כניסה

דְּבָרִים טו

פָּרָשַׁת רְאֵה
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה׃

רַשִׁ״י מקץ שבע שנים. יָכוֹל שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל מִלְוָה וּמִלְוָה, תַּ"לֹ "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע", וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל מִלְוָה וּמִלְוָה, לְהַלְוָאוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הֵיאַךְ הִיא קְרֵבָה? הָא לָמַדְתָּ שֶׁבַע שָׁנִים לְמִנְיַן הַשְּׁמִטָּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה. בתחלת השנה כאשר פירשתי והעד הקהל את העם ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה אמר וכן דבר השמטה והטעם כמו שמטוה והניחו' ותפול:
רַמְבַּ״ן מקץ שבע שנים תעשה שמטה הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם תעשה שמטה שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (דברים ה׳:ט״ו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם מקץ אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ט״ו:א׳) בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב מקץ השנה השביעית היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) מקץ בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם מתכלית יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן קץ שבע שנים שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם מקץ כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט״ו:י״ב) כי בעבור שאמר ועבדך שש שנים לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש במועד שנת השמטה במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב שנת השמטה רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן שנת היובל ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש בחג הסוכות ומקץ שבע שנים תעשה שמטה מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה מקץ שבע שנים בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר במועד שנת השמטה להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מקץ שבע שנים תעשה שמטה. אמרו המפרשים כי לשון מקץ מתחלת שבע שנים, לפי שכל דבר יש לו שתי קצוות, כענין שכתוב (שמות כו) מן הקצה אל הקצה, והתחלה והסוף כל אחד יקרא קצה. ואין זה דעת רז"ל, אלא מקץ שבע שנים, בסוף שבע שנים כי לא אמר הכתוב מקץ השנה השביעית שאלו אמר כן היה ענינו התחלה אבל עתה שאמר מקץ שבע שנים ענינו הקצה האחרון, והוא סוף שבע שנים. וכן אמרו רז"ל שביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה, וכן תרגם אונקלוס בסוף. וקבלו רז"ל שהבית חרב במוצאי שביעית שכן דרשו בערכין מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה וערב תשעה באב היה. וכן בשניה אמרו קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים, שבשנת תכ"א חרב הבית לדברי רבינו תם ז"ל שהם עיקר, ואע"פ שרוב השנה יצא בבנין כיון שבאותה שנה חרב הבית משנות חרבן אנו מונין אותה. ויש לנו היום נ"א שנה לפרט היצירה, צרף קע"ב עם נ"א והם רכ"ג, שקול מכל מאה תרתי וכדאמרינן בגמרא דעבודה זרה, לפי שכל השאר הם שמטות, יבאו מן האלף ומאתים כ"ד, ושנת נ' עולה הוא לכאן ולכאן למנין יובל ולמנין שמטה, צרף כ"ד אלו עם כ"ג הנשארים ויהיו מ"ז, עשה מהם שמטות, נשארו ה', נמצאת אומר לשתי שנים תהיה שמטה, וזה היה בשנה נ"ג, וכן בשנת ס', ואחריו ס"ז, ואחריו ע"ד. ולדעת רש"י ז"ל שבשנת ת"ך חרב הבית, תהיה השמטה שנת נ"ב ואחריה נ"ט ואחריה ס"ו ואחריה ע"ג. ולשון תעשה שמטה כלשון לעשות את יום השבת, והכונה שתשבות כאן וכאן, ביום השבת ממלאכה ובשנת השמטה מעבודת קרקע, והענין אחד בקדושת השביעיות, זה בימים וזה בשנים, והיובל בשמטות, וכבר נתבאר זה בסדר בהר סיני.
מַלְבִּי״ם [קכב] מקץ שבע שנים, הראב"ע פי' בתחלת שנה השביעית וכן עלה על דעת הרמב"ן, והוא אומר שמ"ש תעשה שמטה ר"ל על שמטת קרקע שמתחלת בתחלת הז' שנים ומוסיף שגם שמוט כל בעל משה ידו היינו שמטת כספים, וחז"ל קבלו שאינו משמט עד סוף שבע בער"ה של שמינית, ובאמת לשון מקץ אינו מכריע שמצאנו מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי (ירמיהו ל״ד:י״ד) והוא בתחלת השביעית, וע"כ למד לה בגז"ש, ולדעתי הלמוד הוא ממ"ש בסמוך מקץ שלש שנים שע"כ פירושו בסוף דהא לקמן אמר כי תכלה לעשר (כנ"ל סי' קטו) וא"כ מבואר שגם מקץ שבע שנים ג"כ פירושו בסוף: [קכג] תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, שעור הכתוב מקץ שבע שנים שמוט ידו כל בעל משה, שכל מלוה ישמט ידו מתבוע את החוב מן הלוה, אולם מ"ש תעשה שמטה הוא תמוה דהא שם שמטה נופל על כל השנה ונקראת תמיד שנת השמטה, ומתחיל מתחלת השנה עד סופה ואיך יאמר שיעשה שמטה בסוף השבע שנים, וע"כ שמ"ש תעשה שמטה הוא כעין מאמר מוסגר ור"ל מקץ שבע שנים [שאז תעשה שמטה כל השנה] אז יהיה זה דבר השמטה שישמט ידו מן חוב של כספים כמו ששמט ידו כל השנה מן השדות, ובא ללמד ששמטת כספים תלוי בשמטה העקרית הנוהגת בשנה זו וכמ"ש רבי (גיטין לו וקדושין לח ומו"ק ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים וכו': [קכד] תעשה שמטה וזה דבר השמטה, כבר כתבנו שהם דברים מיותרים והיל"ל מקץ שבע שנים שמוט כל בעל משה ידו, ופי' מפני שאז הייתי אומר שנחשב הז' שנים מיום ההלואה כמו שנים של עבד עברי שחשבינן לכ"א מיום המכירה כמ"ש משפטים (סי' יט) ולא תאמר הלא יותר נדמה אותה לשמטת קרקע כי גם שמטת כספים תלויה בשמטת קרקע ובה חשבינן לשנות עולם, כי אינו דומה לשמטת קרקע שאינו נוהג אלא בא"י ושמטת כספים נוהג גם בח"ל, לכן אמר שבע שנים תעשה שמטה ששמטה הכללית נחשבת לשנות עולם ומלמד שממנה מסתעף שמטת כספים וא"כ גם שבע שנים דידה חשבינן לשנות עולם, ומ"ש ריה"ג אומר וכו' כן גרס הגר"א וכן בפרש"י בחומש וכן מבואר בספרי על פסוק קרבה שנת השבע, שמלשון קרבה שנת השבע ר"ל שעי"ז לא תרצה להלוות לחברך, מבואר ששמטת כספים חל בשנת השמטה הכללית שהוא לשנות עולם [גירסת דנים דבר שתלוי בשמטה היא גירסת הגר"א]: [קכה] תעשה שמטה וזה דבר השמטה, כבר התבאר (בסי' קכג) שמלמד בזה שבזמן שאינו משמט קרקע כגון בהיותם במדבר או עכשיו שבטלה קדושת הארץ אינו משמט כספים, וע"ז שואל שי"ל שתלוי גם במקום שבח"ל ששם אין נוהג שמטת קרקע לא תנהג שמטת כספים גם בזמן הבית, עז"א דכתיב כי קרא שמטה לה', (ועיין בתוס' קדושין דף לח ד"ה השמטת) והגר"א מחק הפסקא של סי' קכג, ובכאן העתיק כלשון הגמ' (שם) רבי אומר וכו' וא"צ:

ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה׃

רַשִׁ״י שמוט כל בעל משה ידו. שָׁמוֹט אֶת יָדוֹ שֶׁל כָּל בַּעַל מַשֶּׁה:
אוּנְקְלוֹס וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ
רַשְׁבַּ״ם כי קרא שמיטה לה': כלומר כי הגיע זמן שמיטה כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן:
אִבְּן עֶזְרָא משה. במשקל מטה והוא שם לפי דעתי ולפי דעת רבים הוא פועל ובעל כמו והחכמה תחיה בעליה את נפש בעליו יקח והטעם מי שהדבר ברשותו: ישה. פועל יוצא והלוקח יקרא נושה בו: יגוש. ילחץ כמו וכל עצביכם תנגושו והנה נראה הנו״‎ן בפעלי העתיד מבעלי הנו״‎ן: שמטה לה'. לכבוד השם שנתן לו הממון וטעם הסמך המל' לשם בעבור שבת היא לה':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כג) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כג) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.
סְפוֹרְנוֹ וזה דבר השמטה. כשאמר האל ית' והשביעית תשמטנה היתה הכוונה שתעשה שמטת כספים שנאמר שמוט כל בעל משה ידו: כי קרא שמטה. האל ית' באמרו תשמטנה:
מַלְבִּי״ם [קכו] וזה דבר השמטה, כבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' פח) שחז"ל ידרשו תמיד מלת דבר שמורה כמלת ענין, מענין דבור ממש עיי"ש הטעם, וע"כ פי' גם כאן מענין דבור שצריך לדבר (אם רוצה לשלם לו חובו) יאמרו לו שמוט כל בעל משה ידו, וכמ"ש פ"י דשביעית משנה ח': [קכז] וזה דבר השמטה, כבר התבאר בפ' צו (סי' כג) שכ"מ שבא כנוי הרומז זה זאת בא למעט איזה דבר, ומ"ש פה זה דבר השמטה ממעט שאינו דבר היובל ומש"ש בשנת היובל, הזאת בא למעט שמטה שאין שלוח עבדים נוהג בה וכן דרש בספרא בהר (סי' כז): [קכח] שמוט כל בעל משה ידו, ר"ל שמוט ידו כל בעל משה כמו תשמט ידך, ר"ל שלא תכריחו לשלם לך, ושם משה בא רק על ההלואה לא על מעות שנגזל ממנו או שהפקיד ביד אחרים, והוסיף אשר ישה לבאר אף דבר שלא היה בדרך הלואה כמו שכר שכיר והקפת חנות אם זקפה עליו אח"כ במלוה שעז"א אשר ישה בעתיד ג"כ שביעית משמטתו כמ"ש במשנה דשביעית ובח"מ (סי' סז סעיף יד), וכן בספרי תצא על פסוק כי תשה ברעך משאת מאומה מרבה ממלת משאת שכר שכיר והקפת חנות: [קכט] לא יגוש, כבר בארתי (ישעיה ג) ההבדל בין נושה ובין נוגש, שהנושה תובע דבר המגיע לו והנוגש דוחקו לתת לו דבר שלא לקח ממנו כמו מס וכדומה, ואחר שפה אמר שמוט כל בעל משה ידו א"כ אין מגיע לו עוד ממנו וכשתבעו נקרא נגישה כי מבקש דבר שאין מגיע לו ועובר בל"ת ומתנה דוקא את רעהו ואת אחיו פרט לאחרים וגר תושב, ומ"ש כי קרא שמטה פי' הרשב"ם כלומר כי הגיע זמן שמטה, כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום כולם לשון זמן, ומזה הוציאו חז"ל שאינו תלוי במקום שאף אם הוא בח"ל כיון שהוא זמן שמטה (כנ"ל סי' קכה):

ג אֶת־הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת־אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ׃

רַשִׁ״י את הנכרי תגש. זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה (שם):
אוּנְקְלוֹס מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ
אִבְּן עֶזְרָא את הנכרי תגוש. רשות:
רַמְבַּ״ן את הנכרי תגש זו מצות עשה לשון רש"י (רש"י על דברים ט״ו:ג׳) מספרי (ראה קל) ופירושו מצות עשה באחיך הנכרי תגוש ולא אחיך ולאו שבא מכלל עשה עשה ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש ליתן עליו לא תעשה חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (דברים כ״ג:כ״א) מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך וכך פירש שם רש"י לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע) והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף מצות לא תעשה וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א) ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו מצות עשה ודבר ברור הוא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. דרשו רז"ל ולא של אחיך בידך, שהמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו.
מַלְבִּי״ם [קל] את הנכרי תגוש, לדעת הרמב"ם הוא מ"ע וכן לנכרי תשיך, והראב"ד (פ"ה מה' מלוה ולוה) השיג עליו וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו למנין המצות בשרש השני, ופה בפי' התורה, ומפ' שר"ל שממ"ש את הנכרי תגוש ידעינן לאו הבא מכלל עשה לישראל ולאו הבא מכלל עשה עשה, ונראה שדעת הרמב"ם שאינו מחויב דוקא להלוותו ברבית, ובזה יסולקו קושיות הרבה שהקשו עליו: [קלא] ואשר יהיה לך את אחיך, אבל כשהלוה על המשכון ולרוב המשכון בטוח כנגד החוב וא"כ בהפך של אחיך בידך, וממ"ש תשמט ידך ממועט במוסר שטרות לב"ד שיד אחר גובה החוב ומזה תקן הלל פרוזבול (עיין גיטין ל"ד ובז"א) ר"ל שמדין תורה יצא מכלל זה המוסר שטרותיו לב"ד שכבר השמיט ידו ומסרו ליד ב"ד והוא אינו נוגש רק הב"ד, וכשמוסר השטר לב"ד א"צ כתיבה והלל התקין שאף שהמלוה מחזיק השטר בידו או כשהוא מלוה ע"פ די כשאמר בפני הב"ד שמוסר תביעת חובו בידיהם ולזה צריך כתיבת פרוזבול:

ד אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי־בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן־לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ׃

רַשִׁ״י אפס כי לא יהיה בך אביון. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן"? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶבְיוֹנִים בַּאֲחֵרִים וְלֹא בָכֶם, וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶבְיוֹנִים בָּכֶם: אביון. דַּל מֵעָנִי, וּלְשׁוֹן אֶבְיוֹן שֶׁהוּא תָּאֵב לְכָל דָּבָר (עי' ויקרא רבה ל"ד):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ
רַשְׁבַּ״ם אפס כי לא יהיה בך אביון: אם תשמט הקב"ה ישלם לך:
אִבְּן עֶזְרָא אפס. הטעם דע כי זה שצויתיך שלא תגוש את אחיך אין צורך אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול השם אז לא יהיה בך אביון שהוא צריך להיותך מלוה אותו רק כלכם תעבטו גוים רבים והטעם תקחו עבוטו שהוא משכון בעבור ממון שתתן לו שהוא צריך אליו לסחור בו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אפס כי לא יהיה בך אביון. מה שצויתיך שלא תגוש את אחיך, לא תצטרך לזה אם ישראל זכאין, כי כלם יהיו עשירים לא יצטרך אחד מהם להלות את חברו. והעבטת גוים רבים. כלומר תקחו עבוטו ממנו, כלומר תמשכנו אותם. ואמר כי לא יחדל אביון, אם אינן זכאין. כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. סוד הכתוב מבואר, והוא כענין שהזכיר למעלה (דברים יד) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, כי השם הגדול הוא המברך והבוחר, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ אפס כי לא יהיה בך אביון. אע"פ שאמרתי שתשמט ידך הנה לא יקרה בכם איזה לוה שתצטרך לשמט. וזה בלי ספק התקיים בדור באי הארץ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע:
כְּלִי יָקָר אפס כי לא יהיה בך אביון. ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ואמרו רז"ל (ספרי ראה קלב.) הא בזמן שעושין רצונו של מקום הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' רק אם שמוע תשמע בקול ה'. ר"ל אך ורק בתנאי זה אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו, ועו"ק מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקמ"ל פשיטא שאם אין עני למי יתן, ועו"ק למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו' בארצך והלא הצדקה חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך. אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו כמובן מלשון רק אם שמוע וגו' וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. כל האחדים הללו מורים באצבע שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ והוא בזמן שאין עושין רצונו מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם כמו שנעשה בימי עזרא שרובם לא עלו מבבל ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו' בארצך למה נקט בארצך והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ ע"ז אמר כמתרץ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ ותטעה לומר מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם ויהיו קודמים לעניי ארצך ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. ר"ל לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ. ומ"ש על כן אנכי מצוך לאמר. כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס. וי"א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו'.
מַלְבִּי״ם [קלב] אפם כי לא יהיה בך אביון, פי' חז"ל שיאמר שיהיה שנוי בשכר מצוה זאת ממה שנוהג בכל המצות, שבכל המצות שכר מצוה מצוה, הייני שעי"כ שקיים המצות יהיה שכרו שיוכל לקיים מצוה זו תמיד, אם קיים מצות ציצית זוכה לטלית נאה והזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין שיוכל לקיים מצות ציצית ומצות קדוש היום בתמידות כמ"ש בשבת (דף כב) וכענין שאמרו שמצוה גוררת מצוה, אבל שכר מצוה זו יהיה שלא תוכל לקיים עוד את המצוה הזאת כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך, ועז"א מלת אפס, ששולל את הקודם, כמו וגם זבת חלב ודבש אפס כי עז העם ר"ל ולא נוכל לרשת אותה, ובאר מה שלא יהיה בך אביון הוא כי יברכך ה' בארץ שע"י זכות הארץ שתוכל לירש אותה ע"כ יברך אותך, וע"י הברכה לא יהיה בך אביון וכמו שיבאר אח"ז, וז"ש בספרי בזמן שאתם עושים רצונו ש"מ אביונים באחרים, ועז"א רק אם שמוע תשמע ותעשה רצונו ש"מ, ובכ"ז יקוים שכר מצוה מצוה, ומ"ש מצוה גוררת מצוה שתוכל לקיים מצות אחרות, ועז"א אם שמוע תשמע ע"י שתשמע קימעא תשמע הרבה ואם לא תוכל לקיים מצוה זו תקיים מצוה אחרת ועז"א לשמור לעשות את כל המצוה הזאת והגם שמצוה זו של השמטת החוב היא מצוה חמורה, וכמ"ש הרי"א שמדרך הטבע יקשה מאד על האדם אף להעשיר הגדול שאיש שלוה ממנו סכום כסף לא ישלם לו והוא יאמר לו משמט אני, יקיים נגד זה מצוה קלה והיא חביבה כמצוה חמורה. עתה מפרש בפרטות מ"ש כי לא יהיה בך אביון, ואמר כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך שהם הברכות הנאמרות בפ' כי תבוא שהבטיחם בעת שישמעו מצות ה' שהתחלתם הוא ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וסופם הוא והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט שהוא מש"ש והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, ר"ל כי יצויר שילוו גוים רבים כדרך שאחרים עושים שלוים מעות ומלוים אותם לאחרים והם לוים ומלוים, לוים סלע ומלוים שקל, ועוד אומר שם ונתנך ה' לראש ולא לזנב שעז"א ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו, כי יצויר יהיו לראש אל מלכים החלשים מהם ולזנב למלך עז המושל עליהם, כמלכים שלקטו תחת שלחן אדוני בזק שהיו מלכים ולראש וגם היו לזנב לאדוני בזק, ואחר שתקוים ברכה זו א"א שימצא בך איש שיצטרך ללוות וז"פ מ"ש אפס כי לא יהיה בך אביון:

ה רַק אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃

רַשִׁ״י רק אם שמוע תשמע. אָז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שָׁמַע קִמְעָא מַשְׁמִיעִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין
רַשְׁבַּ״ם אם שמע תשמע וגו' והעבטת: תקח משכונם בעל כורחם על הלוואותיך:
אוֹר הַחַיִּים רק אם שמוע וגו'. אמר מאמר זה סמוך למאמר ״לא יהיה בך אביון״, לפי שהעושר והעוני לפי דבריהם ז"ל אינם תלוים בזכות, לזה אמר סמוך להבטחת מניעת האביון רק אם שמוע וגו' -פירוש: אם ישראל ישמרו כל האמור בפסוק: שמוע תשמע - זה תלמוד תורה ללמוד וללמד; לשמור - זה מל"ת, ולעשות - זה מ"ע, וגמר אומר: את כל וגו' - פירוש: שלא יהיה בידו ביטול שום מצות לא תעשה ולא מניעה משום מצות עשה, אז הוא שישנו בהבטחה שלא יהיה בו אביון, כי מאמר חז"ל שאמרו שאינו תלוי בזכות הוא הגם שיהיו זכיותיו מרובים -כל שיש לו אפילו חטא א', לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני; אבל כשיגיע לשלימות התורה והמצות ישלוט גם על המזל, וישיג עושר, ובנים וחיים:

ו כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ׃

רַשִׁ״י כאשר דבר לך. וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים כ"ח) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר (ספרי): והעבטת. כָּל לְשׁוֹן הַלְוָאָה כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל הַמַּלְוֶה נוֹפֵל בִּלְשׁוֹן מַפְעִיל, כְּגוֹן וְהִלְוִיתָ, וְהַעֲבַטְתָּ. וְאִם הָיָה אוֹמֵר וְעָבַטְתָּ הָיָה נוֹפֵל עַל הַלֹּוֶה, כְּמוֹ וְלָוִיתָ: והעבטת גוים. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא לֹוֶה מִזֶּה וּמַלְוֶה לָזֶה, תַּ"לֹ "וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט": ומשלת בגוים רבים. יָכוֹל גוֹיִם אֲחֵרִים מוֹשְׁלִים עָלֶיךָ, תַּ"לֹ "וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" (שם):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן
אִבְּן עֶזְרָא ומשלת. ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים רק המצוה כי יהיה בך אביון על כן אמר כי לא יחדל אביון כי יודע כי יבא דור שלא יהיה רובו זכאי:

ז כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃

רַשִׁ״י כי יהיה בך אביון. הַתָּאֵב תָּאֵב קוֹדֵם: מאחד אחיך. אָחִיךָ מֵאָבִיךָ קוֹדֵם לְאָחִיךָ מֵאִמְּךָ: שעריך. עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִים לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת: לא תאמץ. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמִּצְטַעֵר אִם יִתֵּן אִם לֹא יִתֵּן, לְכָךְ נֶאֱמַר "לֹא תְאַמֵּץ". יֵשׁ לְךָ שֶׁפּוֹשֵׁט אֶת יָדוֹ וְקוֹפְצָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר "לֹא תִקְפֹּץ" (שם): מאחיך האביון. אִם לֹא תִתֵּן לוֹ, סוֹפְךָ לִהְיוֹת אָחִיו שֶׁל אֶבְיוֹן (שם):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא
אִבְּן עֶזְרָא לא תאמץ את לבבך. לדבר על לבו דברים טובים: תקפוץ. תסגור וכן קפצה פיה קפץ באף יקפצו מלכים פיהם והוא פעל קל: האביון. י״‎א שהוא מגזרת ולא אבה כי הוא במשקל עליון וחביון והגיון שהשרש עלה חבה הגה והטעם שהוא מתאוה לכל דבר בעבוד חסרונו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תאמץ את לבבך. מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל המפייסו בדברים גדול מכלם. ולא תקפוץ את ידך. לא תסגור ידך, כי הוא אחיך והוא אביון התאב לכל דבר.
אוֹר הַחַיִּים כי יהיה בך אביון וגו'. אומרו בך, אולי שנתכוון לרמוז מאמרם ז"ל שאמרו כי טעם שבוחר ה' ליסר לאדם בעוה"ז ביסורי העוני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פירוש בסיבתך בא לו העוני הגדול, ואומרו מאחד אחיך, פירוש לא תחשוב בראותו אביון שהוא פחות דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים, וטעם שסידר הדרגות אלו מאחד אחיך מארצך, הגם שרבותינו ז"ל אמרו שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו': עוד אפשר לומר גם כן הדרגות הגזירות אשר יגזור ה' באביונים, הנה כבר פירשתי בפסוק אם כסף תלוה וגו' שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר וזה הוא עשרו שמופקדים בידו מעות העניים, והנה לפעמים יפקיד ה' מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו גם לא יצטרך לסובב נתיבות, וכשישפוט ה' בצדק לצער העני ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם בריחוק מקום ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצוא מקום אשר הכין ה' לו שם טרף נפשו, והוא אומרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך: או ירצה אומרו בארצך פירוש אפילו בארצך שהוא מקום העושר לכל ישראל אף על פי כן ימצא בה אביון: ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על א' המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו עני ורוכב על חמור, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי עונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז"ל במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם ואמר לו ריב"ל כי הם יושבים ומצפים ביאתו וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם, ולזה רמז באומרו מאחד אחיך שהוא המיוחד שבאחיך, על דרך שפירשו רבותינו ז"ל (תרגום יונתן בראשית כ"ו י') באומרו כמעט שכב אחד העם שרצונו לומר אחד המיוחד שהוא מלך העם, ואומרו באחד שעריך להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה כאומרו ושפט בצדק וגו' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' אלא והריחו ביראת ה', ופירוש שעריך על דרך אומרו ועלתה יבמתו השערה ואומרו בארצך להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה: או ירצה על זה הדרך אביון באחד שעריך על פי דבריהם ז"ל שאמרו בס' הזוהר (זוהר חדש פ' נח) וז"ל אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד ע"כ, ומעתה אביון הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו לבא ברינה, ואומרו בארצך העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה' אלהיך נותן לך שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה חמדת הלבבות, ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו' אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב בצדקה תכונני, וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים:
מַלְבִּי״ם [קלג] כי יהיה בך אביון, היינו בין עניי ישראל ובין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום, ושם אביון הוא הגרוע מכל לשונות המורים על העוני, ושרשו אבה על שתאב לכל דבר, מבואר שכל שתאב יותר מצוה להקדימו, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל סט) שם המספר אחד כשבא בצורת הסמיכות יש הבדל בין אם בא אחריו המ"ם שאז מורה כל אחד שיהיה, ולא הרעותי את אחד מהם (במדבר ט״ז:ט״ו), והיה הפלשתי כאחד מהם (שמואל א י״ז:ל״ו), אבל אם לא בא אחריו רק ה' הידיעה או מלה הבא בכנוי ובלא מ"ם, אז יורה לרוב על אחד מצוין מחבריו ונודע לשבח או לגנאי כמו אחד ההרים הר המוריה, אשר יבחר ה' באחד שבטיך (דברים י״ב:י״ד), וז"ש שאם היה כתוב אחיך סתם וכן אם היה כתוב מאחד מאחיך היה פירושו כל אח שיהיה וכולל גם אחיו מאמו, אבל כשכתוב מאחד אחיך היינו אח המצוין שהוא אחיו מאביו, וכן אם היה כתוב מאחד משעריך היה פירושו כל שער שיהיה אבל כשכתוב מאחד שעריך היינו שער מיוחד והוא העיר שאתה דר בה, אולם לפ"ז היל"ל מעירך ע"ז משיב שמלמד דוקא אם גר בשער א' לא אם מחזר על הפתחים, וממ"ש בארצך מבואר שעניי א"י קודמים, אבל ממ"ש אשר ה' אלהיך נותן לך מבואר שאפי' עניי ח"ל אם הם עניי עירך צריך אתה לתת להם: [קלד] לא תאמץ את לבבך, יש הבדל בין חזוק ובין אמוץ, שחזוק הוא התחלת החוזק ואמוץ הוא התמדת החוזק, ובא להזהיר שיתמיד לעזור להאביון, והנה לפעמים ירפה ידיו ממנו מפני קושי הלב ואכזריות אף שטבעו נוטה אל הפזרנות, ובזה צריך שיהיה לו לב טוב לא לבד לפי שעה שזה קרוי חזוק כי גם בתמידות שזה קרוי אמוץ עד שלא יצטרך לאמץ לבבו בכל פעם בשיצטער אם יתן אם לא יתן רק יהיה לב טוב בתמידות, ויש מונע א"ע מלתת מפני שהוא כילי וגם כשפותח ידו קופצה תכף שזה גדר בעל קופץ, מדלג ואינו עומד בתמידות, עז"א לא תקפץ את ידך, ובאר העצה לכל זה שיזכור שהאביון הוא אחיו, שיצויר שלמחר יהיה הוא אביון כמוהו, ושהאביון יהיה עשיר כמוהו, וסופו ליטול הימנו:

ח כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׃

רַשִׁ״י פתח תפתח. אֲפִלּוּ כַמָּה פְעָמִים (שם): כי פתח תפתח. הֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא: והעבט תעביטנו. אִם לֹא רָצָה בְמַתָּנָה תֵּן לוֹ בְּהַלְוָאָה (עי' שם; כתובות ס"ז): די מחסרו. וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה לְהַעֲשִׁירוֹ: אשר יחסר לו. אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו (שם): לו. זוֹ אִשָּׁה וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית ב') אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ
רַשְׁבַּ״ם כי פתוח תפתח את ידך: אלא:
אִבְּן עֶזְרָא פתח תפתח. שם הפעל וכל מקום שאיננו כתוב הוא דרך קצרה גם הדרש יפה: את ידך לו. לאשר אין לו כלום: והעבט תעביטנו. תתן לו משלך על עבוטו והנה תעביטנו תקח עבוטו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי פתוח תפתח את ידך. אפילו מאה פעמים. והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה תן לו לשם הלואה.די מחסורו. ואי אתה מצווה לעשרו. אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. לו. אפילו להשיאו אשה, ממה שכתוב (בראשית ב) אעשה לו עזר כנגדו.
אוֹר הַחַיִּים כי פתוח וגו'. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה ללב אטום, ואולי שנתכוון לומר לו על דרך אומרו יש מפזר ונוסף עוד, כי על ידי שפותח הוא ידו פותחים לו שערי שפע, והוא אומרו כי פירוש טעם שאני אומר לך שלא תאמץ וגו' כי פתוח פירוש אוצר הנעלם אם אתה תפתח את ידך, וגמר אומר והעבט וגו' פירוש כשאתה פותח את ידך לו אינך עושה אלא הלואה דוקא ותכף ה' ישלם לך בתוספת מרובה, ובזה יש טעם נכון ללבו שלא יתאמץ וכו':
מַלְבִּי״ם [קלה] כי פתוח תפתח, פי' חז"ל שהוא הבטחה אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם א' אז תלבשהו רוח נדיבה ויפתח תמיד [ולא רצו לפרש שהוא צווי שיפתח כמה פעמים דהא אומר אח"כ נתון תתן, ומ"ש העבט תעביטנו דריש ר' יהודה שמלמד שיעביטנו על שני אופנים אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס, יתן לו לפי שעה דרך הלואה, ואם יש לו יתן לו דרך הלואה ושידמה שהוא דרך מתנה, וחכמים סוברים דברה תורה כלשון בני אדם, והעתקתי גי' הגר"א עפ"י הגמ' ב"מ (דף לא) כתובות (דף סג): [קלו] די מחסורו אשר יחסר לו, כבר בארתי (ויקרא סי' שכז) שמלת די מורה כדי מדתו לא פחות ולא יותר, ועז"א שאין מצוה להעשירו, והוסיף אשר יחסר לו ר"ל אף שאינו מחסר לרוב ב"א רק לו לפי הרגלו חסר דבר זה צריך לתת לו ומזה הוציא סוס לרכוב וכו' וגם אשה שתהיה לו לעזר וכמ"ש בכתובות (דף סז ע"ב):

ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃

רַשִׁ״י וקרא עליך. יָכוֹל מִצְוָה, תַּ"לֹ וְלֹא יִקְרָא: והיה בך חטא. מִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ לֹא יִקְרָא. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְקָרָא עָלֶיךָ"? מְמַהֵר אֲנִי לִפָּרַע עַל יְדֵי הַקּוֹרֵא יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא (שם):
אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא
רַשְׁבַּ״ם השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל: כלומר דבר של רשע כמו דבר בליעל יצוק בו שפתרונו כך:
אִבְּן עֶזְרָא בליעל. שם וי״‎א שהיא מלה מורכבת כגון תפלה שלא יעל ולא יגאל ולא יחיה: ורעה עינך. כמו ושבה אל בית אביה והמלה מהשניים הנראים:
מַלְבִּי״ם [קלז] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, בכתובות (דף סח) ובב"ב (דף י) ריב"ק אומר המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עע"ז נאמר כאן וכו' וכן גי' הגר"א פה, ומ"ש קרבה שנת השבע ז"ש ריה"ג, התבאר למעלה (סי' קכד): [קלח] ורעה עינך וגו' וקרא עליך אל ה', וגבי מלין שכר שכיר תפס הלשון (לקמן כב) ולא יקרא עליך, כי במלין שכרו י"ל עליו טענה ובודאי יקרא אמר תן שכרו כדי שלא יקרא אבל במניעת הצדקה אין סברא שיקרא אל ה' אמר שאם יקרא בכ"ז יהיה בך חטא, עכ"פ מבואר שרשות בידו לקרא או שלא לקרא, ומלשון והיה בך חטא שאינו מציין העונש רק מה שחטא וזה לא יתהוה ע"י הקריאה כי גם כשלא יקרא הרי חטא, ומוכרח שמ"ש כי יקרא והיה בך חטא היינו שאז יתגלה עונש החטא תכף וימהר לפרע:

י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃

רַשִׁ״י נתון תתן לו. אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים: לו. בֵּינוֹ וּבֵינְךָ: כי בגלל הדבר. אֲפִלּוּ אָמַרְתָּ לִתֵּן, אַתָּה נוֹטֵל שְׂכַר הָאֲמִירָה עִם שְׂכַר הַמַּעֲשֶׂה (שם):
אוּנְקְלוֹס מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ
אִבְּן עֶזְרָא בגלל. כמו סבה לבעבור סבב כי הכל הוא בחלקי' בחלקי הכל שהוא הגוף: נתון תתן. הטעם כי אם תתן לו יוסיף השם על ממונך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי נתון תתן לו. ענין הכפל לומר אם תתן יוסיף הקב"ה על ממונך ותחזור ותתן. ודרשו רז"ל נתון תתן, ואפילו מאה פעמים. והענין שלא יספיק לו אם נתן לו פעם אחת בלבד אלא עד כמה פעמים הוא חייב ליתן לו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי כא) וצדיק יתן ולא יחשוך, כלומר ולא יחשוך מלתת. ועוד יכלול נתון תתן לו בנחת ודרך תמימות, לא דרך גערה וגסות הרוח, כי בזה יתקיים עשרו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם יג) כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה, אימתי נתקיים עשרו של אדם ויהיה לו כפר וכפרה כשהרש לא ישמע גערה מהעשיר אלא שנותן לו בלב טוב בסבר פנים יפות. וזהו שאמרו רז"ל, ר' ינאי חזיה לההוא גברא דקא יהיב לעניא בפרהסיא, א"ל מוטב דלא יהבת ליה מדיהבת ליה וכספתיה. כי בגלל הדבר הזה. דרשו רז"ל, לא אמר בעבור ולא אמר למען אלא בגלל, לשון גלגל הוא, כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם, אם לא תתן לו אני מהפך את הגלגל ואעשה אותך עני והוא עשיר, שנאמר (תהלים עה) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. ודרשו רז"ל לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו. יברכך ה' אלהיך. קבע ברכה על מצות הצדקה, והוא שאמר שלמה (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. והנה אעוררך בעיקר גודל המצוה הזו הנכבדת אשר ירשנוה מאבינו אברהם ולהעמיד אותך על יסודה וסודה. דע כי העני מחלק מדת הדין שהרי מדת הדין מתוחה כנגדו, זהו (תהלים קב) תפלה לעני, כי תפלה מלשון דין ופלול, ולכך בא המאמר לחכמי האמת עני חשוב כמת, והעשיר אשר אתו ברכה הוא מחלק מדת רחמים, והוא בדמיון השמש המאיר ללבנה והלבנה מקבלת אורה מן השמש, כן הנותן צדקה מאיר עיניו של עני ומקבל ברכתו ממנו, ולכך תזהיר התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שירגיל האדם עצמו במדת הרחמנות שיתן מברכתו צדקה לעני, ובעשותו זה ישתף מדת רחמים עם מדת הדין, שהשתוף ההוא הוא קיום העולם ואי אפשר להתקיים מבלעדי שניהם, וכבר ידעת שהצדקה נמשכת לצדק ושם מריקה השפע, והנה ירושלים נקראת (ישעיה א) עיר הצדק, וכתיב (שם) צדק ילין בה, ואמר להם הנביא (שם נד) בצדקה תכונני, כי הצדק היא כנסת ישראל בת זוגו של שבת, וא"כ הזהיר במצות הצדקה והנותן צדקה לעני למטה הנה הוא ממשיך למעלה צדקה לצדק, ועל זה אמרו חכמי האמת בפניני דבריהם גדולה צדקה לשמה, כוונו לומר כי משם הברכה שופעת בשפלים, וז"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי. ועוד תמצא במדרש תהלים והוא רמז לזה, ראה מה כחה של צדקה, שבפרוטה שהאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה, בנוהג שבעולם מטרוניתא מבקשת להקביל פני המלך עושה עטרה לפי כבודה, וע"י העטרה שנכנסת לעטר את המלך היא רואה את פני המלך, כך ע"י הצדקה אדם מקבל פני שכינה שנאמר (שם יז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. ומה שהתחילה הפרשה באחד שעריך בארצך וסיימה ג"כ בארצך, יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ אע"פ שהיא חובת הגוף בכל מקום, והוא הדין לכל שאר המצות שעיקר חיובן בארץ, כי כן הזכיר בתחלת הפרשה אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ, לפי שהמצות כלן הן משפט אלהי הארץ, שכבר הזכירו רז"ל כי בעשותנו אותן בחו"ל הוא כדי שלא נשכחם כשנחזור לארץ, והוא שאמרו רז"ל (דברים יא) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, וכן הוא אומר (ירמיה לא) הציבי לך ציונים. או יהיה באור מלת בארצך, אפילו בארצך וזה מחייב על מצות הצדקה בחוצה לארץ כי חובת הגוף היא בכל מקום, ומצוה מושכלת היא. וטעם הפרשה, השמר לך שלא תאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ואם אני צריך להשמיט מעותי או קרקעותי בארץ איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד מכל צד, ועל כן אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו', על כן אנכי מצוך לאמר שתפתח ידך לעניך ולאביונך אפילו בארצך שאתה משמט שם את שלך בין שמטת קרקעות בין שמטת כספים שם אני מזהירך על הצדקה, כי השי"ת יברכך על זה ויוסיף על שלך, וכל שכן שאתה צריך לתת צדקה בחו"ל שאין שם שמטת קרקעות. ולמדנו מזה כי כשהזכיר בארצך לא בא למעט חוצה לארץ שאם היתה הכונה בארץ דוקא היה מזכיר הכתוב כי תבאו אל הארץ או בבאכם אל הארץ, כענין שמצינו במצות התלויות בארץ.
כְּלִי יָקָר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל למדו מן לשון בגלל שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן ור"ל כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות שכל נותן ישוב להיות מקבל כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבות כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל. וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם על דרך שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ ולה' תבל ומלואה, וז"ש אחר פסוק כי בגלל ליתן טעם למה הוא מתגולל על אנשים כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי קרב הארץ מחייב ענין זה כאמור, על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לענייך כדי שיתנו גם לך או לזרעך אבל לא לשניהם כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ר"ל הוא וזרעו אלא או הוא או זרעו, ובזה אין פסוק זה סותר מארז"ל או הוא או זרעו באים לכלל מדה זו. וי"א חסרון גימ"ל במלת בגלל לומר שזה נמשך מעון מניעת גמילות חסד כי ג"ד דרז"ל גמול דלים. וחסרון הגימ"ל לדלים מסבב הגלגל.
מַלְבִּי״ם [קלט] נתון תתן, אפי' מאה פעמים, ומ"ש כמה פעמים מלת לו דייק שיתן לו בינו לבין עצמו כמ"ש בפ"ח דשקלים לשכת חשאים היתה בירושלים ויראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי: [קמ] כי בגלל הדבר הזה, כבר הזכרתי (אחרי סי' פח) שדרך חז"ל לדרוש תמיד מלת דבר שמורה כמלת ענין מענין דבור, כי היל"ל כי בגלל זה, ופי' שבצדקה יצויר שאומר ליתן ונותן או אומר ליתן ונאנס כמ"ש תשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ומוסיף שיקבל ברכה גם בעד דבור היינו אם אמר לאחרים תנו או שמנחמו בדברים:

יא כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ׃

רַשִׁ״י על כן. מִפְּנֵי כֵן: לאמר. עֵצָה לְטוֹבָתְךָ אֲנִי מַשִּׂיאֲךָ: לאחיך לעניך. לְאֵיזֶה אָח? לֶעָנִי: לעניך. בְּיוֹ"ד אֶחָד — לְשׁוֹן עָנִי אֶחָד הוּא, אֲבָל עֲנִיֶּיךָ בִשְׁנֵי יוֹדִי"ן — שְׁנֵי עֲנִיִּים:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ
רַשְׁבַּ״ם כי לא יחדל אביון מקרב הארץ: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
אִבְּן עֶזְרָא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. כאשר פירשתי: לאחיך. הקרוב אליך בתחלה: ולעניך. לעניי משפחתך ואביון ארצך קודם לאביון מקום אחר. וטעם הדבק כי ימכר לך אחיך העברי בעבור העניק תעניק לו:
רַמְבַּ״ן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה ואינו נכון לדעתי כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר והנכון שיאמר שלא יחדל אביון שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון כי אולי בקצת הימים ימצא אביון ואני מצוך עליו אם ימצא ואמר מקרב הארץ לרמוז על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם בארצך כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט) בארץ ובחוצה לארץ: וטעם ולאביונך בארצך כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל ומדרשו (ספרי קמב) להקדים הקודם. והזכיר כי עוד יש שמטה לעבד השנה השביעית שלו כי גם השמטה ההיא כשמטה הנזכרת. והכל לזכור ימות עולם כאשר רמזתי במקומו (ויקרא כה ב) ושם נרמז כי והיה לך עבד עולם (דברים ט״ו:י״ז) כפשוטו. והחזיר המצוה הזאת לבאר בה ענין הענקה:
סְפוֹרְנוֹ כי לא יחדל אביון. כענין כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון:
מַלְבִּי״ם [קמא] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ר"ל שכבר באר שבאם עושים רצונו ש"מ לא יהיה בך אביון, וא"כ ממה שאתה רואה שלא יחדל אביון מקרב הארץ מזה תדע שאין עושים רצונו ש"מ, א"כ עצה היעוצה שאתה פתוח תפתח ונתון תתן, ובזה שתעשה רצונו תהיה אתה העשיר והנותן והוא ישאר הרש והמקבל, וז"ש מצוך פתוח תפתח שעי"כ תהיה אתה המחלק צדקה, ור"ל שמהראוי היה שכל העם יהיה להם צרכם ולא יצטרכו איש לרעהו וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום, אבל כשאין עושים רצונו יתן חלק העניים בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו, וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא בפקדון ביד העשיר, וז"ש כי יהיה בך אביון הלא זה מצד אשר ה' אלהיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך, וא"כ לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון ר"ל הלא הוא אחיך וי"ל חלק בעושר כמוך, ועז"א ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך, ר"ל ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך ואחר שלא יחדל אביון א"כ העצה הוא פתוח תפתח כדי שאתה תהיה הנותן ולא בהפך: [קמב] לאחיך לעניך ולאביונך, ר"ל כ"א לפי כבודו לאחיך תתן עסה ומעה [או מטה כגי' הש"ע (סי' רן)] ולהעני תתן פת ולהאביון תאכיל לתוך פיו וכ"ה בתוספתא (פ' בתרא דפאה):

יב כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ׃

רַשִׁ״י כי ימכר לך. עַל יְדֵי אֲחֵרִים, בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין בִּגְנֵבָתוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר; וַהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" וּבִמְכָרוּהוּ בֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ כָּאן, אֶחָד שֶׁכָּתוּב או העבריה אַף הִיא תֵצֵא בְּשֵׁשׁ. וְלֹא שֶׁמְּכָרוּהָ בֵית דִּין, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "בִּגְנֵבָתוֹ" וְלֹא "בִגְנֵבָתָהּ" – אֶלָּא בִקְטַנָּה שֶׁמְּכָרָהּ אָבִיהָ, וְלִמֵּד כָּאן שֶׁאִם יָצְאוּ שֵׁשׁ שָׁנִים קֹדֶם שֶׁתָּבִיא סִימָנִין תֵּצֵא, וְעוֹד חִדֵּשׁ כָּאן העניק תעניק:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ
רַשְׁבַּ״ם אחיך העברי: בגניבתו: או העברייה: שמכרה אביה בקטנותה לאמה והגיעו שש שנים לשמיטה קודם הבאת סימנים:
אִבְּן עֶזְרָא אחיך העברי. פירשתיו: או העבריה. והוא כי ימכור איש את בתו לאמה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. כבר נזכר דין עבד עברי, אבל חזר ושנאו כאן מפני דין אמה העבריה לחדש ולומר שדינה כדין עבד עברי לצאת בשש, ועוד מפני מצות הענקה שחדש בשניהם כאן.
אוֹר הַחַיִּים ועבדך וגו'. אומרו ועבדך בתו' וא"ו להעירך שקדמה מצוה לפניה, והוא מה שדרשו רבותינו ז"ל בתיבת לך שאין רשות לבית דין למכור עבד ישראל אלא לישראל, וזה הוא שיעור הכתוב כי ימכר פירוש כשיצטרך לימכר לך לבד הוא שימכר, ומוסיף משפט ב' ועבדך שש שנים, ואומרו ובשביעית וגו' ולא אמר ויצא לחוץ בשביעית, אלא שנתכוין לומר כי לפעמים יעבוד גם בשביעית וכגון אם ברח העבד הגם ששלמו שש שנים לעבודתו צריך להשלים העבדות שש שנים, וכן פסק רמב"ם פ"ב מה' עבדים, ורבותינו ז"ל דרשוה ממה שאמר הכתוב במשפטים שש שנים יעבוד, ואולי דדרשינן משש שנים יעבוד שבא ללמוד שאם חלה ד' שנים שצריך להשלים ולעבוד שש, ומדקדוק ובשביעית נלמוד אם ברח שצריך להשלים אפילו בריחת שנה אחת:

יג וְכִי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן
אִבְּן עֶזְרָא ריקם. פירשתיו:
מַלְבִּי״ם [קמז] וכי תשלחנו חפשי מעמך, זה מיותר שדי לאמר ובשנה השביעית תשלחנו חפשי ולא תשלחנו ריקם, רק שאז נאמר שרק אם יוצא בשש מחויב להעניק לא ביציאות אחרות לכן אמר וכי תשלחנו חפשי ר"ל בכל אופן שתשלחנו אף ביוצא ביובל ובמיתת האדון אתה מחויב להעניק, אולם הוסיף מלת מעמך למעט מי ששלוחו מעצמו וזה היוצא בגרעון כסף שהוא הפועל שליחותו ע"י שמחזיר לו הכסף, וכ"ז מובא בקדושין (דף טז): [קמד] אחיך העברי או העבריה, הוצרך לומר זה מפני שהם משונים בדיני יציאתם לחירות, ובקדושין (דף יח) יש בעברי מה שאין בעבריה שיוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, מקשה הלא גם העבריה יוצאת באלה, אמר רב ששת כגון שיעדה, ר"ל שהעבד עברי יוצא תמיד בשש וביובל והעבריה יש ביד האדון ליעדה ואז אינה יוצאת בשש וביובל, ויש בעבריה מה שאין בעברי שאם לא יעדה יוצאה בסימנים וכו' חוץ ממה שיוצאת בשש וביובל כמו העברי. והנה הגמ' תפס מיתת האדון והספרי חשב במקומו גרעון כסף, כי מ"ש מיתת האדון יפלא לכאורה שהלא גם אחר היעוד תצא במיתת הבעל, וכן גם העבד אינו יוצא במיתת האדון שצריך לעבוד את הבן ובזה אמה עודפת עליו שאינה עובדת את הבן, וע"כ ר"ל שאם ימות האדון בלא בנים וי"ל אחים שאז העבד יוצא במיתת האדון והאמה המיועדת אינה יוצאת כי נופלת ליבום, ובזה תבין החלוק בין הספרי והגמ', שבגמ' אמר שם פשיטא יעדה גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלה הלכתא מינה קמ"ל, וא"כ עיקר יצא לאשמעינן שגם שאחר היעוד בטלו ממנה הלכות עבדות ואינה יוצאת רק בגט ולא בשש וביובל ובזה לא הוצרך להשמיע שאינה יוצאת בגרעון כסף שבזה א"א לטעות כלל שמקרא מלא כתיב אשר לא יעדה והפדה הא אם יעדה אינו פודה, משא"כ הספרי שאינו משקיף ללמד שבטלו ממנה הלכות עבדות רק מודיע ההבדל שיש בין עברי לעבריה שבעבריה יש בידו ליעדה שעי"ז לא תצא בשש ויובל וגרעון כסף שפיר חשב גרעון כסף ואינו חושב מיתת האדון שזה לא יצויר רק במת בלא בנים והניח אח שנופלת לפניו ליבום: [קמה] ועבדך, משמע לך ולא ליורש, ובפ' משפטים שש שנים יעבוד משמע אף ליורש שהיל"ל יעבדך, ופי' שיעבוד את הבן שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה וכ"ה בקדושין (דף יז עב), ועמ"ש בהתו"ה משפטים (סי' יב וסי' מו): [קמו] מ"ש ברח וחזר כ"ה גם במכלתא משפטים (סי' יח) ושם בארתי, והגר"א גרס פה ברח וחזר וכו' ת"ל ועבדך שש שנים יכול אפי' חלה ונתרפא ישלים וכו' ת"ל ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וגרסתנו טובה יותר, וכן בקדושין (דף טז ע"ב):

יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן־לוֹ׃

רַשִׁ״י העניק תעניק. לְשׁוֹן עֲדִי בַּגֹּבַהּ וּבְמַרְאִית הָעַיִן, דָּבָר שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהֱטִיבוֹתָ לוֹ; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לְשׁוֹן הַטְעָנָה עַל צַוָּארוֹ: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יָכוֹל אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, תַּ"לֹ אשר ברכך – מִכָּל מַה שֶּׁבֵּרַכְךָ בּוֹרַאֲךָ. וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אֵלּוּ? מָה אֵלּוּ מְיֻחָדִים שֶׁהֵם בִּכְלַל בְּרָכָה אַף כָּל שֶׁהוּא בִּכְלַל בְּרָכָה, יָצְאוּ פְּרָדוֹת; וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ בְמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין (דף י"ז) בִּגְזֵרָה שָׁוָה כַּמָּה נוֹתֵן לוֹ מִכָּל מִין וָמִין:
אוּנְקְלוֹס אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא העניק תעניק לו. הטעם עשה לו תפארת מגזרת וענקים לגרגרותיך או יהיה פירוש המלה כפי המקום בלא אח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי העניק תעניק לו. לשון תפארת, כלומר עשה לו כבוד ותפארת מממונך, מלשון (משלי א) וענקים לגרגרותיך. ואפשר לפרשו מלשון ענקים שהם גדולי הקומה, כלומר תן לו מתנות גדולות.
מַלְבִּי״ם [קמח] העניק תעניק לו, מ"ש אפי' מאה פעמים מחקו הגר"א וכן מבואר מדברי הגמ' ב"מ (דף לא) קדושין (דף יז), ומ"ש לו ולא יורשיו תמוה דהא בגמ' קדושין (דף טו) מקשה ע"ז יורשיו אמאי לא שכיר קריה רחמנא ומסיק לו ולא לבע"ח, וי"ל דהמקשה בגמ' סובר דהענקה הוא מטעם שכר שכיר, והספרי ס"ל שהוא מטעם צדקה עיין במ"ל (פ"ג מה' עבדים הי"ב) שיש פלוגתא בזה, ויותר נראה שהוא הברייתא שמובא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) היוצא בגרעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין ופי' העניק תעניק דוקא האדון עצמו יעניק ולא יורשיו אם מת האדון, והש"ס שלנו לא סבר כן: [קמט] מצאנך ומגרנך ומיקבך, ומוסיף אשר ברכך לרבות כל דבר הדומה לצאן וגרן ויקב שיש בו ברכה, ועיין בגמ' (דף יז) ושם ע"ב (תד"ה למר) ובמ"ל (פ"ג מה' עבדים הי"ד) ומלות ת"ל העניק תעניק מחק הגר"א: [קנ] אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, מ"ש שנית תתן לו הוא למותר שכבר אמר תעניק, וכבר בארתי באילת השחר (כלל קנח) שלפעמים כפל את הפעל לחלק המאמר לשני משפטים שע"י מ"ש תתן לו אנו ממשיכים בצד א' את המאמר למטה כענין בפ"ע אשר ברכך תתן לו ר"ל שתעניק לו לפי הברכה אם רב או מעט:

טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם׃

רַשִׁ״י וזכרת כי עבד היית. וְהֶעֱנַקְתִּי וְשָׁנִיתִי לְךָ מִבִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, אַף אַתָּה הַעֲנֵק וּשְׁנֵה לוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין
רַשְׁבַּ״ם כי עבד היית: והוציאך ברכוש גדול:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזכרת כי עבד היית. והענקתיך בזת מצרים ובזת הים.
סְפוֹרְנוֹ וזכרת כי עבד היית. שלא בלבד הוציאך מעבדות חפשי אבל העניק לך מממון המשעבדים בך:
מַלְבִּי״ם [קנא] וזכרת כי עבד היית בא"מ, ר"ל שהוא זכר ליצ"מ, ובאמת למה שפסק הרמב"ם שאין מעניקין בכספים הלא שם לקחו כלי כסף וכלי זהב, והתינח לדעת הריטב"א שהביא המ"ל שלדידיה ההלכה גם לדעת ר"ש שמעניקין בכספים, אולם גם לדעה זו הלא אין מעניקין בכלי זהב ובגדים שאין עושים בהם עסקא, ובמד' אמר שבמ"ש שעלה אתם צאן ובקר הרבה קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוא כמ"ש בפר"ד שבזה קיים דין הענקה, וי"ל שכלי זהב ובגדים היה בשכר עבודה וז"ש הענקתי לך ושניתי לך, ובאמת אין מחויב להעניק ולשנות שמ"ש העניק תעניק דריש לדרשא אחריתי, רק שנתן להם מדין הענקה צאן ובקר ושנה להם בשכר עבודה כלי כסף וכלי זהב, ומ"ש ביום רוצעים ולא בלילה, נראה פי' שאם לא אמר אהבך ואת ביתך ביום כלות העבודה רק בלילה שאחריו אין רוצעים, שצריך אם אמר יאמר העבד וסמך לה עמש"ש אנכי מצוך היום ר"ל ביום כלות העבודה כי יאמר אליך אהבך ואת ביתך אז ולקחת את המרצע, והוא לצחות הלשון בלבד כי לא נזכר בדברי הפוסקים שאין רוצעים בלילה:

טז וְהָיָה כִּי־יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת־בֵּיתֶךָ כִּי־טוֹב לוֹ עִמָּךְ׃

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ
רַשְׁבַּ״ם ואף לאמתך תעשה כן: להעניקה:
מַלְבִּי״ם [קנב] והיה כי יאמר, כבר פי' בפ' משפטים שצ"ל שני פעמים דשם כתיב ואם אמר יאמר כמ"ש במכלתא שם (סי' כה) ושם אמר אם אמר יאמר העבד שיאמר בעודו עבד, ופה אמר לא אצא וכן שם לא אצא חפשי שמשמע שיאמר בשעת יציאה, ומבואר שיאמר ב"פ בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה כמ"ש בקדושין (דף כב) ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' עבדים הלכה י') ובלח"מ שם: [קנג] כי אהבך, וכן צריך שיהיה רבו אהבו דכתיב כי טוב לו עמך, ושלא יהיה חולה מטעם זה ועמ"ש בפ' משפטים (סי' למ"ד):

יז וְלָקַחְתָּ אֶת־הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה־כֵּן׃

רַשִׁ״י עבד עולם. יָכוֹל כְּמַשְׁמָעוֹ, תַּ"לֹ "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה), הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל (מכילתא שמות כ"א): ואף לאמתך תעשה כן. הַעֲנֵק לָהּ; יָכוֹל אַף לִרְצִיעָה הִשְׁוָה הַכָּתוּב אוֹתָהּ, תַּ"לֹ (שמות כ"א) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד" – עֶבֶד נִרְצָע וְאֵין אָמָה נִרְצַעַת (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן
אִבְּן עֶזְרָא באזנו ובדלת. פירשתיו וטעם להזכיר זה כי אתה חייב לתת לו בצאתו חפשי רק אם לא ירצה לצאת תרצע אזנו: ואף לאמתך תעשה כן. דבק עם העניק תעניק לו ואם הוא רחוק כמו שלם ישלם אם אין לו ואם שלש אלה ורבים כן כי אין אשה נרצעת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואף לאמתך תעשה כן. אינו חוזר לרציעה, שאין רציעה באשה, אבל הוא חוזר להענקה. וכמוהו (שמות כא) ואם שלש אלה, שאינו חוזר לשאר כסות ועונה הסמוך לו, אלא אל אשר יעדה והפדה. וכן עוד (שם כב) אם זרחה השמש עליו וגו', שהוא חוזר אל חמשה בקר ישלם.
אוֹר הַחַיִּים לך עבד עולם. לפי שבשש שנים אם ימות הרב ישלים לפני בנו, בעבודה זו של רציעה לך הוא שיהיה עבד עולם ולא לבנך:
מַלְבִּי״ם [קנד] ולקחת את המרצע, פלוגתא זו נמצא בקדושין (כ"א) ובכ"מ בש"ס, ומפ' שרבי דריש כללי ופרטי וריב"י דריש רבויא ומעוטא ועי' במ"ל (פ"ג מה' עבדים ה"ט) ועמ"ש בהתו"ה משפטים (סי' לה): [קנה] ונתתה באזנו, העתקתי גרסת הגר"א שמחק מ"ש וחכ"א, ופלוגתא זו בגמ' (קדושין כא בכורות לז) ושם תחת רמ"א כתוב וחכ"א, ועיין מכלתא משפטים (פ' לד) ועוד למד ממצורע שאזנו הוא ימנית כמ"ש במכלתא משפטים (סי' לג) עיי"ש ומפני ששם אמר ורצע את אזנו משמע אפי' לא נקב מעבר לעבר פירש פה שיתן באזנו עד שיגיע לדלת עיין התו"ה שם (סי' לב): [קנו] לך עבד עולם, ובפ' משפטים ועבדו לעולם, ושם אמר אי לעולם כמשמעו ת"ל ושבתם איש אל אחוזתו, ורבי אמר שם הגיע היובל יצא מת האדון יצא ופרשתי שם שרבי ס"ל שמלת עולם כולל משך זמן גדול והוא או היובל שהוא הזמן הכללי שנקרא עולם כמ"ש גבי שמואל וישב שם עד עולם, או עולמו של האדון כ"ז שהוא חי, כמ"ש במכלתא הא כיצד הגיע היובל יצא מת האדון יצא, והספרי פה חדש שמש"ש ועבדו לעולם פי' עד היובל ומ"ש והיה לך עבד עולם היינו כל ימי עולמו של אדון שע"ז יצדק הלשון שיהיה לך עבד עולם כ"ז שאתה חי (וכ"ה בירושלמי פ"ק דקדושין סוף ה"ב) ומזה מבואר שנרצע אינו עובד את הבן, כי אינו עבד רק בחיי האדון, ועז"א מנין ליתן את של זה בזה וכו' ר"ל שהיה יכול לומר שם ועבדו עד היובל ופה היה יכול לומר והיה לך עבד כל ימי חייך ותפס בשני המקומות שם עולם לכלול שתיהן: [קנז] ואף לאמתך תעשה כן, פי' חז"ל שמוסב על הענקה הקודמת ולא על רציעה ובירושלמי (שם) אמר ואף לאמתך תעשה כן וכתיב והיה לך עבד עולם הקיש אמה העבריה לנרצע מה נרצע יוצא במיתת רבו אף אמה העבריה יוצאת במיתת רבה, וא"כ מוסב גם עמ"ש בסמוך והיה לך עבד עולם ר"ל עולמו של אדון ואח"כ אינו עובד את הבן ואף לאמתך תעשה כן שאינה עובדת את הבן:

יח לֹא־יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃

רַשִׁ״י כי משנה שכר שכיר. מִכָּאן אָמְרוּ עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, וְזֶהוּ כִפְלַיִם שֶׁבַּעֲבוֹדַת שְׂכִירֵי יוֹם. וּמַהוּ עֲבוֹדָתוֹ בַלַּיְלָה? רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית וְהַוְּלָדוֹת לָאָדוֹן (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד
רַשְׁבַּ״ם לא יקשה בעיניך כשתשלחנו חפשי מעמך: במה שאתה נותן לו משנה כפילות שכר שכיר בעבודת שש שנים שעבד אותך שאתה מעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך מלבד שכירות של קניין שש שנים שקנית אותו, שהרי למען כן יברכך ה' ככל אשר תעשה, והרי פירוש פסוק זה דוגמת ולא ירע לבבך בתתך לו, וכן תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה מתת לאחד מהם, כי רוע העין וקשיות הלב מדבר על נתינת ממון לאחרים, ואשר הורגלו לפרש לא יקשה בעיניך על מה שאתה משלחו חפשי לסוף שש שהרי הרבה עבדך שש שנים כלומר יותר משאר שכירים שטות הוא בידם, וכי למה יקשה בעיניו בשילוח חפשי, והלא לא קנאו מתחלה אלא לפי עבודת שש שנים שהכל יודעים שבשביעית יצא, ועוד לא היה לו לומר משנה שכר שכיר אלא משנה שכיר, ויש מפרשים משנה שכיר שש שנים הם, לפי שסתם שכיר שלש שנים כדכתיב בשלש שנים כשני שכיר, גם זה הבל כי במקום אחר כתוב בעוד שנה כשני שכיר ונקלה מואב, ופירוש כשני שכיר שלש שנים מצומצמות כשנת שכיר שהיא שנה מצומצמת:
אִבְּן עֶזְרָא לא יקשה בעיניך. מצאנו כתוב שלש שנים כימי שכיר וזו ראי' כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים ג״‎כ לשוכר אותו הנותן שכרו: וזה טעם משנה כמו כפל וכן והיה משנה הוא משנה למלך שם משנה למלך תאר השם גם הוא מגזרת שנים כאשר פירשתי והנה זה הכתוב יפרש כי ובשביעית יצא לחפשי חנם בתחלת השנה גם יש ראיה משנת השמטה גם מיום השבת: וברכך. פועל עתיד ולא עבר כי אין הפרש ביניהם רק מטעם המקום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. זמן השכירות שאין מנהג בבני אדם להשכיר עצמן לזמן גדול ממנו הוא שלש שנים, וכענין שכתוב (ישעיה טז) שלש שנים כשני שכיר. ודרשו רז"ל מכאן שעבד עברי עובד לרבו ביום ובלילה, שרבו מוסר לו שפחה כנענית לולדות, וזהו משנה שכר שכיר, שהרי אין עבודתו של שכיר אלא ביום.
סְפוֹרְנוֹ לא יקשה בעיניך. להעניק עם שלוחו חפשי כי ראוי הוא לזה ואתה לא תחסר: וברכך ה' אלהיך. ומשלו תתן:
אוֹר הַחַיִּים כי משנה שכר שכיר. ולפי זה הדין יתן שאם חלה ג' שנים אינו צריך להשלים כי יש בזה תשלום ממון שנתן בו, ורבותינו ז"ל אמרו וז"ל מכאן אמרו שכיר עובד ביום, עבד ביום ובלילה ע"כ, וזו הלכה ורמוזה במקרא:
מַלְבִּי״ם [קנח] כי משנה שבר שכיר, שאתה משועבד לו בלילה כי יכול לכופו למסור לו שפחה כנענית והולדות של האדון:

יט כָּל־הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ׃

רַשִׁ״י כל הבכור, תקדיש. וּבְמָקוֹם אַחֵר (ויקרא כ"ז) הוּא אוֹמֵר "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ", הָא כֵיצַד? אֵינוֹ מַקְדִּישׁוֹ לְקָרְבָּן אַחֵר; וְכָאן לִמֵּד שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר הֲרֵי אַתָּה קָדוֹשׁ לִבְכוֹרָה. דָּ"אַ — אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "תַּקְדִּישׁ", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "לֹא יַקְדִּישׁ", וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "לֹא יַקְדִּישׁ", שֶׁהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר "תַּקְדִּישׁ", הָא כֵיצַד? מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי וְנוֹתֵן לַהֶקְדֵּשׁ כְּפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבּוֹ (ערכין כ"ט): לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו'. אַף הַחִלּוּף לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָסוּר, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה (בכורות כ"ה):
אוּנְקְלוֹס כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ
רַשְׁבַּ״ם תקדיש לה' אלקיך: כלומר נהוג בו דין קדושה שלא תעבוד ולא תגז, ומה שכתב לא יקדיש איש אותו כבר פירשתיו לא יקדיש איש אותו לקרבן אחר:
אִבְּן עֶזְרָא כל הבכור. הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. אע"פ שהבכור הוא קדוש מעצמו שהרי בפטר רחם תלה רחמנא, אמר תקדיש בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם. והכתוב שאמר (ויקרא כז) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' לא יקדיש איש אותו, טעמו שלא יקדישנו לקרבן אחר.
סְפוֹרְנוֹ כל הבכור. אחר שבאר מיני חסד בתבואה והוא מעשר עני ובמעות והוא שמטת כספים והצדקה ובשאר הקנינים בהענקת עבד עברי. באר מצות אשר בהן הודאה לאל יתעלה והן מתן הבכורות הראוי לבעלי המקנה להודות כי מידו המקנה לנו. וחג המצות להודות על הגאולה בזבח הפסח ובמצות ועל האביב בעומר התנופה. וחג השבועות להודות על שבועות חקות קציר ששמר לנו. וחג האסיף להודות על האסיף ושבכל אחד מהם נביא איזה דורון לאדון כאמרו ולא יראה את פני ה' ריקם. ולזה לא הזכיר בהם באיזה חדש ובכמה בחדש יהיו אבל הזכיר האביב והשבועות והאסיף:
מַלְבִּי״ם [קנט] כל הבכור, הוסיף מלת כל ללמד שכולל גם בכור בע"מ אם למ"ש שיהיה נאכל כל שנתו אם לענין איסור גיזה ועבודה, והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון שנה בשנה הנמצא בתנ"ך מציין שנה שלמה מיום אל יום ש"א (א ז טז) מ"א (ה יא י כח), ואמר בב"מ (דף סה) שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת שנא' כשכיר שנה בשנה ר"ל בסוף השנה מיום אל יום ממילא משלם בתחלת שנה האחרת, וכן מ"ש תאכלנו שנה בשנה ר"ל עד סוף השנה ואמר דרך צחות (בכורות כז) שנה הנכנסת בחברתה ר"ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום ולחנם נדחקו התוס' במקומות האלה: [קס] אשר יולד, הוא מיותר ובא ללמד כשנולד כדרכו, שהגם שבדרך ההרחבה גם יוצא דופן נקרא לידה בפרט לר"ש שס"ל בספרא תזריע (סי' ב) שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד וכן בבכורות (מז ע"ב) ע"ש, ואמר בספרי תצא (פסקא טו) יוצא דופן מנין ת"ל וילדו לו בנים, פה דייק אשר יולד דהיינו לידה גמורה, ועז"א בתוס' חולין (דף לח ובכ"מ) דקדשים למד לידה לידה מבכור: [קסא] תקדיש לה' אלהיך, הנה מ"ש תקדיש לה' סותר למ"ש בפ' בחקותי אך בכור לא יקדיש, וסובר הת"ק שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה' לא מצד שהוא בכור לבד שקדושתו מרחם וחל גם על בע"מ קבוע רק מצד שהוקדש, וי"ל עוד דת"ק סבר כמ"ד סוף ערכין שמי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ואמר שמצד שתקדיש אותו לא תעבוד ולא תגוש וה"ה כל מה שתקדיש, אולם מה שתפס בכור בא ללמוד שרק קדשי מזבח דומיא דבכור: [קסב] בבקרך ובצאנך תקדיש, ר' ישמעאל ס"ל בסוף ערכין שלא צריך להקדיש את הבכור, ומפרש שמ"ש תקדיש הוא להביאו להקדש עילוי [ופליגי בפירושו רש"י ותוס' תמורה (דף לב) ולמד שזה נוהג בכל הקדשים ממ"ש תקדיש לא תעבוד בבכור שורך, וכבר פרשתי זה בהתו"ה בחקותי (סי' קז) משום שי"ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי לא יתר קדשים החמורים, אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך שזה חומרא ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד וכ"ש ביתר קדשים וא"כ ה"ה מ"ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא, והת"ק י"ל שלמד הקדש עילוי כמו שלמד ר"ע בספרא שם או דס"ל שסתם חרמים לכהנים ולמד לה ממ"ש כל חרם קדש קדשים כמ"ש בתמורה (דף כח ע"ב): [קסג] לא תעבד, ברייתא זו מובא בבכורות (דף ט ע"ב) ומפ' ר"י סובר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה וממעט דאעפ"כ שרי בגיזה ועבודה ור"ש ס"ל שותפות עכו"ם פטורה וממעט פטר חמור, ושם אמר דבכור אדם ממועט גם לר' יהודה מן שורך: [קסד] לא תעבוד, כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' קיז) שמקום שנזכרו שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא, ולענין מ"ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי פליגי בזה ר"מ ור"י, ולכן בספרי פה למד לה מק"ו ועיין בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קיז), ומ"ש ת"ל לא תעבוד מחקו הגר"א:

כ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃

רַשִׁ״י לפני ה' אלהיך תאכלנו. לַכֹּהֵן הוּא אוֹמֵר, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהוּא מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֶחָד תָּם וְאֶחָד בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ וְגוֹ' (בכ' כ"ח): שנה בשנה. מִכָּאן שֶׁאֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ יוֹתֵר עַל שְׁנָתוֹ; יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִשֶּׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, כְּבָר הֻקַּשׁ לְמַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, מַה מַּעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה תּוֹךְ שְׁנָתוֹ (בכ' כ"ז): שנה בשנה. אִם שְׁחָטוֹ בְּסוֹף שְׁנָתוֹ אוֹכְלוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְיוֹם אֶחָד מִשָּׁנָה אַחֶרֶת, לִמֵּד שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד (שם):
אוּנְקְלוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ
אִבְּן עֶזְרָא תאכלנו. מי שהוא ראוי לאכלו כאשר פירשתי והזכיר זה פעם שנית לבאר משפט בעל מום: אתה וביתך. בית הכהן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי (בשעריך) תאכלנו. מי שראוי לאכלו. שנה בשנה, לא שיהיה אסור לאכלו אחר שנתו, שהרי הוקש למעשר שני שנאמר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך, והוא אינו נפסל משנה לחברתה, אלא שמצוה לאכלו תוך שנתו. אתה וביתך, בית הכהן.
מַלְבִּי״ם [קסה] לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, כבר כתבתי (סי' קנט) שלמד מזה שנאכל כל שנתו, והדרוש דפה הוא כמו ד"א, ועיין בבכורות (דף כז) ובתמורה (דף כח) ועיין בז"א מ"ש בזה:

כא וְכִי־יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י מום. כְּלָל: פסח או עור. פְּרָט: כל מום רע. חָזַר וְכָלַל — מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ מוּם הַגָּלוּי וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף כָּל מוּם שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינוֹ חוֹזֵר (שם ל"ז):
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא כל מום רע. הנזכרים:
מַלְבִּי״ם [קסו] וכי יהיה בו מום, מלשון יהיה נוכל לטעות שר"ל רק מום המתהוה אחר יצירה לא מום שבתולדה ומרבה אותו ממ"ש כל מום רע [באמת מדברי הספרא צו (סי' פד) וזבחים (דף קב) מבואר שיותר יש לרבות בע"מ מתולדה רק פה נטעה כן מלשון יהיה שמורה הויה חדשה], ומ"ש מנין לבעל גרב וכו' מפרש בגמ' דהיינו באלם שי"ל רפואה שהוא מום עובר וכן העתיק הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות (מצוה צה), והנה במ"ש מה פסח ועור מיוחדים וכו' פי' בבכורות (דף לז) שדריש בכלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים וכו', ומקשה ואימא מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר, ומשני כל מום רע רבויא הוא, ומקשה אי הכי מום עובר נמי, ומתרץ מום עובר סברא הוא השתא מיפרק לא פרקינן עלויה משחט שחטינן עלויה דתניא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבע"מ הכתוב מדבר וכו' יכול יפדו על מום עוב ת"ל אשר לא יקריבו משאינה קרבה כל עיקר וכו' איבע"א א"כ פסח ועור ל"ל, והספרי לשטתו שאמר למעלה (סי' כה) ללמוד שפסולי המוקדשים אין נשחטים אלא על מום קבוע דיליף גז"ש שעריך שעריך מבכור, ולא ס"ל למעט מום עובר מן אשר לא יקריבו, וא"כ אא"ל כתירוץ הראשון שכל מום רבויא הוא, רק כתירוץ השני שדרשינן בכלל ופרט, ומה שאמרינן כעין הפרט מום שבגלוי ואינו חוזר משום דכתיב תרי פרטי פסח או עור ולכן למד לה בספרי בכלל ופרט, ועיין בז"א מ"ש בשם ספר צ"ק והבן:

כב בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל׃

אוּנְקְלוֹס בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא
אִבְּן עֶזְרָא בשעריך תאכלנו. י״‎א הכהן יאכלנו חוץ למקדש וי״‎א אחר שיש בו מום הוא לישראל וזה רחוק בעיני: הטמא והטהור. שב אל תאכלנו והטעם כמו קריאה אתה הטמא או הטהור והטעם בין שיהיה טמא או טהור הוא מותר לאוכלו בעבור כי בשר קודש אם אכלו טמא הוא בכרת ובעבור שהזכיר שנה בשנה הזכיר שלש פעמים ועוד בעבור הבכור שיאכל במקדש וכן הפסח יאכל במקדש ולא חוץ ממנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בשעריך תאכלנו, הכהן חוץ למקדש. הטמא והטהור, לשון קריאה הוא, ויחזור אל תאכלנו, כלומר אתה הכהן בין טמא בין טהור. ואינו בבשר קדש, שאם אכלו טמא הרי הוא בכרת.

כג רַק אֶת־דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃

רַשִׁ״י רק את דמו לא תאכל. שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְכֻלּוֹ הֶתֵּר הַבָּא מִכְּלַל אִסּוּר הוּא, שֶׁהֲרֵי קָדוֹשׁ וְנִשְׁחָט בַּחוּץ בְּלֹא פִדְיוֹן וְנֶאֱכָל, יָכוֹל יְהֵא אַף הַדָּם מֻתָּר, תַּלְמוּד לוֹמַר רק את דמו לא תאכל:
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יהא אף הדם מותר.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.