חולין ז

גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ וכו״ כולהו תנינהו משום דאיצטריך למתני בחולין ובמוקדשים בגמ' פליג בה דאיכא מאן דאמר אפילו בעולה ואיכא מ"ד דדוקא בקודשים הנאכלים

ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. בגמרא מפרש דאית ליה ולא עגיל כף פירוש פופל"א הנכרת סביבות עצם הקולית סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף:

וגרסינן עלה בגמרא בעי ר‘ ירמיה אית לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתר מיניה אזלינן או בתר דידיה אזלינן תיקו כלומר דאי בתר דידיה אזלינן נוהג בעוף דעגיל ואינו נוהג בבהמה דלא עגיל ואי בתר מיניה אזלינן הוי איפכא ומקשו הכא ומאי תיבעי ליה פשיטא דבתר דידיה אזלינן דהא תניא בסוף פרק הקומץ רבה דאיטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן י“ל דשאני התם דלא כתב רחמנא שמאל אלא ידכה ודרשינן מיניה יד כהה ומשמע יד כהה שלך אלמא הכי קאמר רחמנא כל חד וחד שיניח תפילין ביד שהיא כהה שלו אבל לעולם בעלמא ספיקא הוי וכיון שכן לענין חליצה דבעינן ימין איכא לספוקי ביבם איטר אי חולץ בשמאלו שהיא ימינו וניזל בתר דידיה או בימיניו שהיא שמאלו וניזל בתר מיניה ולפי זה חולץ בשתיהם וסגי בהכי אלא דאיכא ספיקא אחריתי במילתא מדתנא בבכורות בסוף פרק מומין אלו תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש רש“י זכרונו לברכה משום דבעינן ימין כדגמרינן יד יד לקמיצה ממצורע וזה אין לו ימין וכי תימא אם כן תינח איטר ביד אבל איטר ברגל למה הוא פסול כבר פירש רש“י ז“ל שם מדכתיב לעמוד לשרת בעינן שיעמוד כדרך שאר עמידות שעקירן בימין וכיון דאיטר אין לו ימין יבם איטר אין לו תקנה וכן דעת הר“ם במז“ל אבל אחרים אומרים דאיטר משום מום הוא נפסל כדאמרינן בשולט בשתי ידיו דפליגי תנאי התם דמר סבר בריאותא הוא וכשר ומר סבר חלישותא הוא ופסול אבל איטר לכולי עלמא חלישותא הוא ופסול משום מום ולא מפני שאין לו ימין ולפי זה חולץ בשניהם משום ספיקא דהכא אי אזלינן בתר דידיה או בתר מיניה:

ונוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא בבהמה רבי מאיר לטעמיה דסבירא ליה דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה הילכך חשיב בבהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורין ורבי יהודה לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו הילכך קרינן בהמה בבהמה תאכלו וחלבו וגידו נמי שרו מהאי טעמא דכל מה שבבהמה הנמצאת בבהמה אחרת שרא רחמנא והכי תניא בברייתא בגמרא ונוהג בשליל וחלבו אסור דביר רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך רבי מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו כלומר דאילו בן שמונה אפילו רבי מ איר מודה דניתר בשחיטת אמו כדאיתיא בפרק בהמה המקשה וחלבו וגידו נמי שרו הילכך לענין הלכה כיון שהלכו לשיטתן וקיימא לן כרבי יהודה בשחיטה דשליל אפילו בן תשעה ניתר בשחיטת אמו חלבו וגידו נמי שרו ולא נתחוורו דברי הר“ם במז“ל שפסק בפרק [תשיעי] מהלכות מאכלות אסורות בשחיטה דשליל כרבי יהודה שניתר בשחיטת אמו ובפרק שביעי פסק דחלבו אסור ובפרק חמישי פסק דנוהג בשליל ולא נראו דבריו דכלהו בהדי הדדי שייכי וכמו שכתבתי וכן מה שפסקו בתוספות בשחיטת שליל וחלבו להיתרא כרבי יהודה ובגידו לאיסור מדסתם לן תנא במתניתין הכי דתנן נוהג בשליל אינו מחוור דכיון דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא דהלכו לשיטתן ליכא לאחלופי בינייהו:

ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה לומר נטלנוהו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו:

גמ׳ אמר שמואל חלבו של גיד הנשה מותר לדברי הכל והיינו חלבו מותר דתנן במתניתין ואגיד קאי ולאו אשליל ודברי הכל היא:

מעיקרו מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר:

גוממו עם השופי פירש“י ז“ל גומם הגיד והשומן עם השופי כלומר מה שהוא גבוה ונראה והקשו עליו בתוספות דאם כן בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה שמנו דגיד כגיד אלא דפליגי בשיעורא דרבי יהודה נמי כשיעור שאוסר מן הגיד אוסר מן השומן ואם כן היכי מקשה והא מיפלג פליגי דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך היכי אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל אדרבה חלבו אסור לדברי הכל אלא ודאי רבי יהודה לא איירי בשומן כל אלא בגיד עצמו וקאמר שגומם הגיד עם השופי והשאר מותר אבל שמנו שרי לגמרי:

מודה שמואל שאסור מדרבנן כלומר דמאי דקאמר רבי מאיר וחותך שמנו מעיקרו מדרבנן בעלמא הוא ממנהגן של ישראל קדושים דאילו לרבי יהודה שמנו שרי לגמרי ולענין הלכה אף על גב דבעלמא רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר“י הכא קי“ל כר“מ דשמנו אסור ממנהגן של ישראל קדושים דרב אשי אוקי ברייתא דהעצמות והגידין והנותר וכו‘ בריש פרקין בשמנו של גיד וכדתניא ישראל קדושים נהגו בו איסור אלמא הכי סבירא ליה ובחטיטה דגיד נמי קיימא לן כרבי מאיר דסתמא תנן לקמן הנוטל את גיד הנשה צרי ךשיטול את כולו ואמרינן נמי לקמן בר פיולי הוה מנקר אטמא קמיה דשמואל חזייה דהוה גיים ליה אמר ליה חות ביה טפי כלומר כרבי מאיר דאמר מחטט אחריו והך חטיטה משמע לכאורה דמדאורייתא היא דבגמרא תניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקוםש הוא ושמנו מותר ואוקימנא לה כרבי מאיר אלמא חטיטה דרבי מאיר מדאורייתא היא דהך ברייתא משמע דדינא דאורייתא קתני כיון דאמר שמנו מותר דהא אסיקנא דמדרבנן אסיר הילכך כי קאמר מחטט אחריו מדאורייתא קאמר וליתא דהא מסקינן בגמרא בעובדא דבר פיולי דמה דשקל בר פיולי דאוריי אלרבי מאיר ומאי דשייר דרבנן לרבי מאיר והיינו ודאי חטיטה דגיד דשרי מדאורייתא דמדאמרינן חזייה דקא גיים אמר ליה חות ביה טפי משמע דבגיד עצמו קאמר ולא בשמנו אלמא חטיטה לרבי מאיר מדרבנן היא הילכך כי קתני גיד הנשה מחטט אחריו מדרבנן קאמר ואם תאמר אי מדרבנן קאמר היכי קתני ושמנו מותר דהא אמרינן דלרבי מאיר מדרבנן אסור יש לומר דבשמנו אפילו איסורא מדרבנן ליכא אלא מנהגן של ישראל קדושים הם שהחמירו על עצמם וכי אמרינן מודה שמואל לרבי מאיר דמדרבנן אסור ממנהגן של ישראל קודשים קאמר ומתניתין נמי דיקא הכי דחטיטה לרבי מאיר אינה אלא מדרבנן דתנן הנוטל את גיד הנשה צריך ליטול את כולו רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה ומדקא מסתם רבי יהודה למלתיה ולא יהיב שיעורא שמע מינה דכי תנן בדרבי מאיר צריך ליטול את כולו מדרבנן קאמר ורבי מאיר ורבי יהודה לא פליגי בדאורייתא כלל דקים להו כמה הוי אלא דקסבר רבי מאיר דצריך ליטול את כולו מדרבנן ורבי יהודה לית ליה איסורא דרבנן בגיד כלל ומשום הכי קאמר שאין צריך אלא לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא אבל אי מדאורייתא פליגי הוה ליה לר“י לפרושי כמה מצות נטילה הילכך שלשה דינין יש לו לגיד הנשה עיקרו וחטיטתו ושמנו עיקרו היינו על הכף בלבד כדאמרינן לקמן אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד והיינו מדאורייתא חטיטתו דרבנן והיינו דתניא גיד הנשה מחטט אחריו ומדרבנן בלחוד הוא וכמו שכתבתי למעלה שמנו אסור ממנהגן של ישראל קדושים וקנוקנות שבגיד דהיינו גידין הרכין ההולכים באורך הירך תחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי דינן כשמנו דאפילו מדרבנן לא אסירי אלא ממנהגן של ישראל קדושים דחטיטה שהיא מדרבנן בגיד עצמו היא והיינו דאמרינן בבראשית רבה האי פקקולתא דגידא שריא וישראל קדושים נהגו בה איסור ופירש בערוך פקקולתא קנוקנות מלשון פקוקי גפנים:

שני גידין הן פנימי סמוך לעצם לעצם הקוליא אסור וחייבים עליו דמדאורייתא הוא והוא גיד שפושט בכל הירך והוא על הכף כדכתיב אשר על כף הירך חיצון הסמוך לבשר הוא גיד אחר שמובלע בתוך הכף אסור ואין חייבין עליו דלא מיתסר אלא מדרבנן חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהן כגון חוטי חלב הכסלים וגם בחלב שעל הקרב יש חוטים דקים ואסורין מדרבנן ואין חייבין עליהן דחלב אמר רחמנא ולא חוטים:

לובן כוליא שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא ממרטט ליה משרש אחריו:

גיים ליה בשוה לכוליא אבל החפוי בכוליא אוכל:

חלב שהבשר חופה אותו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים ואחר כך נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו הבשר בכל הכסלים ומה שהבשר חופהו מותר:

ולענין הלכה הרי“ף ז“ל פסק כרב אסי דגיים ליה דהא סייעיה אביי מדשמואל ואחרים פסקו כרבא ורבי יוחנן דממרטטי ליה משום דאביי ורבא הלכתא כרבא ועוד דמאי דמסייע ליה אבי לרב אסי מדרב יהודה אמר שמואל או סיועא היא דהא רבי יוחנן גופיה אמרה לה דרב יהודה אמר שמואל הילכך לאו סיועא היא דהא אמרינן לקמן בגמרא אמר רבי יוחנן אנא לאו טבחא [אנא] ולאו בר טבחא אנא ונהירנא כד הוי אמרי בי מדרשא בהמה בחייה אפרוקי מפרקא אלמא טעמא דמפרקא הא לאו הכי כיון שהבשר חופה אותו מותר ואעפ“כ רבי יוחנן גופיה ממרטט ליה וטעמא דמילתא משום דלא דמי חלב שבתוך הכליות לחלב שבתוך הכסלים דכיון דכבלים עצמן לא היו קריבין אם איתא דחלב שבתוך הכסלים שמיה חלב כי היכי דכתב רחמנא שעל הכסלים הוה ליה למיכתב שבתוך הכסלים מה שאין כן בכליות דלעולם חלב שבתוך הכליות שמיה חלב והאי דלא כתב רחמנא שבתוך הכליות משום דלא הוה צריך משום דכליות עצמן קריבין הן וכן דעת הר“ז הלוי והרב בעל התרומות ז“ל ולא נהירא דאם איתא דאיכא למדחיה לסיועא דאביי לא הוה שתיק (גמרא) [תלמודא] מיניה מלמימר ולא היא אלא ודאי כרב אסי קיימא לן דגיים סליה ודרבא ורבי יוחנן לא קשיאן דאיהו מחמת חסידות בעלמא הוו ממרטטי ליה והיינו דקאמר רבא ממרטט ליה ורבי יוחנן ממרטט ליה ולא קאמר רביא ורבי יוחנן אסרי וכי קאמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא לאו לאפוקי מדרבא ורבי יוחנן דמדינא אינהו מודו לרב אסי אלא לאפוקי ממאן דאסר בפלוגתא דרבי ורבי חייא:

(ורשב“א ז“ל פי‘) חיורא דתותי מתני זהו עליונו וגובהו של אותו חלב קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל“ש:

פרוקי מיפרקא כשהיא הולכת איבריה נעים והמתנים [פעמים] שהם נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה ואין החלב נכסה בהם:

תרבא דאקליבוסתא עצם קטן הוא ומונח על העצם שקורין אנק“א ומחובר [לחוליות האליה] לכליות מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי“ל:

חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב לא שיהא זה עיקר של חלב שעל הקרב אלא לומר שזה מחלב שעל הקרב וכן הא דאמרינן בתרבא דאקליבוסתא וזהו חלב שעל הכסלים היינו לומר שאף זה מחלב שעל הכסלים:

חוטי היד אסורין הן החוטין שאנו נוטלין מן הכתף:

חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי דקדק רבינו יצחק זכרונו לברכה מדקאמר אפילו מכלל דעד השתא בצלי עסקינן דאפילו לצלוי חוטין שביד אסורין וצריכין חתיכה ואין זה מחוור דלקמן גבי מוזרקי אמרינן כי האי לישנא ממש חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי ומשמע דלצלי לא בעינן ולא מידי מדקאמר שפדיה בשפודא מידב דייב דמיה ושרי וליכא למימר דהתם נמי בחתיכה קאמר דמדאמרינן סתמא מידב דייב משמע דלא בעינן ולא מידי ועוד דאם איתא דבחתיכה מיירי מאי טעמא דמאן דאמר בדשדייה אגומרי דמצמת צמית ליה והא ודאי דמא דרך חתוכא נפיק אלא ודאי בלא חתיכה קאמר אלמא בשר דאית בי החוטין לא צריך חתיכה לצלי והכי נמי משמע בפרק הזרוע דאמרינן חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ואמרינן ולא היא אי בטויא מידב דייב אי בקדרה איידי דחתך להו ומלח להו שפיר דמי מדמדכרינן חתיכה ומליחה לקדרה ולצלי קאמרינן מידב דייב סתמא אלמא בשר שיש בו חוטין אין צריך הכשר לצלי אלא דינו כשאר בשר בעלמא מיהו איכא לעיוני בשר לצלי אי צריך מליחה אי לא ודעת הגאונים ז“ל שאינו צריך מליחה והכי שדרו ממתיבתא וטעמא דמילת אשאם יש כח באש להפליט ממקום למקום אף הוא יוציאנו לחוץ דכבולעו כך פולטו ואם אין כח באש להפליטו ממקום למקום הוה ליה דם האברים שלא פירש ושרי אפילו מדרבנן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק מפנין בשר תפל רב אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור ופרכינן והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא ומטלטלי ליה מטולא לשמשא ומשמשא לטולא ואמרינן שאני בר אווזא דחזיא לאומצא אלמא בשר תפל בלא מליחה שרי למיכליה וליכא למימר דהתם במליחה קאמר דהא ודאי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק שמונה שרצים גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא וכיון דבפוגלא אסירא מליחה כל שכן בשר תפל דמלחא משויא ליה אוכלא וכל שכן אי אמרינן דבלא מליחה אסור אלא ודאי בלא מליחה קאמרינן דשרי אלמא דם האברים שלא פירש אפילו מדרבנן שרי וכי תימא הני מילי היכא דלית בה חוטין דמיקרי דם האברים אבל בשיש בו חוטין לאו דם האברים הוא דהרי הוא ככנוס בכלי וראיה לדבר מדאמרינן לקמן באותביה אגומרי וחד אמר מצמת צמית וכי צמית ליה מאי הוי והא הוה ליה דם האברים אלא שמע מינה דם שבחוטין הרי הוא ככנוס בכלי צריך מליחה ליתא דכיון דעל כרחין שאר בשר לצלי אינו צריך כלום וכמו שכתבנו אם איתא דבשר שיש בו חוטין צריך הכשר יותר היכי אמרינן סתמא לקמן בפרק הזרוע גבי חוטין שבלחי ולא היא אי בטויא מידב דייב וכן נמי לקמן גבי אומצא ביעי ומוזרקי שפדיה בשפודא מידב דייב אם איתא דבשר שיש בו חוטין צריך הכשר יותר לצלי מבשר אחר הוי לן לפרושי אלא ודאי מדקאמרינן סתמא שמע מינה דבשר שיש בו חוטין לצלי הוי דינו כשאר בשר וכיון שבשר אחר לצלי אינו צריך מליחה אף זה דינו כן משום דנורא משאב שאיב לכוליה דמא ואחרים אומרים דכל בשר לצלי צריך מליחה אלא שאין צריך להשהותו במלח כבשר לקדרה וכן מטין דברי רש“י ז“ל לפנינו וכן כתב הר“ם במז“ל בפרק ששי מהלכות מאכלות אסורות וכן דעת הראב“ד ז“ל והביא ראיה מדאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה במלח תמלח יכול תבונהו ואמרינן מאי תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה תלמוד לומר תמלח כיצד הוא עושה מולחו והופכו ומולחו ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי אלמא צלי מליחה בעי אלא שאינו צריך שהוי כקדרה אלא כי היכי דאמרינן גבי קדשים [מולחו ומעלהו הא נמי] מולחו וצולהו עם מלחו ומביאין עוד ראיה דלצלי בעינן מליחה מדאמרינן בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית טביחתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ומדאמרינן ממתין עד שתצא נפשה ודאי ללצלי איירי דאי לקדרה מאי ממתין הא ודאי בשיעור מליחה ובשהייה ובשול תצא נפשה אלא לאו לצלי וקאמר מולחו יפה יפה אלמא צלי בעי מליחה ואין אלו ראיות דהתם בפרק הקומץ רבה וכן לקדרה גרסינן ולא בא לומר שמליחת בשר לקדרה לא יהא צריך שהוי כמליחת קדשים אלא לומר דכי היכי דהתם מולחו והופכו משני צדדין הכא נמי צריך למלוח משני צדדנין ואפילו אי גרסינן וכן לצלי כתב הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה דליכא לאוכוחי מינה דלצלי בעי מליחה אלא הכי קאמר כשםש מליחת קדשים אינה צריכה הדחה שעם מלחו מעלהו כך אם בא למלוח לצלי אינו צריך הדחה אלא צולהו כולו כאחד והמלח עצמו נאכל שאין המלח בולע מן הדם כלום אלא מפליטו וכי קאמר וכן לצלי היתירא אתא לאשמועינן וכן נמי ההיא דפרק השוחט דקאמר ומולחו יפה יפה אף על גב דלצלי הוא מדקאמר וממתין לה עד שתצא נפשה היינו טעמא דאף על גב דבעלמא לא בעי מליחה לצלי ולאומצא משום דדם האברים שלא פירש מותר שאני הכא דמבית טביחתה הוא חותך ועל ידי שחיטה מתעורר הדם ופורש ממקום למקום ולפיכך צריך מליחה וכבר כתבתי מזה בפרק קמא בסייעתא דשמיא ושיעור מליחה כתב הרמב“ם ז“ל בפרק ששי מהלכות מאכלות אסורות דהיינו כדי הילוך מיל וצריך למלוח הבשר משני צדדין דהכי משמע למאן דגריס בההיא דפרק הקומץ רבה וכן לקדרה ולפיכך המולח גדי או תרנגול צריך למלוח מבפנים ומבחוץ מיהו בדיעבד אם לא מלחו אלא מצד אחד וכן חתיכה שמלחה מצד אחד מותרת שהרי אפילו חתיכה גסה ביותר די לה במליחת שני צדדין ואם איתא דכל שלא מלח משני צדדין אסוא ואפילו בחתיכה דקה שבדקה היאך יועילו לחתיכה גסה אלא ודאי כי בעינן משני צדדין דוקא לכתחלה הוא שצריך לעשות כן אבל בדיעבד אם לא יעשה כן אינו נאסר:

ריש מעיא באמתא בעי גרידה כתב רש“י ז“ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרד החלב שעליהן אורך אמה וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא באלו טרפות אבל רמב“ם ז“ל כתב בשם קצת הגאונים בפרק שביעי מהלכות מאכלות אסורות שראש המעי הזה שצריך לגרדו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים וכתב הראב‎“ד ז“ל בהשגות שזה עיקר אבל החידושי הרשב“א ז“ל כתב שדברי רש“י ז“ל עיקר משום דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין וכדאמרינן לקמן תרגומא הדרא דכנתא וכרכשא ולעולם קורין אותה חלחולת או כרכשא:

חוטין שבעוקץ אסורין עוקץ אנק“א והיינו חוטי דכפלי:

חמשה החוטי איתא בכפלים פלנק“ש בלע“ז בעי לחטוטי בתרייהא עד שימצא כמספר הזה וראשו אחד מחוב רבשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות וכתב בחידושי הרשב“א ז“ל דאף על גב דקיימא לן חלב שבשר חופה אותו מותר הני חוטין אף על גב דמיבלעי ביני כפלי היינו טעמא דאסירי משום דאיכא למימר בהו כדאמרינן בתרבא דתותי מתני בהמה בחייה פרוקי מפרקא ואחרים כתבו דלאו למימרא דאזיל ומחטט להו עד מקום שהן כלין דהא בליעי בבשר ומותרין אלא לפי שהן חוטין דקין הרבה קאמר דבעי לחטוטי בתרייהו עד שימצא מנינו שלם:

ואליה גופיה וכו‘ חמשה חוטי הוו חמשה מקומות יש להן חוטין של איסור וחוטין דקין הוא דחשיב ומשום הכי לא תני מוזריקי דדמא שבצואר שאף הם משום דם:

דטחלי טחול:

דידא שביד:

דלועא שבלחי:

ואם תאמר במאי עסקינן אי בשלא חתך את הורידין מאי איריא הני תרי חוטי הא אמרינן בפרק השוחט דכל שלא שחט את הורידין צריך לחתכה אבר אבר והיינו ודאי משום חוטין שבגוף שמלאים דם ואי בששחט את הורידין אמאי אסירי דידא ודלועא טפי משאר חוטין שבגוף שהותרו בחתיכת ורידין תירץ הרב רבינו אברהם בר דוד זכרונו לברכה דאין חתיכת ורידין מועלת אלא לצלי וכדאמרינן עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד דאלמא אין חתיכת ורידין מועלת אלא לצלי אבל לקדרה לא והכא לקדרה עסקינן ובשחתך את הורידין והאי דנקט הנך תרתי לאו לאפוקי אינך אלא לרבותא נקטינהו אפילו הני דידא ודלועא שהן סמוכין לורידין אין דמן יוצא בחתיכת ורידין וכל שכן שאין חתיכת ורידין מועלת לשאר חוטין שבכף לקדרה כלל וצריך לחתכו אבר אבר אלו דברי הרב זכרונו לברכה ולפי זה אסור לבשל עוף שלם אף על פי שנחתכו ורידין ולא מחוור דמדקא נחית למנינא משמע דהני תרי דוקא ותו לא ואף על גב דאיכא מניני בתלמודא דלאו דוקא נינהו כיון דהכא קאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא משמע דכי היכי דתלתא דוקא תרי נמי דוקא שאם לא כן היאך תפס חשבון מועט במה שהוא מרובה וחשבון מרובה במה שהוא מועט אלא ודאי דוקא תרי קאמרינן ותו לא דבשנחתכו ורידין עסקינן שאף על פי ששאר חוטין שבגוף יוצאין מידי דמן בחתיכת ורידין חוטין אלו דידא ודלועא אין נשפכין דרך ורידין ולפיכך אין חתיכתן של ורידין מועלת להן אבל שאר חוטין אפילו לקדרה אין צריכין חתיכה וכי נקט לעיל הואיל וצולהו כולו כאחד לאו למימר דחתיכת ורידין לא תועיל לקדרה אלא לרבותא נקטיה דאפילו לצלי בעיא חתיכת ורידין אבל הוא הדין דאפילו לקדרה מהני חתיכת ורידין לכולהו חוטין בר מידא ודלועא וכדכתיבנא וכי בעינן חתיכה בחוטין דידא ודלועא דוקא לקדרה אבל לצלי לא מדאמרינן בהדיא בפרק הזרוע גבי חוטין דלועא אי בטויא מידב דייב וכי תימא וכיון דחתיכת ורידין לא מהני לחוטי דידא ודלועא לפי שאין נשפכין דרך שם הוו להו הני תרי חוטי אף על פי שחתך את הורידין כחוטין אחרים בשלא חתך את הורידין וכי היכי דבחוטין אחרים בעינן חתיכת אבר אבר בשלא חתך את הורידין ה“נ אית לן למיבעי חתיכה בידא ודלועא אפילו לצלי אף על פי שחתך את הורידין דהא דמא דהני לא נפיק דרך חתיכת ורידין והוי לגבייהו כאילו לא חתך הורידין כלל יש לומר דלא דמי לחוטין שבגוף דמתוך שהן נשפכין דרך בית השחיטה בשעת שחיטה דמהן מתעורר לצאת ובשלא חתך את הורידין אינו מוצא הדם פתח וחוזר לאחוריו ונקרש ואין כח באש להפליטו אלא על ידי חתיכה דאף על גב דלגבי מוזריקי אמרינן לקמן מידב דייב סתמא דאלמא לא בעו חתיכה התם ה“ט לפי שהן רואין פני האש ולפיכך אף על פי שהדם בשעת התעוררותו נקרש בהן נורא משאב שאיב ליה מה שאין כן בכל חוטין שבגוף שהן מובלעין בבשר ואינן רואין פני האש ולפיכך כיון שהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל שני חוטין הללו מתוך שאין דמן יוצא דרך שחיטה אין הדם שבהן מתעורר ואינו נקרש ולפיכך לצלי אין צריכין חתיכה וכבר כתבתי זה בפרק השוחט בס“ד נמצא פסקן של דברים שאם לא שחט את הורידין כל החוטין שבגוף צריכין חתיכה אפילו לצלי והיינו חתיכת אבר אבר בר מחוטי דידא ודלועא מן הטעם שכתבנו חתך את הורידין צולהו כולו כאחד בלא שום חתיכה כלל ומיהו לקדרכה אפילו חתך את הורידין חוטי דידא ודלועא צריכין חתיכה שאין דם שבחוטין אלו יוצא על ידי מלח אלא בחתיכה וכתב הראב“ד זכרונו לברכה באיסור משהו שלו דצריך לאותובי חתיכה לתחת דכל היכא שצריך חתיכה חתיכה לתחת בעינן כדאמרינן גבי צלי ברישא בכבשא וכתב עוד שכל החוטין שצריכין חתיכה הרוצה לצאת ידי חתיכתן לא יסמוך על חתיכת הבשר לבד כי פעמים שהחוטין סמוכין אל העצם הרבה ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא עדיין החוטין קיימים אא יחתוך הבשר והעצם לשנים ואז יחתוך החוטין ונעשה פתח ליציאת הדם והא דאמרינן דידא ודלועא משום דמא הוא הדין לחוטין שבגף העוף דגף העוף כיד הבהמה הילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחן וכן עצם לחיי העוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם וצריך לחתכם או ליטלם וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הם וצריך לחתכם או ליטלם אלו דברי הרב ז“ל:

חמשה קרמי הוו וכו‘ דביעי ביצים של זכר, דמוקרי שעל המוח, וקרום שעל דד הטחון קרום שעל מקום עביו, אסור וחייבין עליו משום חלב שעל הקרב השוכב עליו:

שעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו דלא מיתסר אלא מדרבנן: