דְּבָרִים יד

פָּרָשַׁת רְאֵה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃

רַשִׁ״י לא תתגדדו. לֹא תִתְּנוּ גְדִידָה וְשֶׂרֶט בִּבְשַׂרְכֶם עַל מֵת כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֱמוֹרִיִּים עוֹשִׂין, לְפִי שֶׁאַתֶּם בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם רְאוּיִין לִהְיוֹת נָאִים וְלֹא גְּדוּדִים וּמְקֹרָחִים: בין עיניכם. אֵצֶל הַפַּדַּחַת, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ"א) לֹא יִקְרְחֻה בְּרֹאשָׁם – לַעֲשׂוֹת כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם (ספרי):

אוּנְקְלוֹס בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית

רַשְׁבַּ״ם לא תתגודדו: כדכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים כמו גודו אילנא:

אִבְּן עֶזְרָא תתגודדו. כטעם ושרט לנפש מגזרה על כל ידים גדודות: ולא תשימו קרחה. כמשפט הגוים עד היום הזה: וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:

רַמְבַּ״ן בנים אתם לה' אלהיכם גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב (רש"י על דברים י״ד:א׳) לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים י״ד:א׳) אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בנים אתם לה' אלהיכם. נסמכה פרשה זו לעיר הנדחת להורות שאסור להתאבל על מתי עיר הנדחת איש על בנו ועל אחיו, ואסר על המתים גדידה בבשר, זהו שאמר לא תתגודדו. ומנהג האמוריים היה לפי שהיו עושין מן העולם הזה עיקר וכאשר ימות להם מת ויאבד מביניהם הנה הוא אבודו לעולם, אבל אתם אינכם כן כי בנים אתם לה' אלהיכם ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו, ולפיכך העוה"ב שבראתי הוא מעותד לכם, ועל כן אי אתם רשאין להתגודד על המת ולא למרט שער הראש כי בטוחים אתם שאם יאבד הגוף בעוה"ז שתירשו חיי העוה"ב שהוא העיקר, וזהו שאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, וענין "קדוש" נבדל, יאמר לפי שאתם בדלים משאר בני נח, כענין (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ויכלול עוד באמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, ענין שכר העוה"ב, יאמר לפי שאתם עם דבק באל הקדוש ואתם מעותדים למעלה זאת היא מעלת העוה"ב אין ראוי לכם לעשות מה שהם עושים.

סְפוֹרְנוֹ בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה. וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה:

כְּלִי יָקָר לא תתגודדו וגו', לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי. ורז"ל אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש הלא בספרתך לשון בלתי מובן, אומר אני שכך פירושו, כי מה שהקב"ה מוציאן ומכניסן במספר ככוכבים, זה מורה על חשיבתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר על כן נתן טעם על ספירת נודו ושימת הדמעות בנאד ואמר הלא בספרתך, ר"ל הלא גם המה בעצמם הם בספרתך שאתה מוציאן ומכניסן במספר, וכמוהם יהיו גם הדמעות גנוזים ונספרים, ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן ע"כ אין נכון לשום קרחה בין עיניכם למת. כי הקרחה שבין העינים מורה כאלו היו דמעותיו קרחים ואבודים ואינו כן אלא גם הדמעות נתונים בנאד כאמור. ויש עוד לפרש המוריד דמעות על אדם כשר וכו'. מסתמא המצטער על העדר כשרון המעשה הרי הוא ירא אלהים, וכתיב יראת ה' היא אוצרו. היינו אוצרו של הקב"ה כי אין עושין אוצר כי אם מדבר שאינו בנמצא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים על כן הקב"ה מניח גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש לעם סגולה קאי גם על בין עיניכם המורה על מקום הדמעות.

אוֹר הַחַיִּים בנים אתם וגו'. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו"ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו"ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים:

מַלְבִּי״ם [פז] בנים אתם לה' אלהיכם, הוא טעם לאיסור גדידה וקרחה על מת, כי השם מרחם עליכם כאב על בניו וכל שנדמה לכם שהוא רעה הוא לטובה ואין לכם לשום קרחה על מת כי בודאי יאסף במחיצת הצדיקים ויקר בעיני ה' המותה לבניו, וע"ז השיב ר"מ לר"י שגם אם אין עושין רצונו הם בניו מצד נפשם שהיא חלק אלוה ולא ישא אלהים נפש, ומביא ראיה ממ"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם והיל"ל לא בני אתם, מבואר שזה לא יצויר שיאמר להם שאינם בניו, ופלוגתא זו מובא בקדושין (דף לו), ושם מוסיף שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר בנים משחיתים, ועיין בספרי האזינו על פסוק שחת לו לא בניו מומם משמע שר"י הודה לר"מ: [פח] לא תתגודדו, כמו ויתגודדו כמשפטם בחרבות והוא לעכו"ם וגם אסור למת דנכלל עם שריטה שכתוב ושרט לנפש שהוא רק למת וכ"ש גדידה שהוא בעומק וממה שבא בבנין התפעל למדו גם כונה שניה מענין גדודים ואגודות כמו למה תתגודדי בת גדוד (מיכה ד) ועיין יבמות (דף יג) ועמ"ש בפ' אמור (סי' יב) קדושים (סי' עה): [פט] ולא תשימו קרחה בין עיניכם, לאו דוקא כי חייב על כל הראש וכן חייב על כל קרחה דיליף מכהנים ושם למד מפה שמדבר בקורח על מת וכבר באה ברייתא זו בספרא אמור (סי' יא) ושם פרשתי:

ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

רַשִׁ״י כי עם קדוש אתה. קְדֻשַּׁת עַצְמְךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ, וְעוֹד ובך בחר ה':

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא

סְפוֹרְנוֹ סגולה מכל העמים. ולכן הוא אוסר זה לכם ולא אסר אותן לבני נח שאינם כל כך סגלה:

מַלְבִּי״ם [צ] כי עם קדוש אחה בך בחר ה', כבר בארתי (יתרו יט ה) שיש הבדל בין מ"ש כי עם קדוש אתה שזה מציין מעלתם העצמיית מצד קדושת מעשיהם וז"ש קדושה שהיא עליך היא גרמה לך, ובין מ"ש בך בחר ה', שזה אינו מצד קדושת מעשיהם רק מצד בחירתו, ואז אמר שבחרם מצד רצונו בלא הכנה מאתם נתעלו אצלו להיות לו סגלה כדבר יקר וחשוב שאוצרו באוצר, וז"ש כי יעקב בחר לו יה שבחרם בעודם בשם יעקב שהוא שם ההמון ואז נתעלו להקרא בשם ישראל מצד שנעשו לו סגלה וז"ש ישראל לסגלתו, ועוד ישקיף ע"ז השקפה אחרת, שלפעמים ישקיף על מעלתם בעצמם בלא צירוף ערך יתר האומות לנגדם וזה בשהם עם קדוש מצד קדושת מעשיהם, וז"ש עם קדוש אתה קדושת עצמך, ולפעמים כשאין מעשיהם מספיקים ישקיף עליהם לערוך מעשיהם נגד הבבליים, וז"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים שאם יעריך מעשיהם נגד מעשי העמים יהיו לו סגלה והיינו נגד העמים אשר על פני האדמה בהוה כי האבות הקודמים היו גדולים מהם ואם יעריכם לנגדם ישפל מעלתם, ועוד אמר ד"א לא תגרום לעם אחר ר"ל וא"כ הזהר שלא תעשו כמעשיהם שאז יהיו הם כיוצא בך: [צא] וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' ממפריסי הפרסה השסועה, ת"א וכל בעירא דסדיקא פרסתא ומטלפא טלפין תרתין פרסתא ברם ית דין לא תיכלון ממסדיקי פרסתא ומטלפי טלפיא, א"כ מפרש ממפריסי הפרסה השסועה, שהפרסה היא שסועה, דס"ל שיש ג' סימנים להתיר, מעלה גרה ומפריס פרסה (פרסה הוא פלאנטא ומפריס היינו שהיא חלוקה לשתים), והסימן הג' הוא השסועה שיהיה ההפרסה של הפרסה חלוקה לשתים לא מחוברת בסופו, עיין התו"ה שמיני (סי' צה), ואבא חנן מפרש שמ"ש השסועה הוא בריה בפ"ע, כמ"ש בחולין (דף ס) ובנדה (דף כג), ושם פליגי אליבי' רב ושמואל דלשמואל בריה בעלמא איתא ולרב ברי' בעלמא ליתא ובמעי אמה אגמרי', וזה כדעת הת"י, ועמ"ש בהתו"ה שמיני (סי' עג): [צב] ר' יאשיה ור' יצחק שניהם ס"ל דרק טהור מקרי צפור רק ר' יצחק ס"ל כן משמוש הלשון להבדיל בין עוף ובין צפור, וממה שלא מצאנו שטמא יקרא צפור כמ"ש בחולין (דף קלט) לר' יצחק טמא לא אשכחן דאקרי צפור, ולדידי' אקשי בגמ' שם למה הוצרך לכתוב בכאן כל צפור טהורה, ור' יאשיה סובר שלכן כתיב כאן כל צפור טהורה ללמד מכאן לכ"מ שצפור הוא טהור, כי מלשון צפור לבד לא נדע כלל זה, וכן תראה בספרי (תצא פסקא רכח) שלח בטהורה מדבר או אף בטמאה ת"ל כל צפור טהורה תאכלו זה בנין אב כ"מ שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר כדברי ר' יאשיה, והנה מה שהקדים זה וכתבו שלח במקומו, כי כל מה שידרוש מכאן ואילך הוא בדרך הדרוש, ומ"ש בסי' הקודם ובסי' זה שייך אל הפשט הפשוט, ולכן הקדים את הפשט, ועתה יתחיל לסדר את הדרשות:

ג לֹא תֹאכַל כָּל־תּוֹעֵבָה׃

רַשִׁ״י כל תועבה. כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כְּגוֹן צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ בַמְּדִינָה הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ, בָּא וְלִמֵּד כָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁחַט וְיֹאכַל עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, וְהִזְהִיר כָּאן עַל אֲכִילָתוֹ (חולין קי"ד):

אוּנְקְלוֹס לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק

אִבְּן עֶזְרָא כל תועבה. כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ:

רַמְבַּ״ן לא תאכל כל תועבה הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר לא תאכל כל תועבה להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (דברים י״ד:כ׳) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (דברים י״ד:י״ט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז בכל צפור טהורה שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תאכל כל תועבה. יזהיר על איסור המאכלות כי הוא מגדר הקדושה שהזכיר כי עם קדוש, כי הוא קדוש בפה ובמעשה. ודרשו רז"ל לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי בבל תאכל, כגון בשל בשר בחלב, הרי זה דבר שתעבתי לך והרי הוא בבל תאכל.

סְפוֹרְנוֹ לא תאכל כל תועבה. הנה קודם מתן תורה נודע הבדל בין טמא לטהור כמבואר בענין נח. מ"מ כשהתיר האל ית' לנח ולבניו אכילת ב"ח לא הבדיל בין טמא לטהור. אמנם אתה בהיותך קדוש אין ראוי לך להיות נזון מן הטמא ומתעב להדמות למזגו:

מַלְבִּי״ם [צג] לא תאכל כל תועבה, התוס' בבכורות (דף לד) כתבו דהך דרשה לצורם אזן בכור הוא רק אסמכתא ועיין בחולין (דף קטו), ועיין בספר המצות להרמב"ם (סי' קמ):

ד זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים׃

רַשִׁ״י זאת הבהמה, איל וצבי ויחמור. לָמַדְנוּ שֶׁהַחַיָּה בִכְלַל בְּהֵמָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַבְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם פּוֹרֵט אֶת הַמֻּעָט (ספרי; חולין י"ג):

אוּנְקְלוֹס דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין

אִבְּן עֶזְרָא שור שה כשבים. חסר וי״‎ו שה מן כבש או עז:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שור שה כשבים ושה עזים. שלשה הן ממין הצאן, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הן שבעה, והרי לך עשר בהמות שנתנה לנו תורה למאכלנו, ולמאכלו של מזבח לא הוכשרו אלא השלשה שהם ממין הצאן, וכל חיה פסולה לגבי מזבח. ושבע חיות טהורות אלו לשונם יוכיח, איל וצבי (שיר ב) בצבאות או באילות השדה, ויחמור (חבקוק ג) חמר מים רבים, ואקו (ישעיה ח) וקויתי לו, ודישון (ויקרא כו) והשיג לכם דיש, ותאו (במדבר לד) והתאויתם לכם, וזמר (תהלים סו) זמרו כבוד שמו, ואקו הוא יעל כמו (איוב לט) יעלי סלע, וכן תרגומו יעלא, ותאו שור היער ותרגום תורבלא, ובלא הוא יער בלשון תלמוד.

מַלְבִּי״ם [צד] זאת הבהמה, וחשב חיות, ובפ' שמיני אמר זאת החיה מכל הבהמה מלמד ששמות חיה ובהמה נופל על כולם והתבאר בפרטות שמיני (סי' סו) ואמרו בחולין (דף סג ע"ב) תניא רבי אומר גלוי וידוע שבהמות טמאות מרובות מן הטהורות לפיכך מנה בטהורות וכו' ועופות טמאות מרובות לפיכך בטמאות, ומ"ש ותאו פי' ר' יוסי שהוא שור הבר ומין חיה הוא כמ"ש בכלאים (פ"ח) ובחולין (דף פ):

ה אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר׃

רַשִׁ״י ואקו. מְתֻרְגָּם יַעֲלָא (איוב ל"ט) "יַעֲלֵי סָלַע", הוּא אשטנב"וק: ותאו. "תּוֹרְבָּלָא", תּוֹר הַיַּעַר, "בָּלָא" — יַעַר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי:

אוּנְקְלוֹס אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא

אִבְּן עֶזְרָא איל וצבי. ידועים והחמשה האחרים צריכים לקבלה:

ו וְכָל־בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ׃

רַשִׁ״י מפרסת. סְדוּקָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: פרסה. פלאנט"א: ושסעת. חֲלוּקָה בִשְׁתֵּי צִפָּרְנַיִם, שֶׁיֵּשׁ סְדוּקָה וְאֵינָהּ חֲלוּקָה בַּצִּפָּרְנַיִם, וְהִיא טְמֵאָה: בבהמה. מַשְׁמַע מַה שֶּׁנִּמְצָא בַבְּהֵמָה אֱכֹל, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁלִיל נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ (חולין ס"ט):

אוּנְקְלוֹס וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן

מַלְבִּי״ם [צה] וכל בהמה מפרסת פרסה, אחר שלא נמצא מפריס פרסה ומעלה גרה רק עשרה מינים הנחשבים וא"כ אחר שחשבם בפרטות לא היה צריך להוסיף הכלל כל בהמה מפרסת פרסה וגו' תאכלו, זאת שנית יקשה למה חשב העשרה מינים בפרטות שהיה די במ"ש שלא יאכלו רק מעלה גרה ומפריס פרסה כמו שבפרשת שמיני לא הזכיר המינים בפרטות, ולתרץ כ"ז בא המימרא דכאן ושבסי' שאח"ז, פה באר מה שחשב עשרה מינים למותר שהם עשרה רבוים שלפי שריבה ממ"ש בכאן את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' השסועה שלא יאכל את הטרפיות אף שלא דרסה ארי רק שאינה יכולה לחיות וכמו שדריש בספרא (שם סי' ע) וה"א שיש עוד דברים שאין נאכלים ממעלי הגרה, ומרבה אותם שיאכלו והם עשרה דברים א) חורש בשור ובחמור, ב) מוקדשים, ג) מוקצה, ד) נעבד, ה) אתנן, ו) מחיר ז) כלאים, ח) יוצא דופן, ט) נעבדה בו עבירה אפי' ע"א, י) עפ"י שני עדים: [צו] וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה, כבר כתבתי שפסוק זה מיותר אחר שחשב כל המינים הטהורים בפרטות ומה מוסיף בכלל הזה, ודרש שבא לרבות ולד טרפה כל בהמה מפרסת פרסה שנולד מבהמה אחרת אף שהאם טרפה תאכל את הולד, ואמר כל בבהמה לרבות אף שינקה מן הטרפה כל שינקה מן הכשרה ג"כ תוכל לאכלה [מן הספרי הזה תוכל ללמוד למה שנתחבטו הפוסקים בדין כשרה שינקה מן הטרפה שיש מתיריו אפי' אכלה כל ימיה דברים האסורים ויש מחמירין אפי' אכלה דברים האסורים עם המותרים כמו שהאריך בזה בכה"ג ביו"ד סי' סמ"ך, והרי בינקה כשרה עם הטרפה מתיר ומבואר שאם ינקה רק מן הטרפה אוסר], וחוץ מדרושים אלה הביא ע"ז הדרושים שנזכרו ע"ז בספרא (פ' שמיני), שממ"ש פה כל בהמה בבהמה תאכלו מרבה את השליל, ר"ל שניתר בשחיטת אמו (כמש"ש סי' סז) [וי"ל שיכונו יחד שני הדרשות, ר"ל כל בהמה הנמצא בבהמה תאכלו והיינו אם נמצא בבהמה כשרה ניתר בשחיטת אמו ואם נמצא בבהמה טרפה שאז אין ניתר בשחיטת אמו ניתר בשחיטת עצמו], ומ"ש בפ' שמיני כל מפרסת פרסה בבהמה בא לרבות את השליא וכמ"ש בספרא שם (סי' סח), ועתה דריש מ"ש שני פעמים אותה תאכלו, א' בפ' שמיני וא' בפ' ראה, ודריש שא' ממעט יצתה מקצתה, וז"ש כמ"ש בספרא שם (סי' סט) יכול אפי' יצאת מקצתה ופירשתיו שם שיסכים על דברי הגמ' בחולין (דף עב), ומ"ש שנית אותה תאכלו ממעט בהמה טמאה כדי שיהיה על בהמה טמאה לאו הבא מכלל עשה וע"ז לוקין, והתבאר שם בפי' התו"ה עיי"ש:

ז אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת־הַגָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם׃

רַשִׁ״י השסועה. בְּרִיָּה הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת (שם ס'); אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה נִשְׁנוּ? בַּבְּהֵמוֹת מִפְּנֵי הַשְּׁסוּעָה וּבָעוֹפוֹת מִפְּנֵי הָרָאָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמְרוּ בְּת"כֹּ (שם ס"ג):

אוּנְקְלוֹס בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השסועה. דרשו רז"ל במסכת חולין, בריה היא ויש לה שני גבין ושתי שדראות, והיא מעלת גרה. ולמה נשנו הבהמות כאן שהרי כבר אמורות בתורת כהנים בסדר ויהי ביום השמיני, לא נשנו אלא בשביל השסועה, וכן העופות לא נשנו אלא בשביל הראה, שבתורת כהנים לא הזכיר לא השסועה ולא הראה, ושם הזכיר (ויקרא יא) דאה, וראה ודאה הכל אחד, ולמה נקראה שמה ראה שהיא רואה ביותר, עומדת כאן ורואה נבלה בארץ ישראל, וכן איה ודיה אחת היא, ומפני שיש לה שני שמות כתב את הכל שלא יהיו מקצתן אוכלין זו ששמה איה ומקצתן אוכלין זו ששמה דיה. ומה שפרט בעופות הטמאים, לפי שגלוי וידוע לפניו שהעופות טהורים מרובים מן הטמאים, לכך כתב את הטמאין ופרט את המועט, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. ונקרא שלך על שם ששולה דגים מן הים, ודוכיפת הודו כפות, על שם שכרבלתו כפולה, והוא תרנגול הבר.

מַלְבִּי״ם [צז] את זה לא תאכלו, עמ"ש בפי' התו"ה שמיני (סי' עג):

ח וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ׃

רַשִׁ״י ובנבלתם לא תגעו. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ — בָּרֶגֶל, שֶׁאָדָם חַיָּב לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, יָכוֹל יִהְיוּ מֻזְהָרִים בְּכָל הַשָּׁנָה, תַּ"לֹ "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ'", וּמַה טֻּמְאַת הַמֵּת חֲמוּרָה, הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִים וְאֵין יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִים, טֻמְאַת נְבֵלָה קַלָּה, לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

אוּנְקְלוֹס וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן

אִבְּן עֶזְרָא ולא גרה. תחסר מלת יגר דרך קצרה או מלת לו:

ט אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ׃

אוּנְקְלוֹס יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן

אִבְּן עֶזְרָא סנפיר וקשקשת. פירשתיו:

י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן

יא כָּל־צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ׃

רַשִׁ״י כל צפור טהרה תאכלו. לְהַתִּיר מְשֻׁלַּחַת שֶׁבַּמְּצֹרָע (ספרי; קידושין נ"ז):

אוּנְקְלוֹס כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן

אִבְּן עֶזְרָא כל צפור טהורה תאכלו. הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת צפור וכן דיה ואיה תחת דאה כי עתה הוסיף לבאר:

מַלְבִּי״ם [צח] כל צפור טהורה תאכלו, ר"ל במלת כל, שכל צפור טהורה שתמצאו תוכלו לאכול ואין לך לחוש שהיא משולחת של מצורע כי המשולחת מותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה וממילא נשמע שהשחוטה בכלל איסור דיליף מכשיר ממכפר כמ"ש בקדושין (דף נו), וכפרש"י שם שעקר סמך על הסברא וקרא אסמכתא בעלמא: [צט] מאמר זה נמצא בספרא שמיני (סי' פז) בשם ר' ישמעאל, ופי' שנשר מיותר דהשתא כל האמורים שי"ל סימן טהרה אסורים כ"ש נשר שא"ל שום סימן טהרה, וגם למה כפל במשנה תורה, לז"א משום שבפ' שמיני כתוב יאכלו בנפעל ולמד שם דאוסר להאכיל לאחרים ובמ"ת כתיב יאכלו בקל והוסיף והראה והדיה ונוכל לומר שלכן כתב מינים אלה במ"ת ולא בתו"כ מפני שעל ראה ודיה אין חייב רק האוכל לא המאכיל ולכן לא נכתב בתו"כ ששם חייב את המאכיל לכן כפל לכתוב שם נשר להראות שאין שנוי בין הכתובים בתו"כ ובמ"ת דהא החזיר אף נשר הבלתי צריך כי שוים בדיניהם, ור"ש [ובתו"כ גרס ר"ע] אמר שראה הוא מין איה ונקרא ראה על שרואה למרחוק וכן אמר ר' אבהו בחולין [בילקוט יש פה נוספות על הספרי והגר"א גרסם בגירסתו וכבר נזכרו כולם בספרא שמיני וא"צ לכפלם]:

יב וְזֶה אֲשֶׁר לֹא־תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה׃

רַשִׁ״י וזה אשר לא תאכלו מהם. לֶאֱסֹר אֶת הַשְּׁחוּטָה (שם):

אוּנְקְלוֹס וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא

יג וְהָרָאָה וְאֶת־הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ׃

רַשִׁ״י הראה והאיה. הִיא רָאָה הִיא אַיָּה הִיא דַיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רָאָה? שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר, וְלָמָּה הִזְהִיר בְּכָל שְׁמוֹתֶיהָ? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק – שֶׁלֹּא יְהֵא הָאוֹסְרָהּ קוֹרֵא אוֹתָהּ רָאָה, וְהַבָּא לְהַתִּיר אוֹמֵר זוֹ דַּיָּה שְׁמָהּ אוֹ אַיָּה שְׁמָהּ, וְזוֹ לֹא אָסַר הַכָּתוּב. וּבָעוֹפוֹת פֵּרֵט לְךָ הַטְּמֵאִים לְלַמֵּד שֶׁהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים מְרֻבִּים עַל הַטְּמֵאִים, לְפִיכָךְ פֵּרֵט אֶת הַמֻּעָט (חולין ס"ג):

אוּנְקְלוֹס וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ

אוֹר הַחַיִּים והראה וגו' למינה. נראה שכל מין מהכ"ד שיש בו מינים הרבה ומשונים אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו, והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו ואומר בגמ' על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו:

יד וְאֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ

טו וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי

טז אֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת׃

רַשִׁ״י התנשמת. קלב"א שורי"ץ:

אוּנְקְלוֹס וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא

יז וְהַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָמָה וְאֶת־הַשָּׁלָךְ׃

רַשִׁ״י שלך. הַשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם (שם):

אוּנְקְלוֹס וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא

יח וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף׃

רַשִׁ״י דוכיפת. הוּא תַּרְנְגוֹל הַבָּר, וּבְלַעַז הרו"פא, וְכַרְבָּלְתּוֹ כְפוּלָה (גיט' ס"ח):

אוּנְקְלוֹס וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא

יט וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ׃

רַשִׁ״י שרץ העוף. הֵם הַנְּמוּכִים, הָרוֹחֲשִׁים עַל הָאָרֶץ. זְבוּבִין וּצְרָעִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים קְרוּיִים שֶׁרֶץ:

אוּנְקְלוֹס וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן

כ כָּל־עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ׃

רַשִׁ״י כל עוף טהור תאכלו. וְלֹא אֶת הַטָּמֵא, בָּא לִתֵּן עֲשֵׂה עַל לֹא תַעֲשֶׂה; וְכֵן בַּבְּהֵמָה "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ", וְלֹא בְהֵמָה טְמֵאָה, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה, לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה:

אוּנְקְלוֹס כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן

אִבְּן עֶזְרָא כל עוף טהור. כארבה:

כא לֹא תֹאכְלוּ כָל־נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃

רַשִׁ״י לגר אשר בשעריך. גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲ"זָ וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (ספרי): כי עם קדוש אתה לה'. קַדֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ – דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר, אַל תַּתִּירֵם בִּפְנֵיהֶם (שם): לא תבשל גדי. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה (חולין קי"ג):

אוּנְקְלוֹס לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב

אִבְּן עֶזְרָא לא תאכלו כל נבילה. מהעוף ומהבהמה: לגר אשר בשעריך. דאינו מתיהד כאשר פירשתי: או מכור לנכרי שאיננו דר בארצך וטעם הסמך לא תבשל גדי כי הוא בשר וכבר פירשתיו:

רַמְבַּ״ן וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י (רש"י על דברים י״ד:כ״א) לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תבשל גדי בחלב אמו. כבר בארתי בסוף סדר כי תשא באור הפסוק הזה ואיני צריך להחזיר כאן. ונאמר בתורה שלש פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול, ובמסכת חולין, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף, גדי ולא בהמה טמאה, בא ללמדנו שאין בהן משום איסור בשר בחלב מן התורה.

סְפוֹרְנוֹ לא תאכלו כל נבילה. אפילו מן המין הטהור: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. אעפ"י שהנבלה היא נאותה למזון אנושי כמו לגר או לנכרי אינה נאותה למזון עם קדוש מוכן לשלמות המכוון מאת האל יתברך: לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם:

אוֹר הַחַיִּים כל נבילה וגו'. אמרו כל, למאן דאמר איסור חל על איסור ירצה לרבות כל המתנבל בין טהורים בין הטמאים באה עליהם אזהרת לא תאכלו כל נבילה, ולמאן דאמר אין איסור חל על איסור אומרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף אבל טמאה לא: עוד ירצה באומרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה פ"ד מ"ג) ופסקו רמב"ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות וז"ל כל הנבילות מצטרפים זה עם זה וכו' כיצד הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו לוקה ע"כ, והוא מאמר לא תאכלו כל נבילה פירוש שמזהיר על שיעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד: לגר אשר וגו'. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי, במס' חולין הביאו במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ר"מ סובר שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר ולזה סמך נתינה ומכירה יחד, ור"י סובר הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא או מכור ולא אמר ומכור ור"מ מיישב תיבת או להקדים נתינה דגר למכירה דגוי, וצריך לדעת לסברת ר"י למה דיבר הכתוב בסדר זה, ויתבאר על פי מחלוקת אחרת שנחלקו במסכת ע"ז ר' מאיר ור' שמעון בדין איסור פגום ר"ש מתיר ור"מ אוסר דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר וגו' כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה עד כאן, משמע שדרשת ר' שמעון היא ממה שבא הכתוב לו' לתתה לגר ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה הא למדת שבראויה הכתוב מדבר ולזה דורש שאין קרויה נבילה אלא וכו', ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבילה כל נבילה במשמע ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראוים ומי תלה זה בזה. על כן נראה שדרשת ר"ש היא ממה ששינה הכתוב בשיעור הדיבור וכתב תיבת לגר סמוך לתיבת נבילה ולא אמר כסדר שאמר אחר כך מכור לנכרי והוא גם כן שיעור דיבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי לזה דרש ר' שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה לומר שאינה נבילה אלא אם הוא ראוי לגר אבל אם היה אומר הכתוב תתננה לגר אין מקום לדרשתו. ולדרך זה הרווחנו טעם שינוי הסדר אליבא דרבי יהודה כי סובר כרבי שמעון דאין איסור פגום, ולטעם זה שינה הכתוב לדבר בסדר זה להסמיך מאמר תיבת נבילה לתיבת הגר ושינה מסדר הסמוך לו להעירך על דרשה זו, ולזה לר"מ שדורש שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר אין לו מקום לדרוש נבילה הראויה לגר וכו' ואסר אפילו אינה ראויה לגר ונתיישבו על בוריין. אלא שראיתי שם במסכת ע"ז שהקשה הש"ס כשאמר נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבלה הקשה וז"ל ורבי מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא ע"כ, ולפי דברינו מה מקשה הש"ס לר"מ והלא לסברת ר"מ אין מקום לדרוש דרשת ר"ש כמו שכתבנו, ואולי כי לרווחא דמלתא אמר כן בגמרא אפילו אם תמצא לומר שיסבור דרשת ר"ש יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא אבל אחר האמת אין קושיא לר"מ וכמו שכתבנו, ולפי זה אחר האמת גם ר"מ יסבור (כר"ש) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב"י ואינו צריך קרא:

מַלְבִּי״ם [ק] לא תאכלו כל נבלה, ר"ל בכל אופן שנתנבל בין שמתה ע"י חולי בין שהומתה בדרך הריגה ולא נשחטה כראוי, ומזה ידעינן שגם טרפה הוא בכל אופן שאינה יכולה לתיות שלא נאמר שטרפה רק אם טרפה ארי, וכמ"ש במכלתא פ' משפטים (סי' קצד) דכתיב נבלה וטרפה הקיש טרפה לנבלה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה"ז) שהתורה אסרה המתה והוא הנבלה ואסרה נוטה למות והוא הטרפה, וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה בין שדרסתה חיה והורגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו אבריה הואיל והוא נוטה למות מ"מ ה"ז טרפה, וזה שלמד ממ"ש כל נבלה ר"ל כל מין נבלה כן כל מין טרפה וסמך על הלמוד של נבלה וטרפה הנז': [קא] לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דעת ר"מ שתפס דרך הרגיל מפני שהגר תושב מצווים להחיותו הדרך ליתן לו במתנה ולנכרי הדרך למכור לו, וה"ה שיכול למכור לגר וליתן לנכרי, ודייק לגר תתננה או מכור, תתננה או מכור לנכרי, ודעת ר"י שבא בדוקא ופלוגתתן מובא בפסחים (דף כא) ובעכו"ם (דף כ) ובחולין (דף קיד) וכבר דברתי מכלל זה בהתו"ה ויקרא (סי' קיד) עיי"ש: [קב] כי עם קדוש אתה, בסוף איסורי מאכלות בפ' שמיני אמר והתקדשתם והייתם קדושים הוא צווי שיתקדשו ופה אמר בהחלט שכבר אתה קדוש, וזה מציין שמעתה יקדשו א"ע אף במותר להם ובזהירות יתירה עד שיוחלט עליהם שם זה בפי הכל: [קג] לא תבשל גדי, מ"ש פרט לחיה הוא דעת ר"ע בחולין (דף קיג), ומ"ש ריה"ג א' שם בגמ', ומ"ש כנגד ג' בריתות כן הוא במכלתא משפטים בסופו:

כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה׃

רַשִׁ״י לא תבשל גדי‎ … עשר תעשר. מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה? אָמַר לָהֶם הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל: אַל תִּגְרְמוּ לִי לְבַשֵּׁל גְּדָיִים שֶׁל תְּבוּאָה עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיהֶן, שֶׁאִם אֵין אַתֶּם מְעַשְּׂרִים מַעַשְׂרוֹת כָּרָאוּי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לְהִתְבַּשֵּׁל אֲנִי מוֹצִיא רוּחַ קָדִים וְהִיא מְשַׁדַּפְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י"ט) "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה", וְכֵן לְעִנְיַן בִּכּוּרִים (פסיק' ר'; תנחומא): שנה שנה. מִכָּאן שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן (ספרי):

אוּנְקְלוֹס עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא

אִבְּן עֶזְרָא עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר: היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״‎ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז״‎ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:

רַמְבַּ״ן עשר תעשר גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה בכל תבואת זרעך שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (דברים י״ד:כ״ג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (דברים י״ד:כ״ח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עשר תעשר. ע"ד הפשט, אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי תעשר מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים.

סְפוֹרְנוֹ עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז"ל (גטין) עשר בשביל שתתעשר:

כְּלִי יָקָר עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה. אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב.א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה וכתיב בהם כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'. ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.

מַלְבִּי״ם [קד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה, ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד ולא משנה לחברתה, כמ"ש במשנה (פ"א דתרומות) ובגמ' ר"ה (דף יב) בכורות (דף נג ע"ב) ופרשה זו מדבר במעשר שני, רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל למד שה"ה בכל מעשרות וה"ה למעשר בהמה והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה ובספרא בחקותי (סי' קיט) יש חלוקי למודים ע"ז, ור"ע למד לה מן עשר תעשר כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך כולל זרע האדם וזרע הבהמה, שגם זרע הבהמה הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו, ועל שניהם אמר היוצא השדה ולא אמר היוצא מהשדה רק היוצא השדה כל היוצא על פני השדה כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה: [קה] עשר תעשר את כל תבואת זרעך, דעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בפ"ב מה' תרומות ובפ"א מה' מעשר שני), והראב"ד שם השיג עליו ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר וכן דעת רש"י, וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ, וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו ומדברי הספרא בחקותי (סי' קיב) והספרי כאן משמע כדעת הרמב"ם, אולם למ"ש באילת השחר (כלל רלו) ענין האסמכתות שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך הראו כפי דרך האסמכתא שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים, והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב בתו"מ רק דגן תירוש ויצהר מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י׳:ל״ח) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש, ובזה יצדקו דרשות אלה גם לדעת הראב"ד, וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאוריי', בזה נבוא אל הבאור, הנה ממ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך משמע דשאר המינים פטורים אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה הוא שם כלל לכולם. והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ: [א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא, [ב] קטניות, שאין עושין מהם גרנות ונכלל בשם זרעך, כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם והגדל מהם נקרא בשם תבואת הזרע, ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם אמר היוצא השדה וכולל גם אלה דהא יוצאים בשדה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה דהא כתיב ואכלת לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה שהם לצביעה לא לאכילה וגם צריך שיהיו יוצאים השדה לא דבש וחלב, [ג] יש עוד מין הנקרא ירקות שאוכלים את העלים, וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ, ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם, שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים שזורעים הפרי עצמו ויש שהזרע בלתי נאכל כמו זרע לפת וצנונות ועז"א מזרע הארץ שהמ"ם מורה הקצת, וכן במ"ש מפרי העץ, ולא כל פרי ר"ל רק פרי הנאכל, וכ"ה בספרא בחקותי (סי' קיב) ובירושלמי (פ"ק דמעשרות), ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ו) שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידי' כמ"ש בירושלמי (פ"א דמעשרות), וממ"ש תבואת זרעך כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ו) ומה שמביא וכונס, וממ"ש היוצא השדה מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע אם נגמרה מלאכתו, ומ"ש מנין אף מה שהוא מוכר, הוא אסמכתא כי מה"ת מוכר ולוקח פטור כמ"ש בב"מ (פ"ח), ומזה סייעתא להראב"ד שכל הדרשות הם אסמכתא דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח גם הרמב"ם מודה שהוא אסמכתא:

כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־הַיָּמִים׃

רַשִׁ״י ואכלת וגו'. זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁכְּבָר לִמְּדָנוּ לִתֵּן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלְוִיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" (במדבר י"ח) וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" (שם י"ח), עַל כָּרְחֲךָ זֶה מַעֲשֵׂר אַחֵר הוּא:

אוּנְקְלוֹס וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא

רַשְׁבַּ״ם למען תלמד ליראה: כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבדותם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם:

אִבְּן עֶזְרָא ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי: למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למען תלמד ליראה. כי תמצא שם הכהנים והלוים מורי התורה וילמדו אותך העבודה והיראה. ואמרו במסכת תענית עשר תעשר, א"ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר. והנה אין בלשון הכתוב לשון עושר כי שני השיני"ן סבולת הן, אבל ר' יוחנן היה מפרש כן עשר בשביל שתעשר ממנו שנים רבות, וזהו העושר, כן כתב הראב"ד ז"ל שם בפירושיו. והנה זה בודאי נסיון, והתורה אמרה (דברים ו) לא תנסו, אלא כבר דרשו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'. וע"ד המדרש עשר תעשר עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה. עשר תעשר, בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה נותנה למחצה לשליש ולרביע, אבל הקב"ה אינו כן, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים מפריח טללים מדשן פירות, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה, לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר. מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, היתה לו שדה והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו כל ימיו, כשמת אמר לבנו תן דעתך על שדה זו, כך וכך אני מוציא למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה זרעה הבן עשתה אלף מדות, הוציא ממנה מאה מדות מעשר, שנה שניה זרעה עשתה אלף מדות נכנס בו עין הרע ופחת עשר שלא נתן מאה מדות אלא תשעים, שלישית זרעה, פחתה מאה, פחת הוא עשרה, רביעית פחתה השדה מאתים, פחת הוא עשרה, וכן חמישית וששית עד שעמדה השדה על מעשרותיה, כשראו קרוביו כך לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו, אמרו ח"ו לא באנו אלא לשמוח לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית, ולפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר את כל תבואת זרעך. היוצא השדה. אמרו במדרש אם זכיתם סוף שיוצאין לזרוע השדה, ואם לאו היוצא השדה מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו, שנאמר (בראשית כה) ויבא עשו מן השדה. תבואת זרעך. אם זכית סופך נפיק לחקלך וחמי עלמא צריך מטרא ותתפלל עליו והוא יוצא, זהו היוצא השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה. מעשר דגנך תירושך. אם אתה מעשר דגנך, אם לאו דגני, אם אתה מעשר תירושך, ואם לאו תירושי, שנאמר (הושע ב) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו. שנה שנה, למדך הכתוב שאינן מעשרין משנה לחברתה, מן החדש על הישן, כך דרשו רז"ל. ובכורות בקרך. לא שיאכלם ישראל שהרי הבכור נאכל לכהנים. ודע כי הבכור יש בו קדושה לעולם, ואפילו בזמן הזה בחוצה לארץ קדושה יש בו, ואינו נגזז ולא נעבד ואסור לאכלו אלא במומו. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בכור בהמה טהורה אין מצותו נוהגת אלא בארץ ישראל. וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו ואמר דאפילו רבי עקיבא שהיה סובר כן לא אמר אלא לענין שאינו קרב, אבל בודאי קדושת בכור יש לו אפילו בזמן הזה בחוצה לארץ ואין להתיר לאכלו אלא א"כ יש בו מום. והראיה ממה שאמרו בסנהדרין, אמר ליה ר' חייא לרב בר אחתיה נחית לבבל יורה יורה, יתיר בכורות אל יתיר, והנה בבל חוצה לארץ היא. ועוד בפרק פסולי המוקדשין, ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר למאי ניחוש ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. וידוע כי רב אשי בבבל הוה, וזה ראיה שהבכור הוא נוהג בחוצה לארץ להאכל במומו. ועוד במסכת ביצה פרק אין צדין בענין ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא והוה חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר, אמר ליה היכי הוה עובדא, א"ל הוה שדין שערי בהך גיסא בהדי דקא עייל רישא בזעיה הוצא לשפותיה. וזה ראיה שרבותינו שבבבל היו מדקדקין הרבה בענין הבכור בקדושתו ובמום עובר, ולא היו עושין כן אלא מתוך שיש בו קדושה ואפילו בחוצה לארץ.

סְפוֹרְנוֹ למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות:

מַלְבִּי״ם [קו] מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך, הנה עקר הדבור פה הוא ממעשר שני ומצותיו ולמה הוסיף ובכורות בקרך, שע"ז הזהיר כבר למעלה לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך (כנ"ל סי' לד) ע"ז אמר ר' יוסי ג' דברים בשם ג' זקנים, שכולם פירשו שבא להקיש בכור ומעשר זל"ז וכפי הכלל באילת השחר (כלל קס) שכל שני שמות הבאים במשפט א' הם מוקשים זל"ז, ור"ע למד שבא להקיש בכור למעשר שלא יביאנו מח"ל כמ"ש בתרומה (דף כא) ובן עזאי מקיש מעשר לבכור שלא יאכל רק תוך החומה לא בכל הרואה, ור' ישמעאל מקיש מעשר לבכור שלא יעלנו בזה"ז (כמ"ש בתמורה שם ובמכות דף יט וזבחים דף ס) ור' ישמעאל לא ס"ל כר"ע לענין שגם בדיעבד לא יביא בכור מח"ל כמ"ש התוס' בתמורה שם, ואחרים פי' שמקיש בכור למעשר שיאכל משנה לחברתה (ומובא בתמורה שם ובר"ה דף ב' וזבחים דף כט):

כד וְכִי־יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי־יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י כי יברכך. שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה מְרֻבָּה לָשֵׂאת:

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ

מַלְבִּי״ם [קז] וכי ירבה ממך הדרך, א"א לפרשו על ריחוק המקום דא"כ למה כפל כי ירחק ממך המקום, וע"כ פירושו שירבה הזמן עד שתוכל ללכת בדרך ולא תוכל להחזיק הפירות עד עת בואך, ולפ"ז יאמר כל האופנים שיצטרך לפדות הפירות, [א] ברחוק זמן עד שישים לדרך פעמיו, [ב] אם המעשר מרובה עד שלא תוכל שאתו מפני כבדו, [ג] אם ירחק ממך המקום, שאף משא מועט לא תוכל להוביל עמך, ולפ"ז ממ"ש כי לא תוכל שאתו שמדבר כשהוא מרובה מבואר שמ"ש כי ירבה ממך הדרך וכי ירחק ממך המקום מדבר אפי' בפירות מועטים, ומוסיף כי יברכך אף שאתה עשיר ותוכל להובילם בסוסים ובחמורים:

כה וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ

אִבְּן עֶזְרָא ונתתה בכסף. שב אל המעשר: בידך. שהוא מופקד בידך:

מַלְבִּי״ם [קח] ונתתה בכסף וצרת הכסף, מה שחזר שנית שם הכסף הוא למותר, ופי' מפני ששם כסף בדיוק משמע דוקא מטבע של כסף אבל בהרחבה כל מטבע היוצא בהוצאה נקרא בשם כסף, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל קמ"ה) בדיני שם הנכפל שאם השם הראשון בא בדיוק מורה כפילת השם שדי כל שהוא, ודי מטבע היוצא בהוצאה, ובאר שלכאורה יש ללמדו מהקדש שכתב בפדיונו כסף ויכול לפדות בכל דבר כמו שלמד בספרא בחקותי (סי' ק"ה) שממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה למד מדין כלל ופרט וכלל כל דבר המיטלטל וא"כ נלמד לכאן דיכשר כל מטבע, ע"ז משיב דשם כשר כל מטלטלין וכאן לא תוכל ללמד רק למטבע ואינו דומה לשם. והנה הרמב"ם (פ"ד מה' מעשר שני ה"ב) כתב שיכול לחלל פירות מ"ש על פירות אחרות והראב"ד השיג עליו שאינו מתחלל רק על הכסף, והנה לדעת הראב"ד אתא הספרי כפשטיה, ולדעת הרמב"ם אף שיכול לחלל על פירות הלא כתב שם שדוקא על פירות ממינו, והמטבע הוא דבר שאינו מינו של המעשר ודומה כמטלטלין וא"א ללמדו מהקדש דהא במעשר לא עשה שאר מטלטלין ככסף ולמד ממ"ש כסף כסף ריבה: [קט] וצרת הכסף, לר' ישמעאל הוא מענין צרירה כמו צרורות כספיהם, ומצאנו מנע"ו ויצר ככרים כסף (מ"ב ח' כ"ג), ולר"ע הוא מענין צורה כמו נצור עליה לוח ארז וכן מ"ש ויצר אותו בחרט פרשתי מענין צורה, ומובא פלוגתתן בב"מ (דף מ"ז ע"ב), ומ"ש בידך היינו שיהיו המעות ברשותו כמ"ש במשנה דמ"ש (פ"א מ"ב) וכבר בארתי זה בהתו"ה משפטים (סי' ס"ג): [קי] והלכת אל המקום אשד יבחר ה' אלהיך בו, זה שילה ובית עולמים, סתמא כר"ש דלר' יהודה (זבחים דף קי"ט) שלש בירות הן לאכילת מ"ש שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:

כו וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃

רַשִׁ״י בכל אשר תאוה נפשך – כְּלָל: בבקר ובצאן וביין ובשכר – פְּרָט: ובכל אשר תשאלך נפשך – חָזַר וְכָלַל, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ וְרָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם וְכוּ' (עירובין כ"ז):

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ובשכר. העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים: אשר תשאלך. פירות: אתה וביתך. אתה ובניך חיוב וביתך רשות כי מצות שלש פעמים על הזכרים והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה יש להן שכר:

מַלְבִּי״ם [קיא] ונתתה הכסף, ת"ק סבר שכתוב ג"פ כסף א' על מעשר טהור וא' על מעשר טמא וא' על לקוח בכסף מעשר שנטמא, ור"י סובר שמ"ש ונתתה הכסף ר"ל הכסף הנזכר שהוא כסף הראשון לא השני וס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר ופלוגתייהו מובא בפ"ג דמ"ש (משנה י') ובכ"מ בש"ס, וגרסתי כגי' הגר"א ועי' בירושלמי (פ"ב דפסחים): [קיב] בכל אשר תאוה נפשך, הוא כולל הכל אף עבדים ושפחות, לכן מפרש רק דברים שהם לאכילה כבקר וצאן ולשתיה כיין ושכר ולהשביח את המאכל שעז"א בכל אשר תשאלך נפשך, ר"ל שהוא נותן טעם בהמאכל וגורם שנפשך התאונית תשאל אחר המאכל מתוך ערבותו, ובכ"ז אין כולל מים ומלח כי כל הנחשבים הם פרי מפרי וולד מולד וגפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות, ושיהיה גדולם מן הארץ למעוטי דגים עיין בעירובין (דף כ"ז): [קיג] בבקר ובצאן וביין ובשכר, למה תפס ד' אלה, היל"ל במאכל ובמשקה, פי' בן בג בג שמלמד במ"ש בבקר שלוקח פרה ע"י עורה ויוצא העור לחולין, וצאן אגב גיזתה, ועיין בעירובין (דף כז) שמוסיף חדוש בכל או"א, וכן שצריך לכתוב כל ד' אלה עיי"ש, ומ"ש ושמחתם היינו בשלמי שמחה (כנ"ל סי' יד וסי' כ):

כז וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ׃

רַשִׁ״י והלוי, לא תעזבנו. מִלִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יָצְאוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְהֶפְקֵר, שֶׁאַף הוּא יֵשׁ לוֹ חֵלֶק עִמְּךָ בָּהֶן כָּמוֹךָ, וְאֵינָן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר:

אוּנְקְלוֹס וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ

רַשְׁבַּ״ם והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו: אלא תשמחהו עמך ותיטיב לך ולו:

אִבְּן עֶזְרָא והלוי אשר בשעריך. והטעם על בית הלוי שאתה מקבל שכר שלא תעזבנו רק תתן לו כפי מתנת ידך והקרוב כי על המעשר הראשון ידבר בעבור שהזכיר מעשר שני אמר לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו: וטעם אשר בשעריך. כי לאשר הוא בשערו יתן המעשר הראשון ולא יאמר יהיה עמי ואני אוליכנו ללוי אחר או כבר נתתיו:

מַלְבִּי״ם [קיד] והלוי אשר בשעריך, עיין למעלה (סי' כא):

כח מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ׃

רַשִׁ״י מקצה שלש שנים. בָּא וְלִמֵּד שֶׁאִם הִשְׁהָה מַעַשְׂרוֹתָיו שֶׁל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה לִשְׁמִטָּה, שֶׁיְּבַעֲרֵם מִן הַבַּיִת בַּשְּׁלִישִׁית:

אוּנְקְלוֹס מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ

רַשְׁבַּ״ם מקצה שלש שנים: שנת מעשר עני:

אִבְּן עֶזְרָא מקצה שלש שנים. זה מעשר שלישי ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני וי״‎א כי יוציא שלשתם והמכחישים אמרו כי מצות עשר תעשר הוא המעשר הראשון: וטעם וצרת הכסף בידך. עם הלוי ידבר וכן ובכורות בקרך עם הכהן ידבר ואין שם מעשר שני רק זה שהוא לשלש שנים: מקצה. תחלה וזה של שלש שנים יקרא מעשר עני ואנחנו נסמוך על קבלת אבותינו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מקצה שלש שנים. אם לא הפריש מעשרות של שנה ראשונה ושניה לשמטה, יחייבנו הכתוב שיבערם מן הבית בשנה השלישית, וצריך הוא שיוליך לירושלים מעשר של שנה ראשונה שבידו, ומתודה בערתי הקדש מן הבית, ובא הלוי ונוטל מעשר ראשון, והגר והיתום והאלמנה יטלו מעשר עני, ולא תאכלנו בירושלים כדרך שעשית במעשר שני של שתי שנים.

מַלְבִּי״ם [קטו] מקצה שלש שנים, בפ' תבוא אמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר וכו' ושם למד שיתודה וידוי מעשר, ולמדו חז"ל ששתי שנים יוציא מעשר שני, ועז"א עשר תעשר שנה שנה ר"ל מעשר שני נוהג שנה אחר שנה, ובשנה השלישית יפריש מעשר עני, ועז"א בשנה השלישית שנת המעשר, ר"ל המעשר המיוחד שאינו נוהג בשאר שנים והוא מעשר עני דהא אמר ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה וא"כ אינו מדבר במעשר שני שאינו ניתן לעניים רק הבעלים אוכלים אותו בירושלים, מבואר שיש שנה שמפריש מעשר עני, שא"ל שיפריש שני מעשרות דהא אמר בשנה השלישית שנת המעשר מעשר א' בלבד, מזה מבואר ששתי שנים יפריש מעשר שני ובשנה השלישית יפריש מעשר עני, ואז מחויב להתודות במקדש וידוי מעשר, ואז מחויב להוציא כל המעשרות שנשארו אצלו שעז"א מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ולשון מקצה שלש שנים היינו אחר כלות השנה השלישית, ומשמע שהוא בחג שאז עולה לרגל דהא הוידוי צריך להיות במקדש, לא מבעיא לדעת הראב"ד (פי"א מה' מעשר שני) שאפי' בדיעבד אינו מתודה רק בפני הבית אלא אף לדעת הרמב"ם (שם ה"ד) לכתחלה צריך לפני ה', ודומה לזה אמר (דברים לא י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות, אולם פה א"א שיהיה בחג הסכות דהא (שם) אמר כי תכלה לעשר ומעשרות של שנת השלישית אינם כלים עד חנוכה של שנה הרביעית (כמ"ש פ"א דבכורים מ"ו), וכחנוכה אינו זמן עליה לרגל א"כ ידעינן שהוא בחג הפסח, וז"ש יכול בחנוכה ת"ל קץ וכו' ומובא בירושלמי (פ"ה דמ"ש), ומ"ש עיו"ט האחרון עיין בתוי"ט (פ"ה דמעשר שני מ"ו) האריך בזה, וממ"ש שנת המעשר מוציא שביעית שפטור ממעשר, וממ"ש תוציא את כל מעשר תבואתך, וכן אמר לקמן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך מבואר שאז מחויב להוציא כל המעשרות שנמצאו אצלו מקודם גם מעשר ראשון ומעשר שני (וכמ"ש במשנה ו' פ"ד דמעשר שני): [קטז] תוציא בשנה ההוא, לשון הוצאה מורה שמוציאו ממקום השמור בטהרה ועז"א בשנה ההיא, כי רק מעשר של שנה השלישית א"צ לשמרו מן הטומאה בין מעשר ראשון בין מעשר עני כמ"ש בספרי קרח (סי' עא) ואכלתם אותו בכ"מ אפי' בקבר אבל מעשר שני של שנים הקודמות צריך לשמרו בטהרה, ועוד דייק מ"ש בשנה ההיא אם בא חיוב המעשר בשנה השלישית, אבל ירק שנלקט אחר ר"ה של שנה הרביעית שייך למעשר של שנה הרביעית דבירק אזלינן ביה בתר לקיטה וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' מעשר שני ה"ד): [קיז] והנחת בשעריך, התוס' בחולין (דף קלא ד"ה מעשר עני), מביא בשם ספרי כתוב א' אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאים עניים ונוטלים אותו וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתתה ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתתה, הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים אותו (ולא נמצא בספרי שבידינו) ובנדרים (דף פד ע"ב) אמר רבא שמעשר עני המתחלק בתוך הבית אית ליה טובת הנאה לבעלים ומעשר עני המתחלק בגורן באים עניים ונוטלים לעצמם ואין בהם טובת הנאה לבעלים, עוד כתב הרמב"ם (פ"ו מה' מת"ע ה"ח והי"ב) שאם העני לוקח בשדה צריך לתת לו כדי שבעו (כשעור שיאמר לקמן סי' קכ) אבל אם היה המעשר בבית א"צ לתת לו כדי שבעו ויכול לחלק כזית כזית, ולמד שבשדה נותן כדי שבעו ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו, והמ"ל התפלא מאד הלא פסוק ואכלו בשעריך ושבעו מדבר במחלק בתוך הבית דשם כתיב ונתתה ללוי והאריך בזה מאד, והאמת שפה אמר מקץ שלש שנים תוציא דהיינו בחג הפסח (כנ"ל סי' קטו) שאז ימי הקיץ וממילא מחלק בשדה ועז"א והנחת בשעריך, ובע"כ מיירי שכל ימי החורף לא באו עניים, וז"ל בספרי והנחת בשעריך אם אין שם עני הניחו באוצר, ר"ל בגרן שבשדה, וע"ז סיים ואכלו ושבעו שצריך ליתן להם כדי שביעה, ובפ' תבוא שאמר כי תכלה לעשר, מפרש שחלוקת המעשר בכל השנה יהיה בשני אופנים [א] ונתתה ללוי לגר וכו' שהוא בכל ימות הגשמים עד הפסח שהתבואה בבית ואז תתן אתה כי אז טובת הנאה לבעלים ואז א"צ לתת להם כדי שביעה דכתיב ונתתה ודי בשעור נתינה שהוא כזית, האופן השני אם מחלק בפסח שאז ואכלו בשעריך ר"ל בשדה, כי בימות הקיץ מוציאו לשדה, ובזה יש שני הבדלים, [א] ואכלו בשעריך שאוכלים בעצמם וא"צ דוקא ונתתה אתה כי אין לך בו טובת הנאה, [ב] ושבעו שצריך שיהיה כדי שביעה, ויפה כתב הרמב"ם שא"צ לתת כדי שביעה אלא בשדה ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו שמפסוק זה למדינן הכל:

כט וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין־לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃

רַשִׁ״י ובא הלוי. וְיִטֹּל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: והגר והיתום. וְיִטְּלוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁהוּא שֶׁל עָנִי שֶׁל שָׁנָה זוֹ, וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ אַתָּה בִּירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּזְקַקְתָּ לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל שְׁתֵּי שָׁנִים: ואכלו ושבעו. תֵּן לָהֶם כְּדֵי שָׂבְעָן, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי בַּגֹּרֶן וְכוּ' (ספרי קי). וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם בַּמַּעֲשֵׂר שֶׁל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה שֶׁהִשְׁהֵיתָ, וּמִתְוַדֶּה "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּכִי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (דברים כ"ו):

אוּנְקְלוֹס וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד

מַלְבִּי״ם [קיח] ובא הלוי, כבר באר שממ"ש בשנה השלישית שנת המעשר מבואר שאין בו רק מעשר אחד, אבל עדיין לא ידענו מי נדחהאם מעשר ראשון או מעשר שני, ופירש ר' יהודה שידעינן ממ"ש ובא הלוי מבואר שגם בשנה הג' יקח הלוי חלקו ממעשר ראשון, וראב"י למד לה ממ"ש נתתי כל מעשר בישראל לנחלה כמ"ש בספרי (קרח סי' מט) ומובא בר"ה (דף יב): [קיט] ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, מבואר שבדברים ששוה בהם ליתר עניי ישראל כגון לקט שכחה אין חייב במעשרות: [קכ] והלוי והגר והיתום, וגבי מתנת עניים אמר לעני ולגר, ולמדינן מפה שדבר בישראל לא בגר תושב ועניי עכו"ם, ומשם למדינן שמדבר מעניים ע"פ הכלל שהשמות הבאים ביחוס א' מוקשים זל"ז, וכ"ה בספרא קדושים (סי' כא), ומ"ש ואכלו ושבעו התבאר (בסי' קיז), ומ"ש מכאן אמרו (בפ"ח דפאה): [קכא] אשר בשעריך, כפל זה ללמד שאין מוציאין המעשר לח"ל, כ"כ הרמב"ם (ספ"ו מה' מת"ע), ופי' שמשפחה זו הוצרכו שנה זו בח"ל ולא רצו להוציא להם מעשר עני ונתנו להם ככרי זהב לפרנסתם, והגר"א גורס שאין מוציאין את העניים חוצה, וגרס ולא רצו להוציאם ועיין בז"א:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.