שולחן ערוך, יורה דעה סב
א אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר בִּבְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף.
ב אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, אָסוּר, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי אָסוּר, מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה (שְׁמוֹת כב, ל) וְאֲפִלּוּ הַפּוֹרֵשׁ מֵהַבְּהֵמָה וַעֲדַיִן הוּא בְּתוֹכָהּ, כְּגוֹן שֶׁנֶּחְתַּךְ מֵהַטְּחוֹל אוֹ מֵהַכְּלָיוֹת וְנִשְׁאֲרָה הַחֲתִיכָה בְּתוֹכָהּ, אָסוּר.
ג אֵבֶר אוֹ בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת, אֲפִלּוּ אִם לֹא פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ עַד לְאַחַר שְׁחִיטָה, אָסוּר. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ה. יַתֶּרֶת הָעוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַטְרִיף הַבְּהֵמָה, מֻתָּר לְאָכְלָהּ, וְלֹא אָמְרִינַן יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי וְהָוֵי כְּאֵבֶר הַמְּדֻלְדָּל (א"ו הָאָרֹךְ) אֵבֶר הַנִּשְׁמָט מִמְּקוֹמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַטְרִיף הַבְּהֵמָה, מֻתָּר לְאָכְלוֹ, אַף אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין רֻבּוֹ (רַשְׁבָּ"א סי' פ"ט) אֲבָל הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר גַּם בָּזֶה (א"ו הָאָרֹךְ).
ד בֵּיצֵי זָכָר שֶׁנִּתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן הֵם מְעֹרִים בְּכִיסָם, אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חַיּוּת, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מַסְרִיחַ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְאָכְלוֹ מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאֵבֶר מִן הַחַי.
ש״ך
סָעִיף א
א אסור. ולוקין עליו כך פשוט בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף א
ב ועוף. אבל לא בדגים וחגבים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' י"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אבר הפורש מן החי. בין שיש בו בשר גידים ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הלשון וטחול וכליות וביצים אסור לאכלו עכ"ל טור וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהמ"א וכ' הרב המגיד שם שכן מתבאר בסוגיא דפ' גיד הנשה ומוסכם מכל המפרשים ומשמע מדבריהם שם דמלקות נמי איכא בהא וכן משמע בש"ס שם תו כתב הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורים ולא בטמאים והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים והמחבר השמיט כל זה דאזיל לטעמי' שהקשה בספרו ב"י על הטור שהכניס עצמו לכתוב דינים אלו כיון דלדידן אין נפקותא בזה דסוף סוף אסירי אבל הב"ח כתב דנ"מ היכא דאסור משום אבר מן החי הוי בריה ולא בטיל כדלקמן סי' ק' ודבריו נכונים בזה אבל מ"ש הב"ח בסוף דבריו וז"ל ועי"ל דבטהורים דאיכא אבר מן החי אסור להושיטו לבני נח משום לפני עור לא תתן מכשול דבן נח מצווה על אבר מן החי ובטמאים מותר להושיט עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה וז"ל וקאמר רבינו דאינו נוהג בטמאים דיכול ליתנו לו לכתחילה דמשום בהמה טמאה אינו עובר שבן נח אינו מצווה עליו ואבר מן החי אינו נוהג בו דליכא למימר דבן נח עובר משום אבר מן החי גם בטמאה דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור עכ"ל לא עמדתי על סוף דבריהם דהרי בפרק ג"ה (דף ק"ב) איתא בכולה שמעתא ובברייתא דמחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאים וכן הוא בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א ע"ב) בכולה סוגיא ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' שופטים והרא"ם בספר יראים סימן קל"ו והרשב"א בת"ה הארוך דף ל' ע"ב והרא"ה בספר החנוך מצוה תס"ד ומהרש"ל פג"ה סי' ס"ג ומ"ש הגהת פרישה מי איכא מידי כו' אישתמיטתי' רש"י ותוס' שם ותוס' פ' השוחט (חולין דף ל"ג ע"ב) ד"ה אחד עובד כוכבים דכתבו דהכא לא שייך כלל להקשות מי איכא מידי כו' כיון דסוף סוף אסור לישראל משום עמא כו' ע"ש וזה ברור מיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה וכמ"ש בסי' נ"ה ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף ב
ד ובשר הפורש כו'. משמע מדברי הפוסקים דאפי' פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה טרפה: ש"ע סָעִיף ב
ה אסור משום אבר מן החי. כ"כ הרמב"ם וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה טרפה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו אם אינו יכול כו'. אבל כשיכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר עכ"ל טור ורמב"ם ור"ל אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אבר מן החי אלא משום נבלה וכ"כ הרב המגיד שם ופשוט: ש"ע סָעִיף ג
ז אינו יכול כו'. וסיים הטור ועצם הנשבר אם עור ובשר חופים את רובו מותר כו' וכ"כ הרמב"ם שם ומשמע מדבריהם דברישא דהיינו במדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו אלא בין אם יכול לחזור ולחיות או לא והיינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו האבר ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה ויתבאר בסמוך (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ז'): ש"ע סָעִיף ג
ח שחיטה. וכתב הרמב"ם שם ואם מתה הבהמה רואין אותה כאלו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי עכ"ל וכ' הרב המגיד שם שהוציא דין זה מהש"ס: ש"ע סָעִיף ג
ט אסור. ופירש הרב המגיד שם משום אבר מן החי משום מצות פרישה מדרבנן: ש"ע סָעִיף ג
י וע"ל סי' נ"ה. סעיף ה' אם נמלח עם שאר בשר ושאר דיניו נתבארו שם על נכון: ש"ע סָעִיף ג
יא יתרת כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ק ט' וסימן נ"ד ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ג
יב במקום שאינו מטריף. ובמקום שמטריף ע"ל סימן נ"ה ס"ק ז': ש"ע סָעִיף ג
יג מותר לאכלו כו'. דדמי לביצים שנתלשו דשריין דכיון דלא מסרחן אית ביה חיותא ואבר זה שנשמט ועדיין מעורה בגידיו ודאי לא מסרח וכל דלא מסרח חיותא אית ביה ושרי עכ"ל תשו' רשב"א שם ולפ"ז משמע אפילו אינו יכול לחזור ולחיות שרי כדמשמע בש"ס גבי ביצים שנתלשו ואע"ג דבאבר המדולדל נתבאר כל שאינו יכול לחזור ולחיות אסור היינו משום שאינה מעורה כלל בגידין ומ"מ קשה דהרשב"א אזיל לטעמיה דמתיר בביצים שנתלשו וכמ"ש הרב המגיד וב"י בשמו אבל למאי דק"ל כהרמב"ם דביצים שנתלשו נהגו ישראל לאסור א"כ ה"ה בנשמט אבר וכן כתב הרמב"ם בהדיא פ"ה מהמ"א דין ז' וז"ל שמט אבר או מעכו או דכו כגון הביצים שמעכן או כתתן ה"ז אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיות ולפיכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי עכ"ל וכן מ"ש הרב בהג"ה שהמנהג להחמיר גם בזה הוא ע"פ מ"ש בד"מ כן בשם או"ה כלל נ' דין י"א ובאו"ה שם לא הביא אלא דברי הרמב"ם הנ"ל ונראה דאה"נ קאמר הר"ב מותר לאכלו מדינא כמו בביצים אבל המנהג להחמיר גם בזה כמו בבצים: ש"ע סָעִיף ג
יד אבל המנהג להחמיר גם בזה. משמע אפי' עור ובשר חופים את רובו וכן משמע ברמב"ם שם שאח"ז כתב נשבר העצם אם עור ובשר חופים את רובו כו' משמע דברישא בנשמט אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו או לא אבל הכל בו בהל' איסור והיתר גבי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' קודם ד"ה בהמה שנקרעת בה רוב הבשר החופה את הכרס כו' מחלק גבי נשמט הגף ג"כ בין עור ובשר חופים את רובו או לא ע"ש מיהו כל זה בנשמט אבל בנשבר ע"ל סי' נ"ה סעיף ה' נתבארו דיניו כי שם מקומן. והעט"ז השמיט כל דינים אלו דנשמט שכתב הר"ב והכניס דינים אחרים דנשבר תחתיהם ולאו שפיר עביד: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א אסור. והיו לוקין עליו כך פשוט בש"ס ופוסקים. ש"ך עש"ך בסי' ט"ז אות י"ז דנ"מ במלקות לעדות מ"ה בעינן עבירה שיש בה מלקות ולקמן קי"ט החשוד לקל חשוד לחמור. ואפשר שטעמא יהיב למילתיה להא דקי"ל בסי' ק' דאמ"ה הוה בריה דלוקין עליו בכ"ש בשר עם גידים ועצמות כמו שאבאר שם. ומ"מ לא ידענא מאין הרגלים לומר דאין לוקה בלאו מפורש עד שהוצרך לבאר זה. והנה יש מקום לומר מדשינה המחבר לשון הטור שכתב אזהרה לאמ"ה ונוהג בבהמה חיה ועוף והמחבר כתב אמ"ה אסור בבהמה חיה ועוף ומהראוי לומר נוהג בבהמה אלא דלכאורה אסור לחוד ולא מלקות ויש תבלין לזה ממ"ש התוס' בשבועות כ"ד א' ד"ה האוכל איך יחול אמ"ה על עשה דשאין זבוח אף אי לאיברים עומדת מ"מ קודם שנקשרו איברים בגידים אין חייל אמ"ה ותי' דא"א לחול בע"א. ובלא ד"ה היינו אומרים דאה"נ דלא לקי והתורה לעונש יתירא כתבה ללאו ובספר גינת וורדים הארכנו בזה בעשה ול"ת בלא מלקות אי אמרינן דנ"מ לעונש יתירא עיין קרבן אהרן פ' שמיני בברייתא דאותה תאכלו יעו"ש. וכ"ת כיון דאין איסור הע"א איך יהיה עונש יתירא עי' יבמות ל"ג בתי' הב' ואבע"א לקוברו כו' דאף דאין איסור חע"א היינו ללקות ב' הא ב' איסורים וודאי רביע עליה כמו שאבאר לקמן אי"ה מש"ה כתב הש"ך דמבואר בדוכתי טובא דלוקין. הן אמת שיש לנו הרהורי דברים על מ"ש התוס' איך יחול אמ"ה על שאינו זבוח והא אמ"ה הוה מוסיף ולזה יש לנו לומר דלר"ש קשיא להו דקיימינן התם אליביה דלית ליה מוסיף גם מ"ש דבמעי אמו לאו לאיברים עומדת יש לנו קושיא בזה אין עת האסף פה: ודע דאמ"ה דלוקה בכזית בין שאכלו אבר שלם או חצי הכי פסק הר"מ ז"ל בפ"ט ממ"א זולת אם חלקו לזית זה בחוץ אין לוקה הא כל שיש כזית אף חצי אבר לוקה במשהו בשר כו' דלא כתוס' ס"פ ג"ה ד"ה חלקו דמשמע מדבריהם שאם חלקו לאבר ואכל חציו אף שיש כזית באותו החצי אין לוקה יע"ש ועפר"ח אות ג' ונ"מ לעדות ולשאר דברים. ודע עוד דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילה וה"ה אמ"ה ול"ת כיון דגידים ועצמות מצטרפין ולית בהו טעם הרי חייבה התורה שלכ"א הא ליתא אף ג"ה דאין בו טעם אין לוקה כ"א ד"א לאפוקי עירב לענה ורוש או אכלו חי. ומנא אמינא לה מהא דכתב הר"מ ז"ל בפי"ד ממ"א ה"י כל האוכלין אין חייב עד שיאכל דרך הנאה (היינו הנאת אכילה דלדידיה ליכא בהנאת בב"ח מלקות יע"ש) חוץ בב"ח וכ"ה הרי שלא הוציא מהכלל כ"א ב' אלו הא אמ"ה וג"ה לא ואף שיש לומר דלאו דווקא אלו דהאיכא ע"ז וי"ל זה ואין מקומו כאן. ומסתברי דנהי דחייבה תודה שלכ"א גידים ועצמות מ"מ מדכתיב אכילה בעינן דרך אכילה ✍וכדכתיבנא ושלכ"א איסור' ולא מלקות: ש"ע סָעִיף א
ב ועוף. ודגים וחגבים מותר ש"ך והוא מתוספתא הביאו אחרונים דגים אין בהם משום אמ"ה כל שאין צריך שחיטה לית בהו משום אמ"ה או דנפש דידהו לאו נפש מיקרי או כמ"ש הפר"ח אות ב' דכל שאין מצווה על דמו אין מצווה על איברים. ודע דבשר אדם אסור מ"ה כמבואר לקמן סי' ע"ט א"כ מימעט מאמ"ה כל שבשרו כו' ואף למ"ד בשר אדם מותר מ"ה מימעט ממ"ש הפר"ח כל שאין דמו אסור עי' כריתות ר"פ דם שחיטה ועי' כה"ג מ"ש ע"ז ולקמן אכתוב עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אבר. עש"ך מ"ש בשם המ"מ פ"ט מהל' מ"א ה"ב דמוסכם מכל המפרשים זה אמת ויציב שאין בזה מחלוקת דטחול ולשון אם הם שלימים יש בהם אמ"ה ואף הר"א בהשגות יודה לזה ומה שהשיג שם היינו בחתך מקצתו סובר דלא הוה אמ"ה אלא בשר מהחי וחדא השגה היא עם מ"ש אח"כ בה"ג ד"ה ואין עצמות ואף דכאן לא הוה גזירת הכתוב מ"מ לא מיחייב אלא משום בשר לא משום אמ"ה וההיא דתלש חלב ואכלו לוקה שלש בכולי' בחלבה אלמא עכ"פ באבר שלם אף שאין בו כ"א בשר הוה אמ"ה. והר"מ ז"ל חשב טחול וכליות ולשון ולב וביצים וראיתי להמגיה שהוקשה לו לב טריפ' הוה ולא ידענא מה קושיא דאה"נ ולוקה שתים ב"א הוה או שנטל מעובי הבשר ולא הגיע לחללו. ודע דה"ה כבד הוה אמ"ה כשהיא שלימה ול"ת כיון שהותר איסור דם כדאמר' ילתא הותר נמי זה הא שבוש הוא ואף בבכורות ו' ב' אמר חלב חידוש הוא הואיל והתירה התורה אמ"ה ה"ה טמא מש"ה צריך קרא א"כ חזינן כיון דהתירה התורה חד איסור ה"ה כמה י"ל דאמ"ה אין נוהג אלא בטהורים כחכמים שפיר אמר דה"א מה לי איסור אמ"ה או טומאה. ומיהו למה דהוה בעי לומר דם נעכר קשה הכא חדא איסורא והכא תרתי דם נוהג בטמאים ומ"מ הדין אמת דאמ"ה נוהג בכבד. אמנם בחתך מקצת בין מאבר שיש גידים ועצמות או מטחול בזה יש מחלוקת להר"מ הוה אמ"ה ולהראב"ד בשר מהחי. ולא עוד אלא כל שאין כזית בשר לחוד אין לוקה. והש"ך השמיט זה משום דלכאורה בהא דאמ"ה נ"מ דהוה בריה וכל שחתך מקצתו תו לא הוה בריה ובטיל אף להר"מ ז"ל. ומיהו נ"מ לאיסורין מבטלין זא"ז במ"ש הב"ח ס"ס כ"ז ונתבאר שם ובתב"ש סי' ל"ג אף שחלוקין בטעמן אם שווין באיסורן אין מבטלין זא"ז והיינו מדרבנן כמ"ש שם וכן לענין חלקו לאבר ואין עליו כזית בשר להר"מ לוקה ומפסל לעדות מ"ה ולתוס' ולר"א אין לוקה ✍: כתב הש"ך בשם הב"ח דנ"מ לענין בריה דאין בטיל ואין נוהג בטמאים ואבר שלם מטמא לא הוה בריה אא"כ כל הטמא שלם. והשיג על הב"ח במ"ש דטמאים מותר להושיט לב"נ דז"א. ודע דאמ"ה דליהוי בריה בעינן שיהא שלם ויהא כזית הא אין כזית בין הכל לא הוה בריה ובטל הוא דטעמא דבריה משום דהיה לוקה עליו וכמ"ש בסי' ק' וכ"כ הפ"ת בסי' ק' אות א' אמנם במ"ש שם דלמא אכילה להיכא דאית ביה ד' וה' זיתים ותי' דמבשר בשדה נפקא יש לתמוה וכמ"ש בט"ז אות א': דע שאני נסתפקתי בטריפה מבטן כמו יתרת אבר וכדומה ותלש אמ"ה ממנו אי מחייב משום אמ"ה והוה בריה או לאו. והמקום הספק הוא דלכאורה אמ"ה חל על טריפה דהוה מוסיף לב"נ אלא שאני רואה כיון דמשעה שנוצרה הוה טריפה ואסורה לב"נ משום בשר מהחי וא"כ אח"כ כשנתקשרו איברים בגידים איך יחול אמ"ה דליכא מוסיף דמתחלה נמי הוה אסור לב"נ משום בשר מהחי ולא ניתן השיעורים לב"נ כלל וכאמור. ועיין חולין ק"ב ב' תוס' ד"ה שאין אי בהמה בחייה לחתיכות בשר קיימא ואין הכרע שם גם מהר"מ ז"ל אין הכרע בפ"ד וה' ממ"א אי בהמה לאיברים עומדת ועיין יבמות ל"ג במה דמשני ואבע"א לקוברו בין רשעים דמשמע דאף דאין איסור חע"א אפ"ה עובר ב' איסורים ומ"מ בריה לא הוה דאין חשוב בריה עד שיתיחס אליו תנאי דלוקה בכל שהוא וכדבעינן למימר לקמן בסי' ק' אי"ה ✍: עוד אבאר לך דח"ש אסור מ"ה באמ"ה כמבואר בפוסקים וכמ"ש הט"ז באות א' ויש לראות אי אמרינן דטעמא דחזי לאיצטרופי עיקר כמבואר סוף יומא ובאמ"ה לא שייך זה דלכ"ע חלקו בחוץ ואין בכ"א מהן כזית דפטור. ושוב ראיתי בספרי פורת יוסף בסוף הספר בשם הרב מוה' יעקב נר"ו מלבוב שנתעורר בזה. ומ"מ א"י טעמא מאי שיהא ח"ש אסור מ"ה באמ"ה עד שהוקשה להב"י למה כתב הטור ח"ש כו' וי"ל להיפוך אמאי אסור. שוב ראיתי דלק"מ דוודאי אכל ח"ש אבר בשר וגידים ועצמות איסור איכא מ"ה לא משום אמ"ה אלא בשר מהחי דנפקא מבשר בשדה טריפה דחזי לאיצטרופי דחלקו בחוץ פטור היינו כשאין בכל האבר זית בשר דחידוש הוא אכל אי אכל זית בשר תוך כא"פ וודאי חייב משום בשר בשדה טריפה ומש"ה הוקשה שפיר לב"י לאיזה צורך הזכיר הטור ח"ש. ואפשר משכחת בערקום שאין בו בשר כ"א עור וגידים ועצם עי' בהעור ורוטב ומ"מ אין קושיא: וראיתי להמ"ל פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז הביא בשם מהרל"ח סי' נ"א דח"ש למדו מחלב ודומיא דחלב בעינן שאסור לעולם ולא היה שעת הכושר משא"כ חמץ קודם פסח והוליד הרב ז"ל דין מחודש שבע"פ מו' עד שתחשך ח"ש מותר מ"ה דבפסח כתיב לא יאכל בציר"ה ויישב קושית הכ"מ יע"ש וסבור הייתי לומר כיון דמדין חלב למדו ח"ש א"כ דומיא בעינן ואמ"ה קיל איסוריה דיש היתר לאיסוריה בשחיטה לא למדו מהתם וגם ז"א. הן אמת שיש לראות בב"ח דאמרי' פכ"ה קט"ו א' דל"ד לערלה דהיה ש"ה א"כ יהיה ח"ש מותר מ"ה ומיהו ט"ח ליורה בשר הוה שיעור שלם בהתחברם יחד וה"ה ח"ש בב"ח שנאסרו ונפלו לא"מ טכ"ע דאורייתא לדעת ר"ה הובא בעבודת כוכבים ס"ו דנהפוך כולו לאיסור ואפילו יבש ביבש נמי קי"ל דח"ש מבב"ח אסור מ"ה ועמ"ש בשער התערובת. שוב עיינתי בתשובת מהרלנ"ח סי' י"ז וגם הוא ז"ל לא כתב כ"א הניח בצ"ע. דא"כ כל דלא הוה כרת נימא דל"ד לחלב אלא עיקר דחזי לאיצטרופי שייך בכל איסורים: ש"ע סָעִיף ב
ד ובשר. עש"ך ויש לראות המחבר דהשמיט דין דאין נוהג בטמאים א"כ לאיזה צורך הזכיר זה דבשר מהחי נפיק מבשר בשדה טריפה ולא עוד שנתן מקום לטעות בדבריו ולומר דב"נ אין מוזהר על בשר מהחי כקושייתו בהל' מלכים פ"ט הי"א יע"ש וא"כ אין מוזהר ליתן לב"נ. ואי דנ"מ לענין איסורים מבטלים וכמ"ש לעיל א"כ אמאי השמיט דאין נוהג בטמאים ועמ"ש לקמן: ונוראות נפלאתי על אדונינו הב"ח ז"ל במ"ש שיש חילוק בין בשר מהחי לאמ"ה דבשר מהחי אין גידים ועצמות מצטרפין לאיסור אלא להיתר ובאמ"ה צריך ששים נגד הגידין ועצמות עכ"ל וא"י הא מבואר לקמן סי' ק' דאין בג"ה בנ"ט ועץ הוא והתורה אסרתו ואם נתבשל עם שאר א"צ ס' נגד פליטתו והוא משנה שלימה חולין צ"ז ב' א"כ כ"ש גיד ועצם של אמ"ה דא"צ ס' כ"א נגד הבשר ואף שיש לומר דנ"מ טובא בין אמ"ה שהתורה אסרתה לגיד ועצם ומשלים לכזית ולקמן סק"ג מבואר נמחה גופו של נ"ה צריך ס' (מדרבנן עט"ז וש"ך ופר"ח) א"כ כאן נמי אמ"ה התורה אסרתו לגיד ועצם וצריך ס' נגדם אבל קשה אי נמחה תו יצא מתורת אמ"ה דנשתנה מברייתו כמ"ש הר"מ בפ"ט מהל' מ"א ואין חייב אלא בכזית בשר ואי שלם ונתערב אף דרך בישול א"צ ס' כ"א נגד פליטת הבשר לא נגד גידים ועצמות. וי"ל דנ"מ ליבש ביבש דאמ"ה צריך רוב נגד הגידים ועצמות ועדיין צ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ה אסור. עש"ך וכבר התבאר דאבר שאין בו עצם וחתך מקצת להר"מ חייב משום אמ"ה ולהר"א משום בשר מהחי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו אם. עש"ך והוא מבואר בר"מ ז"ל פ"ט ממ"א ה"ו דשחיטה אין עושה ניפול ומיתה עושה ניפול והיינו כל שאין יכול לחזור ולחיות אם נשחטה אסור מדרבנן ולהר"מ מ"ה ואם מתה הוה אמ"ה והוה בריה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ג
ז אינו. עש"ך וג' חילוקים הם אם נשבר העצם תלוי אם עור ובשר חופין רובו ובנשמט אף אין עור ובשר חופין רובו כשר אלא שנהגו לאסור ומדולדל היינו שאין מעורה בגידין אין חילוק באם חופה אלא כל שיכול לחיות כו' אמנם לדידן בנשבר ועור ובשר חופין רובו אסור משום מצות פירוש דשמא יצא לחוץ ואין מתרפא וזה עיקר הטעם לחלק בעצם שנשבר אם חופין רובו או לאו אלא בשאשי"י שרי מכ"ש ואם אין ריעותא כלל בעור ובשר שרי כ"ש מטריפה עש"ך סי' נ"ה. ואף אין שאשי"י: ש"ע סָעִיף ג
ח שחיטה. עש"ך וכבר התבאר דמיתה עושה ניפול ולא שחיטה ועיין חולין בהמקשה ובר"מ ה' שא"ה: ש"ע סָעִיף ג
ט אסור. עש"ך ואני לא מצאתי כן במ"מ אדרבה לכאורה מבואר ההיפוך שם בהוציא העובר ידו כתב המ"מ שם דלהר"מ מה שאמרו מצות פירוש היינו מ"ה משום אמ"ה אלא שאין לוקין עליו הרי בהדיא דמן התורה הוא. שוב ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות י"ט עמד בזה ונדחק מ"ש הש"ך מצות פרישה מדרבנן מלת דרבנן הוא סיום דברי הש"ך לא דברי המ"מ משום דכל הפוסקים כתבו דהוה מדרבנן. ולדינא צ"ע מאחר דר"מ סובר דהוה ד"ת אסור להושיטו לעובד כוכבים וגם להקל בספיקו צ"ע ועיין סי' צ"ה ✍: ש"ע סָעִיף ג
י וע"ל. עש"ך ואף להר"מ דמדולדל ד"ת מ"ט נשמט אף מדרבנן שרי ומנהגא הוא לאסור ועמ"ש בסי' נ"ה: ש"ע סָעִיף ג
יא יתרת. ע"ל סימן נ"ה ש"ך ושם נתבאר דצלע יתירה אין אוכלין משום חלב הא שאר יתרת לא הוה כאבר מדולדל ואין אסור: ש"ע סָעִיף ג
יב במקום. הש"ך הראה מקום לסימן נ"ה אות ז' וכבר כתבנו שם דהדין עם רמ"א דגם בנשמט יש חילוק באם חופה רובו: ש"ע סָעִיף ג
יג מותר. עש"ך הקשה הא הרשב"א לשיטתיה דביעי חשילתא אין בהם מנהג אבל לדידן דאסור ממנהגא א"כ איך כתב הר"ב דשרי לאכול אבר הנשמט והר"מ ז"ל השוה אבר הנשמט לביעי חשילתא ממנהגא אל תטוש כו' והר"ב ז"ל שכתב דגם בזה המנהג להחמיר משמע מסברת עצמו. ותי' דאה"נ קאמר הר"ב דמדינא מותר אלא ממנהגא אסור כמו ביעי חשילתא אלא דא"י איך כתב מותר כיון דאבר מדולדל ג"כ מדרבנן ואי דיש לחלק בין איסור דרבנן ובין מנהגא הא הט"ז לעיל סי' נ"ה כתב דמצות פירוש לא הוה כמו דרבנן וא"נ כר"מ דמדולדל מ"ה הוה א"ש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
יד אבל. עש"ך דממנהגא אין לחלק בעור חופה רובו וכ"מ בר"מ דבעצם הנשבר מחלק באם חופה אבל בנשמט אין חילוק ומנהגא איכא ובכל בו לא משמע כן. ויש לעיין בביעי חשילתא: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א אבר מן החי. בטור כתוב ואינו נוהג אלא בטהורים וקשה למאי נ"מ כ"כ דהא טמאה בלאו הכי אסור והטור לאו דינא דמלקות קמ"ל ויש מתרצי' דקמ"ל נ"מ לענין נתינה לבני נח דאבר מן החי אסור לו ע"כ אסור לישראל ליתן לו משום לפני עור כו' וקמ"ל דאין זה אלא בטהורים אבל טמא מותר ליתן לו כי אינו מוזהר בזה וקשה עוד למה הוצרך הטור לכתוב שיש איסור אכילה אפילו פחות מכזית והלא בכל התורה קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה לאכילה ומ"ש כאן שהוצרך לכותבו וצריך ג"כ לפרש לשון לפיכך שכ' הטור שאין לו ביאור לכאורה גם מ"ש אחר כן דבשר הפורש מן החי אסור א"כ למה הוצרך תחלה לכתוב באבר שאין בו אלא בשר דאסור ונ"ל דהטור בא ליזהר שלא נטעה לומר דכאן אין איסור כלל בפחות מכזית מדאמר רב בגמרא אבר מן החי צריך שיהיה בו כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ומשמע לכאורה דלענין איסור ג"כ אמר כך דבפחות מכזית אין איסור כלל ע"כ קמ"ל דלענין מלקות קאי דוקא ועיקר כוונת הטור לומר דלא נטעה לפרש מ"ש ובשר בשדה ג"כ הכונה על איסור אבר מן החי דוקא דהיינו קרא דלא תאכל הנפש קאי על אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות וקרא דובשר בשדה על אבר שאין בו אלא בשר אבל כל שאינו אבר והוא בשר אין בו איסור כלל קא משמע לן דלא נפרש כן אלא מקרא דהנפש שפיר משמע אפי' אין בו אלא בשר דהכל נכלל בקרא קמא דהא מההוא קרא אנו לומדים איסור לבהמה חיה ועוף מטעם דקרא מיירי בכל נפש והא דאינו נוהג בטמאים הוא דמיעטיה קרא באותו פסוק דכל שבשרו מותר איבריו אסורים כדאיתא בגמרא וכיון שאנו לומדים מהאי קרא דלכל מילי קאמר ממילא אנו יודעים לאסור אפי' באבר שהוא בשר לחוד וא"כ ע"כ קרא ובשר בשדה קאי אפי' אם אינו אבר כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אבר הנשמט. פי' ולא נשבר כתוב בד"מ וז"ל כתוב באו"ה אבר המדולדל אסור אפי' חזר ונקשר היטב מאחר שנאסר פעם אחת אין לו היתר עוד חיישינן שמא לא הבריא יפה כל צרכו עכ"ל ולא נראה דאם אנו אומרים הואיל ונקשר דודאי לא יצא לחוץ לענין היתר הבהמה כמ"ש הטור סי' נ"ה אע"פ שהוא חשש טרפה דאורייתא כ"ש שאנו סומכין על זו לענין איסור אבר המדולדל שהוא דרבנן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אבר. עט"ז הנה בפסוק כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב) ומפרשינן לרבי יוחנן דהלכתא כוותיה חולין ק"ג ב' דה"ק קרא לא תאכל הנפש האבר שאין עושה חליפין כנפש עם הבשר בעוד שהנפש עם הבשר ויהיה מלת לנפש משרת לשתים עיין פרישה אות א' ולבוש ס"א ול' הטור ונוהג בבהמה חיה ועוף ואינו נוהג אלא בטהורים לפיכך בין שיש גידין ועצמות או טחול וכליות בין שיש כזית או אין כזית. ובשר מהחי נפקא מבשר בשדה טריפה יע"ש. והקשה הט"ז ד' קושיות ג' קדמו הב"י. א' מה נ"מ דאין נוהג בטמאים. ב' לאיזה צורך כתב אין בו כזית דח"ש בכל איסור הדין כן ובב"י הקשה יותר דבהל' יוה"כ ביאר זה. ועוד לשון לפיכך. וקושיא הד' הוא כיון דנוהג משום טריפה לאיזה צורך כתב להר"מ ז"ל דטחול ולשון יש בהם אמ"ה דאין נ"מ לדידן. וכתב הט"ז י"מ דנ"מ להושיט לב"נ וכ"כ הפרישה וב"ח וצריך לדחוק כמ"ש אמונת שמואל סימן י"ד כיון דאין הישראל מוזהר משום אמ"ה אינו עובר על ל"ע והפר"ח דחה זה באות ג' דמ"מ עובר על ל"ע יע"ש גם הט"ז לא הונח לו בזה כמו שאתה רואה שכתב ועוד קשה כו' ולתרץ כ"ז תי' הט"ז על כל הד' קושיות. וקושיא דמה"ת דח"ש יהיה כאן מותר תי' בפשיטות דרב דאמר אמ"ה צריך שיהא כזית ה"א לאיסורא קאמר דאי למלקות פשיטא אכתי לא ידעינן דאכילה בכזית הוה קמ"ל דרב בא לומר דל"ת לא תאכל הנפש בין קטן או גדול כמו בבריה ולא תאכל להיכא דאיכא ד' או ה' זיתים דמחייב בכזית וכדבעינן למימר קמן קמ"ל דלא. וג' קושיות מתורצים היטב וה"ק הטור נוהג בבהמה חיה ועוף וזה מנלן דא"ל כל שאתה מצווה על דמן הא לרבנן ליתא דאין נוהג בטמאים אף שמצווה על דמן וצ"ל כמ"ש הלבוש ס"א כיון דכתיב נפש ואלו כולן בעלי נפש הם יע"ש והא דאינו נוהג בטמאים דמיעט קרא כל שבשרו מותר (מש"ה הביא הטור דאין נוהג בטמאים לתרץ דלא תקשה אמאי אין נוהג בטמאים כיון דנפש כולל כולם. או יאמר דהביא אינו נוהג בטמאים להוכיח דנפש הכל במשמע דאל"כ חיה ועוף מנלן דא"ל דמו אסור טמאים יוכיחו וכאמור). וכיון שכן דנפש כולל א"כ אף טחול ולשון בכלל נפש הם וזה לפיכך נוהג בטחול וזה ממש לשון לבוש בס"א וכן הדרישה אות ב' תי' לפיכך כן יע"ש. וכיון שכן ע"כ אייתר ובשר בשדה לבשר מהחי ול"ת ובשר בשדה אטחול וכליות קאי הא בשר מותר קמ"ל ומתורץ הכל. ולתת תבלין לדבריו דה"א דבשדה קאי רק אטחול וכליות י"ל מחולין ק"ב ב' פליגי ר"י ור"ל לר"י בשר בשדה זה בשר מהחי ור"ל אמר לא תאכל הנפש זה אבר ובשר ולכאורה לר"ל הא נפש כתיב שאין עושה חליפין ובשר עושה חליפין וה"א דפליגי בטחול וכליות לר"י נפקא מבשר בשדה הא בשר לחודיה שרי ור"ל אמר זה מוכח מלא תאכל הנפש דטחול נמי נפש הוא לכן כתב הטור דאינו ולר"ל נרמז לא תאכל קאי נמי אבשר דסיפא דקרא זה נראה לי בביאור דבריו הקדושים: נסתפקתי הא דאמר ר' נתן מניין שלא יושיט אמ"ה לב"נ והוא הלכה פסוקה ואף אמ"ה של עוף ואף דכתב הר"מ ז"ל בהל' מלכים פ"ט הי"א דאין ב"נ נהרג על עוף מ"מ איסורא איכא כמ"ש הכ"מ שם. ובשר מהחי אף לר"י דנפיק מטריפה מ"מ ב"נ מוזהר עליו כמ"ש הלח"מ שם מברייתא דר"א ומוכרח לחלק בין ישראל דאכילה אנפש קאי ובין ב"נ דקאי אבשר. וכ"ת מנלן הא וברייתא דר"א בהעור ורוטב נוקמיה כתנא דבי מנשה בסנהדרין מויצו אכל תאכל ולא אמ"ה ואדה"ר נצטווה על אמ"ה ולדידן דפסקינן כר"י שם מאך בשר תיקשי הא ליתא דלהר"מ שם בפ"א סובר דאסמכתא הוה כמ"ש הכ"מ שם. וא"כ בין עוף או בשר מהחי אסור להושיט לב"נ ומיבעיא לי אי מוזהר להושיט לו חצי שיעור. ומה שהביאני לזה הוא דכל אכילה בכזית ולישראל אתיא הלכתא לח"ש לאיסורא או מטעמא דחזי לאיצטרופי כזית בכא"פ כמו שאבאר ולפ"ז בב"נ דליתא להלכתא וכאמור. אלא שראיתי להר"מ שם בפ"ט ה"י שכתב וב"נ חייב בכ"ש שלא ניתן השיעורים אלא לישראל והכ"מ לא הביא מקורו איה וא"כ אסור להושיט לב"נ ח"ש אמנם בתוס' חולין ל"ג א' ד"ה אחד יראה דלב"נ בעינן כזית שכתבו דלב"נ אסור במשהו בשר גידים ועצמות וישראל בכזית בשר וכוונתם מבואר דלב"נ מצטרף משהו בשר עם גידים לכזית ולישראל משום טומאה בעינן כזית בשר ואלו היו סוברים כר"מ בפשיטות היה להם להקשות דב"נ אסור במשהו ולישראל כזית ועוד איך נתחדש להם קושיא זו עתה אלא כדכתיבנא א"כ מספקא לי כמאן פסקינן. ודע דטעם פלוגתן י"ל דתלוי במ"ש המ"ל בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ז שהר"א מזרחי ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג ובלאוין ס"ט כתב פי' מחודש דלא יאכל בכ"ש והלכתא אפקיה למלקות שיהא כזית ונתלבט המ"ל לפרש מ"ש ביומא כל לרבות ח"ש יע"ש א"כ ב"נ דלית ליה הלכתא אדרבה בכ"ש חייב ואלו כפי הנראה מסתמא דתלמודא בכ"מ דאכילה בכזית והלכתא רבה לח"ש לאיסורא א"צ ב"נ היתר גמור הוא בח"ש: עוד נסתפקתי באמ"ה שנתבטל ברוב שחוטות לדידן מ"ה שריא ומדרבנן משום בריה אסור ואי נחתך האבר או בשר מהחי אף מדרבנן בטל הוא מהו ליתן לב"נ מי נימא ליכא מידי כו' או נימא לישראל נפיק ביטול האיסורין מאחרי רבים האמור בסנהדרין כמו שאבאר בשער התערובת אי"ה משא"כ לב"נ ולא שייך מי איכא מידי דגוף הדבר לתרווייהו נאסר ולכאורה מפסחים דפריך והרי אמ"ה כו' ומאי קושיא דלמא בח"ש או שנתבטל אלא דז"א דממ"נ אי קיי"ל סתם אכילה בכ"ש ונפשוט הספק הא' ז"א אי סתם אכילה בכ"ש א"כ ישראל גופא מיתסר בהנאה בכ"ש ואי אכילה בכזית והלכתא לח"ש דאסור באכילה ולא בהנאה ולעולם לא יאכל בכזית הנאה נמי א"כ פשיטא דאין ב"נ מוזהר כמ"ש. וספק הב' יש לפשוט אלא ממשא ומתן אין לפשוט כידוע. ועיין חולין הא דאמר חותך כזית ונותן לו דווקא כזית ג"כ יש לדחות ובס' ראש יוסף אבאר: עיין מ"ש בסימן כ"ז בששה נבילות בעודן מפרכסין אין בהם איסור אמ"ה לב"נ ובפסול שחיטה בעודה מפרכסת יש איסור אמ"ה דליכא מידי לא שייך ומיהו בטריפה כיון דמהני לטהרה מידי נבילה לישראל מהני לב"נ יע"ש: דע דהוה קשיא לי אהא דאמר רב אמ"ה צריך שיהא כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ולא נימא דקרא אתא לכי אית ביה ד' וה' זיתים דמחייב בכזית ממנו כמו בג"ה חולין צ"ו וי"ל בדוחק דנפש משמע בין כולו או מקצת. ועכשיו ראיתי מי שרצה לתרץ דמבשר בשדה נפקא ולא ידענא דבשר בשדה בעינן כזית בשר ואמ"ה היכא דליכא בכל הד' זיתים כזית בשר אפ"ה חייב בכזית ממנו עיין תוס' ס"פ ג"ה ד"ה חלקו שכתבו חלקו מבחוץ אין חייב עד שיאכל כל האבר א"ש ולהר"מ דפסק בפ"ה ממ"א דחלקו ואכל כזית בב"א חייב ועפר"ח אות ג' קשיא וצ"ע בכ"ז✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אבר. עט"ז דפשיטא אם נקשר שאשי"י דמותר אם בטריפה דאורייתא שרי כה"ג כ"ש איסור דרבנן ואף שאו"ה כתב מטעם דנאסר אין לו היתר עוד כטריפה ומכ"ש לדעת הר"מ דמ"ה אסור ז"א כיון שנקשר חזינן דלא היה מדולדל שאין יכול להבריא ואו"ה חדא קאמר דעיקר הטעם דחיישינן שמא לא הבריא יפה וע"ז סתם שפיר דלא חיישינן וכשירה ועיין סימן נ"ה בזה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א ועוף. ולוקין עליו אבל אינו נוהג בדגים וחגבים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבר. בטור כתב דאינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים וכ' הב"ח דנ"מ לדידן היכא דאסור משום אמ"ה הוי בריה ואפילו באלף לא בטיל ובזה הסכים עמו הש"ך אבל מ"ש עוד הב"ח דבטמאים מותר להושיטו לבני נח השיג עליו. מיהו באבר המדולדל יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה בלבד: ש"ע סָעִיף ב
ג אסור. אפילו פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה: ש"ע סָעִיף ב
ד אסור. משום אמ"ה וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה אסור. פי' הרב המגיד משום מצות פרישה מדרבנן וכ' הש"ך דאם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אמ"ה אלא משום נבילה ואם אינו יכול לחזור ולחיות ומתה הבהמה פסק הרמב"ם דרואין אותה כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אמ"ה ובאבר המדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופין את רובו או לא רק החילוק הוא אם יכול לחזור ולחיות ודוקא אם נעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
ו לעיל. שם ס"ה נתבאר אם נמלח עם שאר בשר מה דינו ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ז הנשמט. כתב בד"מ בשם או"ה אבר המדולדל אפילו חזר ונקשר היטב אסור ול"נ דאם סומכים לענין היתר הבהמה לומר דודאי לא יצא לחוץ אע"פ שהוא חשש טריפות דאורייתא כ"ש שיש לסמוך ע"ז באיסור דרבנן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ח לאכלו. דדמי לביצים שנתלשו (דכיון דלא מסרחן אית בהו חיותא אף אף על גב דבאבר המדולדל נתבאר דאם אינו יכול לחזור ולחיות אסור התם איירי שאינו מעורה כלל אבל הכא עדיין מעורה בגידין). אבל המנהג להחמיר אפי' עור ובשר חופין את רובו. ש"ך: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א אסור. עפמ"ג במשבצות מ"ש בענין להושיט אמ"ה לב"נ וע' בזה בתשובת פני אריה סימן ע"ד ובתשובת זכרון יצחק סי' ק"ח ועי' בשו"ת בית אפרים בהקדמה לחלק יו"ד מ"ש בזה. [ ועי' בתשובת ח"ס סימן י"ט שהתעורר בדבר חדש לפי המבואר בתו' חולין ס"ד ע"א בד"ה שאם רקמה דביצים חידוש הוא דאין לך דבר היוצא מהחי ושרי אם כן לכאורה יש לאסור ביצים לב"נ בזמן הש"ס דגבי ישראל גלי התורה ולא לב"נ כמו מפרכסת דשרי לישראל ולא לב"נ וס"ל להרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דאפילו בהמה טהורה וכשירה לישראל אסורה מפרכסת לב"נ ולית ליה מי איכא מידי. ואפילו להחולקים וס"ל מי איכא מידי מ"מ בטריפה וטמאה דאסורה בלא"ה לישראל אסורה לב"נ ואם כן ה"נ בביצים אסורים לב"נ לכל הפחות ביצים טריפות ולהרמב"ם כל הביצים אסורים. וכתב דעפ"ז תמיה איך היו רגילים בזמן הש"ס למכור ביצים לנכרי והתירה מפורש בש"ס ופוסקים עי' לקמן ס"ס פ"ו והגם די"ל משום דמצוי להו בלא"ה כו' מ"מ יש לתמוה על מה שנותנים להם בחנם וזה אסור אפילו היכא דשכיח להו כדמוכח ממ"ש התוס' פסחים צ"ב מיהו ביצים שלימות פשיטא דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי להו שרי דבכל שהוא דאיכא למיתלי תלינן כמבואר במשנה ח' פ"ה דשביעית וגם לתת להם ביצים טרופות חיות אפשר להתיר דאולי לאו לאכילה קבעי להו כ"א למלאכה כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות כמלאכת הדבוק וכדומה אמנם להזמינם על המאכלים שנילושו בביצים (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם אף בכשירות. ולהחולקים בטריפות) או שנתבשלו עמהם ביצים מנא לן להתיר ואין לומר דטעם כעיקר לא נאסר לב"נ ז"א אדרבה לב"נ אפילו באלף לא בטיל ואף נותן טעם לפגם נמי אסור לדידהו והניח בצ"ע ע"ש שהאריך בזה]: ש"ע סָעִיף א
ב בבהמה. בשל"ה דף ש"ג כתב דבהמה שנבראת ע"י ספר יצירה כמו דמצינו בגמרא דברא עגלא תילתא בכל ערב שבת מותר לאכלו בעודו חי וזה היה מעשה השבטים שהביא יוסף דבתם רעה אל אביהם שאכלו אמ"ה כי יוסף סבר שהיא בהמה גמורה ע"ש ונראה דמ"מ אסור לאכלו בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין כדלעיל סי' י"ג גבי בן פקועה בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע ונוהג בזה כל הדינים הנאמרים שם. ולפי מ"ש שם בשם הפרשת דרכים דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם ע"ש ממילא דגם בזה הדין כן ולפ"ז קשה להבין דברי בעל של"ה הנ"ל במ"ש וזה היה מעשה השבטים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אבר הפורש. עי' בה"ט ועי' בש"ך דטעם השגתו על הב"ח הוא דהא קי"ל דלנכרים נוהג גם בטמאה וא"כ אסור להושיט להם ועי' בתשובת אמונת שמואל סימן י"ד שכתב ליישב דבריהם ועשה כלל חדש דהיכא דשרי לדידיה ואינו אוסר אלא לב"נ שרי לאושוטי דלא דמי למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידיה שרי מ"מ התורה אסרה עליו כשיהיה נזיר אבל באיסור דשרי לדידיה כמו אמ"ה בטמאים שרי להושיט לב"נ ואינו מוזהר על לפ"ע והא דנקיט בפרישה לישנא דמי איכא מידי אאיסור הושטה קאי עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש ראייה לדבריו מפסחים דף כ"ב והרי אמ"ה כו' הא לכלבים שרי ע"ש ועיין בתוס' שם ובש"ך לעיל סימן כ"ז ודו"ק ומ"מ לדינא צ"ע: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ג
א אם אינו כו'. תוספתא פ"ג אבר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה בשר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה נשבר העצם ויצא לחוץ ורוב עור ובשר מקיפין אותו כשר וכ"ה בטור וז"ש בהג"ה וע"ל סי' נ"ה ר"ל דבנשבר העצם אין הדין כן אלא תליא בעור ובשר כו': ש"ע סָעִיף ג
ב אפילו אם כו'. גמ' ע"ג ע"ד א"ר יוסף נקוט כו' א"ל מאי קושיא כי אמרי כו': ש"ע סָעִיף ג
ג אבר הנשמט כו'. ז"ל הרשב"א לא שמענו עור ובשר אלא בנשבר העצם הא בשמוטה לא ולכך לא חילקו בבוקא דאטמא בין עור ובשר כו' ותדע שהרי ביעי חשילתא הוי כאבר הנשמט ושריין משום דאית בהו חיותא כמ"ש בס"ד וה"ה לאבר שנשמט ועדיין מעורה בגידיו ולא מסרח וכל דלא מסרח חיותא אית בהו כמ"ש בביעי וז"ל הרמב"ם בפ"ה שמט אבר כו' כגון הביצים כו' וכ"ה בתוספתא הנ"ל אבר מדולדל כו' נשבר העצם כו' מכלל דאבר המדולדל הוא שנשמט ואמר דתליא ביש להעלות ארוכה ולא בעור ובשר וז"ש בגמ' גבי ביעי חיותא אית בהו ואף שאמרו שם ואת לא כו' משום דלא בריין כמ"ש שם משא"כ כאן דמיירי בשיכול להיות כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ממנהג כו'. רמב"ם. דאנן בתר בני בבל גרירן. ר"ן: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.