שולחן ערוך, יורה דעה צו
א צְנוֹן אוֹ סִלְקָא שֶׁחֲתָכָם בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקֻנָּח, אָסוּר לְאָכְלָם בְּחָלָב עַד שֶׁיִּטֹּל מִמְּקוֹם הַחֲתָךְ כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, שֶׁהוּא כָּעֳבִי אֶצְבַּע, אוֹ שֶׁיִּטְעֲמֶנּוּ וְלֹא יְהֵא בּוֹ טַעַם בָּשָׂר, שֶׁאָז מֻתָּר בַּהֲדָחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ וְהוּא מְקֻנָּח. וְאִם לֹא נָטַל מֵהֶם כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם וְגַם לֹא טְעָמָם וּבִשְּׁלָם בְּחָלָב, צָרִיךְ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד מַה שֶּׁנָּגַע מֵהַסַכִּין בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְחָתְכָם בְּסַכִּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וְאִם חֲתָכָן דַּק דַּק, צָרִיךְ לְשַׁעֵר ס' נֶגֶד כָּל הַצְּנוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם חָתַךְ צְנוֹן בְּסַכִּין שֶׁל אִסּוּר, כֻּלּוֹ אָסוּר (רַשְׁבָּ"א ור"ן וְכֵן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"ה). וְכֵן אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר, אָסוּר כֻּלּוֹ בְּחָלָב. וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לֶאֱסֹר רַק כְּדֵי נְטִילָה (בֵּית יוֹסֵף וְאו"ה). וְכָל זֶה אִם חָתַךְ הַצְּנוֹן עַצְמוֹ, אֲבָל אִם חָתַךְ הַיָּרָק שֶׁעַל הַצְּנוֹן, אֵין לָחוּשׁ. וְאִם יֵשׁ סָפֵק אִם נֶחְתַּךְ בְּסַכִּין שֶׁל אִסּוּר, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (שָׁם), לָכֵן קוֹנִים הַצְּנוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִתּוּכִין לְצַד זַנְבוֹתֵיהֶן, כִּי תָּלִינָן שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָרָא וַחֲצִינָא (שָׁם בְּהג"ה וּמהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד). וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נִמְצָא לִקְנוֹת רַק הַחֲתוּכִים בְּסַכִּין, נוֹהֲגִין לִקְנוֹתוֹ וּלְהַתִּיר עַל יְדֵי נְטִילַת מָקוֹם.
ב אִם חָתַךְ בּוֹ שׁוּמִין וּבְצָלִים וּכְרִישִין וְתָמְכָא שֶׁקּוֹרִין קרי"ן (הַגָּהַת ש"ד וְהַגָּהַת או"ה שָׁם) וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִים וּפֵרוֹת חֲמוּצִים (אָרְחוֹת חַיִּים) וְדָגִים מְלוּחִים, דִּינָם שָׁוֶה לְחָתַךְ בּוֹ צְנוֹן. (שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לֶאֱכֹל מִרְקָחוֹת חֲרִיפִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּגוֹן זַנְגְּבִיל וְכַיּוֹצֵא בוֹ, דְּיֵשׁ לָהֶם כֵּלִים מְיֻחָדִים לְכָךְ אוֹ תּוֹלְשִׁין אוֹתוֹ (מָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין).
ג תַּבְלִין שֶׁנָּדוֹכוּ בִּמְדוֹכָה שֶׁל בָּשָׂר בֶּן יוֹמוֹ, אָסוּר לְאָכְלָם בְּחָלָב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ. (רַשְׁבָּ"א סִימָן תמ"ט וּבְאָרֹךְ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ה סוֹף ס"ב בְּהג"ה).
ד מֵי לימוני"ש שֶׁמְּבִיאִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן חֲתִיכוֹת דָּג מָלִיחַ שֶׁמְּבִיאִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּחָבִיוֹת, מֻתָּרִים. הַגָּה: מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאִים הַרְבֵּה בְּיַחַד, וְאַף אִם נֶאֶסְרוּ מִקְּצָתָן שֶׁנֶּחְתְּכוּ בָּרִאשׁוֹנָה עִם סַכִּין שֶׁל גּוֹיִים, נִתְבַּטְּלוּ בָּאֲחֵרִים הַנֶּחְתָּכִים אַחַר כֵּן, שֶׁאֵינָן נֶאֱסָרִין, כִּי כְּבַר נִתְבַּטֵּל טַעַם הַסַּכִּין בָּרִאשׁוֹנִים וְלָכֵן כֻּלָּם מֻתָּרִים. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְלָכֵן אוֹכְלִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת הַכְּרוּב שֶׁקּוֹרִין קומפש"ט, אַף עַל גַּב דְּפָרוּס וְחָתוּךְ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִין בָּזֶה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג (מהרי"ו סִימָן מ"ט), אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין חֲרִיפִין, כְּגוֹן תַּפּוּחִים אוֹ לְפָתוֹת יְבֵשִׁים וְכַדּוֹמֶה, נוֹהֲגִין בָּהֶן הֶתֵּר כְּמוֹ בלימוני"ש וְאֵין לְהַחְמִיר כְּלָל (בְּאָרֹךְ).
ה חָתַךְ קִשּׁוּאִים בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּחָלָב בִּגְרִידָה בִּלְבַד, שֶּׁיִּגְרֹד מִמְּקוֹם הַחֲתָךְ. וְאִם חָתַךְ בּוֹ לֶפֶת, אֲפִלּוּ גְּרִידָה אֵינוֹ צָרִיךְ, אֶלָּא הֲדָחָה בְּעָלְמָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צְנוֹן שֶׁחָתַךְ אַחַר הַלֶּפֶת, שָׁרֵי בַּהֲדָחָה כְּמוֹ הַלֶּפֶת, לְפִי שֶׁטַּעַם הַלֶּפֶת מְשֻׁנֶּה וּמְבַטֵּל טַעַם הַנִּפְלָט מֵהַסַכִּין. הַגָּה: וְדַוְקָא לֶפֶת, שֶׁטַּעֲמוֹ מְשֻׁנֶּה, אֲבָל יָרָק אוֹ לֶחֶם וּשְׁאָר דְּבָרִים, לֹא. וַאֲפִלּוּ בְּלֶפֶת אֵין לְהַתִּיר לַחְתֹּךְ צְנוֹן רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא הַרְבֵּה פְּעָמִים, אִם לֹא שֶׁחָתַךְ כָּל פַּעַם לֶפֶת בֵּין חֲתִיכַת צְנוֹן לִצְנוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג).
ש״ך
סָעִיף א
א סילקא. הוא תרדין: ש"ע סָעִיף א
ב של בשר בן יומו. אע"פ שהוא מקונח ונקי בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין הלכך ל"ד לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר: ש"ע סָעִיף א
ג או שאינו בן יומו. ואינו מקונח דסתמא השמנונית קרוש על פניו וע"ל ס"ק כ"ז: ש"ע סָעִיף א
ד עד שיטול כו'. דדבר האוסר מחמת חריפות אינו אוסר יותר מכדי נטילה: ש"ע סָעִיף א
ה או שיטעמנו כו'. הא דטעימה מהני מבואר בש"ס ובאשיר"י וטור ורשב"א מיהו הוכחתי בספרי מן הש"ס דלכתחלה אסור לאכלו בכותח ע"י טעימה וכתבתי שם שכן משמע דעת הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק ומרדכי ושאר מחברים שלא הזכירו היתירא דטעימה וכ"פ מהרש"ל בספרו פכ"ה סימן ס"א והרב בת"ח ריש כלל ס"א דלא כדמשמע מדברי הרא"ש וטור והרשב"א והמחבר דאפילו לכתחלה מותר מיהו ודאי אי טעמו דלית ביה טעם ובישלו בדיעבד בחלב מותר כיון דבודאי אין טעם בקדרה זו כדאיתא בהדיא בש"ס ופוסקים והוא פשוט וכן משמע במהרש"ל ות"ח שם והיינו דלא הגיה הרב כאן כלום אמ"ש המחבר או יטעמנו כו' כדהגי' בריש סי' צ"ב וצ"ח משום דמ"מ לענין דיעבד מהני טעימה דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפי' דיעבד משא"כ אטעימת ישראל וכמ"ש לקמן סימן צ"ח ס"ק ה' (והא דלא הגיה דלכתחלה אין לסמוך אטעימה היינו משום שהוא בכלל מ"ש דאם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב כו' דלישנא דאסור כולו משמע דלית ליה תקנתא) דלא כהעט"ז שהשמיט לגמרי הא דטעימה מהני משמע דס"ל דאפי' דיעבד לא סמכינן אטעימת ישראל וכמ"ש לקמן סימן צ"ח וליתא ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ו דה"ה לאינו בן יומו והוא מקונח. הטעם דחורפיה דצנון מחליא ליה ומשוי ליה לשבח כמו קורט של חלתית לקמן סימן קי"ד ס"י וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגין ומשמע דאין חילוק בין בן יומו לאינו בן יומו ונהגינן להחמיר בכל מילי כמו בן יומו ודלא כמ"ש בס' אפי רברבי דף ס"ב ע"ב דבאינו בן יומו יש להקל בכדי נטילה מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו בן יומו והוא נקי מותר כדמשמע מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים: ש"ע סָעִיף א
ז צריך ששים נגד מה שנגע בסכין. והא דלא סגי בששים נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה: ש"ע סָעִיף א
ח כנגד מה שנגע בסכין. היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע"ל סי' צ"ד ס"ק כ"ד: ש"ע סָעִיף א
ט צריך לשער ששים נגד כל הצנון. דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דוקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו שנוכל לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דאין צריך ששים אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של עובד כוכבים או של איסור לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה א"כ כשחתכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון אף שהוא יותר מהסכין ודוק מיהו ודאי היכא שבישלו צנון שלם שנחתך בסכין של עובד כוכבים או של איסור כיון דאין אוסר יותר מכדי נטילה אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה ש"י וכן משמע מדברי הרב בת"ח שם ד"ב וכאן בהג"ה והוא פשוט לדעתו ובעט"ז כתב דאם חתכו בסכין של עובד כוכבים נ"נ וצריך ס' נגד כל הצנון אפי' לא חתכו דק דק עכ"ל והוא תמוה דכיון דלא נ"נ רק הנטילה לסגי בס' נגד הנטילה ואולי כוון למ"ש מהר"מ מלובלין בתשובה סי' צ"ב דאע"ג דמתחלה לא נ"נ רק הנטילה מ"מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הצנון נבילה דהוי אותה הנטילה איסור דבוק אם אינו בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ"ל אבל גם זה אינו דכיון דאין הנטילה אסור מצד עצמה וגם אינה איסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק ודו"ק וודאי דל"ד לכל איסור דבוק שבסימן ע"ב וצ"ב וכמה דוכתי וכן הבאתי בסי' כ"ב ס"ק י' בשם יש פוסקים דל"א חנ"נ רק כשהחתיכה עומדת בפני עצמה אבל לא בחצי חתיכה וכה"ג ואף להפוסקים דלא ס"ל הכי מ"מ מודים דלא חשיב בכה"ג איסור דבוק וכ"פ הב"ח בסי' כ"ב ס"ו דאם נמלח העוף עם הורידין צריך נטילה ואם נתבשל אח"כ צריך ס' בתבשיל נגד הנטילה ולא מצריך בעוף גופיה ס' נגד הנטילה א"ו כדפי' והוא דעת הרב והוא ברור: ש"ע סָעִיף א
י וכן נוהגין לכתחלה. פי' בין בסכין של בשר בין בסכין של עובד כוכבים נוהגין לכתחלה לאסור כולו והכי משמע בת"ח ובסימני ת"ח שם ד"ב אבל בדיעבד שנתבשל בין בסכין של בשר בין בסכין של עובד כוכבים א"צ לשער רק כדי נטילה: ש"ע סָעִיף א
יא הירק שעל הצנון שאינו חריף. וכתב בת"ח שם בשם או"ה דזנבותיהן של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה: ש"ע סָעִיף א
יב ואם יש ספק כו'. הרב קיצר כאן קצת שבהגהת ש"ד והגהת או"ה לא התיר מהרא"י בספק אלא הקרי"ן מטעם דהרבה פוסקים אינם אוסרים אלא בסכין בן יומו וכן יש פוסקים אינם אוסרים אלא בצנון ולא במידי אחריני וא"כ בצנון היכא דידוע שהסכין היה ב"י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון או לא דאי הוי חתך ביה בודאי הוי אסור לכ"ע ספיקא לחומרא: ש"ע סָעִיף א
יג כי תלינן כו'. דאף אם נחתכו בסכין מ"מ סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י ויש פוסקים מכשירין באינו ב"י: ש"ע סָעִיף א
יד שנעשה במרא וחצינא. וכתוב בת"ח שם בשם הגהת או"ה שכל החתוכים שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא: ש"ע סָעִיף א
טו ובמקום שאין נמצא כו'. אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחלה דאסור כולו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טז ודגים מלוחים. משמע דלדעת המחבר אסורים כדי נטילה ולדעת הרב לכתחלה אסורים כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת"ח שם ד"ט מביא בשם או"ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכה קודם שנמלחו סגי בהדחה עכ"ל וכ"כ לעיל סי' ס"ט ס"ק פ"ט בשם הרב וצ"ל דהמחבר מיירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפיה דמלח ודוחקא דסכינא בלעי טפי אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב
יז דיש להם כלים מיוחדים. משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב"י אסור דדמי לקורט של חלתית וכ"כ בת"ח שם ד"ז בהדיא אכן בסמ"ג גבי דיני ברכות (דף קי"ג ע"ב) משמע בהדיא כמ"ש האו"ה דאפילו חתך בודאי בסכין זנגבילא רטיבתא מותר וא"כ צ"ל דל"ד לחלתית ושאר דברים שהם חריפים ביותר והלכך אפילו אינו מלחלח משוי ליה לשבח משא"כ בזנגבי"ל וכ"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג דל"ד לחלתית ומ"ש הרב בת"ח שבטי"ד סי' קצ"ב משמע שסתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י לחוד לא מהני להתיר הזנגבי"ל לא ידעתי שום משמעות הלכך נראה דאין להחמיר כ"כ בזנגבי"ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירין באינו ב"י וכן בס' אפי רברבי דף ס"ב ע"ב מתיר ע"י קליפה באינו ב"י אלא דמחלק שם וכתב דהיינו דוקא בזנגביל"א יבישתא אבל באו"ה שם מבואר דביבישתא פשיטא דשרי) וכל דבר חריף יבש מותר בהדחה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח תבלין שנדוכו כו'. וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא שנדוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר כדלעיל ס"ס צ"ה וק"ה ובא"ח סי' תמ"ז ס"ו: ש"ע סָעִיף ג
יט בן יומו. ז"ל סה"ת תבלין שנידוכו במדוכה של בשר אין להתירם בחלב משום נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו בית שאור וגם פלפלין חריפים והוי כמו צנון שחתכו בסכין של בשר דלא שרי מחמת נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע שם עכ"ל ומשמע דאפילו כשאינו ב"י אוסר דהא מדמי ליה לצנון ועוד דיהב טעמא משום טעם ממש הנבלע שם וא"כ קשה על המחבר למה כ' בסתם ב"י הא להי"א שבסעיף א' אפילו אינו ב"י אסור וכ"כ המחבר לקמן סי' ק"ג ס"ו וז"ל יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינו ב"י הכל אסור דחורפיה משוי ליה לשבח עכ"ל הלכך נראה כדעת הי"א שהביא הרב בהג"ה דכיון דקי"ל כהי"א שבס"א א"כ ה"ה הכא וכן בסימן צ"ה ס"ס ב' וסימן קכ"ב ס"ג כתב הרב בהג"ה בסתם דאפי' אינו ב"י אסור גבי תבלין וע"ש וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כ מי לימוני"ש כו'. ז"ל שבולי לקט לימוני"ש של עובד כוכבים מן הדין לאסרם מפני שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעו אלא שמפני שמחתכין רבים וממלאים מהם חבית י"ל שבטל טעם הסכין בראשון ושני כו' וכתב הב"ח דצ"ל דס"ל דלא אמרי' חורפיה מחליא אלא בחלתית וכיון דסתם כלי של עובדי כוכבים אינו ב"י אין שם איסור אלא מפני שמנונית הקרוש על הסכין ונתקנח בראשון ושני כו' וא"כ לדידן דקי"ל כסה"ת הני לימוני"ש כולם אסורים וכ"כ הטור בא"ח סימן תמ"ו דלדעת סה"ת זיתים שכבשן ונחתכו קודם הפסח בסכין של חמץ שאינו ב"י דחזרו הזיתים כולם חמץ (וכ"כ המחבר שם ס"ח וכ"כ הטור והרב בהג"ה לקמן סי' קי"ד ס"ח ע"ש) ודלא כהגהת ש"ע עכ"ל ולדעתי לישנא דשבולי לקט שבטלה טעם הסכין כו' משמע מה שבלוע בסכין אלא נראה דמודה לסה"ת דצנון וכיוצא בו דחריפי טובא דמחליא להו לשבח אלא דס"ל דלימוני"ש וכיוצא בו כיון שאינם חריפים כמו הצנון א"כ לא מחליא אלא מה שבלוע בדופני הסכין שנתבטל בראשון ושני דזה הוי מחליא ליה ושוב אין כח להלימוני"ש להשוות לשבח מה שבלוע מבפנים [אלא] מה שנתבטל כבר דודאי בצנון ודכותיה שהוא חריף טובא אפילו מה שבלוע מבפנים משוי ליה לשבח משא"כ בלימוני"ש וזה מוכרח בדברי הרב דאל"כ היו דבריו סותרים זא"ז דהרי כתב בס"א דאם חתך הצנון דק דק צריך ס' נגד כולו אלמא דלא נתבטל טעם הסכין וא"כ ניחא דזיתים דאינם חריפים כ"כ אפילו כמו לימוני"ש אינן מבטלים טעם הסכין אפילו מה שבלוע בדופני הסכין מבחוץ ודוק או י"ל דזיתים הוי חריפים כמו צנון כדאמרינן בערובין דאמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית כו' א"נ דודאי לענין דינא אין לסמוך אזה דכבר נתבטל טעם הסכין ומה"ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני"ש ודכותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אהאי טעמא דכבר נתבטל כיון דאפשר נמי לומר דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך וכדאמרינן בזנגבי"ל בס"ב אלא מספיקא אסרינן להו והלכך סמכינן אהך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג כיון דבלא"ה יש פוסקים מתירין אפילו בצנון בסכין שאינו בן יומו וגם יש פוסקים דדוקא צנון הוי חריף ולא שאר דברים וכמ"ש בס"ק י"ב בשם מהרא"י ע"ש והיינו דכתב הרב ואף אם נאסרו מקצתן כו' משמע דאפילו מקצתן לא בריר שנאסרו מיהו בלא ה"ט דנתבטל לא הוי שרינן להלימוני"ש אע"ג דלעיל ס"א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא משום דהתם יש לתלות במרא וחצינא משא"כ הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא בגרידה לבד. והוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כאחד משא"כ בגרידה ר"ן מיהו בגרידה סגי אע"פ שסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו דמדינא הוי סגי בהדחה כמו בלפת כיון דצונן בצונן הוא אלא שמתוך לחותה א"א להדיח אותה דאדרבה ע"י ההדחה נסרך בהם יותר ולכך סגי בגרידה וכמ"ש הר"ן ובת"ח שם ד"י מביא טעם אחר ע"ש האו"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כב לפת. הוא שקורין בל"א ריבי"ן וכן הוא במהרי"ל ריש דיני או"ה: ש"ע סָעִיף ה
כג שחתך אחר הלפת שרי. לכאורה משמע מלשון זה דלכתחלה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע"פ שכבר חתך בו לפת וכדכתב בת"ח שם בשם או"ה אבל מהרש"ל באו"ש ובספרו שם חולק על האו"ה ומתיר אפילו לכתחלה והכי משמע מל' ב"י שכתב על הרשב"א דלא מתיר כשחתך לפת אלא לסילקא וז"ל אבל ש"ד וסה"ת ורבינו מתירין בהדיא לחתוך אפילו צנון עכ"ל ובאמת משמע כן בל' סה"ת וש"ד וטור ע"ש ודוק וכ"כ האגודה פ' כ"ה סי' קכ"ו ואין להקשות כיון דהצנון עכ"פ בעי הדחה ניחוש לכתחלה דלמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרינן בר"ס צ"א להניח בשר בקערה של איסור צונן מה"ט דשאני התם דמיד כשהניחוהו בקערה צריך הדחה) משא"כ כאן דאם רוצה לאכלו כך שרי הלכך לא חיישינן דלמא משתלי ואכיל עם בשר וכעין זה חלקתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ג ע"ש אי נמי שאני הכא דהדחה נמי היא חומרא בעלמא דהא כבר נתבטל הטעם בלפת גם בש"ד וסה"ת וסמ"ג לא הוזכר' הדחה זו מיהו ודאי לחתוך לכתחל' לפת כדי לחתוך בו אח"כ צנון משמע בש"ס ופוסקים דאסור: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א סילקא הוא תרדין. ש"ך והפר"ח כתב באות א' שקורין אסילקא"ס ולא אסירי משום דחריפי אלא משום שיש בטבעם כח המושך. עיין ערוך ערך סילוק מציעא קי"ד א' פסחים קי"ד עבודת כוכבים כ"ח פרש"י תרדין ועם כל זה לא ידענא מהו ולא ראיתיו עד הנה והנה הרשב"א בארוך צ"ד ב' כתב סילקא משיכה יש לה בטיבעה ולכך אסורה כצנון ובקצר ל"ח א' (דפוס קרימונה) סילקא אין חריף כצנון אלא כח משיכה יש לה והמעיין בב"י דמש"ה השמיט הרא"מ סילקא דבכלל דברים חריפים הם ובוודאי במציאות ל"פ אלא סילקא חריף כמו שומים ובצלים ופירות חמוצים והשתא לרשב"א דסובר דווקא צנון סילקא מטעם משיכה ולהר"מ שכתב כיוצא מדברים החריפים ה"ה סילקא (ועיין מי"ט פכ"ה אות ק"ע ויש לנו הרהורי דברים מ"ש הב"י בזה דהא הרשב"א נמי כתב בארוך וכיוצא מדברים חריפים יע"ש) ויש לכ"א קולא וחומרא לרשב"א חומרא אף שבישלו במים והלך החריפות משיכה יש לה וקולא באב"י דלא הוי חריף (היינו בס"ג) ואיהו לשיטתיה מפרש משום שמנונית בעין ולהר"מ חומרא (לדידן) באב"י וקולא באם בישלו תחלה במים שהלך החורפא ויש להחמיר כב' הפירושים. ומעתה אני תמה מ"ש הפר"ח בזה דהא המחבר כתב וי"א באב"י והא וודאי אסילקא נמי קאי (ומה שכתב הש"ך אות ו' דחורפיה דצנון הוא לאו דווקא) ועוד המחבר בס"ב אפי' פירות חימוצים כ"ש סילקא וכאמור. עוד אבאר לך שהלבוש ס"א כתב או שלקית חריפים והשמיט סילקא כלל וכגירסת הטור ומש"ה אפשר השמיט הר"מ סילקא וצ"ע גם דברי הב"ח ס"א לא זכיתי להבין מ"ש דמש"ה אוסר הרשב"א צנון כולו דהוי לכתחלה ועוד דבכל הסכין פולט משא"כ בצ"ד בסכין בשר רותח משום בעין די בקליפה והא הרשב"א בארוך למדה מקורט והתם דיעבד אסור לה גם הרשב"א תופס עיקר בארוך וקצר משום בעין שעל הסכין ובלוע לדידיה הוה נ"ט בר נ"ט ואף אם נאמר דבתשובה תמ"ט חזר בו וכדבעינן למימר לקמן בס"ג מ"מ בארוך ובקצר איך יתישב וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב של בשר. עש"ך והפר"ח אות ב' חרה אפו בו ובהר"ב ופסק לקולא וכוונתו דהמחבר והר"ב דפסקו בצ"ה נצלו שרי כ"ש ד"ח וכר"ו אות א' היקל במקום שיש עוד צד להקל ואני אומר חלילה לזוז מש"ע והר"ב והמעיין בפוסקים יראה כמה דעות סוברים כן אף מ"ד נצלו שרי מ"מ צנון חורפא ודוחקא גרע טפי ומקישות ואבטיח למה גורר מבואר התי' בסה"ת ס"א ובהגהות ש"ד ס' ובכה"ג בהגהות ב"י אות ג' דחורפא קצת ודי בגרירה ודאוי שתדע דבחורפא אלף טעמים לא מהני ר"ל עד"מ צנון בסכין בשר ונתנו במים ומשם לאוכל אחר ואח"כ לחלב אוסר ועיין רנ"ש במ"ש סי' נ"ז אות ג' ולכאורה לא יראה כן וכבר כתבנו כל באוכלין אלף לא מהני וזה פשוט: ש"ע סָעִיף א
ג או. עש"ך הוסיף ב' מלות שאב"י וסתם סכין שמנונית קרוש וכ"ז ט"ס ועיין מ"י כלל נ"ז אות י"ז סכין אין נקי וסתם כלים נקיים אם לא ברוצה להדיחן ופר"ח בצ"ה יע"ש והש"ך אות כ"ט בצ"ח דסתם סכין אין נקי ועיין א"ח תמ"ז וכן הלכה: ש"ע סָעִיף א
ד עד. עש"ך כוונתו פשוט דבצ"ד פסק המחבר דוחקא ורותח אוסר כולו משא"כ חורפא וה"ה דברים שמינים טוח על הסכין אפ"ה גם לדידן דיעבד כל אגב חורפיה אין אוסר יותר מכ"נ עס"י צ"ד בש"ך אות כ"ז ובק"ה אות כ"ג: ש"ע סָעִיף א
ה או. עש"ך ואפילו לאו קפילא שרי ועיין צ"ח אות ה' שם: ומ"ש לכתחלה אסור ראוי שתדע דליש"ש הטעם דמ"מ משהו איכא ולת"ח הטעם שא"א בקיאין כ"כ לסמוך אטעימה לכתחילה ויש לתמוה איש"ש דהא לקמן צ"ט ס"ח וש"ך אות ל"ב חלב למים ונתבטל מותר לכתחלה ליתן לבשר דנתבטל היתר גמור הוא ועת"ח כלל פ"ה די"א מצמר גמלים יע"ש ופינכא שבלעה איסור אין ראיה דזהו איסור מועט הנבלע בקדירה אטו יבשל דבר מועט עס"י צ"ה ושם יבואר: גם דברי הלח"מ בפ"ט ממ"א הכ"ד לכאורה תמוהין ואמנם דבריו כנים כמ"ש היש"ש כמו דאביי אליבא דר"כ אמר ה"ה רבא ולקמן אסור משמע דלא מהני טעימה לכתחלה ומ"מ צ"ע כיון דהר"מ פסק לסמוך אטעימת עובד כוכבים וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א
ו דה"ה. עש"ך והכי נוהגין אפילו נ"ט בר נ"ט ומקונח אסור בחורפא כמ"ש הר"ב בצ"ה ס"ג וכן סתם המחבר בק"ג ס"ו ובקי"ד ס"ח וקכ"ב ס"ג ואף במחבר י"ל בין היתרא ואיסורא מ"מ אנן כהר"ב סוברים. ועיין פ"ת אות א' הוכיח מרש"י דנצלו שרי דאל"כ מה קושיא מצנון דב' טעמים הם ואפ"ה אוסר בצנון אלמא חורפא ודוחקא עדיף מצלי כפסק המחבר וחר"ב. ולדידי מהא לא איריא דרש"י מעלו קשיא ליה בלא רוטב דהוה ב' טעמים לז"א חורפא עדיף מדגים "הרותחין ודומה לצליה ומ"מ כבר ביארנו שהלכה כהמחבר וכהר"ב וכדאמרן. ומ"ש הש"ך בשאר דברים כו' היינו אף שמפליט ע"י רותח מ"מ לא הוה כב"י עס"י צ"ד אבל בד"ח אין לחלק כלל דלא כא"ר שמיקל באב"י כ"נ לכתחילה אלא לכתחילה כולו כו': עיין בל"י אות ב' בשם פר"ח דבא"י אם נקי הסכין די בקליפה ואמת שכ"כ פר"ח אות ג' ואזיל לשיטתיה בצ"ד אות כ"ה חילק בין הכא בידוע ובין שם בא"י וש"ך שם כ"ט וכאן אות ג' לשיטתיה יע"ש ואיך לא הביא דברי הש"ך. ובמחילה מכ"ת שגג דלדידן אין נ"מ דחורפיה משויא לב"י והפר"ח לשיטתיה באות ב' דנ"ט בר נ"ט לא עדיף מנצלו יש נ"מ בהיתירא משא"כ לדידן כפסק המחבר והרב אין נ"מ בין היתירא או סכין ש"ג: ש"ע סָעִיף א
ז צריך. עש"ך ולהמחבר אין חילוק בין בשר לש"ג. ויש בכאן קושיא כמו שאומר. כי הפרישה ודרישה אות ז' כתב סכין של עובד כוכבים אף שבלוע מבב"ח מ"מ הוי בליעת איסור וכוונתו דבצלים הוי שאר איסורין משא"כ להמחבר בצ"ד עיין ש"ך שם אות כ"ב כיון שבא מבב"ח כו' איך השווה ש"ג לשל בשר. שוב ראיתי לחב"ח ס"ג כתב דמ"מ לא מחזקינן שבולעים תוך מעל"ע בשר וחלב וזה שרמז הש"ך בצ"ד אות כ"ב יע"ש וא"כ א"ש ומ"מ י"ל הא בצ"ה ס"ג פסק הר"ב ד"ח בכלי בשר אסור דיעבד עם חלב אב"י אלמא חורפא מהני להפגום ליתן טעם טוב בתבשיל אחר ולפי שהדברים ארוכים ואין מקום כאן אי"ה אחקור בזה בק"ג ובקכ"ב בש"ך אות א' ונח"כ שם משמע דחורפיה מהני לדידיה ולא לתבשיל אחר ✍: ש"ע סָעִיף א
ח כנגד עש"ך ט"ס כ"ד וצ"ל כ"ח וברי מהני לדעתו עיין בל"י אות ה' נגד קליפת סכין ברוחב קש פ"י עכ"ל רוחב קש לא ידענא מהו וסתם קליפה דקה שיוכל להנטל כאחת והפר"ח כ"כ בצ"ד אות כ"ג וקכ"א אות כ"א וכבר כתבנו בסימן יו"ד באורך דחלילה לומר כן ובטור ובכל חפוסקים מבואר כדי כל הסכין ממש ועכ"פ לא די בקליפת הסכין והכי נוהגין כל מורי הוראות ומה שהביא מקכ"א למה מהני השחזה כבר ביארנו בסימן יו"ד ובקכ"א אעורר עליו עוד: שאלה בצלים שחתכו בסכין בשר ונתנם לחלב ויש ס' נגד הסכין אי שרי הבצלים ואם יש לחלק בין נתבשלו או נכבשו בחלב וכדומה: תשובה בנתבשלו הט"ז כאן אות ה' והש"ך בצ"ד אות כ"ג בשם מור"ם מלובלין כ"ח דבבצל שרי וכבר תמהנו שם למה. עכשיו ראיתי במ"א א"ח תמ"ז אות ל"ח אם נתבשלו הזיתים מתבטל בס' דהיתרא בלע פסק מהר"מ בתשובה דאפשר לסוחטו שרי וכ"פ הט"ז עכ"ל וכוון לתשובה זו והיינו דבסימן ק"ו פסק המחבר דאותה חתיכה אסורא מטעם אפשר לסוחטו ובהיתרא לא שייך זה. אמנם כן תמהתי אם טעמו עובד כוכבים אח"כ או לדידן בהיתרא וראינו שאין בו טעם שייך זה משא"כ בלא טעמו מאן יימר שנסחט כלל ועיין בתה"א ק"ט ולעיל הארכנו. ומ"מ הרי אתה רואה שבכבוש לא אמרינן שנסחט ונתבטל הטעם בכולה כמ"ש המ"א שם ה"ה כאן בכבוש וודאי הבצלים אסור אף בהיתר וכאמור אף למהר"ם מלובל"ן ז"ל ✍: ש"ע סָעִיף א
ט צריך. עש"ך הסכים לט"ז אות ו' דלא אמרינן איסור דבוק בכ"נ ומ"מ בפירוש רמ"א מחולק עם הט"ז וסובר דהר"ב אסכין בשר קאי. וקאמר דאם הסכין גדול בחתכן דק דק צריך נגד כל הבצל כו' ומיישב בזה קושית ט"ז אמאי לא כתב וי"א כו' ובכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד בסופו כתב שהג"ה זו מקומה לאחר וי"א שכולו אסור ואחריו נמשך הבל"י אות ז' ואין צריך כלל ומ"מ מה שתמה הש"ך על הלבוש וכן הל"ח אות קס"ח כתב עליו שלא דק בהגהות רבו תדע שאין שיטתיהם שוות דאלו להש"ך מ"ש שכ"מ מהר"ב כאן היינו ממ"ש אחר כך ודיעבד בכ"נ סגי היינו לאחר הבישול כמ"ש אות יו"ד אם כן מוכח דבכ"נ לא אמרינן דבוק ואלו הל"ח פירש דיעבד היינו בסכין של איסור קודם הבישול ואין ראיה אלא הל"ח מפרש ואם חתכן דק דק כט"ז אות ו' ויש ראיה ומ"ש מת"ח ד"ב ט"ס וצ"ל ד"ג ששם משמע כן. ומיהו המור"ם מלובלין שם בתשובה כתב דרמ"א נמי אפשר סובר כן וצ"ל דהת"ח מיירי אם חתכו פ"א בסכין איסור וחתך כ"נ ובישלו עם הנטילה ודוחק ומ"מ הנך רואה שמור"ם מלובלין עם הלבוש בחדא שיטה קיימי ובאמת יש לראות אמאי לא אמרינן איסור דבוק כה"ג בין לטעם שממהר לבלוע ובין לטעם שמא פ"א חוץ לרוטב ואפילו נאמר דמהא דחתכן דק דק אין ראיה דשם כל החתיכה כולה נאסרה אבל במקצת חתיכה ובלוע לא אמרינן דבוק מכל מקום טעמא לא ידענא וכר"ו גם כן חוכך להחמיר בזה באות ג' יע"ש ונראה לי אף למיקל בהא עכ"פ כל הצנון נאסר ל"מ לש"ך אות יו"ד די"ל כן אפי' לשאר פוסקים שאכתוב שם יש לומר כה"ג כל הצנון דהוה ספיקא דאורייתא לגבי' האי חתיכה וכאמור: ודע דמ"ש דצריך ס' נגד הנטילה כו' וכן בדק דק יש לעיין בי' כפי מה שנתבאר בצ"ב בט"ז אות ט"ז והוא גם כן דעת הר"ן דכל שלא דרך בישול לא נ"נ דמשום לתא דבב"ח גזרו אם כן בח"מ יש לצדד אף בדבר גוש. שוב ראיתי בפר"ח אות ה' עמד בזה ופסק כן יע"ש שוב ראיתי שאין להקל כלל אף בה"מ דמ"מ ע"י בישול אחר כך נ"נ הבצלים וצריך ס' נגד כולו ול"ד לבלוע מהתירה דהתירה בלע והבן ✍: ש"ע סָעִיף א
י וכן נוהגין. עש"ך דקודם הבישול אף בסכין איסור אסור כולו דזה הוה לכתחילה אבל בבישול לאסור התבשיל הוה דיעבד ועמ"י כלל צ"ז אות י"א השיג על הש"ך וכ"ד הל"ח אות קס"ח אמנם המעיין שם ד"ג יראה דה"ק ודיעבד סגי בנטילה ואם נתבשלה כו' חד דינא הוא וכן פירש הכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד ויראה מדכתב שם הר"ב ואם נתבשלו דמיותר הוא שכבר כתב בתחילה דיראה לדקדק כו' אלא חד דינא הוא: עיין ב"ח בסימן זה אות ד' בתוס' האשה רבה פ"ט א' ד"ה איבעי יע"ש ובתוי"ט פ"ג דתרומות מ"א. ומשם מוכח לכאורה דלא כצ"צ בסימן צ' דפסק טעימה באיסור דרבנן שרי דהא התוס' סוברים בכמה דוכתין תרומת שאר פירות חוץ דת"ו הוה דרבנן עיין מ"ל פ"כ ה"א מהלכות תרומה וביבמות פ"א ונ"ו ודוכתי טובא וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף א
יא הירק. עש"ך דכ"ק מיהא נאסרין אף העלין כו': ש"ע סָעִיף א
יב ואם. עש"ך ובמ"י שם אות י"ט ובכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ה והבל"י העתיקו תמהו על הש"ך ולי נראה לפרש דבריו דה"ק דהר"ב שכתב ואם יש ספק אם נחתך בסכין איסור מותר משמע וודאי אף שידוע שהסכין ב"י אלא ספק אם במרא כו' שרי ואהא קשי' ליה דקרי"ן הוא דיש להתיר כה"ג וכמו שאבאר. כי הנה לענין חורפא מחלי' לשבח הוזכר בעבודת כוכבים קורט וסובר מהר"ם מרוטנבורק כל שלמטה ממנו שרי ולענין בליעת דברים חריפים הוזכר צנון אפילו לפירוש הא' ברש"י קי"א דבולע מבעין מ"מ שמעינן דצנון בולע בצונן אגב דוחקא אלא שרבינו יחיאל סובר דווקא צנון הא שאר דברים לא עיין ב"י ואם כן בס"ג אף בצנון הוה ס"ס שמא במרא ושמא כמהר"ם דס"נ אב"י משא"כ בסכין איסור ב"י ויש ספק אם נחתך בי' בצנון יש לאסור ובקרי"ן להתיר בצירוף סברת רבינו יחיאל וז"ש מהרא"י בש"ד סימן ס"א וכן ר' יחיאל כו' וזה כוונת הש"ך ז"ל כאן ואם כן שמעינן מכאן בקורט אי יש ספק אי בס"ג אסור דספיקא דאורייתא הוא (דחורפא מחלי' ד"ת הוא) וכ"כ המ"י שם ובצנון אי ספק שרי מטעם ס"ס וקרי"ן אין ספק בב"י או במרא להמ"י משמע לאסור ולש"ך משמע להקל ולענין דינא אין להקל אף בקרי"ן ושאר דברים חריפים כי כפי הנראה קרין ובצלים חריפים יותר מצנון ואף שאין זה הכרח מ"מ נ"ל כן: ש"ע סָעִיף א
יג כי. עש"ך והיינו צנון ובקרי"ן אף בספק ב"י יש להתיר לפי דבריו וכבר התבאר: ש"ע סָעִיף א
יד שנעשה. עש"ך וזה בצנון דלמעלה מחצי אין לתלות במרא משא"כ בקרי"ן שכולו טמון בקרקע אף למעלה מחצי תולין כ"מ בד"מ ואו"ה בהגהות נראה כן. ודע דאף דסתם סכין אין נקי ואף ס"ג לא אמרינן אנקיותא קפדי עמ"י כלל נ"ט אות א' וכלל ס"א אות י"ט מכל מקום יש לומר שנתקנח באחרות ומש"ה שרי: ש"ע סָעִיף א
טו ובמקום. עש"ך ועיין ל"ח פכ"ה הערינ"ג אסור לקנות מעובדי כוכבים בחתוכים בסכין שלהם דהוי לכתחילה יע"ש באות ק"ע ומיהו אם קנה בשוגג יש להתיר כ"נ דהערינ"ג הוי ד"ח דמלוח הרבה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טז ודגים מלוחים הרבה וודאי דיעבד דידהו אף קודם הבישול דל"ד לצנון דהוא דבר מועט ומ"ש הש"ך דיעבד היינו בסכין בשר. ודע אם הסכין אין נקי אף במליחה מועטת יש לאסור דלדידן אין אנו בקיאין בין הרבה למעט עס"י צ"א ומספק אף דסתם אין נקי אין להחמיר בנמלחו מעט: ש"ע סָעִיף ב
יז דיש. עש"ך לכאורה הש"ך פסק כאו"ה דיבש לגמרי אפילו חריף ביותר לא פולט כלום ואין בולע וזנגביל אף רטיבתא שרי דאין חריף הוא וכן ראיתי להפר"ח אות י"ד והבל"י אות י"ז העתיקו ולי הדברים תמוהין דממ"ש הש"ך באות י"ט פלפלים חריפים ופלפלים יבשים לגמרי הם וכן ממ"ש הש"ך כאן דל"ד לחלתית ושאר דברים שהם חריפים ביותר אפילו אינו מלוחלח משוי ליה לשבח אלמא שאר דברים נמי מוציאין ומבליעים ביבש לגמרי והכי קאמר הש"ך דא"ר סובר דאו"ה ביבשתא מתיר ועל זה השיג הש"ך דבאו"ה מבואר וז"ל בכלל ל"ח ד"ט יבש ממש חריף מותר בהדחה וכן מתיר בסמ"ג זנגביל רטיב' שעשאו בס"ג דנט"ל שרי והיינו דזגביל רטוב לא הוי חריף והילכך מלוכלך רטוב נמי מותר אבל ביבש אפילו ב"י שרי לאו"ה אבל הש"ך גופא אין סובר כן אלא יבש לגמרי עם דוחקא מפליט ומבליע וכן הלכה וכמ"ש בת"ח שם והמ"י אות כ"ה פסק כן להלכה אלא שהאריך שם באות כ"ב והיינו לפי הגירסא באו"ה ומה"ט מתיר הסמ"ג זנגביל רטיבותא ומשמע דחד דינא הוא אבל לפי הגירסא שלנו וכן מתיר בסמ"ג הוא ענין בפ"ע דרטיבא לא הוה חריף בזנגביל. ומ"מ יש לראות בשלמא או"ה לשיטתיה דתפוחים חמוצים לא מיקרי חריף משא"כ לדידן אטו מי גרע זנגביל מתפוחים וצ"ל במקום הפסד הוא דמותר עט"ז אות ט' ומ"מ העולה מזה דיבש לגמרי עם דוחקא בד"ח אוסר ✍והש"ך נמי סובר כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח תבלין וה"ה מלח ש"ך ובהלכות מליחה כתבנו מזה דאותן טאלפי"ן קשים שחותכין בס"ג או מחלב לבשר ודאי איסור גמור מה לי חוזק הדיכה או דוחקא דסכינא ומכאן תראה שדברים יבשים כמו מלח שאין בו שום לחלוחית פולט אגב דוחקא ועיין בביאורי מהרש"ל הלכות ברכות משמע כן עיין באות הקדום: ש"ע סָעִיף ג
יט בן יומו. עש"ך הנה דברי סה"ת הם בסי' נ"ג ומדמי לצנון ובסי' ס"א אוסר סה"ת צנון אב"י אמנם מ"ש ועוד דיהב טעמא משום טעם ממש הנבלע שם לא ידענא מה הוא דלא ליהוי נ"ט בר נ"ט קאמר סה"ת דבד"ח לא מהני והוי טעם ממש ואין ענין לחורפא מחליא לשבח ואי דמדמי לצנון זה הוא קושיא א'. ולדינא אנן קי"ל כהר"ב סי' צ"ב אפילו נ"ט בר נ"ט ואב"י לא מהני בד"ה ובסי' ק"ג וקכ"ב אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כ מי לימוני"ש עש"ך שהאריך ועמ"י כלל ס"א אות כ"ו הקשה דמ"מ הלימוני"ש הראשונים נ"נ ואח"כ חוזר הסכין ובולע מהלימוני"ש ותי' דאין חריף פועל להפליט ולהבליע בכלי כאחד יע"ש ולא ידענא דלא דמי לסי' ס"ח בעירוי שנפסק הקלוח ובסי' ק"ה בש"ך אות ד' אבאר בזה ועמ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא בגרידה לבד. עש"ך ולא הבינותי דודאי למ"ש המחבר ס"א סכין מקונח וב"י עכ"פ אסור כפי' ב' של רש"י ועלה קאי קישות ואבטיח (עמ"י אות למ"ד וכ"ה ברי"ף ובמרדכי ולבוש שאבטיח) גריר לכי פסקי וקשיא קוש' הרשב"א בארוך קישות למה גריר וע"כ כתי' הסה"ת סי' ס' ומרדכי והוא הטעם או"ה ומביאו הר"ב בת"ח שם ד"ט (ט"ס ד"י) דקישות חריף קצת ודי בגרידה ומש"ה מסתם בש"ע כאן ועל ס"א קאי אפי' מקונח והיינו דפולט דחריפי קצת וא"כ איך כתב הש"ך טעם הר"ן ואגב גררא דברי או"ה והא טעם או"ה עיקר ואף מקונח אסור וכדאמרן ומיהו לענין אב"י יראה להקל בקישות ואבטיח וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ה
כב לפת שקורין ריבי"ן ש"ך וה"ה כל מיני מתיקה מבטלין טעם ומחליש עיין בל"י. עיין ת"ח שם ד"י בשם או"ה דוקא מבשר לחלב מהני לפת הא בסכין איסור לא מהני שחתך לפת ובמ"י שם בשם מהרש"ל דאם נתערב במאכל אין איסור וכן היקל המ"י שם יע"ש ועבה"ג בהגהות הטור יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כג שחתך. עש"ך ומלשון הר"ב שכתב לחתוך צנון "לחתוך בין כל פעם אין ראיה דח"ק לחתוך ולאכול דיעבד ולדינא העלה דאף לכתחלה שרי ומיהו לחתוך לפת כדי לחתוך צנון אסור שכ"מ בש"ס ואם חתך דליפתא שרי משמע הא לכתחלה אסור וכבר כתבנו דבסכין של עובדי כוכבים אסור לכתחלה עכ"פ אין נ"מ בין ב' התירוצים של הש"ך: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א בסכין של בשר בן יומו. זהו כסברת מהר"ם בטור דלא מקרי דבר חריף אלא קורט של חלתית דמנקב בני מעיה של בהמה כשאוכל אותה וע"כ נותן טעם לשבח אפי' אינו בן יומו אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא בן יומו או שהוא אינו מקונח ואז אוסר מפני השמנונית שעליו ע"כ צריך נטילת מקום ואין להקשו' ממ"ש בסוף סי' צ"ד סעיף ז' בבשר רותח שחתך בסכין חולבת דדי בקליפה משום שומן שעל הסכין כשאינו בן יומא דהתם גבי הקליפה אינו הכרח כ"כ דהא יש ס' על כל פנים נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא"כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו"ח ז"ל הקשה מבשר רותח דאמאי א"צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע"ד דצריך גם שם ששים והוא פשוט: ש"ע סָעִיף א
ב או שיטעמנו כו'. כתוב בת"ח כלל ס"א דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו: ש"ע סָעִיף א
ג וי"א דה"ה כו'. זהו דעת ספר התרומה בטור דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפילו אינו בן יומו ואינו דומה לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נ"ט בר נ"ט דשאני הכא בסכין שפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוה נ"ט בר נ"ט מן הממש ועוד משום חורפיה דצנון ואגב דוחקיה דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין כ"פ רש"י מזה נ"ל בתמכא שקורין קריי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקייה שמותר לאכול אותו הקריי"ן עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית: ש"ע סָעִיף א
ד כנגד מה שנגע מהסכין. ולפי שאינו יודע בבירור באיזה מקום נגע דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב דסכין חוץ מהקתא וכ"כ רש"ל בפרק כ"ה סימן ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ה מה שנגע מהסכין כו'. ואע"ג דבבשר בחלב לכ"ע אמרינן חתיכה עצמה נ"נ היינו בחתיכה אסורה כגון חלב שנפל על הבשר אבל הכא כולו היתר הוא קודם הבישול ונראה לי פשוט דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם וממילא כשהבצלים הם בתוך הקדירה נעשו כשאר מילי שהם בקדירה ולא דמי למ"ש סי' ק"ו דחתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם דכיון שנאסרה א"א לה לחזור להיתירה כמ"ש ב"י שם בשם תה"ה משא"כ באם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דכל שנתבטל הוה הוא כלא היה והרי אפילו היה כולו בשר נתבטל ע"כ הותרו הבצלים לגמרי אבל נחתכו הבצלים בסכין של איסור נעשו נבילה ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים והוה כמו חלב שכתב רמ"א סי' צ"ח סעיף ד' צריך שיתן שם מים צוננים כו' ה"נ כן הוא בהנך בצלים שנעשו נבילה זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע"ל סימן צ"ח סעיף ד': ש"ע סָעִיף א
ו וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים. פירוש דמשערינן בס' נגד מה שנגע בסכין דש"ע אזיל לטעמיה בסימן צ"ב דפסיק דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב אבל לדידן דקי"ל בכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נ"נ בעינן כאן ס' נגד כל מקום הנטילה בצנון והיינו אם חתך הצנון במקום אחד לחוד אבל אם חתכו דק דק נאסר כל הצנון וע"כ צריך ס' נגד כולו ובזה אין חילוק בין בשר בחלב ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום אחד די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ששים נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב כמ"ש לעיל בין שחתכו במקום אחד בין שחתכו דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום אחד צריך ס' נגד מקום הנטילה לפי שכל מה שנאסר חשיב כנבילה והשאר היתר גמור הוא ואין שייך לומר שאותו החלק הנאסר יאסר את החלק שלא נאסר דכבר קי"ל דאין אומרים בחצי חתיכה דנעשה נבילה כמ"ש התוס' פרק כ"ה דאל"כ כל מה שנאסר כדי קליפה יאסר הכל וזה פשוט נמי שאין האיסור מתפשט יותר בסכין של איסור ממה שמתפשט בסכין של בשר וכן כתוב בת"ח כלל ס"א וזהו שכתב הטור בסכין של איסור דצריך ס' נגד כולו היינו בחתכו דק דק וכן מבואר בהדיא בב"י שהביא דברי הסמ"ג שפירש כן דעת ספר התרומה שהם דברי הטור בזה כל זה הוא פשוט וברור אלא דצ"ע מ"ש רמ"א בסמוך ואם חתכן דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים דסמיך ליה דאילו בשל בשר לחלב הא סגי בס' נגד מקום הסכין לדברי הכל א"ו דקאי אסכין של עובד כוכבים וא"כ גם בחתך במקום אחד בעינן ס' נגד מקום הנטילה וקשה תרתי על רמ"א האחד דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י"א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ ותו דהיה ליה לכתוב דאם חתך במקום אחד צריך ס' נגד מקום הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וראיתי בלבוש שכתב בסכין של בשר משערינן ס' נגד מקום הסכין אפילו בדק דק והוא כמ"ש לעיל ובסכין של איסור כתב שצריך ס' נגד הצנון אפי' לא חתכו דק דק ואין נכון דמאי שנא דבעינן נגד כל הצנון באיסור טפי מבשל בשר לחלב. ותו דהא בהדיא כתב ב"י בשם סמ"ג דוקא בדק דק צריך ס' נגד כל הצנון אפי' בסכין של איסור ולענין הלכה אין לנו אלא כמ"ש ההלכה כפי מה דקי"ל לדידן דחתיכה עצמה נ"נ והיינו בדיעבד כמ"ש רמ"א בסמוך: ש"ע סָעִיף א
ז וי"א שאם חתך צנון כו'. פי' אפילו לא חתך דק דק והוא דעת רשב"א בטור דבכל גוונא מתפשט טעם הסכין בכל הצנון כמו בקורט של חלתית בגמרא: ש"ע סָעִיף א
ח נוהגין לקנותו כו'. כיון דאין נמצא אחר הוה לכתחלה כדיעבד להתיר בנטילת מקום ולסמוך על דעת החולקים על הרשב"א לעיל וכתב מהרא"י הטעם דמקילים בזה כי הרבה הוכחות כתב מהר"ם דלא מיקרי דבר חריף רק קורט של חלתית על כן יש להקל בשאר דברים חריפים במקום שיש קצת סברא להקל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט ופירות חמוצים. בת"ח כלל ס"א כתב בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מיקרי דבר חריף ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך על זה מטעם שכתבתי בסמוך בשם מהרא"י ואותו משקה שעושין במדינות רוסי"א מסובין עם מים שקורין אותו בארש"ט נראה פשוט דמיקרי דבר חריף אפי' אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוה אחומץ שאינו חזק בפרק כ"ה לענין חליטה דאיתא לקיוהא דפרי בעינא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י של בשר בן יומו. תמוה הוא דבסי' ק"ג סעיף ו' פסק הש"ע גופיה אפי' אינו בן יומו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא מי לימוני"ש. פי' שחותכין הלימוני"ש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימונ"י זאפ"ט: ש"ע סָעִיף ד
יב ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב כו' אע"ג דפרוס וחתוך. פי' שחותכן העובדי כוכבים אחר שנתחמץ דאלו מה שחותכין בו קודם חימוצו) אין בו חשש כלל ונראה פשוט שאותן מקומות שמחמירין בכרוב לא ס"ל האי טעמא שכתב רמ"א מפני שמביאים הרבה ביחד כו' דהא גם בכרוב עושין הרבה ביחד וא"כ גם מי לימוני"ש אסור להם דחד טעמא הוא ולפי זה צ"ע מ"ש אח"כ אבל שאר דברים כו' דמשמע אפילו למחמירים מותר בזה וסיים כמו בלימוני"ש אין להחמיר כו' דמשמע בלימוני"ש ג"כ אין חומרא כלל וה"ה נמי שמרקחת חריפים כגון זנגביל נמי אסור להמחמירים דהא בכרוב כתב מהרי"ו דאין העובדי כוכבים נאמנים לומר דיש להם כלים מיוחדים לכך נראה לע"ד להמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצותו יחמירו ג"כ במרקחת חריפים ומי לימוני"ש דאל"כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל שאר דברים שאינם חריפים. קשה מאי קמ"ל בזה ויותר תימא מ"ש אח"כ לפתות יבשים דבלפת מותר בכל גוונא כמ"ש אחר כך ונ"ל להגיה ע"פ דבריו בת"ח בלשון זה אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ"כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה כו': כתב בת"ח כלל ל"א כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג"כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע"י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אין אוסר יותר מכדי קליפה ע"כ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד בגרידה בלבד. הדחה לא סגי כיון שהוא לח והגרידה פחותה מקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת שתוכל להנטל כולה כאחת כ"כ ר"ן וב"י: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א בסכין. עט"ז כתב דבכל החתיכה יש ס' נגד הטוח משא"כ בנטילה אין ס' נגד הטוח ועש"ך אות כ"ט בסי' צ"ד יע"ש. עיין פנים מאירות ח"א סי' ס"ד כ' דמשקה לא הוה חריף דאל"כ גיעולי מדין משום ד"ח אסור אלא ליכא משקה שהוא חריף ופירא כשמבשלו בטל חריפותי' וחכם א' אומר ד"ח הוה דרבנן והוא פושט מע"ז ס"ט דפסקינן לחומרא יע"ש. הנה אחר בקשת המחילה מהאדון ז"ל לא ראה מ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ז הוקשה לו זה מגיעולי מדין ושם משמע דהוי ד"ת וגם מש"ע כאן בצנונות שקונין משמע דהוי ד"ת דהוצרך לס"ס ועש"ך אות י"ב ומ"ש ראיה מעכברא האמת שהר"מ בפט"ו ממ"א הל"ב כתב שאנו חוששין וכן הרא"ש שם אף דאמרינן והילכתא בס' מחמת ספיקא הוא ומ"מ אין ראיה מבעין לבלוע והדבר בעצמו מבואר דגם הבלוע באב"י הוה ד"ת: ש"ע סָעִיף א
ב או. עט"ז בשם ת"ח דא"א בקיאין בטעימה זו אפשר דיודה להש"ך אות ה' דיעבד שרי ולכתחילה לבשל עם חלב אוסר וכן הסכים המ"י כלל ס"א אות ג' ועמ"ש בש"ך אות ה': ש"ע סָעִיף א
ג וי"א. עט"ז שינה מלשון רש"י חולין קי"א א' ד"ה קישות וז"ל ועוד משום חורפא בלע טפי מדגים רותחים ואגב דוחקא דסכינא פלט סכין ובלע צנון והוא ז"ל הרכיב זה דחורפא ודוחקא בהדדי ופלט במקום בלע. והנה וודאי דברים חריפים בלא דוחקא בבישול לא שייך נ"ט בר נ"ט כמבואר סימן צ"ה ס"ב בהג"ה והיינו ד"ח בולע טעם גדול ולא חשיב נ"ט בר נ"ט והבישול פועל פליטה מקדירה וז"ש רש"י חורפי בלע טפי ואחר כך ב' דאגב דוחקא לחוד פליט סכין ואפשר אף בלא ד"ח עס"י פ"ט בב"י אסור לחתוך אלא לחם בנקי מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ועיין בט"ז שם אות ז' ובת"ח כלל ע"ז מבואר דאפי' לחם אסור כ"א נעיצה ועיין ב"ח שם דוחקא בצונן בלא חריף מפליט ונ"ט בר נ"ט הוה והא דקיי"ל דוחקא בלא חריף או חריף בלא דוחקא לאו כלום היינו דמפליט ובהדחה סגי' וכדבעינן למימר קמן בסוף הסי' בהא דליפתא בעי הדחה. אמנם ברא"ש פכ"ה פי' ללשון א' דרש"י דליפתא בעי הדחה משמע הא ללשון ב' אף הדחה לא בעי ומיהו הט"ז לשיטתי' בפ"ט שם דקינוח מהני יע"ש ובסי' יו"ד הארכנו בזה ואי"ה בקכ"א אבאר עוד. ובסה"ת סימן צ"ט העתיק לשון רש"י חריפות צנון בלע ומפליט עיקר הבלוע בסכין יע"ש וזה כט"ז כאן: ומה שהוצרכתי לכל זה מפני שראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות ה' חתך דגים רותחין בסכין בשר אסור בכותח דכך לי רותחים כמו חריפות צנון ועוד דוחקא ועוד משום בעין הנה בבעין אצ"ל אבל בהדיח יפה יש לעיין דכפי הנראה מדבריו דחורפא ודוחקא פועלין וה"ה בישול ודוחקא פועלין ממש וז"א דחורפי' בבישול יוכיח אלמא עיקר משום חורפי' וכ"ת דמדין בשר רותח שחתך בסכין חולבת המבואר ס"ס צ"ד דעדיף מחורפי' דכאן נטילה והתם כולו עדיין אפשר חריפות עושה ממש ולא רותח ודוחקא ועיין ש"ך שם אות כ"ט משמע קצת כדמש"א יע"ש ובדיעבד אם חתכו בסכין נקי בשר דגים רותחים ונותנים בחלב צ"ע ✍. ומ"ש הט"ז בקרי"ן כו' זה פשוט כל דליכא דוחקא ומהא דס"ס צ"ה מלח בקערה מבואר כן ושם החמיר רמ"א יע"ש ובט"ז שם אלא דבת"ח כלל י"ז ד"ב מבואר מאחר שהוא יבש ועש"ך לקמן סימן ק"ה וא"כ קרי"ן יש בו לחות קצת ולכתחילה אפשר דאסור מדינא ליתנו בחלב ומיהו בכלי איסור הוה דיעבד וצ"ע. ודע דאם הרי"ב אייז"ן של בשר ל"מ אם גררו בשר בעין דא"א לנקות היטב הכלי עיין הלכות פסח אפילו בלע טעם מ"מ חורפא ודוחקא הוה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א
ד כנגד. עט"ז דמילתא דלא רמי' כו' ולא הבינותי שנראה מדבריו דהש"ע והיש"ש אין חלוקין והם רחוקים דהש"ע כאן ובס"ס צ"ד סובר באומר ברי לי סגי עש"ך שם אות כ"ח וליש"ש לא מהני ברי יע"ש ובג"ה סי' מ"ב ביאר שם וחילק בין תוחב כף לקדירה חולבת באומר ברי סגי לסכין והבנתי מדבריו דכל שדרך לעשות כן והוא אומר ברי אין מהימן אבל כל שי"ל כך או כך מהני ברי ועמ"י כלל ס"א אות ז' וי"ד ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה: ש"ע סָעִיף א
ד כנגד. עט"ז מ"ש כולו היתר עס"י צ"ד בש"ך דזה להב"י כבב"ח דיינינן ומ"ש בצלים של היתר כו' גם במהר"מ מלובלין כ"כ ועמ"ש ל'. וכוונתו דהמחבר כתב וכן בסכין איסור דאזיל לשיטתיה דאין חנ"נ בשאר איסורין ושווין המה עכ"ז אין שווין לענין גוף הבצלים והרב באמת מבאר באריכות: ש"ע סָעִיף א
ו וה"ה. עט"ז. ביאור דבריו כי הניח הנחה קיימת דקודם בישול אין חילוק בין חתך בסכין בשר או איסור אם דק כולו אסור לדידן ולהמחבר כ"נ ובסכין בשר לדידן כולו אסור בחלב ולהמחבר כ"נ עש"ך אות יו"ד. אבל בבישול יש חילוק דבאיסור צריך בדק נגד כל הצנון דנ"נ ובמקום א' נגד הנטילה דנ"נ ובסכין בשר בין דק במקום א' אם הסכין קטן מבצל כולו או מכ"נ במקום א' די נגד הסכין דעדיין היתר לא נ"נ ואם הבצל קטן די כ"נ ובדק נגד כולו ולא יותר אבל קודם הבישול אף בסכין בשר אין לבשל בחלב ולהרבות עד ס' נגד הסכין דאין מבטלין איסור לכתחילה ואף שיש בבצל ס' מ"מ הא אין מתפשט רק כ"נ לא שייך ס' ומיהו אם כ"נ יש ס' נגד הסכין שרי ובש"ך אות ה' אבאר דה"ה נט"ל אסור לכתחלה כה"ג: ואח"כ כתב הט"ז דבאיסור צריך ס' נגד הנטילה ודי לא אמרינן דהוה איסור דבוק להוציא מלב הלבוש והש"ך אות ט' הסכים עם הט"ז בזה. ומ"מ מ"ש מתו' פכ"ה צ"ו ד"ה אפילו לא ידענא מה הוא דהתו' בשם מהרא"ם ממי"ץ כתבו זה דאין נ"נ כלל כ"ק ואנו לא קי"ל כן וכמו שכתב הט"ז כאן ובסי' יו"ד דמה"ט צריך ס' נגד הנטילה והא דאין קליפה אוסרת חברתה מטעם דאין הנאסר הולך במקום שאין האוסר יכול לילך כתי' א' שם גם מ"ש הב"י בשם סמ"ג לי העני דבריו תמוהין שהמעיין בסמ"ג לאוין קמ"א נ"ג ב' יראה דקודם בישול קאמר וז"ל וכתב בסה"ת שמדמה לקורט ואף לדבריו דוקא דק דק אבל מקום א' אף שאין די בגרידה לבי פסקי מ"מ יטול בעומק ודי יע"ש והיינו אקודם בישול דדק דק כולו אסור ובמקום א' אף שאין די בגרידה כמו קישות מ"מ בנטילה די וא"כ אין ראיה כלל ובש"ך אות ט' אבאר לדינא: עוד תמה על רמ"א בתרתי והוא דהנה יש לפרש מ"ש רמ"א ואם חתכן דק אסכין בשר קאי וכפי הנראה ממרוצת הש"ך באות ט' מפרש כן וה"ק אם הסכין גדול מבצל אזי במקום א' באומד כ"נ ס' די ודק צריך נגד כל הבצל אלא שהט"ז חשב זה לדוחק גדול דהמחבר מיירי בסכין קטן והר"ב השמיענו בסכין גדול ועיקר חסר וע"כ הר"ב בסכין קטן ובסכין של איסור וקאמר דנ"נ לשיטתיה ע"כ תמה עליו בב' א' דהיה לכתוב וי"א דחולק אהמחבר ועוד היה להשמיענו דבמקום א' צריך ס' נגד הנטילה דל"ת כרא"מ ממי"ץ דבחצי חתיכה לא נ"נ וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א
ז וי"א. עט"ז והמעיין בב"י יראה דלהרא"ש שהוא דעה א' אף קורט די במקום אחד כ"נ אלא דחותכין הקרטין דק דק או שא"י יע"ש ומ"מ לענין דינא דיעבד בקורט במקום א' צ"ע אי מקילין כ"נ ובסי' קי"ד אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
ח נוהגין. עט"ז וע' מ"י כלל ס"א אות כ' דצנון אם יש שלם אין לקנות הספק וכן ספק עם ודאי יש לקנות הספק ולא הודאי וקרי"ן דכולן הם חתוכים הוה כדיעבד כיון שאין בנמצא אחר ודי בנטילה ועש"ך אות י' מ"מ כיון שא"א למצוא כלל כ"א חתוכים לוקחין. ומ"ש הט"ז ומהרא"י כתב הלשון דחוק כי מהרא"י בש"ד ס"א והגהות או"ה כלל ל"ח די"א אספק אם במרא קאי דהוה כעין ס"ס שמא במרא ושמא הלכה כהר"מ מרוטנבורג דלא מיקרי ד"ח כ"א קורט עש"ך אות י"ב ולהתיר בודאי נחתך כ"נ לא הוזכר שם אלא דשייך ג"כ טעם הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט ופירות. עט"ז במקום הפסד (אפשר אף קצת) שרי מטעם מהרא"י כי כמה הוכחות כתב מהר"מ כו' ועמ"י כלל ס"א אות ח"י דמ"מ אף לאו"ה קליפה בעי ואמת באו"ה כלל ל"ח כתב כן ומשמע משום בעין שעל הסכין ואין מפליט כלום מבלעו של סכין יע"ש אמנם לדידן אף במקונח בעי קליפה ועוד דקליפה אין הפסד והבן ומ"ש ממי סובין בבית הילל כתב אם מחומץ הרבה דוקא שאין יכולין לשתותו חי חשיב חריף יע"ש ויראה ודאי דאם אינו חריף כ"כ כפירות חמוצים דמי ובמקום הפסד שרי ובאין ראוי לשתות חי ודאי לצנון דמי והט"ז ודאי לפירות חמוצים מדמה והכין מסתבר. וה"ה ברוט"י ריבי"ן כה"ג נמי הכין הוה ומה שטורפין הבארש"ט בביצים ללבנו וכדומה יראה כל שממתיק טעם החריפות לא חשיב חריף והכל לפי ראות עיני המורה: שאלה מי סובין שדרך להחם מים בכ"ר על האש בקדירה ונותנין על הסובין בחביות ע"י עירוי ושוהה שם אך יום או יומים והוא מחומץ או הוחמו בקדירה חולבת מהו לבשל עם בשר או להיפך ואם בישלו מהו הדין וכן בכלי איסור כה"ג וכן אם הוחמו בקדירה חדשה ועירו על סובין בחביות חולבת או של בשר מהו הדין: תשובה בקוצר הנה אם בקדירה ב"י לכתחילה אסור עם בשר עסי' צ"ה ברמ"א ודיעבד שרי וכ"ת בדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט הא בורכא דבשעה שקיבלו המים טעם לא הוי חריפין ומה יוסיף תת כח אח"כ שנחחמץ כבר חלף והלך לו הטעם ולית ביה אלא טעם קלישתא וזה פשוט ועיין כר"ו אות ד' דגם בקערה מותר עם ד"ח יע"ש והנה יותר רבותא הול"ל בבארש"ט ואין צורך לראיה כדכתיבנא ואם בכלי איסור אם ב"י אסור ואב"י אבאר בסמוך ואם בקדירה חדשה ועירו לחביות חולבת מותר לכתחילה עם בשר כדין עלו והיינו שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן ואף בכלי איסור בן יומו יראה להתיר דעירוי כ"ק ויש ס' נגד קליפת הכלי עס"י ס"ט בש"ך אות ס"ד ואם נשתהה שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח לאחר החימוץ אז אסור בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור דנט"ל ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפי' דיעבד אסור עס"י ק"ה ואם נשתהה מע"ע וקודם החימוץ לקחו משם ונתחמץ ובשלו עם בשר מותר מב' טעמים נ"ט בר נ"ט ונט"ל לאימת קבלעה לאחר מעל"ע עס"י ק"ה בש"ך ומה שנעשה חריף אח"כ אין מזיק לנ"ט בר נ"ט דמעיקרא. ומיהו בנט"ל אבאר בסמוך ואם בכלי איסור אב"י ולקחו משם קודם החימוץ אפ"ה כיון שנשתהה מעל"ע בלע וכשנתחמץ הוה כפגום ולבסוף השביח דאסור ועיין א"ח סי' תמ"ז וכדבעינן למימר לקמן וכ"ת דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא טעם א' בכלי וטעם פגום שרי ומשם למי סובין קודם החימוץ ושרי אף אח"כ כדכתיבנא הא בורכא דטעם א' הבלוע בקדירה כולו איסור אטו נבילה הראויה קצת לגר שריא מה"ת ואף באין ראויה כלל מדרבנן אסור בכ"ע ול"ד לסי' צ"ד באב"י דשרי מדינא יע"ש גם לסי' ק"ג ס"ב בהג"ה ובט"ז אות ו' כף בלוע מבב"ח שפלט ליין ולקדירה דשרי הקדירה שפיר הוה נ"ט בר נ"ט דתבשיל יין מותר ע"י תערובות ואף דכתיבנא בצ"ה נ"ט בר נ"ט בעינן טעם היתרא בכלי מ"מ סוף סוף הוקלש טעמו ע"י ב' כלים וכמו שאבאר לקמן משא"כ כאן ודאי לא מיקרי נ"ט בר נ"ט וכדאמרן וצ"ע בזה ולקמן אבאר עוד: אלא שראיתי להחק יעקב בסי' תמ"ז אות מ"ג כתב אף שנתחמצו אח"כ לא אמרינן תו מחליא לשבח ולא ידענא מהו מידי דהוי אפגום ולבסוף השביח ול"מ בא"מ דחיך אוכל יטעם אלא אפילו במינו עס"י ק"ג ואף אם נאמר דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא בחמץ שם עליו ומיהו לזה י"ל בהתיכו שומן בכלי חמץ המבואר תמ"ז ס"ה בבישול אסור לכתחילה נ"ט בר נ"ט וזה מיקרי לכתחילה ואזיל הח"י לשיטתי' בתנ"ב אות ב' דמש"ה אסור בהתיכו שומן ואזיל לשיטתיה בסי' תמ"ב אות א' דהתיר להשהות דברים המתבשלין בב"י יע"ש וע' מ"א תנ"ב אות א' כתב רק תירוץ הרא"ש דהרבה טעמים יע"ש וא"ש דבזיתים באב"י תרתי לטיבותא אב"י ונ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה כמבואר בצ"ה ואף דמ"מ כשנתחמץ הוה לשבח תו הוה קלישתא והבן: ויצא לנו הדין בשומן שעירוי רק בכלי חמץ בשעת הדחק לח"י יראה להתיר דהוי כדגים שעלו ולמ"א יש לעיין ואם כבוש בנ"ט בר נ"ט אין מתירין לכתחילה דהוי כבישול והיינו למאן דסובר בליעה ופגומה באין כא' עיין א"ח בה"פ אבל להש"ך בק"ה לא יצויר זה זהו מה שרצינו לבאר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י של בשר. עט"ז י"ל בתרתי לטיבותא נ"ט בר נ"ט ואב"י היקל משא"כ בכלי איסור ומש"ה בס"א כאן סתם דעה א' ושוב ראיתי באחרונים וכר"ו הרגישו בזה ולענין דינא לדידן אף אב"י והיתרא אסור עד ס' אף בה"מ כמבואר סימן צ"ח ס"ב ושאר דוכתי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא מי לימנ"ש. עט"ז ואם חתכו הלימוני"ש בס"ג וכבשו ונעשה חריף אזי דין זיתים המוזכר בא"ח תמ"ז יש להם עיין באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ד
יב ולכן. עט"ז וי"ל מי לימני"ש בכל החבית יש ס' נגד הסכין ואף דחנ"נ מ"מ לח בלח בה"מ מותר עס"י צ"ב וכאן איכא עוד צדדין שמא כלים מיוחדים ושמא קורט הוה חריף מש"ה מקילין משא"כ כרוב דהוי יבש ביבש מחמירין שמא אין ס' נגד הכרוב הנאסר: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל. עט"ז וכוונתו דלפת אף בב"י שרי דמשונה הוא ופירות יבשים מסתמא מדיחין קודם הבישול ועמ"ש בש"ך. והגיה אף דלעיל פסק בא"ח דפירות חמוצים הוה חריף מ"מ כאן יש צדדים להקל והביא מ"ש הת"ח כלל כ"א (וט"ס ל"א) וז"ל בדין ג' ולפ"ז אין להחמיר אם חתך התולע בפרי דצונן הוא ואף דהדחה בעי מ"מ אין לאסור הפירי דאין טעם בתולע לאסור ומ"מ יקלוף מעט דלמא נשאר ממשות תולע עצמו והשאר מותר אפילו צנון שהוא חריף דלא כמור"ש באו"ש שצריך בצנון קליפה ובשאר פירות התיר ואין נראה דאם בצנון אסור שהוא חריף בשאר פירות בעי הדחה ועיין במ"י אות כ"ח מה קולא יש בשאר פירות יע"ש ולי נראה דמתיר שאר פירות חמוצים ג"כ וע"ז כתב דהדחה או קליפה קצת כעין גרידה די וא"צ קליפה דלא כמור"ש דבצנון הצריך קליפה ממש והיינו דסובר דתולע יש בו טעם והיקל לסמוך על הרא"ש דמתיר בצנון בכל איסור כ"ק וע"ז כתב וא"נ דא"כ דיש טעם בתולע א"כ בשאר פירות עכ"פ הדחה בעי ולדינא היקל שם בין בשאר פירות או צנון כ"ק מעט לא קליפה ממש ולשון הט"ז שכתב הואיל ובצנון כו' מגומגם קצת דאין זה סברת הת"ח וכאמור ועיין סימן פ"ד בט"ז אות ט"ו בבישול היקל ג"כ ואף להש"ך שם שהחמיר י"ל דמיקל כאן די"א דדי בקליפה בצנון דחורפא לא בלע כולי האי: ודע דממ"ש הת"ח דטעם התולע פגום הוא אף דחורפא משוי ליה לשבח זה באב"י אבל דבר הפגום מעיקרו אפילו חורפא לא מחליא ליה וכ"כ המ"י שם אות כ"ז והביא ראיה מע"ז לגו חלא מהו וירצה דמבעיא בע"ז עכברא לחלא והא חורפא כו' ומיהו וודאי אין ללמוד מזה לכל הדברים וצ"ע ובסי' ק"ד אבאר אי"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד בגרידה. עט"ז ועיין בת"ח ס"א ד"ט בשם או"ה דטעם דחריף קצת ובש"ך אבאר ועיין מ"י ופרישה לענין פת צונן משמע דלא מהני הדחה רק גרידה: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א סילקא. פי' תרדין ואז אע"פ שהוא מקונח ונקי מ"מ אגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין ול"ד לשאר נ"ט בר נ"ט ואם אינו מקונח אף שאינו ב"י מ"מ מסתמא השמנונית קרוש על פניו. ש"ך. וכתב הט"ז זהו כסברת מהר"ם בטור דלא מקרי דבר חריף ליתן טעם לשבח אפי' אינו ב"י אלא קורט של חלתית אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב"י או שאינו מקונח וא"ל מ"ש כאן דצריך נטילת מקום ובסימן צ"ד ס"ז בבשר רותח שחתך בסכין חולבת שאינו ב"י דדי בקליפה משום שומן שבסכין דהתם גבי קליפה עכ"פ יש ס' נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא"כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו"ח ז"ל הקשה מבשר רותח דאמאי א"צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע"ד דגם שם צריך ס' והוא פשוט עכ"ל ועי' בסימן צ"ד מ"ש בשם הש"ך: ש"ע סָעִיף א
ב שיטעמנו. וכתב בת"ח דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו והש"ך כתב דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם טעם ישראל ולא היה בו טעם בשר ונתבשל בחלב מותר דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפילו בדיעבד משא"כ אטעימת ישראל (ופר"ח כתב אפילו לכתחילה): ש"ע סָעִיף א
ג מקונח. הטעם דס"ל דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפי' אינו ב"י ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נותן טעם בר נ"ט דשאני הכא בסכין דפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוי נ"ט מהממש ועוד משום חורפיה דצונן ואגב דוחקא דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין ומזה נ"ל בתמכא שקורין קרי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקיה שמותר לאכלו עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית עכ"ל הט"ז וכתב הש"ך דהמנהג כדעת היש אומרים ואין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב"י והוא נקי מותר: ש"ע סָעִיף א
ד שנגע. כתב הש"ך היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע"ל סימן צ"ד והט"ז כתב מאחר שהוא מילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ואינו יודע בבירור באיזה מקום נגע ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב חוץ מהקתא (ואם יש ס' אין צריך להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם ממילא כשהבצלים הם בתוך הקדרה נעשו כשאר מילי שבקדרה. אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור אף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים. ומצאתי בת' נ"ש סימן ס"א הא דבצל הוי דבר חריף היינו אם נתנוהו חי לתוך התבשיל אבל אם בשלוהו תחלה לבדו ואח"כ נתנוהו לתוך התבשיל בטיל חריפותייהו ומביא ראיה מהמשנה דפ"י דתרומות ע"ש) (ומאחר דתולה הטעם משום דהוי מילתא דלא רמיא וכו' משמע אפי' אומר ברי לי לא מהני וע"ל סי' א' ס"ג) וכ' הש"ך והא דלא סגי בס' נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה: ש"ע סָעִיף א
ה הצנון. הטעם איתא בש"ך דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דווקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא"צ ס' אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של איסור לדידן דקי"ל חנ"נ בכל איסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה וכשחותכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון מיהו ודאי היכא שבשלו צנון שלם שנחתך בסכין של איסור אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה שרי ודלא כמהר"ם מלובלין שכתב דאע"ג דמתחילה לא נ"נ רק הנטילה מ"מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הנצון נבלה דאותה הנטילה הוי איסור דבוק אם אין בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ"ל אבל זה אינו דכיון דאין הנטילה אסורה מצד עצמה וגם אין האיסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק וכ"פ הב"ח בסימן כ"ב ס"ו וכתב בט"ז דבזה אין חילוק בין בב"ח ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ס' נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב בין שחתך במקום א' בין דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה אלא דצ"ע מ"ש הרמ"א דאם חתך דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים וקשה תרתי על רמ"א חדא דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י"א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים ותו דה"ל לכתוב דאם חתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וכתב עוד ונ"ל פשוט דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהן ול"ד למ"ש בסימן ק"ו דחתיכה שנאסרה מבליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם כיון שנאסרה א"א לה להחזיר להיתירה משא"כ אם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דהותרו הבצלים לגמרי אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור נ"נ ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע"ל סימן צ"ח ס"ד עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ו איסור. פי' אפי' לא חתך דק דק דבכל גוונא מתפשט האיסור של טעם הסכין בכל הצנון והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אין אסור רק כ"נ אם לא חתכו דק דק אבל בדק דק צריך ס' בשל בב"ח נגד הסכין או הצנון כשהוא קטן מהסכין ובסכין של איסור אפי' אם הצנון גדול מהסכין צריך לשער נגד כל הצנון משום דכל חתיכה וחתיכה נ"נ וכתב הש"ך דדיעבד מקרי אם כבר נתבשל דוקא: ש"ע סָעִיף א
ז הירק. שהוא אינו חריף וכתב בת"ח דזנבות של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה: ש"ע סָעִיף א
ח זנבותיהן. שכל שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא והיכא דידוע דהסכין היה ב"י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון ספיקא לחומרא והיינו דוקא בצנון אבל בקרי"ן מקילין משום דכמה פוסקים ס"ל דאין לאסור אלא בצנון ולא במידי אחרינא. ש"ך בשם הגהת או"ה: ש"ע סָעִיף א
ט ובמקום. אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחילה דאסור כולו. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י מלוחים. כתב הש"ך משמע מדעת הר"ב דלכתחלה אסור כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת"ח מביא בשם או"ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה וצ"ל דהמחבר איירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפי' דמלח ודוחקא דסכינא בלע יותר אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סימן צ"ה סעיף ב' בהג"ה וכתב בט"ז בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף ואותו משקה שעושים במדינת רוסי"א שקורין בארש"ט נראה פשוט דמקרי דבר חריף אפילו אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוי אחומץ שאינו חזק וכו' (ובה"י כתב בסימן צ"ה דאינו מקרי דבר חריף דיכולין לשתותו כשהוא חי אם לא שהוא כ"כ מחומץ שאינו יכול לשתותו כשהוא חי כמו חומץ ע"ש): ש"ע סָעִיף ב
יא מיוחדי'. כתב הש"ך משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב"י אסור דדמי לקורט של חלתית אבל מהרש"ל חולק ע"ז הלכך נראה דאין להחמיר כ"כ בזנגבי"ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירים באינו ב"י וגם זה פשוט דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב תבלין. כ' הש"ך וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא נידוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר: ש"ע סָעִיף ג
יג אינו. ופסק הש"ך דכן עיקר וכן נוהגין כרמ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
יד לימוני"ש. פי' שחותכין הלימונ"יש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימוני"ש זאפ"ט והנה הב"ח חולק ומחמיר בדינים אלו ע"ש וכתב הש"ך דק"ל לדעת הר"ב שכתב לעיל אם חתכו דק דק צריך ס' נגד כל הצנון משום דחנ"נ וא"כ מה שייך כאן לומר דאם נאסרו מקצתן מתבטלים באחרים הא כל א' נ"נ וכמ"ש הרב עצמו לקמן סי' קי"ד גבי זיתים וצ"ל דס"ל דזיתים חריפים טפי מלימוני"ש א"נ דבאמת לענין דינא אין לסמוך ע"ז ומה"ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני"ש ודכוותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אה"ט דכבר נתבטל כיון דאפשר לומר ג"כ דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך כדאמרינן בזנגבי"ל אלא מספיקא אסרינן להו והלכך מצטרפין הך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג ואף על גב דלעיל בס"א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא דהתם יש לתלות במרא וחצינא מה שאין כן הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם עכ"ל. ובט"ז כתב דהמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצתו יחמירו ג"כ במרקחות חריפים ומי לימוני"ש דאל"כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי (ולה"פ כתב דמרקחת לא מיקרי דבר חריף כלל שהדבש מבטל החריפות ע"ש. בת' נ"ש סי' ע"א מתיר כרוב שלם שמבשלים הכותים תחילה שלימים ואח"כ כובשין אותן דמותרים באכילה ע"ש) וכתב עוד דגם בזנגבי"ל יש להחמיר לפי שכתב בתו"ח גבי כרוב דאין הכותים נאמנים לומר שיש להם כלים מיוחדים א"כ גם במרקחת הדין כן ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
טו לפתות. כתב הט"ז וקשה מאי קמ"ל בזה הא בלפת מותר בכל גוונא ונ"ל להגיה עפ"י דבריו בת"ח בזה הלשון אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ"כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה וכו' עכ"ל וכתב בת"ח כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג"כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע"י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אינו אוסר יותר מכ"ק ע"כ ועיין מזה בסימן פ"ד ס"ט מ"ש בשם הש"ך אי תולעים נקרא נטל"פ או לא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז בלבד. פי' שהוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כא' משא"כ בגרידה מיהו בגרידה סגי דמדינא הוי סגי בהדחה אלא שמתוך לחותם א"א להדיחם שע"י ההדחה נסרך בהם יותר: ש"ע סָעִיף ה
יז צנון. כתב הש"ך לכאורה משמע מל' זה דלכתחילה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע"פ שכבר חתך בו לפת אבל מהרש"ל חולק ומתיר אפילו לכתחילה וא"ל כיון דהצנון עכ"פ בעי הדחה ניחוש דילמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרי' בר"ס צ"א להניח בשר בקערה של איסור ע"ש דשאני הכא דהדחה גופה היא רק חומרא בעלמא ואף אם יאכל כך אין בו איסור לכך לא חיישינן דלמא וכו' א"נ דשם מיד כשהניחו בקערה צריך הדחה משא"כ כאן יכול להיות שיאכל אותו כך ולא עם בשר דאז א"צ הדחה כלל מיהו ודאי לחתוך לכתחילה לפת כדי לחתוך אח"כ צנון משמע בש"ס ופוסקים דאסור עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א וי"א דה"ה לאב"י. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל' שמוכיח מגמרא ראיה לדעת המקילין דלא מיקרי ד"ח רק חלתית ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
ב ואם יש ספק אם נחתך. עיין ש"ך שהשיג על הרמ"א ז"ל דמדבריו משמע דאף שידוע שהסכין ב"י אלא ספק אם נחתך בו או במרא וחצינא שרי והא ליתא דדוקא בקרי"ן הוא דיש להתיר כה"ג ולא בצנון ע"ש ועיין בכו"פ שהקשה עליו דהא יש לירק ההוא חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור ואף בשל תורה אזלינן לקולא ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ז שהשיג עליו דהא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דוקא היכא דאיתייליד ריעותא מצד עצמו אבל אם הריעותא מחמת דבר אחר של ספק תערובת איסור שנתערב לא אמרינן להעמיד דבר בחזקתו והאריך בזה (ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"ב שאין דעתו כן ע"ש) ומ"מ העלה דדברי רמ"א ז"ל נכונים ודלא כהש"ך משום שגם בצונן יש כמה צדדים להקל ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ובצלים. בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל כתב נראה דהני בצלים כשהם קטנים אינם חריפים כ"כ ואם חתכם בסכין שאינו בן יומו יש להקל במקום הפסד ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
ד מלוחים. עבה"ט לענין בארש"ט אי הוי ד"ח ועיין פמ"ג שהכריע דאם אינו יכול לשתותו חי הוי ד"ח כצנון וכשיכולין לשתות חי הוי כפירות חמוצים דשרי במקום הפסד ואם הוא מלובן בביצים שוב לא הוי ד"ח (וכ"כ בס' ח"ד) והכל לפי ראות עיני המורה. וכתב עוד בדבר מי סובין שדרך לחמם מים בכ"ר על האש ונותנין על סובין בחבית על ידי עירוי ושוהה שם יום או יומים ונעשה מחומץ אם הוחמו המים בקדרה חולבת ב"י לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דבד"ח לא שייך זה מ"מ הרי בשעה שקבלו המים טעם לא היו חריפין וכשנתחמץ אח"כ כבר חלף לו הטעם. ואם הוחמו בקדרה חדשה רק שעירו לחבית חולבת מותר לכתחלה עם בשר כדין עלו. ודוקא שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן ואף בכלי איסור בן יומו יש להתיר דעירוי מבשל כ"ק ויש ס' נגד הקליפה של הכלי. ואם נשתהה שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח אחר שנתחמץ אז אסור בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור דנ"ט לפגם ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפילו בדיעבד אסור. ואם נשתהה מעל"ע וקודם החימוץ לקחו משם אם בכלי חולבת מותר בדיעבד. ואם בכלי איסור אפילו אב"י אסור דכיון שנשתהה מעל"ע בלע וכשנתחמץ הוי כפוגם ולסוף השביח. דלא כח"י בסי' תמ"ז שכתב אף כשנתחמצו אח"כ לא אמרינן תו מחליא לשבח דליתא דמידי דהוי אפוגם ולסוף השביח עכ"ד בקצרה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ב שהשיג על כל דבריו. בראש מ"ש אם הוחמו בקדרה חולבת כו' בדיעבד שרי. ליתא דהא בנצלו אף דיעבד אסור וזה הוי כנצלו (וכמש"ל סי' צ"ה סק"ב) ומ"ש ואף בכלי איסור כו' ליתא דבכלי של איסור ב"י י"ל דכל מה שנוגע ממי השפיכה בכלי נעשה נבלה מעט מעט כההיא דסי' ק"ד בעירו שומן על עכבר ואולי כו' עד וצ"ע בזה. גם במה שחולק הפמ"ג על החק יעקב נראה לו עיקר כדעת הח"י דאם בעת קבלת הטעם לא היה דבר חריף לא אמרינן תו כשיחמיץ מחליא ליה לשבח ע"ש גם בח"ד מסכים עם הח"י בזה. וכתב בתשובת מקום שמואל סימן צ' ע"ד הלפת שקורין בוריקי"ש ובל"א ירוטי ריבי"ן אם בישלו אותם במים מקודם כדי לרככן כדרך בכל המדינות לכ"ע לא מקרי דבר חריף אף אם נאמר דהוי כצנון ושאר דברים חריפים דאגב המים בטל חורפייהו וכן הורו חכמי פראג בכיוצא בזה במאכל של בצלים עם בשר שטמנו על שבת בקדרה של חלב שאב"י והתירו המאכל של בצלים הנ"ל משום דדרך העולם לבשל אותם הבצלים מע"ש קודם הטמנה להמתיקן וא"כ בטל חורפייהו ומכ"ש שיש להקל בלפת הנ"ל דאף אם נדמהו לפירות חמוצים הרי גם בזה מתיר הט"ז במקום הפסד ובלפת הנ"ל יש לצדד ולהקל גם שלא במקום הפסד ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סוף סי' ס"ד נראה דפשיטא ליה דכל דבר חריף שנתבשל פקע חורפיה ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסימן ק"ג סוף תשובת הרב מהר"ר יוסף חולק עליו שהרי נראה בחוש שתבלין חריפין אפילו אחר הבישול וכן תמכא ולכן אם הוחמו דברים חריפים אחר שנתבשלו בקדרה של איסור אינו ב"י אסורים אם לא שידענו בבירור שבטל חורפייהו כגון בצלים אבל מסתמא אין להקל והבאר יעקב שם כתב דאף מן הסתם היכא דאיכא קצת צדדים להיתרא יש להקל ולהתיר מכח ס"ס דילמא הלכה דדוקא קורט של חלתית ודלמא כבר בטל החריפות ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ה שיגרור ממקום החתך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ט בדג שנפתח בסכין של עובד כוכבים והורה שידיחנו וישפשף במקום נגיעת הסכין יפה יפה ואף דקיי"ל בסי' צ"ו חתך קישואים בסכין של בשר בעי גרידה מפני שהקישואין לחין וה"נ בדג. י"ל דשם דבר קל הוא לגרוד קצת מבי פסקי שלא מיירי כשנחתכו דק דק דאיך יגרוד כל חתיכה קטנה מכל צדדיו ועוד דאם נחתך דק דק אפשר דמותר ע"י החתוכים האחרונים כבהגהה הסמוכה שם משא"כ בדג שא"א לגוררו ללחותו ואם נאמר לקלוף מקום החתך יפסיד כולו וכו' עד מ"מ אמרתי שישטוף עליו מים ויעבור עליו בכח חודו של סכין וגרידה ממש מבשר הדג לא בעי ואפילו ידעינן שהסכין ב"י די בכך ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א או סילקא. שם קי"ב א': ש"ע סָעִיף א
ב בן יומו או כו'. והוא כשני הטעמים של רש"י שם ד"ה קישות. ואע"ג דנתבשלו מותר לדעת הש"ע ר"ס צ"ה וא"א לומר כטעם השני שברש"י כמ"ש תוס' ד"ה הלכתא ס"ל דחורפיה פלט גוף הטעם. עש"ך: (ליקוט) בן יומו או כו'. מהאי הימלתא כנ"ל (בסי' צ"ה ס"ק י"ד) דמותר אלא דלא אמרינן כי אם בחלתית וסתם סכיניהם מקונחים כמ"ש הרשב"א דלכן הוצרך לומר בחלתית ואע"ג דאמר מר כו' דאומן מקנה כליו וכמ"ש בסי' קכ"ב (ס"ק ז') ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג כדי כו'. דא"א לומר כדי קליפה ממ"ש אבל קישות גריר לבי פסקיה וכאן אמר סתם אסור ובין גרירה לקליפה הפרש כ"ש וער"ן ות"ה: ש"ע סָעִיף א
ד או שיטעמנו כו'. גמ' שם האי אפשר כו': ש"ע סָעִיף א
ה וי"א כו'. כמו קורט של חלתית בע"ז ל"ט א' וע"כ בסכין מקונה מיירי מדאמר ואע"ג דאמר מר כו'. וסברא ראשונה ס"ל דל"ד לקורט ש"ח דחריף מאד דלהכי לא תני במתני' שם אלא קורט ש"ח ובפ"נ דחולין (נ"ח ב') הלעיטה חלתית כו' דמנקבה למעיינה משא"כ בצנון ושאר דברים החריפים. הר"מ ורא"ש בפ"ב דע"ז שם. ובהג"ה סי' צ"ח ס"ב סתם כסברא האחרונה: (ליקוט) וי"א כו'. דס"ל כתי' המרדכי כמ"ש בס"ב בהג"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ו ואם חתכן כו'. תוס' ד"ה אגב כו'. ועבה"ג וכמש"ל סי' צ"ד ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ז וי"א כו'. דאסור משמע כולו אסור וכמ"ש בקורט ש"ח. ת"ה. ועתוס' שם ד"ה אגב כו' והרא"ש בחולין כתב שאני חלתית שהן קטנים וא"י לידע באיזה מקום חתכם אבל אין לאסור יותר מרותח דצלי או מבושל בלא רוטב: ש"ע סָעִיף א
ח אבל אם כו'. דאינו חריף: ש"ע סָעִיף א
ט ואם יש ספק כו'. עש"ך ס"ק י"ב י"ג דדוקא בתמכא מפני שי"א דוקא צנון וי"א דוקא ב"י וסתם כליהם אינם ב"י לכך מקילין בספקו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י אם חתך כו'. תוס' שם ד"ה אגב כו': (ליקוט) אם חתך כו'. אבל סמ"ק כתב בשם ר"י דאין לך אלא מ"ש חכמים וכ"כ כמה פוסקים (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
יא ומ"מ כו'. ממ"ש בפ"ו דברכות האי הימלתא כו': (ליקוט) ומ"מ כו'. מהאי הימלתא כנ"ל וע' מרדכי שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב בן יומו. דמדוכה מסתמא מקונחת: ש"ע סָעִיף ג
יג וי"א. כסברא האחרונה שבס"א: (ליקוט) תבלין כו'. כתי' הסמ"ג דבדבר יבש דוקא בן יומו: וי"א כו' כשיטתו דסתר דברי הסמ"ג מחלתית וז"ש בס"ב בהג"ה דברי המרדכי שני התי' שלו (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד מי לימוני"ש. עש"ך ופר"ח אוסר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו הדחה. כמ"ש ח' ב' לימא בהא קמיפלגי כו': (ליקוט) אלא הדחה. פי' ראשון שברש"י משום דסתם סכין שמנוניתו כו' ועבת"ה צ"ד א' שהקשה מזה על סי' ראשון שברש"י ותי' דה"נ דבעי הדחה כו' ע"ש והסכים לפי' ראשון דלפי' השני קשה אמאי קישות גריר הא אינו חריף כלל אבל לפי' ראשון ניחא משום דקישות רך הוא וא"א בהדחה דכ"ש שמבליע בהדחה לכך צריך גרירה (ע"כ): (ליקוט) הדחה. היינו בשאין מקונח וז"ל ת"ה פירש"י משום שמנונית שקרוש כו' וק' דליפתא אמאי שרי ופי' אחר פירש"י משום חורפיה ואינו מחוור דמ"מ נ"ט בר נ"ט הוא ופי' ראשון עיקר והא דקאמר דליפתא שרי הדחה מיהא בעי כו' ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
טז ודוקא כו'. וכפי' הת"ה וטוש"ע לפי כו' ולהכי נקט ליפתא: ש"ע סָעִיף ה
יז ואפילו כו' אם כו'. רש"י שם ד"ה ואי ערבן כו' אחת וז"ש בגמ' ואי פתך בהו כו' ר"ל ערבן: ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.