כניסה

בְּמִדְבַּר ג

פָּרָשַׁת בְּמִדְבַּר
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי׃

רַשִׁ״י ואלה תולדת אהרן ומשה. וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְנֵי אַהֲרֹן וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ (סנהדרין י"ט): ביום דבר ה' את משה. נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלָדוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה:
אוּנְקְלוֹס וְאִלֵין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי
רַשְׁבַּ״ם ואלה תולדות אהרן ומשה: תחילה מנה תולדות ישראל ואחר כך תולדות הכהנים ואחר כך תולדות הלוים, ועתה מונה תולדות אהרן, ותולדות משה לפנינו עם הלוים דכתיב ולקהת משפחת העמרמי, זהו משה ואהרן ובניו אשר יקראו על שבט הלוי, כי לא היו לעמרם בנים רק משה ואהרן, ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי: ביום דבר ה' את משה בהר סיני: שזהו קודם שהוקם המשכן אז היו ארבעה, אבל בשנה השנייה שהוקם המשכן במדבר סיני לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר כמו שפירשתי למעלה בתחילת פרשה, שכל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני:
אִבְּן עֶזְרָא ואלה תולדות אהרן ומשה. הטעם שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים כאשר דבר ה' עם משה בהר סיני בעלותו להתכפר על מעשה העגל אז נבחר שבט לוי ואמר השם למשה הקרב את מטה לוי גם פרשת ואני הנה לקחתי וכאשר הוקם המשכן אמר השם פקוד את בני לוי והשכינה במשכן על כן כתב במדבר סיני והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני רק חסרו שני בני אהרן על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כפר נפשם כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים ויש אומרים כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן רק ידע פקודיהם בדרך נבואה והכתוב יכחישם והוא כי תשא:
רַמְבַּ״ן ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י (רש"י על במדבר ג׳:א׳) ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם תולדות אהרן ומשה לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (במדבר ג׳:כ״ז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג יג יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש ואלה שמות בני משה כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה לפי שלמדם תורה, כי תלמידיו של אדם הן הן תולדותיו העקריות, והיו תולדות אהרן בהולדה ותולדות משה בלמוד התורה, ולזה הזכיר הר סיני שבו נתנה תורה, ואמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני. וכן דרשו רז"ל כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ואחרי כן הזכיר ואלה שמות בני אהרן לבאר שהיו בנים לאהרן לבדו, ולזה הזכיר ארבעתם בשמותם. ואחרי כן הזכיר שלישית אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא וגו'. ויתכן לפרש על דרך הפשט כי הוצרך זה ללמדך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שנאמר (תהלים נ) וסביביו נשערה מאד, ועל כן הוסיף הכהנים המשוחים ולומר כי אפילו אנשים גדולים כאלו הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן לא נשא פניהם כשחטאו לפניו אבל הענישם מיד בעונש מיתה, וזהו שכתוב (דברים כח) אשר לא ישא פנים לזקן וכתיב (איוב לד) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם. ויתכן עוד שיהיה בכתוב סוד, כי בני אהרן יחזור לנדב ואביהוא בלבד שכבר מתו, והוא שהזכיר וימת נדב ואביהוא לפני ה', ואמר הכהנים המשוחים ומפני שארבעתם היו משוחים לכך הוצרך לפרש אשר מלא ידם לכהן קרי ביה לכ{הן, כלומר אותם אשר מלא ידם לכהן אחר, והוא פינחס בן אלעזר, והוא שכתוב (שמות ו) ותלד לו את פינחס אלה וגו', וזהו שהזכירה תורה מיתת נדב ואביהוא בפרשת פינחס, וזהו שכתוב בתחלת פרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן, כי כל התורה כולה רמזים והערות, ועל כן הזכיר בכאן שלשה פעמים אלה לרמוז על שלש הויות, הראשונה הויה שכלית כלפי משה, והשניה גופנית כלפי אהרן, והשלישית הויה מחודשת כפי מדותיו של הקב"ה. ומפני ששתי הויות היו בזמן אחד לכך הזכיר בהן ואלה בקשור וא"ו, מה שאין כן בהויה מחודשת שבה הזכיר אלה בלא וא"ו. והואיל והזכירם פירש מיתתם וחטאם שמתו בו.
סְפוֹרְנוֹ ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה. בעת שהבדיל את שבט הלוי קצתם לשאת וקצתם לשרתו ולברך בשמו. בכללם היו אז נדב ואביהוא:
כְּלִי יָקָר ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. פירש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה' אתו בהר סיני וקשה דא"כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ"ל לפי שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו' כמו שפירש"י פר' עקב (דברים ט.כ) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב' בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה' את משה בהר סיני. לך רד וגו' ואח"כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ"ש אח"כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר. ומ"ש ובנים לא היו להם, ואיתא למ"ד שמתו בעון שלא היו להם בנים כבר פרשנו פר' שמיני (שמיני י.יא) שבע"ז כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור"ל לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ב' ולפעמים עד דור ג' או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב"ה ממתין עוד דור א' או ב' אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם.
אוֹר הַחַיִּים תולדות אהרן ומשה וגו'. ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר פ"ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה:
מַלְבִּי״ם ואלה תולדות אהרן ומשה אחר שמנה את ישראל לבד ורצה למנות את שבט לוי לבד, בא להזכיר את הכהנים לבד, שהם לא היו לא במנין ישראל ולא במנין בני לוי, ואהרן ומשה שניהם היו כהנים כמ"ש משה ואהרן בכהניו וכמ"ש בזבחים [דף קב], ואמר ביום אשר דבר ה' שאז חיו עדיין נדב ואביהוא, ועז"א ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא כי אז היו ארבעה:

ב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר׃

אוּנְקְלוֹס וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר
סְפוֹרְנוֹ ואלה שמות בני אהרן. כל אחד מהם היה נחשב בשמו לא מצד מה שהוא בן אהרן בלבד:

ג אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר־מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן׃

אוּנְקְלוֹס אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא דְאִתְרַבִּיאוּ דִי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא המשחים. בשמן המשחה. שהיו כהנים גדולים: ולא הניחו בנים גדולים או קטנים על כן חסר ממספר הלוים כי הגדולים יתכן שיולידו:
סְפוֹרְנוֹ הכהנים המשוחים. ולא קרה כן לדורות כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול והטעם היה אשר מלא את ידם לכהן שהוצרכה אז המשיחה כי זולתה לא היו כהנים כלל בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי:
אוֹר הַחַיִּים אלה שמות וגו' המשוחים וגו'. חזר לומר אלה שמות פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בפעם א' אלה שמות וגו' ולגמור אומר המשוחים וגו', נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם והבן:
מַלְבִּי״ם אלה הנה התחיל אלה תולדות אהרן ומשה ולא הזכיר מבני משה, וגם לא הזכיר את פינחס בין בני אהרן, ומשיב שלא יוכל להזכיר פה שמות בני משה שלא היו כהנים, והם נזכרו לקמן במ"ש לעמרם משפחת העמרמי, שכוון על שני בני משה, כי לא היו ממשפחת העמרמי רק משה ובני אהרן והם נזכרו בין הכהנים, ונשארו למשפחה זו רק שני בני משה, וז"ש הטעם שחשב רק שמות בני אהרן מפני שהם הכהנים המשוחים ובני משה לא נמשחו ולא נתכהנו, וכמ"ש בדה"א כ"ג ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו ע"ש שבט הלוי, וגם בא לבאר בזה מדוע לא הזכיר את פינחס מפני שהם היו משוחים ופינחס לא נמשח וכ"ש לכ"ג שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ובזה בא ג"כ לתת טעם למה הוצרך לתת לאהרן את שבט הלוי לשרתו, ולמה לא נבחר מזרע אהרן רק אלעזר על עבודת בני קהת ואיתמר על עבודת בני מררי שזה מפני שלא היו מבניו קיימים רק שנים כי נו"א מתו ובנים לא היו להם למלא מקומם:

ד וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא־הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל־פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם׃

רַשִׁ״י על פני אהרן. בְּחַיָּיו:
אוּנְקְלוֹס וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא על פני. פירשתיו:
רַמְבַּ״ן על פני אהרן אביהם בחייו לשון רש"י (רש"י על במדבר ג׳:ד׳) ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר הכהנים המשוחים שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות והנכון כי על פני יחזור על הרחוק וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה וכך נאמר בדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר וטעם לפני ה' שמתו בנס שבא מאתו וכן נאמר במרגלים (במדבר י״ד:ל״ז) במגפה לפני ה':
סְפוֹרְנוֹ בהקריבם אש זרה. שזו לבדה היתה בהם: ובנים לא היו להם. שאם היו להם בנים ממלאים מקומם היו יורשים המעלה הראויה לאביהם: ויכהן אלעזר ואיתמר. נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך: על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן היתה משיחת הבנים ומיתת קצתם ושררת קצתם שלא על פיו אף על פי שהיה כהן גדול וכל זה לא יתמיד לדורות כי לא תהיה משיחה לכהן הדיוט ולא יהיה לו מינוי אלא על פי כהן גדול בחייו:

ה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ו הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ושרתו אתו. וּמַהוּ הַשֵּׁרוּת? ושמרו את משמרתו. לְפִי שֶׁשְּׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ עָלָיו שֶׁלֹּא יִקְרַב זָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" (במדבר י"ח), וְהַלְוִיִּם הַלָּלוּ מְסַיְּעִין אוֹתָם, זוֹ הִיא הַשֵּׁרוּת:
אוּנְקְלוֹס קָרֵב יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא לפני אהרן הכהן. שהוא נגיד השבט. ופירוש והעמדת הוא ושרתו וכן חי ה' אשר עמדתי לפניו:
סְפוֹרְנוֹ ושרתו אותו. כי עליו מוטלת משמרת הכל כאמרו אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם ובכן היתה עבודת הלויים שרות לכהן גדול בחלק המוטל עליו משמירת המשכן וכליו ובשמירת הכהונה שלא יקרב זר המוטלת על אהרן ובניו בלבד:
מַלְבִּי״ם הקרב את מטה לוי למעלה [א' נ"] אמר ואתה הפקד את הלוים היינו לשאת את המשכן להקימו ולפרקו שתחלה נעשה כ"ז ע"י משה לכן אמר ואתה הפקד, ופה הודיעו שיקריב אותם למדרגה יותר קרובה אל ה' בשיהיו משרתי אהרן שכולל ג"כ את השיר שהיה חלק מן העבודה:

ז וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת כָּל־הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן׃

רַשִׁ״י ושמרו את משמרתו. כָּל מִנּוּי שֶׁהָאָדָם מְמֻנֶּה עָלָיו וּמֻטָּל עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ קָרוּי מִשְׁמֶרֶת בְּכָל הַמִּקְרָא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּבִגְתָן וָתֶרֶשׁ "וַהֲלֹא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה" (מגילה י"ג), וְכֵן מִשְׁמְרוֹת כְהֻנָּה וּלְוִיָּה:
אוּנְקְלוֹס וְיִטְרוּן יָת מַטַרְתֵּהּ וְיָת מַטְרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא
אִבְּן עֶזְרָא ואת משמרת כל העדה. בקרבנות:
סְפוֹרְנוֹ משמרת כל העדה לפני אהל מועד. לעבוד את עבודת המשכן. לשרת בצרכי העבודה שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין לולא עון העגל:
מַלְבִּי״ם ושמרו את משמרתו שישמרו משמרת הראוי לאהרן כמו הכנת צרכי הקרבן כמו שחשב בד"ה שהיו ממונים על היין והסלת והשמן והחביתין וגם כולל שמירת המקדש שהכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ משמרת למשמרת, ואת משמרת כל העדה, ענינים הראוים לסנהדרין כמו לעשות גזברין ואמרכלין שסתם עדה הם הסנהדרין, וכן עניני הכנת צרכי העבודה שמוטלים על הסנהדרין שעל זה אמר לעבוד את עבודת המשכן:

ח וְשָׁמְרוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן׃

רַשִׁ״י ואת משמרת בני ישראל. שֶׁכֻּלָּן הָיוּ זְקוּקִין לְצָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַלְוִיִּם בָּאִים תַּחְתֵּיהֶם בִּשְׁלִיחוּתָם, לְפִיכָךְ לוֹקְחִים מֵהֶם הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׂכָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (במדבר י"ח):
אוּנְקְלוֹס וְיִטְרוּן יָת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא
אִבְּן עֶזְרָא ואת משמרת בני ישראל שישמרו שלא יגע ישראלי אל המשכן:
סְפוֹרְנוֹ משמרת בני ישראל. לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר שזה היה ראוי לכל ישראל:
מַלְבִּי״ם ושמרו את כל כלי א"מ כלי שיר וכלי שרת, ואת משמרת ר"ל הכנת דברים שצריכים לעבודת המשכן שמוטלים על כלל ישראל לא על הב"ד לבד:

ט וְנָתַתָּה אֶת־הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י נתונם המה לו. לְעֶזְרָה: מאת בני ישראל. כְּמוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשׂרָאֵל, כְּלוֹמַר מִשְּׁאָר כָּל הָעֵדָה נִבְדְּלוּ לְכָךְ בִּגְזֵרַת הַמָּקוֹם וְהוּא נְתָנָם לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים" וְגוֹ' (במדבר ח'):
אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנוּן לֵהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רַשְׁבַּ״ם נתונים נתונים: כפל לשון כמו נתן תתן להם אחזת נחלה, דוננט דונץ ב"ל:
אִבְּן עֶזְרָא נתונים. לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם: לאהרן ולבניו. הנמצאים ועומדים תחתיהם: מאת בני ישראל. להיותם מובדלים:
סְפוֹרְנוֹ נתונים נתונים המה לו. שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו לא זולתם: מאת בני ישראל. שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם:
מַלְבִּי״ם ונתתה את הלוים ר"ל שלא לבד שישרתו את אהרן בדור הזה שהכהנים מועטים כי גם לעתיד ישרתו את בניו, נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל שכ"ז היה מוטל על כלל ישראל ועד עתה היו בכוריכם שלוחים לכ"ז ומעתה יתנו את הלוים שלוחים לזה, ומפני שא"א להקנות דבר שלא בא לעולם ולא לדבר שלא בא לעולם לכן אמר נתונים נתונים ר"ל שכל דור יבא יתנום להיות שלוחים תחתם:

י וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת׃

רַשִׁ״י ואת אהרן ואת בניו תפקד. לְשׁוֹן פְּקִידוּת, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן מִנְיָן: ושמרו את כהנתם. קַבָּלַת דָּמִים וּזְרִיקָה וְהַקְטָרָה וַעֲבוֹדוֹת הַמְּסוּרוֹת לַכֹּהֲנִים:
אוּנְקְלוֹס וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵי וְיִטְרוּן יָת כְּהֻנַתְהוֹן וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל
רַשְׁבַּ״ם ואת אהרן ואת בניו תפקד תעשהו פקיד וממונה עליהם, כמו ויפקד שר הטבחים את יוסף:
אִבְּן עֶזְרָא ואת אהרן ואת בניו. ובכלל בניו בני בניו תפקדם לתת פקודה לכל אחד והם ישמרו את כהנתם שלא יבואו לידי פסולות: והזר הקרב. לכהן להיות עם כהנתם ישראלי או לוי יומת ופרשת ואני הנה לקחתי גם היא דבקה כי יש בתורה פרשיות דבקות בטעם ואם הם מפורשות כמו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה כן ויהי ביום דבר ה' אל משה:
סְפוֹרְנוֹ ושמרו את כהנתם. לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים: והזר הקרב. לעבודת לויה או כהונה:
מַלְבִּי״ם ואת אהרן ובזה יוכלו אהרן ובניו לשמור את כהונתם באשר על ענינים שאינם צריכים כהן דוקא יעזרום הלוים כמו שחיטה והפשטה וכדומה, וכן יוכלו לשמור שלא יקרב זר לעבודתם:

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

יב וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׃

רַשִׁ״י ואני הנה לקחתי. וַאֲנִי מֵהֵיכָן זָכִיתִי בָהֶן מתוך בני ישראל שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל שׂוֹכְרִין אוֹתָן לְשֵׁרוּת שֶׁלִּי? עַ"יְ הַבְּכוֹרוֹת זָכִיתִי בָהֶם וּלְקַחְתִּים תְּמוּרָתָם. לְפִי שֶׁהָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּכְשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל נִפְסְלוּ, וְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲ"זָ נִבְחֲרוּ תַחְתֵּיהֶם (עי' זבחים קי"ב):
אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא הָא קְרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי
אִבְּן עֶזְרָא לקחתי. מעלה גדולה ללוים: בכור. דבק אל פטר: והיו לי הלוים. מקודשים לי:
סְפוֹרְנוֹ תחת כל בכור. לפדיון:
מַלְבִּי״ם ואני הנה לקחתי הוא טעם ופי' לצווי ה' הקודמת שצוה להפקיד את הלוים שיש בזה ג' שאלות, [א] הלא תחלה היה העבודה בבכורות ולמה יקח את הלוים תמורתם, [ב] למה שיצוה שיפדו הלוים את הבכורים ויתר הבכורים יתנו חמשת שקלים וכן נשאר מצוה לדורות שצריך לפדות את הבכורים, והלא כבר יצאו מקדושתם ע"י שנתנו לוים תחתם ולמה צריכים פדיון, [ג] מה שהלוים הבכורים לא פדו את בכורי ישראל כי די מה שפדו את עצמם ולמה? ע"ז משיב על הראשון שאני לקחתי את הלוים תחת הבכורים, ובזה נכלל ג"כ טעם הדבר, כי כבר בארתי באה"ש [כלל מא] שפעל עבר בוי"ו הבא אחר פעל עבר הוי"ו הוא לרוב וי"ו החבור לא וי"ו ההפוך וא"כ גם כאן פעל והיו הוא פעל עבר כמו פעל לקחתי ר"ל שלכן לקחתי אותם מפני שהלוים היו לי במעשה העגל כמ"ש ויאספו אליו כל בני לוי והבכורים לא היו לי:

יג כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא כי לי כל בכור. והטעם כי גם הבכורים לי הם: ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים: לי יהיו. טעמו לי הם ולי יהיו כי כל בכור מאדם יפדה וכן כל בכור הבהמה הטמאה:
סְפוֹרְנוֹ כי לי כל בכור. מקדם היתה העבודה בבכורות: ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה כענין פן תספה בעון העיר. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו (ו) כל בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון והיו לי הלויים לעבודה: מאדם עד בהמה לי יהיו. מכאן ולהבא האדם לפדיון והבהמה לזבח: אני ה'. לא שניתי כשמאסתי הבכורות כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה ולא כן להבא כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא:
כְּלִי יָקָר כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה. אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.
מַלְבִּי״ם כי לי כל בכור ולתשובת השאלה הב' והג' אומר כי לי כל בכור שבכ"ז נשארו הבכורים מקודשים לי כמ"ש במד' שכ"מ שאומר לי הוא דבר קיים לעולם, כי ביום הכותי כל בכור הקדשתי אותם לי ועי"כ לי יהיו, ישארו לי גם לעתיד וצריכים פדיון:

יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר
רַמְבַּ״ן וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני בעבור שהזכיר (במדבר ג׳:א׳) ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (במדבר ג׳:ל״ט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (במדבר ד׳:מ״ח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ) כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה:

טו פְּקֹד אֶת־בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם׃

רַשִׁ״י מבן חדש ומעלה. מִשֶּׁיָּצָא מִכְּלַל נְפָלִים הוּא נִמְנֶה לִקָּרֵא שׁוֹמֵר מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ; אָ"רַ יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם לָמוּד הוּא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט לִהְיוֹת נִמְנֶה מִן הַבֶּטֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם" (במדבר כ״ו:נ״ט), — עִם כְּנִיסָתָהּ בְּפֶתַח מִצְרַיִם יָלְדָה אוֹתָהּ וְנִמְנֵית בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מוֹנֶה חֶשְׁבּוֹנָם לֹא תִמְצָאֵם אֶלָּא שִׁבְעִים חָסֵר אֶחָד, וְהִיא הִשְׁלִימָה אֶת הַמִּנְיָן (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תִּמְנִנוּן
רַשְׁבַּ״ם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם: לפי שהיו באים לפטור את הבכורות שחייבין פדיון מבן חדש ומעלה, לכן גם מניינם מבן חדש:
אִבְּן עֶזְרָא מבן חדש ומעלה. עד שוב המחבר' או על קרוב מהמקום הראשון זה אל זה והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מבן חדש ומעלה תפקדם. אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, מה תמרה זו צלה רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק, מה היא עושה תמרים ועושה נובלות אף ישראל יש בהם בני תורה ויש בהם עמי הארץ, מה היא עושה נובלות שאין נכנסין לאוצר ויש בה תמרים שנכנסין לאוצר כך ישראל במדבר מהם נכנסו לארץ ישראל ומהם לא נכנסו.
אוֹר הַחַיִּים כל זכר מבן חודש וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו, ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם, יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם:
מַלְבִּי״ם פקוד את בני לוי אחרי ההקדמה הזאת בא הצווי לפקוד את הלוים כדי לדעת כמה עודף מספר הבכורים על הלוים, והיה תכלית הצווי לדעת סכום הכולל לא לדעת את הפרטים לכן אמר פה לבית אבותם למשפחותם, ואצל ב"י אמר למשפחותם לבית אבותם כי שם התחיל מלמטה מן המשפחות ועלה אל הבית אבות, ופה פקד מלמעלה למטה מן הבית אבות אל המשפחות כמ"ש בפ' בא [סי' יז], ואמר שנית תפקדם ר"ל שאיני מבקש רק לדעת מספר הכולל שזה גדר פקידה והבדלו מן ספירה, כמ"ש בפירושי לש"ב ולא נז' כאן לא לגלגלותם ולא מספר שמות, וחז"ל אמרו שמרע"ה עמד בפתח אהליהם ובת קול אמרה כך וכך תינוקות יש בבית הזה ועז"א אמר שנית תפקדם שהוא הבטחה לא צווי, ר"ל אני מבטיחך שתדע מספר כללם, ועז"א:

טז וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל־פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה׃

רַשִׁ״י על פי ה'. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה, הֵיאַךְ אֲנִי נִכְנָס לְתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם לָדַעַת מִנְיַן יוֹנְקֵיהֶם? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, עֲשֵׂה אַתָּה שֶׁלְּךְ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה שֶׁלִּי, הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל פֶּתַח הָאֹהֶל וְהַשְּׁכִינָה מַקְדֶּמֶת לְפָנָיו, וּבַת קוֹל יוֹצְאָה מִן הָאֹהֶל וְאוֹמֶרֶת כָּךְ וָכָךְ תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בְּאֹהֶל זֶה, לְכָךְ נֶאֱמַר עַל פִּי ה':
אוּנְקְלוֹס וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְאִתְפַּקָד
מַלְבִּי״ם ויפקד אותם משה על פי ה' שידע המפקד ע"י ה' והבת קול:

יז וַיִּהְיוּ־אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ אִלֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי
אִבְּן עֶזְרָא גרשון. כי הוא הבכור ובדברי הימים נמצא עם מ"ם תחת נו"ן:
מַלְבִּי״ם ויהיו מתחיל מבית אבותם ויורד מלמעלה למטה אל המשפחות שגרשון היה הבית אב ולבני ושמעי הם המשפחות:

יח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי׃

אוּנְקְלוֹס וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי

יט וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל

כ וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן

כא לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי׃

רַשִׁ״י לגרשון משפחת הלבני. כְּלוֹמַר, לְגֵרְשׁוֹן הָיוּ הַפְּקוּדִים מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי — פְּקוּדֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ:
אוּנְקְלוֹס לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן
אִבְּן עֶזְרָא לגרשון משפחת הלבני. פירושו אלה שתי המשפחות מספרם כך:
מַלְבִּי״ם לגרשון אמר זה שמת להודיע שכל אלה העמידו משפחות ושלא היו משפחות עליונות רק אלה:

כב פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃

אוּנְקְלוֹס מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה
מַלְבִּי״ם פקדיהם במספר מודיע שבא מנינם ע"י מספר שהשכינה ספרה את הפרטים ולא הוצרכו למחצית השקל כי לא ספר אותם אדם רק ה', ואמר שני פעמים פקודיהם, כי א' מוסב למעלה שמשפחות הגרשוני היו פקודיהם במספר, ר"ל שנספרו ע"י ה' ולא הזיק המספר אף שספר גם הקטנים כי נעשה ע"י השכינה, ואמר עוד שפקודיהם וסכומם הכולל היה שבעת אלפים, וכן במררי אמר פקודיהם במספר, אבל אצל בני קהת לא אמר פקודיהם רק במספר כל זכר כי בני קהת לא נמנו כולם כי יצא מן המספר משה ואהרן ובניו, וכן מטעם זה אמר משפחות הגרשוני יחנו וכן אמר במררי, ואצל קהת אמר משפחות בני קהת יחנו ולא אמר משפחות הקהתי, כי בני קהת לא חנו כל המשפחה תימנה כי משה ואהרן ובניו חנו מזרחה, ואמר אצל בני קהת [בפכ"ח] ח' אלפים וכו' שומרי משמרת הקדש, שר"ל הלוים השומרים כלי הקדש היו במספר הזה חוץ מהכהנים שלא שמרו משמרת, וכן אמר שומרי משמרת הקדש משפחות בני קהת יחנו על ירך ר"ל רק הלוים לא הכהנים שחנו במזרח, ואצל בני גרשון ומררי בא מלת יחנו בסוף לא אצל קהת כי באלה כל המשפחה חנו, והנה אצל בני גרשון אמר תחלה מקום החניה ואח"כ שם הנשיא וכן אצל בני קהת, ובבני מררי הזכיר חחלה שם הנשיא ואח"כ מקום החניה, וזה יובן עפ"י הכלל שנתתי באילת השחר (כלל קפ"ד) שדרך להקדים תמיד מה שהוא עיקר במאמרו ואצל גרשון וקהת עיקר כוונתו להשמיענו מקום החניה שקהת חנה בימין וגרשון במערב שמקומות אלה י"ל חשיבות, והודעת הנשיא אינו נחוץ אצלו כ"כ, אבל במררי ידעינן מקום החניה מעצמנו כי לא נשאר פנוי רק צד צפון והודעת הנשיא חדוש יותר לכן הקדימו:

כג מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה׃

אוּנְקְלוֹס זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְּׁרוּן מַעַרְבָא
אִבְּן עֶזְרָא אחרי המשכן. כמו אחורי וכן אחור וקדם: ימה. בעבור שהוא הים הגדול הספרדי בארץ ישראל לפאת מערב:
רַמְבַּ״ן לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש:

כד וּנְשִׂיא בֵית־אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן־לָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל

כה וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י המשכן. יְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת: והאהל. יְרִיעוֹת עִזִּים הָעֲשׂוּיוֹת לְגַג: מכסהו. עוֹרוֹת אֵילִים וּתְחָשִׁים: ומסך פתח. הוּא הַוִּילוֹן:
אוּנְקְלוֹס וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵהּ וּפְרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַן זִמְנָא
אִבְּן עֶזְרָא המשכן. הם עשר יריעות: והאהל. עשתי עשרה יריעות: מכסהו. ומכסה מכסהו בכלל:
מַלְבִּי״ם ומשמרת בני גרשון המשכן היינו יריעות התחתונות, והאהל הם יריעות עזים, מכסהו כולל עורות אילים ועורות תחשים, וכמ"ש לקמן [ד כה] מכסהו ומכסה התחש:

כו וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ׃

רַשִׁ״י ואת מיתריו. שֶׁל הַמִשְׁכָּן וְהָאֹהֶל, וְלֹא שֶׁל חָצֵר:
אוּנְקְלוֹס וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא אשר על המשכן. שהוא בפנים החצר: ועל המזבח. שהוא חוץ למשכן: וטעם סביב. שאין שם מקום חסר כפרץ שאין שם מסך: לכל עבודתו. עוד אפרשנו:
מַלְבִּי״ם פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח ר"ל שהחצר וכן קלעי החצר הקיפו בג' רוחות את המשכן וברוח מזרחית היה עקרו להקיף את המזבח שלכן היה רחוק נ' אמה מן המשכן, ועמ"ש בפ' תרומה [כז טז]. ואת מיתריו היינו מיתרי המשכן וה"ה מיתרי הקלעים [כמש"ל ד כו] ואת מיתריהם בל"ר, שקאי על מיתרי הקלעי' וכמו שפרש"י שם וכאן:

כז וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי׃

אוּנְקְלוֹס וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִיאֵל אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת קְהָת
רַשְׁבַּ״ם ולקהת משפחת העמרמי: משה ובניו, עתה מפרש מה שכתוב למעלה ואלה תולדות אהרן ומשה:

כח בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ׃

אוּנְקְלוֹס בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְּרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא משמרת הקדש. הוא הארון ונקרא קדש כנגד המשכן כאשר פירשתי:

כט מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה׃

רַשִׁ״י משפחת בני קהת יחנו … תימנה. וּסְמוּכִין לָהֶם דֶּגֶל רְאוּבֵן הַחוֹנִים תֵּימָנָה — אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, לְכָךְ לָקוּ מֵהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ עִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ, שֶׁנִּמְשְׁכוּ עִמָּהֶם בְּמַחֲלָקְתָּם (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא
אִבְּן עֶזְרָא תימנה. ובעבור שבני קהת נכבדים מכל בני לוי הושם קהת בימין כי הוא נכבד מהשמאל ומהאחור ואין אחר מזרח נכבד ממנו ובעבור שהיה גרשון בכור לוי יש לו מעלה גדולה על מררי כי הוא נושא את הקדש כנגד משא מררי על כן חנה גרשון במערב כמו דגל אפרים ומררי בצפון כדגל דן שהוא בכור השפחה והנה הקהתים מצד דגל ראובן על כן התחבר קרח עם דתן ואבירם ועוד אפרשנו:

ל וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֶלִיצָפָן בֶּן־עֻזִּיאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל

לא וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ׃

רַשִׁ״י והמסך. הִיא הַפָּרֹכֶת, שֶׁאַף הִיא קְרוּיָה פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
אוּנְקְלוֹס וּמַטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פוּלְחָנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא והמזבחות. שניהם: וכלי הקדש אשר ישרתו בהם. הם כלי המנורה והשלחן והמזבחות ורבים השתבשו בפירוש והמסך וכל עבודתו והאמת ברורה שהוא מסך פתח אהל מועד: וכל עבודתו מיתריו:

לב וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ׃

רַשִׁ״י ונשיא נשיאי הלוי. מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, וְעַל מַה הִיא נְשִׂיאוּתוֹ — פקדת שמרי משמרת — עַל יָדוֹ הִיא פְּקֻדַּת כֻּלָּם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְכְּלָא דִמְמַנָא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָן נָטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא ונשיא נשיאי הלוי. שהם שלשה גם מלת נשיאי הלוי מושכת עצמה ואחרת עמה כמו לא רבים יחכמו וכן הוא נשיאי פקודת שומרי משמרת הקודש והטעם כי אלו שלשה פקידים על השומרים שהם הלוים:
מַלְבִּי״ם ונשיא נשיאי הלוי הנה היו להם ג' נשיאים לג' בתי אבות וחוץ מזה היו אהרן ובניו פוקדי' בעניני המקדש כמ"ש [ד כז] עפ"י אהרן ובניו תהיה, והיה איתמר ממונה על בני גרשון ומררי כמ"ש [ד כח לג] ואלעזר היה נשיא על כל הנשיאים השלשה, וגם עליו היה מוטל פקודת שומרי משמרת הקדש, וזה ית' לקמן [ד טז], והראב"ע מפרש נשיא פקודת שומרי משמרת הקדש, ר"ל שאלה השלשה נשיאים הם פקידים על השומרים שהם הלוים ואלעזר ממונה על הנשיאים:

לג לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי׃

אוּנְקְלוֹס לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי

לד וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן

לה וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן־אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה׃

אוּנְקְלוֹס וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא
אִבְּן עֶזְרָא ויתכן היות צפונה. מגזרת צפנת ליראיך וצפון לצדיק כי אין בנגב שום דבר:

לו וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל־כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְדִי מְסִיר לְמַטְרַת בְּנֵי מְרָרִי דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵהּ
מַלְבִּי״ם ופקודת משמרת בני מררי הוסיף מלת ופקודת לרמז מ"ש לקמן [ד' לב] אצל בני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם שהיו לכל קודש נושאים מיוחדים מופקדים בשמותם כמ"ש חז"ל שהיו רושמין על קרשי המשכן, ושקרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון, ולכן האנשים היה כ"א פקיד על דבר מיוחד:

לז וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן

לח וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל־מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת׃

רַשִׁ״י משה ואהרן ובניו. וּסְמוּכִין לָהֶם דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, וְהַחוֹנִים עָלָיו יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן — טוֹב לַצַּדִיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, לְפִי שֶׁהָיוּ שְׁכֵנָיו שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, נַעֲשׂוּ גְדוֹלִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" (תהלים ס, ט), "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה וְגוֹ' מָאתַיִם" (דהי"א י"ב) — רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת, "וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר" (שופטים ה, יד) (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל
אִבְּן עֶזְרָא קדמה מזרחה. הוא מזרחה שמש במקום התחברות העגלות והנה במזרח אהל משה ואהל אהרן ואהל בניו ובני בניו וכל ביתם: והזר הקרב. אל מקום הקדש והנה כל הלוים סביבות המשכן לשמור אותו:
מַלְבִּי״ם והחונים קדמה כי בני קהת חנו אלף אמה רחוק מן המשכן אבל משה ואהרן ובניו מלבד שחנו קדמה חנו לפני אהל מועד מזרחה ר"ל סמוך לאהל מועד, כי הם שומרים משמרת המקדש שלא יקרב שם זר שחייב מיתה, וע"כ חנו סמוך למשכן כמ"ש במשנה פ"א דתמיד בג' מקומות הכהנים שומרים: וראיתי בילקוט פקודי [רמז תכז] כיצד היו הלוים משמרים במקדש בני קהת היו משמרים בדרום וכו', חוצה להם ג' שבטים ראובן שמעון גד וכו', מחנה ישראל י"ב מיל, מן המזרח למערב י"ב מיל ודגלו של יהודה ארבע מילין וכו', מחנה לויה ומחנה שכינה ד' מילין דגלו של ראובן ארבע מילין מן הצפון לדרום י"ב מיל וכו', ושם [רמז תכו] והלוים יחנו כיצד היתה חניתן בפסיקיא אחת של ארבעת אלפים היו חונים ומקיפים את המשכן מכל רוח וכו', מזרח ומערב צפון ודרום, כל מחנה ומחנה ד' אלפים אמה וכו', כל אחד ואחד מהם על פני מאה באמה בתוך ד' אלפים אמה ועוד ארבע אלפים מכל רוח ורוח, כך היה מקומם, נמצא מקומם של לוים א' בשמונה במקומם של שבטים, עכ"ל, והוא מברייתא דמדות, ור"ל שכל דגל של השבטים החזיק י"ב מיל בארכו וארבע מיל ברחבו הרי משני הצדדים שמונה מיל, נשארו ארבע מיל למחנה שכינה ומחנה לויה. והנה מחנה ישראל היה רחוק ממחנה לויה מיל מכל צד כמ"ש מנגד יחנו, נשאר למחנה שכינה ולויה שני מיל שהם ארבעת אלפים אמה, ועז"א בפסיקיא אחת של ארבעת אלפים היו חונים, ומ"ש כל אחד מהם על פני מאה באמה בתוך ד' אלפים אמה, ר"ל בתוך ד' אלפים אמה של מחנה שכינה ולויה שיוצא מהם מאה באמה של אורך החצר שהוא מחנה שכינה, ומ"ש ועוד ארבע אלפים מכל רוח, ר"ל שהמקום הפנוי בין מחנה ישראל למחנה לויה היו משני הצדדים למזרח ולמערב ד' אלפים אמה שהוא מיל בכל צד, וא"כ לא נשאר ללוים רק אלף אמה, ועז"א שמקומם של לוים א' משמונה במקומם של שבטים כי לכל שבט היה ארבע מיל שהם ח' אלפים אמה, ומזה נשאר זכר למ"ש בפ' מסעי ומגרשי הערים אלף אמה סביב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה וכדעת הרמב"ם [פי"ג מה' שמטה ויובל ה"ב] שהיה אלף מגרש ואלפים לשדות וכרמים וכ"ד הרא"ה בס' החינוך:

לט כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף׃

רַשִׁ״י אשר פקד משה ואהרן. נָקוּד עַל וְאַהֲרֹן, לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה בְּמִנְיַן הַלְוִיִּם (בכורות ד'): שנים ועשרים אלף. וּבִפְרָטָן אַתָּה מוֹצֵא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת יְתֵרִים — בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, בְּנֵי קְהָת שְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, בְּנֵי מְרָרִי שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם; וְלָמָּה לֹא כְלָלָן עִם הַשְּׁאָר וְיִפְדּוּ אֶת הַבְּכוֹרוֹת וְלֹא יִהְיוּ זְקוּקִים הַשְּׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתַיִם בְּכוֹרוֹת הָעוֹדְפִים עַל הַמִּנְיָן לְפִדְיוֹן? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (דף ה'), אוֹתָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְוִיִּם בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְדַיָּם שֶׁיַּפְקִיעוּ עַצְמָם מִן הַפִּדְיוֹן:
אוּנְקְלוֹס כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין
אִבְּן עֶזְרָא שנים ועשרים אלף. מכלל וכשאתה מחבר הפרטים תמצא שיותירו שלש מאות ויש אומרים כי הכתוב אחז דרך קצרה להזכיר האלפים ועזב המאות וזה לא יתכן בעבור מספר העודפים שהם פחותים משלש מאות והאמת דברי הקבלה אין בכור מפקיע בכור ויהיה פירוש הפסוק כל פקודי הלוים חוץ מהבכורים. ויהודה הפרסי דקדק להביא ראיה מהמספר כי בכורי הלוים הם חלק משלשה ושבעים מלוים וכשאתה לוקח במספר הזה מפקודי ישראל ואחר כן תקח כמספר פקודי הלוים הבאים לצבא כנגד פקודי הלוים מבן חדש יהיו קרובים ולא אמר כלום כי ישראל נפקדו מבן עשרים שנה ואין קצב אחרת והלוים נפקדו מבן שלשים ועד בן חמישים ויש ביניהם הפרש גדול רק נסמוך על דברי הקבלה:
כְּלִי יָקָר שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט.לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם. ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו.
אוֹר הַחַיִּים כל פקודי הלוים וגו'. רמב"ן ז"ל תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמוד על מספרם מבן כ' לא יגיע לשליש ולרביע, וראיתי שיישב בשני דרכים, האחד הוא לצד שהריבוי בא מצד העינוי דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ודרך ב' מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום. ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום, ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א' כ"ג) היו הלוים שמנה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וה' מאות ושמנים נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן כ' עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעס אביהם: וטעם הא' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז"ל (ב"ר פ ע"ט) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא, ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז"ל כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר, ומה שאמר הכתוב (שמות שם) ובני ישראל פרו וגו' ויקוצו מפני וגו', לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רושם בעיר וכשגדלו עשו פירסום, ומעתה הריבוי היה קודם העינוי ולמה לא יהיה כן לשבט לוי, ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך ולצד שלא היה בהם העינוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה, ורז"ל אמרו (במד"ר פ"ה) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים: והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן, וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הוצרך הכתוב להודיע את הדבר שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים, והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז"ל באגדה (שמו"ר פ"א סוטה יב) ובדברי הזוהר הקדוש (ח"ב יא ב) בפסוק וילך איש וגו', וכמו שאמרו ג"כ (שמו"ר פ"א) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה. ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר, ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים:
מַלְבִּי״ם כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן ותחלה אמר ויפקד אותם משה, ונראה ע"פ מ"ש בבכורות [דף ג"] בפרטן אתה מוצא כ"ב אלף שלש מאות ובכללן אי אתה מוצא אלא כ"ב אלף, אותן ג' מאות בכורים היו ופדו א"ע, ותחלה פקד משה את פרטיהם בתערובות בכורים ופשוטים, ואח"כ צרף עמו את אהרן להוציא מן המספר את הבכורים שלא פדו בכורי ישראל, ומנין זה היה ג"כ עפ"י ה', ומנין זה היה ע"י אהרן כשם שפדיונם ע"י כסף היה ע"י אהרן כך פדיון זה שפדו א"ע בגופם, וכן כמו שהלוים נכנסו תחת הבכורים ע"י שאהרן הניף אותם תנופה כמ"ש בפ' בהעלותך, כן בכורי הלוים שזכו בעצמם תכף ונשארו בקדושתם שהיו קדושים מצד הבכורה היה זה ג"כ ע"י אהרן, לז"א אשר פקד משה ואהרן:

מ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל־בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם׃

רַשִׁ״י פקד כל בכר זכר מבן חדש ומעלה. מִשֶּׁיָּצָא מִכְּלַל סְפֵק נְפָלִים:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא פקוד כל בכור זכר. הנה זכר שם התאר:
מַלְבִּי״ם פקוד כל בכור וכו' ושא את מספרשמותם במנין הלוים לא צוה לישא מספר שמותם רק לפקד כללותם, כי המספר שמורה על מנוי הפרטים [שאמר בכ"א פקודיהם במספר] היה עפ"י ה', ולכן לא היו צריכים לחצאי השקל כנ"ל, אבל במנין הבכורות נצטוה שישא גם המספר הפרטי, ובכ"ז א"צ לחצאי שקלים [א] מפני שאז נפדו ע"י הלוים, ועז"א:

מא וְלָקַחְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהוָה תַּחַת כָּל־בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם:
אוֹר הַחַיִּים ואת בהמת הלוים וגו'. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון:
מַלְבִּי״ם ולקחת את הלוים וכו' תחת כל בכור, [ב] מפני שפקד כאשר צוה ה' במספר שמות, ר"ל שלא מנה הגלגולת רק השמות שכ"א מסר את שמו כתוב וכמ"ש חז"ל שהטילו קלפי וכו' ומצד זה לא הזיק להם המנין:

מב וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

מג וַיְהִי כָל־בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא

מד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְּמֵימָר

מה קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהוָה׃

רַשִׁ״י ואת בהמת הלוים וגו'. לֹא פָדוּ בְהֵמוֹת הַלְוִיִּם אֶת בְּכוֹרֵי בְהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶת פִּטְרֵי חֲמוֹרֵיהֶם, וְשֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָנָה הָעוֹדְפִים בָּאָדָם וְלֹא מָנָה הָעוֹדְפִים בַּבְּהֵמָה (שם ד'):
אוּנְקְלוֹס קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַּׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא קח את הלוים. פעם אחרת כאילו אמר כאשר תקח את הלוים יהיו העודפים פדיום ונסמכה מלת פדויי אל המספר וכמוהו רבים יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה:
רַמְבַּ״ן תחת כל בכור בבני ישראל הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה והנה הם עומדים בקדושתן סתם ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב) והנראה אלי כי הבכורים האלה כלם לא נולדו במדבר בשנה אחת כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כלם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא) ועתה החליפם בלוים והם פדיונם וצוה שיפדו הנותרים ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצוה לדורות:
אוֹר הַחַיִּים והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:
מַלְבִּי״ם קח את הלוים מ"ש למעלה [פסוק יא] ואני הנה לקחתי את הלוים הוא הודעת העתיד ונתינת טעם למש"ש מקודם כמש"ש, ופה בא הצווי. והנה כבר נצטוו לפדות את הבכורים ועד עתה לא נפדו, כי לא נתפרש למי יתנו כסף הפדיון וכמה יתנו, וגם אחר שנבחרו הלוים נשארה מצות פדיון בכור אדם ובכור פטר חמור לדורות, וחדש לו כי בכורים של עתה לא יצטרכו פדיון כסף כי הלוים יפדו אותם בין באדם בין בבהמה, רק העודפים על הלוים הם יתנו כסף פדיונם וכן הבכורות שיולדו בימים הבאים:

מו וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל־הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ואת פדויי השלשה וגו'. וְאֶת הַבְּכוֹרוֹת הַצְּרִיכִין לְהִפָּדוֹת בָּהֶם, אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתַיִם הָעֹדְפִים בָּהֶם יְתֵרִים עַל הַלְוִיִּם, מֵהֶם תִּקַּח חמשת שקלים לגלגלת; כָּךְ הָיְתָה מְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עֶשְׂרִים כֶּסֶף, שֶׁהָיָה בְּכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל (ב"ר פ"ד):
אוּנְקְלוֹס וְיָת פּוּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
מַלְבִּי״ם ואת פדויי וכו' העודפים היה ראוי לאמר ואת פדויי השלשה והשבעים מבכור ב"י העודפים על הלוים, רק שבא לרמז מ"ש חז"ל ששלש מאות לוים שהיו בכורים פדו א"ע ולא פדו בכורי ישראל. וז"ש רק העודפים על הלוים שבאו מבכור בני ישראל ר"ל שפדו בכורי ישראל להוציא בכורי הלוים שהם פדו את עצמם:

מז וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל׃

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא
אוֹר הַחַיִּים ולקחת חמשת וגו'. צריך לדעת למה אמר ולקחת בוא"ו כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו', ואולי כי בזה העיר כוונת כתוב הקודם לזה ואת פדויי השלשה וגו' שגזרתו הוא מבכור בני ישראל פירוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם וקל וחומר הוא, תלמוד לומר מבכור בני ישראל פירוש יהיה הפדיון, וכן אמר במעשה ויקח משה וגו' מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון ה' שקלים, והוא אומרו ולקחת בתוספת וא"ו, וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקודש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון:

מח וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם׃

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְיַתִּירִין בְּהוֹן

מט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם׃

רַשִׁ״י העדפים על פדויי הלוים. עַל אוֹתָן שֶׁפָּדוּ הַלְוִיִּם בְּגוּפָן:
אוּנְקְלוֹס וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פּוּרְקָנָא מִן דְיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי
רַשְׁבַּ״ם הפדיום: מיותר מ"ם כמ"ם של ריקם, הכנם, שלשום: שלש מאות: שהלוים עודפים על שנים ועשרים אלף בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור, כך פירשו רבותינו:
אִבְּן עֶזְרָא הפדיום. במ"ם תחת נו"ן כמו גרשון:

נ מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת־הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃

רַשִׁ״י חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כָּךְ סְכוּם הַחֶשְׁבּוֹן: חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת — לְמָאתַיִם בְּכוֹרוֹת אֶלֶף שֶׁקֶל, לְשִׁבְעִים בְּכוֹרוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, וְשָׁלֹשׁ בְּכוֹרוֹת חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁקֶל; אָמַר, כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? בְּכוֹר שֶׁאֹמַר לוֹ תֵּן חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים, יֹאמַר לִי "אֲנִי מִפְּדוּיֵי הַלְוִיִּם". מֶה עָשָׂה? הֵבִיא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף פְּתָקִין וְכָתַב עֲלֵיהֶם "בֶּן לֵוִי" וּמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה פְּתָקִין כָּתַב עֲלֵיהֶן "חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים", בְּלָלָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי, אָמַר לָהֶם, בּוֹאוּ וּטְלוּ פִתְקֵיכֶם לְפִי הַגּוֹרָל (סנהדרין י"ז):
אוּנְקְלוֹס מִן בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא
מַלְבִּי״ם מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף בא למעט בכורי הלוים שעד עתה היו מחויבים לפדות א"ע כמ"ש כל בכור בניך תפדה שכולל כולם, ועתה נשתנה דינם שפדו את עצמם בלא כסף, וזה נשאר לדורות שהלוים פטורים מפדיון כמ"ש במשנה דבכורות, גם הודיע שהגורל עלה על בכורים גדולים שהם עצמם נתנו את הכסף לא על בכורים קטנים שיתנו אבותיהם בעדם, ואגב הודיע שהיה הפדיון ע"י משה וכדעת הש"ך ביור"ד [סי' שה] שיכול לפדות ע"י שליח, חמשה וששים וכו' בשקל הקדש ר"ל לא שוה כסף הגם שעפ"י הדין יכול לפדות בשוה כסף:

נא וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל־פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה
אוֹר הַחַיִּים ויתן משה וגו' כאשר צוה ה' וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב על פי ה' מה מקום לומר כאשר צוה ה' וגו'. ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו:
מַלְבִּי״ם ויתן משה לאהרן ולבניו מבואר שערב את הכסף ונתן מחצה לאהרן ומחצה לבניו אע"ג שבאו חמש סלעים של בכור א' מהם לג' כהנים כמ"ש בכורות [דף נא] נתנו לעשרה כהנים יצא:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.