשה הצריך שיהיה היובש בכולה וכן בקשה כאבן ובנימוקה אוסר אפילו בנשתיירו ב' זיתים והרוקח כתבם סמוכים זה אצל זה בחד לישנא אלא פשוט דאכולה קאי גם אנימוקה ומו"ח ז"ל בא לחזק פסק רמ"א ואמר שהרוקח חולק על רש"י ומפרש פי' אחר דהיינו כיון שיוצא דרך הפה ודאי יש שם רקבון ושדי תיכלא בכולה וקשה דא"כ הא דאיתא פא"ט (דף נ"ו) בעי מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ופרכינן ולא יהא אלא ניטל דכשר אמר רבא כיון שהוריקה כבד נגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים ואי איתא דאמרינן שדי תכלא בכולה וסופו לרקוב הכל לא פריך מידי וגם רבא לא היה צריך להטריף בשביל בני מעיים תיפוק ליה משום דשדי תיכלא בכולה כבד אלא ודאי דלא אמרינן בכבד שדי תיכלא בכולה מלבד שהוא נסתר כבר בדברינו דא"כ הוה חמיר מריאה ולמה לא נימא גם בריאה דשדי תיכלא בכולה ע"כ אין לנו להחמיר בדבר שרש"י מתיר בפירוש וללמוד מדברי רוקח מה שלא כוון אליו כלל. ושוב ראיתי שכתב כדברינו בס' משאת בנימין שנדפס מחדש שפסקינן הלכה למעשה וכך אנו דנין זמן רב הלכה למעשה בכל יום שאין לאסור בנרקב והיה לדם אם נשארו שני הזיתים שלימים ואין להחמיר כלל בזה זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא ריסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג התליע הכבד כו'. במשמרת הבית כתב הרשב"א דאפי' ניטלה כל הכבד ולא נשתייר רק הב' זיתים ואלו הב' זיתי' התליעו כשרה דהתלעה הדרא בריא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד אפילו כולו טמון כו'. דאימור אתא דרך הושט שנקבו ונכנס לכבד וכתבו התוספות ונראה דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופא לגאו לקופא לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה ריוח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הושט בא המחט עם המאכל שהוא תלוי בושט עכ"ל וכן הביא ב"י בשם הרשב"א בתשובה סי' רנ"ה שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מן הקנה לפיכך כשצד הדק נכנס כלפי הכבד חוששין שניקבה בכניסתה כיון שהולכת מהלך רב ומקום צר וחוששין אולי דרך כניסתה היתה כאן וכאן ונקבה בסמפונות הלב לכבד לפי שהוא מהלך רב עכ"ל לפ"ז נראה דה"ה מחט שנמצא בטחול ועמ"ש סי' מ"ג סעיף א': ש"ע סָעִיף ו
ה כבשר כו'. בטור כתוב שאנו חוששין שמא דרך הושט נכנס להדקין כו' שאילו נכנס דרך הסמפון כו' ק"ל דמשמע מזה דאילו אין לנו הוכחה זאת לא היינו אוסרים מספק אלא היינו תולין שנכנס דרך הקנה ואח"כ כתב אבל בדקה אין חילוק וטרפה בכל ענין כו' דמשמע מספיקא לחוד אסרינן ונראה דודאי מחמת ספק לחוד אסרינן כיון דרוב הבליעות הם דרך הושט אלא דברישא היה לנו לומר שאין לתלות שנכנס דרך הושט כיון שיש בו קופה אע"פ שחודו למטה נוקב שפיר מ"מ היאך יכולה הקופה להיכנס דרך שם דהוא נקב קטן אלא היה שם לתלות (בקופה) [בקנה] ע"כ אמר שע"כ יש לך להחמיר אע"פ שאינו מסתבר דאלא מאי דדרך הקנה נכנסה היאך נקבה הבשר של הכבד אחר יציאתה מהסמפון ע"כ שני הצדדים שקולים מ"מ טרפה מספק וביאור הדברים בענין קופה לבר בזה הוא כן דאם נמצא שקופה לבר דהיינו לצד החלל של גוף וחודה כלפי סמפון אז ע"כ לא בא דרך הסמפון לבשר אלא מבחוץ והיינו דרך הושט לדקין ומדקין לכבד הלכה בחודה תוך בשר כבד לצד הסמפון אבל אם קופה לצד הסמפון יש הוכחה שבאה דוקא מסמפון דאילו מבחוץ לא היה לה אפשר להכנס בקופה תוך הכבד ואין לנו לחוש שמא בא מבחוץ מצד אחר של הכבד ושם היה חודו לבשר הכבד דודאי סברא הוא דכאן נמצא כאן היה דכיון שאפשר לומר שבאה לכאן דרך סמפון הוא מסתבר טפי מלומר שבא מצד אחר מבחוץ לכאן וכבר כתב ב"י ורמ"א כיון דאם מונחת ביושר בכבד טרפה דאז א"א שבאה דרך הסמפון. והרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו כתב פי' אחר אליבא דרי"ף ורמב"ם וז"ל ונראה שהם מפרשים קופה לבר היפך מדברי רש"י ולגאו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל כלומר נגד הראש וכלל זה מסור בידינו מרבנן דמכשרי דכל שנמצא בריאה או באחד מאברים התלוים אמרינן דרך הסמפון נקט ואתאי והכא ה"ק אי קופה לגאו כשרה דדרך סמפונא נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקבה אבל כשקופה לבר וראשה החד נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו וניקבה קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר שם במיצר משא"כ בריאה דכיון שעד הריאה מקום רחב וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפי' קופה לבר כו' אלא דק"ל בכבדא נמי אי קופה לגאו ותחובה בכבד למה כשרה דאי דרך סמפון אתי היאך נתחבה ויש לי לומר דכל שהיא לפנים כח המושך שבאברים מושך ודוחק עכ"ל ונראה שבה"ג שמביא הטור סימן מ' מפרש גם כאן כפי' זה של הרשב"א ומ"ה לא חש לעיל שמא נכנס דרך הושט כי אמרינן טפי דנכנס דרך הסמפון: ש"ע סָעִיף ו
ו אבל אם פונה לצדדים טרפה. דודאי נכנסה דרך הושט דאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר להתעקם לגמרי כ"כ לרוחב הכבד ב"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז בסמפון גדול. אפי' חתוכה הכבד כ"כ רש"ל וכן בריאה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח מצד הכבד. כ"ה במרדכי ומו"ח ז"ל תמה דכאן משמע שיש חילוק דאם ניקב שלא מצד הכבד כשר ושאר פוסקים לא חלקו בזה וכן בת"ה סי' קס"ג הביא דברי המרדכי אלו ולא הזכיר מצד הכבד גם באו"ה משמע שאין חילוק ע"ש כלל נ"א סימן ל"ד ושער נ"ד ע"כ כתב דהאי מצד הוא ט"ס שהיה כתוב במרדכי חצר הכבד והמעתיק טעה וכתב מצד במקום חצר ול"נ דהא דכתב מצד הכבד לא אתי למעוטי שיהיה כשר בחצר הכבד באיזה מקום שבשטח חצר הכבד דודאי בכל מקום טרפה אלא כוונתו שבחצר הכבד יש בו חלק שהוא פרוש על דוכן הבהמה ואח"כ מתחיל לירד בחלל הבהמה דרך הפסקה על הכבד באויר החלל ועל זה אמר כל שיש בו נקב בכל שטח שבתוך אויר החלל אבל באותו חלק שהוא פרוס על הדופן אין נקב פוסל ודבר זה ברור בטעמו דהא כתב ב"י בשם הגהת אשיר"י דטעם הטרפות בחצר הכבד הוא אינו מצד עצמו אלא שסוף שתינטל הכבד ומ"ה אין סירכא פוסלת בו דאדרבה כל שנסתם מהני מ"ה גם אם יש נקב מפולש באותו חלק שדבוק לדופן כ"ש שאין איסור דהא הדופן מכסה הנקב אע"פ שאינו נכנס לתוכו ודבוק בו מ"מ אין הרוח נכנס לשם דרך אותו נקב דהדופן מכסה את הנקב ע"כ כשרה בזה נמצא שכל הפוסקים יפה עשו שלא חילקו בכך שהם לא דברו אלא מחלק שהוא באויר הבהמה והמרדכי רצה להורות לנו שלא נטעה לומר דאף חלק שאצל הדופן נקרא חצר הכבד כנ"ל ברור ונכון: ש"ע סָעִיף ח
ט אבל אם נסרכה כו'. דכיון דאין הנקב פוסל מצד עצמו כמ"ש המרדכי פא"ט בדין נפנה לאור מהני ליה סתימה שע"י הסירכא וע"כ אפי' חלב טמא שאינו סותם בעלמא סותם בהאי נקב של חצר הכבד וכן מ"כ. ומלבד זה אין סירכא אוסרת בחצר הכבד דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה ששואבת כל מיני משקה כ"כ באו"ה כלל ס"ב ולא כתרומת הדשן. כתב בד"מ ומצאתי למהר"י מולין אי ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואי נמצא סביבו חוטים לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטרפה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י נמצא מחט בטרפש. פי' כולה מכוסה בטרפש דאל"כ פשיטא דטרפה דלא עדיף מנמצא בחלל הבהמה נראה לי דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב או לא דסמכינן ארובא כמו שא"צ לבדוק אחר שאר הטרפות זולת סירכות הריאה שהן מצויות ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אחר זה נ"ל דאין זה חיוב וק"ו שאין לענוש את הבודק עבור זה כמו שהוא בשאר טרפות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא ב' כבדים כו'. עמ"ש סי' נ"ה סעיף ד' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א שהוא. עט"ז דלדינא בעינן ג' זיתים במקום מרה וטרפשא וכליות אמנם לא הבינותי מ"ש דבת"ח הביא לחוש ללשון ב'. הנה המעיין בת"ח כלל פ"ט ד"ט כתב כזית במקום תלייתא ובאו"ה כתב וי"א במקום הכליות ע"כ בעינן ג' זיתים הרי משמע דעיקר כפי' הב' תליית' היינו בטרפשא ששם תלייתא כמ"ש המ"ב בסימן ק"ד שמקום תליי' סובל יותר בטרפשא כי לכליות אין דבוקה כ"א לכוליא א' יע"ש וע"ז כתב דאו"ה החמיר לחוש גם לפי' הא' וכן מראין סוף דברי המ"ב בתשובה יע"ש וא"כ איך כתב דבת"ח כתב לחוש לפי' הב' ולכאורה נהפוך הוא דהעיקר כפי' הב' ולחוש גם לפי' הא'. והנה מה דכתב כש"ע מתלקט רצועה מרודד טריפה כל אלו הם בעיות דלא איפשטא בחולין מ"ו א' וספיקא הוה ואמנם אף שא' מזיתים מרודד לא אמרינן ס"ס שמא זית א' סגי ושמא מרודד כשר כמ"ש הב"י ודייק לה מלשון הר"מ ז"ל פ"ח מה"ש הכ"ב. והטעם כתב בכ"מ ובב"י מדלא מפרש בהדיא בגמ' משמע דמבעיא ליה אף זית א' מרודד מהו ספיקו לחומר'. ואף דבגלודה פסק הב"י לקולא בסי' נ"ט והתם מפרש דלא מבעיא ליה אלא בניטל א' משלשתן יע"ש חולין נ"ה ב' ואפ"ה פסק דהוה ס"ס וכ"ש כאן וצריך לומר דמ"מ כיון דמסיק הלכך בעינן תרוייהו תו לא נכנס בספק ומ"מ לשון הב"י קשה. והנה המ"ב בסימן ק"ג פסק בה"מ או לצורך ע"ש להתיר אם נשאר במקום הטרפשא ובמקום מרה אף שלא נשאר בכליות. ואף דהתב"ש באות ג' כתב דאין להקל כלל מ"מ אם הכזית במקום הכליות מרודד היה נראה להקל דהוה ס"ס פלוגתא דרבוותא שמא מקום מרה בעינן ושמא מקום חיותא הוה טרפשא ואף דספק איבעיא נאמר דלא נכנס בכלל הספק מ"מ ספק פלוגתא הוה ספק עיין פר"ח כ"ט ונ"ט וק"י וכמו שאבאר שם א"כ כה"ג יש לסמוך אמ"ב להקל בה"מ במרודד וכמ"ש ומיהו כזית במקום טרפשא מרודד לא דהמ"ב כתב העיקר כפי' הב' תלויא בטרפשא שמהרי"ו וראב"ן רל"ה ורוקח סוברים בטרפשא ולקמן אבאר: וראיתי להל"ח בא"ט אות מ"א דברים אשר לא זכיתי להבינם וז"ל ופירש"י מקום תלייתה כו' וכן פי' הרמב"ם והרשב"א וב"י שכן עיקר וכ"פ בש"ע דלא כת"ח שפסק ג' זיתים משום לשון תחת הכליות עכ"ל ונוראות נפלאתי דאדרבה הא הב"י פסק דלשון א' עיקר תחת הכליות ודוחה לשון ב' מעורה בטרפשין ואיך כתב בהיפך ובכה"ג בהגהות הב"י אות ג' כ' דל"ח היקל אף שלא במקום ה"מ כמ"ב והיינו דבעינן רק בטרפשין ולא שת לבו למ"ש דממ"ש דהעיקר הב"י משמע דבוקה לכליות: ודע דרבינו הגדול בתב"ש אות ג' כתב דהא דבעי ר' זריקא מר' אמי נדלדלה ומעורה בטרפשין מהו לפי' א' של רש"י הוא שנעקר כונה מכליות ודבוקה בטרפשא דכבדא ופשוט כיון דזית שלם במקום דיבוק לכליות לית לן בה אף שניתקה משם ורש"י שפי' נדלדלה בהרבה מקומות ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט הוא לפי' הב' הוצרך לפרש כן דאי כולה מחוץ לטרפשין פשיטא הא הוא מקום חיותא וכתב דהטור כתב נעקרה כולה ממקום שהוא מחובר ועדיין מעורה בטרפשא כשירה הוא כפי' הא' וא"כ דברי הש"ע סותרים דבס"א סתם כפי' הא' ובס"ה כפירש"י עכ"ל וירצה בזה דבספרו הארוך העלה כפי' הא' וא"כ הבעי' דנדלדלה היינו כולה מכליות ומעורה בטרפשא כולה מיבעיא ליה ומשני דכשרה והש"ע כתב מחובר כאן מעט הוא כפי' הב' ומש"ה הוצרך לומר דהדלדול היה גם בטרפשא ובס"א סתם כפי' הא' זה תוכן דבריו. והנה הפרישה אות ב' העיד הפך זה שכתב ממ"ש הטור נדלדל ועדיין מחובר לטרפשא הוא כפי' הב'. והן אמת שכה"ג בהגהות הב"י אות ב' עמד בזה מנא ליה להפרישה לומר כן. והרי אתה רואה שאדרבה מוכח להיפך. ואני אומר שאין מטור ראיה לפי' הא' אדרבה מדכתב מלת ועדיין לא היה לומר אלא נדלדלה כולה ומעורה בטרפשין אלא דה"ק נדלדלה כולה ר"ל כל הכבד נדלדלה ועדיין במקצת מעורה בטרפשין וזה כפי' הב' של רש"י דללשון א' איבעיא הוא שנעקרה מכליות ובטרפשין אין נ"מ כלל. ובש"ע ג"כ א"ש דאיבעיא קאי גם ללשון ראשון כן דדוחק לומר דרש"י יפרש בסתמא לפירוש הב' דלעיל הסכים לפי' הא' אלא דהוה לומר נעקרה כולה ומעורה בטרפשיהון ומדלא אמר אלא נדלדלה ומעורה בטרפשיהון משמע דה"ק נדלדלה בהרבה מקומות וממקום כליות כולה נעקרה ואף בטרפשיהון כאן מעט ולא חיבור יפה אפילו הכי כשירה כנ"ל. ולפ"ז לפי' הא' אם נעקרה ממקום כליות כולה ומעורה מעט בטרפשא כשירה ולפי' הב' דוקא מעט מעט בטרפשיהון הוא דכשרה הא נעקרה כולה בטרפשא ודבוקה בכליות לא מהני ולפ"ז צ"ע לדינא אם נעקרה כולה מטרפשא רק בכליות דבוקה ובפרט שהמ"ב הסכים לפי' הב' וכמ"ש✍: ודע דהר"מ כתב בפ"ח מה"ש הכ"א נדלדלה הכבד והרי היא מעורה בטרפש שלה השמיט מלת עדיין וזה יורה כפי' א' של רש"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב נימוק. עט"ז העלה להתיר אם הב' זיתים שלימים וכן קשה כאבן אם ב' זיתים שלימים כשירה וכן העלה התב"ש או ז' להקל בנימוק לדם והחמיר בקשה כאבן אם לא נשתיירו הב' זיתים ועמ"ש בש"ך אות ה' זולת אם נפלה ממקום גבוה ונשתנה צורת האבר אף דהב' זיתים קיימים טריפה משום ריסוק וזה מבואר בסימן נ"ח. ומה שהקשה על הב"ח מהוריקה כתב הנה"ך שאין קושיא ולא פי' ואולי דבנפלה לאש קיי"ל שאין האש פועלת כ"א כנגדה בעובי דליהוי מפולש ולא לצדדין כמו שיתבאר לקמן סימן נ"ב ומש"ה אין קושיא מהתם ולדינא הסכים עם הט"ז אמנם כתבו ז"ל דאף לרמ"א דמחמיר היינו אם הבשר רע סביביו דשלט בכולה וסופה להתקלקל הא כשבשר בריא תחתיו אף רמ"א מודה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג התליע. עט"ז מכשיר אף שניטל כל הכבד ואלו הב' זיתים מתולעים ונמצא שאין בצירוף ב' זיתים אפ"ה כשירה והוא במשמרת הבית ל"ט ב' ועיינתי שם ברא"ה ומ"ה ואין הכרע שם ובתב"ש אות ח' החמיר יותר מכולן דוקא אם כולו שלם והתליע כולה הוא דמכשירין הא ע"י התלעה ניטל הכל רק ב' זיתים נשארו והם מתולעים וע"י צירוף יהיה שיעור לא מהני ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד אפילו. הט"ז הביא חילוק בין ריאה לכבד. ומ"ש פי' הרשב"א הוא הפך פי' הש"ע בפי' קופא לבר ולגוו. אלא מסכים הוא לענין זה דיש חילוק בין כבד לריאה ומש"ה העלה בטחול דרחוקה היא מקנה כמו כבד הלכך דין כבד יש לה וכ"כ בסי' מ"ג אות ד' יע"ש ועמ"ש בסי' מ': ש"ע סָעִיף ו
ה בבשר. עט"ז מה שדקדק מטור דכתב קופא לבר טריפה שאילו מסמפון לא היה יכולת לכנוס משמע כל דליכא הוכחה לא מטריפין ואמאי בקלישתה בכ"ע טריפה ותי' יע"ש והנך רואה ששיטה זו כרש"י דרוב הנבלעין דרך הוושט ולא הוה ספק רק וודאי ומ"ש שקולים הוא לאו דוקא שהרי מיד כתב וקופא לבר ע"כ דרך הוושט נכנסה והרי וודאי עוד הביא שיטת הרשב"א שהיא להיפך קופא לבר לפי הקנה ולגוו לחלל הבהמה ולענין דינא אנו מחמירין כב' הפירושים כמ"ש הש"ך: אמנם כן לענין מחט בחלל הגוף אי הוה וודאי או ספק כי לפי שיטת רש"י ורוב הנבלעים דרך הוושט ומשמע דתו' אין חולקים ע"ז בשמעתתא דמחט בריאה וא"כ אי הוה העור שלם מבחוץ וודאי אין לומר שמחוץ בא והבריא ונתרפא לקולא לא אמרינן ובקנה אין לתלות דרובא דאורייתא אם כן הוה וודאי. ונהי דמחט בכבדא הוה רק ספק דכאן נמצא וכאן היה כיון דקרובה לקנה ואף דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפשר דאיכא נמי חזקה מחמת רובא משום הכי הוה רק ספק (ובס' ש"ה אבאר) אבל בחלל הגוף וודאי הוה כל שהעור שלם מבחוץ ומה שכתב בה"ג מחט בטרפשא דלבא הוה ספק סובר הפך שיטת רש"י כמ"ש הט"ז ומ"ש הש"ע כאן מחט בטרפשא דכבד הוה ספק הוא מטעם הזה דקרובה לקנה אית לומר שמקנה דרך הכבד נכנסה לטרפשא מש"ה הוה ספק משא"כ בחלל הגוף ואל תשיבני מסימן מ"ח מחט בקורקבן בעובי דמתירין דמסתבר יותר לא מטעם ס"ס אמנם בסימן מ"ט ספק ע"י חולי או קוץ מתירין מס"ס והא רוב הנבלעים דרך הוושט. וראיתי להכה"ג בסימן מ"ט בהגהות הב"י אות ד' הביא בשם רשד"ם וב"ח דספק שמא ניקב א' מאיברים הפנימים לא הוה ספק ועיינתי בב"ח כתב שם טעם המחמירין הוה דנמצא בחלל קרוב לודאי שניקב א' מאיברים (ור"ל דנתחב הקוץ מדופן ועודנו שם הוה ספק משא"כ נמצא בפנים) ובהרשד"ם חי"ד סימן מ"ה בתשובה תמה מה"ט דקרוב הדבר דניקב א' מאיברים הפנימים אמנם לא מטעמא דרוב הנבלעים דרך הוושט ועיין תב"ש סימן מ"ט אות ד' מוקי ההוא דסי' מ"ט בקורקבן דאין העור לפנינו דאז הוה ס"ס שמא לא ניקב ומחוץ בא ואי העור שלם בלא"ה בחד ספיקא מסתמא תולין דע"י חולי וכ"כ הצ"צ סימן ט'. ובסימן נ' נ"א פי' התב"ש כן באות א' וג' והביא סמ"ג עשין ס"ג שפי' בהדיא כן וכ"כ כאן אות יו"ד בשאלה דצ"צ סימן ט' דספק שמא לא ניקב א' מאיברים הפנימים לא הוה ספק דרוב הנבלעים כו' ואבאר לקמן: ועב"י בסימן מ' דמחט בחלל הוה ספק וכבר כתבנו שזה לבה"ג דאין סובר כרש"י ובסימן נ"א כתב הב"י מחט בשלל של ביצים הוה ספק טריפה ואמאי לא ודאי ואפשר ג"כ שלא בדקו העור מחוץ דאפשר מחוץ בא. ודע דהרשב"א בתה"א ל"א ב' כתב ניקב הלב בחוץ על ידי קוץ טריפה תדע מהיכי בא זה הקוץ או דרך בליעה ניקבו הדקין ואי בחוץ ניקב אחד מאיברים הפנימים משמע כל שהעור שלם הוה ודאי ואף דאיהו סובר דלא כרש"י בפי' קופא לבר היינו כאן נמצא וכאן היה הא מבחוץ ודאי רוב הנבלעים כו' כ"ש לדידן דשיטת רש"י עיקר ובסימן מ"ח ומ"ט אבאר עוד: ודע דעוף שיש לו זפק ונמצא מחט בחלל הגוף אף דהעור שלם מחוץ הוה ספק דנהי דרך הוושט באה מ"מ מאן יימר דרך הדקין שמא דרך הזפק יצא וזפק שניקב כשירה ואף דרוב איברים נקובתן במשהו תצרף מיעוט הקנה בהדיה וכאמור. ולפ"ז ההיא דסימן מ"ח ומ"ט בעוף שיש להם זפק מיירי ושם אבאר ובסי' ק"ה✍: ש"ע סָעִיף ו
ו אבל. עט"ז הטעם דא"א להתעקם כו' ולאו דוקא מונח לארכה בעובי הכבד דא"כ הי הוה קופא לבר אלא קצת באלכסון אפ"ה טריפה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז בסמפון הגדול. אין חילוק בין כבדא שלימה לחתוכה ט"ז בשם הפוסקים ויראה לי לאו דוקא נמצאת ה"ה נתחבה קצת ולא מעל"ע דהא דומיא דריאה והתם דוקא נתחבה בריאה גופא אבל בקנה אפילו נתחבה כשירה ה"ה כבדא. וסמפונא רבא דריאה וכבדה אף במקום שנכנס לבשר הכבד וריאה כיון שעדיין מונחת בסמפונא רב' כשירה אף תחובה ול"ד ללבא דדוקא קודם שתכנס לבשר הלב כמ"ש הט"ז בסימן מ' דיש לחלק בין לב לריאה וכבד כמ"ש שם וצ"ע ועיין חולין מ"ח ב': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח מצד הכבד. עט"ז וכן הלכה דוקא אותו צד הפרוס על הכבד לא אותו שפרוס לדופן ויש מפרשים מצד הכבד ה"ק טרפש שניקב מצד הכבד טריפותו שסוף הכבד לינטל עיין באחרונים. ודע דהלבוש ס"ט כתב דברים אשר נפלאו ממנו וז"ל מחט בטרפשא הוה ספק טריפה לא ודאי דאי משום טרפש שניקב אין טריפה גם סוף הכבד לינטל כיון שלא ניקבה מעצמו אלא ע"י מחט אין בה קלקול אלא חיישינן שמא דרך הוושט באה עכ"ל הנה הוא חידוש גדול בעיני שלפי דבריו טרפש שניקב טריפה דוקא ע"י חולי דסוף הטרפש והכבד לינטל הא ע"י קוץ לא ולפ"ז ניקב נקב מפולש הוה ספק ולא עוד אלא אם נתחב הקוץ בפנינו ונתחב בטרפשא מעל"ע לדבריו כשר הוה עס"י נ"א דכה"ג לא חיישינן לשאר איברים ולא מצאתי לשום א' מהפוסקים שיאמר זה ולא השמיענו זה ופליאה דעת ממני ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים ומחט' בטרפשא דהוה ספק היינו שטמונה בבשר הטרפש או מצ"א הוה ספק שמא מוושט או שמא מקנה דרך הכבד דקרובה היא לקנה כמ"ש לעיל לא דנימא דע"י קוץ אין מזיק לטרפש נקב מפולש וצ"ע✍: ש"ע סָעִיף ח
ט אבל. עט"ז ויש לראות לאיזה צורך הזכיר המחבר זה דהא אף באיברים שנקובתן במשהו מצד עצמן אין סירכא פוסל בהו דלא קים לן דסירכא טריפה אלא בריאה או דקרומים דקים כמ"ש הרשד"ם או דבשאר מקומות רגילה לבוא בלא נקב כמ"ש המחבר ס"ס ל"ז וס"ס מ"ו וכמו שאבאר שם א"כ כ"ש בטרפשא דאין טריפה מצ"ע ועיין תה"ד סי' קס"ג. ודע דכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ה בשם מורו הרב (כפי הנראה הוא מהרי"ט) דנסרכה בצלע כשירה שלא ניקב נקב מפולש הא נקב מפולש ונסרכה לצלע טריפה ואין בידי כעת ספר ההוא ולא ידענא למה כיון דהטעם כל שאין טריפות מחמת עצמו כל שנסתם אח"כ כשירה וכמ"ש בש"ך עוד מזה א"כ ה"ה כאן וצ"ע. ואם חלב טמא סותם הט"ז היקל והתב"ש אות ה' החמיר אם לא בנסרך החלב לטרפשא ומדובק בו סותם דחלב טמא לא מיהדק יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י נמצא מחט בטרפשא. פירוש כולו מכוסה דאל"כ פשיטא דלא גרע ממחט בחלל הגוף ט"ז. והאי מחלוקת היא להרשב"א דווקא קוץ שניקב לחלל בכח חיישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים מה שאין כן זה ומשום הכי פי' קופא לגוו לרש"י כשירה אף ביוצא החוד לחלל עש"ך אות ח' והר"ן מטריף כה"ג ובש"ך אות ח' ולקמן בסימן מ"ט ונ"א אבאר: ש"ע סָעִיף ט
י נמצאו ב' כבדים. הט"ז הראה מקום לסימן נ"ה ועמ"ש בש"ך ובנ"ה אבאר עוד ועי' פר"ח בסי' מ"ב ונ"א: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א תלוי. דהיינו בכליות כדאיתא בב"י ויש פוסקים דמקום חיותא הוא מקום דביקתה בטרפש וכ' האו"ה הלכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות ומביאו בת"ח לפסק הלכה עכ"ל הש"ך אכן בעוף יש להקל אם נשתיירו ב' זיתים א' במקום מרה ואחד במקום שדבוקה ללב עיין בש"י סי' נ"א. כבד של אווזא לעוטה והיה בצד התחתון המונח על הוושט והקורקבן כמין כיס של בשר ומחופה בעור הכבד והיתה גבוה וקשה קצת מבשר הכבד וקרע הכיס ומצא בתוכה שבולת שועל שלימים גם מרוקבים ומעוכלים גם חול כעין הנמצא בקורקבן טריפה. ת' ש"א שאלה כ"ח ופר"ח בק"א ועיין הרדב"ז סי' קצ"ט. אבן הנמצא בכבד של בהמה טמון בבשר הכבד כשירה לפי ששם מתהווה מחומר המאכל היורד אל הכבד להתהוות הדם. פר"ח בשם הריק"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב בצפורן. וכ' הש"ך ואם משרטט בציפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה כדלעיל סי' ל"ו סעיף י"ג בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
ג הכל. והט"ז והש"ך חולקים על זה ופוסקים דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו השני זיתים כמו בניטלה. וכ' בט"ז וכך אנו דנין זמן רב וכ"כ בספר משאת בנימין זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא רסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח סעיף ג' עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ד כאבן. וכ' הש"ך בשם ספר אפי רברבי דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה חיותו. ופסק הב"ח אפילו אם ניטל כל הכבד ולא נשתייר רק אלו השני זיתים שהתליעו אפ"ה כשרה דהתלעה הדרא בריא. אבל מהרש"ל פסק דבכה"ג טריפה והסכים עמו הש"ך וכ' דאולי גם הב"ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו השני זיתים משיעורן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו טמון. בטור כ' הטעם דחיישינן שמא נכנסה דרך הושט לדקין ומדקין לחלל הבהמה ונקבה ונכנסה לכבד. וכתבו התוספות דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופה לגיו או לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה רווח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן שהוא תלוי בושט וכ"כ הב"י בשם הרשב"א שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מהקנה עכ"ל הט"ז וע"ל סי' מ"ג במחט שנמצאת בטחול ע"ש. בליל סוכות מצאו בחתיכות כבד לאחר שצלאוהו ובשלוהו מחט תחובה בחתיכה א' מהאמצעית הכבד והמחט היה מאותן מחטין שהנשים משתמשים בהן הרבה והכשיר בצ"צ סי' ק"ז מכח ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה את"ל קודם שחיטה דילמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה שום אבר מאותן שנקובתן במשהו ובפרט כי המחט היה מאותן שהנשים מוליכות תקועות על כנפי בגדיהם שמא אחר הצלייה נפל עיין ברדב"ז סי' כ"ח אבל פר"ח החמיר חוץ מהכלים שנתבשל בהם הכבד יש להקל להשתמש בהם כשהם אינן ב"י דהוי נט"ל. אם נמצא בכבד גרעיני תמרה כשרה גרעיני זית טריפה. פר"ח: ש"ע סָעִיף ו
ז חוץ. וכתב הש"ך בשם הר"ן ומהרש"ל ודוקא אם כולה טמון בבשר הכבד אבל אם חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראש העב נחבא בכבד טריפה ודלא כעט"ז וסמ"ק ואו"ה והגהת ש"ד שמכשירים בזה. וגדולה מזו סובר הרשב"א דאף אם רק פונה חודה לצד חלל הבהמה ג"כ טריפה דחוששין כל שנכנסה עד מקום הכבד וחודה למטה ועברה דרך צר שמא עם כניסתה נקבה הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה וכ"פ מהרש"ל וב"ח: ש"ע סָעִיף ו
ח טריפה. שאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי ולתחוב בעובי הכבד ש"ך בשם ב"י: ש"ע סָעִיף ו
ט בדקה. שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלה ג"כ. ש"ך. ומחטין שלנו הוי דין מחט דקה וטריפה בכל ענין. כנה"ג בשם הגהת מרדכי דף קנ"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י שבכבד. אפי' חתוכה הכבד ט"ז בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף ז
יא ריאה. ואפי' היא חתוכה. ט"ז: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב מצד. הנה כמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט"ס וצ"ל חצר הכבד ובט"ז רוצה לתרץ דר"ל לאפוקי אם ניקב באותו חלק שפרוש על הדופן אז אין הנקב פוסל בו שהדופן מכסהו ע"ש ודבריו דחוקים. (ואני שמעתי מ"ש הש"ע מצד הכבד פירושו מצד הכבד הוא טריפה ולא מצד עצמו). וכתב הש"ך בשם מהרי"ל אם ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטריפה עכ"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ח
יג כשירה. והטעם איתא בש"ך כיון דאין הטריפות מצד עצמו רק שסופו לינטל הכבד. ולפ"ז בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה. וכתב הט"ז אפי' חלב טמא שבעלמא אינו סותם הכא בנקב של חצר הכבד סותם. מעשה בריאה של עגל שבדקו טרפשא דכבדא ולא היה בשר לחצר הכבד כלל רק ב' עורות הם קיימים זה בזה והבשר שהיה ביניהם נחסר כולו פסק בת' חב"י שאלה ל"ט דטריפה. כתב צ"צ אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סירכא תלינן לחומרא דודאי הסירכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעבר לעבר אבל אם נמצא המחט או קוץ מונח כך בכרס ואינו תחוב בו אע"פ שב"ה נסרך לאיזה מקום אין להטריף ע"ש סי' מ"ט ועיין בח"ה ס"ט וח"י ופר"ח כתב עליו שיפה כתב: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד בטרפש. אפי' כולה טמונה בטרפש ואין חילוק בטרפש בין קופא לגיו או לבר ש"ך. וכתב הט"ז דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אח"ז נ"ל דאין זה חיוב וכ"ש שאין לענוש הבודק עבור זה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו כבדים. וכתב הש"ך דמשמע אפילו אינן דבוקים זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנ"ד ר"ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי וכ"כ בת"ח וכ"פ מהרש"ל. מיהו כ' מהרש"ל דאם השני כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא פשיטא דכשירה לכ"ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה לקמן סי' נ"ה ס"ד וצ"ל דגרע טפי אם נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית דכיון דמתחיל למטה ממקום חיותא ומקום מרה נראה שאינו רק תלתלי כבד וע"ל ס"ס מ"ג וסי' נ"ד ונ"ה מ"ש מזה עכ"ל וט"ז כ' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא: ש"ע סָעִיף י
טז בעוף. כבדא דאווזא נחלקה לב' חלקים חלק א' גדול וחלק א' קטן אם ניטל חלק הקטן ונשתייר חלק הגדול כשרה בכל ענין דכולהו איתנהו בחלק הגדול כזית במקום מרה ובמקום שתלוי ביתרת ובמקום שתלוי בכליות אמנם אם ניטל חלק הגדול עיין מ"ב סימן ק"ג וכנה"ג דף קנ"ד. כבד שהיא נפוחה ועבה וניקב יש לעיין בריאה אם נמצא לבנה כצמר גפן טריפה ואם היה אדומה כשירה דהדרא בריא עיין מ"ב סימן כ"א ודמש"א דף צ"ה: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א שהוא תלוי בו. [עבה"ט ועיין פמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב וז"ל ולפ"ז שלש זיתים שנפלו לתבשיל משלש בהמות א' מבהמה שנשאר זית מקום טרפשא וא' נשאר מקום כליות וא' מקום מרה א"צ אלא ס' נגד זית א' וביבש הכל מותר דממ"נ ב' כשרים הם ואחד טריפה ונתבטל ברוב. ובפתיחה לסימן צ"ח אבאר אי כה"ג אמרינן חד בתרי בטל כו' עכ"ל. ובמ"כ כי רב הוא דברי תימא הם דבכה"ג אדרבה ממ"נ ב' טריפות הם וסבור הייתי דטעות הדפוס הוא ובמקום שנשאר צ"ל שניטל אך ראיתי בפתיחה להלכות תערובת פ"א חקירה א' הזכיר גם שניהם וניטל ונשאר וז"ל שם הא דחד בתרי בטל אם הוא דוקא בהיתר מבורר מעיקרא כו' המשל בזה ג' זיתי כבד (לאו דוקא הוא) משלש בהמות אחת ניטל מקום חיותו וא' ממקום מרה וא' ממקום כליות אי בכל אחד נשאר זית אחד דהשתא ממ"נ ב' של היתר כו' וכן בגלודה ג' בהמות א' נשאר בטבור כו' ע"ש הרי להדיא דמשוה נשאר לניטל ובאמת זה אינו. שוב שמעתי אשר בעוד הגאון המחבר ז"ל היה בחיים שאל חכם אחד מק"ק סלאנים את זאת ממנו בעצמו והודה לו כי שגגה פלטה קולמסו בזה]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב הב' זיתים לבד. ע' בתב"ש שכתב דהלשון אינו מדוקדק דבאמת אף אם נלקה א' מהם אע"ג דכולה עם כזית הב' קיימת ה"ל ספיקא דאורייתא כו' ולכן לדידן דבעי' ג' זיתים אם אחד מהם יבש או שאר קלקול אעפ"י שהב' זיתים האחרים עם כל הכבד קיימת טרפה עכ"ד ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ב' שהביא בשם אא"ז הוא דודו הגאון בעל פנים מאירות שכתב דדוקא נקט שני זיתים אבל באחד מאלו לא מיטרף דהוי ס"ס וכמ"ש הב"י לקמן סימן נ"ט גבי גלודה וכ"ש הכא דאיכא למימר שמא הלכה כדעת רש"ל הביאו הש"ך. והוא ז"ל חולק על בעל פנים מאירות והעלה כדעת התב"ש דאף כשאחד מאלו הזיתים יבש טריפה אך מה שכתב התבואת שור בסוף דבריו דלדידן דבעי שלשה זיתים כו' בזה הפליג לחמיר ויש להקל בזה מטעם ספק ספיקא ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה: ש"ע סָעִיף ג
ג לרקב הכל. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן א' ועיין בתשובת משאת בנימין סימן כ"א שחולק ג"כ על הרמ"א ע"ש. [ובתשובת חתם סופר סימן קמ"ד בד"ה ונבא כתב דלחנם השיג המ"ב עליו וראוי לחוש לדברי הרמ"א ע"ש]. עוד כ' שם שגם הרמ"א לא החמיר אלא בנמוק גוף מבשר הכבד אבל אם בשר הכבד קיים ובריא רק שנצרר הדם וכשגוררין הדם הכבד שתחתיו קיים אין כאן בית מיחוש כלל אפילו אם נחסר מבשר הכבד כשיעור הדם כו' ע"ש. ועיין בתשובת גאוני בתראי סימן י"ב: ש"ע סָעִיף ג
ד שקשה כאבן. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן נ"ח בתרנגולת שהיה לה כבד גדולה וגסה כפלים ויותר מהראוי והכשיר דלא כמורה אחד שהטריף מאחר שהיתה נפוחה (שקורין גישוואלין) דליתא דאין להוסיף על הטרפות ואפילו אם היתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים כשר. וכתב עוד בסימן נ"ט בתרנגול הגס שמן מאד שהיה לו כבד מלאה צמחים לבנים קשים מבחוץ ומבפנים אך בשר הכבד כולו היה כטבע מראה שאר כבדים והכשיר ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ובמקום חיותו. [עבה"ט ומ"ש דהסכמת הש"ך כמהרש"ל עיין בש"ך שלא נמצא הסכמתו להדיא להטריף ובפמ"ג כתב דהש"ך מכשיר אם לא נשתיירו רק ב' זיתים והתליעו ואפילו ע"י צירוף לא יהיה ב' זיתים שלמים ובאמת גם להכשיר לא נמצא הסכמתו להדיא וכן בפר"ח כתב ע"ש הש"ך דמגמגם בדין זה ודעת הפר"ח עצמו להטריף אם לא יהיה כב' זיתים שלימים לבד מחסרון נקב התולעים ובתב"ש החמיר יותר ע"ש ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ד שכתב וז"ל פה בקהלתנו ובגלילות האלו שכיחים מאד באילים ששוחטים למאות שהתליע הכבד שלהם וממש כ"פ לא נשארים אפי' שני זיתים ונהגו בו היתר מקדמת דנא ע"פ הסכמת הש"ע והש"ך והגם שהרב בעל שמ"ח מחמיר קצת בזה מ"מ הנחתי להם מנהגם בזה עכ"ל וצ"ע]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו כולו טמון. עבה"ט במעשה שמצאו כו' ועיין בתשובת טור האבן סימן י"ז ד' ל' ע"ד שהעלה כדעת הצ"צ דכשירה ולא כהפר"ח אם לא שניכר שנעשה מחיים ע"ש. [וכן נוטה להקל בתשובת חתם סופר סימן מ"ג הביאותיו בסימן מ' סק"א ודעת התב"ש לאסור אלא שסיים שאם המחט היא תחובה על הכבד ולא בתוכה ואין בה חלודה יש להתיר ע"ש. ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ב שמעשה בא לפניו באיש אחד שקנה חתיכת כבד מהטבח והניחו בביתו ואחר ב' או ג' שעות מצא מסמר תחוב בסמפון א' שבו וצד העב מהמסמר הוא לצד חלל הבהמה וחודו לצד הראש של הבהמה והביאו האיש הקונה להטבח והשיב הטבח שאינו יודע רק שקצת תימא בעיניו אם היה מתחלה איך לא הרגיש. ואותו המסמר לא היה בו חלודה ובבית הקונה ההוא מצוי מסמרים כאלו שיש לו למכור. והורה דהבהמה שריא אך ראובן הקונה אסור לאכול ממנה ואותה חתיכת הכבד אסור לכל אדם ע"ש בביאור טעם הדבר. ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ו במעשה באווזא שנשחטה ובדקו הושט כנהוג ולמחר הוציאו בני מעיים ובתוכם הכבד והניחום על המערכת ולאחר שעה כשלקחו הכבד לשרותה במים מצאו עליה גרגיר מוזהב כחצי לבנה קטן ולא נודע מאין בא לשם ולא נראה שום רושם בשום מקום ולא ניכר שום חלודה על הזהב ולא מכה בהכבד ולא בשום אבר. וכתב דפשוט להתיר כי אמרה המשרתת שזהו במקום שהקורקבן מונח על הכבד כשנתלש הושט משם וי"ל שמן הושט בא שבלעתו בחיים ובשעת תלישתו נפל לשם או בשעה שהוציאו הקורקבן יצא ממנו זה ונפל על הכבד ופשוט שתלינן בזה דלו יהא הושט בפנינו ונקב בו והגרגיר מוזהב תחתיו באופן שנדע בודאי שיצא מהושט ונקב הושט בפנינו היו תולין במשמוש ידא דטבחא כמו בכל הטריפות דאין לחלק משום דושט ספק נבילה וה"ל ספק בשחיטה. דז"א ולא מקרי ספק בשחיטה אלא ספק במעשה השחיטה כגון ספק שהה. דרס. סכין פגום. שחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואין לי במה לתלות וכן בש"ך ס"ס ל"ד (וכבר האריך בזה יותר בסי' כ"ד וכ"ה שם והובא קצת לעיל סימן ל"ג ס"ד בד"ה אבל) וכיון שכן ה"נ כיון דאיכא למיתלי שכאן נקרע הושט ע"י שתלשו מן הקורקבן כו' וזה ק"ו ממ"ש התב"ש שאם המחט היא תחובה על הכבד כו' מכ"ש הכא דאיכא למיתלי טפי ואינו אלא מונח ע"ג הכבד ולא בתוכה כלל דיש להתיר ע"ש]. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שפלפל בדין זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז שבכבד. עבה"ט ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ניקב טרפש. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן י"ב בד"ה ועל הנפ"מ שכתב דאם נברא כך בנקב לדעתו כשר ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
ט מצד הכבד טריפה. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סימן נו"ן בחצר הכבד שהיה בו נקב עגול ושפה סביב הנקב בעור העליון שהוא לצד הריאה גם הבשר שבין ב' העורות נחסר ג"כ בעיגול כמו העור וניכר שנעשה מחיים ובעור התחתון שלצד הכבד לא היה חסרון כזה רק שהיה נקרע לכמה קרעים והשוחט אמר שהיה דבוק עור התחתון לכרס ותלש משם בחוזק והנקב הזה היה שלא לצד הכבד וכתב להתיר מכמה טעמים ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
י אבל אם נסרכה. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"ב סימן א': ש"ע סָעִיף ח
יא כשירה. עבה"ט ומ"ש בשם הב"י מעשה בריאה כו' עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ג שהשיג ע"ז דודאי כל שאין רואין שום ריקבון וריעותא בקרומים אין כאן חשש איסור כלל וכתב דאולי תלמיד טועה כתבו שם ע"ש. ומ"ש בשם צ"צ. ע"ל ס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף ח
יב ואם נסרך. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י י"ד שכתב בשם גדול אחד שאם אין הסירכא ממש נגד המחט התחוב בבית הכוסות בפנים אין לאסור והסכים עמו אך כתב דהיינו דווקא במקום העב של בית הכוסות אבל במקום הדק כיון שלדעת רש"י טריפה ורמ"א בסי' מ"ח ס"ז כתב דהכי נהוג אם לא בהפ"מ וכיון שכאן יש עוד ריעותא מחמת הסירכא אף שאינו כנגדו ממש אין להקל אפי' בהפ"מ ואם הוא הפ"מ וגם שעת הדחק שהוא סמוך לשבת יש להתיישב בדבר אם להקל ע"ש. [ועיין בתשו' חתם סופר סימן מ"ה שדעתו להטריף אם נמצא תחוב אפילו שלא כנגד הסירכא אך בתחוב רק בפלידערלי"ך שבב"ה או בנמצא רק על הפרש כו' ע"ש ויובא בס"ק שאח"ז. ושם בסי' ל"ג האריך בענין סירכא היוצא מכפתור או בועה שבב"ה ונסרך לטרפש דאם לא נמצא מחט או קוץ כלל בפנים אפי' על הפרש לא נמצא אין לאסור אף שנראה לעין שהסירכא הוא מב"ה ולא מהטרפש מ"מ כיון דעורו עב קצת טפי מריאה י"ל אה"נ היה כאן חולי בהעור מבחוץ והוליד בועה וגם המשיך סירכא ומ"מ לא שלט החולי בפנים והרי יש לנו עינים לראות ולבדוק בצד הפנים אם שלם שם או אם יש להסתפק בבשר שהרופא גורדו ואל"ה כשירה ולא חיישינן שמא הבריא. אבל אם נמצא מחט מונח על הפרש אין להתיר רק בסירכא לחוד (במקום שנוהגים בזה היתר) שאנו תולין הסירכא עדיין בטרפש ואין כאן ריעותא בב"ה כלל אבל כל שיש כאן ק"ד ומכ"ש בועה וכפתור בב"ה שנראה בחוש שעי"ז באה הסירכא ושלט בעור מכה וחולי והרי בתוכו נמצא מחט וזה גרע מק"ד לחוד ומחט בפנים נ"ל לאסור אפי' בהפ"מ והמכשיר בזה יחוש לעצמו שלא יאכיל טריפות לישראל חו"ש ע"ש באורך]: ש"ע סָעִיף ח
יג יש לבדוק. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סימן ט"ו שכתב דבדיקה זו חיובית היא ומעכבת ודי לנו שנסמוך על הבדיקה הואיל וכתב רמ"א שיש לבדוק ולא החליט להטריף משמע עכ"פ שבדיקה מועיל אבל אם אירע שהשליך הכרס ולא בדק קשה להקל אפילו בבהמת ישראל ובהפ"מ והמיקל בזה גס לבו בהוראה וראוי לגעור בו בנזיפה. ואם בדק ונמצא מחט מונח על הפרש ולא נתחב יש להתיר עכ"ד ע"ש. אכן בתשובת חוט השני סימן ס"ט פסק דיש להטריף אפי' אין המחט תחוב אלא מונח על הפרש ע"ש ועי' בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ב' שגם דעתו נוטה כן ע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ו שגם הוא מן המתירין וכתב שכן נוהגין בקהלתו ק"ק פראג להקל בזה אמנם כל כי האי מילתא שתלוי במחלוקת הפוסקים ואין מכריע ביניהם כי האוסרים והמתירין הם שוין במנין יכול כל רב ומ"צ להורות במקומו כפי שיקול דעתו וכפי הנראה לו אם להקל או להחמיר באופן שאין שם מנהג ידוע ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן מ"ה שדעתו קרובה להטריף כי היה תחוב ויצא מחמת נענוע וטילטול מ"מ בהיותו במקומות שנהגו לאכלם לא מנע מהם (וכבר כתב כן גם בס"ס ל"ג ע"ש) ובק"ק פ"ב מנהג פשוט הוא להטריף בכל ענין. ושוב הביא עובדא וז"ל פ"א סמוך ליו"ט של פסח באו לפני שוחטי דמתא ואמרו שכבר יותר מכ"ד שוורים נטרפו ע"י סירכא הנ"ל ואין שום בשר בקהלה גדולה כזו ומחמת שיותר חששתי שיורגלו ליקח משחוטי חוץ ממקומות שאין דעתי נוחה ליקח משם אמרתי לבחור הרע במיעוטו ונתתי רשות להבודקים אם ימצא מכאן ואילך עוד סירכא הנ"ל ישפכו הפרש בלי שום בדיקה ואחר השפיכה יבדקו בעור הכרס אם לא נתחב שום דבר אבל על הפרש לא יבדקו והבודקים הוצרכו לקבל עליהם שלא ללמוד להקל בפעם אחר. ומאז יצאו מלפני ושחטו י"ט בהמות ולא היה שום סירכא ושום פקפוק ונדנוד כלל ואמרתי ברוך ה' אשר הרחיב לנו ולא הוצרכתי לכנוס לקולא הזאת אשר לבי מאד נוקף עליו עכ"ל. העתקתי כ"ז להראות גודל כח הצדיקים וכמו שאמרו בחולין דף ז' ע"ב מה בחייהם כך כו' עיין פירוש רש"י שם]. ועיין עוד מזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ט ובתשובת צ"צ סימן מ"ט ובפמ"ג. ועיין בנו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ז שכתב דאם כבר השליכו הכרס או חתכוהו באופן ששוב א"א לבדוק אחר מחט אלא שאשה אומרת שברור לה שלא היה מחט יש להטריף כיון דעדיין לא ידעה מסירכא ה"ל מלתא דלא רמיא ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יד שבודאי יש שם קוץ. עי' בה"ט ס"ק י"ג בשם צ"צ דאף דלא ניקב המחט מעבר לעבר מ"מ הסירכא הוי כמו ק"ד ועי' בכו"פ שכתב דבמקום שיש עוד צדדים להקל אפשר לצדד בזה ע"ש. גם בתשובת תולדות יצחק סי' ג' סתר הראיות של בעל צ"צ ומתוך כך העלה להקל בזה בהפסד מרובה ע"ש עוד. ועיין בספר באר יעקב שכתב דה"ה אם לא נמצא מחט כלל אלא שנמצא נקב ולא ניקב מעבר לעבר טריפה דהאי סירכא גרע מקורט דם ואסור ע"ש. וכן כתב בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סס"י נ"ז. ומיהו דוקא אם הסירכא הוא נגד הנקב שבפנים טריפה אבל אם הסירכא הוא שלא כנגד הנקב כשירה ע"ש וע"ל סק"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טו דכל יתר. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ה' באמצע התשובה שכתב דאף למ"ש הרמ"א לקמן סימן נ' ס"ב להקל בהפ"מ כדעת הרמב"ם דכל שאמרו ניטל טריפה אם נברא חסר כשר מ"מ הכא בשני כבדים אין להקל אף בהפ"מ כי יתר גרע מחסר דלא נאמרה בסיני יתר כחסר אלא יתר כנטול היינו כנטול בידי אדם ע"ש היטב ועפמ"ג: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אא"כ כו'. שם מ"ג א' הלכה כו': ש"ע סָעִיף א
ב במקום כו'. שם מ"ו א': ש"ע סָעִיף א
ג שהוא תלוי. כפי' הראשון שברש"י וכ"כ הרשב"א והטור: ש"ע סָעִיף א
ד אבל אם כו'. שם בעיא דלא איפשיטא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה שיעור כו'. ע' תוס' שם מ"ד א' ד"ה כדי. ופי' ריב"ם כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו יבש כו'. מדין הריאה שיבשה דמשמע שם דכמאן דליתא דמי דלכך אפי' מקצתה. שם: ש"ע סָעִיף ג
ז עד שנפרך כו'. כמש"ש בריאה. שם: (ואם יבשו כו'. ע"ל סי' מ"ד ס"ק יו"ד): ש"ע סָעִיף ג
ח נימוק כו' אע"פ כו'. כמ"ש בגטין ס"ט א': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אפי' כו'. דאל"כ למה לא התירוה עד רגל שלישי וכי גרע מניטל. (ר"ן). ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
י אם כו' אפי' כו'. תוס' שם ד"ה אי כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
יא ודוקא כו'. דדרך הסמפון א"א להתעקם. ב"י ועד"מ: ש"ע סָעִיף ו
יב בד"א כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ו
יג ושיעור כו'. דא"א בקיאין איזו גסה ובשיעור הזה ודאי א"א לנקב כמש"ש מ"ט א'. ת"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד מחט כו' וכן כו'. גמ' שם ולא חילקו בין קופא כו' דודאי סימפונא נקט ואתאי כמש"ש בגמ': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו (ליקוט) ניקב טרפש כו'. שסופו לינטל כל הכבד ואסרינן משום סופו וכמו שאסרו שם נ"ו ב' הוריקה כבד כו'. מרדכי סי' תתקצ"ט והג"א סי' מ"ט ד"ה ושיעור ירוקתו כו' ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז נמצא כו'. כמו בנמצא בחלל הגוף פר"ה: ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.