כניסה

דְּבָרִים כב

פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ׃

רַשִׁ״י והתעלמת. כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ: לא תראה … והתעלמת. לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וְכוּ' (ספרי; בבא מציעא ל'):
אוּנְקְלוֹס לָא תֶחֱזֵי יָת תּוֹרָא דְאָחוּךְ אוֹ יַת אִמְרֵהּ דְטָעָן וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אָתָבָא תָתֵבִנוּן לְאָחוּךְ
אִבְּן עֶזְרָא לא תראה את שור. אפי' אתה יוצא למלחמה וזה דרך דרש: והתעלמת. דבק עם לא תראה והזכיר שור ושה וכבר הזכיר החמור וכן משפט כל בהמה:
רַמְבַּ״ן לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו והוסיף בכאן לאמר נדחים כי תועה שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול ועתה הזכיר נדחים שברחו ממנו והרחיקו והזכיר "שה" שהוא כאבד ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך ואמר וכן תעשה לחמורו שהוא בהמה טמאה וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו וכן תעשה לכל אבדת אחיך מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה ועל מדרש רבותינו (ספרי מה ב"מ ל) הוסיף עוד בכאן דברים רבים כגון והתעלמת פעמים שאתה מתעלם השב אפילו מאה פעמים (ב"מ לא) תשיבם אפילו לגנתו ולחרבתו (שם) והחזירה בסימנים ודברים אחרים נדרשים בפרשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השב תשיבם לאחיך. תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רז"ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכלנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי חייב הוא להחזירה לרשותו, וזהו שאמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בעל חי ובהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאינו חשוב כבעל חי וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אחד משאר כלים אע"פ שאינן חשובין כשמלה, לא תוכל להתעלם, שלא תחזירו לידו. וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. ודרשו רז"ל והתעלמת מהם וכתיב לא תוכל להתעלם, כיצד, זקן ואינו לפי כבודו והתעלמת, הא שאר בני אדם לא תוכל להתעלם. וע"ד המדרש והתעלמת מהם מבני אדם, לא תוכל להתעלם מהקב"ה, שהוא היודע את הכל, וכענין שכתוב (ירמיה כט) ואנכי היודע ועד נאם ה'. ואם תשכיל עוד במצות השבת אבדה תמצא כי יש בה רמז והתעוררות לענין תחית המתים, שהקב"ה מחזיר אבדה לבעליו באחרית הימים, שישוב כל אחד לגורלו הראשון ועם מי שיזכה בו ראשון, ואז יהיה האחרון מחזיר אבדה לבעליו אע"פ שיש סוברים כי בעליו הוא האחרון, ושם תשוב לזמן התחיה, וזהו שכתוב (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך, כלומר הכח המשכיל שלי ראו עיניך, ועל ספרך כל הגלמים יכתבו, והימים שנוצרו בהם ולאותו כח אחד בהם, והוא אחרון שתהיה חוזרת אל אישה הראשון או אל האחרון, או שתתחלק להם כהתחלק הנר, או שיתגבל עפרם אליה. ומפני שהזכיר כאן בענין האבדה לשון נדחים, לכך אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם, אינך רשאי להתעלם מהקב"ה, לבלתי ידח ממנו נדח.
כְּלִי יָקָר לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת מהם. דרשו רז"ל פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו, ויש לפתרו בדרך שאמרו רז"ל ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד אם הוא בענין שא"א להצילו ולהשיב את נדחו, ע"ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב רצה לומר אם יש בהם כדי השבה שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם אז תשיבם לאחיך חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.
אוֹר הַחַיִּים . פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ"ב) ואותם צוה ה' אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, שהוא הקדוש ברוך הוא, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו: ואומרו על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו : ואומרו (להלן ב) . בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו , והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד: או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות:
מַלְבִּי״ם [מב] לא תראה את שור אחיך. ובפ' משפטים כי תפגע שור אויבך, והראיה הוא מרחוק והפגיעה הוא שפגע בו ממש, ותפסינן דבר ממוצע אם פגע בקרוב רס"ו אמות, ומאמר זה כולו במכלתא משפטים (סי' רי"ש) ושם בארתיו בפרטות עיי"ש והמוקף שייך אח"כ ומחקו הגר"א מפה: [מג] שור אחיך. ובפ' משפטים אמר שור אויבך, ויש שם דעות במכלתא שר' יאשי' אומר שהוא עובד גלולים שמותר לשנאותו וי"א ישראל עבריין, ור' נתן אומר שם שמה שאמר שם אויבך הוא עצמו מ"ש פה אחיך, רק הוא אויב לו שלא כדין רק היצר הטיל איבה בינו לחברו ע"י שהכה את בנו או שעשה עמו מריבה, וזה דעת הספרי: [מד] או את שיו נדחים. ושם אומר כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה שהוא חוץ לתחום כמש"ש בסי' ר"ג ופה מדבר שהם בתוך התחום רק שנדחו ממקומם והסימן לזה אם החמור כליו הפוכים וכמ"ש במשנה ב"מ (דף למ"ד ע"ב) ובגמ' (דף לא) מפרש לה: [מח] והתעלמת מהם. כבר בארתי בהתו"ה משפטים (סי' רז) שבמש"ש וחדלת מעזוב לו ופה אמר והתעלמת מהם נתקשו המפרשי' עיי"ש, ומזה הכריחו חז"ל שיש מציאות שיוכל לחדול ולהתעלם ועפ"ז אמר שמא תרצה להתעלם תמיד זה לא תעשה, ושם באר מ"ש וחדלת מעזוב לו שיצויר שיוכל לחדול בחמור של כותי, ופה באר מ"ש והתעלמת כי יצויר שיוכל להתעלם בכהן והיא בבה"ק ובזקן ואינה לפי כבודו, ועי' בב"מ (דף ל) שעקר צריך לזקן ואינה לפי כבודו: [מו] השב תשיבם לאחיך. מה שכפל המקור על הפעל מורה שישיב אפי' כ"פ כמ"ש באילת השחר (כלל לח). ומ"ש לאחיך היינו שאין די אם משיב למקום שראוה אחרים שאז עדיין היא באחריותו עד שיכניסנה לרשותו במקום המשתמר שעז"א לאחיך, וכמ"ש בב"ק (דף נז) וא"צ שישיב לידו דוקא שהמקור הנלוה אל הפעל מציין ג"כ כל השבה שיהי' כמ"ש בהתו"ה בא (סי' מב) ומשפטים (סי' קעט):

ב וְאִם־לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ׃

רַשִׁ״י עד דרש אחיך. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֵׁהוּ? אֶלָּא דָּרְשֵׁהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא רַמַּאי (בבא מציעא כ"ז; עי' ספרי): והשבתו לו. שֶׁתְּהֵא בוֹ הֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּבֵיתְךָ כְּדֵי דָּמָיו וְתִתְבָּעֵם מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר (בבא מציעא כ"ח):
אוּנְקְלוֹס וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא ואספתו. אם היית שב או בצווי שתפקדנו ביד נאמן:
רַמְבַּ״ן ואם לא קרוב אחיך אליך שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו:
כְּלִי יָקָר ואם לא קרוב אחיך וגו' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. רז"ל אמרו דרשהו אם הוא רמאי, ומ"מ אותו קאי על השור או שה כי הל"ל עד שיבקש אחיך אותו אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה והיינו ע"י סימנים עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור ולא אחר וממילא שמעינן שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך. ומ"ש לא תוכל להתעלם אחר שאמר ומצאתה דאתי לידיה משמע (שם כז.) לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ"מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.
מַלְבִּי״ם [מז] ואם לא קרוב. ומוסיף אף אם לא ידעתו מי הוא, ואמר ואספתו שמשמע אף השבורה שצריך אתה לאספה בידך כמ"ש (מיכה ד׳:ו׳) אוספה הצולעה והנדחה אקבצה, ואמר ואספתו אל תוך ביתך לא לבית אחר, כי שומר שמסר לשומר חייב, ומ"ש עד דרוש אחיך אותו פי' המפ' מלת אותו פי' אות שלו שיתן אות וסימן בהאבדה, וכ"ה בזהר פ' חוקת עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי"ן אות ממש דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבדה, ובזה יצדק לשון הספרי וכי עלתה ע"ד שאתה נותן לו עד שלא יתן סימנין, ר"ל שזה נדע מסברא ומלת אותו מיותר לפרש ג"כ עד דרוש אחיך ועד דרוש אותו, ר"ל שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי, אולם לשון הגמ' בב"מ (דף כו ודף כח) וכי תעלה ע"ד שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם הוא רמאי היינו במה שיאמר סימנים או שיביא עדים, אמנם לשון המשנה (בדף כח ע"ב) והרמאי אע"פ שאמר סימני' משמע כפי' הספרי: [מח] והשבותו לו. כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אח"ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי והיל"ל והשבות לו בלא כנוי עפ"ז דרשו בסנהדרין (דף עג ע"א) לרבות השבת גופו ר"ל והשבותו השבת גופו, ועי' בסי' שאח"ז:

ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם׃

רַשִׁ״י לא תוכל להתעלם. לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְכֵן תַּעְבֵּד לַחֲמָרֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לִכְסוּתֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לְכָל אֲבֵדַת אֲחוּךְ דִי תֵיבַד מִנֵהּ וְתַשְׁכְּחִנַהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְאִתְכַּסָאָה
אִבְּן עֶזְרָא לא תוכל. כחביריו:
סְפוֹרְנוֹ וכן תעשה לשמלתו. אע"פ שאין אבידתה מצויה כ"כ אל תחשבה לאבדה מדעת:
אוֹר הַחַיִּים . לפי שיש באמצעות האדם ג' דברים, הא' הרכבת הגוף, ב' חלק הרוחני שבאדם ג' חלק התורה המאורסת לכל א' מישראל, כנגד הרכבת הגוף אמר , כנגד חלק הרוחני אמר כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במס' שבת (קנ"ב ב) משל למלך שחלק בגדי מלכות, וכנגד חלק התורה אמר , וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב"י (קידושין ב' ב) משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו', כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם כיון שאין זולתו יכול להשיגו כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה הוא מוצא אותה:
מַלְבִּי״ם [מט] וכן תעשה לחמורו. יל"פ עוד מ"ש בסי' הקודם והשבותו לו אף א"ע אתה משיב לו. ר"ל שאם שור או שה תשיב לו האבדה עצמה כי השור עושה ואוכל והשה גיזותיו שוה נגד מה שהוא אוכל ואין למכרו, כי לשון השבה משמע שמשיב הדבר עצמו, ועז"א וכן תעשה לחמורו שתשיב החמור עצמו ועז"א עושה והיא אוכלת וכן לשמלתו שאינו אוכל מחזיר לו הדבר עצמו וכ"ז נכלל במ"ש והשבותו לו וכמ"ש בב"מ (דף כח ע"ב) והשבותו לו ראה איך תשיבנו לו, ומ"ש כסות מנערה וכו' (שם דף כט ע"ב). ומ"ש אף השמלה בכלל היתה, הועתק מלשון המשנה (דף כז) והגי' הוא גרסת הגר"א, שמ"ש בכלל כל אלו פי' בגמ' בכלל כל אבדת אחיך: [נ] אשר תאבד ממנו ומצאתה . כ"ז לשון מיותר, ופי' שצריך שיהיה בו שוה פרוטה שאז נקרא אבדה אצל האובד ומציאה אצל המוצא לא אם אינה ש"פ, ובזה מודים כ"ע רק ר"י ס"ל שצריך שיהיה ש"פ משעת אבדה עד שעת מציאה ואם הוזלה בינתים אינו חייב להכריז והלכה כת"ק, ומ"ש שנית לא תוכל להתעלם שגם אחר שבאה לידו צריך לשמרה עד יבא בעל האבדה ואם לאו עובר בל"ת וחייב באחריותה שזה נרמז במלת לא תוכל כנ"ל בלאו דלא יוכל לבכר:

ד לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י הקם תקים. זוֹ טְעִינָה – לְהַטְעִין מַשּׂאוֹי שֶׁנָּפַל מֵעָלָיו: עמו. עִם בְּעָלָיו, אֲבָל אִם הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִטְעֹן טְעֹן, פָּטוּר (שם ל"ב):
אוּנְקְלוֹס לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא נופלים. כמו רובץ. ומלת נופלים כלל: הקם תקים עמו. ולא לבדך כמו עזוב תעזוב עמו:
רַמְבַּ״ן והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו מצות עשה. ועוד הוסיף נופלים בדרך כי שם אמר רובץ תחת משאו ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן אחיך ושם אויבך ושונאך לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תראה את חמור אחיך. בפרשת משפטים (שמות כג) הזכיר כי תראה חמור שונאך, וכאן חמור אחיך, ללמדך שאם היה שונאך שיחזור אחיך לענין העזר שתקום עמו ושתשכח השנאה ותזכור האהבה.
אוֹר הַחַיִּים . נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנידח בעבירות אבל ישנו בהשב אבל אם נפל והרבה להרשיע הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו, לא כן הוא אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו, דקדק לומר דוקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה שזה נכנס בגדר לץ וכתיב (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך:
מַלְבִּי״ם [נא] לא תראה והוכפל בפ' משפטים בלשון כי תראה שיהיה בעשה ול"ת כמ"ש במכלתא (שם סי' ר), ושם אמר חמור שונאך ופה אמר חמור אחיך, כי אסור לשנאותו רק היצה"ר הטיל שנאה ביניהם כן פרשתי למעלה (סי' מג) ובמכלתא (שם סי' ר"א) ושם עוד פי' לזה: [נב] נופלים בדרך. הם שני תנאים שיהיו נופלים ועי"כ נפרק המשא מעליה לא אם הם עומדים, וכן שיהיה בדרך לא ברפת כמ"ש בב"מ (דף לב). ומ"ש והתעלמת וכו' התבאר במכלתא משפטים (סי' ר"ז) ולמעלה (סי' מ"ה): [נג] הקם תקים עמו, הוא הרמת המשא עליו, ועזב תעזב שנאמר בפ' משפטים הוא פירוק המשא, ששם אמר רובץ תחת משאו, ופה אמר נופלים בדרך שכבר הופרק המשא והם נופלים עדיין וצריך להקימם ולטעון המשא, וזה דעת ריב"ב כמ"ש במכלתא משפטים (סי' רח) כי ר' יאשיה שם ס"ל ששניהם מדברים בפריקה, וממ"ש הקם תקים כפל המקור עם הפעל מורה אפי' כ"פ (כנ"ל סי' מו), וממ"ש עמו מבואר שגם הוא צריך לעזר, אבל אם הוא חולה שא"א לקיים עמו הלא כתוב הקם תקים בכל אופן:

ה לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה וְלֹא־יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה׃

רַשִׁ״י לא יהיה כלי גבר על אשה. שֶׁתְּהֵא דּוֹמָה לְאִישׁ, כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא לְשֵׁם נִאוּף (עי' ספרי): ולא ילבש גבר שמלת אשה. לֵילֵךְ לֵישֵׁב בֵּין הַנָּשִׁים. דָּ"אַ — שֶׁלֹּא יַשִּׁיר שְׂעַר הָעֶרְוָה וְשֵׂעָר שֶׁל בֵּית הַשֶּׁחִי (נזיר נ"ט): כי תועבת. לֹא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא לְבוּשׁ הַמֵּבִיא לִידֵי תוֹעֵבָה (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא יְהֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין
רַשְׁבַּ״ם לא יהיה כלי גבר על אשה: ללכת בין האנשים ולזנות:
אִבְּן עֶזְרָא לא יהיה כלי גבר. נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות וכן לא ילבש גבר והטעם זכר שלא נתמלא זקנו יתערב עם הנשים וינאף הוא והן ואינו יודע וזה יורה כי מנהג ישראל היה וכן ברובי המלכיות להיות מלבוש האנשים איננו כמלבוש הנשים רק הפרש ביניהם וי״‎א על חוץ לדרך ואין צורך רק השם יתעב מי שישנה מעשה השם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא יהיה כלי גבר על אשה. מנע הכתוב כלי זיין מן האשה כדי שלא תצא למלחמה ויהיה סבה לזנות, וכן האיש אם ילבש שמלת אשה ושיתערב עם הנשים, כל זה תועבת ה'. וכן דרשו רז"ל כי תועבת ה' אלהיך, דבר המביא לידי תועבה. ומן הכתוב הזה למדנו רז"ל מפי השמועה שאסור לו לאדם להתקשט בקשוט המיוחד להן, כגון לראות במראה וכיוצא בו, והוא אחד מן השלשה דברים שהוצרכו חכמים להתיר לבית רבי, ושמע מינה שאסור הוא לשאר בני אדם שיסתכלו במראה לפי שהוא קשוטי הנשים אלא א"כ היה סופר שהתירו לו להסתכל כדי לחזק כח הראות, או שהוא חולה וחלוש ורוצה להסתכל בתאר פניו, הרי זה מותר, שאין זה בכלל קשוט ואינו דרך תאוה ופתויי יצר הרע. ועוד אמרו רז"ל לקט לבנות מתוך שחורות חייב משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ועוד דרשו רבותינו ז"ל כי מה שהרגה יעל לסיסרא ביתד ולא הרגתו בסכין, משום לא יהיה כלי גבר על אשה.
מַלְבִּי״ם [נד] לא יהיה כלי גבר על אשה, לת"ק שם כלי נרדף עם שמלה ופי' שהאיסור הוא רק אם עי"כ תוכל להתערב עם אנשים, ולראב"י הם מובדלים שהאשה מוזהרת מלישא כלי זיין ועז"א תפס לשון כלי ולשון גבר כלי גבור מלחמה (שזה ההבדל בין איש ואדם ובין גבר) ותפס לשון לא יהיה לא לשון ילבש. והאיש מצווה שלא יתקשט בתכשיטי נשים שעז"א שמלת אשה ששם שמלה מציין בגדים חשובים העשויים לתכשיט כמ"ש למעלה על פסוק והסירה את שמלת שביה, ובנזיר (דף נט) שמביא ברייתא זו עמ"ש ר"י בלשנא בתרא דמעביר בית השחי ובית הערוה לוקה, ס"ל להרמב"ם וכל הפוסקים דגם לראב"י אין לאו זה כולל מעביר בית השחי. (זולת הסמ"ג שלו שיטה אחרת וכן לג' הגאונים שם) ועי' בתוס' יבמות (דף מח) ד"ה לא עשה רגליו, ובטוש"ע יור"ד (סי' קפא), וגם הת"א תרגם לא יהא תקון זין דגבר על אתתא כראב"י וכן בת"י (שופטי' ה) בפסוק ידה ליתד תשלחנה קיימת יעל מה דכתיב באורייתא ומנא דגבר לא יהי על אתתא ברם ידה ליתד תשלחנה וכ"ה במד' משלי על פסוק ידיה שלחה בכישור על יעל כדברי התרגום, ובתזי בכאן תרגם לא יהיה גוליין דציצית ותפילין דאינון תקוני גברא על אתתא ולא יספר גבר בין שחייא וערייתי', ס"ל דגם ציצית ותפילין הויין כלי המיוחד לאיש, ועיין במ"ל (סי' יז סקט"ו) הבאתי כן בשם הלבוש והל"ח דאשה לובשת ציצית עוברת על לא יהיה כלי גבר על אשה, ומ"ש ולא יספר גבר הוא כמ"ד דלוקה. ומ"ש קרוי ה' שמות כן נזכר בספרי בכ"מ שכתוב חרם או תועבה:

ו כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃

רַשִׁ״י כי יקרא. פְּרָט לִמְזֻמָּן (חולין קל"ט): לא תקח האם. בְּעוֹדָהּ עַל בָּנֶיהָ:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא
רַשְׁבַּ״ם כי יקרא: יזדמן על ידי מקרה: לא תקח האם על הבנים: לפי דרך ארץ ולתשובת המינין כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו וכן באותו ואת בנו שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד:
אִבְּן עֶזְרָא כי יקרא. נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך: יקרא. כמו נקרא נקראתי והם מגזרת מקרה וקרוב מפגע: אל״‎ף אפרוחים נוסף כמו אל״‎ף ובאזרועך והטעם כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה וכן שור או שה:
רַמְבַּ״ן כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:
מַלְבִּי״ם [נה] כי יקרא קן צפור. פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות, משא"כ דבר המזומן בביתו אינו מקרה שע"ז יפול הלשון כי יהיה לך קן צפור ושם קן מציין מדור העוף בין שימצאו שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו. ומזה מבואר שמ"ש אפרוחים או ביצים אינו בדוקא רק בא לדוגמא שה"ה בביצה ואפרוח א', ולשון יקרא לפניך כולל גם הנמצא קרוב לאהלו כגון בפרדס שלו כל שאינו מזומן עתה כגון אווזים ותרנגולים שמרדו, ולשון בדרך משמע שמצאום בר"ה, ומפרש בין בכל עץ ובין על הארץ בבירות וטפיחים שגם שם דרך עופות לעשות קניהם כמ"ש (ירמיהו מ״ח:כ״ח) כיונה תקנן בעברי פי פחה, ועיין בחולין (דף קלט) מובא ברייתא זו ומפרש לה: [נט] והאם רובצת על האפרוחים וכו'. הי' לומר רובצת עליהם וכבר בארתי באילת השחר (כלל קלו וקלז) כ"מ שכפל השם בא לדייק הדבר שהאפרוחים והבצים יהיו כאלה שהאם תרבץ עליהם להשלימם ולעשות בהם פעולת האם, שזה כשהבצים אינם מוזרות והאפרוחים אין יכולים לפרוח עדיין, ובזה כפל ג"כ להשוות בזה שני השמות כפי הכלל באה"ש (ס' קס): [ס] והאם רובצת. על העוף בא תמיד לשון שכינה, ופעם א' נמצא (ירמיהו נ׳:ל״ט) וישבו שם בנות יענה, ולשון רביצה לא נמצא בשום מקום והוא לשון מושאל מן בהמות וחיות הרובצות עם ילדיהם ובא למעט מעופפת, אמנם אם כנפיה נוגעות בהם נקרא רובצת על היינו מלמעלה דהא לא אמר רובצת עם האפרוחים ויש הבדל בין לשונות אלה ללשון רחף, על גוזליו ירחף, שהוא בשמעופף מלמעלה ואין נוגעת בהם כמ"ש במדרש בב"ר מרחפת נוגעת ואינה נוגעת: [סא] מ"ש למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצ"ל דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור וע"כ ממעט לה ממה דכתיב והאם רובצת ר"ל דמין טמא לא ירבוץ על מין טהור, וממילא ממועט גם עוף טהור על ביצי עוף טמא, ומ"ש תקח לך צריך למעט אם הבנים הם טריפה עיין בחולין (דף קמ): [סב] לא תקח האם על הבנים. ס"ל להספרי שלא יקח לטהר את המצורע מפני שיש בכאן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובגמ' (דף קמא) אוסר ללמוד זה ממ"ש שלח תשלח בכפל והספרי ס"ל שכפל שלח תשלח מורה אפי' כ"פ, ושלא יקח לטהר את המצורע הוא מפני שאין עשה דוחה לאו ועשה ונוכל להשוות שטת הספרי עם הגמ' דשם אומר שלשון שלח משמע אפי' מאה פעמים רק ר"ש סתמא דספרי לשטתו דלדידיה אין לדרוש מכפל שלח תשלח דס"ל ד"ת כלשון בני אדם כמ"ש בב"מ (דף לא) וי"ל עוד דהספרי סובר דמצורע מותר בתשמיש המטה וא"כ לא שייך מש"ש לא צריכא דנטלה ע"מ לשלחה דלאו עברין עשה הוא דאיכא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וע"כ א"צ מיעוט מיוחד שלא יקח לטהר את המצורע. ומ"ש האווזים והתרנגולים וכו' מחקו הגר"א שכבר נכלל במ"ש למעלה:

ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃

רַשִׁ״י למען ייטב לך וגו'. אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אָמְרָה תוֹרָה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", קַל וָחֹמֶר לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת חֲמוּרוֹת (שם קמ"ב):
אוּנְקְלוֹס שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיךְ יוֹמִין
אִבְּן עֶזְרָא ייטב לך. שהשם יחמול עליך וייטיב לך: והארכת ימים. כאשר לא תכרת כל הקן שעזבת העיקר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. ע"ד הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ואמר למען ייטב לך, שהשם יחמול עליך, והארכת ימים, כאשר לא הכרת כל המין ועזבת האם ולא עקרת המין. וכשאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים גלה לנו הכתוב בזה כי הביצים שהזכיר הם הבנים, וקרא את הביצים בנים לפי שמהם יוצאים הבנים. ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשלוח עד שיהיו הביצים שלמים ראוים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשלוח. והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח. והרמב"ם ז"ל נתן טעם במצוה בפרק מ"ח מספר המורה, שהוא כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כענין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות. וע"ד המדרש שלח תשלח את האם, אין לך קלה בכל המצות משלוח הקן, ומה שכרה, למען ייטב לך והארכת ימים. משל למה הדבר דומה, למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע ולא גלה להן שכר נטיעתן, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן זהוב אחד, התחילו הכל תמהין, ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות נותן לו זהוב אחד אנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, כך שלוח הקן שאין בו חסרון כיס שכרו כך, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס וטורח והצלת נפשות על אחת כמה וכמה, לכך לא פירש הקב"ה לישראל שכר המצות כדי שיהיו עושין אותן כלן. שכן מצינו המצות שהן בדמיון אילנות שעושין פירות, יש אילן עושה פרי חשוב יותר מחברו וכן יש מצוה ששכרה גדול, וכבר ידעת שמצות הכנסת אורחים פרי שכרה בנים, והראיה שרה אמנו, גם השונמית (מלכים ב ד) שקבלה לאלישע, וכן יש מצוה ששכרה אריכות ימים כמצות כבוד אב ואם ומצות שלוח הקן, והאמנם עיקר אריכות ימים זה לעוה"ב, הוא שנאמר (ישעיה טז) והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון, זה שאמר הכתוב (ירמיה יז) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, מה כתיב בתריה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מה ענין זה לזה, הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפיהם והן נעשין אפרוחין והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו ואוכלין אותן, כשהוא רוצה לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, מוצאו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו, על שגזל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מקום מקדשנו, החריבו ושרפו את היכלנו והגלו את ישראל, ומואבים ועמונים הקב"ה יאבד זכרם כענין שכתוב (צפניה ב) לכן חי אני נאם ה' צבאות כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום, עד כאן במדרש. ומצינו שלמה המלך שהשוה שתי מצות אלו כאחת, הוא שאמר (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, ואמרו בירושלמי פ"ק דפאה עין תלעג לאב זה כבד אב ואם, ותבוז ליקהת אם זה שלוח הקן, שהתורה פירשה שכרן ובא שלמה ופירש עונשן. וע"ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כב) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה. וע"ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמז) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז"ל (משלי כח) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות לא) כי ששת ימים. ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים. ומצאתי במדרש באלה הדברים רבה, מצות שלוח הקן שכרה בנים, אמר הקב"ה אם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, את הבנים תקח לך. והמדרש הזה ירמוז אל הסוד הזה שהזכרתי. ובאר אותו כי המדה ההיא היא מקום הבנים שם עמדה חנה בכונת התפלה כששאלה בנים ממה שאמרה (שמואל א א) ותתפלל על ה', שם הוא העולם שכלו טוב העולם שכלו ארוך שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה', לכך חתם מצוה זו בשכרה למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו במסכת נדה פרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים. והבן המאמר הזה איך סדרו החכמים צרכים הללו כסדר המדות. ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון כי יקרה, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים.
סְפוֹרְנוֹ למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:
כְּלִי יָקָר למען ייטב לך והארכת ימים, לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק"ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק"ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית', כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית' ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית' חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית' מסבה לסבה, ע"כ הזכיר בכ"מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או"א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית' חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית' וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א.) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב וצדיק באמונתו יחיה. כי ע"י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס .
מַלְבִּי״ם [סג] שלח תשלח את האם. שם אב ואם בהרחבה יבואו גם על המגדל והמלמד שהמלמד יקרא בשם אב והמגדלת תקרא בשם אם, ולכן פרט כ"פ שמע לאביך זה ילדך, אמו אשר ילדתהו וכדומה וע"כ ס"ל לר"ש שקורא זכר מחייב כי הוא עושה מעשה האם ודרכו לרבוץ על הבצים, ודעת חכמים שהגם שאם המגדלת תקרא ג"כ בשם אם, לא יקרא האב בשם אם, ופה דייק ואמר שנית תשלח את האם: [סד] כבר פי' בגמ' חולין (דף קמא) ומכות (דף יז) דר' ס"ל שאינו לאו הניתק לעשה דשלח מעיקרא משמע ורבנן ס"ל שלח בתר הכי משמע, ומ"ש והרי הדברים ק"ו כן הוא במשנה סוף חולין והגהתי עפ"י הגר"א ונוסחא הישנה הוא העתק לשון המשנה:

ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י כי תבנה בית חדש. אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, סוֹפְךָ לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ, וּתְקַיֵּם מִצְוַת מַעֲקֶה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וְתַגִּיעַ לְכֶרֶם וְשָׂדֶה וְלִבְגָדִים נָאִים, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא): מעקה. גָּדֵר סָבִיב לַגַּג, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תְּיָקָא", כְּגוֹן תִּיק שֶׁמְּשַׁמֵּר מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ: כי יפל הנפל. רָאוּי זֶה לִפֹּל, וְאַעַ"פִּ כֵן לֹא תִתְגַּלְגֵּל מִיתָתוֹ עַל יָדְךָ, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ
רַשְׁבַּ״ם מעקה: אין לו חבר בתורה, כמו מגזרת מעשה מראה הוא, אבל עקת רשע, תעיק העגלה מעיק תחתיכם מגזרת שב קם הם:
אִבְּן עֶזְרָא כי תבנה בית חדש. נדבקה זאת הפרשה אחר שנלחמו והם בארץ החל במצות הבית: מעקה. טעמו ידוע מהקום (ס״‎א מהמקום) ואין ריע לו ומדקדק הוציאו מגזירת עקת רשע והביא עצמו בעקה: הנופל. נקרא על שם סופו וכן יומת המת וכן ובגדי ערומים תפשיט ויתרוצצו הבנים ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופם ולא נדע אם כן דרך הלשון. או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ואחר מצות הבית מצות הזרע והנטע כי אחר שהוא בארץ ובנה בית וזרע:
רַמְבַּ״ן ועשית מעקה מצות המעקה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז) אבל מצות הכלאים מבוארת שכבר אמר (שם פסוק יט) שדך לא תזרע כלאים והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם לומר שיאסר בהנאה כהקדש וטעם "פן" כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז) וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג) ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (דברים ל״ב:כ״ז) כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז) תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשית מעקה לגגך. ע"ד הפשט יזהיר שישתמר האדם מן הסכנה, כענין שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד, ולכך יצוה כי כשיבנה ביתו שיעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו, וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו וכן הזכירו ז"ל. כי יפול הנופל, שמא יפול. וע"ד המדרש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו, ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, אבל אתה לא תגרום שתהא מיתתו על ידך. וענין המדרש הזה, כי כל הנבראים כלן נבראו בחפצם ורצונם והקב"ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כלם וכל המקרים העתידים לבא עליהם, וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה, וכן ענין מזונותם אם בריוח אם בצער אם ע"י עצמן אם משל אחרים, וכן דרשו רז"ל כל מעשה בראשית לדעתם נבראו לצביונם נבראו שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם, והכל רצו וקבלו, ועל זה אמרו ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, ואף על פי כן יש עונש גדול למי שמסבב, ולכך ועשית מעקה לגגך. וע"ד הקבלה ועשית מעקה לגגך, אחר שהזכיר בשלוח הקן הבינה שהיא האם לשבעה בנים שגדלה, הוצרך להזכיר במצוה זו היראה והחכמה הדבקים עמה כדי להשלים כל העשר, כי המעקה הוא דבר הסובב והמקיף והוא מקור עליון, קדוש הוא בחכמה ובתבונה ובדעת, והגג הפרוש על הבית הוא החכמה, ולכך צריך הגג מעקה כדי שלא יפריד ויקצץ, כי ראשית חכמה יראת ה', וזהו עשר ולא תשע, שאם לא כן ישים דמים בבית ה' וישם אשם בנפשו להסתכן בעצמו, ובודאי יפול ממעלתו ויכשל בהשגתו, זהו כי יפול הנופל ממנו ולא אמר פן יפול, כי בודאי יפול משם כיון שאין מעקה. או יאמר כי יפול הנופל ממנו, כי יפול כמו הנופל ממנו, וירמוז לאלישע בן אבויה אחר שנפל וקצץ בנטיעות, ואף על פי שהוא לא נפל ממנו מאותו מקום ממש שהיה קצוצו למטה, מ"מ הכל נקרא קצוץ בין למטה בין למעלה.
סְפוֹרְנוֹ ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל. כאשר יקרה שיפול איזה נופל משם לא תהיה אתה הגורם באופן שיהיה עונש הדם בביתך:
כְּלִי יָקָר כי תבנה בית חדש וגו' כי יפול הנופל ממנו. מלשון רז"ל שבקיה לרויא דמנפשיה נפל, כך תיבת ממנו שב אל הנופל ואמר זה כדי שלא תאמר וכי המעקה מבטלת הגזירה כאשר זה ראוי ליפול. על כן אמר שאין הדבר כן כי אתה לא תשים דמים בביתך כי מי שדמיו בו וראוי ליפול למה יהיה זה בביתך, ומכל מקום הראוי ליפול לא ינצל על ידי המעקה כי יפול הנופל ממנו מנפשיה נפיל אפילו במקום מישור, אבל אם לא תעשה מעקה אז יפול ממך ולא ממנו מעצמו וה' רצה שהוא עצמו יפיל את עצמו כי מידו היתה זאת לו. וי"א ממנו שב אל המעקה כי הראוי ליפול יפול אפילו מן המעקה ואין המעקה מצלת כי אם הבלתי ראוי ליפול. ורז"ל אמרו (תנחומא תצא א.) אם קיימת מצות מעקה תזכה לכרם, מה ענין המעקה אל הכרם אלא לפי שהיין מפיל את השכור כדמסיק בילקוט מה הגפן בוצרין אותו והוא שותק ואח"כ משקין לאדם ומפילין אותו כו' עיין סוף פר' וישב (מ.קמו) לפיכך דווקא אחר עשיית המעקה המצלת מן הנפילה תזכה לכרם ולא קודם לכן כי יפול הנופל ממנו, רמז לדבר כי יפול הנופל סוף תיבת עולה למספר יין. ותדע כי פרשת שלוח הקן מתחלת בכ"ף ומסיימת במ"ם דהיינו בין הכל סמ"ך וכן פרשת מעקה וכרם, מתחילות בכ"ף ומסיימות במ"ם על שם סומך ה' לכל הנופלים כי בשלוח הקן הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא גוזלות ועלה ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה וסמכו ה' ליתן לו אריכות ימים לעולם שכולו ארוך ובעשיית מעקה סמ"ך לכל הנופלין הראוין ליפול, ובלא תזרע כרמך כלאים שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ועל ידי זה יגרום לו תוקד אש אמנם כשאינו זורע ע"ז האופן סמך ה' לכל הנופלים במפולת יד. וקרוב לזה פירש הריב"ה ומתוכו תראה מה שהוספתי משלי.
מַלְבִּי״ם [סה] כי תבנה בית חדש. מ"ש כי תבנה אינו בדוקא דהא אמר הטעם ולא תשים דמים בביתך מ"מ, והנה מלשון בביתך הייתי אומר בית שדר בו ולמעט בית התבן ובית הבקר כמו שמיעט אותם בספרי ואתחנן (פסקא לו) ממזוזה ממה דכתיב ביתך מה ביתך מקום כבוד ובית דירה, אך הלא אמר כי תבנה בית, משמע כל שבנה כמו שמרבה כל אלה בספרי שופטים ממ"ש אשר בנה בית, ובכ"ז משם בית ממעט בית שער אכסדרה, שהוא אולם הבית או שער הבית לא בית, והעתקתי ג' הגר"א: [סו] ועשית מעקה לגגך. ה"ה בכל מקום שיש סכנה ויוכל ליפול משם כגון בורות שיחין ומערות שעז"א ולא תשים דמים בביתך, ותפס גג פרט לכבש שהאדם נשמר בעלותו עליו, ומ"ש בית לרבות היכל ופי' בז"א עפמ"ש (פ"ד דמדות מ"ו) שהי' להיכל מעקה ג' אמות, וצ"ע הלא בתי כנסיות פטורים מן המעקה ועיין בח"מ (ס' תכז סעיף ג') והגר"א גרס בית פרט לאולם: [סז] כי תבנה בית חדש ועשית מעקה. מ"ש חדש הוא למותר ובא לומר שתיכף כשתרצה לחדש הבית צריך שתעשה מעקה, ומ"ש כמה מקום מעגלו, ברמב"ם (פי"א מה' רוצח הלכה ג') גובה המעקה י' טפחים וכתב הראב"ד דוקא ממקום דורסו והוא מקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים, ונראה פירושו שהגג הוא משופע קצת, וכשהי' מעגל במעגלה מגלגל העץ ממקום הגבוה אל מקום הנמוך כמ"ש במשנה דמכות (דף ז) הי' מעגל במעגלה וכו', ומקום סוף השפוע שהוא מקום הנמוך קורא בית דורסו שם צריך י' טפחים ומקום שמעגילו משם מן הגובה די בג' טפחים, ויש עוד פי' בזה עיין בז"א: [סח] כי יפול הנופל, ר"ל שראוי ליפול מכבר ובכ"ז צריך אתה לעשות מעקה שלא תהיה אתה הגורם לזה, ותיבת ממנו דרש כמ"ש בב"ק (דף נא) ממנו ולא לתוכו, ור' ישמעאל ס"ל שבמקום סכנה יפול הנופל אף שלא נגזר עליו מקדם, ומ"ש יפול הנופל ממנו ר"ל ממנו להביא ראיה כמ"ש בשבת (דף לב) אולם בגמ' שם אמר זה בשם ר' יצחק ותנא דבי ר"י אמרו כלשון הראשון, וצ"ל שר"י לחוד ותנא דבי ר"י לחוד, ומ"ש בית שאין בו ד' על ד' הוא בסוכה (דף ג) עיי"ש:

ט לֹא־תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן־תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃

רַשִׁ״י כלאים. חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד (ברכות כ"ב): פן תקדש. כְּתַרְגוּמוֹ "תִּסְתָּאַב", כָּל דָּבָר הַנִּתְעָב עַל הָאָדָם, בֵּין לְשֶׁבַח כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ, בֵּין לִגְנַאי כְּגוֹן אִסּוּר, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִדּוּשׁ, כְּמוֹ "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קִדַּשְׁתִּיךָ" (ישעיהו ס"ה): (המלאה. זֶה מִלּוּי וְתוֹסֶפֶת שֶׁהַזֶּרַע מוֹסִיף):
אוּנְקְלוֹס לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִילְמָא תִסְתָּאַב דִמְעַת זַרְעָא דִי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא
רַשְׁבַּ״ם תקדש: תאסר כקדשים:
אִבְּן עֶזְרָא לא תזרע כלאים. פירוש פן תקדש כבר פירשו מנחם בן סרוק הספרדי במחברתו והוא מגזרת קדש בעבור שיתערב זה עם זה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תזרע כרמך כלאים. קבלו רז"ל שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וזהו לשון לא תזרע כרמך כלאים, כרמך הוא החרצן כלאים הם חטה ושעורה. ודקדקו זה רז"ל ממה שכתוב כרמך כלאים ולא אמר כרמך לא תזרע כלאים כמו שאמר (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים, שאלו אמר כן הייתי מבין כרמך שהוא זרוע חרצן לא תזרענו כלאים שהן חטה ושעורה, אבל עכשו כשאמר כרמך כלאים יש להבין שהוא זורע זריעת החרצן והכלאים כאחד, אם כן אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כקבלת רז"ל. ומי שזרע חטה ושעורה וחרצן בארץ לוקה שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי כרם, כלאי זרעים אינו חייב בהן אלא בארץ אבל כלאי הכרם אפילו בחוצה לארץ בזמן הזה חייב מדרבנן, מתוך שהתורה החמירה בהן איסור הנאה בארץ, שנאמר פן תקדש, ודרשו רבותינו ז"ל פן תוקד אש. וטעם איסור הכלאים סודו הוא ערבוב הכחות העליונים למעלה, וכבר הארכתי בפסוק את חקותי תשמרו (ויקרא יט) בסדר קדושים תהיו.
מַלְבִּי״ם [סט] לא תזרע כרמך כלאים. סתמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וא"כ כבר חייב מלקות משום כלאי זרעים רק שבא לחייבו שתים וכמ"ש בירושלמי פ"ט דכלאים ורמב"ם רפ"ה דכלאים, ומ"ש שכל המקיים הוא כר"ע מכות (דף כא) ובריש מו"ק, וכבר התבאר אצלי שלשון זריעה לא שייך באלנות רק על הרכבה, ועל מניח גרעיני הזרע בארץ שייך לשון נטיעה כמ"ש בהתו"ה קדושים (ס' נט) ומזה מוכרח שמ"ש לא תזרע כרמך כלאים היינו שימצאו עמו עוד שני מינים נזרעים חוץ מן הכרם שעליו לא יצדק לשון זריעה: [ע] לא תזרע כרמך. יש הבדל בין כרמים ובין גפנים שהכרם נוטעים אותו שורות שורות ובכל שורה ג' גפנים, אולם בדרך השלוח הכל יקרא כרם כל שיש בו גפנים, ופה שחזר השם שנית ותבואת הכרם שהיה יכול לומר ותבואתו בכינוי, בא ללמד שבא שנית בדרך השלוח כפי הכלל באילת השחר (כלל קמה) וז"ש מנין אפי' כרם יחידי ועושה פירות ת"ל כרם ר"ל ותבואת הכרם ובזה צריך שיהיה עושה פירות דכתיב ותבואת הכרם, מה שאין כן בכרם שלם דכתיב סתם כרמך וכבר נתפרשו דינים אלה ברמב"ם (פ"י מה' כלאים): [עא] פן תקדש המלאה. פעל קדש בא על הפלגת הקדושה שהוא התרוממות מדרכי חול והטבע, ובא ג"כ על הפלגת הטומאה אם הוא בענין יוצא מן הרגיל, ומזה שם קדש שבא על משכב מתועב וגם קדש הי' בארץ, שהוא הנאה אסורה וטמאה, ויען כי עובדי גלולים הי' דרכם בתערובות אלה לזרוע כלאים וכן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כמ"ש הרמב"ם במו"נ, וכן בעילה המתועבת שהי' ג"כ תערובות שלא כדרך הרגיל שהי' זה קדושה אצלם, וקדש וטומאה אצלינו, עז"א פן תקדש ותתעב, ומזה הוכיח שהיא הנאה אסורה, ובירושלמי פ"ח דכלאים מפורש נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן ולא יהיה קדש מבני ישראל: [עב] פן תקדש המלאה הזרע. פי' שהמלאה דהיינו התבואה תקדש בעת שיקרא זרע דהיינו משתשריש שאז נזרע בארץ, והכרם יקדש בעת שהוא תבואה דהיינו משהביא שליש שכלל הוא ששם תבואה מציין משהביא שליש כמ"ש בהתו"ה בהר (ס' ה) וכ"ה במשנה (פ"ז דכלאים): [עג] הזרע אשר תזרע, מה שהוסיף אשר תזרע בא למעט אם נזרע מאליו עם הזבל או המים או שסער הרוח את הזרעים לאחריו שהי' שלא בכונה אבל אם הרוח מסייעתו והוביל הזרע לפניו זה נקרא אשר תזרע וכ"ז בכלאים (פ"ה): [עד] הזרע אשר תזרע. ר"א מדייק אשר תזרע אף קוצים אחר שאתה זורע אותם ורוצה בקיומם וחכמים מדייקים שם הזרע וקוצים לאו זרע מקרי ופלוגתתן במשנה (סוף פ"ה דכלאים): [עה] ותבואת הכרם. מ"ש מאימתי התבואה מתקדשת התבאר (בס' עב) וממ"ש ותבואת הכרם ר"ל שדוקא הכרם שעושה תבואה אך הלא אמר תחלה סתם לא תזרע כרמך, ולשון כרמך משמע דוקא שלך אבל הלא אמר ותבואת הכרם ומ"ש המתיח הגפן במשנה (פ"ו דכלאים): [עו] לא תזרע כלאים. משמע אפי' רחוקים זה מזה כל שיש שני מינים בכרם אסור, ולמדינן לה ממ"ש ובגד כלאים שעטנז ושם מפורש צמר ופשתים יחדיו הרי שלא קרוי כלאים רק כשהם יחדיו: [עז] לא תזרע כרמך כלאים. הנה בכלאים (ספ"א) הזורע חטה ושעורה כא' ה"ז כלאים ר' יהודה אומר עד שיהיו שני חטים ושעורה או חטה ושני שעורים, ולפ"ז לת"ק מ"ש לא תזרע כרמך אחר שבלו"ז מחייב על שני מינים שבשדה (למה דס"ל כר' יאשיה דצריך שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד) בא לחייב שני לאוין משום חטה ושעורה חייב משום שדך לא תזרע כלאים ומשום החרצן חייב משום כרם (וכנ"ל ס' מט), ולר' יהודה אינו חייב משום שדך לא תזרע דצריך שני חטים ושעורה, שחטה אחת צריך שיהי' קרוי שדך לדידיה וחטה ושעורה שיהי' כלאים, וא"כ פה שאין כאן רק חטה ושעורה אין חייב רק משום כרם רק שיש חילוק בינו ובין כלאי שדה שכלאי שדה אינו מקדש ובכלאי הכרם מקדש ואוסר המלאה: [עח] הזרע אשר תזרע. הוסיף אשר תזרע ללמד הדין המוזכר ברמב"ם (פ"ה מהל' כלאים ה"ט) הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן, ועיי"ש בכ"מ מה שהביא מדברי הירושלמי שגם לר"ש דס"ל אין אדם מקדש דבר שאינו בא לעולם מודה הכא דאסור הוא ועז"א אשר תזרע ר"ל אף שגרמת זריעתו כיון שאתה עוסק במלאכה ולא עקרתו:

י לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו׃

רַשִׁ״י לא תחרש בשור ובחמור. הוּא הַדִּין לְכָל שְׁנֵי מִינִים שֶׁבָּעוֹלָם (בבא קמא נ"ד), הוּא הַדִּין לְהַנְהִיגָם יַחַד קְשׁוּרִים זוּגִים בְּהוֹלָכַת שׁוּם מַשָּׂא (כלאים פ"ח מ"ב):
אוּנְקְלוֹס לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא
אִבְּן עֶזְרָא לא תחרוש בשור ובחמור. דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור ובעבור הזריעה אמר שעטנז וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:
רַמְבַּ״ן ואמר לא תחרש בשור ובחמר והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה. וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז"ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא יט) את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
מַלְבִּי״ם [עט] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. מלת יחדיו מיותר דא"ל שנטעה שאסור לחרוש בשור וחמור אף שאינם ביחד רק כ"א בפ"ע, (וז"ש יכול לעולם) שזה נדע ממ"ש למען ינוח שורך וחמורך הרי שבחול יצויר שהשור וחמור עושים מלאכה, ונדע שמ"ש לא תחרוש בשור ובחמור היינו יחדיו, ומשיב ע"ז מפני שמה שאומר לא תחרוש בשור וחמור הוא רק לדוגמא דה"ה בכל שני מינים אסור ותפס שור וחמור שדרך לחרוש בהם, ובכ"ז כל שני מינים אסור, וזה ידעינן כי יליף שור שור משבת כמ"ש בב"ק (דף נד עב) וז"ש כיוצא בשור. ר"ל כ"מ שכתוב שור כגון בחסימה ובהנהגת כלאים הם כיוצא בשור שכתוב אצל שבת ששם כתוב וכל בהמתך, וכמ"ש בתוספתא (פ"ו דב"ק) ובגמ' שם, ולכן תלמוד לומר לא תחרוש יחדיו, כדי שנדע שביתר המינים ג"כ אין אסור רק יחדיו כי ע"ז אין לנו ראיה ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ושואל א"כ למה נאמר בשור ובחמור ר"ל לכתוב לא תחרוש בשני מינים, ומשיב שבא ללמד אבל אתה חורש באדם, וזה כמו ששאל בב"ק (שם) אי הכי אפי' אדם לתסר וס"ל להספרי שלזה תפס שור וחמור דוקא בהמה לא אדם, כן נראה פי' הספרי שהמפרשים קהו בו והוסיפו וגרעו: [פ] יחדיו. מ"ש המוציא פי' המושך כמ"ש במשנה ופי' הרמב"ם למשוך בהם העגלה או האבן ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם, וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ואמרו שענין יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם, על איזה דרך שיהי'. ומ"ש פרט לפרד כן גריס הגר"א עמ"ש בתוי"ט (פרק ח' משנה ד'), ומ"ש יחדיו לרבות כצ"ל עיין בז"א מה שהאריך בזה:

יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו׃

רַשִׁ״י שעטנז. לְשׁוֹן עֵרוּב. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ — שׁוּעַ טָווּי וְנוּז (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא תִלְבַּשּׁ שַׁעַטְנֵזָא עֲמַר וְכִתָּן מְחֻבַּר כַּחֲדָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. ארוגים או תפורים זה בזה זהו יחדו, אבל מותר הוא ללבוש בגד של צמר על בגד של פשתים שאין זה יחדו, ועורות של צמר מותר לתופרן בחוטי פשתן לפי שאינן בגד, וסוד המצוה הזאת כבר כתבתיו בסדר קדושים.
מַלְבִּי״ם [פא] לא תלבש שעטנז, הוא מן השרשים המחומשים שהם מורכבים מהרבה תיבות ובספרא קדושים (ס' ג) למד למעט גיזי צמר מן בגד ושם פרשתי, ומ"ש הלבדים אסורים משמע שאסור מדאו' וכבר הארכתי בזה בחבורי ארצות החיים ס' יא, שמכאן הוציא הרמב"ם לפסוק דא"צ שוע טווי ונוז ביחד עיי"ש באורך וכ"ה בספרא שם: [פב] לא תלבש שעטנז. אזהרה זו כבר נאמרה בפ' קדושים רק פה בא לפרש (א) שמש"ש לא יעלה עליך היינו דוקא העלאה שהיא כעין לבישה המוז' פה שיש בה הנאת הגוף, ונז' בספרא (שם ס' מ) (ב) שמש"ש בגד כלאים שעטנז היינו דוקא יחדיו כמו שבאר פה אבל כ"א בפ"ע מותר, ודעת ר"א בן גמליאל שחיבור ע"י ד"א שמי' חבור ומקרי יחדיו, והוא בפ"ט דכלאים מ"ט ועיין מ"ש בס' אה"ח בארי' (ס' ט' סק"נ):

יב גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה־בָּהּ׃

רַשִׁ״י גדלים תעשה לך. אַף מִן הַכִּלְאַיִם, לְכָךְ סְמָכָן הַכָּתוּב (יבמות ד'):
אוּנְקְלוֹס כְּרֻסְפְּדִין תַּעְבֶּד לָךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְסוּתָךְ דִי תְכַסֵי בַהּ
רַשְׁבַּ״ם גדילים: ציצית צריך שיהא גדול וקלוע:
אִבְּן עֶזְרָא גדלים תעשה לך. אמרו המכחישים שהוא מצוה בפני עצמה בלילה כמו הציצית ביום על כן כתוב אשר תכסה והמעתיקי' העתיקו כי זאת מצות הציצית ביום ופירוש גדלים כמו בבנינה גדלים מעשה שרשרות. והמכחישים הוציאוה מגזרת גדולה ואנחנו מאמינים בדברי קדמונינו לבדם והזכיר זה הכתוב לבאר על ארבע כנפות ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גדלים תעשה לך. נקראו הציציות גדלים. וקבלו רז"ל כי מה שנסמכה פרשת ציצית לכלאים להורות שמצות ציצית דוחה אסור כלאים, ודרשינן סמוכין, שאם לא בא להתיר כלאים במצות ציצית למה הוצרך להזכיר כאן אסור כלאים ולהסמיכו למצות ציצית, והלא כבר הוא מוזכר בסדר קדושים. וסוד מצות ציצית כבר הזכרתיו במקומו בפרשת ויאמר. (במדבר טו) ולשון גדילים שהזכיר כאן במלבוש הציצית הוא רמז למה שכתוב (תהלים קד) ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, והבן זה, כי הלובש ציצית בל"ב חוטין הוא דוגמא, וזה מבואר. על ארבע כנפות כסותך. ממה שכתוב בפרשת ציצית (שם) על כנפי בגדיהם, היה האדם מבין לחייב בציצית כל מה שנקרא בגד, כענין שכתוב (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל, ואפילו אין לו אלא שתי כנפים או שלש בלבד, שהרי הוא אומר כנפי בגדיהם, אבל הכתוב הזה יגלה עתה שאין חיוב הציצית בכל בגד אלא אם כן יש לו ארבע כנפים, כענין הטליתות והסדינין וכיוצא בהן, וטלית בת שתים ושלש כנפים פטור מן הציצית שהרי כתוב ארבע, אבל בעלת חמש חייבת בציצית, שהרי יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חמש ארבע. וכן אמרו רז"ל על ארבע כנפות כסותך, ארבע ולא שלש, אתה אומר ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש, ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש שבכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע.
מַלְבִּי״ם [פג] גדילים תעשה לך, דריש סמוכין להתיר כלאים בציצית ועיין ביבמות (דף ד) וכל מאמר זה נמצא במכלתא פ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת, ומ"ש ולא תסוב נחלה היא ראיה למה שפרשתי שם הכתובים האלה שהוא היתר לדורות, ובזה הוא בדמיון כל הנחשבים שאוסר ומתיר בדבר אחד: [פד] גדילים אין גדיל פחות משלשה וידעינן דצריך ג' והנוסחא הכתובה ד' חוטין וד' חוטין מובא בתוס' ריש פ' התכלת בשם הספרי, ומ"ש ד"א גדילים תעשה נדפס להלן בטעות וזה שייך לפה והוא כנוסח הספרי פ' שלח שגרס כן, והגר"א הגיה למעלה וב"ש אומר שלשה של צמר ורביעית של תכלת, ומחק הגי' שבפנים: [פה] גדילים תעשה. ולא מן העשוי, וכן בפ' ראה (ס' קצ"ד) לענין סוכה, וממ"ש על ארבע ממעט בעלת חמש, ועי' בארי' (ס' י) פלפולים הרבה בזה, ומ"ש שלא יתן על אמצע בגד יל"פ לענין טלית כפולה עי' בא"ח (ס' י' סעיף ו') ומ"ש כסותך פרט לסדין עמ"ש במ"ל (ס' י"ח סקי"ד) ומ"ש פרט למעפורת הארכתי בזה במאיר לארץ ס' י' ס"ק מ"ב:

יג כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ׃

רַשִׁ״י ובא אליה ושנאה. סוֹפוֹ,
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ
אִבְּן עֶזְרָא כי יקח איש אשה. נסמכה הפרשה לדעת המכחישים בעבור תכסה בה והאמת על דרך דרש שנסמכה בעבור הבית ואחר כן הבגד ואחר כן בעלת הבית:
רַמְבַּ״ן כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (דברים כ״ב:כ״ג); ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה; והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו; ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): ואם אמת היה הדבר כדברי הבעל, וסקלוה; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים. ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה. ולזנות הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).
סְפוֹרְנוֹ כי יקח איש אשה. אחר הדבור בעניני הישוב דבר באזהרות המחייבות לשריית השכינה בישראל ולהשמר מלגרום הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות ומצד תערובת האמות הפסולות ומצד טומאת המחנה כאמרו והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:
אוֹר הַחַיִּים – דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה, כאומרם כי היום קצר לְמה שצריך להשתדל על המחיה. ועליהם אמר הכתוב: – זאת התורה המאורסה, – שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחו. , פירוש: שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט. וכשבא מוכיח לדבר אליו: למה תמאס אשת נעורים? משיב כי אין התורה זָנה ומפרנסת, והוא צריך למחיה; גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות לימודה, הגם כי יעסוק בה – אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה, ואדרבא, רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עיקר, בתיהם מלאים כל טוב. והוא אומרו (להלן יד): , והוציא עליה שם רע באומרו: , פירוש: שאינו כופר בליקוחיה, אלא שאומר: , פירוש: לשון חוזק, כי עוסקיה סביב יחנו לדפוק על דלתי אחרים למצוא טרף. מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא שהוא הנקרא , וכנסת ישראל, יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אומרו (להלן טו): – רמז חוזק ועלִיה והשגות רמות יושגו באמצעותה, ויתבעו עלבונה בבית דין – כאומרו ; והוא מה שאמרו בזוהר (ח"ג פ') כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבונה של תורה, וכאומרם במשנה (אבות פ"ו): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה": והנה טענת העומד לתבוע עלבונה כתובה לפנינו, כאומרו (להלן טז): , פירוש: לא נתתיה לעגנה בקרן זויות, אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפורשים שלשת הדברים בספר הזוהר (תיקונים ו') שכולם צריכין לתורה. – כאן רמז סיבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת 'שנאה', ונותן טעם ההרחקה: מפני שלא מצא בה תוקף וחוזק; והוא אומר (להלן יז): – דקדק לומר והנה הוא, להעיר כי אין זה אמת, שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. , והיו הדברים ברורים כשמלה – כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר – כל העולם כלו – בה נברא, בשבילה נברא ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה: ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין: ראשונה (להלן יח) – על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה' א): "אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה", פירוש: על מה שבטל התורה; ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת 'הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא', ויישוב הדבר הוא לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ"ב): "ואין אתה בן חורין להבטל ממנה", והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון – ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה, ועל זה ענשוהו: ואומרו (להלן יט) – רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מ"ג ב) מאומרו "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל" – אל תקרי "מה" אלא 'מאה', ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאומרם בגמרא (ב"ר פכ"א): "ועתה – אין ועתה אלא תשובה, דכתיב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו'". עד כאן. שחייב להשתדל להשלימם. ואומרו – שכולן הם ברכות לה' שהוא אבי הנערה, ואומרו – שהיא השכינה שהיא כללות ישראל, והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה, כידוע ליודעי חן. ואומרו , פירוש: הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה שהוציא שם רע עליה – צריך לשקוד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, לא יוכל לשלחה כל ימיו; וכזה מצינו להם לרבותינו ז"ל (ויק"ר פכ"ה) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שנים, וכן על זה הדרך – וזה בעל תשובה משאר העבירות, אבל מוציא שם רע על התורה, משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אומנתו: ואומרו (להלן כ) פירוש אם אירע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק ובייתוס ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה' לרמות בה אבן לסוקלה ולאבדה כאומרו (להלן כא) , הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא אף על פי כן הכונה לא כן הוא, וכבר אמרו ז"ל (גיטין מ"ה ב) על ספר תורה שכתבו מין ישרף, כי זו תקרא חלק רע וצריך ביעור: ואומרו עוד (להלן כב) יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין נ"ט א) שאמרו גוי העוסק בתורה חייב מיתה ע"כ, והוא אומרו כי ימצא איש שוכב עם אשה שהיא מאורסת לבעלה שהיא התורה כלת ישראל, פירוש העכו"ם העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עליה אלא תדעך נרה ואין לה חיות כדרך אמרי תורה דכתיב (משלי ד') כי חיים הם:
מַלְבִּי״ם [פו] כי יקח איש אשה ובא אליה. הנה פשטות ענין הפרשה מקשה מאד, שפשוטו מורה שהשם רע הוא רק שלא מצא לה בתולים ואם נמצא מוכחש ע"י הוצאת השמלה שנתברר שי"ל בתולים לוקה ונותן מאה סלע ואם לא נמצאו בתולים וסקלוה, וזה דבר שאי אפשר, שגם אם לא נמצא לה בתולים איך תסקל, ואיך יוציא עליה שם רע הלא י"ל שהיא מוכת עץ או שזנתה כשהיא פנויה, וע"כ שחוץ מה שטוען לא מצאתי לה בתולים מביא עדים שזנתה תחתיו, וא"כ למה מזכיר הטעם שלא מצאתי לה בתולים שאף בל"ז אם יביא עדים שזנתה תחתיו חייבת מיתה אף שנמצא לה בתולים שמא הטה, ועכ"פ יוכל להביא עדים שזנתה שלא כדרכה, ומה יועיל מה שיפרשו את השמלה הלא עקר הוא שיזימו את העדים, וע"כ ס"ל להחכמים שזה תפס רק לדוגמא, כי אחר ששם לה עלילת דברים מחמת שנאה, בהכרח הי' איזה סבה ששב לשנוא אותה אחר שאהבה ונשא אותה, וע"כ תפס לדוגמא שבא עליה ואז נתחדש שנאה כמו שהי' באמנון ותמר וה"ה אם נתחדשה השנאה ע"י דבר אחר כגון שנכנס עמה בדברים ונמאסה בעיניו וכן מ"ש ואקרב אליה אינו דוקא רק לדוגמא, וכן מ"ש ולא מצאתי לה בתולים אינו דוקא רק שדרך הרגיל שיאמר שע"י שלא מצא בתולים התחיל לחקור על מעשיה ונודע לו מפי עדים שזנתה תחתיו. וכן מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה אינו דוקא רק שהאב מברר ששקר דבריו ע"י שמזים את העדים, וכן פי' בגמ' לרבנן דר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב (ור"י סובר כוותי') דעתו שלא נוכל להכחיש פשט הכתוב שבא עליה ממש וטוען דוקא שלא מצא לה בתולים, וזה תנאי אל חיוב המוציא ש"ר הגם שזה לבדו אינו מספיק שהעקר הוא מה שמביא עדים שזנתה תחתיו, בכ"ז צריך דוקא שבא עליה כדרכה כפשט הכתוב, ובכ"ז מ"ש ולא מצאתי לה בתולים צריך להוסיף שעי"ז בקש על הדבר ונודע לו עפ"י עדים שזנתה, ולפ"ז מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, אא"ל גם לר' אליעזר בן יעקב שזה לבדו יספיק אחר שבאו עדים שזנתה מה יועיל פרישת השמלה, וע"כ שמביא עדים להזים עדי הבעל שאז מצרף אל זה גם השמלה והבתולים, ומ"ש ופרשו השמלה ר"ל כמו שמבררים ע"י השמלה שיש לה בתולים כן מבררים שעדי הבעל הם עדי שקר, ובזה תבין מה שהרמב"ם אעפ"י שפסק כראב"י שצריך שבא עליה ממש, בכ"ז כתב (בפ"ג מה' נערה הי"ב) שזה שנאמר בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד שנושאים ונותנים בדבר וכן מ"ש האב ואלה בתולי בתי הם זוממי עדי הבעל וכו' כי כן צ"ל גם לראב"י שפרישת השמלה לבדו אינו מועיל רק עד שיזים עדי הבעל שאז יבררו הדברים מכל הצדדים שהוציא עליה ש"ר גם במ"ש לא מצאתי לה בתולים, ולחנם התפלאו עליו המפרשים שסותר א"ע: [פז] ושנאה. הלא יצויר ששם לה עלילות דברים שלא מחמת שנאה, רק שנשתנה דעתו להעליל עליה כדי שיקח אחרת נאה או עשירה ממנה, רק הכתוב מלמדנו שעברה גוררת עברה, ושיצא מגדר התורה והמוסר כ"כ עד שירצה לשפוך דמה לזה יקדם על הרוב עברה אחרת קלה שהיא מביאתו לידי ש"ד:

יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא־מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים׃

רַשִׁ״י ושם לה עלילת דברים – עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא, סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע (עי' ספרי): את האשה הזאת. מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמֵר דָּבָר אֶלָּא בִּפְנֵי בַעַל דִּין (שם):
אוּנְקְלוֹס וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין
אִבְּן עֶזְרָא עלילות. כמו סבות: דברים. הן אמת או שקר: בתולים. לשון רבים ולא יתפרדו וכן בחרות וזקונים ועלומים:
אוֹר הַחַיִּים להפירוש על פסוקים יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא - כב ראו פסוק יג
מַלְבִּי״ם [פח] ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע. כבר בארתי בהתוה"מ ויקרא (סי' רמ"ה), כי מלת דבר או דברים הבא סתם כולל כל דבר ודבר הנמצא בעולם אם לא שיובן מן הענין מאיזה דבר הוא מדבר או שיוסיף עליו איזה תואר לבאר מאיזה סוג ידבר, וכאן שאמר סתם עלילות דברים וכפל עוד והוציא עליה שם רע ואמר וכולי והנה לא מצאתי לה בתולים, נאמר שמ"ש ששם עלילות דברים הוא כולל כל עלילה שתהי' למשל שאומר שהקדיחה תבשילו, שלדעת ר"ע בגיטין (דף צ) יכול לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו, ומ"ש והוציא עליה ש"ר מפרש לא מצאתי לה בתולים אך ממ"ש שנית והנה שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ידעינן שגם עלילת דברים בתחלה הוא בענין זה, וא"כ יקשה למה כפל ושם עלילות והוציא ש"ר ופי' בספרי מפני שעלילות דברים שבסיפא הוא במקום בתולים היינו שאומר שזנתה בהיותה ארוסה שלכן לא מצא בתולים ונאמר שגם ברישא מדבר בענין כזה ודוקא אם הביא עדים שזנתה כדרכה לכן כפל הדברים לרבות שאפי' הוציא שם רע שהזמין עדי שקר שזנתה שלא כדרכה דינו כך, ובזה סתם הספרי דלא כראב"י דלדידיה צריך שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה, והספרי סתם כרבנן וחייב אפי' לא בא עליה ואפי' הוציא שם רע בשלא כדרכה: [פט] ואמר את האשה לקחתי. למדה תורה שהתובע יאמר טענתו תחלה ובפני בע"ד חברו וכמ"ש במכלתא משפטים (ס' קצו), ומ"ש ואקרב אליה לשטת סתמא דספרי כרבנן שא"צ דוקא שבא עלי' כנ"ל ס' הקוד' אינו דוקא רק שע"י שנתקרב אליה לא מצא כשרי בתולים כי מצא עדים שזנתה בבית אבי' ואמר ואקרב אליה ללמד שאם ניסת ובאו עדים שזנתה בבית אבי' סוקלין אותה על פתח בית אבי' וכדתני שילה (כתובות דף מד ע"ב) שלש מדות בנערה (ועיין בתוס' דף מה ד"ה אמר רבא וברמב"ם פ"ג מה' א"ב ה"ח ובראב"ד שם), ויש לפלפל מכאן רק שאין רצוני להאריך:

טו וְלָקַח אֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת־בְּתוּלֵי הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה׃

רַשִׁ״י אבי הנערה ואמה. מִי שֶׁגִּדְּלוּ גִּדּוּלִים הָרָעִים יִתְבַּזּוּ עָלֶיהָ (עי' שם):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב אֲבוּהָא (נ''א אֲבוּהִי) דְעוּלֶמְתָּא וְאִמַהּ וְיַפְּקוּן יָת בְּתוּלֵי עוּלֶמְתָּא לָקֳדָם סָבֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּית דִין אַתְרָא
רַשְׁבַּ״ם את בתולי: לפי הפשט דם בתולים שעל השמלה:
אִבְּן עֶזְרָא אבי הנערה ואמה. אם הם בחיים או ממונה בית דין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולקח אבי הנערה ואמה. אם הם בחיים, או ממונה בית דין.
מַלְבִּי״ם [צ] ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה היל"ל והוציא אבי הנערה ואמה את בתוליה ומ"ש בכפל ולקח והוציאו וכן מה שחזר שם הנערה הוא למותר מזה למדו חז"ל שמ"ש והוציאו הוא פועל סתמי, לכתחלה יקח אבי הנערה ואמה וכשאין לה אב ואם יוציאו המוציאין, ולכן חזר שם הנערה אחר שהוא פועל אחר בלתי נסמך על אבי הנערה, ולא יכול לאמר בתוליה בכינוי, ועיין בכתובות (דף מד ע"ב) המוציא שם רע על היתומה, ויש להקשות גם מברייתא זו ועיין בתוס' ד"ה המוציא ובמ"ש נדחו דברי המפ' שפלפלו במוציא שם רע על היתומה מפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב כי פה יש ע"ז לימוד מיוחד, ומ"ש והוציאו וכולי מחק הגר"א וכן עקר כנ"ל ס' פח:

טז וְאָמַר אֲבִי הנער [הַנַּעַרָה] אֶל־הַזְּקֵנִים אֶת־בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ׃

רַשִׁ״י ואמר אבי הנערה. מְלַמֵּד שֶׁאֵין רְשׁוּת לָאִשָּׁה לְדַבֵּר בִּפְנֵי הָאִישׁ (שם):
אוּנְקְלוֹס וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְסָבַיָא יָת בְּרַתִּי יְהָבִית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּסְנִנַהּ
מַלְבִּי״ם [צא] ואמר אבי הנערה אל הזקנים, אחר שלמד שאם אין לה אב ואם יוכל כל אדם לתבוע משפטה, למה דייק שיאמר אבי הנערה את בתי נתתי פי' שלמד שאם באו האיש ואשתו לתבוע דין אין לה רשות לדבר במקומו משא"כ בהוצאת הבתולים ופרישת השמלה אמר והוציאו ופרשו כי בזה תעסק האם והנשים שהם יודעות ובקיאות בעניני הדמים ורק מפני זה באה האם לב"ד כמ"ש הרמב"ן ובמ"ש את בתי נתתי מלמד שהוא י"ל זכות למסרה לקדושין בעוד לא בגרה:

יז וְהִנֵּה־הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא־מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר׃

רַשִׁ״י ופרשו השמלה. הֲרֵי זֶה מָשָׁל, מְחֻוָּרִין הַדְּבָרִים כַּשִּׂמְלָה (שם; כתובות שם):
אוּנְקְלוֹס וְהָא הוּא שַׁוִי תַּסְקוֹפֵי מִלִין לְמֵימַר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ בְּתוּלִין וְאִלֵין בְּתוּלֵי בְרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם סָבֵי קַרְתָּא
רַמְבַּ״ן ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ב:י״ז) והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז) ובמכילתא (משפטים יג) ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי ובודאי שצריך לחוור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהם אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל וכך אמרו בגמרא (שם מו) רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה ידבר בשניהם ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו אבל שתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד אבל טענת את בתי נתתי לאיש הזה לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה שהוא ממש כאשר פירשתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ופרשו השמלה. אין זו שמלה ממש אלא שנושאין ונותנין בענין זה עד שיתחורו הדברים כשמלה, כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן פירש שהוא שמלה ממש, שאם לא כן מה טיבה של אֵם לבא לב"ד ודי באביה שיתבע תביעתו ויאמר את בתי נתתי לאיש הזה, והֵאם לאו בעלת דברים דידיה היא, אבל מפני שהוא שמלה ממש ודרך הנשים להתעסק בזה ולהיותן בקיאות בדמים לכך נזכרה הֵאם בפרשה, וזהו לשון הכתוב שהזכיר תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וגו', בשניהם ידבר, ואחר כך יחזור לאב לבדו ואמר אבי הנערה, וחזר ואמר ופרשו השמלה, בשניהם, כי אחר שסדר האב טענותיו בבית דין יתפוש בשמלה שהביאה אשתו תחת כנפי כסותה ויפרשו אותה שניהם לפני הב"ד, עד כאן.
מַלְבִּי״ם [צב] ואלה בתולי בתי ת"ק סתמא דספרי כרבנן שאפי' לא בעל ומ"ש ואלה בתולי בתי ר"ל כשרי בתולי בתי היינו שמביא עדים להזים עדים של בעל, וכן ס"ל לר' ישמעאל וע"כ אומר שמ"ש ופרשו השמלה אינו אלא משל דהא כשלא בעל לא שייך פרישת שמלה רק פי' יחוורו הדברים כשמלה, וע"כ אמר שג' דברים שדורש ר"י כמשל ומובא עוד במכלתא משפטים (ס' עד וס' קלב) ובירושלמי (פ"ד דכתובות ופ"ח דסנהדרין), ור' יהודה ס"ל דאינו חייב אלא כשבעל כפשוטו של מקרא וכן במ"ש ופרשו השמלה וכן ס"ל לראב"י שדברים ככתבן וכבר בארתי זה למעלה (ס' פו) והגהתי הספרי קרוב כהגהת הגר"א:

יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר־הַהִוא אֶת־הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ויסרו אתו. מַלְקוּת (שם):
אוּנְקְלוֹס וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת גַבְרָא וְיַלְקוּן יָתֵהּ
מַלְבִּי״ם [צג] ולקחו זקני העיר את האיש. מה שחזר שם האיש ולא אמר ולקחו אותו בא למעט קטן, וצ"ע הא כבר מיעט בספרא קדושים (ס' קה) ממ"ש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, וא"כ איך נטעה שנוהג דין מוציא שם רע בקטן, הא לא רצה לחייבה מיתה, ועיין בקדושין (דף יט) ובמה שפלפלו במ"ש המהרי"ק (ס' ל) בשם ר' יצחק בר' יהודה בשו"ת נוב"י (ס' סב) ובשו"ת בית אפרים (חלק אב"ע ס' מב) ועוד תשובת הרמ"ה שפלפלו בקדושי קטן ע"י אביו, וכל מ"ש לענין הסוגיא דקדושין לא יעלה ארוכה לדרשה דפה ואכמ"ל, ומ"ש ויסרו אותו פעל יסר בא לרוב על מוסר הגוף, אבי יסר אתכם בשוטים, אל תמנע מנער מוסר וכו' אתה בשבט תכנו, וסתם עונש בא על עונש ממון כמ"ש במכלתא משפטים (ס' פח) ובגמ' למד ממ"ש דוגמתן בבן סורר ומורה ויסרו אותו שהוא מלקות שאחר שלא באר באיזה אופן יייסרנהו למדינן שהוא מלקות ארבעים כמ"ש אם בן הכות הרשע ושם מבואר שארבעים יכנו וסתם כסף קצוב שבתורה הוא כסף צורי כמ"ש בקדושין (דף יא) ובכ"מ:

יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא־יוּכַל לְשַּׁלְּחָהּ כָּל־יָמָיו׃

אוּנְקְלוֹס וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא וטעם כל ימיו. כי לעולם תהיה ברשותו עד יום מותו:
רַמְבַּ״ן וטעם וענשו אתו מאה כסף אחרי המלקות הנדרש מויסרו אותו (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וטעם וענשו אותו מאה כסף, כתב הרב ז"ל בספר המורה לפי שמהר האשה הנזכר בתורה הוא חמשים כסף, והאיש הזה המוציא שם רע רצה להפסיד ממנה כתובתה ולפוטרה בלא כלום, לכך חייבתו תורה לשלם הכפל כענין (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, וכענין שמצינו בעדים זוממין שהם נענשים כפי מחשבתם, כן מוציא שם רע זה הוא רצה לבא עליה דרך זנות, לכך ויסרו אותו, הוא רצה להפסיד ממנה חמשים לכך וענשו אותו מאה, הוא רצה לבגוד בה ולשלחה לכך לא יוכל לשלחה.
מַלְבִּי״ם [צד] ונתנו לאבי הנערה, היה היל"ל ונתן לאביה ופי' שמלמד שתהיה גם עתה נערה אף שלענין סקילה אמרינן שאם אשתני גופא לא אשתני קטלא זו מעשיה גרמו לה וזו עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתא בוגרת הוה כמ"ש בגמ' (דף מה). וממ"ש ונתנו לאבי הנערה ממעט כשהורתה שלא בקדושה שאז אין לה אב עיין בגמ' (דף מד ע"ב) ובתוס' ד"ה המוציא: [צה] כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, לשון בתולת ישראל בתולת בת ציון בתולת יהודה וכדומה לא בא בשום מקום בתנ"ך על בתולה יחידה רק על הכלל והקבוץ. וכן מוכרח לפרשו פה שר"ל שבזה הוציא שם רע על הכלל שהם כלם בחזקת כשרות וצניעות וע"י שם רע הזה כי נמצא ביניהן זונות וקדשות בא לזות שפתים על כלנה, וי"ל שלעומת מ"ש בערכין דף טו נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שהאונס אינו נותן רק חמשים והמוציא שם רע נותן מאה, אמר שזה הוציא שם רע על כלל בתולות ישראל לכן ענשו חמור יותר: [צו] ולו תהיה לאשה, זה מיותר שדי לומר לא יוכל שלחה כל ימיו וגם איך יצדק לשון לו תהיה שמשמע שיקחנה עתה לאשה והרי כבר נשא אותה, ופי' חז"ל שמלמד ששותה בעציצו, ר"ל אפי' שנמצאו בה מומים שמבטלים את הקדושין כמו שמבואר באה"ע (סי' לט) ואם לא היה מוציא שם רע אינה מקודשת עתה אחר שהוציא שם רע יחולו הקדושין, ותפס לשון הויה שמורה על הקיום כמ"ש באילת השחר (כלל ת' "ר) שרק אם רשאי לקיימה לא אם אינה ראויה וגם י"ל שלכן תפס ולו תהיה שתלה הדבר בדידה כי בגמ' מקשה וליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל ואם היא אסורה לו הלא היא צריכה לומר לא בעינא כי גם היא מוזהרת ואצלה ליכא עשה ועז"א ולו תהיה שתלוי ברצונה: [צז] לא יוכל לשלחה כל ימיו הוסיף כל ימיו אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה שמצוה לגרשה ועז"א שאפי' לאחר זמן עשר שנים לא יוכל לשלחה:

כ וְאִם־אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־נִמְצְאוּ בְתוּלִים לנער [לַנַּעֲרָה׃]

רַשִׁ״י ואם אמת היה הדבר. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, שֶׁזִּנְּתָה לְאַחַר אֵרוּסִין (כתובות מ"ד):
אוּנְקְלוֹס וְאִם קֻשְׁטָא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְתוּלִין לְעוּלֶמְתָּא
מַלְבִּי״ם [צח] ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה, כבר בארתי (בסי' פח) ששטת הספרי כרבנן שאף שלא בעל ואף שהוציא שם רע שזנתה שלא כדרכה נוהג דין מוציא שם רע, ולפ"ז מ"ש לא נמצאו בתולים לנערה פי' כשרי בתולים שאין עדים להזים עדי הבעל, דאין לומר שפי' כפשוטו שלא נמצאו בתולים דוקא דהיינו שזנתה כדרכה דהא אמר ואם אמת היה הדבר הזה דהיינו השם רע הנז' והשם רע הוא אף בשלא כדרכה כמו שלמד (שם) ממ"ש והוציא עליה שם רע:

כא וְהוֹצִיאוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־פֶּתַח בֵּית־אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

רַשִׁ״י אל פתח בית אביה. רְאוּ גִּדּוּלִים שֶׁגִּדַּלְתֶּם (שם מ"ה): אנשי עירה. בְּמַעֲמַד כָּל אַנְשֵׁי עִירָהּ (ספרי): לזנות בית אביה. כְּמוֹ בְּבֵית אָבִיהָ:
אוּנְקְלוֹס וְיַפְּקוּן יָת עוּלֶמְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וְיִרְגְמֻנַהּ אֱנָשֵׁי קַרְתַּהּ בְּאַבְנַיָא וּתְמוּת אֲרֵי עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל לְזַנָאָה בֵּית אֲבוּהָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ
רַשְׁבַּ״ם לזנות בית אביה: שיש עדים שזינתה אחר שנתקדשה:
אִבְּן עֶזְרָא וסקלוה. שיתכן שאחר שארסה שכב איש אותה כי המארס לא ארם אותה רק היא אומרת שהיא בתולה ומעתיקי הדת בארו הדבר באר היטב ואלה הבתולים ימצאו עד זמן קצוב וכפי תולדת הנערות ובעבור וסקלוה נסמכה פרשת הבעולה והמאורסה:
מַלְבִּי״ם [צט] והוציאו את הנערה. חזר שנית שם הנערה ר"ל הנערה הנזכר בפ' הקודמות ושם מדבר גם מנערה שאין לה אב כמו שלמד למעלה (בסי' צ) ממ"ש והוציאו את בתולי הנערה וקמ"ל פה שאף נערה כזו תסקל אף שאין לה אב ונוכל להגיה ת"ל והוציא את בתולי הנערה שמזה ידעינן שמדבר בנערה שאין לה אב: [ק] וסקלוה כל אנשי עירה. היינו במעמד כל אנשי עירה וכ"ה בספרי למעלה גבי בן סורר ומורה, ומ"ש באבנים כ"ה בספרי ראה סי' סט שופטים סי' יד תצא גבי בן סורר ומורה והתבאר קדושים סי' צח: [קא] כי עשתה נבלה בישראל. ר"ל שהוא בזיון לכלל בתולות ישראל (כנ"ל סי' צה), ומ"ש לזנות בית אביה נאמר כאן אביה נמצא בספרא אמור (סי' כא) ובארתו שם (סי' כ וסי' כא) ועיי"ש: מכאן עד סדר נצבים לא מצאנו באמתחת כתבי יד הגאון המחבר ז"ל וחבל על דאבדין. אמנם אנחנו קבצנו ובארנו על פי דרכו אשר הלך בו המחבר בבאורו התורה והמצוה עד כה:

כב כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם־אִשָּׁה בְעֻלַת־בַּעַל וּמֵתוּ גַּם־שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם־הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ומתו גם שניהם. לְהוֹצִיא מַעֲשֵׂה חִדּוּדִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶהֱנֵית מֵהֶם (ספרי; סנהדרין ס"ו): גם. לְרַבּוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם (ספרי); דָּבָר אַחֵר, גם שניהם לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, שֶׁאִם הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד (ערכין ז'):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גַבְרָא דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא גם פירושו זה כמו זה והנה פירוש זה עוד:
רַמְבַּ״ן ומתו גם שניהם להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומתו גם שניהם, האיש השוכב עם אשה בעולת בעל והאשה. אף על פי ששניהם חייבין הנה פשע האיש גדול מפשע האשה, וזהו שהוצרך לחזור האיש השוכב עם האשה והאשה, תלה הפשע באיש השוכב ולא אמר והאשה הנשכבת, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ודרשו ז"ל בפ"ק דקדושין, ומתו גם שניהם כששניהם שוין, כלומר בחיוב מיתה, לאפוקי גדול הבא על הקטנה דלאו בת עונשין היא. ועוד דרשו, גם שניהם לרבות את הולד, וכדאמרינן בערכין האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה לה על משבר ממתינין לה עד שתלד, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן גם שניהם לרבות את הולד.
מַלְבִּי״ם [קב] כי ימצא איש. מבואר לעיל בפ' שופטים (י"ז ב') שכ"מ שנא' ימצא בדבר הנמסר לב"ד הוא בעדים ואמר בספרי כאן בעדים ר"ל שלא נטעה לומר שהכתוב מדבר בכל מי שימצא אותם שיהרגם, ע"ד שאמרו קנאין פוגעין בו, דהלכה זו רק בבועל ארמית דוקא, אבל בשארי עריות נמסר משפטם רק לב"ד, כדכתיב ובערת הרע שהוא מצוה רק על הב"ד, והא דאמרי' שעריות ניתן להצילה בנפשו (כמבואר בסמוך בדין נערה המאורשה) זה דוקא קודם המעשה שניתן להצילה שלא יבא לידי מעשה, וגם אם היא אנוסה אבל אם מתרצית א"ר לפגוע בהם (וע"ל בספרי פרט לשאמרה הנח לו): שוכב עם אשה בעולת בעל האזהרה על א"א כבר נאמרה בעשרת הדברות "לא תנאף" שפי' חז"ל בא"א, ובפ' אחרי (י"ח כ') ואל אשת עמיתך כו', ובפ' קדושים (כ' י') ואיש אשר ינאף את אשת רעהו, ונקדים לומר כי הוראת שרש "נאף" יורה על איש או על אשה אשר פרוצים מאד בדבר ערוה עד שמכניסים א"ע בסכנה ובאים מזה לידי כשוף וע"ז וש"ד בכדי שיוכלו למלאות תאותם (וע' בנ"ך בכ"מ שבא שרש נאף ותמצא שכן הוא) ולכן האשה אשר היא תחת בעלה' אם תבעל לאיש אחר ברצונה היא נקראת "נואפת" א' מפני שהיא יוצאת מגדר טבע אשה אשר לה בעל שלא תחמוד לאיש אחר, ב' שהיא מכנסת א"ע בסכנה, העונש מב"ד ומבעלה, כי אם יודע לו הדבר יהיה גורלה מר, וכן האיש אשר יסבב היות נפתה לו אשה שי"ל בעל יצא מגדר הטבע והכניס א"ע בסכנה, עונש ב"ד ובעלה, שאם יודע לו יקח נקמתו ממנו, לכן יקרא בשם "מנאף" (וע' בהתוה"מ פ' קדושים (כ' י') שכ' שע"ש שמעלה אף בעלה נקרא כן. ויונתן תרגם מלת נאוף "גיורא" והוא מלשון לא תתגר פי' שהנואף מתגרה עם בעלה). ועתה נבא לבאר הכתובים. האזהרה העקרית על א"א בין על האיש ובין על האשה הוא היא מלא תנאף הנאמר בעשה"ד כמ"ש במכלתא שמות (כ' יג) ואשר שנה בסדר אחרי ואל אשת עמיתך כו' בא ללמד על דבר חדש, דיש לדקדק א' מדוע לא נזכר בכאן האזהרה גם על האשה, ב' הלשון לא תתן שכבתך שלא נאמר בשום א' מהעריות רק בבהמה. ג' מדוע לא הזכיר שם נאוף, לזאת נראה לומר שהכתוב בא להזהיר על האיש שלא יבא על א"א בלתי ידיעתה כגון שתדמה לה שהוא בעלה, ובא להשמיענו שלא נאמר שהאיסור הוא מפני שמסיר את לב האשה מבעלה כי סוף סוף תקוץ בו לגמרי, ולכן כשאין האשה יודעת הייתי אומר שהוא מותר שאין כאן טעם הנ"ל. לכן אמר לזרע לטמאה בה. שאף שהיא אינה יודעת הרי הוא נותן את זרעו בה ומטמאה, ולזה נכתב בלשון שנכתב בבהמה מפני שבא עליה בלא דעתה כעל בהמה, וגם לזה לא הזכיר שם נאוף מפני שזה הדבר נעשה בהצנע ובזריזות שלא יודע להאשה לכן לא יקרא בשם נאוף. ובסדר קדושים שביאר עונש מיתת האיש והאשה שהוא כשנעשה ברצון שניהם וע"פ עדים והתראה אמר שם הנואף והנואפת. וכאן בפ' תצא כיון שלא אמר לא אשת עמיתך ולא א"א או אשת רעהו גם לא נזכר שם נאוף נראה שמדבר הכתוב באשה שאיננה עדיין ברשות בעלה והיא הארוסה (דלא יתכן שהכתוב מדבר מאשה פנויה שאין עליה רשות בעל כי אז לא יצוה להמית אותם) וזה מבואר בספרי כאן. ובזה י"ל סמיכות פ' זו לפ' מוציא ש"ר, דיש לדקדק שהי"ל לסמוך אחר פ' מוש"ר דין נערה המאורשה. שפ' נערה המאורשה הוא רק באור לפ' מוציא ש"ר. שבמ"ש ואם אמת היה הדבר מבאר ההפרש שבין עיר ובין שדה. והכתוב מפסיק בינתים בדין בעולת בעל. לזאת נראה לומר שגם הפ' הזאת שייך לענין מוש"ר, אך למעלה במוש"ר מדבר שהבעל אומר שבא עליה אחר הנשואין ולא הי"ל בתולים וחקר סבת הדבר ונתברר לו בעדים שנבעלה לאחד אחר האירוסין בעודה בתולה. והאב או היא אומרת ששקר הדבר והבעל משנאתו יאמר כן. ובאר הדין אם אמת בפי האב או בפי הבעל. ובפרשה זו מבאר באופן אחר ששניהם אומרים אמת וגם שקר היינו שהבעל בא עליה בעודה ארוסה בהיותה בתולה ואיש אחד בא עליה אחרי כן. שאז הוקל עונשה בחנק, ומ"ש בעולת בעל ולא אמר סתם בעולה? דגם אם נבעלה בבתוליה לאחד (באונס או בלא התראה) ואח"כ בא עליה אחר אין מיתתם אלא בחנק. אך הנה אמרו במס' סוטה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה שנא' ונקה האיש כו' לא אפקוד על בנותיכם כו'. וזה שבא עליה שלא כדת משה וישראל בעודה ארוסה בלא חופה הייתי אומר שהדין נשתנה. לכן משמיענו שאין נ"מ. ומ"ש בספרי ד"א כו' ללמדך על היבמה. דלא תימא כיון דזקוקה ליבום והיבם א"צ לקדשה ה"א שדינה כארוסה ואם היתה עדיין בתולה שלא נבעלה להמת דינה בסקילה. ואם בא עליה המת דינה כארוסה בעולה בחנק. לכך אמר בעולת בעל שאין חייבים עליה עד שתבעל להיבם ואז היא כשאר א"א: ומתו גם שניהם כיון דכתיב ומתו בל' רבים א"כ מיותר תיבת שניהם. לכן דריש למעט מעשה חידודין. דדריש שנוהג אם המה שוין בהנאתם, ובמעשה חידודין אין האשה נהנית כלל. ומתיבת "גם" שהוא בכ"מ רבוי מרבה שלא כדרכה. אף שכבר רבה ממשכבי אשה הנאמר בפ' אחרי. רק מדכתיב כאן שניהם ה"א שאינו חייב בשלא כדרכה שגם בשלא כדרכה אין האשה נהנית להכי צריך לרבות. והא דמרבי' שלא כדרכה וממעטי' מעשה חידודין. משום דשלא כדרכה מקרי שכיבה אבל מעשה חידודין לא מקרי שכיבה כלל, ויש גורסים אחריהם. ופי' אם אחר שנגמר דינם למיתה זנה הוא עם אחרת והיא עם אחר לא תימא שנחשבים כגברא קטילא (וע' ברש"י וש"ח): האיש כו' והאשה הוא מיותר דכתיב כבר ומתו גם שניהם. לרבות שלפעמים לא יומת רק האיש כגון שהיא קטנה ולפעמים רק האשה אם הוא קטן (קטן הוא הפחות מבן ט' שנים ויום א'. וקטנה הפחותה מבת ג' שנים ויום א'): ובערת הרע תיבת הרע מורה בכ"מ על הרע בעצמו ולא על עושי הרע. ובאר בספרי שכאן מדבר על עושי הרעות. וע"ד דרש יתכן לומר שהכתוב מזהיר את הב"ד שיראו לבער הרעות בעצמם שלא יבואו לידי עבירה ולא יצטרכו לדונם כמ"ש בסמוך אזהרה לב"ד שלא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה בבנות ישראל:

כג כִּי יִהְיֶה נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ׃

רַשִׁ״י ומצאה איש בעיר. לְפִיכָךְ שָׁכַב עִמָּהּ – פִּרְצָה קוֹרְאָה לַגַּנָּב, הָא אִלּוּ יָשְׁבָה בְּבֵיתָהּ, לֹא אֵרַע לָהּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ
אִבְּן עֶזְרָא כי יהיה. כאשר יארע זה הדבר:
רַמְבַּ״ן ענין נערה המאורסה כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם,על דעת רבותינו (מכות ו ב) יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה, יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה: ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה:
מַלְבִּי״ם [קג] כי יהיה נערה פרט לבוגרת היינו שעברו עליה י"ב שנים וששה חדשים וקטנה שהיא פחותה מי"ב שנים, ויום א' פלוגתא דר"מ וחכמים (סנהדרין סו ע"ב). בתולה פרט לשכבר נבעלה: מאורשה לאיש פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה: ומצאה איש בעיר תיבות"ומצאה בעיר" מיותר דלא הו"ל לכתוב רק ושכב איש עמה. ומדכתב בלשון מציאה אשר ע"פ רוב יבא להמוצא רק במקרה. והסבה שמצאה היא אבדת זולתו. לכן דרש כאן שהיא סבבה הדבר על שיצאת. ומ"ש לא היה מסתקף לה ר"ל לא הי' מעלל בה. עלילות דברים הנאמר לעיל תרגם אונקלוס תסקופי מלין. ודרש אח"כ בעיר לפרש למה יחשוב יציאתה סבת הדבר. מפני שבעיר יש פרוצים ופרצה קוראה לגנב: ושכב עמה היותר נכון לגרוס בספרי כל שכיבה וכו' לרמז שכ"מ שנכתב שם שכיבה בענינים כאלה פי' תשמיש:

כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶל־שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת־הָאִישׁ עַל־דְּבַר אֲשֶׁר־עִנָּה אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ
אִבְּן עֶזְרָא שער. מקום שבת זקני העיר הנה הכתוב קרא המאורסה אשת רעהו ולא נוכל לדעת האריסות כי אם בדברי קבלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על דבר אשר ענה. היה לו לומר אשר שכב, כי אם הוצרך לענותה הרי אנוסה היא ופטורה ואם כן איך יחייבנה הכתוב סקילה, אלא בודאי לרצונה היה, ומה שהזכיר לשון ענה כלומר שנחשוב אותו כמענה לדונו בסקילה, ונחשוב את האשה כמתרצה לחייב אותה מיתה מאחר שהיה בעיר והיתה יכולה לצעוק ולא צעקה, ונחשוב את האיש כמענה ואונס אותה כשלא פתה אותה קודם לכן ונחייבהו מיתה. ומה שהזכירה תורה עיר ושדה אינו דוקא, שאם זנתה בעיר לרצונה שנסקלת, ואם נאנסה בשדה שהיא פטורה, שהרי הכתוב לא דבר אלא בהוה שהאונס מצוי בשדה ולא בעיר, ובודאי אם נאנסה אפילו בעיר פטורה ואם זנתה לרצונה בשדה חייבת, והכל תלוי בעדות העדים.
סְפוֹרְנוֹ אשר ענה את אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה רעהו כענין נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה:
מַלְבִּי״ם [קד] אל שער העיר ההוא וסקלתם מבואר שנערה המאורסה נסקלת בשער העיר שעשתה העבירה ולא על פתח בית אביה כאמור לעיל בפ' מוש"ר. דאי' בכתובות (דף מ"ד ע"ב) תנא שילא כו' וס"ל שלא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה רק כשבאו העדים אחר שכבר נשאת והיא בבית בעלה להורות שהעבירה היתה ברשות אביה וראו גידולים שגידלתם. אבל אס באו העדים כשהיא בבית אביה לא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה כי בלא זה ידוע שנעשה שם אחרי שלא יצאה מרשותו (ואם נמצאו חולקים על שילא יש אריכות גדול) ולהסוברים דאין חילוק בין אם באו העדים כשהיא בבית אביה ובין אם באו אחר שנשאת יפרשו כאן הכתוב דמיירי ביתומה שאין לה אב. ומה שאמר בספרי כאן שער שנמצאו בו ר"ל שעשו העבירה: באבנים ע' בהתוה"מ לעיל: על דבר הוא מיותר ודריש מלשון דבור ופי' שצריך לזה עוד דבור והוא התראת עדים

כה וְאִם־בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק־בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְאִם בְּחַקְלָא יַשְׁכַּח גְבַר יָת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְיִתְקֶף בַּהּ גַבְרָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִתְקְטֵּל גַבְרָא דְשָׁכֵב עִמַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי
מַלְבִּי״ם [קה] והחזיק בה האיש מיותר ודריש פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב והמפרשי' פי' שהוא באופן שאם לא הי' האחד מחזיק לא היה השני שוכב והוי כשנים שעשו דפטורין. ואחרים הקשו ע"ז ופירשו דגזרת הכתוב שאם א' החזיק פטור השוכב מסקילה רק בחנק. וב' הפירושים דחוקים. ע"כ נ"ל לבאר כי כיון דכתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. והקם הוא המחזיק. וה"א שהקם עליה ומסרה לכך הוי כרוצח לכן ממעט שאינו חייב רק אם הוא המחזיק וגם השוכב. ומפי גדול א' שמעתי שקאי אלמטה אדין דמצילין אותה בנפשו וכדאמרי' בסנהדרין (דף ע"ג) ור"י הא דאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה קלתטתא כו' ופי' רש"י ז"ל שיש צנועות שמוסרות א"ע להריגה ופי' לפי' שאם תעמוד נגדו ולא תניח לו לעשות יהרגנה ולכן חשוב כרודף וכן איתא בתוספתא סנהדרין פי"א בסופו רי"א אם אמרה וכו' מפני מה מצילין אותם בנפשו שאם היו מוחין בידו בא על עסקי נפשות, וקמ"ל דאם א' שוכב וא' מחזיק אין מצילין אותה בנפשו שהאיש המחזיק לא יניח להרגה בשביל שחברו ישכבנה. ודפח"ח: לבדו מיותר ודריש ללמד שאף אם הראשון בא עליה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה אפ"ה השני רק בחנק:

כו ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא־תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י כי כאשר יקום וגו'. לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶהוּ מַשְׁמָעוֹ: כִּי אֲנוּסָה הִיא וּבְחָזְקָה עָמַד עָלֶיהָ, כְּאָדָם הָעוֹמֵד עַל חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בוֹ הֲרֵי זֶה בָא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד וְכוּ' (סנהדרין ע"ג):
אוּנְקְלוֹס וּלְעוּלֶמְתָּא לָא תַעְבֵּד מִדַעַם לֵית לְעוּלֶמְתָּא חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי כְּמָא דִיקוּם גַבְרָא עַל חַבְרֵהּ וְיִקְטְּלִנֵהּ נְפַשׁ כֵּן פִּתְגָמָא הָדֵין
אִבְּן עֶזְרָא כי. יתכן שלא הסכימה היא ולא ידעה עד שבא ואנסה על כן משל הרוצח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי כאשר יקום איש על רעהו. בארו לנו רז"ל טעם האריכות הזה במשל הרוצח, והיה מספיק שיתן טעם על אונס שלה שאמר צעקה הנערה המאורסה, ועל כן דרשו בו הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כלומר שרוצח בא ללמד על נערה מאורסה ונמצא אף למד ממנה, מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, כלומר שאם יצוה עליו אנס להרוג את חברו או יהרגוהו יש עליו למסור עצמו להריגה ולא יהרוג, משום דסברא הוא וכדאמר רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ועל כן אין דוחין נפש מפני נפש, אף נערה המאורסה אם אומר לו לאדם שיבא עליה או יהרגוהו, יהרג ואל יעבור. ואפילו על אשה פנויה אמרו רז"ל בההוא גברא שהעלה בלבו טינא עליה ונטה למות לרוב חשקו בה, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו או תעמוד לפניו ערומה, שאלו לחכמים ז"ל ואמרו ימות ולא תבעל לו, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר משום גדרן של עריות ופגם משפחה. ומה נערה המאורסה נתן להצילו בנפשו של אונס, שנאמר ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה חייב להושיע בכל דבר שיכול להושיע, אף רוצח נתן להצילו בנפשו, כלומר כי מי שרואה אדם רודף אחרי חברו להרגו חייב להצילו לנרדף בנפשו של רודף. ומטעם זה התירו רז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת הרבה שמותר להמית את העובר כדי להציל את האם, וזה מדין רודף, שהרי עובר זה הוא מצר לאמו ורוצה הוא להמיתה, וכיון שכן רודף הוא ומותר להרגו, ומצילין את הנרדף שהיא אמו בנפשו של רודף שהוא העובר, ולפיכך מותר להשקותה משקה או לעשן אותה כדי שימות הולד ויצא, ואימתי כשלא הוציא העובר ראשו ורובו, אבל הוציא ראשו ורובו הרי זה כאלו נולד כבר ואסור ליגע בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, וכן שנינו באהלות האשה המקשה לילד מחתכין העובר שבמעיה ומוציאים אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסנהדרין פרק בן סורר מקשינן, אמאי אין דוחין והא אמרת קטן רודף נתן להצילו בנפשו, והאי רודף הוא. ומשני האי קטן לאו רודף הוא, דקטן בעי למיפק ומן שמיא הוא דרדפי עליה. וטעם צעקה כלומר באפשר הוא שצעקה. או יאמר אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה, כיון שאין מושיע לה.
סְפוֹרְנוֹ אין לנערה חטא מות. אע"פ שהיה סופה ברצון. כיון שהיתה תחלתה באונס פטורה שכיון שהתחיל' באיסור יצרה אנסה כאמרם ז"ל (כתובות פרק נערה) אפי' אומרת הניחו לו כו': כי כאשר יקום איש על רעהו וגו'. אין זה כענין הבהמה הנרבעת שכתוב בה ואת הבהמה תהרוגו כי אמנם הבהמה לא התקוממה כלל אבל זו שהיתה תחלתה באונס והתקוממה כפי יכלתה הנה קרה לה כמו שקרה לנרצח שנעבדה בו עבירה נגד רצונו לפיכך אין לה בחטא ענין כלל:
מַלְבִּי״ם [קו] ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות. מיותר ודריש דאלו לא היה כתוב רק ולנערה לא תעשה דבר הייתי אומר שפטרה רק ממיתה שמדבר בכאן. כי דבר יש לפרשו על מה שמדברים בכאן שהוא המיתה. לכן כתב חטא מות חטא בא לפוטרה מקרבן שבא על חטא. ומות בא להורות שמ"ש מקודם דבר הוא דבר כל דהו שהוא המלקות. דאם הוראתו מיתה הלא כתיב כאן אין לנערה חטא מות: כי כאשר יקום אחרי שבאר שלנערה לא יעשה מאומה למה נצרך להאריך שהיא כמו נרצחת אלא להורות שניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף כדכתיב כאן צעקה ואין מושיע לה הא אם י"ל מושיעים יושיעוה בכל מה שבידם אף בלקיחת נפשו: כן הדבר הזה תיבת הדבר מיותר והי"ל לכתוב כן זה. ופי' שהאיש המאנס אותה הוא כמו רוצח. אלא בא להורות שלאו דוקא נערה המאורסה רק כל דבר ערוה באונס הוא כמו רציחה. וז"ש בספרי אין לי כו' ת"ל כן הדבר. ומ"ש יכול כו' דק"ל דא"כ מיותר תיבת הזה ולכתוב רק כן הדבר לכן אמר שרק בענין כזה. וכדאי' בגמ' (סנהדרין דף עג ע"ב) רק כשיש בהם כריתות או מיתת ב"ד וקלון להנרדף. יצאו כל העריות שאינם רק חייבי לאוין והרודף אחר הבהמה אף שהוא בסקילה מפני שאין בה קלון להנרדף. וגם ממעטינן שאר חייבי סקילה כמו מחלל שבת ועובד ע"ז אף שעונשם חמור בסקילה בכ"ז לא ניתן להצילם בנפשם מפני שאינם מענין עריות. ומ"ש בספרי כאן ואין כל אלו בסקילה. פי' שאין כל אלו ניתן להצילם בנפשם אף שהם בסקילה:

כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי בְחַקְלָא אַשְׁכְּחַהּ צְוָחַת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְלֵית דְפָרִיק לַהּ
רַשְׁבַּ״ם צעקה הנערה: שמא צעקה:
אִבְּן עֶזְרָא צעקה. יתכן שצעקה:
סְפוֹרְנוֹ צעקה הנערה. דנין אותה לכף זכות:
מַלְבִּי״ם [קז] כי בשדה מצאה אחר שבאר טעם הדבר שהוא כמו רציחת נפש מפני שבשדה מצאה הייתי אומר שהדבר תלוי אם בעיר או בשדה. לכן כתיב ואין מושיע לה דהעיקר הוא אם י"ל מושיעים אם לא. וראיתי נחוץ להעתיק בכאן דברי הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה. וז"ל כאשר יראו העדים מרחוק איש תופש בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם. על דעת חז"ל יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל שדרך אנוסה לצעוק בעיר להצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה ה"ז בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה, כי אפי' שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם י"ל מושיעים בין בעיר ובין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר ובין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה. ואמר על דבר אשר ענה כו' ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לדעת. אבל ענין הכתוב שכאשר נראה איש אוחז באשה ושכב עמה. דין האשה כמתרצית בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו. ונחשב האיש כמענה אותה שלא פתה אותה ולא דבר על לבה להשמע אליו. ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בכל כחה ולבה ואוחזת בבגדו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל. אלא גם הצעקה בהווה הוא ומן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ובזה יבואר ע"ד הפשט מה שהאריכה התורה בנתינת טעם לפטור את הנערה שבהשקפה ראשונה למותר הוא שגם השכל יחייב שאנוסה פטורה לזאת נראה שהכתוב הורה לנו אם יתראה לעינינו לפעמים משפטי ה' שהם נגד שכל האנושי. אבל משפטי ה' אמת (ולפעמים יחייב שכל האנושי להקל במה שהחמירה תורה ולהחמיר במקום שהקילה תורה. ויש לפרש עד"ז משפטי ה' אמת צדקו יחדו. שהוא נאמר על המשפטים שהשכל מנגד להם. שלפעמים שני משפטים שהתורה תחייב בא' ופוטרת בא'. וכ"א מכריח את סתירת השני בק"ו, ע"ז אמר שמשפטי ה' אמת וגם כשהם יחדו הם צודקים ולא יכריח הא' את סתירת חבירו) ולכך ביאר כאן הטעם כי לפי שכל אנושי יש לפטור את הנערה בעיר לפי הטעם שכתב הרמב"ן שלא פיתה אותה ולא דבר על לבה וגם היא לא פשעה כלל ביציאתה לעיר ומדוע נחייבנה? ואם בשדה מצאה יחייב השכל לחייבה על אשר פשעה ביציאתה לשדה ובפרט שהיא ארוסה הי"ל להזהר שלא תלך בשדה יחידה. ע"כ ביאר הטעמים למען נדע כי לא כמחשבות האדם מחשבותיו ועמקו דרכיו. וזה בעיר היתה יכולה להנצל בשעת מעשה ע"י מושיעים בצעקה וגם על יציאתה יש לחייבה כי מה תוכל להמליץ בעדה. שמה פשעה שיצאת בעיר הלא בעיר לא יעשו בה נבלה כי היא תושע ע"י צעקה. א"כ למה לא צעקה וסופה מוכיח על תחלתה שיציאתה ג"כ היה שיפגעו בה פריצים, אבל בשדה בשעת מעשה לא היתה יכולה להושע כי צעקה באמת, או ראתה שלא תועיל לה הצעקה כדברי הרמב"ן א"כ אין לחייבה על שעת המעשה כלל, ואם באמת פשעה שיצאת אך לא עשתה זאת לדעת שתעשה בה הנבלה. ואמר הכתוב "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" ר"ל שלא נחייבה על יציאתה בשדה יחידה כי אם יקום איש על רעהו ורצחו הגם שהנרצח חייב בנפשו שיצא לדרך יחידי ומה גם במקום דשכיחי רוצחים. היעלה על הדעת שיצא ע"ד שיהרג ובודאי לא עלה בדעתו שיארע לו דבר רע. כן הוא הדבר הזה, וא"כ כיון שעל הליכתה אין לחייבה, וכן על שעת מעשה כי בשדה מצאה. פטורה. וישרים דרכי ה': צעקה הנערה משמע כשלא צעקה אף אם י"ל מושיעים אין מצילים אותה בנפשו וז"ש פרט לשאמרה הניחו לו, כי ר"י סובר שהטעם מצילין אותה בנפשו הוא משום דאם היתה מוחה יבא לש"ד כמבואר בתוס' ובסנהדרין כמש"ל לכן אם אמרה הניחו לו ולא יבא הדבר לש"ד לא ניתן להצילה בנפשו. ואף חכמים דפליגי על ר"י וסוברים (סנהדרין דף ע"ג ב) דאחרי שהיא מקפדת כל פגמה רק שלא תרצה לסכן נפשה משום הכי מצילין אותה בנפשו אף אם אמרה הניחו לו. אבל אם היא עושה ברצונה ואינה מקפדת על קלונה לא ניתן להצילה בנפשו (ע"ש בסנהדרין): ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול ואף בנפשו וזה הוא הלמוד שמצילין אותה וכל העריות כנ"ל:

כח כִּי־יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן
אִבְּן עֶזְרָא אשר לא אורשה. זאת אנוסה לא מפותה:
מַלְבִּי״ם [קח] כי ימצא איש הפ' הזאת כבר נאמרה בפ' משפטים (כ"ב ט"ו) וכי יפתה איש בתולה כו' ונבאר ההבדלים בין הנאמר שם לכאן. א' שם אמר מהר ימהרנה וכאן ולו תהי' לאשה. ב' שם ואם מאן ימאן אביה כו' אז כסף ישקול גו' וכאן ונתן האיש השוכב גו' וגם ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה גו'. ג' שם מזכיר אם לא יחפוץ אביה וכאן לא מזכיר. והנה כל ההבדלים המה רק מפאת הבדל העיקרי ששם נאמר כי יפתה וכאן נאמר ותפשה שפי' שאנסה. והמאנס חמיר ממפתה (כדאי' במכילתא משפטים פסקא קפח) מפני שהמאנס מעביר על דעתה ועל דעת אביה. אבל המפתה אינו מעביר רק על דעת אביה. לכן משפט המפתה חלוק ממשפט המאנס בזה, א' כי המפתה אם יקחנה אין לו לתת לאבי הנערה מאומה רק יתן להנערה כמהר הבתולות. ורק אם ימאן אביה לתתה לו אז יתן לאבי הנערה חמשים כסף. והמאנס אף אם יקחנה יתן לאביה חמשים כסף. ב' במפתה אין שום מצוה עליו לקחתה גם אינו מוזהר בלאו דלא יוכל לשלחה אבל המאנס מצוה שיקחנה ומוזהר בלא יוכל לשלחה. ובזו שוים אונס ומפתה שאינו חייב הקנס. א' רק כשהיא נערה ולא כשבגרה, ב' כשהיא בתולה ולא כשנבעלה מקודם. ג' כשלא נתארסה מעולם אבל אם היתה ארוסה אף שנתגרשה לא משלם הקנס לדברי ריה"ג. והתנאים האלו שתהיה בתולה ושלא נתארסה מעולם מפורש בשניהם אבל שתהיה נערה ולא בוגרת לא נכתב רק באונס. וע"ד הפשט שם מובן מעצמו שהכתוב מדבר מנערה שלא בגרה עדיין אחרי שנאמר שם אם מאן ימאן אביה לתתה לו שמורה שהנשואין הם ברשות האב וזה לא יתכן רק בנערה ולא בבוגרת. וכאן הוצרך לכתוב נערה אף שנאמר ונתן לאבי הנערה הייתי אומר שאף שבגרה ואיננה עוד ברשות האב אפ"ה צותה התורה לתת לו בעד הבושת שי"ל מזה. ובהתוה"מ שם כ' ששם במפותה מובן מעצמו שבנערה הכתוב מדבר שאם היא קטנה הרי פתוי קטנה אונס הוא ואינה נקראת מפותה. ואם היא בוגרת הרי מחלה. וע"ש, וזה באור דברי הספרי כאן. מה אונס חמור כו' ר"ל למה נכתב בתורה בתולה באונס ובמפתה ניכתוב רחמנא אונס וידעי' מפתה מק"ו מאונס. או חלוף כו' פי' אם לא היה כתוב בתולה במפתה הייתי מחייב אף שאיננה בתולה והייתי לומד אונס ק"ו ממפתה. והלא נאמר כו' פי' ואיך תוכל ללמוד ק"ו אונם ממפתה לחייב אף שאינה בתולה הא נאמר באונס בתולה. שיכול כו' פי' אף דכתיב בתולה באונס הייתי אומר דבבתולה הקנס לאביה אבל בעולה לעצמה. ת"ל בתולה. פי' במפתה שהוא מיותר למעט דאין לה קנס כלל. או חלוף. פי' שנלמוד אונס בק"ו ממפתה שיתחייב על הבוגרת. והלא כבר נאמר כו'. פי' והא כתיב באונס נערה. אין לי אלא. פי' דנערה ממעט רק שהקנס אינו לאביה רק לעצמה, ת"ל ונתן לאבי הנערה. פי' שהוא מיותר דהא כבר כתיב כי יהיה נערה אלא למעט דבוגרת אינו נותן כלל. והרי דברים ק"ו. פי' ועתה נלמוד מפתה בק"ו מאונס: עוד שם בספרי אשר לא ארשה להוציא את שנתארסה וכו' אף שצריך לכתוב אשר לא ארשה לגופו שהוא ההבדל בין הפרשה הקודמת אבל הלוא מענינו נלמד שאינה מארשה משום דכתיב ולו תהיה לאשה: ושכב כל שכיבה. ע' לעיל:

כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא־יוּכַל שַׁלְּחָה כָּל־יָמָיו׃

אוּנְקְלוֹס וְיִתֵּן גַבְרָא דְיִשְׁכֻּב עִמַהּ לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ חֳלַף דִי עַנְיַהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי
מַלְבִּי״ם [קט] ונתן האיש בספרי אמר יתומה שנתארסה ונתגרשה פי' או שנתארסה ונתגרשה אף שי"ל אב ה"ה כיתומה וזאת היא הנקראת יתומה בחיי האב (וסתם הספרי כר"ע דמתני' ולעיל דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס והקנס לעצמה. וע' כתובות), ואמר עוד אבל היבם משלחה פי' דמותר להיבם לגרשה דלא הזהיר הכתוב רק על המאנס ולא על אחיו. ויש לקיים הגי' הישנה שהיא אבל משלחה ליבם ופי' דילפי' מכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. ואם גירשה ומת קודם שהחזירה איננה זקוקה ליבום אף שאם הוא היה חי היה מחוייב להחזירה. וזה שאמר אבל משלחה פי' הגט שגירשה המאנס מועיל נגד היבם שאינה עוד זקוקה ליבום

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.