טור, אבן העזר קסו

סָעִיף א

א מצות יבום וחליצה כך היא שתלך היבמה אחר היבם למקום שהוא שם אפילו מבית דין הגדול לקטן ממנו בסוף פרק זה בורר (סנהדרין ד' לא:) היבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רבי אמי אפי' מטברי' לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ומשמע לרבי' דאפי' מטבריא לצפורי היינו לומר דאפי' מטבריא שהיו שם כמה בתי דינים חשובים לצפורי שלא היו הבתי דינים שבה חשובים כמו אותם שבטבריא אפילו הכי היבמה הולכת שם וכן פירש בנמוקי יוסף והרמב"ם בפ"ב סתם דבריו וכתב היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם ויש בכלל דבריו דברי רבינו: וכתוב בנמוקי יוסף כתבו בשם הרא"ה דדוקא שמקום דירתו בצפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא במקום דירתו ובירושלמי נמי משמע הכי וכדכתיבנא בפרק החולץ עכ"ל : טור סָעִיף א

ב ומ"ש ובאה לדיינים והם קוראים לו והם נותנים עצה ההוגנת לשניה' אם הוא עצה לייבם שייבם ואם הוא עצה לחלוץ כגון שהוא זקן והיא ילדה וכו' משנה בסוף פרק מצות חליצה (יבמות דף קו:) ואיתא נמי בריש ההיא פירקא (דף קא:): טור סָעִיף א

ג בא לייבם א"צ לקדש שמן השמים הקנוה לו אלא בא עליה מבואר פרק ר"ג (יבמות ד' נב.): טור סָעִיף א

ד ומ"ש וכתובתה על נכסי בעלה הראשון משנה בפרק החולץ (יבמות ד' לח.) ומפרש בגמרא (דף לט.) מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ופי' רש"י אשה הקנו לו ליבם מן השמים ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרם בכל עת שירצה: טור סָעִיף א

ה ומ"ש ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם שם בגמרא ויהיב טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: טור סָעִיף א

ו ומ"ש וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה קידושין גמורים בפני עדים ובשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר ברייתא וגמרא בפרק ר"ג (יבמות דף נב.) ומתבאר שם בגמרא שהמאמר ג"כ איפשר בשטר כדין קידושי אשה וכתבו ה"ה בפ"א: טור סָעִיף א

ז ומ"ש ואין עושין בה מאמר אלא מדעתה וכו' בפרק האיש מקדש (קידושין ד' מד.) תניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה וידוע שהלכה כחכמים והכי תניא בפרק כיצד (ד' יט:) כרבנן ודלא כרבי וכתב הריב"ש בתשובה סי' א' שיכול לעשות בה מאמר ע"י שליח דומיא דקידושי אשה. ובסימן קס"ב כתב שאם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לקדשה אחר הבעילה אלא שמכין אותו מכת מרדות משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכתב עוד שם על יבם שעשה מאמר ביבמתו ובלשון הקידושין אמר לה הרי את מקודשת לי בקידושי אחי ובטבעת זו נהי שאם לא נתן לה טבעת אלא שקידשה בקידושי אחיו לבד לא עשה כלום ואפילו היה בעין הדבר שקידשה אחיו בו מ"מ כיון שקידשה גם בטבעת הרי אלו קידושין דדעתה אטבעת דומיא דמלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה: טור סָעִיף א

ח ומ"ש וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ברייתא שם ופירש"י מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה: טור סָעִיף א

ט ומ"ש וכותב לה כתובה כדין כל נושא אלמנה דעלמא בפרק ר"ג (יבמות ד' נב.) תניא שטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אנא פלוני בר פלוני קבילת ית פלוני' יבמתי עלי לזון ולפרנסה כראוי וכו': טור סָעִיף א

י ומ"ש ואם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות וכו' בפרק ר"ג (שם): טור סָעִיף א

יא ומ"ש ואם נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת ברייתא בפ"ב דיבמות (ד' כד.) יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן לנחלה אף שם האמור כאן לנחלה: טור סָעִיף א

יב מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר הכונס את יבמתו מצוה רבה היא ומברך אקב"ו על בעילת יבמה וכו': טור סָעִיף א

יג טופס כתובת יבמין ביום פלוני כך וכד וכו' זה הטופס שכתב רבינו יש בו תוספת דברים והטופס המכוון כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל סוף פרק מצות חליצה והרמב"ם בפ"ד מה' יבום: טור סָעִיף א

יד ומ"ש וצריך לשרטט אותה בשביל הפסוקים שכותבין בתוכה הכי אמרינן בסוף פ' מצות חליצה (יבמות דף קו:) וכתבו הרמב"ם בפ"ד: טור סָעִיף א

טו והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד וכו' ברפ"ו דיבמות (דף נג:) תנן הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס קנה ולא חלק בין ביאה לביאה ופירש"י שוגג. כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: מזיד. לשם זנות ולא לשם מצוה: קנה. וזכה בנחלה ומוציאה בגט אם בא להוציא ובגמרא תני רבי חייא שניהם שוגגים שניהם מזידים שניהם אנוסים אנוס דמתני' ה"ד אילימא דאנסוהו עכו"ם ובא עליה והא אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת אלא בישן והא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו אלא בנתקע והא אמר רבא נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה אלא שנתכוין באשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. שניהן אנוסים דבי רבי חייא היכי דמי כגון שנתכוין לאשתו ותקפוהו עכו"ם ודבקום זה בזה ובא עליה תניא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבא עליה עד דמכוין לשם ביאה והא תניא בין ער בין ישן בין ערה בין ישנה הב"ע במתנמנם מתנמנם ה"ד אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי אדכרו ליה מדכר אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה הטיח ביבמתו קנה דהא קמכוין לשם ביאה בעולם: טור סָעִיף א

טז ודע שהנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי באבר מת לא קנה ודין זה כתבו התוספות והרא"ש שם אהא דאקשינן והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת יש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עכו"ם על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד [המשמש] מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות א"נ אפילו למ"ד [חייב] בעינן ביאת יבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה ושלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך ע"כ: טור סָעִיף א

יז ומ"ש דשכיר שאינו מכיר כלום לא קנה כ"כ הרמב"ם בפ"ב וכתב ה"ה השוה רבינו שכור לנפל מן הגג ונתקע וישן והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפ"ד מה"א כתב דאין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה עכ"ל: טור סָעִיף א

יח והא דביאת שוגג קונה ביבמתו בכל דרך דוקא כשנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאה שוגג אלא לירש בנכסי אחיו וכו' שם בגמרא אהא דתנן אחד המערה ואחד הגומר קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום מן הנישואין ד"ה אכלה דהא הות אכלה מעיקרא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקומי במקום בעל לאלומי מבעל לא ואיכא דאמרי מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא הות אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לכל מילי לא ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרב אליבא דלישנא בתרא וכתבו התוספות והרא"ש לענין תרומה לאו דוקא דה"ה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ובביאת שוגג פליגי דוקא אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקני נמי בעלמא אבל בשוגג דרבי רחמנא דוקא הכא פליגי ואע"ג דקבעו מחלוקתם על אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים בה קנה וקאי נמי אשוגג ומזיד ובירושלמי משמע דפליגי בהעראה עכ"ל ומשמע לרבינו ממה שכתבו דבהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר דאף מן האירוסין קנה לכל ומכל מקום יש לתמוה עליו דכיון שכתבו בירושלמי משמע דפליגי בהעראה מידי ספיקא מיהא לא נפקא ולא ה"ל לפסוק סתם דקונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין והרמב"ם לא הזכיר דבר מזה בהלכות יבום משמע דסבירא ליה דלענין תרומה דוקא הוא דאיפליגו אבל לשאר דברים אפילו מן האירוסין קנה: טור סָעִיף א

סָעִיף א

א מצות יבום וחליצה כך היא שתלך היבמה אחר היבם וכו' בס"פ זה בורר אפי' מטבריה לצפורי משמע מלשון אפי' דאתא לאשמועי' אפילו מב"ד הגדול לב"ד הקטן דבשאר משפטים כתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל ביבמה צריכא היא לילך אחריו אפי' מב"ד הגדול לב"ד קטן ומיהו דוקא בדאיכא ב"ד בעירו וכדהוה בצפורי וכדכתיב וקראו לו זקני עירו אבל אם אין לשם ב"ד אין היבמה חייבת להביא ב"ד עמה לעירו אלא חייב הוא לילך אחריה לפני ב"ד שבעירה ואי ליכא ב"ד לא בעירו ולא בעירה אזי חייבים שניהם לילך לפני ב"ד הסמוך לעירו: טור סָעִיף א

ב בא לייבם ד"ת וכו' עד על נכסי היבם כלומר כל זה דין תורה וא"צ לכתוב לה כתובה אבל חכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה וכו' ואינו קונה קנין גמור לפוטרה שוב בגט בלחוד אלא צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ועוד תקנו שכותב לה כתובה כדין כל הנושא אלמנה דעלמא פירוש מלבד כתובתה מאתים כשהיתה בתולה שיש לה מבעלה הראשון ועל נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם דתקינו לה מנה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כלומר דיש לה כך מתנאי ב"ד אבל בתר דתיקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה תקנו ג"כ שיהא כותב לה כתובה מנה לשעבד לה נכסיו כדין כל הנושא אלמנה דעלמא דאע"פ דאם היו לראשון נכסים כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואין נכסים של יבם משועבדים ויכול למוכרם בכל עת שירצה אבל עכשיו שכותב לה כתובה אין רשאי למוכרם וכן אפי' לא קידשה אלא בא עליה דקונה ק"ג לפוטרה בגט בלחוד תקנו חכמים שכותב לה כתובה מנה כדי שישתעבדו נכסיו ולא יכול למוכרם וע"ל ריש סי' קס"ח: כתב הרב המחבר נראה דלשון בעל העיטור הוא שאמר על הרב שהיה מחבר ספר אחד וכתב בחיבורו לברך ברכה בשעה שנכנס לייבמה דיברך אקב"ו על בעילת יבמה דאע"ג דאיכא פלוגתא גבי בעילת מצוה דהיינו כשנושא אשה בין בתולה בין אלמנה דבביאה ראשונה שהיא נקראת בעילת מצוה לפי שכנסה בחופה וקידושין לבא עליה דאיכא למ"ד דיברך אקב"ו על כניסת אשה בחופה ובקידושין בשעת בעילת מצוה ואיכא למ"ד דא"צ לברך דנפטר בז' ברכות שמברכין בחופה אבל ביבמה ד"ה דצריך לברך דאין ז' ברכות שבחופה שייך כלל ליבמה ואיכא למ"ד דעל כניסת יבמה כשקידש יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתא דהא בריך ברכת אירוסין כשעשה בה מאמר דכך היתה תקנת חכמים שיקדש יבמתו וינהג עמה מנהג שאר נשים שנישאו לאנשים בחופה ובקידושין דמברכין ברכת אירוסין וז' ברכות ותו לא צריך לברך עוד על כניסת יבמה כשעושה בה מאמר ואי משום דמוסיף וכו' ולפי דכתב המחבר דמברך על בעילת יבמה דמשמעו להבא אלמא דסבירא ליה שיברך עובר לעשייתו לכך כתב בה"ע ואנן כתבינן דכל מצוה התלויה באחר כגון הכא דתלויה ביבמה דאיכא לחיש שמא לאחר הברכה תהא מסרבת והויא ברכה לבטלה לפיכך אינו מברך אלא לאחר בעילה ומברך אקב"ו לבעול יבמה: טור סָעִיף א

א כ' בהגהות אלפסי פ' מצות חליצה דתמ"א ע"א דאם היבם דר בין העכו"ם או בין הדיוטות שאינן יודעין סדר חליצה אין לדיינים לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום הוועד ויפטור יבמתו עכ"ל:

סָעִיף א

ב וכן כתב בהגהות מרדכי דיבמות דף תס"ג ע"ג וז"ל ויקדשנה בכסף ויכנוס עמה לחופה על כוונת להקים לאחיו שם עכ"ל. טור סָעִיף א

ג ובהגהות פרק ב"ש דף תמ"ה ע"ב דבעינן עדים לזו כמו גבי קידושין אבל בלא עדים אינו קונה קנין גמור וצריכה גט וחליצה טור סָעִיף א

ד כתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ו ע"א דהעדאה קונה ביבמה אע"ג שנתכוין לגמר ביאה וע"ש:

סָעִיף א

א אחר היבם למקום שהוא שם דכתיב וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה וכתב נ"י (ס"פ זה בורר) ודוקא למקום דירתו היא מחוייבת לילך אחריו אבל אם הלך לעיר אחרת אין כופין היבמה לילך אחריו (אלא כופין אותו לילך אחריה כ"פ): טור סָעִיף א

ב אם הוא עצה לייבם כו' תיבת לייבם רצה לומר שייבם אותה: (על נכסי בעלה הראשון פירוש מאחר שמן השמים שע"כ הקנוה לו לא שיעבד נכסיו לכתובה יכול למוכרם בכל עת שירצה כ"פ): טור סָעִיף א

ג כתובתה על נכסי יבם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומכל מקום אינו נותן לה מנכסיו אלא מנה מה שאין כן כשכתובתה על נכסי בעלה הראשון דנוטלת מאתים דאז היתה בתולה בשעת נישואי בעלה וכמו שכתב רבינו בריש סי' קס"ח. טור סָעִיף א

ד ובשוה פרוטה וכן יכול לעשות בה מאמר בשטר כדין קידושי אשה גמרא וה"ה על ידי שליח ריב"ש. טור סָעִיף א

ה ואינו קונה קנין גמור רצה לומר לפוטרה גט (דמדאורייתא אין לה קנין אחר אלא ביאה שנאמר יבמה יבא עליה כ"פ). כדלקמן בסימן ק"ע: טור סָעִיף א

ו וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין שעדיין היא ברשות אביה כל זמן שלא השיאה: טור סָעִיף א

ז אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה הואיל שאיפשר לעשות המאמר בהכשר דהיינו על ידי אביה אינו יכול לעשות בה בענין אחר לאפוקי אם נתאלמנה מן הנישואין שאין לאביה עוד רשות בה איפשר שיכול לעשות בה מאמר ע"י אחיה ואמה: טור סָעִיף א

ח אלא מדעת אביה וכותב לה כתובה כו' איפשר משום דסבירא ליה דלארוסה אין לה כתובה וצריך לכתוב לה הוא כשנשאה וע"ל סימן נ"ה. (ומכין אותו מכת מרדות משום הפריצות שעשה כדין מקדש כו' כמ"ש בסימן כ"ו כ"פ): טור סָעִיף א

ט אין צריך לקרותו ע"ש אחיו ברייתא היא בפ"ב דיבמות ד' כ"ד יקום ע"ש אחיו לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום ע"ש אחיו ונאמר להלן ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן לנחלה אף שם האמור כאן לנחלה וה"פ דקרא ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה הבכור. אשר תלד אותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאיילונית. יקום היבם ע"ש אחיו לנפול אותו ולא יחלקו אחיו עמו כלל גמרא ורש"י שם: טור סָעִיף א

י גבי בעילת מצוה דלאו דיבמה י"מ דר"ל הברכה שכתב רבינו לעיל בסימן ס"ג ול"נ דאותה ברכה אברכת בתולים קאי וכאן מיירי אפילו באלמנה דומיא דיבמה ועוד דאותה ברכה אינה אלא ברכת שבח וברכה דמיירי בה כאן היא נתקנה על קיום המצוה שצוה לנו: טור סָעִיף א

יא דלא צריכה לברוכי ואברכה קאי דא"צ לברך: טור סָעִיף א

יב ואנא כתיבנא דכל מצוה התלויה באחר כו' נ"ל דלענין בפני עצמו ואינו ענין למ"ש לפני זה: הא ליתא למצוה אלא בביאה. דבלאו מצוה התלוים באחר הוא אלא משום דבעינן עובר לעשייתן דהיינו מיד סמוך לפני מצות עשייתן ועיין דרישה: טור סָעִיף א

יג טופס כתובת יבמין ז"ל ב"י זה הטופס שכתב רבינו יש בו תוספת דברים והטופס המכוון כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל ס"פ מצות חליצה והרמב"ם בפ"ד מהלכות יבום: טור סָעִיף א

יד כסף עשרים וחמשה (דהוי מאתן כ"פ) זוזי ר"ל כ"ה דינרי צורי ועד"ר: טור סָעִיף א

טו והיה הבכור אשר תלד יקום כו' עיין מ"ש פירוש דקרא לעיל בסמוך דהאי והיה הבכור לאו אבן הנולד קאי אלא איבם. ואשר תלד איבמה שתהא ראויה לילד. ויקום ע"ש אחיו אנחלה קאי ומ"ש כדי לאוקמי שמיה בישראל כדכתיב והיה הבכור וגומר פירושו ע"ד שפירש רש"י במגילת רות על מ"ש שם וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו דפירוש מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה אומרים זאת היא אשת מחלון ושמו נזכר עליה עכ"ל ואם כן גם זה נפרש במאי דכתיב יקום ע"ש אחיו המת. וגם על דרך זה נראה לפרש דעת בעל הנוסח במ"ש ברישא ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא איתתא כו' דר"ל דיבום אשתו זו תעמוד לו שיזכה שמו על ידה בנחלתו וגם הרי"ף והרא"ש כתבו להאי קרא בטופס יבום כתובה שלהם ס"פ מצות חליצה ע"ש: (וצריך לשרטט כמ"ש בי"ד סימן רפ"ד כ"פ): טור סָעִיף א

טז בין בשוגג בין במזיד ז"ל רש"י ר"פ הבע"י שוגג כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת. מזיד לשם זנות ולא לשם מצוה ועד"ר: (בין כדרכה כו' שנא' יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה: כגון שהוא ישן דוקא ישן ממש אבל נים ולא נים תיר ולא תיר קונה גמרא כ"פ): טור סָעִיף א

יז או שכור שאינו מכיר כלום היינו שהגיע לשכרותו של לוט המ"מ: טור סָעִיף א

יח אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה כו' דכי רבייה רחמנא (מקרא דיבמה יבא עליה כ"פ) ביאת שוגג כמזיד דוקא לאוקמי במקום הבעל אבל לא לאלומי מבעלה: טור סָעִיף א

יט (אבל בהעראה כו' דמהני אפילו בעלמא בשאר ביאות וע"ל סימן כ' כ"פ): טור סָעִיף א

סָעִיף א

א וכותב לה כתובה כדין כל הנושא אלמנה דעלמא וכו' וכותב לה כתובה כו' קשה דברי רבינו אין להם סדר איך תלוי דין זה שכותב לה כתובה בדין שלפני זה וע"ק למה ליה לחזור ולכתוב וכותב לה כתובה וע"ק דהכא משמע שכותב לה כתובה רק כאלמנה ותו לא ובודאי איירי שיש נכסים עדיין מבעלה הראשון ובסימן קס"ח משמע דוקא כשאין נכסים מבעלה הראשון יש לה כתיבה מנה מהיבם אבל כל זמן שיש עדיין נכסים מבעלה הראשון יש לה כתובה שכתב לה בעלה אם היתה בתולה כמו לבתולה ואם היתה אלמנה כמו לאלמנה והכא משמע דעכ"פ אין לה רק כמו לאלמנה דעלמא ונ"ל דסבירא ליה לרבי' דמן הדין כמו שאין צריך נמי קידושין אחרים כך אין צריך (כאן חסרון מהעתקת גוף כתבי אמ"ו ז"ל שנשרף ונאבד אבל נראה במ"ש בפרישה מתורץ הכל כ"פ): טור סָעִיף א

ב מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר ר"ל מכאן ואילך הוא מדברי ב"ה וזה לשונו כתב הרב המחבר ר"ל הבע"ה אמר שכ"כ הרב המחבר רצה לומר שמצא דברים הללו בספר אחד מן המחברים וכעין זה כתב נמי בי"ד סימן ס"ה בשם ב"ה וז"ל שם סדר הניקור מבעל העיטור שהעתיק הרב מאחד מן המחברים מזה משמע שבע"ה כתב כל דבריו בשם המחברים זה שמסיק וכתב כאן ז"ל אנא כתיבנא דכל מצוה כו' דמשמע דמ"ש לפני זה בשם המחבר כתבו ומיהו זה דוחק גדול דלשון כתב הרב המחבר לא משמע הכי: טור סָעִיף א

ג ואנא כתיבא דכל מצוה התלויה באחר כו' לעיל סימן ל"ד מ"ו עכ"ל ואף על גב דזהו לשון בע"ה ועוד שלעיל בסימן ל"ד לא כ"כ בהדיא מכל מקום רימז מ"ו בזה שגם רבי' הזכיר טעם זה בתוך דבריו בסימן ל"ד וזה במ"ש שם וי"א שצריך לברך אחר הקידושין דלמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה עכ"ל וזהו טעם דב"ה דכל מצוה התלויה באחר לא מברכין עובר לעשייתן דדילמא הדרי ביה. ונראה די"א שהזכיר שם בראש דברי רבינו הוא בעל העיטור ומה שכתב כאן ואנא כתיבנא כו' רצה לומר בספרו העיטור: טור סָעִיף א

ד כסף עשרים וחמשה רצה לומר כ"ה דינרי צורי והיינו כדעת הרמב"ם וסייעתו דסבירא ליה דכתובה היא מדרבנן ומשערינן להו בדינרי מדינה דכ"ה דינרי צורי עולין לר' דינרי מדינה וכמ"ש לעיל בסימן ס"ו אבל צ"ע למה סתם רבינו כאן כדעת הרמב"ם הלא לעיל בסימן ס"ו כתב דברי הרא"ש באחרונה שכתב אף שכתובה דרבנן מכל מקום תקנו לכתוב בתולה ר' דינרי צורי דהיינו נ' סלעים של צורי כו' ע"ש. ואפשר דרבינו לא דקדק בזה כאן הואיל שאין כאן מקומו של שיעור הכתובה ודבר כתב ב"י שבלא"ה נמי יש בטופס כתובה זו תוספת דברים והרי"ף והרא"ש כתבוהו בם"פ מצות חליצה הדרך המכוון (ומיהו ז"א שגם הרא"ש כ"כ בס"פ מצות חליצה כ"ה זוזי ע"ש) ורבי' העתיק נוסח מאחד מהמחברים ונמשך אחריו בכל דבריו ונראה שטופס זה הוא גם כן מדברי בעל העיטור ונמשך זה למ"ש תחלה מדברי בעל העיטור כו': טור סָעִיף א

ה בין בשוגג בין במזיד ר"פ הבע"י כתבו התוספות איכא למימר דמזיד ורצון תרי גופי נינהו דרצון היינו דמכוין למצוה ואע"ג דפשיטא הוא מ"מ קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתי אבל בפ"ק דב"ק גבי אדם מועד לעולם קשה מה בין מזיד לרצון וי"מ דה"ק בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס שאנסו לעשות כן בין שהוא ברצון עכ"ל: טור סָעִיף א

ו אף כי נפלה לו מן האירוסין וכתב ב"י וז"ל ומ"מ יש לתמוה וכו' ע"ש: טור סָעִיף א