יְהוֹשֻׁעַ ט

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל־מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שְׁמָעוּ כָּל מַלְכַיָא דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבְכָל סְפַר יַמָא רַבָּא דִי לָקֳבֵיל לִיבְנָן חִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי פְּרִיזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

רַלְבַּ״ג עוד זכר כי כאשר שמעו כל המלכי' אשר בעבר הירדן מה שעשה יהושע וישראל ליריחו ולעי התחכמו ולקחו עצה בזה להתחבר יחד כדי שיעזרו קצתם לקצתם ולא ינוצחו אחד אחד כמו שהגיע הניצוח ליריחו ולעי מפני היותם יחידים והנה זאת היתה העצה שלקחו בזה אלו המלכים והתחכמו בה:

מְצוּדַת דָּוִד כשמוע. אשר כבשו את העי ברוב עם ובתחבולה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובשפלה. בעמק: חוף. שפת:

מַלְבִּי״ם ויושבי גבעון. הם שמעו ג"כ מה שעשה (ל)יהושע ליריחו ולעי שלא פתח להם בשלום ולא החיה כל נשמה וחשבו ג"כ שלא יקבלום ישראל. והנה לפי דעת הרמב"ם (פ' ששי מה' מלכים ה"ד) נצטוו ישראל גם במלחמת מצוה שהיא מלחמת ז' עממים לקרא אליהם לשלום, וקבלת השלום תלוי אם יקבלו שלשה דברים, מס ועבדות ושבע מצות ב"נ, ואז מחויבים להשלים עמהם, כמ"ש (דברים כ, יא) והיה אם שלום תענך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ובכ"ז אסור להם לכרות להם ברית דרך אהבה, כמ"ש (שם ז, ב) לא תכרות להם ברית. ולכן התלוננו על הנשיאים שקבלו את יושבי גבעון, מפני שכרתו להם ברית. ומה שלא פתח יהושע בשלום ביריחו ועי, מפני שקודם שעבר את הירדן שלח שלשה פרוזדיגמאות, הרוצה להשלים ישלים (ר"ל לקבל מס ועבדות וז' מצות), ובזה פתח בשלום כללי לכל בני המדינה, וראייתו ממ"ש (לקמן יא, יט) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י בלתי החוי כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, מבואר שאם היו רוצים להשלים היו מוכרחים לקבלם (והגם שרש"י בפי' התורה והראב"ד בהשגות חולקים ע"ז, הכתובים פה מתפרשים יפה כפי דעתו, וכ"ד הרד"ק כהרמב"ם). ולפ"ז הוצרך לבאר פה מדוע הוצרכו יושבי גבעון להערים הוא מפני ששמעו מה שעשה ליריחו ולעי וטעו שאין מקבלים בשלום:

ב וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם־יְהוֹשֻׁעַ וְעִם־יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְכְּנָשׁוּ כַּחֲדָא לְאַגָחָא קְרָבָא עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל סִיעָא חָדָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויתקבצו. להיות גם הם עם רב ויועצים הרבה להתחכם במלחמה עמהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן פה אחד. רצה לומר, בעצה אחת:

ג וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַתְבֵי גִבְעוֹן שְׁמָעוּ יַת דִי עֲבַד יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי:

מְצוּדַת דָּוִד ליריחו ולעי. רצה לומר, שהמה שני דברים הפכים, כי יריחו כבשו בנס, והעי בתחבולות וברוב עם, ולזה הבינו הדבר שבערמה עשו להטעותם, כאמור למעלה (פרק ח):

ד וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים׃

רַשִׁ״י ויעשו גם המה בערמה. כמו שעשו בני יעקב בערמה (בראשית לד), בחמור אבי שכם שהיה חוי, ויושבי גבעון מן החוי היו, כמו שאמור בענין: ויצטירו. עשו עצמם כהולכים בשליחות, לשון (ירמיהו מט יד): וציר בגוים שולח, וכל תיבה שתחלת יסודה צד"י, כשהיא מתפעלת בלשון מתפעל או נתפעל, באה טי"ת בתוכה וחולקת את אותיות שרשי התיבה, כמו (בראשית מד טז): מה נצטדק, מגזרת צדק, שאומר נצטדק, וכן (דניאל ה ל): גשמיה יצטבע, מגזרת צבע: שקים בלים. שיהיו נראים כבאים מארץ רחוקה: ומצוררים. לשון מבוקעים, לשון ארמי ציריא דחיטי, דמצרי זיקי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַדוּ אַף אִינוּן בְּחוּכְמָא וְאִזְדַוָדוּ וּנְסִיבוּ שַׂקִין בָּלָן לַחֲמָרֵיהוֹן וְזִיקִין דַחֲמָר בָּלָן וּמְבַזְעִין וּמְצָרְרִין:

רַלְבַּ״ג וזכר עם זה שיושבי גבעון עשו גם המה בערמה לקחת עצה שלא יגיעם נזק מפני בני ישראל וזה אמרו גם הם כי הראשונים עשו מה שעשו לקחת על זה עצה שלא יחרימום ישראל ואלו לקחו עצה אחר' והערימו בזה האופן שזכר: ויצטירו. הוא מענין ציר נאמן לשולחיו והטעם שהם הראו עצמם כאילו הם שלוחים באים ממרחק:

מְצוּדַת דָּוִד ויעשו גם המה בערמה. כמו שעשו ישראל: ויצטירו. עשו עצמם כשלוחים באים מארץ מרחק, כי שם ציר הונח על השלוח למרחוק וכמו שכתוב (ישעיהו נז ט) ותשלחי ציריך עד מרחוק: בלים. להטעות את ישראל לחשוב שמרוב מרחק הדרך בלו: ומצוררים. מקושרים סביבות הבקיעים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויצטירו. עשו עצמם כשלוחים, כמו (משלי יג יז) ציר אמונים: בלים. מורקבים: נאדות. הם כלי היין: ומבוקעים. מלשון בקיעה: ומצוררים מקושרים, כמו (בראשית מב לה) צרור כספו:

מַלְבִּי״ם ויעשו גם המה. כמו שכל המלכים עשו מעשה להנצל, עשו הם ערמה: ויצטירו. (יש הבדל בין ציר ובין שליח או מלאך, שהציר הוא ההולך בשליחות להביא מענה בחזרה כמ"ש בפי' ישעיה סי' יח). הראו עצמם כאילו הם שלוחי מדינתם הצריכים להשיב שולחם דבר: ויקחו שקים בלים. שידמה שבאו מארץ רחוקה:

ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים׃

רַשִׁ״י נקודים. ארשי"ץ בלע"ז, לשון מוקד, וכן תרגמו יונתן: כסנין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְסָנָן בָּלָן וּמְרַקְעִין בְּרִגְלֵיהוֹן וּכְסוּתָא בָלְיָא עֲלֵיהוֹן וְכָל לְחַם זְוָדֵיהוֹן יָבֵשׁ הֲוָה כִסְנִין:

רַלְבַּ״ג נקודים. הוא הפת היבש שמתפרר מצד יבשו לפירורין דקים:

מְצוּדַת דָּוִד ומטולאות. כי בעת התיישן המנעלים, יתחלפו בכמה גוונים: נקודים. כי בהתיישן הלחם, יתעפש, ובו נקודים לבנים וירוקים ושחורים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונעלות. מנעלים שברגליהם: ומטולאות. ענין חלוף הגוונים, כמו (יחזקאל טז טז) במות טלאות: צידם. מזונם: נקודים. מנומר בחברבורות, כמו (בראשית לא יב) נקודים וברודים:

ו וַיֵּלְכוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ־לָנוּ בְרִית׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ לְמַשְׁרִיתָא לְגִלְגְלָא וַאֲמַרוּ לֵיהּ וּלְאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא רְחִיקָא אָתֵינָא וּכְעַן גְזָרוּ לָנָא קְיָם:

רַלְבַּ״ג מארץ רחוקה באנו. יתכן שנתפרסם להם מה שצותה התורה לישר' שלא יחיו כל נשמה מהערים הקרובות אליה' אם לא יסכימו להשלים עמהם וכבר שלח אליהם יהושע בכללות ר"ל לאלו המקומות הקרובים וקרא להם לשלום ולא השלימו ולזה היה מחוייב שלא יחיה מהם כל נשמה כמו שנזכר בפרשת שופטים ואמנם אמר לו שכבר שלח יהושע לקרוא לשלום לכל מקומות הגוים האלה כי היה מחוייב להם לקרוא לשלום אל כל עיר ועיר קודם שיבאו להלחם כמו שנזכר בפרשה וכבר זכר במקומות שכבר עשה יהושע ככל אשר צוה ה' את משה ולזה יחוייב שנודה שכבר שלח זה יהושע לאלו המקומות קוד' שיסכים להלחם עמהם כמו שכתבו רבותינו ז"ל ולז' הערימו כשאמרו שהם באו מארץ רחוקה ועשו עצמם עבדים לישראל והיה מחוייב לפי משפטי התורה שיקבלום בברית ויהיו להם למס ועבדום:

מְצוּדַת דָּוִד מארץ רחוקה. לא מארץ כנען אשר הוזהרתם (דברים כ טז) בלא תחיה כל נשמה, ולזה כרתו לנו ברית להחיותינו:

מַלְבִּי״ם ויאמרו אליו ואל איש ישראל וכו'. הנה כריתת ברית בין עם לעם יתהוה בג' פנים. א] עמים השכנים זל"ז, יכרתו ברית בל יעבר איש גבול רעהו להזיק לו בנזקי שכנים, והברית הזה יתהוה בין העמים עצמם בל ירע איש לרעו שכן לשכנו. ב] בין עם לעם הבלתי שכנים, יתהוה כריתת ברית שיעזרו זל"ז נגד הצר הצורר בצבא וגדוד ורכב וסוס, או שיהיה להם חירות לסחור א' בגבול חברו, כברית שבין חירם ושלמה, וברית כזה לא יכרתו העמים עצמם רק המלכים זה עם זה, כי הם דברים נוגעים אל הכלל, וכן ברית כזה לא יהיה בין שתי מדינות הרחוקות זה מזה מקצה הארץ עד קצה הארץ שא"א שיעזרו בעת צר ויסחרו את הארץ. ג] יתהוה כריתת ברית בענין הדת והאמונה, שעם אחד יקבל דת ואמונת עם השני ויכרתו עמם ברית להביאם במסורת ברית דתם ואמונתם, וברית כזה יהיה ג"כ עם העמים עצמם לא בין המלכים, וכן יצוייר גם בין מדינות הרחוקות מאד כי הוא ענין נפשיי לא יפרידהו רב הדרך ואיים רחוקים. והנה הצירים האלה באו תחלה אל כלל העם כמ"ש ויאמרו אליו ואל כל איש ישראל, ואמרו מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית (שהוא האופן הא'), ולכן לא האמינו להם, כי ברית בין העמים לא יצוייר בארץ רחוקה שאין בם נזקי שכנים, רק בין המלכים, וע"כ:

ז ויאמרו [וַיֹּאמֶר] אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אכרות־[אֶכְרָת־] לְךָ בְרִית׃

רַשִׁ״י אולי בקרבי אתה יושב. שמא מיושבי הארץ אתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל לְחִוָאָה דִלְמָא בֵּינָנָא אַתּוּן יַתְבוּן וְאֵיכְדֵין נִגְזַר לְכוֹן קְיָם:

מְצוּדַת דָּוִד בקרבי. בקרב הארץ הניתן לי והוא ארץ כנען:

מַלְבִּי״ם ויאמר איש ישראל. היה תשובת העם בטוב טעם אולי בקרבי אתה יושב (מבואר אצלי שגדר מלת אולי הוא במקום שהדבר קרוב שהוא כן ויותר נוטה אל החיוב מאל השלילה), ר"ל הלא הסברה נותנת כי בקרבי אתה יושב שאל"כ למה תכרות ברית עם הגוי כולו, וא"כ איך אכרת לך ברית, והלא אנו מוזהרים בלאו לא תכרות להם ברית:

ח וַיֹּאמְרוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לִיהוֹשֻׁעַ עַבְדָךְ אֲנַחְנָא וַאֲמַר לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ מָן אַתּוּן וּמְנָן אֲתֵיתוּן:

מְצוּדַת דָּוִד עבדיך אנחנו. כאומר אין לנו עסק עם כל העם הזה, כי הלא לא לכולם נהיה עבדים כי אם לך לבדך, כאומר: ואדוני, הלא ישכיל לדעת שאין אנו מארץ כנען: מי אתם. מאיזה עם: ומאין. מאיזה מדינה:

מַלְבִּי״ם ויאמרו אל יהושע. כאשר ראו שנוקשו בדבריהם, פנו אל יהושע לבדו ויאמרו עבדיך אנחנו, ר"ל אליך לבד באנו לכרות ברית בינך ובין מלך ארצנו (שהוא האופן השני), וברית כזה בין המלכים יצויר גם בארץ רחוקה, שיעזרו זל"ז בעת צר: ויאמר אליהם יהושע. אחר שגם בצד זה ע"כ אינם רחוקים מאד מגבול ארצו שא"כ א"א שיבואו לעזרתם, לכן שאל אותם מי אתם ומאין תבואו, כי לפעמים העם נודעים בשהם עם מפורסם ע"ז שאל מי אתם ולפעמים שם העם בלתי מפורסם אבל שם מדינתם נודעת וע"ז שאל מאין תבואו, וכוונתו אחר שאתם שלוחי מלככם, בהכרח שאדע שם העם או המדינה שאכרות ברית עם מלכם, שאדע שכרתי ברית עם מלך של עם או מדינה פלונית. והנה בזה נלכדו שנית, כי לא היה אפשר שיבדו לעצמם שם בדוי שאז לא יחול הברית ע"ש מלך גבעון:

ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי־שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ מֵאַרַע רְחִיקָא לַחֲדָא אֲתוֹ עַבְדָךְ לִשְׁמָא דַייָ אֱלָהָךְ אֲרֵי שְׁמַעְנָא יַת שְׁמַע גְבוּרְתֵּיהּ וְיַת כָּל דַעֲבַד בְּמִצְרָיִם:

מְצוּדַת דָּוִד רחוקה מאוד. ולא יהיה אם כן ניכר לך, לא העם ולא המדינה: לשם ה׳. בעבור פרסום שם ה׳:

מַלְבִּי״ם ויאמרו אליו. לכן מצאו ערמה חדשה, לאמר שבאו על אופן השלישי מכריתת ברית, אמרו לא נוכל לאמר אליך שם העם והמדינה כי מארץ רחוקה מאד באו עבדיך, שהיא רחוקה מאד במרחק רב עד שלא תדע מי הם, ואם תשאל למה לנו לברית מארץ הרחוקה מאד, דע כי הכריתות ברית ומה שבאנו הוא לשם ה' אלהיך, שאנו רוצים להקים ברית הדת והאמונה לקבל אלהותו ותורתו, כי שמענו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו ואת אשר עשה במצרים ששדד הטבע כרצונו, וכן במלחמת סיחון ועוג. וקריעת הירדן לא הזכירו, אחר שאמרו שבאו מארץ רחוקה:

י וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת כָּל דַעֲבַד לִתְרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנַן דִבְעַשְׁתָּרוֹת:

יא וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל־יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ־לָנוּ בְרִית׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לָנָא סָבָנָא וְכָל יַתְבֵי אַרְעָנָא לְמֵימַר סָבוּ בְּיָדְכוֹן זְוָדִין לְאוֹרְחָא וֶאֱזִילוּ לִקֳדָמוּתְהוֹן וְתֵימְרוּן לְהוֹן עַבְדֵיכוֹן אֲנַחְנָא וּכְעַן גְזוּרוּ לָנָא קְיָם:

מְצוּדַת דָּוִד עבדיכם אנחנו. להעלות את המס: כרתו לנו ברית. להחיותינו:

מַלְבִּי״ם ויאמרו אלינו זקנינו וכל ישבי ארצנו. ואל התכלית הזה אנו שלוחים בין מן כלל העם בין מן הזקנים המנהיגים, והם אמרו אלינו לכו לקראתם ואמרתם אליהם, ר"ל אל כלל העם, אחר שהוא ברית דתיי, ובענין זה עבדיכם אנחנו, ע"י שתקבלונו בדת אמונתכם ותורתכם, ובזה כרתו לנו ברית:

יב זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים׃

רַשִׁ״י הצטידנו. לשון צדה כשהוצאנוהו לצדה לדרך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דֵין לַחְמָנָא כַּד חַמִים אִזְדְוָדְנָא יָתֵיהּ מִבָּתָּנָא בְּיוֹם מִפְקָנָא לְמֵיתֵי לְוַתְכוֹן וּכְעַן הָא יָבֵשׁ וַהֲוָה כִסְנִין:

מְצוּדַת דָּוִד זה לחמנו. אשר תראו בידינו, הנה בהיותו עדיין חם לקחנו אותו צידה לדרך: הנה יבש. בעבור זמן הרב מגודל מרחק הדרך:

מְצוּדַת צִיּוֹן הצטידנו. מלשון צידה ומזון:

מַלְבִּי״ם זה. אחר שהצליח בידם להסיר החשד ולהוציא הספק שהיה בלב ישראל עליהם, הוסיפו להביא ראיה מחייבת על היותם מארץ מרחק, אמרו זה לחמנו, מעיד על הדבר. ואל תחשבו שכבר היה יבש בעת צאתנו, כי חם הצטידנו אותו, וזה היה ביום צאתנו ללכת. וכן יעידו נאדת היין ושלמותינו:

יג וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִלֵין זִיקִין דַחֲמַר דִי מְלֵינָא כַּד חַדְתִּין וְהָא אִתְבְּזָעוּ וְאִלֵין תּוֹתְבָנָא וּמְסָנָנָא בְּלִיאוּ מִסְגֵי אוֹרְחָא לַחְדָא:

מְצוּדַת דָּוִד חדשים. בעת מלואם היו חדשים:

יד וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת־פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ׃

רַשִׁ״י ויקחו האנשים מצידם. קבלו דבריהם שצדום בפיהם, לשון (שמות כא יג): ואשר לא צדה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקַבִּילוּ גַבְרַיָא לְפִּתְגָמֵיהוֹן וְאוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ לָא תְּבָעוּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויקחו. רצה לומר, לקחו מופת וראייה מיובש צידם והאמינו להם, או לקחו מצידם ואכלו, לקיים ברית ואהבה:

מַלְבִּי״ם ויקחו האנשים. לקחו הראיה שהאמת עמם מצידם היבש, ובראיה זאת האמינו להם. והגם שהיו יכולים לברר האמת ע"י האורים ותומים, את פי ה' לא שאלו:

טו וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַד לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ שְׁלָם וּגְזַר לְהוֹן קְיָם לְקַיָמוּתְהוֹן וְקַיְימוּ לְהוֹ רַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא:

רַלְבַּ״ג ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם. ונשבעו להם לחיותם ונשבעו להם נשיאי העדה והנה היתה סבת טעות ישראל ונפלם בזה הענין כי לא שאלו את פי ה' עם היות אצלם יהושע שהיה נביא ואלעזר הכהן שהיו אצלו אורים ותומים כמו שאמרה התורה ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם אצל הע"ג ויחשדו שאין יראת ה' בישראל והנה הנשיאים החיום באופן הראוי אילו היו משלימין עמהם תחלה כי התורה אמרה והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך אלא שכבר הכבידו ענין עבדות הזה וזה שכבר היה אפשר לפי משפטי התורה אלו היו החקים שיעשו מס מה לישראל ויפטרו מעבדות אחר אלא שיעמדו ביניהם שפלים כעבדים אבל אם העמיסו עליהם שיעבדום בגופם באלו העבודו' הכבדו' ר"ל שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה וזה היה אפשר עם קיום תנאיהם כי הם עשו עצמם עבדים לישראל ועם כל זה רצו להראות להם לכבוד השם שלא עשקו מהם חקם הראוי להם מפני בואם עמהם בברית כי כבר רמו אותם באמרם שהיו מארץ רחוקה והם מפני זה בלתי משועבדים להם לעשות חסד להם אחר זולתי מה שיוכרחו בו מצד שבועתם להם, ולפי שהשבוע' והברית היה לחיותם ושיהיו הם עבדים לישראל הנה כבר קיימו תנאם עמהם בזה האופן, והנה הוסיף יהושע על עבודתם שהסכימו עליו הנשיאים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' ולזה היו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה ולמזבח ה':

מַלְבִּי״ם ויעש. הנה הגם שהיו מחויבים לקבלם גם אם היו יודעים שהם מז' עממין אחר שקבלו עליהם ז' מצות, ובכ"ז לא עשו כדין, א] כי היו צריכים לקבל עליהם מס ועבדות (כנ"ל ג) וזאת לא קבלו בפירוש, ויהושע עשה להם שלום בלי תנאי. ב] שכרת להם ברית, שזה אסור בל"ת, ובכ"ז נשמר יהושע שלא כרת להם ברית רק לחיותם, שלא להרגם, ועל הברית הזה נשבעו להם נשיאי העדה, ולא קבלו עליהם ענינים אחרים שלא להשתעבד בהם וכדומה רק להחיותם:

טז וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר־כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מִסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין בָּתַר דִגְזָרוּ לְהוֹן קְיָם וּשְׁמָעוּ אֲרֵי קְרִיבִין אִינוּן לֵיהּ וּבֵינֵיהוֹן אִינוּן יָתְבִין:

מַלְבִּי״ם השאלות (טז) כפל קרובים אליו ובקרבו הם יושבים: ויהי וכו' אחרי אשר כרתו. ולא היה אפשר לחזור בהם: ובקרבו הם ישבים. לא כגרגשי שהיה קרוב תחלה ופנה והלך לו לאפריקי, ר"ל מצד שהם קרובים היה אסור לכרות להם ברית, ומצד שהם יושבים בקרבו היו צריכים לקבל מס ועבדות:

יז וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל־עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲתוֹ לְקִרְוֵיהוֹן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וְקִרְוֵיהוֹן גִבְעוֹן וּכְפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים:

יח וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל־הָעֵדָה עַל־הַנְּשִׂיאִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא מְחוֹנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי קַיְימוּ לְהוֹן רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא עַל רַבְרְבַיָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן וילנו. מלשון תלונה ותערומות:

מַלְבִּי״ם השאלות (יח - כב) אחר שהיתה תלונת העדה על שבועת הנשיאים מה השיבו הנשיאים אנחנו נשבענו להם וכו' והלא ע"ז היה התלונה? מ"ש זאת נעשה להם והחיה אותם, כפל מבואר? וכן מ"ש שני פעמים ויאמרו הנשיאים, וכן מה שכפלו שלישית יחיו. ומ"ש כאשר דברו להם הנשיאים אין לו טעם ואיך שינו שבועתם ויתנום לחוטבי עצים?: ולא הכום. ר"ל ישראל באו אל עריהם ורצו להרגם, שאחר שלא קבלו עליהם מס ועבדות בפירוש הם מוזהרים עליהם בלאו דלא תחיה כל נשמה, ושבועת הנשיאים אינה חלה על כלל ישראל בשגם שהיתה בטעות והיתה לבטל מצות התורה, ובכ"ז לא הכום מצד כי נשבעו נשיאי העדה בה' אלהי ישראל, ולא הניחום הנשיאים מפני שיהיה חילול השם, ולכן וילנו כל העדה על הנשיאים:

יט וַיֹּאמְרוּ כָל־הַנְּשִׂיאִים אֶל־כָּל־הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ כָּל רַבְרְבַיָא לְכָל כְּנִשְׁתָּא אֲנַחְנָא קַיֵימְנָא לְהוֹן בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּכְעַן לָא נִכּוּל לְאַנְזָקָא בְּהוֹן:

מַלְבִּי״ם ויאמרו כל הנשיאים. אמרו א"א שתהרג אותם אחר כי אנחנו נשבענו להם, והשבועה היתה בה', ויהיה חילול השם בדבר, בשגם כי העם צריכים לשמור מה שהתקשרו נשיאי העדה:

כ זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דָא נַעֲבֵּיד לְהוֹן וּנְקַיֵם יַתְהוֹן וְלָא יְהֵי עֲלָנָא רֻגְזָא עַל קְיָמָא דִי קַיָימְנָא לְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד זאת. רצה לומר, הדבר הזאת להחיות אותם, בעל כרחנו נעשה להם, שלא יקצוף ה׳ על בטול השבועה:

מַלְבִּי״ם זאת נעשה להם. בכ"ז אחר שהשבועה היתה רק להחיותם ולא שלא נטיל עליהם מס ועבדות, א"כ נוכל לקיים את השבועה ובכ"ז נעשה כמצות התורה, כי נקיים השבועה, והחיה אותם, שרק ע"ז נשבענו, ובכ"ז לא יהיה עלינו עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם, ר"ל לא יקצוף ה' על זאת, ופירוש דבריהם בפסוק הבא:

כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי־מַיִם לְכָל־הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לְהוֹן רַבְרְבַיָא יֵיחוֹן וַהֲווֹ מְלַקְטֵי אָעִין וּמְלָן מַיָא לְכָל כְּנִשְׁתָּא כְּמָא דְמַלִילוּ לְהוֹן רַבְרְבַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו. רצה לומר, הנה בעבור השבועה לא תגידו לא יחיו, וכאומר אך נתבונן מה נעשה עמהם בגמול הרמאות: ויהיו כו׳. רצה לומר הגמול היה שהיו חוטבי כו׳, כאשר גזרו הנשיאים, כי כל העדה שמעו להם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חוטבי. ענין כריתה וחתוך, וכן (דברים יט ה) לחטוב עצים:

מַלְבִּי״ם ויאמרו אליהם הנשיאים. עתה בארו דבריהם איך יקיימו את השבועה, ואת מצות התורה: יחיו. ובזה נקיים השבועה: ויהיו חוטבי עצים. ובזה נקיים מצות התורה, כי במה שנשבעו להחיותם לא נכלל רק שלא ימיתום, לא שלא יטילו עליהם מס ועבדות. וגם לא תחשבו שעכ"פ נהיה בזה כעוברי ברית, שהרי כרתנו ברית אהבה עמם ואיך נכבשם לעבדים, עז"א כאשר דברו להם הנשיאים, הלא הנשיאים אמרו להם תחלה אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית (שמש"ש ויאמר איש ישראל, בודאי נשיאיהם היו המדברים), וא"כ בארו להם אז שעם הכנעני היושב בקרבם אין כורתים ברית, והם כזבו ובריתם כוזב, והשבועה לא היתה רק להחיותם. ומ"ש ויהיו חוטבי עצים בלשון עבר, ר"ל שמעצמם נהיו חוטבי עצים, וזה נכלל במ"ש שדברו להם הנשיאים שא"ל אולי בקרבי אתה יושב, מבואר שעל צד זה מחויב לקבל מס ועבדות:

כב וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרָא לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ וּמַלֵיל עִמְהוֹן לְמֵימָר לְמָא שְׁקַרְתּוּן בָּנָא לְמֵימָר רְחִיקִין אֲנַחְנָא מִנְכוֹן לַחֲדָא וְאַתּוּן בֵּינָנָא יָתְבִין:

מַלְבִּי״ם ויקרא להם יהושע. כי רצה להודיעם שהם הפרו ברית תיכף בתחלתו במה שכחשו להם, באשר הודיעו אותם שאינם כורתים ברית עם הקרובים, וז"ש למה רמיתם

כג וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא־יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי־מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן לִיטִין אַתּוּן וְלָא יִפְסְקוּן מִנְכוֹן עַבְדִין וּמְלַקְטֵי אָעִין וּמָלָן מַיָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהֵי:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. רצה לומר, עתה בעת המלחמה תהיו ארורים להיות עבדים לכל העדה, אבל לבית ה׳ תהיו לעולם עבדים ולא יכרת הדבר:

מַלְבִּי״ם ועתה ארורים אתם. ואין ארור כורת ברית עם ברוך והשבועה היה רק להחיותם, אבל אני מתנה תנאי שתקבל מס ועבדות: ולא יכרת מכם עבד. הוא העבדות: וחטבי עצים וכו' לבית אלהי. הוא המס. והנה הנשיאים אמרו שיהיו חוטבי עצים לעדה לכלול בזה עבדות ומס, אבל יהושע שהתנה עבדות ביחוד לכן לא הצריכם שיהיו חוטבי עצים לכל העדה רק לבית אלהים לבד, וזה יהיה המס:

כד וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת־כָּל־הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיבוּ יַת יְהוֹשֻׁעַ וַאֲמַרוּ אֲרֵי חַוָאָה אִתְחַוָא לְעַבְדָךְ יַת דְפַקֵד יְיָ אֱלָהָךְ יַת מֹשֶׁה עַבְדֵיהּ לְמִתַּן לְכוֹן יַת כָּל אַרְעָא וּלְשֵׁיצָאָה יַת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וּדְחִילְנָא לַחֲדָא לְנַפְשָׁתָנָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וַעֲבַדְנָא יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:

מַלְבִּי״ם ויענו את יהושע. שלא עשו כלל הערמה הזאת כדי להפטר מחיוב מס ועבדות, רק להציל את נפשותם, כמ"ש ונירא וכו' ונעשה את הדבר הזה, כי חשבו שהיה הציווי להשמיד את כל יושבי הארץ ושלא לקבלם בשום אופן:

כה וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן הָא אֲנַחְנָא מְסִירִין בִּידָךְ כְּמָא דְתַקִין וּכְמָא דְכָשַׁר בְּעֵינָךְ לְמֶעְבַּד לָנָא עַבָד:

מַלְבִּי״ם ועתה וכו'. הננו מוכנים לעשות כאשר ישר בעיניך:

כו וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַד לְהוֹן כֵן וְשֵׁזִיב יַתְהוֹן מִיַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא קַטְלוּנוּן:

מְצוּדַת דָּוִד ויעש להם כן. כמו שאמר הוא להיות עבדים לכל העדה בעת המלחמה, ולבית ה׳ לעולם: ולא הרגום. כאשר חשבו בתחלה:

מַלְבִּי״ם השאלות (כו) מ"ש שהציל אותם מיד ב"י והלא אמר (פי"ח) שישראל לא הכום בעבור שבועת הנשיאים? ומ"ש (פכ"ד) שנתנם חוטבי עצים לעדה ולמזבח, סותר מ"ש (פכ"ג) שנתנם רק לחוטבי עצים למזבח לבד? ויצל אותם מיד כו'. כי אם לא היו מקבלים עליהם מס ועבדות היו העם הורגים אותם, כי חשבו ששבועת הנשיאים לא חלה עליהם בזה הענין (כנ"ל יז יח):

כז וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד־הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמַנִינוּן יְהוֹשֻׁעַ בְּיוֹמָא הַהוּא לָקְטֵי אָעִין וּמָלָן מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וּלְמַדְבְּחָא דַייָ עַד יוֹמָא הָדֵין לְאַתְרָא דִי יִתְרְעֵי:

מְצוּדַת דָּוִד לעדה ולמזבח וכו׳ עד היום הזה. רצה לומר, לעדה בעת המלחמה, ולמזבח ה׳ עד היום הזה: אל המקום. במקום שיעמוד המזבח שמה יעבדו, אם בשילה, אם בירושלים:

מַלְבִּי״ם ויתנם. ויען עתה לא היה בית ה' במקומו נתנם ביום ההוא טרם יתכונן המקדש יהיו חוטבי עצים להעדה העוסקים במלחמה בשבע שכבשו ושחלקו, ואח"כ יהיו חוטבי עצים למזבח ה' (וזה נמשך עד היום הזה שנכתב בו הספר): אל המקום אשר יבחר. בעת יבחר מקום לשבתו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.