כניסה

שְׁמוֹת כו

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם׃

רַשִׁ״י ואת המשכן תעשה עשר יריעת. לִהְיוֹת לוֹ לְגַג וְלִמְחִצּוֹת מִחוּץ לַקְּרָשִׁים, שֶׁהַיְרִיעוֹת תְּלוּיוֹת מֵאֲחוֹרֵיהֶן לְכַסּוֹתָן: שש משזר ותכלת ותלעת שני. הֲרֵי אַרְבָּעָה מִינִין יַחַד חוּט וְחוּט – אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן וּשְׁלֹשָׁה שֶׁל צֶמֶר – וְכָל חוּט וְחוּט כָּפוּל ו' הֲרֵי אַרְבָּעָה מִינִין כְּשֶׁהֵן שְׁזוּרִין יַחַד כ"ד כְּפָלִים לַחוּט (יומא ע"א): כרבים מעשה חשב. כְּרוּבִים הָיוּ מְצֻיָּרִין בָּהֶם בַּאֲרִיגָתָן, וְלֹא בִרְקִימָה שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה מַחַט, אֶלָּא בַאֲרִיגָה בִשְׁנֵי כְּתָלִים, פַּרְצוּף אֶחָד מִכָּאן וּפַרְצוּף אֶחָד מִכָּאן – אֲרִי מִצַּד זֶה וְנֶשֶׁר מִצַּד זֶה – כְּמוֹ שֶׁאוֹרְגִין חֲגוֹרוֹת שֶׁל מֶשִׁי שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז פיישי"שא:
אוּנְקְלוֹס וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעְבֵּד עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם ואת המשכן וגו': עשר יריעות התחתונות קרויין משכן כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה:
אִבְּן עֶזְרָא ואת המשכן. כאשר הודיעו בתחלה את תבנית המשכן. מעשה חושב. אמרו חכמי' כי מעשה חושב שנים פרצופים. ורוקם. פרצוף אחד. ונכון הוא. ועל דרך הפשט מעשה חושב אינו רוקם ולא אורג. רק על דרך שעושין היום בגדי משי. כי הצורה שעלתה בלב היא חשבון. ומחשבת'. ויציירנה בלוח. וישים ב' חוטין בחשבון למשוך מרחוק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואת המשכן תעשה עשר יריעות. הזכיר המשכן בה"א הידיעה לפי שכבר צוה למעלה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיה לו להקדים מעשה המשכן למעשה שאר הכלים אבל הקדים הארון כי הוא מוקדם במעלה אבל במעשה מצינו שהקדים בצלאל המשכן לשאר הכלים.
סְפוֹרְנוֹ ואת המשכן תעשה. קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא שלחן ומנורה למשכן שכינה, והיו עשויות כרובים כענין שרפים עומדים ממעל לו וכענין וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הנראים לנביאים במראות הנבואה:
כְּלִי יָקָר ואת המשכן תעשה עשר יריעות. היה לו לומר ועשית משכן כדרך שאמר ועשית שלחן ועשית מנורת זהב, לפי שמשכן הוא על שם ושכנתי בתוכם ע"כ אין נכון לומר לשון עשיה על שכינתו ית' כי דבר זה אין לייחס בלתי לה' לבדו שנאמר ונתתי משכני בתוככם. ולא רצה להזכיר לשון עשיה כ"א על עשר יריעות ולא על משכנו ית', וכך פירושו ואת המשכן שכבר אמרתי ושכנתי בתוכם הוא ע"י שתעשה עשר יריעות וגו'. ואולם על תבנית עשייתו הסכימו כל המפרשים שהיה בנוי על תבנית ג' עולמות להורות שהעולם קיים על יסוד בנין זה, וע"כ נעשה מן עשר יריעות כנגד העולמות בכללם שנבראו בי' מאמרות, וכולם היו תלוין עד יום ו' בסיון על מנת שיקבלו ישראל עשרת הדברות ושל בריאת העולם נקראו מאמרות כי כל אמירה לשון רכה וכן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בצורות אשר בחרו להם בלא כפיה אבל הדברות דבר אתנו אדוני השמים והארץ קשות לאמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וז"ש קול ה' בכח כי כפה אותם בכח על קבלת התורה ע"כ היה אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כמספר כח, וכמ"ש כח מעשיו הגיד לעמו כי הלוחות מעשה אלהים המה והגיד להם דברים קשים כגידין אלו העונשים כפירש"י והיינו כח. והיו היריעות ה' מול ה' כנגד עשרת הדברות שהיו ה' דברות מול ה' והנה חמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום ב"ה וה' דברות אחרונות בין אדם לחבירו וכן פירש בעל הטורים ג"כ שהיו כנגד י' דברות ה' מול ה' ונ' קרסים כנגד נ' שערי בינה. ואני מוסיף נופך משלי, לומר כי על ידם יוכל האדם להתחבר לעליונים לפי שכולם נמסרו למשה חסר אחת שנאמר (שם ח ו) ותחסרהו מעט מאלהים, משמע שאם היה שלם בכולם לא היה חסר מאלהים ולרמוז ע"ז נאמר נ' לולאות תעשה וגו' ועשית נ' קרסי זהב וגו' והיה המשכן אחד, כי ע"י מספר חמשים יהיו העליונים והתחתונים לאחדים כי אותן ה' יריעות שהם כנגד דברות ראשונות יש בהם רמז אל העליונים היושבים ראשונה במלכות שמים ואותן ה' יריעות שכנגד דברות אחרונות הם כנגד התחתונים ומספר נ' מצרפם כאמור ותבין ותשכיל כי הפרוכת שהיה מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים היה נתון תחת הקרסים שנאמר ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והטעם לפי שהפרוכת והקרסים מורים על ענין אחד כי הפרוכת היה מבדיל בין המקום המיוחד לשכינתו ית' הנקרא קדש קדשים ובין האהל אשר שם היו הכלים הקדושים המורים על הצלחות של בני האדם כי המנורה גבהה י"ח טפחים כקומת אדם בינוני והשלחן הוא המקום אשר משם יזונו, וכדי שלא תאמר שבשום אופן אין מקום שידבק האדם בה' אלהיו ע"כ באו קרסים אלו במקום ההוא לחברם להורות שע"י שישכיל האדם בנ' שערי בינה ידבק האדם באלהיו, ומכאן תלמוד ג"כ שהחמשה יריעות שהיו מכסים הקודש קדשים הם כנגד ה' דברות ראשונות כי הם לכבוד המקום ב"ה וה' היריעות שהיו מכסים האהל מועד הם כנגד ה' דברות אחרונות השייכים לבריות לבד וצירוף חמשים קרסים מורה שמספר נ' מצרפם ואלו דברים ברורים ועתיקים ונכונים. והנה מקום אתי לפרש ה' מול ה', כנגד מה שארז"ל במס' הני ה' ברכי נפשי אמר דוד כנגד הנשמה שנמשלה בה' דברים אל השי"ת וחבורם ודבוקם ע"י נ' שערי בינה כאמור, והבט ימין וראה כי כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות, והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות, וכשם שהאדם אמצעי כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בהמ"ק, כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם, וע"כ מצינו בבנין זה המקודש ענינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנ' קרסים היו מחברים היריעות אשר היו חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם וז"ש רז"ל (ירושלמי מגילה א יב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות. ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות כמו המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו' ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון.
אוֹר הַחַיִּים ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי' מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי' מאמרות שבהם נברא העולם. עוד נתכוין בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר עוד צוה שיחבר ה' יריעות לבד וה' יריעות לבד וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד, טעם הדבר הוא כי רשם ה' שמו הנכבד ביריעות וצוה כי כולן יהיו רחבן ד' בין של שש בין של עזים כנגד ד' אותיות של שם הוי"ה, וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך רשות היחיד רחבו ארבעה וגובהו עשרה שהוא על שם הוי"ה רחבו ד' וגובהו פירוש במילוי עשרה על זה הדרך יו"ד ה"י וא"ו ה"י, וקדש הפנימי להיותו קרוב למקום המקודש וצוה לעשות עשרה יריעות כנגד אות יו"ד של שמו הגדול וצוה שיחבר ה' לבד לרמוז בזה אות ה"א ראשונה של שמו יתברך, ורמז בזה כי אות ה"א ראשונה היא מוכללת תמיד באות היו"ד, וזה הוא סוד קריאתה כי כשאתה קורא יו"ד אתה מחבר וא"ו ודל"ת שהם תכונת הה"א על זה הדרך ה ואין אתה קורא אלא אות אחת כמו כן הדבר הזה והבן. ובחינה זו היא סוד החכמה והנה לך רשומה ניכר ביריעות אלו חכמה, הב' אותיות ראשונים הם שמונה ועשרים כנגדם צוה אורך היריעה שמונה ועשרים באמה, אות שלישית מ' ארבעים כנגדם צוה ה' רוחב ד' באמה שעולה למנין עשר יריעות ארבעים, ואות רביעית היא אות ה' שרשם במאמר ה' לבד, וגם הוא סוד ה' חסדים הנמשכים מהחכמה, ואחר כך צוה ה' כנגד תשלום השם שהוא ו"ה לעשות יריעות עזים אחד עשר ורשם שיחבר שש לבד שהוא כנגד וא"ו וחמש לבד כנגד ה"א הרי תשלום שמו ית', וגם רשם בחשבון רוחב עשתי עשרה מ"ד לסוד הוא"ו תפארת ישראל שהוא סוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה בו מ"ה, וכבר הודיענו ה' כי לא יעכב אחד למספר כי ישלימנו הכללות, ורשם בחשבון האורך שלשים באמה כנגד הדרגות ה"א אחרונה שבשם שמאירה משלש הכוללות עשיריות והם שלשים ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין והשומע ישמע ולבבו יבין:
מַלְבִּי״ם ואת המשכן תעשה, התבאר אצלנו באילת השחר (כלל קי"ז) שבמקום שמקדים את השם אל הפעל יורה לפעמים על דבר שנעשה קודם לכן, כמו שפרש"י והאדם ידע קודם לכן, וכן פ' על וה' פקד את שרה, ועל ואל משה אמר, ויען שהקדים בצווי עשית הכלים קודם למשכן ובאמת נעשה המשכן קודם ואיך שנה בצלאל מצוויו של משה, רק שהוא אמר ואת המשכן תעשה, ולא אמר ועשית את שמשכן, שזה מורה שיעשה המשכן קודם הכלים: מעשה חושב, ביומא (דף ע"ב) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד, חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות, ובירושלמי (פ"ח דשקלים) מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שתי פרצופות, ר' יהודה ור"נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן (כן תיקן הגירסא במ"ל פ"ח מה' כה"מ הט"ו) והרמב"ם שם החזיק כדעה הראשונה, ורש"י בפירושו החזיק כדעה השניה, רק מ"ש רש"י ז"ל זה כאן ארי מצד זה ונשר מצד זה תמוה שנראה שבגמרא לא אמר רק במקום דלא כתיב ביה כרובים כמו במסך דפתח האהל ומשך שער החצר ובאפוד וחשן ובאבנט, אבל במקום דכתיב כרובים כמו פה ובפרוכת י"ל דוקא צורת כרובים, והמ"ל כתב שם שהרמב"ם לא הזכיר צורת כרובים משום דיריעות עזים אינו נוהג לדורות, ותמה למה לא הזכיר צורת כרובים בעשית הפרוכת (שם פ"ז הט"ז), ולדעתי גם הפרוכת לא נהג לדורות, כי בבית ראשון לא היה שם פרוכת רק כותל בנין, ואף למ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רכ"ב שהיה פרוכת דלא כהכ"מ כמ"ש (פ"ד מה' בה"ב ה"ב), היה רק נגד הפתח ולא היה דוגמת פרוכת המשכן, ובבית שני היו שני פרוכות מפני ספקו של אמה טרקסין, והיו במקום בנין, ולא יכול לעשות כרובים שלא ידע איזהו הפרוכת העקרי:

ב אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת׃

אוּנְקְלוֹס אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא:
אִבְּן עֶזְרָא אורך. חסרי דעת אמרו כי מדת כ"ח בעבור כ"ח מחנות הלבנ' והנכון כי היו עשר יריעות על דרך נוטה שמים כיריעה על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה. ידוע כי מעשה המשכן הכל ציורין כנגד מעשה שמים, ומפני שהמאורות קבועים בשמים וכל הפעולות באות משם בעולם השפל בעתים נגזרים לכך הזכיר לשון יריעה על שם הכתוב (תהלים קד) נוטה שמים כיריעה, והיו עשר יריעות כנגד עשר גלגלים, ואמר שמונה ועשרים כנגד שמונה ועשרים עתים שבספר קהלת ועליהם נאמר (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ועליהם אמר דוד (תהלים לד) אברכה את ה' בכל עת והזכיר עוד (שם לא) בידך עתותי, או יהיה כנגד ימי יתרון הלבנה ופחיתותה, ובמדרש תנחומא שמונה ועשרים באמה היתה גדולה היריעה ונס גדול היה היכן מצינו יריעה אחת כ"ח אמות, רבי נחמיה אומר מעשה נסים היה ולשעה נבראת ונגנזה, (עי' בתנחומא ושם הדרש על יריעות העזים, והכוונה על מכסה עור תחש שהיה ג"כ אורך ל' אמה) תדע לך שכתוב אורך היריעה האחת שלשים באמה מהיכן אתה מביאה ולא תאמר ביריעות אלא אף בקרשים היה מעשה נסים ע"כ.
מַלְבִּי״ם ארך היריעה, הנה היו שם שלשה מכסאות, יריעות התחתונות הפרושות נקרא בשם משכן, כי תחתם היתה שכינת ה' בקדש, ויריעות עזים שעליהם נקראים בשם אהל של המשכן, ועורות תחשים ועורות אילים מאדמים שעליהם נקראים בשם מכסה של אהל, כמ"ש את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וצוה שהמשכן יהיה מעשר ואמר ועשית על שפת היריעה וכן תעשה בשפת וכן דייק בעשיה לקמן (סי' ל"ו י"א), משמע שלולאות של צד האחד קבע על השפה מלמעלה לא על הקצה, ולולאות שבצד השני קבע בשפה היינו בצדי השפה, וזה מפני שהיה צריך שיתראו הקרסים מלמטה ככוכבים ברקיע כמ"ש בשבת (דף צ"ט) ואם היו הלולאות שבשני הצדדים על השפה מלמעלה לא היו הקרסים נראים למטה כי היריעה היתה מכסה אותם, ולכן היו בצד אחד בשפה לא על השפה, וכן דייק (בפסוק ה') חמשים וכו' תעשה ביריעה וחמשים בקצה היריעה, ביריעה היינו למעלה, ובקצה היריעה היינו מן הצד, וצוה שהלולאות שבאחד יהיו מכוונות ללולאות שבשנית, וכתב בחזקוני שעובי כל הלולאות בכללם היו שלש אמות וחצי ואויר שביניהם חצי אמה:

ג חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ׃

רַשִׁ״י תהיין חברת. תּוֹפְרָן בְּמַחַט זוֹ בְצַד זוֹ, חָמֵשׁ לְבַד וְחָמֵשׁ לְבַד: אשה אל אחתה. כָּךְ דֶּרֶךְ הַמִּקְרָא לְדַבֵּר בְּדָבָר שֶׁהוּא לְשׁוֹן נְקֵבָה, וּבְדָבָר שֶׁהוּא לְשׁוֹן זָכָר אוֹמֵר אִישׁ אֶל אָחִיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ' בַּכְּרוּבִים וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כ"ה):
אוּנְקְלוֹס חֲמֵשׁ יְרִיעָן יְהֶוְיָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא:
רַשְׁבַּ״ם חוברות: נתפרות יחד במחט:
אִבְּן עֶזְרָא חוברת. כדמות תואר. או יהיה כדמות פועל שזאת חוברת זאת. והעד חבור עצבים אפרים הנח לו. שהוא פעול:
סְפוֹרְנוֹ חמש היריעות תהיין חוברות. במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כלם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה:

ד וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית׃

רַשִׁ״י ללאת. לצול"ש בְּלַעַז, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס עֲנוּבִין, לְשׁוֹן עֲנִיבָה: מקצה בחברת. בְּאוֹתָהּ יְרִיעָה שֶׁבְּסוֹף הַחִבּוּר, קְבוּצַת חֲמֵשֶׁת הַיְרִיעוֹת קְרוּיָה חוֹבֶרֶת: וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. בְּאוֹתָהּ יְרִיעָה שֶׁהִיא קִיצוֹנָה, לְשׁוֹן קָצֶה, כְּלוֹמַר לְסוֹף הַחוֹבֶרֶת:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד עֲנוּבִין דְתִכְלָא עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְכֵן תַּעְבֵּד בְּשִׂפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
רַשְׁבַּ״ם מקצה בחוברת: בשפת יריעה החמישית:
אִבְּן עֶזְרָא לולאות. יש אומרים כי כמוהו ובלולים יעלו אל התיכונה. כי הבי"ת משרת: הקיצונה. תאר כמו העליונה:

ה חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ׃

רַשִׁ״י מקבילת הללאת אשה אל אחתה. שְׁמֹר שֶׁתַּעֲשֶׂה הַלּוּלָאוֹת בְּמִדָּה אַחַת, מְכֻוֶּנֶת הַבְדָּלָתָן זוֹ מִזּוֹ, וּכְמִדָּתָן בִּירִיעָה זוֹ כֵּן יְהֵא בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁכְּשֶׁתִּפְרֹשׂ חוֹבֶרֶת אֵצֶל חוֹבֶרֶת יִהְיוּ הַלּוּלָאוֹת שֶׁל יְרִיעָה זוֹ מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד לוּלָאוֹת שֶׁל זוֹ, וְזֶהוּ לְשׁוֹן מַקְבִּילוֹת – זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל נֶגֶד לָקֳבֵל. הַיְרִיעוֹת אָרְכָּן כ"ח וְרָחְבָּן אַרְבַּע, וּכְשֶׁחִבֵּר חָמֵשׁ יְרִיעוֹת יַחַד נִמְצָא רָחְבָּן עֶשְׂרִים, וְכֵן הַחוֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית, וְהַמִּשְׁכָּן אָרְכּוֹ שְׁלֹשִׁים מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, שֶׁנֶּ' עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה, וְכֵן לַצָּפוֹן, וְכָל קֶרֶשׁ אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, הֲרֵי שְׁלֹשִׁים מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, רֹחַב הַמִּשְׁכָּן מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם עֶשֶׂר אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה וְגוֹ' וּשְׁנֵי קְרָשִׁים לִמְקֻצְעֹת הֲרֵי עֶשֶׂר – וּבִמְקוֹמָם אֲפָרְשֵׁם לַמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ – נוֹתֵן הַיְרִיעוֹת אָרְכָּן לְרָחְבּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, עֶשֶׂר אַמּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת לְגַג חֲלַל רֹחַב הַמִּשְׁכָּן, וְאַמָּה מִכָּאן וְאַמָּה מִכָּאן לְעֹבִי רָאשֵׁי הַקְּרָשִׁים שֶׁעָבְיָם אַמָּה, נִשְׁתַּיְּרוּ ט"ז אַמָּה, ח' לַצָפוֹן וְח' לַדָרוֹם, מְכַסּוֹת קוֹמַת הַקְּרָשִׁים שֶׁגָּבְהָן עֶשֶׂר, נִמְצְאוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְגֻלּוֹת; רָחְבָּן שֶׁל יְרִיעוֹת אַרְבָּעִים אַמָּה כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרוֹת, עֶשְׂרִים אַמָּה לְחוֹבֶרֶת. שְׁלֹשִׁים מֵהֶן לְגַג חֲלַל הַמִּשְׁכָּן לְאָרְכּוֹ, וְאַמָּה כְנֶגֶד עֹבִי רָאשֵׁי הַקְּרָשִׁים שֶׁבַּמַּעֲרָב, וְאַמָּה לְכַסּוֹת עֹבִי הָעַמּוּדִים שֶׁבַּמִּזְרָח – שֶׁלֹּא הָיוּ קְרָשִׁים בַּמִּזְרָח, אֶלָּא חֲמִשָּׁה עַמּוּדִים שֶׁהַמָּסָךְ פָּרוּשׂ וְתָלוּי בַּוָּוִין שֶׁבָּהֶן כְּמִין וִילוֹן – נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת הַתְּלוּיִין עַל אֲחוֹרֵי הַמִּשְׁכָּן שֶׁבַּמַּעֲרָב, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְגֻלּוֹת, זוֹ מָצָאתִי בְּבָרַיְתָא דְּאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע מִדּוֹת. אֲבָל בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת אֵין הַיְרִיעוֹת מְכַסּוֹת אֶת עַמּוּדֵי הַמִּזְרָח, וְתֵשַׁע אַמּוֹת תְּלוּיוֹת אֲחוֹרֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהַכָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ מְסַיְּעֵנוּ, וְנָתַתָּ אֶת הַפָּרֹכֶת "תַּחַת" הַקְּרָסִים, וְאִם כְּדִבְרֵי הַבָּרַיְתָא הַזֹּאת, נִמְצֵאת פָּרֹכֶת מְשׁוּכָה מִן הַקְּרָסִים וְלַמַּעֲרָב אַמָּה:
אוּנְקְלוֹס חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיָנָא מְכַוְנָן עֲנוּבַיָא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:
אִבְּן עֶזְרָא חמשים. עתה הזכיר מספר הלולאות: ומלת מקבילות זאת לקבל זאת. ויש אומרים כי כמוהו ויכהו קבל עם. ומחי קבלו. ופירוש אשה. עצם דבר וכן איש. על כן והאיש גבריאל:

ו וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת־הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד׃

רַשִׁ״י קרסי זהב. פירמי"לש בְּלַעַז, וּמַכְנִיסִין רֹאשָׁן אֶחָד בַּלּוּלָאוֹת שֶׁבְּחוֹבֶרֶת זוֹ וְרֹאשָׁן אֶחָד בַּלּוּלָאוֹת שֶׁבְּחוֹבֶרֶת זוֹ וּמְחַבְּרָן בָּהֶן:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִדְהָב וּתְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפּוּרְפַיָא וִיהֵי מַשְׁכְּנָא חָד:
רַשְׁבַּ״ם וחברת: ע"י קרסים בלולאות תחבר שתי המחברות: והיה המשכן אחד: עשר היריעות הקרויין משכן יהיה עתה אחד:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית קרסי. כמוהו. כרע בל קורס נבו. והנה עשר יריעות הוא המשכן והמשכן קראו אחד כולל הכל. כי כל גוף אינו דבר אחד רק הוא מחובר מאחדים. וככה השם הנכבד שהוא אחד כולל הכל ונקרא אחד. וכן העולם הקטן והגדול:
סְפוֹרְנוֹ והיה המשכן אחד. כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו וקרא זה אל זה ואמר קדוש:
מַלְבִּי״ם ועשית. וצוה לעשות חמשים קרסי זהב שלכל אחד מהם שני רגלים כפופים, שאחד נתון בלול ובמחברת האחת והשני בלול שכנגדו במחברת השנית ובזה מתחברים שתי המחברות, וכשמחבר שני המחברות בקרסים ונעשה המשכן אחד ארכן ארבעים ורחבן שמונה ועשרים אמה, והמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, נותן אורך היריעות לרחבו של משכן עשר אמות אמצעית לגג חלל רוחב המשכן ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעביים אמה נשתיירו פ"ז אמה ח' לצפון וח' לדרום נמצאו שתי אמות התחתונות הגולות [כן פרש"י בשם ברייתא דמס' מדות (הנדפס בילקוט סוף פקודי) אבל בברייתא דמלאכת המשכן אמר שנשתיירו ט' אמות מכל צד לכסות את הקרשים וכ"ד הראב"ע והרשב"ם כמבואר מדבריהם אצל יריעות, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"נ בשבת (דף צ"ח), שברייתא דמ"ה סברי כר' יהודה שהקרשים כלים למעלה עד כאצבע, וברייתא דמדות סברי כר"נ שגם למעלה היה עביין אמה], ונותן רחבן כל בריעות ארבעים אמה [כשהן מחוברות עשרים אמה לחוברת] שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו ואמה כנגד עובי הקרשים שבמערב ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, נשארו ח' אמות התלוים על אחורי הקרשים שבמערב (שתי אמות התחתונות מגולות, זו מצאתי בברייתא דמס' מדות, אבל במסכת שבת אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט' אמות תלויות אחורי המשכן והכתוב בפ' זו מסייענו שכתוב ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי ברייתא זו נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה עכ"ל רש"י ז"ל, וחובה עלינו ליישב ברייתא דמדות שסותרת למקרא מפורש, ונראה דברייתא זו ר' יוסי היא, תחלה נבין פלוגתת דר"י ורבנן ביומא (ד' נ"א ע"ב) יריעות, ארך כ"א מהן כ"ח אמה ורוחב ד' אמות, ועושה מהם שתי מחברות של חמש חמש, היינו שיתפרם בארכם זל"ז: (ד-ה) וצוה לעשות בארך היריעות הקיצונות שבשתי המחברות אשר יהיו זו אצל זו יעשה בשפתם החיצונה בכל א' חמשים ללאות תכלת, וממה שדייק שחכמים ס"ל ששתי פרוכות היו מבדילות בין הקדש ובין קה"ק וביניהם אמה, ור' יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קה"ק, ואמר בגמ' דרבנן אמרי לך הנ"מ במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הואי אמה טרקסין ובמקדש ראשון הוא דהואי ואסתפקא להו לרבנן בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, והשתא צריך להבין מ"ט דר"י, ונראה דר"י לשטתי' שאמר בברייתא דמלאכת המשכן, המשכן ארכו שלשים ר' יוסי אומר ארכו שלשים ואחת אמה, וגם דברי ר"י אלה חידה סתומה, ובהכרח שסובר דאמה שבין עמודי המזרח היה קדוש בקדושת היכל, כי סובר שווי העמודים היו קבועים בצד מזרח העמודים והמסך היה תולה בצד מזרח העמודים, וע"כ ס"ל ג"כ לשטתיה שידיעות התחתונות כסו גם עמודי המזרח כיון שחלל ונתקדש בקדושת המשכן, והשתא כיון דכתיב ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, והקרסים היו לסוף כ' אמה שמתחילים מצד מזרח העמודים נשאר מן הפרוכת עד כותל מערב י"א אמה שאותם י"א אמה היו שייכים לקה"ק, ולפ"ז גם בעמודים שלפני קה"ק היה ג"כ הפרוכת תלוי בצד מזרח העמודים תחת הקרסים ומשה ואילך היה קה"ק שהוא אמה שתחת העמודים שהוא במקום אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון וי' אמות מן העמודים ולפניה לכן ס"ל דבבית שני לא היה רק פרוכת אחת כמו במשכן שהיה רק פרוכת אחת כי אמה האחת שהיה אצל העמודים שייכה לפנים, אחר שהיה דוגמתו במשכן, ורבנן ס"ל דמסך המשכן היה תולה בעמודים מצד מערב והחלל שבין העמודים לא היה קדוש בקדושת המשכן ולא היה מכוסה מן היריעות וכמו שמבואר במס' שבת, ולא היה במשכן כדוגמת אמה טרקסין, וע"כ נסתפקו בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, ותראה שבברייתא דמדות (סי' תכ"ב) ר' יהודה אומר מלמטה עורות אילם מאדמים וכו', כיצד היתה מדתן (צפון ודרום ט"ס) [רחבן] עשר אמות, ארכו שלשים אמה, עשר על עשר שבמערב בית קה"ק וכו', פרוכת היתה בסוף עשר אמות חולקת את הבית עשר אמות לפנים ועשרים לחוץ וכו', הרי שברייתא זו בעצמה סוברת שלא היה קה"ק רק עשר אמות, אך כל ברייתא זו מדברי ר' יהודה והוא לשטתו שחולק על ר' יוסי, וס"ל דפתחא בדרום קאי כי היו שם שתי פרוכת כמ"ש ביומא (דף נ"א ע"ב) ובכ"ז אחר דאנן קיי"ל כרבנן ששתי פרוכות היו, צדקו דברי רש"י שעובי העמודים לא היו מכוסות, וא"כ לשטת רש"י שסובר כר' נחמיה דעובי העמודים למעלה אמה, היו הקרשים מכוסות לאחורי המשכן ט' אמות, ולברייתא דמהמ"ש שסובר כר' יהודה דהקרשים כלים למעלה כאצבע, מבואר שם בסוף פ"ב שכסו באחורי המשכן כל העשר אמות:

ז וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם׃

רַשִׁ״י יריעת עזים. מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים: לאהל על המשכן. לִפְרֹשׂ אוֹתָן עַל הַיְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד יְרִיעָן מְעַזֵי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית יריעות עזים לאהל. להיות אהל. ומלת אותם. תוספת ביאור כי היא שבה אל יריעות עזים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. צוה תחלה ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, ואמר אורך היריעה האחת כ"ח באמה וביריעות אלו של עזים אמר אורך היריעה האחת שלשים באמה והזכיר בראשונה עשר יריעות ובאלה הזכיר י"א יריעות. והנני מבאר הענין דרך כלל, דע כי המשכן היה ארכו שלשים אמה ורחבו עשר אמות וקומתו עשר אמות, ארכו שלשים אמות שכן מצינו בקרשים ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה והיו הקרשים נתונים מעומד שנאמר עצי שטים עומדים, והיו נתונים לארכו של משכן, והיה רוחב כל קרש וקרש אמה וחצי, הוא שכתוב ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד והקרשים הללו היו עשרים לפאת דרום ועשרים לפאת צפון הרי לך שיש ברוחב הקרשים שלשים אמות. ורחבו עשר אמות ממה שכתוב (שמות כו) ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, וכתיב (שם) ושני קרשים תעשה וכתיב (שם) והיו שמונה קרשים בין כולם לצד מערב וזהו שאמר ולירכתי המשכן ותרגומו ולסייפי כי המערב סוף המזרח, וכשם שקרא הכתוב מזרח פנים ומערב אחור כך יכול לקרותם ראש וסוף, והרי לך שמונה קרשים שהיו לצד המערב יש בהם י"ב אמות לפי חשבון רחב הקרש אמה וחצי, וקבלת רז"ל במשכן שרחבו עשר אמות ואותם שתי אמות העודפות הן הנכנסות בשעור רוחב הקרשים של צד צפון ולצד דרום והיו עובי הקרשים בולעים אמה אחת לכל צד נמצא חלל רוחב המשכן עשר אמות לא יותר. והנה לצד מזרח שבו פתח האהל לא היו קרשים כלל כי אם ארבעה עמודים שעליהם תלוי המסך כענין שכתוב (שמות כו) ועשית מסך לפתח האהל, וקומתו עשר אמות זה מבואר ממה שכתוב עשר אמות אורך הקרש כי קומת המשכן כקומת הקרשים. ודע כי יריעות עזים היו נתונות על המשכן ארכן לרחבו של משכן שהרי אורך היריעות שלשים אמה וכשתפרשם לרוחב המשכן הרי כל קרשי המשכן מכוסין, גם המשכן שרחבו עשר אמות ושתי קירות המשכן לצפון ולדרום שקומתם עשר אמות מזה ועשר אמות מזה הרי שלשים אמות של היריעה כלים בזה, וא"כ כשאמר הכתוב תחלה ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ואמר אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה נמצאו שתי אמות מן הקרשים מגולות אמה אחת לצד צפון ואחת לצד דרום, ועל כן בא הכתוב עתה לומר ועשית יריעות עזים לאהל ולמכסה על המשכן שתהיין יריעות של עזים הללו מכסות יריעות הראשונות שהן של שש משזר ותכלת וארגמן והזכיר אורך היריעה האחת שלשים באמה, כי אורך היריעות הראשונות היו כ"ח ועתה צוה ביריעות הללו להיות ארכן שלשים כדי שיכסו אותן שתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים, ודרשו רז"ל מכאן למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה כלומר שלא יגיעו לארץ כדי שלא יתטנפו בעפר ובגשמים כי היריעות הראשונות שהיו חשובות ונכבדות יותר שהיו שש משזר ותכלת וארגמן לא היו מספיקות כל כך כיריעות הללו של עזים, ועוד שבראשונות הזכיר עשר יריעות ובאלה הזכיר עשתי עשרה וזהו שכתוב בפרשה זו והאמה מזה והאמה מזה בעודף, פירוש לצד צפון ולצד דרום באורך יריעות האהל יהיה סרוח כדי לכסות שתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים ביריעות הראשונות שהיו כ"ח אמה ואותה היריעה העודפת על הראשונות שהזכיר כאן עשתי עשרה באר הכתוב לכפלה כלפי האהל והוא שכתוב וכפלת את היריעה הששית כאלו אמר את יריעה עשתי עשרה העודפת וצוה לכפל חצי היריעה כלפי מזרח לפתח האהל כמו שכתוב אל מול פני האהל, וכמו שדרשו רז"ל דומה לכלה צנועה שמשימה צעיף על פניה, וחצי היריעה היה נותן לצד מערב כמו שכתוב תסרח על אחורי המשכן ומערב נקרא אחור כנגד מזרח שנקרא פנים.
סְפוֹרְנוֹ לאהל על המשכן. כי המשכן לא היתה הכונה בו שיאהיל, אבל שיהיו הכרובים סביב לכסא שלחן ומנורה:
מַלְבִּי״ם ועשית יריעות עזים, יריעות מנוצה של עזים, והם קרוים אהל על יריעות התחתונות שקרויה משכן, והם עודפות על התחתונות, בין בארכם הם עשתי עשרה יריעות ובחבורם הם מ"ד אמה, בין ברחבם הם שלשים אמה, ומכסות מן הקרשים אמה יותר מן התחתונות, אמה דקרשים לר' נחמיה ואמה דאדנים לר' יהודה בעז"א (פי"ג) והאמה מזה וכו' יהיה הרוח על צדי המשכן, אמנם בארך המשכן אומר בברייתא דמלאכת המשכן רחבן של יריעות מ"ד אמה, צא מהם שלשים אמות לארכו של משכן ועשר אמות לאחורי המשכן הרי ארבעים, נשתיירה שם יריעה אחת שכופלה אל מול פני האהל, ר' יהודה אומר [ובמעשה חושב גרס ר' יוסי אומר] חציו היה כפול אל מול פני האהל וחציו היה סרוח אל אחורי המשכן שנאמר וסרח העודף וכו', ובברייתא דמס' מדות יריעות אחרות למעלה מהם מנוצה של עזים י"א יריעות שני סדרים סדר אחד של חמשה במערב ושל ששה במזרח אורך שני סדרים מ"ד אמות כנגד רחבן של יריעות (שלמטה ט"ס) ורחבן שלשים כנגד ארכו, שלמטה מחוברות בקרסי זהב ושל מעלה בקרסי נחשת, והיו נתונות כנגד שלישו של אהל שכנגדו הפרוכת פרוסה למטה, ר' יוסי אומר כנגד הקרשים היתה כפולה, נמצאו שם שתי אמות יתרות הן היו עודפות על היריעות של תכלת מן המזרח למערב שנאמר יהיה סרוח וכו'. וכשתדקדק ת"ק דמדות הוא עצמו ת"ק דברייתא דמל"המ, וס"ל שהיריעה הנוספת נכפלה מול פני האהל במזרח, כמ"ש בברייתא דעל"המ והגיע סוף עשרים שהוא מקום הקרסים אל מקום הפרוכת, ומ"ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים, כולל קרסי זהב וקרסי נחשת, ור' יוסי ס"ל שרק שתי אמות מן היריעה הששית נכפלה בצד הפתח לפני העמודים, כי לשטתיה עמודי החצר היו מכוסים גם מיריעות של מטה וכ"ש משל מעלה, ולדידיה מ"ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים הוא רק על קרסי זהב כי קרסי נחשת היו שתי אמות מן הפרוכת למערב, אולם יפלא לפ"ז מ"ש חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן איך יפרש זה הת"ק שלא בדוחק שצ"ל שמפ' שמ"ש וסרח העודף אין ר"ל העודף על יריעות התחתונות רק העודף על הכסוי דלמעלה ביריעות האהל וה"ה ביריעות שלמטה שלא באר ג"כ ענינם, באר פה שיסרח על אחורי המשכן, ומ"ש חצי היריעה העודפת, כי יריעה השלישית מן החמש יריעות או אמור השמינית מן העשרה נשאר חציו, שלא היה מכסה את גג המשכן רק חציה, וחציה השני כסה אחורי המשכן:

ח אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת׃

רַשִׁ״י שלשים באמה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹתֵן אָרְכָּן לְרֹחַב הַמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ שֶׁנָּתַן אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, נִמְצְאוּ אֵלּוּ עוֹדְפוֹת אַמָּה מִכָּאן וְאַמָּה מִכָּאן לְכַסּוֹת אַחַת מֵהַשְּׁתֵי אַמּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מְגֻלּוֹת מִן הַקְּרָשִׁים, וְהָאַמָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל קֶרֶשׁ שֶׁאֵין הַיְרִיעָה מְכַסָּה אוֹתוֹ הִיא הָאַמָּה הַתְּחוּבָה בְּנֶקֶב הָאֶדֶן, שֶׁהָאֲדָנִים גָּבְהָן אַמָּה:
אוּנְקְלוֹס אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לַחֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן:
אִבְּן עֶזְרָא ארך. האחת. מלת אחת זרה. כי היתה ראויה להיות אחדת כי הדל"ת אינה מאותיות המשרתים. רק בעבור שהתחברו שנים. דל"ת ותי"ו שהם ממוצא א'. יכבד על הלשון על דרך משרת את המלך. וחסרו הדל"ת:

ט וְחִבַּרְתָּ אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת־הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל־מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל׃

רַשִׁ״י וכפלת את היריעה הששית. הָעוֹדֶפֶת בְּאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנוֹת יוֹתֵר מִן הַתַּחְתּוֹנוֹת: אל מול פני האהל. חֲצִי רָחְבָּה הָיָה תָלוּי וְכָפוּל עַל הַמָּסָךְ שֶׁבַּמִּזְרָח כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, דּוֹמֶה לְכַלָּה צְנוּעָה הַמְכֻסָּה בְּצָעִיף עַל פָּנֶיהָ:
אוּנְקְלוֹס וּתְלָפֵף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד וְתֵיעוּף יָת יְרִיעֲתָא שְׁתִיתֵיתָא לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא:
רַשְׁבַּ״ם וכפלת את היריעה השישית: כלומר חצייה תולה למטה אל מול פני האהל וחצייה של אחרונה תסרח על אחורי המשכן יותר מיריעות המשכן שתי אמות, כיצד? עשר התחתונות כשנתחברו יחד ארכן ארבעים ורחבן עשרים ושמונה, והמשכן ארכו שלשים אמות כי לעשרים קרש שבצפון ועשרים שבדרום יש שלשים אמה, כי רוחב הקש אמה וחצי, כשפורשן על המשכן ארכן לאורך המשכן שלשים אמה, והרי עשר אמות תלויות אחורי המשכן, ולצד צפון ולצד דרום מן העשרים ושמונה אמות עשר על המשכן ולצדדין תלויין תשעה מכאן בכותל צפוני ותשעה בכותל דרומי, וכשפרש עליהן יריעות עזים שהן ארכן ארבעים וארבעה, חצי היריעה שהן שתי אמות נכפלות למטה והשלשים על המשכן י"ב הנותרות, העשר מהן תלויות אחורי המשכן בשוה ליריעות התחתונות, וחצי היריעה העודפת שהן שתי אמות יותר מן התחתונות, וכשפירש רחבן שהוא שלשים אמה לאחר שנתחברו אז על רחבו של המשכן מהן עשר אמות, ועשר אמות תלויין לצד צפון וכן לצד דרום, ונמצאו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן על התחתונות, שהן נגררות תשע מכאן ותשע מכאן ואילו עשר, וזהו שכתוב והאמה מזה והאמה מזה וגו':
אִבְּן עֶזְרָא חמש. בשוא ופתח. דרך קצרה כמו שלש סאים. והנה כאשר כפל את היריעה הששית נשאר חציה בסוף ע"כ כתוב חצי היריעה העודפת. ואין צורך להזכיר כי אורך היריעות לרוחב המשכן והנה רוחב המשכן עשר אמות ותשע אמות היו גובה שני צדי המשכן. על כן כתוב והאמה מזה לכסות המשכן:
סְפוֹרְנוֹ וחברת את חמש היריעות לבד. שגם באהל יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגל הנקראים אהל כאמרו לשמש שם אהל בהם:

י וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית׃

אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא בְּסִטְּרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. מספר לולאות יריעות האהל כמספר לולאות יריעות המשכן. וכן הקרסים רק לא היו לולאות האהל וקרסיו לנוכח לולאות המשכן וקרסיו. רק אחריהם לפאת מערב שתים אמות:

יא וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת־הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת־הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד׃

אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד פּוּרְפִין דִנְחָשָׁא חַמְשִׁין וְתָעֵיל יָת פּוּרְפַיָא בַּעֲנוּבַיָא וּתְלָפֵף יָת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חָד:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. קרסי המשכן זהב כי הוא נכבד: והאהל. כמו מכסה. על כן קרסיו נחשת ואינם נראים. כי ב' מכסים על האהל:

יב וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן׃

רַשִׁ״י וסרח העדף ביריעת האהל. עַל יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן; יְרִיעוֹת הָאֹהֶל הֵן הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עִזִּים, שֶׁקְּרוּיִים אֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, וְכָל אֹהֶל הָאָמוּר בָּהֶן אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן גַּג, שֶׁמַּאֲהִילוֹת וּמְסַכְּכוֹת עַל הַתַּחְתּוֹנוֹת, וְהֵן הָיוּ עוֹדְפוֹת עַל הַתַּחְתּוֹנוֹת חֲצִי הַיְרִיעָה לַמַּעֲרָב, שֶׁהַחֵצִי שֶׁל יְרִיעָה אַחַת עֶשְׂרֵה הַיְתֵרָה הָיָה נִכְפָּל אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל, נִשְׁאֲרוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת רֹחַב חֶצְיָהּ עוֹדֵף עַל רֹחַב הַתַּחְתּוֹנוֹת: תסרח על אחרי המשכן. לְכַסּוֹת שְׁתֵּי אַמּוֹת שֶׁהָיוּ מְגֻלּוֹת בַּקְּרָשִׁים: אחרי המשכן. הוּא צַד מַעֲרָבִי, לְפִי שֶׁהַפֶּתַח בַּמִּזְרָח שֶׁהֵן פָּנָיו, וְצָפוֹן וְדָרוֹם קְרוּיִין צְדָדִין לַיָּמִין וְלַשְּׂמֹאל:
אוּנְקְלוֹס וְסִרְחָא דְיַתִּירָא בִּירִיעַת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעֲתָא דְיַתִּירָא תִּסְרַח עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא:
אִבְּן עֶזְרָא וסרח. יש חצי שהוא בדרך קירוב. כמו וחצי שבט המנשה. ובמעשה הקרשים תבין הצורך לפרש:

יג וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל־צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ׃

רַשִׁ״י והאמה מזה והאמה מזה. לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם: בעדף בארך יריעת האהל. שֶׁהֵן עוֹדְפוֹת עַל אֹרֶךְ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן שְׁתֵּי אַמּוֹת: יהיה סרוח על צדי המשכן. לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל הַיָּפֶה (ילקוט שמעוני):
אוּנְקְלוֹס וְאַמְתָא מִכָּא וְאַמְתָא מִכָּא בִּדְיַתִּירָא בְּאֻרְכָּא יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי סְרִיחַ עַל סִטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִכָּא וּמִכָּא לְכַסָיוּתֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם על צדי המשכן: לכסות האמה של אדנים עד הקרקע, שהרי גובה הקרשים עשר אמות עם האדנים:
אִבְּן עֶזְרָא והאמה. בעודף כמו אובד. והוא תואר. כי הוא מלרע הטעם:

יד וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה׃

רַשִׁ״י מכסה לאהל. לְאוֹתוֹ גַּג שֶׁל יְרִיעוֹת עִזִּים עֲשֵׂה עוֹד מִכְסֶה אַחֵר שֶׁל עוֹרוֹת אֵילִים מְאָדָּמִים, וְעוֹד לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מִכְסֵה עוֹרוֹת תְּחָשִׁים; וְאוֹתָן מִכְסָאוֹת לֹא הָיוּ מְכַסִּין אֶלָּא אֶת הַגָּג, אָרְכָּן ל' וְרָחְבָּן י', אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה, וּלְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מִכְסֶה אֶחָד הָיָה, חֶצְיוֹ שֶׁל עוֹרוֹת אֵילִים מְאָדָּמִים וְחֶצְיוֹ שֶׁל עוֹרוֹת תְּחָשִׁים (שבת כ"ח):
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד חוֹפָאָה לִפְרָסָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא מִלְעֵלָא:
רַשְׁבַּ״ם ומכסה עורות תחשים מלמעלה: מלמעלה של עורות אילים, וכן פשוטו משמע, ויש מפרשים כן במס' שבת:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. מכסה על מכסה. בעבור הגשם:
מַלְבִּי״ם ועשית מכסה לאהל, לגג של יריעות עזים שקרוי אהל תעשה עוד מכסה, ובשבת (דף כ"ח) ר' יהודה אומר שני מכסאות היו ור' נחמיה אומר מכסה אחד היה, וכ"ה בברייתא דמל"המ ודמדות [ורש"י גרס בהפך] דעת ר"י מוכרח מן הכלל שיסדתי באה"ש (כלל ר"ו) ששם הנסמך לסומכים רבים שבא כפול מורה שהם חלוקים, וכן ממ"ש מכסה ומכסה מבואר שהיו שני מכסאות, ור"נ דייק ממה שלא אמר ועשית לאהל מכסה עורות אילם, וכשאמר ועשית מכסה לאהל הוא מאמר כללי על שתי המכסאות, ומפ' עורות אילם ומכסה עורות תחשים, וכמו שמפ' בברייתא שהיו מטולאות, שבמקום שחסר העור השלם כמו אצל הצואר ובצדדים שאין שם שעור הרוחב הזה [כי מבואר במד' תנחומא שהיה מעור איל אחד גדול] וכסה החסר בעורות תחשים:

טו וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים׃

רַשִׁ״י ועשית את הקרשים. הָיָה לוֹ לוֹמַר וְעָשִׂיתָ קְרָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, מַהוּ הַקְּרָשִׁים? מֵאוֹתָן הָעוֹמְדִין וּמְיֻחָדִין לְכָךְ; יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אֲרָזִים בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁמֵּת צִוָּה לְבָנָיו לְהַעֲלוֹתָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאָמַר לָהֶם שֶׁעָתִיד הַקָּבָּ"ה לְצַוּוֹת אוֹתָן לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר מֵעֲצֵי שִׁטִּים, רְאוּ שֶׁיִּהְיוּ מְזֻמָּנִים בְּיֶדְכֶם; הוּא שֶׁיִּסֵּד הַבַּבְלִי בַּפִּיּוּט שֶׁלּוֹ, "טָס מַטַּע מְזֹרָזִים קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים", שֶׁנִּזְדָּרְזוּ לִהְיוֹת מוּכָנִים בְּיָדָם מִקֹּדֶם לָכֵן: עצי שטים עומדים. איתשט"נביש בְּלַעַז; שֶׁיְּהֵא אֹרֶךְ הַקְּרָשִׁים זָקוּף לְמַעְלָה בְּקִירוֹת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא תַעֲשֶׂה הַכְּתָלִים בִּקְרָשִׁים שׁוֹכְבִים, לִהְיוֹת רֹחַב הַקְּרָשִׁים לְגֹבַהּ הַכְּתָלִים קֶרֶשׁ עַל קֶרֶשׁ:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא דְאָעֵי שִטִין קָיְמִין:
רַשְׁבַּ״ם עצי שטים עומדים: זקופין נותנין אותן ולא שוכבים:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. המשכן אינו רק היריעות והקרשים. וכאשר הודיע המשכן כן הקרשים. ומלת עומדים. כפי תולדת העץ כי האורך הוא הגובה וככה האדם. כאשר הוא עומד והפך זה בשכבו. או מלת עומדים על זויות נצבות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשית את הקרשים. היה ראוי לומר ועשית קרשים כמו שאמר ועשית יריעות עזים, ומה שהזכירה בה"א הידיעה לרמוז על הקרשים שהוציאום ישראל ממצרים והן הן שהביא יעקב למצרים ארזים ונטעם שם וצוה לבניו להיות מזומנים בידם ליטלם משם למלאכת המשכן. עצי שטים עומדים. על דרך הפשט הזכיר עומדים על שם שהיו הקרשים נתונים מעומד וכמו שהזכרתי למעלה. וע"ד המדרש עצי שטים עומדים כמה מיני ארזים הן ומכלם לא בחר אלא בזה ששמו שטים לפי שישראל חטאו בשטים לקו בשטים ונתרפאו בשטים, חטאו בשטים שנאמר (במדבר כה) וישב ישראל בשטים ויחל העם, לקו בשטים שנאמר (שם) ויהיו המתים במגפה וגו' לכך רצה הקב"ה שיתכפרו במשכן בעצי שטים, ולכך צוה להביא שטים הלא הוא דאמר (ירמיה ל) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' וכתיב (הושע ז) ברעתם ישמחו מלך. וע"ד הקבלה עצי שטים עומדים כלשון (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו, והזכיר עומדים על הכחות העליונים שאין לך דבר במשכן וכליו שלא יהיה מצוייר למעלה שנאמר (שמות כה) את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאוכת התבנית, וכתיב (שם) ותבנית כל אשר היה ברוח, והענין לומר כי אע"פ שהמשכן והמקדש עתידין ליחרב וכלי הקדש הגופניים עתידים שיאבדו בגולה אין להבין שכשם שפסקו למטה כך פסקו למעלה תבניתם ודוגמתם ח"ו אבל הם עומדים וקיימים לעולם ואם פסקו למטה עתידים לחזור לקדמותם, וזהו מאמר רז"ל במסכת סוכה פרק לולב וערבה וכן במסכת יומא סוף פרק בא לו כהן גדול. עצי שטים עומדים שמעמידים את צפוין, שמא תאמר אבד סברן בטל סכוין, ת"ל עצי שטים עומדים שעומדין לעולם ולעולמי עולמים. קרא צפוין הכח שהם מצפים לו, ומה שאמר שהן מעמידין אותו הכח תלה הגדול בקטן, ושמא תאמר מאחר שהן מעמידין אותו כשאבדו למטה אבד סברן למעלה כלומר שאמבד אותו הכח שהן מקוים או שמא בטל הכח שמשקיפים לו ת"ל עומדים, לעולם ולעולמי עולמים.
סְפוֹרְנוֹ עצי שטים עומדים. לא שוכבים זה על זה כשורות הבנין:
כְּלִי יָקָר ועשית את הקרשים למשכן וגו'. הקרשים בה"א הידיעה היינו אותן ארזים שנטע להם יעקב במצרים, סימן לדבר הקרשים למשכן עולה למספר יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים כי מספר שניהם תתרצ"ה כי אמר יעקב להקב"ה במה תתרצה על מעשה העגל והשיב לו הקב"ה בעצי שטים, וכן איתא במדרש עצי שטים לכפר על שטות מעשה העגל ונרצה להם לכפרה לפני ה', וכן מסיק בתנחומא (תרומה י) ובמס' דרשו מ"ש עצי שטים עומדים שעומדים לעולם, אך כפי הפשט שיעקב הכין אותם לעבודת בית אלהינו נוכל לומר שלכך אמר עומדים לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך כי זהו משמעות לשון עומדים בהרבה מקומות בדבר המוכן ועומד לכך, ובא הרמז בארזים אלו למה שנאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא. ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה ע"כ השכין הש"י שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים ללמוד בק"ו שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו כארזים על מים וכמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לומר שעיקר השכינה בעבור ישראל. ובעל הטורים פי' מ"ח קרשים כנגד מ"ח נביאים ומ"ח משמרות כהונה ולויה ומה ענינם אל הקרשים אם לא לפי שהצדיק נמשל לארז כאמור. ועוד כתב ר"י בעל הטורים, שבפרשה מצינו כ"ד פעמים שטים כנגד כ"ד אלף שנפלו בשטים וטעמו של דבר שכ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ויען כי בשטים היו פרוצים בעריות ולא זכרו בקדושת כ"ד שטים אלו על כן נפלו כ"ד אלף ובפרשת בלק בע"ה יתבאר טעם יקר על מספר כ"ד אלף בפסוק ואנכי אקרה כה יבוקש ממקומו
אוֹר הַחַיִּים ועשית הקרשים למשכן. פירוש כי המשכן יקרא האהל שעל הקרשים ואין הקרשים נקראים משכן אלא קרשי המשכן: עצי שטים עומדים. רבותינו ז"ל ביומא אמרו שעומדין דרך גדילתן. ונראה שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים או ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים ומאומרו עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם: רמז המשכן קרשים אין קרשים אלא קשרים שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה עליונים ותחתונים וכולן רמוזים בו עשר אמות אורך הקרש אין לך בחינה מבחינת הקדושה שאין בה כללות עשרה, ואומרו ואמה וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה, והוא סוד ה"א ודל"ת. או ירצה סוד היסוד חי העולמים הוא רמז האמה ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת אומר כי כל קרש יש בו רמז עשרה שישנם בכל ספירה ויש בהם רמז צדיק וצדק מיוחדים ברוחב, מנין הקרשים מ"ח, והוא סוד ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, האדנים שמם יגיד ומעשיהם יצדיק בחינתם כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ"י ואשר תקבל היסוד בתוכה ומספרם מאה והוא סוד הקטן למאה גם היא העשירי למדריגות וכוללת כל העשיריות הרי מאה:
מַלְבִּי״ם ועשית את הקרשים למשכן, שעקר שם משכן על המכסאות כמ"ש בשבת (דף כ"ח) ובכ"ז הלא צריך קרשים שיפרוש המשכן עליהם לכן אמר בקרשים בה"א הידיעה כמ"ש הראב"ע, עצי שטים עומדים, שיהיה צד העץ של השורש למטה וצד ראש העץ למעלה כדרך גדילתן [ראב"ע]. וכן בת"י קיימין די כארח נציבהון, וכמ"ש ביומא שעומדים דרך גדילתן:

טז עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃

רַשִׁ״י עשר אמות ארך הקרש. לָמַדְנוּ גָּבְהוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת: ואמה וחצי האמה רחב. לָמַדְנוּ אָרְכּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, לְעֶשְׂרִים קְרָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, שְׁלֹשִׁים אַמָּה:
אוּנְקְלוֹס עֲשַׂר אַמִין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְתָא וּפַלְגוּת אַמְתָא פּוּתְיָא דְדַפָּא חָד:
אִבְּן עֶזְרָא עשר אמות. אמות המשכן לא ידענו אם הם כאמות יחזקאל שהם אצילה. ובדרך סברא אמות הבית הראשון כן היו. בעבור שמצאנו בדברי הימים כתוב במדה אחרונה:
מַלְבִּי״ם עשר, מכאן שהיה המשכן עשר בגבהו ושלשים אמה בארכו, ומקרשי המערב למדנו שהיה עשר ברחבו:

יז שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן׃

רַשִׁ״י שתי ידות לקרש האחד. הָיָה חוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ מִלְּמַטָּה בְּאֶמְצָעוֹ בְּגֹבַהּ אַמָּה, וּמַנִּיחַ רְבִיעַ רָחְבּוֹ מִכָּאן, וּרְבִיעַ רָחְבּוֹ מִכָּאן, וְהֵן הֵן הַיָּדוֹת, וְהֶחָרִיץ חֲצִי רֹחַב הַקֶּרֶשׁ בָּאֶמְצַע, וְאוֹתָן הַיָּדוֹת מַכְנִיס בָּאֲדָנִים שֶׁהָיוּ חֲלוּלִים, וְהָאֲדָנִים גָּבְהָן אַמָּה וְיוֹשְׁבִים רְצוּפִים אַרְבָּעִים זֶה אֵצֶל זֶה, וִידוֹת הַקֶּרֶשׁ הַנִּכְנָסוֹת בַּחֲלַל הָאֲדָנִים חֲרוּצוֹת מִשְּׁלֹשָׁה צִדֵּיהֶן – רֹחַב הֶחָרִיץ כְּעֹבִי שְׂפַת הָאֶדֶן – שֶׁיְּכַסֶּה הַקֶּרֶשׁ אֶת כָּל רֹאשׁ הָאֶדֶן, שֶׁאִם לֹא כֵן, נִמְצָא רֶוַח בֵּין קֶרֶשׁ לְקֶרֶשׁ כְּעֹבִי שְׂפַת שְׁנֵי הָאֲדָנִים, שֶׁיַּפְסִיקוּ בֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה, שֶׁיַּחֲרֹץ אֶת צִדֵּי הַיָּדוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַבְּרוּ הַקְּרָשִׁים זֶה אֵצֶל זֶה: משלבת. עֲשׂוּיוֹת כְּמִין שְׁלִיבוֹת סֻלָּם, וּמֻבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וּמְשֻׁפִּין רָאשֵׁיהֶם לִכָּנֵס בְּתוֹךְ חֲלַל הָאֶדֶן כִּשְׁלִיבָה הַנִּכְנֶסֶת בְּנֶקֶב עַמּוּדֵי הַסֻּלָּם: אשה אל אחתה. מְכֻוָּנוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, שֶׁיִּהְיוּ חֲרִיצֵיהֶם שָׁוִים זוֹ כְמִדַּת זוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתֵּי יָדוֹת זוֹ מְשׁוּכָה לְצַד פְּנִים וְזוֹ מְשׁוּכָה לְצַד חוּץ בְּעֹבִי הַקֶּרֶשׁ שֶׁהוּא אַמָּה, וְתַרְגּוּם שֶׁל יָדוֹת צִירִין, לְפִי שֶׁדּוֹמוֹת לְצִירֵי הַדֶּלֶת הַנִּכְנָסִים בְּחֹרֵי הַמִּפְתָּן:
אוּנְקְלוֹס תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכֹל דַפֵּי מַשְׁכְּנָא:
רַשְׁבַּ״ם שתי ידות לקרש האחד: חרוצין היו הקשרים באמצעיתן להניח שתי ידות בהן: משולבות: הידות זה כנגד זה, וכל סביב הידות היה הקרש חרוץ מכל צד כדי שיכנסו הידות של כל קרש וקרש בתוך שני אדנים שתחת הקרש האחד, וגם האדנים היו חלולים להכניס בהן הידות:
אִבְּן עֶזְרָא שתי ידות. מגזרת יד: משולבות. אין לו אח. כי אם בין השלבים:
רַמְבַּ״ן שתי ידות לקרש האחד כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ו:י״ז) היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות, והחריץ שבאמצע הידות חצי רחב הקרש. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולין, והאדנים היו גבוהין אמה ויושבין רצופין ארבעים זה אצל זה, וידות הקרשים הנכנס בחלל האדנים חרוצות משלשת צדיהן, רחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיק ביניהם, וזהו שנאמר (שמות כ״ו:כ״ד) ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את הידות בצדיהן כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה. כך מצאתי לשון הרב: ואני תמה בו, שאם היה החריץ שבאמצע חצי רחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, יצטרך שיהי' עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש, שהם שני טפחים וגודל, כדי שיהא עובי שני האדנים ממלא החריץ שבאמצע שהוא חצי רחב הקרש, ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן ואם כן כשאתה חורץ הקרשים משלשת צדיהן כך, לא ישאר בהם כלום, ושפתי האדנים שוות היו בכל צד. ועוד מה שהביא הרב ראיה כך שנויה משנת מעשה המשכן, סדר הקרשים למלאכת המשכן, היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקים, ומכניסן לתוך שני האדנים: וגם זו הברייתא כפי משמעה יש בה תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן, ובאמצע עושה חריץ חציו של רחב הקרש, נמצא כלו חרוץ, לא נשאר בו יד ורגל כלל: אבל לפי דעתי הברייתא הזו לא נתנה שיעור לחריץ, לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים, ולפיכך אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן, ורביע חרצו מכאן, ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל החריץ שבאותו הקרש לכסות שפת שני האדנים ולדברי הכל צריך תלמוד שלא היה במשכן מלמטה בגובה אמה רחב עשר אמות, שהרי עובי שני האדנים שמכאן ומכאן ממעט בו, ואולי אין קפידא בכך. ומדברי רש"י הקרש שהיה עביו אמה היה חורץ בעובי הידות מבפנים כפי עובי שפת האדנים. והוא נכון, אלא שלא הוזכר זה בברייתא: משולבות אשה אל אחותה עשויות כמין שליבות סולם. אשה אל אחותה, מכוונות זו כנגד זו, ומובדלות זו מזו, ומשופים ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ושיהיו חריצין שוין זו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרשים שהוא אמה. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ו:י״ז) והנה לדבריו משולבות יחזור על הידות, שיהיו משופות בראשן ליכנס בחלל האדנים, ואשה אל אחותה לא יבא רק על הקרשים, שתהיינה מחוברות בשוה. והקרשים לשון זכר, והיה לו לומר איש אל אחיו, ואולי יאמר אשה אל אחותה שתהיינה השליבות מכוונות זו כנגד זו וחריציהן שוים כי בכך יהיו הקרשים חוברות. והידות אין ראשיהן משופים בשפוע ממש, כי חלל האדנים שוה הוא בכל האדן, אלא שיהא חריץ בצדדין שלהן כדי שיתחברו קרש אל קרש: אבל בברייתא של מלאכת המשכן מצאתי ושני הסנין יוצאין מן הקרשים, שנים לכל אחד ואחד; שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר משולבות אשה אל אחותה, דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין ת"ל משולבות, ומה ת"ל משולבות, שעושה להם שלבים כסולם המצרי ופירוש סנין כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה כמין יתדות של עץ, כמו ששנינו במשנה כלים (פ"י ה"ו) עשאן בסנין או בשוגמין אינו צריך למרח באמצע, ואומר בתלמוד (ב"מ קיז.) קנים וסנין. וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר, שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו. משולבות אשה אל אחותה, שם לשליבות עצמן, והוא לשון נקבה בכאן, וכן הזכירו אותן חכמים נשמטה שליבה מתחתיו (מכות ז:), בסולם הלך אחר שליבותיו (שבת ס). ואע"פ שמצינו בין השלבים (מלכים א ז׳:כ״ח), הוא כמו נשים ופלגשים: וטעם קדמה מזרחה (שמות כ״ז:י״ג), כי לשון הקודש יקרא למזרח קדם, כענין ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה, ויקרא למערב אחור, כענין שנאמר (איוב כג ח) הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו וכן עד הים האחרון (דברים לד ב), המערבי, ושניהם כנויים, כי יתפוש הלשון כנויין באדם הפונה אל אור השמש. וכן יאמר ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז כד). ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכנוי ויבאר אותו בשם, יאמר קדמה, שהוא כנוי, ויבאר מזרחה, שהוא השם. ואמר נגבה, בכנוי, ויבאר תימנה, הוא השם. והמערב יזכרנו בכנוי ים (שמות כ״ו:כ״ב), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו (שמות כ״ו:כ׳) בשמו. ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם. ויקרא התימן דרום, כענין שנאמר הולך אל דרום סובב אל צפון (קהלת א ו), והיא מלה כפולה, תחסר רי"ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל (עיין ישעיה נד ג ותרגומו), בכנוי האדם הפונה למזרח, כאשר הזכרתי: והסוד בשמות הללו נודע ממעשה המרכבה העליונה, וכן שם המערב ים ממה שאמרו שכינה במערב (ב"ב כה), כי הים חכמת שלמה, כמו שאמרו במדרש אין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים. ואני עתיד להזכיר זה בפרשת וזאת הברכה בפסוק ים ודרום ירשה (דברים לג כג), אם יברכני צורי להגיע שם:
מַלְבִּי״ם שתי ידות לקרש האחד, ז"ל הברייתא דמלאכת המשכן (פ"א) היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי יתדות כמין שני חווקין ומכניסן לתוך שני אדנים, ופי' שחורץ רביע אמה מכאן ורביע אמה מכאן, [ונשאר מן הקרש אמה] והחריץ חציו [ר"ל של האמה הנשאר] באמצע, וא"כ חורץ באמצע חצי אמה, וכן פרש"י בשבת (דף צ"ח ע"ב) ושם מבואר שה"ה שחורץ בעובי הקרש מכל צד [מסתמא ג"כ רביע אמה], ולפ"ז כל יד מחזיק רביע אמה לרוחב הקרש וחצי אמה לעביו, וכל אדן חליל רביע אמה ומוקף רביע אמה סביב, ובזה מכוונים הידות להכנס בתוך חלל שני האדנים שנותן לכל קרש זו אצל זו, ובפרשה שבכאן נלחצו המפ' הרמב"ן והרא"ם, ויש לכוונם בדוחק עם פירושו בשבת כמו שהוגה ברש"י שבחומש: משלבות אשה אל אחותה, פרש"י משולבות שמשופים ראשיהם בתוך חלל האדון כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ואשה אל אחותה ר"ל מכוונות זו כנגד זו, וכן פי' הרד"ק במכלול שורש שלב, ובאמת מ"ש (מ"א) בין השלבים היינו קנים ארוגים זע"ז כמש"ש, ושליבות הסולם אינו מורה על השיפוי, וגם שהיה ר"ל איש אל אחיו ומוסב על הקרשים שיהיו מכוונים כמ"ש הרמב"ן, ועוד שזה ידענו ממ"ש ויהיו תואמים מלמטה כמ"ש רש"י שם, ובברייתא דמל"המ (פ"א) ושני הסנין יוצאים מן הקרשים שנים לכל אחד ואחד שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה שנאמר משולבות אשה אל אחותה דברי ר"נ שר"נ אומר אין ת"ל משולבות ומה ת"ל משולבות שעושה להם שלבים כסולם המצרי, ופי' הרמב"ן סנין כעין שעושים בארגזים לחבר הדפין זב"ז כמין יתדות של עץ, כמ"ש בפ"י דכלים עשאן בסנין, ובב"מ (דף קי"ז) קנים וסנין, ר"ל שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה ומכניס הזכר בתוך הנקבה וכן בקרש האחר שיהא בכל קרש שתי שליבות זו בזו, וכן בערוך (ערך סן) אומר כמין סינין היוצאים מן הקרשים שנים מכאן ושנים מכאן ומשליבין אותם בהם, ונראה שמפרש ששתי ידות נמשך לשתים, שתי ידות, לקדש האחד, [ושתי ידות] משלבות אשה אל אחותה, ולפ"ז מ"ש אשה אל אחותה מוסב על הידות המשולבות, שידות הזכרים שבצדי הקרשים [שיהיו דומים השליבות הסולם שמכניסין אותם בנקב הסולס] יכנסו בנקבי השליבה המנוקבת שכנגדו בכוון שהיא תחובה בעובי הקרש בפנים, ומבואר מדברי הרמב"ן והערוך שהיה בכל צד שתי שליבות כמ"ש שתי ידות משולבות, ואצל כל יד היוצא בכל צד היה ג"כ סמוך שליבה נקובה תחוב בעובי הקרש בענין שיד שבצד זה יכנס בנקב שבצד זה שכנגדו ואצלו יכנס יד הזכר שבצד האחר [שהיו אצל השליבה המנוקבת] לנקב שבצד זה שאצל היד, וזה היה בשני מקומות בכל קרש, ומה שקבעו שם שליבה נקובה ולא עשו הנקב בהקרש עצמו, מפני שהיה מפרקו מן הנקב בכל פעם שנסעו ויתקלקל הנקב, לא כן אם קובע שליבה נקובה שיוכל לקבוע שליבה אחרת נקובה בכל עת שחנו, והנה ע"י השליבות נתחברו הקרשים קרש עם קרש, ומ"ש כן תעשה לכל קרשי המשכן, כי גם בקרשי המקצועות היו הידות האלה קבועות בצד אחד בעובי הקרש ובצד אחד ברחבו, וממ"ש לכל קרשי המשכן, י"ל שגם בקרשים שאצל העמודים היו ידות שבהם חבר הקרשים אל העמודים שאצלם:

יח וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה׃

רַשִׁ״י לפאת נגבה תימנה. אֵין פֵּאָה זוֹ לְשׁוֹן מִקְצוֹעַ, אֶלָּא כָּל הָרוּחַ קְרוּיָה פֵּאָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ עֵבַר דָּרוֹמָא:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא עַסְרִין דַפִּין לְרוּחַ עֵבַר דְרוֹמָא:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. הנה לא נכתב כמה עובי הקרש. והראשונים אמרו שהיה אמה. אם כן הוא כותל הדרומי היה שלשים אמות וככה הצפוני. והנה לא נשאר בכותל המערבי רק רחב שמנה אמות וצריכים אנו לשום שם שמנה קרשים. אולי הוצרכו לאמה כי היה העובי אמה בעבור הבריח התיכון הנכנס בתוך הקרש. ועל דעת רבינו שלמה כי כתב כי במעשה נס היה עומד כי על דרך הפשט שלשה בריחים תיכונים הם. וככה כתוב מן הקצה אל הקצה לא אל הקצות. ואם קבלה היא שהעובי היה כך נשמע ונקבל. ואם דרך סברא יש תיקון אחר כי השנים הבריחים הם עליונים גם השפלים הם עד חצי הקיר. והבריח התיכון שהובא בתוך הקרשים יהיה מבריח מן הקצה אל הקצה. וכמוהו לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן. וכן הפעמונים בתוך הרמונים. ולולי זה. לא היו מצפים הבריחים התיכונים זהב. ואם נאמר כי לא ידענו כמה עובי הקרש יש לנו לתקן המערב איך היתה. והנה בתחלה היו מתקנים פאת מערב. כי השנים הקרשים שהם למקצועות המשכן פירושו כמו זויות וככה היה חצי מקצוע החצר כי היה כצורת מרובע ארוך. והנה יש לנו מקצעות ואלה השנים הקרשים לבדם שהם במקצעות אינם כמדת הקרשים הנזכרים ע"כ הבדילם הכתוב ואמר כן יהיה לשניהם לבדם לא הקרשים האחרים. ובאלה שנים קרשים הם מקימין המשכן והיו הששה קרשים באמצע. והנה רוחב המשכן עשר אמות. ולא ידענו אם היו קרשי המקצעות מרובעות או עגולות כי אין לנו רק אמה אחת. ועל הדרך שאמר רבינו שלמה לא תהיינה אלה הקרשים בטור שוה כי חצי אמה יהיה בפנים כי קרש הוא ואינו בגד. ואחר כן ישימו קרשי צפון ודרום והנה יצא חוץ מן המשכן כפי עובי הקרש. על כן יהיה כנגד עמוד פתח המשכן. ובחצי יריעות עזים יהיה התיקון:

יט וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו׃

אוּנְקְלוֹס וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִכְסַף תַּעְבֵּד תְּחוֹת עַסְרִין דַפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:

כ וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ׃

אוּנְקְלוֹס וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֶסְרִין דַפִּין:

כא וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃

אוּנְקְלוֹס וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִכְסַף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:

כב וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים׃

רַשִׁ״י ולירכתי. לְשׁוֹן סוֹף, כְּתַרְגּוּמוֹ וְלִסְיָפֵי, וּלְפִי שֶׁהַפֶּתַח בַּמִּזְרָח, קָרוּי מִזְרָח פָּנִים וְהַמַּעֲרָב אֲחוֹרַיִם, וְזֶהוּ סוֹף, שֶׁהַפָּנִים הוּא הָרֹאשׁ: תעשה ששה קרשים. הֲרֵי תֵשַׁע אַמּוֹת רֹחַב:
אוּנְקְלוֹס וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא תַּעְבֵּד שִׁתָּא דַפִּין:
רַשְׁבַּ״ם ולירכתי המשכן תעשה ששה קרשים: שהן תשע אמות מצפון לדרום, נשאר חצי אמה בקרן מערבית אצל הצפון מכאן ואצל הדרום מכאן אויר, ובאין שתי הקשרים של מקוצעות שהן אמה וחצי וממלאין אחת לצד צפון חצי אמה והאמה מן הקרש ממלא ומשוה המשכן ומכסה את עובי קרש צפוני, וכן אמת קרש השני מכסה עובי קרש דרומי, ונמצא האויר שבתוך המשכן עשר אמות רוחב ופגם של מקוצעות מכוסה ושוה מכאן ומכאן, ומרובע לגמרי זוויות המשכן מבחוץ:

כג וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם׃

רַשִׁ״י ושני קרשים תעשה למקצעת. אֶחָד לְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, וְאֶחָד לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, כָּל שְׁמֹנָה קְרָשִׁים בְּסֵדֶר אֶחָד הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם אֵינָן בַּחֲלַל הַמִּשְׁכָּן אֶלָּא חֲצִי אַמָּה מִזּוֹ וַחֲצִי אַמָּה מִזּוֹ נִרְאוֹת בֶּחָלָל, לְהַשְׁלִים רָחְבּוֹ לְעֶשֶׂר, וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּאוֹת כְּנֶגֶד אַמַּת עֹבִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן הַצָּפוֹן וְהַדָּרוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּקְצוֹעַ מִבַּחוּץ שָׁוֶה:
אוּנְקְלוֹס וּתְרֵין דַפִּין תַּעְבֵּד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:
מַלְבִּי״ם ושני קרשים תעשה למקצעות, אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית ושני קרשים אלו לא נראה מהם בחלל המשכן רק חצי אמה מכ"א להשלים רחבו לעשר, ואמה מכ"א באה כנגד אמת עובי קרשי המשכן הצפון והדרום כדי שיהיה המקצוע שבחוץ שוה, רש"י:

כד וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל־רֹאשׁוֹ אֶל־הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ׃

רַשִׁ״י ויהיו. כָּל הַקְּרָשִׁים תּוֹאֲמִים זֶה לָזֶה מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא יַפְסִיק עֹבִי שְׂפַת שְׁנֵי הָאֲדָנִים בֵּינֵיהֶם לְהַרְחִיקָם זוֹ מִזּוֹ, זֶהוּ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁיִּהְיוּ צִירֵי הַיָּדוֹת חֲרוּצִים מִצִּדֵּיהֶן, שֶׁיְּהֵא רֹחַב הַקֶּרֶשׁ בּוֹלֵט לְצִדָּיו חוּץ לִידֵי הַקֶּרֶשׁ, לְכַסּוֹת אֶת שְׂפַת הָאֶדֶן, וְכֵן הַקֶּרֶשׁ שֶׁאֶצְלוֹ, וְנִמְצְאוּ תוֹאֲמִים זֶה לָזֶה; וְקֶרֶשׁ הַמִּקְצוֹעַ שֶׁבְּסֵדֶר הַמַּעֲרָב חָרוּץ לְרָחְבּוֹ בְּעָבְיוֹ כְּנֶגֶד חָרִיץ שֶׁל צַד קֶרֶשׁ הַצְּפוֹנִי וְהַדְּרוֹמִי, כְדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִידוּ הָאֲדָנִים בֵּינֵיהֶם: ויחדו יהיו תמים. כְּמוֹ תוֹאֲמִים: על ראשו. שֶׁל קֶרֶשׁ: אל הטבעת האחת. כָּל קֶרֶשׁ וְקֶרֶשׁ הָיָה חָרוּץ מִלְמַעְלָה בְרָחְבּוֹ שְׁנֵי חֲרִיצִין, בִּשְׁנֵי צִדָּיו, כְּמוֹ עֹבִי טַבַּעַת, וּמַכְנִיסוֹ בְּטַבַּעַת אַחַת, נִמְצָא מַתְאִים לַקֶּרֶשׁ שֶׁאֶצְלוֹ, אֲבָל אוֹתָן טַבָּעוֹת לֹא יָדַעְתִּי אִם קְבוּעוֹת הֵן, אִם מְטֻלְטָלוֹת, וּבַקֶּרֶשׁ שֶׁבַּמִּקְצוֹעַ הָיְתָה טַבַּעַת בְּעֹבִי הַקֶּרֶשׁ הַדְּרוֹמִי וְהַצְּפוֹנִי, וְרֹאשׁ קֶרֶשׁ הַמִּקְצוֹעַ שֶׁבְּסֵדֶר מַעֲרָב נִכְנָס לְתוֹכוֹ, נִמְצְאוּ שְׁנֵי הַכְּתָלִים מְחֻבָּרִים: כן יהיה לשניהם. לִשְׁנֵי הַקְּרָשִׁים שֶׁבַּמִּקְצוֹעַ, לַקֶּרֶשׁ שֶׁבְּסוֹף צָפוֹן וְלַקֶּרֶשׁ הַמַּעֲרָבִי, וְכֵן לִשְׁנֵי הַמִּקְצוֹעוֹת:
אוּנְקְלוֹס וִיהוֹן מְכַוְנִין מִלְרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְכַוְנִין עַל רֵישֵׁהּ לְעִזְקְתָא חֲדָא כֵּן יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן יְהוֹן:
רַמְבַּ״ן ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת על הדרך שכתב רש"י הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים שיהיו כלם תואמים מלמטה, לחרוץ הקרשים בצדיהן, ויחדו יהיו כלם תמים אל ראשו של כל קרש וקרש, או ראשו רמז למשכן אל עליונו, וכן אל הטבעת האחת, שבכלן, ופירוש כן יהיה לשניהם, וכן יהיה לשניהם של שני המקצועות. ולא ידעתי למה לא פירש בהן הכתוב ויאמר ועשרים טבעות זהב תעשה, ויזכיר החריץ שיעשה בקרשים. ועוד היאך אמר אל הטבעת האחת בידיעה. ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן בטבעת אחת בראשן, קצר הכתוב ואמר הטבעת הידוע והנהוג לו, וכן אמר בבריחים (שמות כ״ו:כ״ט) ואת טבעותיהם תעשה זהב, הידועים להם כמנהג, וכן וויהם זהב (שמות כ״ו:ל״ז): ומצאתי בברייתא של מלאכת המשכן היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת שאין ת"ל אל הטבעת האחת, ומה ת"ל אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח ולפי זה פירוש הכתוב ויחדו יהיו תמים אל ראשו של קרש בחריץ שיעשה בו אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים, שיכנס החריץ עד מקום הטבעת, ולא הקפיד הכתוב במה יחברם, אם בטבעות כסף או זהב, קבועות או מטלטלות, או בחשוקים, והברייתא אמרה שעשה משה טבעות להם. ועל דרך הפשט הכתוב הזה בקרשי המקצעות (שמות כ״ו:כ״ג) לבדן:
סְפוֹרְנוֹ אל הטבעת האחת. אל אותה הטבעת אשר בעובי קרש המקצוע, אשר הוא שוה בהנחה לרוחב קרשי הצלע, כי באותו העובי היתה טבעת אחת למעלה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מעלה, וטבעת אחת באותו העובי למטה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מטה, והיו הבריחים נכנסים בטבעת עובי קרש המקצוע וטבעות קרשי הצלע למעלה ולמטה, ובזה היה מתחבר הכותל המערבי עם הצפוני ועם הדרומי:
מַלְבִּי״ם ויהיו תואמים מלמטה, שיהיו צדדי הידות חרוצים שוים זל"ז כמדת האדן כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם וכמו שהתבאר בפסוק י"ז, ולשון תואמים נופל על שני ילדים בבטן אחת, וכן שני אדנים לקרש אחד יהיו תואמים ושוים במלאכתם, ויחדו יהיו תמים על ראשו של קרש אל הטבעת האחת, כל קרש היה חרוץ למעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי שבעת ומכניסו בטבעת אחת נמצא מתאים לקרש שלצדו כן פרש"י, ובברייתא דמל"המ היה חורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותנו בתוך טבעת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה שנאמר ויחדו יהיו תמים על ראשו שאין ת"ל אל הטבעת האחת ומת"ל אל הטבעת האחת מקום שנותנים את הבריח, ועפ"ז פי' הרמב"ן שמ"ש אל הטבעת האחת קאי על טבעות הבריחים שיזכר למטה שיגיע החריץ עד הטבעת הקבועה בקרש להכניס בו הבריח העליון, וזה כוונת הכתוב באמרו אל הטבעת האחת, ולא הזכיר במה יחברם אם בטבעות אם בחשוקים עכ"ד, והוא דוחק גדול, למה הזכיר עומק החריץ שלא זכר כן בשום מקום, ולא הזכיר במה יחברם, ועוד שמבואר בברייתא דמדות שטבעות של הבריח היו רחוקים משפת הקרש רביע אמה, וא"כ לא היה וחורץ במקום הטבעת כי היה חורץ בקצה הקרש, ולדעתי ברייתא דמל"המ מפרש כפשוטו, שמ"ש יהיו תמים אל הטבעת כוון אל הטבעת שמחבר שני הקרשים הסמוכים זל"ז, רק שק"ל למה אמר אל הטבעת האחת, דפשיטא שטבעת אחת חברה שני קרשים, ופי' שאם לא יאמר האחת רק אל הטבעת נטעה שר"ל הטבעת הידועה שהכניסו בה את הבריח העליון שהיו שתי טבעות בכל קרש ונטעה שהיו הטבעות האלה בשפת הקרש, ושמשו שני דברים להעביר בו את הבריח וגם לשימו בחריץ שחבר את שני הקרשים, לכן אמר אל הטבעת האחת להוציא טבעת הבריח שהיו שתי טבעות בכל קרש, כי טבעת זו שבא לחבר שני הקרשים היו רק אחת בקרש, באמת יש פלוגתא בזה, שבברייתא דמל"המ משמע שטבעות הבריחים היה אחת בכל קרש באמצעו של קרש, וברייתא דמדות אומר שהיו שתי טבעות בכל קרש, וי"ל שברייתא דכאן אזלא למ"ד שהיו שתי טבעות בכל קרש ואתמעט טבעת הבריח ממ"ש האחת, ומזה מבואר שגם מה שחרץ את הקרשים לחברם היה במקום שנותן שם את הבריח למעלה, מדהוצרך ללמד שלא יחברם ע"י טבעת של הבריח מבואר שהיו באופו מקום ששם נותנים את הבריח, ושם היה בקרש שתי טבעות באותו גובה לצורך הבריח, ועשה עוד טבעת אחת שמכניסו בחריצים שחרץ בצדי הקרשים על כל עבים אצבע וחבר שני הקרשים וכפרש"י ז"ל. כן יהיה לשניהם. ר"ל שלכל שני קרשים שעומדים זה אצל זה היה צריך שיהיו תואמים מלמטה ולא יפריד האדן ביניהם, או שע"י שלא יהיה שווי בין האדנים יצא אחד לחוץ ואחד לפנים, ושיהיו תמים אל ראשו ע"י טבעת המחברם, וכן יהיה לשני המקצועות בין שיהיו תואמים למטה, בין שיתחברו קרש המקצוע אל קרש שאצלו ע"י טבעת שנותן בהצפוני בחריץ שבעביו ובהמערבי בחריץ שברחבו, והרמב"ן כתב שפשט הכתוב מדבר רק מקרשי המקצועות לבדם, וז"א שא"כ היל"ל כן יהיה לשני קרשי המקצועות, ולמה כפל לשניהם לשני קרשי, וע"כ שמוסב על כל הקרשים שהענין מדבר בכולם:

כה וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃

רַשִׁ״י והיו שמנה קרשים. הֵן הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת, נִמְצְאוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים בְּסֵדֶר מַעֲרָבִי; כָּךְ שְׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה מַעֲשֵׂה סֵדֶר הַקְּרָשִׁים בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן; הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הָאֲדָנִים חֲלוּלִים וְחוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ מִלְּמַטָּה רְבִיעַ מִכָּאן וּרְבִיעַ מִכָּאן, וְהֶחָרִיץ חֶצְיוֹ בָּאֶמְצַע, וְעָשָׂה לוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמִין שְׁנֵי חֲמוּקִין – וְלִי נִרְאֶה שֶׁהַגִּרְסָא כְּמִין שְׁנֵי חֲוָקִין, כְּמִין שְׁנֵי שְׁלִיבוֹת סֻלָּם הַמֻּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וּמְשֻׁפּוֹת לִכָּנֵס בַּחֲלַל הָאֶדֶן כִּשְׁלִיבָה הַנִּכְנֶסֶת בְּנֶקֶב עַמּוּד הַסֻּלָּם, וְהוּא לְשׁוֹן מְשֻׁלָּבוֹת, עֲשׂוּיוֹת כְּמִין שְׁלִיבָה – וּמַכְנִיסָן לְתוֹךְ שְׁנֵי אֲדָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים, וְחוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ מִלְמַעְלָה אֶצְבַּע מִכָּאן וְאֶצְבַּע מִכָּאן, וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַבַּעַת אַחַת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה וְגוֹ', כָּךְ הִיא הַמִּשְׁנָה, וְהַפֵּרוּשׁ שֶׁלָּהּ הִצַּעְתִּי לְמַעְלָה בְּסֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת:
אוּנְקְלוֹס וִיהוֹן תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיו שמונה קרשים. שני קרשים היו נבלעים בירכתים אחד לצפון ואחד לדרום, נשארו ששה קרשים באמצע בכותל מערבי וכן אמר ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, ופסוק זה מבאר סוד היות שכינה שהיא במערב כלולה מו' קצוות, ולרמוז על זה נקרא המערב בשם ים כי הים בית קבול למים. וסדר ארבע רוחות העולם במרכבה העליונה הם אבות עולם ודוד, דרום תחלה שכן אברהם תחלת האבות וכתיב בו (בראשית כ) ויסע משם אברהם ארצה הנגב, צפון שכן יצחק התגבר בעקדה, מזרח שכן כתוב ביעקב (שם לב) ויזרח לו השמש, והמשילו יוסף בנו לשמש, ודרשו רז"ל אמר יעקב מי הגיד לזה ששמי שמש, מערב הוא הסוף והוא כנור של דוד המנגן מאליו והוא הנקרא ים וזהו הים האחרון שתרגומו ימה מערבאה וכדי לרמוז על ארבע אלה נקראו ארבע רוחות העולם בשמות אלו וזה מבואר.

כו וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד׃

רַשִׁ״י בריחם. כְּתַרְגּוּמוֹ עַבְּרִין, וּבְלַעַז אשפ"ריש: חמשה לקרשי צלע המשכן. אֵלּוּ חֲמִשָּׁה ג' הֵן, אֶלָּא שֶׁהַבְּרִיחַ הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן עָשׂוּי מִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, זֶה מַבְרִיחַ עַד חֲצִי הַכֹּתֶל וְזֶה מַבְרִיחַ עַד חֲצִי הַכֹּתֶל, זֶה נִכְנָס בַּטַּבָּעוֹת מִצַּד זֶה, וְזֶה נִכְנָס בַּטַּבָּעוֹת מִצַּד זֶה, עַד שֶׁמַּגִּיעִין זֶה לָזֶה, נִמְצָא שֶׁעֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה, אֲבָל הָאֶמְצָעִי אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַכֹּתֶל, וּמַבְרִיחַ מִקְצֵה הַכֹּתֶל וְעַד קָצֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן וְגוֹ' מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הָיוּ לָהֶן טַבָּעוֹת בַּקְּרָשִׁים לִכָּנֵס בְּתוֹכָן, שְׁתֵּי טַבָּעוֹת לְכָל קֶרֶשׁ מְשֻׁלָּשִׁים בְּתוֹךְ עֶשֶׂר אַמּוֹת שֶׁל גֹּבַהּ הַקֶּרֶשׁ – חֵלֶק אֶחָד מִן הַטַּבַּעַת הָעֶלְיוֹנָה וּלְמַעְלָה, וְחֵלֶק אֶחָד מִן הַתַּחְתּוֹנָה וּלְמַטָּה, וְכָל חֵלֶק הוּא רְבִיעַ אֹרֶךָ הַקֶּרֶשׁ, וּשְׁנֵי חֲלָקִים בֵּין טַבַּעַת לְטַבַּעַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָל הַטַּבָּעוֹת מְכֻוָּנִים זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ – אֲבָל לַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן אֵין טַבָּעוֹת, אֶלָּא הַקְּרָשִׁים נְקוּבִים בְּעָבְיָן, וְהוּא נִכְנָס בָּהֶם דֶּרֶךְ הַנְּקָבִים שֶׁהֵם מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "בְּתוֹךְ" הַקְּרָשִׁים; הַבְּרִיחִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם אֹרֶךָ כָּל אֶחָד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְהַתִּיכוֹן אָרְכּוֹ שְׁלֹשִׁים אַמָּה, וְזֶהוּ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה – מִן הַמִּזְרָח וְעַד הַמַּעֲרָב – וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים שֶׁבַּמַּעֲרָב אֹרֶךְ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְהַתִּיכוֹן אָרְכּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד רֹחַב שְׁמֹנָה קְרָשִׁים, כָּךְ הִיא מְפֹרֶשֶׁת בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד עַבְּרֵי דְאָעֵי שִׁטִין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא חָד:
רַשְׁבַּ״ם בריחים וגו' חמשה: חמשה טבעות בכל קרש מבחוץ זה תחת זה להכניס בהן הבריחים מלבד הבריח התיכון שבתוך הקרשים שהיו נקובים כולם להכניס הבריח התיכון שבתוך הקרשים שהיו נקובים כולם להכניס הבריח התיכון בתוכם בתוך חלל הקרשים, הרי האדנים מלמטה והבריחים החיצונים ובריח התיכון, הרי חוזק התיכון בתוכם בתוך חלל נקבי הקרשים גדול, לפי פשוטו של מקרא שלשה בריחים תיכונים היו, אחד בצפון ואחד בדרום ואחד במערב מן הקצה אל הקצה, מקצה כותל צפוני לקצהו השני וכן בדרום וכן במערב, ועל ידי המקוצעות נתחבר כל המשכן כל שלש כתליו יחד, שהרי בריחי הצפון והדרום נכנסו גם במקוצעות שהרי אמה מן המקצוע מכסה עובי קרש של מקצוע השני, והרי קבועים ראשי הבריחים של צפון ודרום במקוצעות, ולפי דברי רבותינו בריח התיכון מתעגל בתוך שלשה הכתלים מן הקצה אל הקצה על ידי נס:
מַלְבִּי״ם ועשית בריחם חמשה, פרש"י אלו חמשה שלשה כן אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות זה ובבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל , ועז"א מבריח מן הקצה אל הקצה, וכ"ה בברייתא דמל"המ ודמדות, ועוד היה הבדל ביניהם שהחיצונים היו להם טבעות ליכנס בתוכם והאמצעי נכנס בתוך הקרשים, וז"ש והבריח התיכון וכו' ר"ל שהיה משונה בשני דברים. א] שהיו בתוך שקרשים. ב] שמבריח מן הקצה אל הקצה, ולדעת הרשב"ם היו חמשה בריחים זה תחת זה מבריחים דרך טבעות מקצה לקצה, חוץ, מהבריח התיכון, וצל"פ לדידיה שמ"ש והבריח התיכון פי' למה נקרא תיכון הלא גם בחמשה היה אחד תיכון, אמר שנקרא תיכון מפני שהיה תוך הקרשים, (מ"ש מבריח מן הקצה צ"ל כפי דברי חז"ל שהיה מבריח מכל השלשה צדדים בנס וכמ"ש גם בתרגום יונתן, ובכ"ז משמעות הלשון כדברי רש"י וחז"ל, וכ"ה בזהר בלק בריח התיכון מאינון חמשה הוי תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעותא, שמ"ש תרין מכאן היינו שני חצאי בריחים, שהתורה קוראה אותם שני בריחים, ומברייתות הנ"ל מבואר שהיו שני הבריחים פ"א ט"ו אמות והבריח התיכון שלשים אמה ומשמע שלא עבר ובצפון ובדרום את המקצועות, ובמד' שה"ש אמר שהבריח התיכון היה ל"ב אמה מבואר שס"ל שעבר גם את העמודים ואת קרשי המקצועות, וזה נראה יותר שעי"ז נתחברו כותל הצפוני והדרומי עם המערבי גם ע"י הבריחים, רק שיפלא איך עבר בריח הצפוני והדרומי את תוך הקרשים של המקצועות הלא פגע שם את בריח המערבי שהוא עבר ובודאי את כל השמונה קרשים, אם לא שנאמר שמקום בריח התיכון של המערבי היה למעלה או למטה ממקום בריח התיכון של הצפוני והדרומי:

כז וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה׃

אוּנְקְלוֹס וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:

כח וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה׃

אוּנְקְלוֹס וְעַבְּרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ דַפַּיָא מַעְבַר מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. פירש רש"י ז"ל חמשה בריחים היו לכותל צפון וחמשה בריחים לדרום וחמשה למערב, וחמשה אלו שלשה הן שהרי בריח העליון שני חצאין היו, וכן בריח התחתון, אבל התיכון היה שלם ארכו שלשים וזהו מן הקצה אל הקצה מן המזרח ועד המערב ואמרו רז"ל בנס היה עומד. אבל בתוספות פירשו שהיה מבריח לשלש רוחות, כותל צפון שלשים אמות, וכותל דרום גם כן שלשים אמות, וי"ב אמות למערב הרי שהיה הבריח התיכון שבעים אמות ששתי האמות היו נבלעות בירכתים. ותן לבך כי הבריח התיכון המבריח הקצוות וחוגר המשכן כלו לכל הצדדין וסובל אותו היה כנגד קו האמצעי היכל הקדש הנושא לכל הקצוות וסובלן ומשפיע כחו בכל שבעים שרי מעלה והיא מדתו של יעקב שמכחו יצאו שבעים נפש וא"כ ראוי היה יעקב אבינו להורידו למצרים, שכן אמרו במדרש תנחומא הבריח התיכון ירד עם יעקב אבינו למצרים אמר להם לבניו כשתהיו נגאלים טלו אותו עמכם.

כט וְאֶת־הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב׃

רַשִׁ״י בתים לבריחם. הַטַּבָּעוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהֶן יִהְיוּ בָּתִּים לִכָּנֵס בָּהֵן הַבְּרִיחִים: וצפית את הבריחם זהב. לֹא שֶׁהָיָה הַזָּהָב מְדֻבָּק עַל הַבְּרִיחִים – שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם צִפּוּי – אֶלָּא בַקֶּרֶשׁ הָיָה קוֹבֵעַ כְּמִין שְׁתֵּי פִּיפִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּמִין שְׁנֵי סִדְקֵי קָנֶה חָלוּל, וְקוֹבְעָן אֵצֶל הַטַּבַּעַת לְכָאן וּלְכָאן, אָרְכָּן מְמַלֵּא אֶת רֹחַב הַקֶּרֶשׁ מִן הַטַּבַּעַת לְכָאן וּמִמֶּנָּה לְכָאן, וְהַבְּרִיחַ נִכְנָס לְתוֹכוֹ וּמִמֶּנּוּ לַטַּבַּעַת וּמִן הַטַּבַּעַת לַפֶּה הַשֵּׁנִי, נִמְצְאוּ הַבְּרִיחִים מְצֻפִּים זָהָב כְּשֶׁהֵן תְּחוּבִין בַּקְּרָשִׁים; וְהַבְּרִיחִים הַלָּלוּ מִבַּחוּץ הָיוּ בּוֹלְטוֹת, הַטַּבָּעוֹת וְהַפִּיפִיּוֹת לֹא הָיוּ נִרְאוֹת בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא כָּל הַכֹּתֶל חָלָק מִבִּפְנִים:
אוּנְקְלוֹס וְיָת דַפַּיָא תַּחְפֵּי דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן תַּעְבֵּד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְרַיָא וְתַחְפֵּי יָת עַבְּרַיָא דַהֲבָא:
סְפוֹרְנוֹ ואת טבעותיהם. כי סתם בריחים נכנסים בטבעות, אם לא פורש הפכו כמו שפירש בבריח התיכון, כאמרו בתוך הקרשים שיכנס בעובי הקרשים ולא בטבעות:
מַלְבִּי״ם ואת הקרשים, ר"ל שיהיו מצופים מכל צד ועז"א בברייתא דמלה"מ מקום עביין של קרשים מצופה, ר"ל אף דשם אינו נראה לחוץ, ואת טבעותיהם לפי ברייתא דמל"המ היה טבעת לכל קרש באמצע הקרש למעלה וכן למטה שעברו בו הבריחים, ולברייתא דמדות היו שתי טבעות למעלה ושתים למטה נתונים לרחבו של קרש חצי חלק מכאן וחלק באמצע נמצא בין טבעת לטבעת מדה שוה, ר"ל חצי אמה בין טבעת לטבעת, וזה תליא במ"ש בפרשת אחרי (סי' כ"ג) ששם הרבים הבא על שני נושאים או שני נשואים יש פלוגתא דתנאי אם מפרשים אחד על כ"א או שנים על כ"א, ופה שאמר טבעותיהם בתים לבריחים, תלוי בפלוגתא זו אם שתי טבעות לכ"א או טבעת א', ועוד י"ל ששניהם ס"ל ששם הרבים הבא על שנים מפרשינן שנים לכ"א וכמ"ד ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כתנות לכל אחד רק משום דבעשיה כתיב ואת טבעותם עשה זהב בלשון יחיד, ומר מדייק הכתוב בצוואה טבעותיהם שתי טבעות ומר מדייק הכתוב בעשיה טבעותם, וכבר בארתי בפסוק כ"ד שגם ברייתא דמלה"מ אזדא גם כמ"ד שתי טבעות לכ"א, ובברייתא דמ"ה ויצף את הבריחים זהב כיצד היה עושה מביא שתי שפיפיות של זהב ארכה של כל אחת אמה ומחצה ונתנה בחללו של קרש מקום שנותנים שם את הבריחים, וזה מיירי בבריח התיכון, וכן מבואר בברייתא דמדות (רמז תכ"ג), ושם (רמז ת"כ) שכן היה גם בשאר בריחים כמ"ש רש"י, ואמר בברייתא דמלה"מ בתים לבריחים מקום שהבריח נכנס, נראה שדקדקו ממה שלא אמר ואת הקרשים זאת הבריחים תצפה זהב, וע"כ פי' שלא צפה הבריחים עצמם רק ואת טבעותיהם תעשה זהב, וכן תעשה זהב בתים לבריחים, ר"ל סביב המקום שהבריחים נכנסים ועל ידי כן וצפית את הבריחים זהב כשתשימם בתוך בתיהם יהיו מצופים זהב:

ל וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר׃

רַשִׁ״י והקמת את המשכן. לְאַחַר שֶׁיִּגָּמֵר הֲקִימֵהוּ: הראית בהר. קֹדֶם לָכֵן, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְלַמֶּדְךָ וּלְהַרְאוֹתְךָ סֵדֶר הֲקָמָתוֹ:
אוּנְקְלוֹס וּתְקִים יָת מַשְׁכְּנָא כְּהִלְכְתֵהּ דִי אִתְחֲזֵיתָא בְּטוּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא והקמת. שיאמר כן לחכמי הלב. או בעבור שהוא יקימנו בראשונה ואחרים עמו. כי יש צורך לרבים:
אוֹר הַחַיִּים והקמות את המשכן. פירש ראב"ע שיאמר כן לחכמי לב וכו', הרב השכיל בכללות מצות ה' וחשב כי כשם שנאמרו כל מעשיה של המשכן לנוכח ואחר האמת לא הוא עשה אלא חכמי לב כמו כן תהיה מצוה זו, ולא כן הוא לעולם כי כל מה שיצוה ה' בנוכח למשה הוא יעשה ואין זולתו זולת במקום שיחזור ה' ויאמר בפירוש כי אחרים הם העושים אז נאמר כי טעם שדבר אליו לנוכח הוא לומר לו כי כיון שהוא המצוה כאילו הוא העושה וכמעשה כל המשכן וכליו שהגם שכינה הדבר אליו חזר וציוהו בפרשת כי תשא קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם וגו' ועשו את כל אשר צויתיך חזר וגילה הדבר כי לא יעשה משה דבר במלאכה, אבל הקמת המשכן שלא מצינו שחזר ה' ופירש לו מי המקים הרי זה יגיד כי הדברים ככתבן כי הוא יקים, והוא הקים דכתיב (לקמן י"ח) ויקם משה את המשכן וגו' הוא לבדו ואין איש אתו, והוא דברי חכמינו ז"ל (שמו"ר פנ"ב) ועיקר, וזולתו עיקר נעקר:

לא וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים׃

רַשִׁ״י פרכת. לְשׁוֹן מְחִצָּה הוּא, וּבִלְשׁוֹן חֲכָמִים פַּרְגּוֹד דָּבָר הַמַּבְדִּיל בֵּין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם: תכלת וארגמן. כָּל מִין וָמִין הָיָה כָפוּל בְּכָל חוּט וָחוּט שִׁשָּׁה חוּטִין: מעשה חשב. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי שֶׁזּוֹ הִיא אֲרִיגָה שֶׁל שְׁתֵּי קִירוֹת, וְהַצִּיּוּרִין שֶׁמִּשְּׁנֵי עֲבָרֶיהָ אֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה: כרבים. צִיּוּרִין שֶׁל בְּרִיּוֹת יַעֲשֶׂה בָהּ:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן יַעְבֵּד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:
רַשְׁבַּ״ם פרכת: לפי ענינו לשון מחיצה והבדלה בין בית לבית: מעשה חושב: אומן, כעין מעילים ציוריהן מעשה אורג אבל רוקם ציור מטוה במחט מבחוץ:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית פרכת. ככה מצאנו שיעשה שלמה לפתח הדביר. אולי הקיר היה עץ. בעבור שהזכיר כי כל מדת הבית היה ששים. ופירש"י זצ"ל כי ארבעים ההיכל ועשרים הדביר. ואדני כסף בעבור כבוד הארון. והנה הדביר היה כפל מקום קדש הקדשים באורך וברוחב ובגובה. ואל תשתומם בעבור שהוא כתוב כי שלשים אמה היה גובה הבית. והדביר שלישית הבית היה. כי עליות היו על פני הכפורת שהוא הדביר. וכתוב בדברי הימים והעליות צפה זהב:
כְּלִי יָקָר ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלשה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ד' עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת לפי שבבית קדש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כיפורים שבו נמשלו ישראל למה"ש שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חשב, ע"כ היה הפרוכת ההוא מעשה חשב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חשב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים כדרך כה"ג ביו"כ שהיה לבוש בדים ובגדי לבן ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יו"כ שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בד' בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה. אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועון הנעשה ע"י חמש חושים, ומקור החטא מן הנחש הקדמוני ובין ההיכל מקום הקודש ע"כ היה המסך על ה' עמודים ואדניהם נחושת ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם כמ"ש רקמתי בתחתיות ארץ הרי ג' סבות אל החטא. האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ. שניה, מצד עצת הנחש. שלישית, מצד התחלפות פעולת ה' חושים. ע"כ היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל ה' עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקדש כד"א עונותיכם היו מבדילין וגו'. ומהרי"א פירש בענין אחר על צד הרמז ורחוק מפשוטו.
מַלְבִּי״ם ועשית פרוכת. לשון מחיצה ובלשון חכמים פרגוד ומ"ש מעשה חושב התבאר [למעלה כ"ו א"] ובילקוט פקודי (רמז תכ"ד) שהיה בו גם זהב והוא דעת ר' יוסי שס"ל שגם ביריעות היה חוט של זהב נוסף בהם:

לב וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל־אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל־אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף׃

רַשִׁ״י ארבעה עמודי שטים. תְּקוּעִים בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה אֲדָנִים, וְאוּנְקְלִיּוֹת קְבוּעִין בָּהֵן, עֲקֻמִּים לְמַעְלָה, לְהוֹשִׁיב עֲלֵיהֶן כְּלוֹנָס שֶׁרֹאשׁ הַפָּרֹכֶת כָּרוּךְ בָּהּ, וְהָאוּנְקְלִיּוֹת הֵן הַוָּוִין – שֶׁהֲרֵי כְמִין וָוִין הֵן עֲשׂוּיִים – וְהַפָּרֹכֶת אָרְכָּהּ עֶשֶׂר אַמּוֹת לְרָחְבּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּגָבְהָן שֶׁל קְרָשִׁים, פְּרוּסָה בִּשְׁלִישִׁית שֶׁל מִשְׁכָּן, שֶׁיְּהֵא הֵימֶנָּה וְלִפְנִים עֶשֶׂר אַמּוֹת וְהֵימֶנָּה וְלַחוּץ עֶשְׂרִים אַמָּה, נִמְצָא בֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר, שֶׁנֶּ' וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים – הַמְחַבְּרִים אֶת שְׁתֵּי חוֹבְרוֹת שֶׁל יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן; רֹחַב הַחוֹבֶרֶת עֶשְׂרִים אַמָּה, וּכְשֶׁפְּרָשָׂהּ עַל גַּג הַמִּשְׁכָּן מִן הַפֶּתַח לַמַּעֲרָב, כָּלְתָה בִּשְׁנֵי שְׁלִישִׁי הַמִּשְׁכָּן, וְהַחוֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית כִּסְּתָה שְׁלִישׁוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, וְהַמּוֹתָר תָּלוּי לַאֲחוֹרָיו לְכַסּוֹת אֶת הַקְּרָשִׁים:
אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן יָתַהּ עַל אַרְבְּעָא עַמוּדֵי שִׁטִין מְחַפְּיָן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא עַל אַרְבְּעָא סַמְכֵי דִכְסָף:
רַשְׁבַּ״ם וויהם: כעין מזלג כעמודים, קבועים להכניס בהם שפת הפרוכת מלמעלה:
מַלְבִּי״ם ונתתה אותה על ארבעה עמודי שטים, ממ"ש שיתן אותם על אדני כסף, וצורת האדן ידענו שהיה ארכו אמש ורחבו ג' אמה, ידענו שכן היה ארך ורוחב העמוד כדי שיתלה הפרוכת עליו בשוה ויגיע עד לארץ, ומ"ש וויהם זהב הם אונקליות קבועים בעמודים, ואמר בברייתא דמלה"מ שעשו ארבעה חוברין בראש הפרוכת [פי' לולאות] שעל ידם תלו אותם בהווים, ומסתברא ששני עמודים עמדו אצל הקרשים בצפון ובדרום, ושנים האמצעים היו לא רחוקים מהם כדי שישאר באמצע מקום להכניס בו הארון ואת בדיו, ולר' יוסי שהבאתי למעלה [כו ה] נתלה הפרוכת בצד מזרח העמודים, ולכן נתלה בצד מערב העמודים:

לג וְנָתַתָּה אֶת־הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן יָת פָּרֻכְתָּא תְּחוֹת פּוּרְפַיָא וְתָעֵיל תַּמָן מִגָּו לְפָרֻכְתָּא יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵשׁ פָּרֻכְתָּא לְכוֹן בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:
רַשְׁבַּ״ם ונתת את הפרכת: תחת הקרסים של זהב, שהם לסוף עשרים אמה של יריעות הפרוסות בתחילת המשכן, כי המשכן ארכו שלשים והקרסים באמצע של ארבעים אמה של עשר יריעות, נמצא מן הפרכת עד פתח מזרח עשרים של היכל וממנו לצד מערב עשר אמות של בית קדשי הקדשים:
אִבְּן עֶזְרָא ומלת והבדילה הפרוכת. זרה בעבור היותה מלרע. וכן והכית בצור:
רַמְבַּ״ן והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות לא יצונו עתה שיעשה כסדר הזה שיתן הפרוכת תחת הקרסים ואחרי כן יביא שמה אל מבית לפרוכת את הארון, כי אין עתה הצואה בהקמת המשכן אלא. בעשייתו, וכן (שמות כ״ו:ל״ד) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, אין פירושו שיתן הכפורת על ארון העדות כשהארון שם בקדש הקדשים, אבל הענין שיצוה אותו הכתוב שישים הפרכת תחת הקרסים כדי שיהא הארון שמה מבית לפרכת ותבדיל הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכן אמר ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים להודיע שהכפרת עם כרוביו על הארון יהיו כלם שם בקדש הקדשים הנזכר שהוא מבית לפרכת אבל כשמגיע לצוות הקמתו אמר ושמת שם את ארון העדות (שמות מ׳:ג׳), ואחרי כן וסכות על הארון את הפרכת, וכן במעשה (להלן מ כ כא) ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן, ואחרי כן וישם את פרוכת המסך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. היה לפנים מן הפרוכת הארון והכפרת עם כרוביו מונח על אבן שתיה במערבו של קדש הקדשים, ולפני הארון צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיו ופרחיו ובגדיו של כהן גדול. והיה מחוץ לפרוכת השלחן והמנורה ומזבח הקטורת והשלחן בצפון והמנורה בדרום ומזבח מכוון ביניהם משוך קמעא לצד חוץ.
אוֹר הַחַיִּים ונתתה את הפרוכת וגו' והבאת שמה. מכאן משמע כי יקדים לתלות הפרוכת במקומו ואחר כך יביא הארון לפנים מהפרוכת, ובפרשת פקודי (לקמן מ' ג') אמר ה' אליו ושמת שם את ארון העדות וסכות על הארון את הפרוכת משמע כי יקדים הארון וכן עשה משה שהקדים הארון תחילה כמבואר שם. (פסוק כ') ונראה כי מה שהקדים נתינת הפרוכת להבאת הארון אינו אלא שרצה לגמור מעשה הפרוכת אבל סדר את מי יקדים הנה הובא בפרשת פקודי, או לצד כי סדר ההקמה אין זה מקומו אלא בפרשת פקודי ולא הוזכר כאן הבאת הארון אלא לומר מה משמש הפרוכת ומה מעשיו שהוא להבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים שהוא מקומו של הארון, לזה לא דקדק לומר מי קודם ותדרשנו במקומו:
מַלְבִּי״ם ונתתה את הפרכת תחת הקרסים. שהיה בסוף עשרים מן פתח המשכן, ופירש"י שנתן את הפרוכת ארכה [שהוא השתי] עשר אמות לרוחב שמשכן ורחבה [שהוא הערב] עשר אמות בגבהן של קרשים, וי"ל שכן היו הכרובים עשוים בארך שפרוכת. והבאת, הנה בעשיה אמר בפ' פקודי (סימן ע') ששה העדות בארון ונתן עליו את הכפורת ואח"כ הביא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך, מפני שכן אמר לו בצווי (שש ג') ושמת שם את ארון העדות וסכות על הארון את הפרוכת, ומשמע שיתן העדות והכפורת טרם יכניסנו, ולפ"ז צ"ל שמה שהקדים ונתת את הפרוכת בא להשלים מעשה הפרוכת וצרכו, ויפרש שמה שתתלה הפרוכת הוא לתכלית שתבדיל בין הקדש ובין קה"ק, ובמה יהיה שם קדש קדשים שזה יהיה ע"י שתתן שם את הכפורת ששם יועד לו לדבר עמו. לכן צריך פרוכת ופרגוד שיהיה מקום מיוחד לדברות:

לד וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא בְּקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:

לה וְשַׂמְתָּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל־צֶלַע צָפוֹן׃

רַשִׁ״י ושמת את השלחן. שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, מָשׁוּךְ מִן הַכֹּתֶל הַצְּפוֹנִי שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמְנוֹרָה בַדָּרוֹם, מְשׁוּכָה מִן הַכֹּתֶל הַדְּרוֹמִי שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב נָתוּן כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁבֵּין שֻׁלְחָן לַמְּנוֹרָה מָשׁוּךְ קִמְעָא כְּלַפֵּי הַמִּזְרָח, וְכֻלָּם נְתוּנִים מִן חֲצִי הַמִּשְׁכָּן וְלִפְנִים; כֵּיצַד? אֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן מִן הַפֶּתַח לַפָּרֹכֶת עֶשְׂרִים אַמָּה, הַמִּזְבֵּחַ וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה מְשׁוּכִים מִן הַפֶּתַח לְצַד מַעֲרָב עֶשֶׂר אַמּוֹת (יומא ל"ג):
אוּנְקְלוֹס וּתְשַׁוִי יָת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא וְיָת מְנַרְתָּא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל צִדָּא דְמַשְּׁכְּנָא דָרוֹמָא וּפָתוֹרָא תִתֵּן עַל סְטַר צִפּוּנָא:
סְפוֹרְנוֹ ושמת את השלחן מחוץ לפרכת. אחר שסדר את הכסא בפנים סדר לפניו חוץ לפרוכת שלחן ומנורה הבאים לכבוד יושב הכסא, וסדר את המנורה בימין, והשולחן בשמאל, כאמרו אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד:
מַלְבִּי״ם ושמת את השלחן, יצוה שני דברים. א) שיקדים שימת השלחן קודם לשימת המנורה וכמ"ש בפרשת פקודי בצוואה [פסוק ד"] ובעשיה [פסוק כ"ב כ"ד] שהקדים את השלחן אל המנורה, עוד צוה שהמנורה תהיה תימנה והשלחן על צלע צפון, כי צד צפון מתעורר תתלה כמ"ש (שיר השירים ד׳:ט״ז) עורי צפון ובואי תימן, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ולכן לא אמר בקיצור ושמת את השלחן וכו' על צלע צפון ואת המנורה וכו' על צלע תימנה, ואמרו ביומא (דף ל"ג ע"ב) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרוש משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, וכ"ה בברייתא דמדות ודמלאכת המשכן, ושם אמר שמן השלחן והמנורה לפרוכת היה חמש אמות, עוד אמר שמן המנורה לשלחן היה חמש אמות [ר"ל עם המנורה והשלחן]. ואמר ביומא שם מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קמעא, ובירושלמי [פ"ו דשקליס] מזבח הזהב היה נתון בתוך הבית וחולק את הבית מתוכה ולפנים משוך קמעא כלפי צפון, ומשמע שחולק על ש"ס שלנו בתרתי, שלהבבלי היה באמצע ההיכל ולהירושלמי היה משוך כלפי צפון וכן לש"ס שלנו משוך קמעא ולהירושלמי נמשך שתי אמות וטפח, וי"ל דברייתא דירושלמי כר' יוסי ביומא (דף נ"א ע"ב) דפתתא בצפון קאי, וכיון שדייק בצווי מזבח הזהב ונחתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, צריך שיהיה מכוון נגד הארון שעמד באמצע, וצריך שלא יפסיק דבר בינו לפרוכת לכן עמד בין שלחן למנורה, וכן צריך שיתקרב נגד הפתח, שזה נשמע מדיוק הכפל לפני הפרוכת וכו' לפני הכפורת וכו' לכן משך קמעא לצד צפון לקרבו נגד הפתח, וש"ס שלנו כרבנן ביומא שהיו שתי פרוכות אחת פרופה מן הצפון ואחת מן הדרום, ולא היה פתח מכוון, לכן אמר שעמד באמצע, אבל מ"ש בש"ס משוך קמעא הוא לאו דוקא, שכן בברייתא דמדות שמזבח הזהב היה נתון בסוף עשר אמות חולק את הבית עשר אמות למזרח ועשר למערב חמשה לצפון וחמשה לדרום, ופי' עשר למערב עם המזבח, וכן אמר שם דחמש אמות מן השלחן למזבח [פי' עם מדת השלחן והמזבח], וכן הוא בברייתא דמלה"מ, והוסיף שמן מזבח הזהב עד קרשים שבמזרח עשר אמות, ושהיה חולק את הבית לשני חלקים, לפ"ז היה רחוק מן השלחן שתי אמות וטפח, וכן בבית שלמה שהיה עשרה שלחנות ועמדו בשתי שורות מזרח ומערב רחוקים מן הפרוכת חמש אמות ושלחן של משה שתי אמות סך הכל י"ז אמות, וכשתוציא מדת המזבח ה' טפחים נשאר שתי אמות וטפח, וז"ש בברייתא דמלה"מ [פ"ד] כשם שהיו מונחים באהל מועד כך היו מונחים בבית עולמים:

לו וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם׃

רַשִׁ״י ועשית מסך. וִילוֹן, הוּא מָסָךְ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, כְּמוֹ שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א'), לְשׁוֹן מָגֵן: מעשה רקם. הַצּוּרוֹת עֲשׂוּיוֹת בּוֹ מַעֲשֵׂה מַחַט, כְּפַרְצוּף שֶׁל עֵבֶר זֶה כָּךְ פַּרְצוּף שֶׁל עֵבֶר זֶה: רקם. שֵׁם הָאָמָּן וְלֹא שֵׁם הָאָמָּנוּת, וְתַרְגּוּמוֹ עוֹבַד צַיָּר וְלֹא עוֹבַד צִיּוּר. מִדַּת הַמָּסָךְ כְּמִדַּת הַפָּרֹכֶת – עֶשֶׂר אַמּוֹת עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר:
רַשְׁבַּ״ם מסך לפתח האהל: שאין שם יריעה לבד חצי היריעה הכפולה למעלה: מסך: כמו מסיך, וכן מגן מגין, לפי' אפילו כשהן דבוקין אינן נחטפין בראשיתם לפי שהן לשון פועל כדכתיב מסך פתח אהל מועד, מגין של פתח, וכן מגן שאול בלי משוח בשמן, אבל דבר בקר שהוא שם דבר כשהוא דבוק נקוד בחטף בקר זבח השלמים, דבר השמיטה:
אִבְּן עֶזְרָא ועשית. מעשה רוקם. פחות ממעשה חושב. והעמודים מצופים זהב גם וויהם זהב בעבור כבוד המקום. והאדנים לעמודים נחשת כי הוא אמצעי:
מַלְבִּי״ם ועשית מסך, וילון כנגד הפתח, שפרוכת הוא פרגוד הניתן לפני חדרי מלך להבדיל בינו לבין העם ונופל על קה"ק ששם הכבוד, ומסך מלשון סכך נופל על כל וילון המכסה את הפתח, ומדת המסך המדת הפרוכת עשר על עשר:

לז וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת׃

אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמוּדֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא סַמְכֵי נְחָשָׁא:
מַלְבִּי״ם ועשית למסך חמשה עמודי שטים, עובי כל עמוד אמה על אמה כמ"ש בילקוט (רמז תכ"ב) ושנים החיצונים היו עומדים במקצוע בשוה להקרשים, כמו שמבואר מדברי התוס' בזבחים (דף ס') שלא היו גפופים לפתח א"מ שהיה פרוץ במלואו, ומקום הווים תלוי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן שהבאתי למעלה (פסוק ו') שלרבנן היו הווים בפנים לצד המערב והמסך היה מבפנים, ולר"י שסובר שארך המשכן ל"א אמה היו הווים קבועים מבחוץ והפרוכת תלוי בחוץ ואמה של עובי העמודים נחשב אל המשכן, ולמ"ד שהיו הווים בפנים, צ"ל שהווין של עמודי המקצוע היו קבועים בזוית העמוד הפונה לצד חלל שבין העמודים, כי בצד מערב היו דבוקים אל הקרשים וא"א לקבוע שם ווין, ובל"ז צ"ל שתלו המסך בזוית העמוד, אחר שלא היה רחבו רק עשר בצמצום, ואם היה רוחב שחלל שבין עמוד לעמוד שוה היו רחוקים זה מזה אמה ושלש רבעים ולא היה אפשר להכניס לשם את הארון ובדיו, וכפ"ז נראה שלא היו שוים רק חלל אחד היה רחב יותר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.