שולחן ערוך, אבן העזר נח
א צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "פַּרְנָסָה". הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיָה הָאָב עָנִי; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:
ב הִתְנָה עִם הֶחָתָן לְהַכְנִיסָהּ לוֹ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר: לִכְשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי, אֲכַסֶנָּה, אֶלָּא מְכַסֶה אוֹתָהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ:
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א שבישראל. והיינו בגד לימות החמה ולימות הגשמים דהיינו לשנים עשר חדש ע"ל סי' ע"ג: ש"ע סָעִיף א
ב עשרו. אבל אין כופין אותו רק דכופין אותו להשיאה לאיש וליתן לה פרנסה בצמצום אבל על סך הנדן אין כופין ובדעתו תולה עיין ב"ש ובה"י: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.