שולחן ערוך, יורה דעה פט
א אָכַל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ שֶׁל חַיָּה וָעוֹף, לֹא יֹאכַל גְּבִינָה אַחֲרָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שֵׁשׁ שָׁעוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם שָׁהָה כַּשִּׁעוּר, אִם יֵשׁ בָּשָׂר בֵּין הַשִּׁנַּיִם, צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ. וְהַלּוֹעֵס לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הַגָּה: וְאִם מָצָא אַחַר כָּךְ בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם, וּמְסִירוֹ, צָרִיךְ לְהָדִיחַ פִּיו קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל גְּבִינָה (הר"ן פכ"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צְרִיכִין לְהַמְתִּין שֵׁשׁ שָׁעוֹת, רַק מִיָּד אִם סִלֵּק וּבֵרַךְ בִּרְכַת הַמָּזוֹן, מֻתָּר עַל יְדֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה (תוס' וּמָרְדְּכַי פכ"ה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְהג"ה מַיְמוֹנִי פ"ט דמ"א וְראבי"ה). וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, לְהַמְתִּין אַחַר אֲכִילַת הַבָּשָׂר שָׁעָה אַחַת, וְאוֹכְלִין אַחַר כָּךְ גְּבִינָה. מִיהוּ צְרִיכִים לְבָרֵךְ גַּם כֵּן בִּרְכַת הַמָּזוֹן אַחַר הַבָּשָׂר (עַל פִּי הָאָרֹךְ וְהַגָּהוֹת ש"ד), דְּאָז הָוֵי כִּסְעֻדָּה אַחֶרֶת, דְּמֻתָּר לֶאֱכֹל לְדִבְרֵי הַמְקִלִּין. אֲבָל בְּלֹא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא מֵהָנֵי הַמְתָּנַת שָׁעָה. וְאֵין חִלּוּק אִם הִמְתִּין הַשָּׁעָה קֹדֶם בִּרְכַת הַמָּזוֹן, אוֹ אַחַר כָּךְ (ד"ע ממהרא"י וְלַאֲפוּקֵי או"ה). וְאִם מָצָא בָּשָׂר בֵּין שִׁנָּיו, אַחַר הַשָּׁעָה, צָרִיךְ לְנַקְּרוֹ וְלַהֲסִירוֹ (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הר"ן הנ"ל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ בִּרְכַת הַמָּזוֹן עַל מְנַת לֶאֱכֹל גְּבִינָה (אָרֹךְ בְּשֵׁם מהר"ח), אֲבָל אֵין נִזְהָרִין בָּזֶה. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהַמְתִּין שֵׁשׁ שָׁעוֹת אַחַר אֲכִילַת בָּשָׂר לִגְבִינָה, וְכֵן נָכוֹן לַעֲשׂוֹת.
ב אָכַל גְּבִינָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו בָּשָׂר, מִיָּד, וּבִלְבַד שֶׁיְּעַיֵּן יָדָיו שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם דָּבָר מֵהַגְּבִינָה נִדְבָּק בָּהֶם. וְאִם הָיָה בַּלַּיְלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַיֵּן אוֹתָם הֵיטֵב, צָרִיךְ לְרָחֲצָם. וְצָרִיךְ לְקַנֵּחַ פִּיו וְלַהֲדִיחוֹ. וְהַקִּנּוּחַ הוּא שֶׁיִּלְעֹס פַּת וִיקַנַּח בּוֹ פִּיו יָפֶה, וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מִקִּמְחָא וְתַמְרֵי וְיַרְקָא, לְפִי שֶׁהֵם נִדְבָּקִים בַּחֲנִיכַיִם (פי' מָקוֹם לְמַעְלָה מִבֵּית הַבְּלִיעָה קָרוֹב לַשִּׁנַּיִם) וְאֵין מְקַנְּחִים יָפֶה. וְאַחַר כָּךְ יָדִיחַ פִּיו בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּבְשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל אִם בָּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר עוֹף, אַחַר גְּבִינָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא קִנּוּחַ וְלֹא נְטִילָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּבָשָׂר אַחַר גְּבִינָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם וּבֵית יוֹסֵף בְּא"ח סִימָן קע"ג), וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁכָּל שֶׁהַגְּבִינָה קָשָׁה אֵין אוֹכְלִין אַחֲרֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף, כְּמוֹ בִּגְבִינָה אַחַר בָּשָׂר. (וְכֵן הוּא בַּזֹּהַר). וְיֵשׁ מְקִלִּין. וְאֵין לִמְחוֹת, רַק שֶׁיַּעֲשׂוּ קִנּוּחַ וַהֲדָחָה וּנְטִילַת יָדַיִם. מִיהוּ טוֹב לְהַחְמִיר.
ג אָכַל תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה; וְהַנְּטִילָה בֵּינֵיהֶם אֵינָהּ אֶלָּא רְשׁוּת. וְיֵשׁ מַצְרִיכִים נְטִילָה (שְׁעָרִים וְהַגָּהוֹת ש"ד). אֲבָל אִם בָּא לֶאֱכֹל הַגְּבִינָה עַצְמָהּ אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, אוֹ הַבָּשָׂר עַצְמוֹ אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה, חוֹבָה לִטֹּל יָדָיו. הַגָּה: וְשֻׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר, דִּינוֹ כְּבָשָׂר עַצְמוֹ (רַשְׁבָּ"א סִימָן ש"ז וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהַת ש"ד). וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינָה אַחַר תַּבְשִׁיל בָּשָׂר, כְּמוֹ אַחַר בָּשָׂר עַצְמוֹ, וְאֵין לְשַׁנּוֹת וְלִפְרֹץ גָּדֵר (אָרֹךְ וּבֵית יוֹסֵף). מִיהוּ אִם אֵין בָּשָׂר בַּתַּבְשִׁיל, רַק שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו גְּבִינָה (שָׁם), וְאֵין בּוֹ מִנְהָג לְהַחְמִיר. וְכֵן נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בָּשָׂר אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּבִינָה אוֹ חָלָב, מִיהוּ יֵשׁ לִטֹּל יָדָיו בֵּינֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ לֹא יֹאכַל בָּשָׂר מַמָּשׁ רַק תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה, אִם נָגַע בָּהֶן בְּיָדָיו (בִּשְׁעָרִים וְהג"ה שַׁעֲרֵי דּוּרָא). שַׁמָּשׁ הַמְשַׁמֵּשׁ בִּסְעֻדָּה וְנוֹגֵעַ בָּאֳכָלִין, אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילָה, דְּלֹא הִצְרִיכוּ נְטִילָה רַק לָאוֹכְלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י).
ד מִי שֶׁאָכַל גְּבִינָה וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר, צָרִיךְ לְבַעֵר מֵעַל הַשֻּׁלְחָן שִׁיּוּרֵי פַּת שֶׁאָכְלוּ עִם הַגְּבִינָה. וְאָסוּר לֶאֱכֹל גְּבִינָה עַל מַפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ בָּשָׂר. וְכֵן לְהֶפֶךְ אָסוּר (כֵּן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לַחְתֹּךְ גְּבִינָה, אֲפִלּוּ צוֹנֶנֶת, בְּסַכִּין שֶׁרְגִילִין לַחְתֹּךְ בָּשָׂר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַפַּת שֶׁאוֹכְלִים עִם הַגְּבִינָה אָסוּר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ בָּשָׂר. הַגָּה: וְכֵן לְהֶפֶךְ נָמֵי אָסוּר. מִיהוּ עַל יְדֵי נְעִיצָה בְּקַרְקַע קָשָׁה, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וְכָל בּוֹ). אֲבָל כְּבַר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לָהֶם שְׁנֵי סַכִּינִים, וְלִרְשֹׁם אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּהֵא לוֹ הֶכֵּר. וְנָהֲגוּ לִרְשֹׁם שֶׁל חָלָב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת מִנְהָג שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
ש״ך
סָעִיף א
א אפילו של חיה ועוף. כלומר שהם מדרבנן וכמ"ש בסימן פ"ז: ש"ע סָעִיף א
ב עד שישהה כו'. ז"ל הטור ובתוך השש שעות אפי' אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוצא טעם והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי שני הטעמים עכ"ל ונתבארו דברי המחבר והעט"ז כתב בתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומוציא טעם עד זמן ארוך ולפיכך אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין אע"ג שלא אכלו מ"מ טעם הבשר נשאר לו בפיו ומשך לו טעם שומן כאלו אכל עכ"ל ודבריו תמוהין: ש"ע סָעִיף א
ג ומסירו. כתב הר"ן) דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכתוב בת"ח כלל ע"ו דין א' דה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה: ש"ע סָעִיף א
ד צריך להדיח פיו. והר"ן כתב שצריך קנוח הפה ולא הזכיר הדחת הפה וכן העתיק בב"י בא"ח שם ובת"ח והיינו דאזיל לטעמיה דס"ל בעלמא דלא בעינן הדחת הפה אבל לדידן דבעינן הדחת הפה וכמ"ש הט"ו בסעיף ב' ה"ה הכא ולזה כתב הרב צריך להדיח פיו ופשיטא דבעי נמי קנוח אלא שקיצר בלשון. נ"ל: ש"ע סָעִיף א
ה וי"א כו'. טעם פלוגתתן דאיתא בש"ס פכ"ה דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות וסברת הי"א דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת וכ' מהרש"ל שם דלכ"ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל ומ"ש הרב בהג"ה אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה הוא לאו דוקא דאה"נ דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך: ש"ע סָעִיף א
ו ובירך ברכת המזון. נראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלאו הכי לא הוה סילוק: ש"ע סָעִיף א
ז צריך לנקרו ולהסירו. וכבר נתבאר בס"ק ד' דצריך הדחה וקינוח הפה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכ"כ באו"ה שם ד"ד ומביאו בת"ח לפסק הלכה וכ"נ ומ"ש הרב די"א מיד אם סילק ובירך מותר ע"י קינוח והדחה משמע דקינוח והדחה מיהא בעי היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך ודברי הל"ח (דף רי"ח ע"א) אינם מובנים לי בזה: ש"ע סָעִיף א
ח וכן נכון לעשות. וכ"כ מהרש"ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט ובלבד שיעיין ידיו. וכתב רי"ו דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה א"צ נטילה ומביאו ב"י בא"ח שם ונראה דדוקא נקט נר יפה אבל בסתם נר צריך נטילה כדמשמע בש"ס ופוסקים ומהרש"ל שם סי' י' פי' יותר נר יפה כעין אבוקה מיהו הטור כתב בשם הר"ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכן דעת האחרונים וכ"כ העט"ז דכן נוהגין: ש"ע סָעִיף ב
י צריך לרחצם. וכתב ב"י בא"ח סימן קע"ג וז"ל כתוב בספר א"ח בשם הראב"ד דכל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים שבין גבינה לתבשיל בין להקל בין להחמיר חוץ משפשוף בגופו או בכותל או בהיסח הדעת שפוסלים באמצעים ואינם פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעים צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעים מפני שהן שמנים וצחים ואינם מנקין את השומן ואת המאכל עכ"ל וכ"כ בת"ח שם אבל מהרש"ל שם חלק וכתב מאחר שכל המשקים כשרים למים אחרונים לנקות הזוהמא כ"ש שמנקין ומעבירין לחלוחית המאכל עכ"ל. ואין כדאי בסברא זו לדחות דברי הראב"ד והנמשכים אליו ובפרט להקל בדבר שאין בו טורח כלל. ודין מים אחרונים עיין בא"ח סימן קפ"א: ש"ע סָעִיף ב
יא וצריך לקנח פיו ולהדיחו. וכתבו הגה"מ בשם מהר"מ שא"צ לדקדק בקנוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ומביאו ב"י שם: ש"ע סָעִיף ב
יב חוץ מקימחא. כ"כ הטור ומשמע דבכל קימחא לא הוי קינוח וכן משמע באשיר"י וכל הפוסקים ותימא על מ"ש בטא"ח חוץ מקימחא דשערי ועוד דבש"ס ר"פ כ"ה (דף ק"ה ע"א) משמע להדיא דבכל קימחא אסור ע"ש והדבר פשוט שט"ס הוא בטור שם ובלבוש שם לא הרגיש בזה וכתב כלשון הטור שם: ש"ע סָעִיף ב
יג ואח"כ ידיח פיו. לאו דוקא דה"ה אם מקדים ההדחה וכמ"ש בס"ק י"א וכ"כ הב"י עצמו בא"ח שם על לשון הטור שהוא כלשון המחבר: ש"ע סָעִיף ב
יד בבשר בהמה וחיה. ואף על גב דחיה מדרבנן כיון שבשרה דומה לשל בהמה החמירו בה: ש"ע סָעִיף ב
טו שכל שהגבינה קשה. ומן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה והכי איתא בת"ח שם די"ב: ש"ע סָעִיף ב
טז אין אוכלין כו'. וכתוב בספר מצרף לחכמה דף כ"ז ע"א דלפי מה שנתבאר בסעיף ח' דאחר אכילת בשר נוהגין להמתין שעה א' א"כ אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסר רק בסעודה חדא ובשעתא חדא ודוק עכ"ל ולישנא דהזוהר פרשת משפטי' הכי משמע ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יז מיהו טוב להחמיר. ומהרש"ל שם קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואמר דוקא מהר"מ שבא מכשול לידו פעם א' החמיר אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר ע"ש שאין דבריו מוכרחים ואדרבה בדברי מהר"מ שם משמע איפכא ע"ש ודוק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח ושומן של בשר וכו'. ואפילו שומן של עוף דינו כשומן ממש כ"כ בת"ח שם ד"ד בשם המרדכי והגהת ש"ד וכ"פ בסימני ת"ח שם: ש"ע סָעִיף ג
יט מיהו אם אין בשר כו' מותר. לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא: ש"ע סָעִיף ג
כ מיהו יש ליטול ידיו ביניהם. אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה כן הסכימו הפוסקים כמ"ש בת"ח שם דין ג': ש"ע סָעִיף ג
כא שמש המשמש כו'. כ"כ גם הב"י בשם רש"י פ' כ"ה (דף ק"ז ע"ב) ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן קס"ג שאין המאכיל צריך נ"י אע"פ שנוגע אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה וכן משמע מדברי הא"ח והכל בו שם וכ"כ בת"ח שם ד"ז להדיא ומהרש"ל פ' כ"ה סימן ח' אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור משא"כ בכה"ג עכ"ד וקשה דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו וכמ"ש מהרש"ל עצמו שם סימן ס"א וכ"ש שאר דברים שאינם חריפים והא ודאי דנעיצה עדיף טפי מחתיכת לפת וע"ק שהרי בש"ס סוף עבודת כוכבים ובכל הפוסקים איתא להדיא דאפילו בסכין של עובד כוכבים מותר לאכול צונן לכתחלה ע"י נעיצה ולקמן ס"ס קכ"א מבואר דאפילו לחתוך בו דבר חריף סגי בהכי מיהו י"ל בזה דכיון דהסכין הוא של עובד כוכבים שנאסר כבר א"כ הנעיצה מיחשב להכשירו מן האיסור וכל זה מדינא אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים וכמ"ש הרב בהג"ה ובשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ועמ"ש הב"ח בזה ולפעד"נ כמ"ש: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א אפילו. עש"ך ומה שעשה כלומר לא ידענא מה קשיא ליה והמחבר נקיט בשר הוא לאו דוקא ה"ה שומן דמושך טעם: ש"ע סָעִיף א
ב עד. הש"ך השיג על הלבוש דכתב היפך דברי הטור דלרש"י הלועס א"צ שש שעות. והמ"י כלל ע"ז אות א' כתב דלבוש גירסא אחרת היה לו בטור וכ"כ או"ה כלל מ' אות ז' לרש"י הלועס לתינוק צריך ש"ש דמושך זמן יע"ש וכ"ש להר"מ מפני בשר שבין השיניים: ש"ע סָעִיף א
ג ומסירו. כתב הש"ך בשם הת"ה דה"ה למי שנוהג להמתין רק שעה א' דאם מוצא בשר בין השיניים א"צ להמתין שעה א' אלא מזמן אכילה. עת"ח כלל ע"ז ד"א מ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ד צריך. עש"ך ור"ל דהר"ן דכתב רק קינוח סובר בשר אחר גבינה נמי א"צ כ"א קינוח משא"כ להמחבר ס"ב בשר אחר גבינה צריך קינוח והדחה מש"ה כתב דאם מסירו מבין השיניים נמי צריך הדחה דלא גרע מבשר אחר גבינה וממילא דצריך נמי קינוח והר"ב קיצר במובן. ובהר"ן הזכיר להדיא קינוח עת"ח שם: ש"ע סָעִיף א
ה וי"א. עש"ך והעיקר דאפילו המתין כל היום אם לא בירך בהמ"ז אסור ובאכל בשר בלא פת בעינן שיברך ברכה אחרונה והר"ב שכתב בהמתנת שעה צריך בהמ"ז הוא לאו דוקא. מיהו מ"ש הר"ב דיש מקילין ע"י בהמ"ז וקינוח והדחה זה לא נזכר כלל לי"א דבעי קינוח והדחה כיון דמפרשי סעודה אחרת מיד לאחר שבירך. ע' בל"ח בפכ"ח אות כ"ח ובמ"י כלל ע"ו אות ד' שעמדו בזה והלבוש כאן השמיט קינוח והדחה ובא"ח קע"ג הזכיר כ"כ הל"ח. ולדברי הש"ך אות ז' א"ש דכאן בהמתנת שעה א"צ קינוח והדחה ובא"ח מיירי מיד מש"ה בעי קינוח והדחה וע' באות ז' ומיהו המנהג הפשוט ו' שעות ובהמ"ז: ש"ע סָעִיף א
ו ובירך. כתב הש"ך וה"ה אכל בשר בלא פת בעינן שיברך ברכה אחרונה וכתבו אחרונים ה"ה למאן דנזהר מלאכול בשר אחר גבינה מטעם הזוהר הביאו הלבוש בא"ח קע"ג שהפליג מאד בחומר זה נמי צריך לברך ברכה אחרונה אחר החלב ובשבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב ומברכין בהמ"ז ואח"כ אוכלין בשר: ש"ע סָעִיף א
ז צריך. הש"ך כתב בהמתנת שעה א"צ קינוח והדחה דלא כט"ז אות ב' ולשון מהרא"י שכתב על אותן שממתינים שעה א' מי ימחה בידם שסומכין על תוס' דמפרשים מסעודה לסעודה ע"י בהמ"ז א"כ ודאי די לבהמ"ז להיות כנדון בקינוח והדחה. ובת"ח שם אף בירך לאלתר לא הזכיר הר"ב קינוח א"כ אין ראיה משם ועמ"י שם ואפשר הש"ך סובר דודאי הנוהגין להמתין שעה הוא כסברת התוס' דמסעודה לסעודה לאלתר שרי ואפ"ה בעי קינוח והם ממתינים שעה הוא במקום הקינוח דתו אין מושך טעם: ש"ע סָעִיף א
ח וכן כו' וכן הלכה והמנהג דממתינים ו' שעות ואין לפרוץ גדר. עש"ך וגם כן בעינן סילק ובירך בהמ"ז הא לא"ה אפילו כל היום לא מהני: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט ובלבד כו'. עש"ך ומיהו לפי המנהג אף ביום נוהגין לרחוץ הידים אלא בשעת הדחק שאין לו מים בסמוך נ"מ בזה: ש"ע סָעִיף ב
י צריך. עש"ך הסכים דוקא מים ולא שאר משקין וקצת אחרונים מקילין ומיהו מים אחרונים אין נוטלין ע"ג קרקע ומים אמצעים נוטלין ע"ג קרקע: ש"ע סָעִיף ב
יא וצריך. עש"ך דאיזה שירצה יקדים. ויש נוהגין לשרות פת במשקה ואוכלין ועולה במקום קינוח והדחה וטוב לעשות כ"א בפ"ע עי' לבוש: ש"ע סָעִיף ב
יב חוץ מקימחא. כתב הש"ך כל קמח לא מהני ולאו דוקא דשערי. ומ"ש בש"ע תמרי וירקי עכה"ג בהגהות הטור אות כ"ט די"א שאר פירות נמי לא והעלה דשאר פירות הוה קינוח וכ"ה בר"מ פ"ט ממ"א הכ"ו. ודע שהפ"ת אות ז' כתב דהקינוח שיבלע דוקא לא שלועס ופולט ואני תמה שבר"מ מבואר ההיפוך בולע או פולט יע"ש וכן משמעות המחבר לועס אלמא הקינוח הוא בלעיסה וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ב
יג ואח"כ. עש"ך הביאותיו לעיל. עכה"ג בהגהות הטור אות כ"ט חולק על הש"ך במ"ש בשאר משקין לרחוץ ידיו מהני חוץ מים רותחין דלא מהני דא"א להעביר הזוהמא במים רותחין והיינו יס"ב יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יד בשר בהמה וחיה כיון דשוה לשל בהמה החמירו בה יותר משל עוף. עש"ך: ש"ע סָעִיף ב
טו שכל. עש"ך דלא כט"ז משום דגבינה נמי מיקרי גבינה בין השיניים וכמ"ש הפר"ח: ש"ע סָעִיף ב
טז אין. עש"ך ושאר אחרונים החמירו בש"ש כזוהר והפר"ח היקל בשר עוף אחר גבינה לאכול ע"ש באות ט"ו וכבר נהגו להקל ע"י סילוק ובהמ"ז והיינו כל שאין גבינה קשה אבל גבינה קשה ראוי להחמיר ש"ש: ש"ע סָעִיף ב
יז מיהו. עש"ך דהעלה דכן ראוי וכבר כתבנו בזה. ושומן אווז נמי ראוי להחמיר להמתין שש שעות עי' לבוש א"ח קע"ג והעולם מחמירין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח ושומן. אפילו של עוף נמי ש"ך וכבר כתבנו למעלה: ש"ע סָעִיף ג
יט מיהו. עש"ך אף דלקמן כתב הר"ב דיש מחמירין בצלי ובישול שלא לאכול בכותח וכן הלכה מ"מ הא הב"י בא"ח סי' קע"ג כתב ג"כ דנוהגין היתר בנתבשל בקדירה של בשר ולדידיה מאי איריא זא"ז אפילו בב"א שרי אלא ע"כ במוח בעין א"כ ה"ה לדידן הדין אמת. ובמ"י שם אות י"ג הקשה על הש"ך ולמ"ש א"ש: ש"ע סָעִיף ג
כ מיהו. עש"ך ועפר"ח מי שאוכל במזלג א"צ לרחוץ ידיו ומ"מ הנכון להחמיר בדבר שאין טורח: ש"ע סָעִיף ג
כא שמש. עש"ך תמה על הב"י והר"ב והעלה דצריך נטילה בין תבשיל לתבשיל ועמ"י כלל ע"ו ועכר"ו מ"ש בזה ליישב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב מיהו. עש"ך וכפי הנראה דלחתוך לחם בעינן נעיצה וכ"כ בת"ח דלא כט"ז שכתב בקינוח סגי דאינו דלכתחלה צריך כו' דוחקא לחוד אסור. ומשמע לחתוך גבינה אף ע"י נעיצה אסור מדלא כתב רבותא וכ"מ לשון רמ"א דעלה קאי ובסי' קכ"א בסכין איסור קיל טפי משא"כ מבשר לחלב שמא ישכח. וחולק אט"ז ובתרתי דלא מהני לפת קינוח אף דהוה נ"ט בר נ"ט מ"מ לכתחלה אסור לאכול בחלב אף להמחבר בצ"ה ולגבינה לא הוה נעיצה ועכר"ו כתב שם דהוה נ"ט בר נ"ט ויש לעיין ביה: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז
סָעִיף א
א עד שישהה שש שעות. יש בזה ב' טעמים הא' שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז מי שלא אוכל אלא לועס לתינוק אינו צריך להמתין וטעם ב' הוא טעם הרמב"ם משום בשר שבין השינים דמקרי בשר עד שש שעות ואח"כ הוי כמעוכל ולפ"ז גם הלועס חייב להמתין רק יש קולא בבשר שבין השינים שאחר ו' שעות וקי"ל להחמיר כשני הטעמים: ש"ע סָעִיף א
ב אחר אכילת הבשר שעה אחת. ז"ל מהרא"י בזה רבים עושים פשרה מדעתן להמתין שעה אחת אחר הסעודת בשר וסילקו ובירכו ואוכלין גבינה אע"ג דלא אשכחן רמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידם הואיל והתו' וראבי"ה מתירין (פי' זהו דעת הי"א דא"צ להמתין ו' שעות שהביאו רמ"א בסמוך) אבל הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית גם נוהגים העולם דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה ורש"ל פ' כ"ה סי' ט' תמה על זה למה נהגו להקל בזה נגד הרי"ף ורמב"ם שהצריכו לכל הפחות ו' שעות וכ' ש"ד שנוהגים כרמב"ם ולא כתו' דמתירים ומ"מ גם סילוק ובירך בעינן דאל"כ אפילו המתין כל היום אסור וכתב עוד ואם אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינן בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות ע"כ והוא האריך ובלבוש כ' דהך המתנת שעה שזכר רמ"א הוא מדברי סמ"ג והוא ט"ס שלא כתב שום פוסק כן רק מהרא"י ואו"ה כתבו שהעולם נוהגים כן אבל לא דדינא הכי ודבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך ג"כ לקינוח והדחה כמו שהוזכר בדברי י"א של רמ"א שמזה נמשכה הקולא הזאת: ש"ע סָעִיף א
ג אבל אין נזהרין בזה. לא ידעתי במה סמכו בזה דהא עיקר הקולא הוא דס"ל כהי"א שזכר רמ"א שהוא דעת התו' וראבי"ה כמ"ש לעיל בשם מהרא"י ושם הוזכר בפי' בתו' בלשון זה אלא אפי' לאלתר אם סילק ובירך שפיר דמי עכ"ל משמע דלא מהני ברכת המזון אלא כשכבר סילק עצמו מן הסעודה של בשר ואלו כאן לא סילקו עצמם מן האכילה אדרבה מכינים עצמם לאכילה אחרת וא"כ ברכת המזון לא מהני כלום נמצא שאין להם על מה שיסמוכו ועושים נגד דברי התלמוד לפי כל הדעות והירא דבר ה' יחדיל עצמו מלישב עם שאינן נזהרין בזה במסיבה אחת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ויש מחמירין אפי' בבשר אחר גבינה. פי' להמתין שש שעות ושיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת כ"כ או"ה וכתב שם דאין איסור בבשר אחר גבינה דדוקא טעם בשר שבפה מאחר שעיקרו נקרא בשר שייך למגזר בו אטו בשר בחלב מ"מ מצד חסידות יש ליזהר ע"כ ונלע"ד (דאפי') לטעם הרמב"ם שזכרתי בריש הסימן שבאכילת גבינה אחר בשר הוא משום בשר שבין השינים אבל בטעם שמושך מן הבשר שבפה לא איכפת לן אפשר לומר כאן בכל גבינה לית איסור לאכול בשר אחריה דגם בבשר שבין השינים לא הוי קרינן ביה בשר אי לאו דגלי לן קרא הבשר עודנו בין שיניהם כדאיתא בגמרא מ"ה בגבינה שבין השינים לא הוי גבינה כלל ולטעם שזכרתי שהוא משום שומן פשיטא יש לאסור גם בגבינה מותלעת שטעם שלה נמשך בפה זמן רב א"כ יש להחמיר אבל נלע"ד דדוקא בגבינה מותלעת יש להחמיר כן והוא מדינא מטעם שזכרנו אבל בגבינה ישינה ואינה מותלעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה כדי להקפיא החלב רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקינוח וניקור שינים והדחת פה וידים כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות כן נלע"ד. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ושומן של בשר כו'. וכתוב בת"ח כלל ע"ז בשם הגהת ש"ד דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן ובב"י בא"ח סי' קע"ג כתב בשם הגה' מיימון דמרק של בשר יש לו דין בשר ורבי' יונה פ' אלו הדברים כתב דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו מיהו ע"י נעיצה כו'. זה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל במ"ש שאסור לחתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כדמשמע בב"י במ"ש בשם א"ח בשם רבי' שמשון ושם כתוב הטעם דהוה נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צ"ו דדוקא בדבר חריף אמרינן דבולע משום דוחקא דסכין: ש"ע סָעִיף ד
ז אבל כבר נהגו כו'. נראה כוונתו דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפי' ע"י נעיצה בקרקע כי כך החמירו על עצמם ליקח לגבינה סכין אחר דוקא אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה כנלע"ד פשוט: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א עד. עט"ז הנה דעת רש"י דמושך זמן שש שעות וכפי' דאמרו בגמרא מסעודה לסעודה היינו שש שעות והר"מ כ' מפני בשר שבין השיניים ויש לכ"א מהפירושים קולא וחומרא לרש"י קולא בלועס לתינוק כיון שלא אכל אין מושך טעם חומרא דבשר שבין השיניים אף לאחר שש שעות צריך לחצוץ דהא דאמרינן בגמרא קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם אף לאחר ו' מיירי והלועס דא"צ להמתין היינו במנקה שיניו ולהר"מ קולא לאחר ו' אף שיש בשר בין שיניו א"צ לנקר דלאח"כ חשיב כמעוכל ומש"ה סגי בו' שעות וחומרא דלועס צריך להמתין. ויש עוד נ"מ באוכל גבינה חריף או מתולעת דמושך זמן לרש"י אסור ולהר"מ מותר דבגבינה מה שבין שיניו לא מיקרי גבינה כמ"ש הט"ז אות ד' וכדבעינן למימר שם ואנו מחמירים כחומר ב' הפירושים ואין זה כתרתי דסתרי וכסיל בחושך הולך חדא דאיפשר ב' הפירושים אמת דלאחר שש שעות שרי דמסתמא לא נשאר בשר ואם יש צריך לחצוץ ועוד כל שאנו עושים מספק לחומרא לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי: ודע דאם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים א"צ להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שיניים ליכא מ"מ יש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ✍וישראל קדושים ואין לפרוץ גדר. והני שש שעות הם חלק מכ"ד מעל"ע לא זמניות וכ"כ הכה"ג בהגהות הטור אות ו' דוודאי אין לומר בימות החורף מתעכל מהר והוא פשוט: ש"ע סָעִיף א
ב אחר. עט"ז ותוכן כוונתו דמי שהוא בן תורה אין לאכול גבינה אחר בשר עוף כ"א אחר שש שעות וראוי לגעור בו אם אינו עושה כן וגם צריך סילוק וברכת המזון ואם אכל בשר בלא פת צריך ברכה אחרונה ומאן דאין בן תורה ומיקל בשעה א' עכ"פ בעי הדחה וקינוח הפה דקולא זו נמשך מתוס' דסעודה אחריתי היינו ברכת המזון שהביא הר"ב בהג"ה דלא כש"ך אות ז' דמחלק בין המתנת שעה א' דא"צ קינוח והמעיין בד"מ שהביא לשון מהרא"י משמע דהמתנת שעה הוא להחמיר ולא להקל וזה יורה כט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג אבל. הט"ז מאריך דוודאי איסור גמור לכתחלה לברך בהמ"ז ע"מ לאכול גבינה אח"כ. ומיהו המנהג שאין אוכלין עד שש שעות. אבל בתר גבינה רכה ראיתי מקילין קצת וסומכין על קינוח והדחה ואפילו מאן דמחמיר מברך (בשבועות) בהמ"ז על סעודת חלב ומכינים עצמן לאכול בשר אח"כ כיון דהוא גופא חומרא הבו דלא לוסיף: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ויש. עט"ז גבינה מתולעת ואוכל התולעים הוה כמו בשר דמושך זמן וכן הועמדה בקיבה שחריף וחזק (כמו גבינה שקורין וואלכי"ש קעז) ראוי להמתין שש שעות הואיל שמלוחה וחזקה שהועמדה בקיבה מושך טעם. ולדבריו גבינה מפרה אף שהיא קשה ונשאר בין שיניו א"צ להמתין דלא מיקרי גבינה בין שיניו אמנם הפר"ח חולק ואמר דגבינה בין שיניו נמי מיקרי גבינה יע"ש וכן ראוי להחמיר בגבינה קשה עש"ך אות ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ושומן. עט"ז ורוטב של בשר יש מחלוקת אי דומה לתבשיל שנתבשל בקדירה של בשר או דומה לבשר עצמו והמחמיר תע"ב. ומיהו כשהוא עב ויש בו מיחוי בשר דינו כמו בשר וצריך שש שעות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו מיהו. עט"ז דלחתוך לחם בסכין בשר לאכול בחלב די בקינוח הסכין דכל שאין שמנונית בעין אי מפליט בצונן אגב דוחקא אם לא בד"ח עסי' צ"ה אם כן משמע אף בסכין איסור סגי בקינוח ועש"ך אות כ"א דלכתחלה י"ל דאסור כ"א על ידי נעיצה ודיעבד סומכין לומר דבצונן אין מפליט על ידי דוחקא עיין בתוספות חולין ח': ש"ע סָעִיף ד
ז אבל. הט"ז כתב דלחתוך לחם שרי ע"י קינוח ומיהו העולם נזהרים אם לא בשעת הדחק ובדרך. כתב הלבוש ס"ד נוהגין לעשות סימן בסכין חולב וסימנך חריצי חלב ולא יעשה הסימן בשל בשר פן יבוא אחר להשתמש בו חלב כיון דרובן חורצין של חלב יע"ש והמוצא סכין חרוץ ברחוב של יהודים וודאי של חלב הוא ולענין להגעיל כלי מבשר לחלב וה"ה ללבן אסור עמ"ש בקכ"א ✍: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א להדיח. כ' הש"ך דפשיטא דבעי נמי קנוח אלא שהרב קיצר בלשון וכ' הר"ן דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכת' בת"ח דה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה: ש"ע סָעִיף א
ב ובירך. כ' מהרש"ל דלכ"ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעי' סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל ונראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלא"ה לא הוי סילוק ש"ך (וה"ה ג"כ מי שנוהג אף גבי בשר אחר גבינה בב"ה ובסילוק אם אכל גבינה בלא סעודה דצריך לברך ברכה אחרונה מקודם. כה"ג): ש"ע סָעִיף א
ג שעה. כתב הט"ז בשם מהרא"י דהצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית וכתב (ש"ד) [רש"ל] דעכ"פ בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהן שלא יקילו פחות משש שעות ועכ"פ אף מי שנוהג קולא להמתין רק שעה א' צריך ג"כ לקנוח והדחה ואלו המברכים ברכת המזון כדי לאכול אח"כ גבינה המה עושים נגד הש"ס דלא התירו בברכת המזון אלא כשמסלק עצמו מאותה סעודה אבל אלו מכינים עצמם לאכילה אחרת א"כ ברכת המזון לא מהני כלום והירא דבר ה' יחדל עצמו מלישב עמהם במסיבה אחת: ש"ע סָעִיף א
ד שיניו. כ' הש"ך וצריך ג"כ קנוח והדחה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכן נוהגין עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה שיעיין. כ' הש"ך דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה כעין אבוקה א"צ נטילה מיהו כתב (הרי"ף) [ה"ר פרץ] שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכ' העט"ז דכן נוהגין (וכתב פר"ח והאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה א"צ נטילה): ש"ע סָעִיף ב
ו לרחצם. ודוקא במים מהני הרחיצה אבל לא בשאר משקים. ש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ז ולהדיחו. וא"צ לדקדק בקינוח פה והדחה אלא איזהו מהם שירצה יקדים: ש"ע סָעִיף ב
ח עוף. כתב הש"ך ואע"ג דגם בשר חיה אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שבשרו דומה לשל בהמה החמירו בו: ש"ע סָעִיף ב
ט להחמיר. כתב הש"ך דמהרש"ל קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואין דבריו מוכרחים וכתב הט"ז בשם או"ה ששיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת ודוקא בגבינה מתולעת יש להחמיר אבל אם אינה מתולעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקנוח וניקור שינים והדחה ונטילה כי אם מי שנוהג בתורת פרישות וזהירות עכ"ל וכ' בש"ך בשם ס' מצרף לחכמה דלפי מה שנוהגין להמתין שעה א' אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסור רק בסעודה חדא [ובשעתא חדא] ולישנא דהזוהר פ' משפטים הכי משמע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י ושומן. כ' הט"ז בשם ת"ח דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן והב"י בא"ח סי' קע"ג כ' דמרק של בשר יש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יא בקדרה. כ' הש"ך לקמן ר"ס צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אח"כ היינו אפי' נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשו של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר שם והכא שרי עכ"ל (ולא אבין מ"ש דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט הלא לרמ"א שם אסור ע"ש): ש"ע סָעִיף ג
יב ביניהם. כתב הש"ך אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה: ש"ע סָעִיף ג
יג שמש. והש"ך חולק ע"ז דברש"י פ' כל הבשר לא משמע כן אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה כמ"ש בא"ח סימן קס"ג אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע (וכ' הפר"ח מסתברא שאם מוליך ומביא המאכל המונח בקערה א"צ נטילה ע"ש): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד נעיצה. כ' הט"ז דזה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל מ"ש שאסור לחתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כמ"ש בב"י דהוי נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צ"ו דדוקא בדבר חריף אמרי' דבולע משום דוחקא דסכין עכ"ל. וכתב בש"ך דמהרש"ל אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו בקרקע והקשה עליו דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו (ואמ"ו תירץ דהמעיין בדברי מהרש"ל משמע דודאי מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ע"י נעיצה לאכול עם גבינה אלא דמהרש"ל מיירי דסכין של בשר אסור לכתחלה לנעוץ בקרקע לאכול בו גבינה עצמה וק"ל): ש"ע סָעִיף ד
טו סכינים. כ' הש"ך בשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ובט"ז כ' דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו ע"י נעיצה בקרקע אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה עכ"ל. (והב"ח כ' דוקא בשעת הדחק כגון שהוא בדרך ואין לו סכין אחר אז מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ולאכול עם גבינה ועש"ך: ש"ע סָעִיף ד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א שש שעות. עיין ש"ך אם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שינים ליכא אלא דמ"מ כתב הפמ"ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר: ש"ע סָעִיף א
ב אין נזהרים בזה. עבה"ט סוף ס"ק ג' בשם ט"ז ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק"ה שחולק עליו והעלה שאין למחות ביד המקילין שהביא רמ"א ז"ל דיש להם על מה שיסמכו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג שש שעות. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל אם הם שעות זמניות. ועיין כו"פ ופמ"ג ובחכמת אדם שהסכימו לדעת הכנה"ג דאינם זמניות ע"ש וכן המנהג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ג דחולה השותה מימי חלב לרפואתו אפילו הוא רק חולה קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברהמ"ז ישתה וירוח לו ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שיעיין. עבה"ט בשם פר"ח ובפמ"ג כתב דנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה שילעוס פת. וכתב הפרי תואר אות ז' דהקינוח הוא שיבלע דוקא לא שלועס ופולט ע"ש ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין בא"ח סי' קע"ב: ש"ע סָעִיף ב
ו ותמרי וירקי. ע' כה"ג. בהגהת הטור אות כ"ח די"א שאר פירות נמי לא והעלה דבשאר פירות הוי קינוח ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז בקדרה של בשר. עבה"ט בשם הש"ך ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בל"י ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן טעם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין בתבשיל ס' נגדו אין להקל וע"ל סק"א] ומ"ש הבה"ט ולא אבין כו' עיין פמ"ג מ"ש בזה ליישב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח על מפה. עיין מ"ש רדב"ז ח"ב סי' תשכ"א שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיין שם: ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אפי' של כו'. כפי' הא דאגרא עוף אחר גבינה הוא מדפריך ארב יצחק והא תני אגרא כו' ועתוס' שם שדחקו בזה אלא דבתחלה בשר אין חילוק וע"כ הא דאגרא אחר גבינה הוא: ש"ע סָעִיף א
ב עד שישהא כו'. דסעודת שחרית של ת"ח הוא בשעה ששית כמ"ש בפ"א דשבת (י' א') ודפסחים ואמר שמואל מסעודתא כו' ומדינא קאמר דהא קרי נפשיה חלא שלא עשה גדר להחמיר. רי"ף ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו כו' והלועס כו'. דהרמב"ם כתב הטעם משום בשר שבין השינים שאין מתעכל עד ו' שעות ולפ"ז היה מותר אחר ו' שעות והטור כ' הטעם משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם זמן ארוך ולפ"ז הלועס א"צ להמתין וכ' הטור שיש להחמיר כשני הפירושים: ש"ע סָעִיף א
ד ואם מצא כו'. נהי דאין מושך טעם לא גרע מגבינה דג"כ אינו מושך טעם דלכך מותר כו': ש"ע סָעִיף א
ה וי"א כו'. כפי' תוס' שם ד"ה לסעודתא כו': ש"ע סָעִיף א
ו והמנהג כו' מיהו כו'. בנויה על דברי הזוהר פ' משפטים דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא כו': ש"ע סָעִיף א
ז ואם מצא כו'. גמ' כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ח וי"א דאין כו'. כמ"ש תוס' שם אם סילק כו' וזה אין סילוק ועט"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ליקוט) וצריך לקנח פיו ולהדיחו. אבל הרשב"א פי' דבא' מהן סגי דאל"כ אמאי שיירו ב"ש וב"ה לאידך וכן אגרא אמאי שייר להדחה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
י ואח"כ ידיח. ל"ד אח"כ. ב"י וכ"ה בגמ': ש"ע סָעִיף ב
יא ויש מחמירי' כו'. וכ"מ מדברי הזוהר הנ"ל. ב"י. ואין זה כחולק על הגמ' שהרי הם היו מחמירין על עצמן ג"כ המותר כמש"ש אנא לחא כו'. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב אכל כו' אבל כו'. תוס' שם ד"ה ל"ש ומפר"ת כו': ש"ע סָעִיף ג
יג ויש כו'. לפי' ר' שמואל שם דדוקא בשניהם של בשר או של גבינה הוא דהוי רשות: ש"ע סָעִיף ג
יד ושומן כו'. שלא כדברי הרמב"ם משום בשר שבין השינים אלא כפי' הטור. רשב"א שם: ש"ע סָעִיף ג
טו ונהגו כו'. כפי' ר' שמואל שם: ש"ע סָעִיף ג
טז מיהו כו'. כפי' ר' שמואל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יז שמש כו'. רש"י ק"ז ב' ד"ה דטריד כו' ועש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח מי שאכל כו'. ירושלמי (פ"ו דפסחים) הדין דאכיל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתין: ש"ע סָעִיף ד
יט ואסור כו'. מהירושלמי הנ"ל וכמ"ש במתני' ס"ז ב' וגמ' שם ובלבד שלא כו' נהי דקליפה כו': ש"ע סָעִיף ד
כ וכ"ש כו'. כמש"ש קי"ב א' קישות גריר כו' וכמ"ש בס"ס צ"ו: ש"ע סָעִיף ד
כא מיהו כו'. כמ"ש בסוף ע"ז: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.