שׁוֹפְטִים ה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁבַּחַת דְבוֹרָה וּבָרָק בַּר אֲבִינוֹעַם עַל נִסָא וּפוּרְקָנָא דְאִתְעֲבִידָא לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר:

מְצוּדַת דָּוִד לאמר. רצה לומר, שבני ישראל יאמרוהו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותשר. מלשון שירה:

ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה׃

רַשִׁ״י בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם. כשבאו פרצות על ישראל שפרצו בהם אויביהם על עזבם את ה', והתנדב העם לשוב בתשובה, מעתה ברכו את ה' על התשועות שעשה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד מְרָדוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאוֹרַיְתָא אֲתוֹ עֲלֵיהוֹן עַמְמַיָא וּטְרָדוּנוּן מִקְרְוֵיהוֹן וְכַד תָּבוּ לְמֶעְבַד אוֹרַיְתָא אִתְגַבָּרוּ אִנוּן עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְסָרְכוּנוּן מִכָּל תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּכֵן עַל פּוּרְעָנוּת תְּבַר סִיסְרָא וְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ וְעַל נִסָא וּפוּרְקָנָא דְאִתְעֲבֵיד לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּכֵן תָּבוּ חַכִּימַיָא לְמֵתַב בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּלְאַלְפָא יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּכֵן בָּרִיכוּ וְאוֹדוּ קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג בפרוע פרעות. הוא מענין השבתה וביטול והרצון בזה כי עם היות ישראל מושבתים ומבוטלים מהגבורה מפני לחץ סיסרא ויבין והיו מפני זה בתכלית החולשה ראוי מפני זה לברך הש"י כשהתנדבו עם ישראל לעלות עליהם למלחמה עם ראותם חולשתם וגבורת סיסרא וחילו כי זה היה נפלא מאד:

מְצוּדַת דָּוִד בפרע פרעות. רצה לומר, במה שנקם הקדוש ברוך הוא נקמותיו על ידי ישראל להיות נראה שבכח ידם נעשתה, והיא להם לכבוד: בהתנדב עם. רצה לומר, בעבור מה שנתן ה׳ בלב העם להתנדב ללכת למלחמה, עם כי ראו חולשתם וגבורת סיסרא: ברכו ה׳. בעבור שתי אלה, ברכו ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן בפרע פרעות. ענין נקמה, כי (במדבר לא ב) נקום נקמת, תרגמו: אתפרע פרענותא:

מַלְבִּי״ם בפרוע. אמרה בעת שישראל פרוע, אם מצד שפרעו מוסר, אם מצד חולשתם (כמו שאמר כי פרוע העם) עד שהוא פרוע פרעות הרבה, אז בהתנדב עם. אם ימצא עם מתנדבים לעשות חיל, אין זה ענין טבעי רק אלהי, ולכן ברכו ה' כי מידו היתה זאת.

ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י אנכי אנכי. כפול, שמעתי מדרש אגדה (ילקוט שמעוני ב מז) לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבשת הפנים, אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, בתבור יאמר: אנכי אנכי. נאמר בסיני (שם) אנכי ה' אלהיך, בכרמל יאמר, כפול (מלכים א יח לט) ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים, בימי אליהו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ מַלְכַיָא דַאֲתוֹ עִם סִיסְרָא לִקְרָבָא אֲצִיתוּ שִׁלְטוֹנַיָא דַהֲווֹ עִם יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן לָא בְּחֵילַתְכוֹן וְלָא בִּגְבוּרַתְכוֹן אִתְגַבַּרְתּוּן וּסְלֵקְתּוּן עַל דְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲמַרַת דְבוֹרָה בִּנְבוּאָה קֳדָם יְיָ אֲנָא מְשַׁבְּחָא מוֹדָא וּמְבָרְכָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג שמעו מלכים. ר"ל מלכי האומות כדי שיראו מלהרע לישראל: אנכי לה'. ר"ל כי לא עם אחר ולזה נאה לי לשיר ולזמר לה' אלהי ישראל כי הפליא חסדו לי:

מְצוּדַת דָּוִד שמעו מלכים. את אשר אני דובר, למען תיראו להלחם עוד בישראל: אנכי לה׳. רצה לומר, על אשר אנכי לה׳ ולחלקו להאמין בו, לזה: אנכי אשירה. על התשועה הבאה לי ממנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן האזינו. הטו אוזן לשמוע: רזנים. ענין שררה, כמו (תהלים ב ב) ורוזנים נוסדו יחד:

מַלְבִּי״ם שמעו מלכים. עם רוזניהם שהם שרי העצה, (ומבואר אצלנו שאל הנושא החשוב יאמר לשון שמיעה ואל הנושא הפחות לשון האזנה, כמו שאמר בפירוש ישעיה א) אתם מלכים, אל תחשבו שהיה זה דבר טבעי, כי אנכי לה' אנכי אשירה. אנכי איחס נצחון זה לה' ולו אשירה. והנה יש הבדל בין שיר וזמר. שהזמר הוא מדרגה יותר גדולה מן השיר, והסדר תמיד שירו לו זמרו לו, אשירה ואזמרה. שהזמר מוסיף על השיר, והתבאר אצלי שהזמר מיוחד רק מה שמשבח את ה' על ענינים השגחיים או נסים וכדומה. ויש הבדל בין ה' ובין אלהי ישראל – שציון אלהי ישראל מציין תמיד ההשגחה המיוחדת בישראל שע"י ינוסס עמם נס להתנוסס, ובזה אמרה כי תשיר מצד שהוא ה' בורא העולם ומנהיג ההנהגה הכללית, וגם תזמר מצד שהוא אלהי ישראל ומנהיג אותם בהשגחה נסיית בדרך פלא. ושני פסוקים האלה הם כעין הקדמה אל דברי השירה, מעתה תתחיל שירתה.

ד יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם־שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם־עָבִים נָטְפוּ מָיִם׃

רַשִׁ״י ה' בצאתך משעיר. זה מתן תורה, כמה שנאמר (דברים לג ב) וזרח משעיר למו, ומה עניינה לכאן, כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא לדבק בה, שהרי במורא ובגבורה נתנה, ולכך נמסרו ישראל ביד אויביהם על פרישתם הימנה וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו, כל זה יש ללמוד מתרגומו של יונתן: נטפו. הזילו טל תחיה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יְיָ אוֹרַיְתָךְ דִיהַבְתָּא לְיִשְׂרָאֵל כַּד עָבְרִין עֲלָהּ הֲוָה שַׁלְטִין בְּהוֹן עַמְמַיָא וְכַד תַּיְבִין לָהּ מִתְגַבְּרִין אִנוּן עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן יְיָ בְּיוֹם אִתְגַלֵיתָךְ לְמִתְּנָהּ לְהוֹן מִשֵׂעִיר בְּהוֹן אִתְגַלֵיתָא בְּהוֹפָעוֹת יְקָרָךְ עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם אַרְעָא זָעַת אַף שְׁמַיָא מָכוּ אַף עֲנָנַיָא נְגִידוּ מִטְרָא:

רַלְבַּ״ג ה', בצאתך משעיר. ובלכת צעדיך משדה אדום ארץ רעשה ואמר על צד המשל כאילו השמים והעבים נתכו והיו למים והנה אמר זה למשל על מלחמת סיחון ועוג על שהיו רחוקים וגבוהים מאד שהיתה אחר צאת ישראל משעיר שהוא שר אדום כמו שנזכר זה בתורה ורמז עוד בזה על שאר המלחמות שהיו אחר זה ובכמו זה האופן מהמשל דברו הנביאים במקומות רבים:

מְצוּדַת דָּוִד בצאתך משעיר. כשיצאת לפני ישראל כשעברו את הר שעיר, כי אז התחילו להלחם בסיחון ועוג: בצעדך משדה אדום. כפל הדבר במלות שונות וכדרך השיר: ארץ רעשה. החריד והרעיש כל מלכי האדמה: גם שמים נטפו. שרי מעלה של הגוים אחזום חיל ורעדה, כאדם החרד והזיעה נוטף ממנו: נטפו מים. להחריד ולבלבל הגוים בקול המון הגשם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בצעדך. מלשון צעדה והלוך: נטפו. מלשון טפטוף ושפיכה: עבים. עננים:

מַלְבִּי״ם ה' בצאתך משעיר. שני פסוקים אלה הם נמשכים ע"מ שיאמר בימי שמגר וכו', המשורר מראה הבדל גדול בין ימי קדם, שישראל עשה חיל, ובין ימי שמגר שירדו פלאים), יאמר בעת נכנסו ישראל לארץ, שסבבו אז ארץ אדום, אז כאשר יצא ה' מלכם בראשם משעיר אל ארץ מואב, (וארצות שסביב שעיר קורא במליצתו שדה אדום, היא השדה שסביב אדום) ואח"כ צעד משדה אדום אל ארץ סיחון ועוג וכנען, אז ארץ רעשה מצייר כאילו אז רעש כל המציאות, הארץ והשמים, כי גם צבא השמים נמוגו מפניהם וגם עבים נטפו מים למעלה.

ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י הרים נזלו. כמים נוזלים נמוגו: זה סיני. כבר מפורש (שמות יט כ) מה נראה בו: עשן כולו, וקול, ולפידים ואש: מפני ה'. והרי זה מקרא קצר 'זה סיני', מה אירע בו, מפני אשר ירד עליו ה':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טוּרַיָא זָעוּ מִן קֳדָם יְיָ טוּרָא דְתָבוֹר טוּרָא דְחֶרְמוֹן וְטוּרָא דְכַרְמְלָא מִתְרַגְשִׁין דֵין עִם דֵין וְאָמְרִין דֵין לְדֵין דֵין אֲמַר עֲלַי תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ וְלִי חַזְיָא וְדִין לְדֵין אֲמַר עֲלַי תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ וְלִי חַזְיָא אַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ עַל טוּרָא דְסִינַי דְהוּא חֲלָשׁ וּזְעֵיר מִכָּל טוּרַיָא דֵין סִינַי מִתְרְגִיף וּמִתְרְגִישׁ וְסָלִיק תְּנָנֵיהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא מִן קֳדָם דְאִתְגְלֵי עַלוֹהִי יְקָרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג הרים נזלו. יתכן שרמז בזה על מתן תורה ואמר שגם ההרים בעצמם נזלו ונתכו וחרדו מפני ה' וזה היה ביום מ"ת שנתחדש המופת מן ההר ההוא זה הר סיני אז נזל מפני ה' אלהי ישראל ובזה נשלם בקיצור זכירת החסדים שעשה השם לישראל במלחמות האומות ולחם בם מלחמות תנופה כענין מ"ת והנפלאות שחדש שם שהיו סבה שיאמינו ישראל בו ויקבלו מצותיו:

מְצוּדַת דָּוִד הרים נזלו. מגודל הרעדה, ונטפו זיעה: זה סיני. כמו זה הר סיני, שנאמר בו (שמות יט טז), ויחרד כל ההר, כמו כן חרדו כולם מפחד ה׳ הנלחם לישראל:

מְצוּדַת צִיּוֹן נזלו. ענין נטיפה, כמו (במדבר כד ז) יזל מים מדליו:

מַלְבִּי״ם והרים נזלו. למטה, עד שנמס הכל והיה למים. מפני ה' זה סיני, רצה לומר שנמוגו מפני ה' שבא מהר סיני, אשר נתן עוז לעמו, מפני ה' שהוא אלהי ישראל ע"י השגחתו הדבוקה בם, והמופתים שעשה להם.

ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת׃

רַשִׁ״י בימי שמגר בן ענת בימי יעל. מלמד שאף יעל שפטה את ישראל בימיה: חדלו ארחות. היו יראים ישראל לצאת לדרכם מפני האויבים והיו הולכים דרך עקלתון בהחבא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד חָבוּ בְּיוֹמֵי שַׁמְגַר בַּר עֲנָת בְּיוֹמֵי יָעֵל פְּסַקוּ עָדֵי אוֹרְחָן דַהֲווֹן מְהַלְכִין בִּשְׁבִילִין דְתַקְנִין תָּבוּ לְמֶהֱוֵי אָזְלִין בְּאוֹרְחָן מְגַנְבָן:

רַלְבַּ״ג ואחר זה שבה דבורה להזכיר בזאת השירה הענין שבו היה זה הנס והתחילה ואמרה כי בימי שמגר בן ענת אף על פי שהושיע את ישראל תשועה מה כמו שקדם חדלו ארחות ר"ל שהולכי דרכים חדלו מהלוך בהם מפחד האויב ואם היה שילכו בדרך ילכו ארחות עקלקלות ויטו מדרך הישר כדי שלא ימצאם האויב:

מְצוּדַת דָּוִד בימי שמגר. אבל בימי השופט שמגר ובימי יעל אשר גם היא שפטה בימי שמגר, לא היתה תשועה שלימה ולא חרדו הגוים מפחד ה׳, ולזה חדלו הולכי אורח מיראת הגוים: והלכי נתיבות. רצה לומר, האנשים אשר הוכרחו לילך בנתיבות, היו הולכים דרך מעוקל לבל ירגיש מי בהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חדלו. מנעו: ארחות. נתיבות, דרכים ושבילים: עקלקלות. מלשון מעוקל ומעוקם:

מַלְבִּי״ם בימי שמגר. אבל ראה איך הי' ההיפך בימי שמגר ואחריו בימי יעל, שאז חדלו ארחות רצה לומר שיירות עוברי אורח, (כמו והנה ארחת ישמעאלים באה, שיירות ההולכות ממקום למקום), וגם הולכי נתיבות שהם יחידים ההולכים בנתיב היחיד, (שזה ההבדל בין דרך ובין נתיב), ילכו ארחות עקלקלות, התייראו ללכת בנתיבות הישרים רק בארחות עקלקלות (גדר הארח הוא היוצא מן הדרך הגדול אל הכפרים מן הצד) וכן ילכו בארחות הנוטים מן הדרך ולא בארחות ישרים רק עקלקלות.

ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י חדלו פרזון. ערי הפרזי שאין להם חומה חדלו מהיות יושבים בהם מפני אויביהם, ונאספו אל ערי המבצר: עד שקמתי. כמו שקמתי, וכן (שופטים ו יז): שאתה מדבר עמי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חֲרוֹבָא קִרְוֵי פַצְחַיָא דַהֲווֹ יַתְבִין בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִצְטְדִיאָה וְאִטַלְטַלוּ דַיָרֵיהוֹן עַד דְאִשְׁתַּלְחֵית אֲנָא דְבוֹרָה אִשְׁתַּלְחֵית לְהִתְנַבָּאָה עַל דְבֵית יִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג חדלו פרזון. ר"ל שערי הפרזות חדלו מהיות בהן יושב מפחד אויב ולא נשארו ישראל אז כי אם בערים המוקפים חומה וכן הענין בימי יעל ידמה מזה שיעל נמנית בכלל המושיעים קודם זה המעשה שעשתה בהמיתת סיסרא והיה זמן שמגר בן ענת וזמן יעל נכללים בכ' שנה שלחץ סיסרא בחזקה או אמר זה על זה המעשה שעשת מהמיתת סיסרא להגיד שלא היה רושם מוחש במה שעשתה לישועה הגדולה שבאה מזה וזה מבואר מאד ואפילו הראשון הוא יותר נכון: עד שקמתי דבורה שקמתי. אני הייתי אם ומנהגת ישראל:

מְצוּדַת דָּוִד חדלו פרזון. כי פחדו לשבת בערי הפרזי, ורק בישראל חדלו, ולא בגוים, כי הם לא פחדו מישראל מלשבת בערי הפרזי, כי ידם היתה על העליונה: עד שקמתי דבורה. רצה לומר, כן היה עד אשר קמתי אני דבורה, כי מעתה יהיה כמאז, כי התשועה הבאה על ידי שלימה היא, ויחרדו הגוים מה׳ ולא יחדלו ישראל מללכת אורח ומלשבת בערי הפרזי: אם. כאם המיסרת את בנה ליישר דרכו, כן אנכי לישראל:

מְצוּדַת צִיּוֹן פרזון. ערי פרזי, מבלי חומה סביבה: שקמתי. מלשון קימה:

מַלְבִּי״ם וגם חדלו פרזון כי ישבו כולם בערי מבצר מפני צר, בישראל חדלו, רצה לומר כי גם אז בהכנסם לארץ חדלו פרזון, וחדלו ארחות, רק אז היה זה בכנעני יושב הארץ שנסגרו במבצרים מפני יראת ישראל, ועתה היה בהפך שחדלו פרזון ולא בכנעני רק בישראל מפני הכנעני שגבר עליהם. עד שקמתי דבורה. כל זה נמשך בימי שמגר עד שקמה היא. שקמתי אם בישראל. ימליץ כאילו כבר נשבת ישראל מהיות עם ועתה נולדו מחדש והיא האם היולדת את הגוי כולו.

ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם־יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים. כשבחר לו ישראל אלהים חדשים, אז הוזקקו למלחמה בשעריהם, ראו עתה בהתנדבם, אם יראה בישראל מגן ורומח, שצריך להלחם בארבעים אלף ראשי גייסות שהביא הגוי עליהם, וכולם הממם המקום במלחמת הכוכבים (פסוק כא) ונחל קישון גרפם: שערים. כמו (דברים יז ב) כי ימצא בקרבך באחד שעריך, עיירות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד אִתְרְעִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא חֲדַתָּן דְמִקָרֵב אִתְעֲבִידָא דְלָא אִיתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהַתְהוֹן אֲתוּ עֲלֵיהוֹן עַמְמַיָא וּטְרָדוּנוּן מִקִרְוֵיהוֹן וְכַד תָּבוּ לְמֶעְבַּד אוֹרַיְתָא לָא יְכִילוּ לְהוֹן עַד דְאִתְגַבְּרוּ וּסְלִיק עֲלֵיהוֹן סִיסְרָא סַנְאָה וּמְעִיקָא בְּאַרְבְּעִין אַלְפִין רֵישֵׁי מַשִׁרְיָן בְּחַמְשִׁין אַלְפִין אַחֲדֵי סַיְפִין בְּשִׁתִּין אַלְפִין אַחֲדֵי רוֹמְחִין בְּשִׁבְעִין אַלְפִין אַחֲדֵי תְּרֵיסִין בִּתְמָנָן אַלְפִין מְחַצְצֵי גִירַיָא בַּר מִתְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְבַרְזְלָא דַהֲווֹ עִמֵיהּ וּרְתִיכוֹהִי כָּל אִלֵין אַלְפַּיָא וְכָל אִלֵין מַשִׁרְיָתָא לָא יָכִילוּ לְמֵיקַם קֳדָם בָרָק וְקָדָם עַשְׂרָא אַלְפִין גַבְרָא דְעִמֵיהּ:

רַלְבַּ״ג יבחר אלהים חדשים. פי' בו כי בעת שבחר ישראל בע"ג שהם אלהים חדשים אז היתה להם המלחמה בשערים ולא יכלו לצאת לחוץ ואפשר לפרש כי הש"י בחר דברים חדשים להשלים זה הנס והוא שכבר משך לב סיסרא וחילו להלחם עם ברק בשערי ישראל במקום שהיה ראוי ליפול שם לפי מה שסבב הש"י אשר עמקו מחשבותיו והנה באמת לא נצחו ישראל זאת המלחמה בכחם ועוצם ידם כי לא היו להם כלי זין כי אם לאנשים מועטים עד שבכל ישראל לא היה מגן ורומח בארבעים אלף ולזה הוא מבואר כי בעשרת אלפים איש שעלו מבני נפתלי ומבני זבולן לא היו כלי זיין כי אם לאנשים מועטים:

מְצוּדַת דָּוִד יבחר אלהים חדשים. כי כאשר יבחר ישראל אלהים חדשים, אז בא מלחמה בעריו בעבור העונש ולא כשמטיב דרכו, כי הלא בימי יהושע שנאמר (ד יג), כארבעים אלף וכו׳ עברו וכו׳ אל ערבות יריחו, וכי היה נראה באותן ארבעים אלף מגן ורומח, כי הלא בנס כבשו את יריחו ולא במלחמה ובמגן ורומח:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחם. מלשון מלחמה: שערים. עיירות, כמו (דברים יז ב) באחד שעריך: מגן. תריס: ורמח. כידון:

מַלְבִּי״ם יבחר. בעת נכנסו ישראל לארץ אז עבר החלוץ לפניהם שהם בני ראובן ובני גד שהיו ארבעים אלף חלוצי צבא שעברו לפניהם (יהושע ד') ועתה לא בא אחד מן החלוץ למלחמה, כי הלוחמים עתה היו בני זבולון ובני נפתלי, על פי זה דבר המליץ נשגבות, יאמר כי ארבעים אלף חלוצי צבא שבחר ה' בימי קדם שלחמו אז בשדה במערכה לא לחמו עתה בשערים, עתה שיש לישראל שערי מבצר והוצרכו ללחום על שעריהם, הוצרך אלהים לבחר לוחמים חדשים, ושיעור הכתוב אלהים הוצרך לבחר לוחמים חדשים אז בהצטרכו ללחום שערים, כי מן הלוחמים הישנים לא באו למלחמה זו. ומארבעים אלף של החלוץ מגן אם יראה ורומח כאילו לא נבחרו ללחום על ערי ישראל ומבצריהם רק בשדה, (ומלת לחם נדחקו בו המפרשים שהפעל ראוי לבא בציר"י ולפירושי הוא שם, למלחמה של שערים).

ט לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה׃

רַשִׁ״י לבי. אני דבורה לחוקקי ישראל, לאהוב את חכמי ישראל שהתנדבו בעם, לאמר: ברכו את ה' ושובו אליו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַרַת דְבוֹרָה בִּנְבוּאָה אֲנָא שְׁלִיחָא לְשַׁבָּחָא לְסַפְרֵי יִשְׂרָאֵל דְכַד הֲוַת עַקְתָא הַהִיא לָא פְּסָקוּ מִלְמִדְרַשׁ בְּאוֹרַיְתָא וּכְדוּ יָאֵי לְהוֹן דְיַתְבִין בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּמְאַלְפִין יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וּמְבָרְכִין וּמוֹדִין קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג לבי לחוקקי ישראל. ר"ל החכמים והסופרים המתנדבים בעם להשלימם וללמדם תורה ומצות הנה ראוי לכם לברך השם יתעלה על התשועה הגדולה שהושיע את ישראל כי לא היו יכולין ללמוד תורה וללמד מלחץ אויב או אמר זה על בני נפתלי ועל כני זבולן שירדו מהם מחוקקים לעזור לדבורה בזאת המלחמה כמו שיבא אחר זה:

מְצוּדַת דָּוִד לבי לחוקקי וגו׳. רצה לומר, לא מן השפה ולחוץ, כי אם מעומק הלב אדבר לחוקקי ישראל המתנדבים להלחם, שהם יברכו לה׳ על מה שנתן בלבם להתנדב:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחוקקי. הגדולים יקראו ׳מחוקקים׳, כי הם משימים החוקים:

מַלְבִּי״ם לבי. על פי זה נשאתי לבי לחוקקי ישראל אשר הם היו המתנדבים בעם שהם עשרת אלפים שהלכו עם ברק שיברכו ה' כי נושע במעט עם ובאפס יד ומלחמה.

י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל־מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל־דֶּרֶךְ שִׂיחוּ׃

רַשִׁ״י רכבי אתנות צחורות. הסוחרים והשרים שירכבו מעתה על אתונות לבנות החשובות, מבלי יראה ודאגת אויביהם, ואותן שיושבין על מדין, לשון דיינים, שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא, וכן תרגם יונתן: דהוו מתחברין למיתב על דינא, ואותן שהולכין רגלי על דרך, שיחו וספרו את התשועה הזאת, אשר מקול המחצצים אתכם, אורבים, ליסטים ומוכסין, היושבין גדודים במערכות לארוב בעברי המים, שם יתנו עתה רוכבי האתונות והולכי על דרך את צדקות ה', ומה הן הצדקות (פסוק יא) צדקות פרזנו בישראל שהשקיט את ישראל, לשכון פרזון ולצאת מפוזרים ביחידי, שלא באסיפת עם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דַהֲווֹ מְבַטְלִין עִסְקֵיהוֹן רְכִיבִין עַל אַתְנָן דַחֲשִׁיקָן בְּכָל מִינֵי צִיוּרִין וּמְהַלְכִין בְּכָל תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וּמִתְחַבְּרִין לְמִתַּב עַל דִינָא דַהֲווֹ אָזְלִין בְּאוֹרְחַתְהוֹן וּמִשְׁתָּעִין עַל גְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לְהוֹן בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג רוכבי אתונות וגו'. הסוחרים הנכבדים רוכבי אתונות לבנות שהיו יושבים על דרך מדין ומתעכבים שם ולא יוכלו להשלים דרכם הישר מפני פחד אויב ויטו דרכם ללכת על דרך אחר והוא דרך שיחו כמו שאמר במה שקדם והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות:

מְצוּדַת דָּוִד רכבי. הן השרים הרוכבים על אתונות לבנות לרוב הגדולה, הן החכמים יושבי המשפט, הן הסוחרים ההולכים בדרך, כולכם שיחו ודברו תהלות ה׳, השרים, על אשר ישארו בגדולתם, והחכמים, על אשר יוכלו מעתה להרחיב לבם בחכמה מבלי טרדות פחד הגוים, והסוחרים, על כי ילכו מעתה בדרך סלולה, לא ארחות עקלקלות:

מְצוּדַת צִיּוֹן אתנות. נקבות החמורים: צחרות. לבנות, כמו (יחזקאל כז יח) וצמר צחר: מדין. מלשון דין: שיחו. דברו, כמו (דברי הימים א טז ט) שיחו בכל נפלאותיו:

מַלְבִּי״ם רכבי. ידבר על ג' מדרגות שהיו אז בין העם: א) עשירים הרוכבים על אתונות לבנות למסחר, ב) יושבי על מדין, הם השופטים והעוסקים בתורה, ג) העניים ההולכים על דרך לבקש מחייתם אתם הכתות כולכם שיחו וספרו נפלאות ה'.

יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י מחצצים. פתר מנחם: עורכי מלחמה וסודרי קרב, וחברו עם (משלי ל כז): מלך אין לארבה ויצא חצץ כולו, לשון גדודים. דבר אחר: מקול מחצצים בין משאבים. כשהייתם הולכים בין משאבים לשאוב מים, הייתם יראים מקול אבנים, חלוקי הנחל, קיזל"ש בלע"ז, שהעובר עליהם נשמע קולם, והייתם יראים שלא ירגישו בכם אויביכם, מעכשיו אין לחוש על זאת, ומשום הכי מצוה עליכם ליתן הודיה לשמו: מחצצים. לשון אבני חלוקי הנחל, כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ: אז ירדו לשערים. חזרו לערי מושבותם שברחו מהם ליאסף אל ערי המבצר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַאֲתַר דַהֲווֹ אָנְסִין לְהוֹן וְנַסְבִּין מַה דְבִידֵיהוֹן בֵּית מְכוּנַת לִסְטִין וּמְתוּבַת מוּכְסִין עַל גוּבִין בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָא לַאֲתַר דַהֲוָאָה נַפְקָן בְּנָתָא דְיִשְׂרָאֵל לְמִמְלֵי מַיָא דְלָא הֲוָאָה יָכְלִין לְאַשְׁמָעָא קַל טַרְפַת פַּרְסַת רַגְלֵיהוֹן מִן קֳדָם סַנְאָה וּמְעִיקָא תַּמָן יוֹדוּן וְעַל זַכְוָתֵיהּ דַייָ וְעַל זַכְוָתֵיה דְיָתֵב קִרְוֵי פַּצְחַיָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּכֵן נְחָתוּ מִכְּרַכֵּי תוּקְפָא לְמִתַּב בְּקִרְוֵי פַּצְחַיָא עַמֵיהּ דַיָי:

רַלְבַּ״ג מקול מחצצים. וכל זה הפחד היה להם מקול האויבים מורי החצים שהיו בין המעינות שהיו שואבין מהן המים להצר להם לישראל שלא יוכלו לשאוב משם והיה זה המקום בדרך הישר שהיו רגילים ללכת בו הסוחרים ומפני זה היו הולכים ארחות עקלקלות והנה במקום ההוא שלא היו יכולין לבא שם שם יתנו ויגידו צדקות ה' שהכרית את אויביהם המצירים להם שם ויתנו ג"כ צדקות פרזונו בישראל עתה שיוכלו בני ישראל לשבת בערי הפרזות אשר הניחום ועזבום מפחד אויב: אז ירדו לשערים עם ה'. ר"ל שישבו בכל שעריהם לפי ששבו לערי הפרזות לשבת, או יהיה הרצון בזה אז ירדו עם ה' לשערים ללמוד תורה מה שלא היו יכולין בו קודם זה כי הדרך היה סגור לפניהם מפני האויבים וכובד השעבוד ג"כ היה מונעם מזה:

מְצוּדַת דָּוִד מקול מחצצים. רצה לומר, תמורת מה שהיה נשמע קול מורים חצים אשר יורו בין ההולכים לשאוב מים, תמורת הקול הזה ישמע עתה שם קול מספרים צדקות ה׳, והם הצדקות שעשה להערים הפרזים שבישראל אשר היו שוממים, כי אז בהיות התשועה חזרו וירדו עם ה׳ לעריהם הפרזים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחצצים. מלשון חצים: משאבים. מלשון שאיבת המים: יתנו. ענין דבור, כי (דברים ו ז) ושננתם, תרגומו: ותתנון, וכן (לקמן יא מ) לתנות לבת יפתח: פרזונו. מלשון פרזון:

מַלְבִּי״ם מקול. מפני שבין משאבי המים בנחל קישון השמיע ה' קול מחצצים שנדמה לסיסרא קול חצץ (כמו ויצא חוצץ כולו) רצה לומר קול מחנות רבות, על כן יתנו צדקות ה' אשר עשה עם ישראל. צדקות פרזונו, ימליץ כי בעת ירדו לשערים עם ה', פי' שישראל ירדו אל שערי מבצריהם להסתתר מאויב, אז בעת ירדו לשערים בעת ההיא ישב ה' בערי הפרזות בלא חומה דלתים ובריח, רצה לומר אז חשף זרוע קדשו.

יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי־שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן־אֲבִינֹעַם׃

רַשִׁ״י עורי עורי דבורה. לשון שבח כפשוטו, התגברי בשירתך ורבותינו אמרו (פסחים סו ב) מפני שנתהללה ואמרה (פסוק ז) עד שקמתי דבורה, נסתלקה הימנה רוח הקודש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שַׁבָּחִי שַׁבָּחִי דְבוֹרָה שַׁבָּחִי וְאוֹדִי מַלִילִי תּוּשְׁבְּחָא קוּם בָּרָק וּשְׁבִי שִׁבְיָךְ בַּר אֲבִינוֹעַם:

רַלְבַּ״ג עורי עורי דבורה. יחס לדבורה דברי השיר ולברק יחס שבית השבי שהוא פועל המלחמה:

מְצוּדַת דָּוִד עורי עורי. רצה לומר, התחזקי לדבר בשיר, וכפלה אמריה כדרך השיר ולרוב הזרוז: ושבה שביך. רצה לומר, בהתחזק השיר תתגבר התשועה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עורי. מלשון הערה והתעוררות: ושבה שביך. מלשון שביה:

מַלְבִּי״ם עורי עורי. בזכר גודל הנס הזה. קום ברק ושבה. כי לא הוצרך להלחם רק לשלול שלל האויב, רצה לומר דבורה וברק לא עשו מאומה, רק דבורה בשיר וברק לשבי ולשלל.

יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד־לִי בַּגִּבּוֹרִים׃

רַשִׁ״י אז ירד שריד לאדירים. ירד - ירדה, כמו (ישעיהו מה א) לרד לפניו גוים, שרידי ישראל רדו באדירי הגוים: ה' ירד לי בגבורים. ירדה לי את גבורי הגוים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן נְחַת חַד מִמַשְׁרִיַת יִשְׂרָאֵל וְתַבַּר תְּקוֹף גִבָּרֵי עַמְמַיָא הָא לָא מִגְבוּרָא דִדְהוֹן הֲוַת דָא אֱלָהֵן יְיָ תְּבַר קֳדָם עַמֵיהּ תְּקוֹף גִבָּרֵי סַנְאֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג אז ירד. אז ישים השם רודה מה ששרד ונשאר מישראל על אדירים וחזקים והם עם יבין מלך כנען כ"ש ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל ה' שם רודה ומושל לי בגבורים ר"ל ששם ישראל רודה ומושל על הגבורים ההם והם עם יבין מלך כנען:

מְצוּדַת דָּוִד אז. כאשר יתחזק השיר ותתגבר התשועה, אז הנשאר מישראל למשול באדירי עם, הם הגוים החזקים: ה׳ ירד לי. ה׳ יתן לי ממשלה בגבורי הגוים, וכפל הדבר במה שאמר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ירד. ענין ממשלה, כמו (תהלים קי ב) רדה בקרב אויביך: שריד. שיור, כמו (ירמיהו מב יז) שריד ופליט: לאדירים. כמו באדירים, למ״ד במקום הבי״ת, וכן (ויקרא כז ז) ונפלו לפניכם לחרב, ומשפטו: בחרב:

מַלְבִּי״ם אז. מבארת כי יש הבדל גדול בין התשועה הקודמת שהיתה ע"י אהוד שהיתה בדרך טבעיי, לבין התשועה הזאת שהיתה ע"י ה'. על זה אמר אז בימי אהוד. ירד שריד לאדירים עם. (שריד הוא אהוד שנמלט ממואב אחר שהרג את עגלון, ולמ"ד לאדירים הוא למ"ד בשביל רצה לומר בשביל אדירים) אהוד השריד רד את עם מואב בעזר אדירים שהלכו לעזרתו, כמו שאמר ויתקע בשופר בהר אפרים וירדו עמו ב"י מן ההר, וא"כ היו אתו אדירים ועל ידי עזרתם רדה עם, רצה לומר עם חלש ופליטי מואב, לא כן אנכי ה' ירד לי ולא ידי ויד אדירים שהיו עמי רדו באויב רק ה' ירד לי, ולא על עם חלוש רק בגבורים שהם מחנה סיסרא, (ומלת ירד שרשו רדה מבנין הכבד כמו ירדה).

יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר׃

רַשִׁ״י מני אפרים. מן אפרים יצא שורש יהושע בן נון, לרדות בעמלק לחלש אותו לפי חרב, ומחובר מקרא זה לעליון, לפרש: ה' ירד לי בגבורים, את יהושע הקים לרד בעמלק: אחריך. יקום משבט בנימין שאול בן קיש שיגרמנו ויעמם אותו כגחלים עוממות ויש לפתור: 'בעממיך', בחיל של מאתים אלף רגלי שבא שאול עליהם: מני מכיר ירדו מחקקים. שרים גדולים שכבשו את האמורי, אשר כבשו (דברים ג ד) ששים עיר כל חבל ארגוב שכבש יאיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִדְבֵית אֶפְרַיִם קָם יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן בְּקַדְמֵיתָא אַגִיחַ קְרָבָא בִּדְבֵית עֲמָלֵק בַּתְרוֹהִי קָם מַלְכָּא שָׁאוּל מִדְבֵית בִּנְיָמִין וְקַטֵל יַת דְבֵית עֲמָלֵק וְאַגִיחַ קְרָבָא בִּשְׁאַר עַמְמַיָא מִדְבֵית מָכִיר נַחֲתוּ כַּד מְרַשְׁמִין בִּקְרָבָא מִשִׁבְטָא זְבוּלֻן כַּתְבִין בְּקוֹלְמוֹס דְסֵפֶר חָד:

רַלְבַּ״ג והנה התחילה דבורה לספר ענין השבטים במלחמות והתחילה מן אפרים כי על ידו נעשית המלחמה הראשונה ואמ' מן אפרים שרשם מי שהיה שרשם והוא יהושע שהיה נשיא עליהם והיה היותר נכבד שבשבט נלחם בעמלק כמו שנזכר בתורה ויחלוש יהושע וגו' אחריך. תביא אתה שתהיה משבט בנימן בעממיך להלחם עם עמלק והוא שאול ומן מכיר בני מנשה שהיה חלק לעבר הירדן ירדו החכמים עם דבורה למלחמה וכן הענין מזבולן:

מְצוּדַת דָּוִד מני אפרים. מן שבט אפרים ושרשם, והוא יהושע נשיאם: בעמלק. מאז נלחם הוא בעמלק והחלישם, כמו שכתוב (שמות יז יג), ויחלש יהושע את עמלק: אחריך. כאלו תדבר לאפרים ותאמר, אחר מלחמת יהושע אשר יצא ממך, יבוא שאול הבא מבנימין וילחם בעמלק ברוב עם אשר יבאו עמו ממך אתה ישראל, וכמו שכתוב (שמואל א טו ד), ויפקדם וכו׳ מאתים אלף: ירדו מחקקים. השרים מבני מכיר בן מנשה ירדו בהמלחמה ההיא עם סיסרא, ומזבולון ירדו כולם, ואף הסופרים, עם שאינם מלומדי מלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מני. מן, והיו״ד נוספת: בעממיך. מלשון עם: משכים. כי הכתיבה עשויה במשיכת הקולמוס: שבט. רוצה לומר, קולמוס:

מַלְבִּי״ם מני. מפרש מ"ש אז ירד שריד לאדירים עם, מי היו האדירים? הם מני אפרים שהלכו עם אהוד, שרשם בעמלק והם שרשו את עמלק שהיה עם מואב (כמש"ש ג' יד ויאסוף אליו בני עמון ועמלק) אחריך, אתה אהוד אחריך הלך בנימין בעממיך שהוא היה עמך ושבטך כי אהוד היה משבט בנימין, והם היו אדירים וגבורים, לא כן במלחמה הזאת לא הלכו גבורים, רק מני מכיר ירדו מחוקקים. אלה שירדו עמי מבני מכיר היו מחוקקים חכמים בדת ודין לא אנשי חיל למלחמה. ואלה שהלכו עמי מזבולון היו מושכים בשבט סופר לא אוחזי מגן וחרב.

טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם־דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי־לֵב׃

רַשִׁ״י ושרי ביששכר. שרים שביששכר, הם סנהדראות עוסקין בתורה, (דברי הימים א יא לב) יודעי בינה לעתים, הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט: ושרי ביששכר. יו"ד זו טפילה היא ואינה משמשת כלום, והרי היא כיו"ד (תהלים ח ח) בהמות שדי, (ירמיהו כב יד) וקרע לו חלוני: ויששכר כן ברק. ושאר העם של יששכר, כן הם עם ברק לכל אשר יצוה: בעמק שלח ברגליו. שלחם בכל שליחותו, ולאסוף את העם ולכל צרכי המלחמה: בפלגות ראובן. אבל בחילוקי לבו של ראובן רבו חקקי לב. (תרגום:) נכלי ליבא, ערמומית, ומה היא ערמומיתו, ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְרַבְרְבֵי יִשָׂשכָר מִשְׁתַּמְעִין לְמִילֵי דְבוֹרָה וּשְׁאַר שִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר מְשַׁמְשִׁין קֳדָם בָּרָק מִשְׁתַּלְחִין בְּקִרְוֵי מַשְׁרָא לְכָל אֲתַר דְצָרִיךְ לְתַּמָן בְּתוּשְׁלַחְתֵּיה אַזְלִין בְּזַרְעִית רְאוּבֵן סַגִיאִין נִבְלֵי לִבָּא:

רַלְבַּ״ג ושרי ביששכר. והשרים שהם ביששכר ג"כ ירדו עם דבורה ושבט יששכר בכללו וכן שמע לעצת דבורה ברק עד שבעמק שולח ברגליו בעצת דבורה כמו שאמר ויעל ברגליו עשרת אלפי איש ואולם כפלגות ראובן גדולים חקקי לב:

מְצוּדַת דָּוִד ושרי ביששכר. רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב לג), ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו׳, ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק, וירד למלחמה כמוהו: בעמק שלח ברגליו. כי למעלה נאמר (ד יד) שאמרה דבורה לברק לרדת מן ההר אל העמק לקראת המלחמה, ושמע ברק אליה וירדו, לזה אמרה גם בזה עשה יששכר כברק, כי בעמק אשר שולח לרדת בה בדבר ה׳ על ידי דבורה, בה ירד ברגליו של ברק, רצה לומר, עם הלוכו ואחריו, ולא פחד לרדת אל העמק (ומלת ׳שלח׳ חוזר על יששכר, כי דבר ה׳ שעל ידי דבורה היה לכל העם, ומפני הכבוד ייחדה הדבר לברק, שהיה שר הצבא): בפלגות ראובן. רצה לומר, אם כל השבטים האלו לא פחדו מלרדת למלחמה אם בעבר ואם בהווה ואם בעתיד, לזאת בפלגות ראובן, רצה לומר, במה שראובן נחלק ונפרד מן המלחמה ההיא, גדולים המה ׳חקקי לב׳, רצה לומר, הנה ראוי לחשוב רבות מחשבות לב להבין הדבר מה זה היה לו שנחלק מן המלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושרי. כמו ושרים: ברגליו. עם הלוכו, ואחריו, וכן (לעיל ד י) ויעל ברגליו: בפלגות. ענין חלוקה, כמו (בראשית י כה) נפלגה הארץ: חקקי. מלשון חקיקה, וענינו מחשבה:

מַלְבִּי״ם וכן ושרי ביששכר שהלכו עם דבורה היו רק חכמים בתורה, וכן יששכר שהלך עם ברק, בעמק שולח ברגליו כי לא היה לו רכב וסוס ולא אנשי חיל למלחמה. בפלגות. המשורר ישים לבו ורע בעיניו על שני שבטים ראובן ודן שלא באו למלחמה, כי בימי יהושע היה ראובן הולך בראש המחנות, ודן מאסף לכל המחנות ועתה לא באו, וכשתעיין בגבולי הארץ תמצא שכל השבטים היו קרובים לשדה המערכה, כי הר תבור היה בגבול יששכר. ומדרומו היה חלק יהודה ושמעון ובני יוסף ובנימין, ואחר שסיסרא התפשט על בני יששכר וזבולון ונפתלי שעמם נלחם, היה יכול ליפול על כל שבט מבלי אמצעי, כי חלק גד וחצי מנשה היה מגביל בעבר הירדן נגד יששכר, ובצד דרום היה מגביל עם יוסף בנימין ויהודה, ובמערבית צפונית אשר זבולון ונפתלי שנחלתם פגעו זה בזה כמו שאמר בנחלת אשר (יהושע יט כז) ופגע בזבולון, ובנחלת נפתלי (שם לד) ופגע בזבולון מנגב ובאשר פגע מים וביהודה הירדן מזרח שמש, רק נחלת ראובן ודן היו נפרדים, כי אם היה האויב רוצה ליפול בנחלת ראובן היה צריך לעבור תחלה את הירדן אל גלעד, ולעבור דרך הגלעד גד וחצי מנשה, וכן אם היה רוצה ליפול על דן שהיה נחלתו במקצוע דרומית מערבית היה צריך לעבור דרך אשר, על פי זה אמרה, בפלגות ראובן, מה שנפלג ראובן ולא בא לצבא (הגם שלא היה ירא שיפול עליו האויב), גדולים חקקי לב, זה עושה חקוקות גדולות ורושמים נוראים בלב, רצה לומר שברון לב.

טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי־לֵב׃

רַשִׁ״י שרקות עדרים. לשמוע קול עדרי המלחמה, למי קול ענות גבורה ולמי קול ענות חלושה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְמָא תַבְתּוּן מִמַשִׁרְיַת קְרָבָא לְמִתַּב בֵּין תְּחוּמִין בְּפָרָשַׁת אָרְחָא לְמִשְׁמַע בְּשׂוֹרְתָּא דָא מִן דָא לְבָרָק אַתּוּן אָמְרִין דִילָךְ אֲנַחְנָא לְסִיסְרָא אַתּוּן אָמְרִין דִילָךְ אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע בְּשׂוֹרָא לְמִידַע אֵידָא הִיא מַשְׁרִיתָא נַצְחָא בִּקְרָבָא לְמֶהֱוֵי עִמֵיהּ אֵיכְדֵין כָּשֵׁר לְמֶעְבַּד לְכוֹן דְבֵית רְאוּבֵן הֲלָא יָדְעִיתוּן דִקְדָמוֹהִי גַלְיָן מַחְשְׁבוֹת לִבָּא:

רַלְבַּ״ג והנה תמה עליו למה ישבת בין המשפתים במקומך ולא התעוררת בזאת המלחמה אבל היית יושב ובוטח והיית שומע שריקות עדרי ישראל על ידי האויבים והיית שוכן במקומך ולא חששת לזה הנה לפלגות ראובן גדולים חקרי לב על ששקדו עליהם ולא נתנו לב לצאת משם:

מְצוּדַת דָּוִד למה ישבת בין המשפתים. רצה לומר, ואם תשיב לומר שאתה מורך לב לרדת לקראת נשק אם כן מתחלה למה ישבת באחוזת עבר הירדן בין גבול ארץ ישראל ובין גבול הגוים, הלא מקום סכנה הוא לשבת על הספר, ומדוע בחרת בזה הגבול לשבת בה: לשמע וגו׳. רצה לומר, מה ששאלת הארץ ההיא באמרך (במדבר לב ד), ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, וכי שאלתך היה לשבת בית לשמוע שריקות העדרים והמקנה, וכי לא עלתה על דעתך שבעל כרחך תרד במלחמה בהיותך יושב על הספר: לפלגות. לזאת, למה שנפרד ראובן מן המלחמה, ראוי לחקור עליו רבות חקרי לב, להשכיל אמתת הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן המשפתים. מלשון שפה, וענינו גבול, וכן תרגם יונתן: תחומין, וגם הוא תרגום של גבול, וכן (שם מט יד) רובץ בין המשפתים: שרקות. הונח על הקול הבאה בקבוץ השפתים, וכן (ישעיהו ה כו) ושרק לו, והוא שאול על כל המקנה:

מַלְבִּי״ם למה ישבת. הלא אתה יושב על הגבול כדרך הגבור שהיושב על הגבול עליו מוטל לכלא רגל אויב מבא בארץ, ולהיות מוכן תמיד ליום קרב, ואתה כי התרפית ביום צרה למה ישבת בין המשפתים, הכי לשמוע שרקות עדרים אשר אספת כמו שאמר: ומקנה רב היה לבני ראובן הבעבור זה ישבת על הגבול, אולם תשיב לאמר, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, רצה לומר אך למותר לחקור ע"ז, והחקרי לב גדולים מן הנידון, כי הטעם מבואר שהוא יען שראובן אומר למה לי להתירא, הלא –

יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן׃

רַשִׁ״י בעבר הירדן שכן. ולא בא אל המלחמה, וכן דן הכניס ממונו בספינות לעמוד ולברוח: ועל מפרציו. לשמור פרצות ארצו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְבֵית גִלְעָד בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא שָׁרָן וּדְבֵית דָן גָזוּ עָבְרוּ יַרְדְנָא וְשַׁוִיאוּ נִכְסֵיהוֹן בִּסְפִינָן דְבֵית אָשֵׁר עַל סְפַר יַמַיָא שְׁרוֹ קִרְוֵי עַמְמַיָא דְפַּגָרוּ תָּבוּ וּבָנְיָן וִיתִיבוּ בְהוֹן:

רַלְבַּ״ג גלעד בעבר הירדן שכן. וא"ת כי מנעך מזה הירדן הלא גלעד ג"כ שוכן בעבד הירדן ועם כל זה בא לעזרת ה' בגבורים כמו שקדם והנני תמה על דן למה יגור אניות הנה נחלתו לא היתה מעבר הירדן ולא די שלא בא לעזרת ה' אבל ברח והניח עמו והלך עם קניניו בעבר הירדן באניות כמו שתרגם יונתן הנה אשר יש לו התנצלות אם לא בא לעזרת ה' כי הוא יושב על הספר ולזה היה ראוי לשמור ארצו ולשכון על המקומו' הפרוצים בארצו שלא יבאו שם האויבים:

מְצוּדַת דָּוִד גלעד וגו׳. רצה לומר, אם נחשב שלזה לא בא ראובן למלחמה, על כי נחלתו היא בעבר הירדן רחוקה ממקום המלחמה, הלא גם גלעד שוכן בעבר הירדן ועם כל זה בא למלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק יד) מני מכיר וכו׳, והוא גלעד: ודן וגו׳. רצה לומר, אף על דן יש להתרעם מאד, כי למה יקבץ כל אשר לו לשומם בספינות ולברוח, הלא נחלתו קרובה למקום המלחמה, ומדוע אם כן ברח ולא בא למלחמה אשר וגו׳. רצה לומר, עם שגם אשר לא בא הנה, לא במעל עשה, רק על כי נחלתו היא בחוף הים על הספר ועריו המה פרוצים ופרוזים מבלי חומה, ולזה, בעל כרחו שכן אצל עריו הפרוצים, לבל יבאו בהם הגוים הסמוכים להספר:

מְצוּדַת צִיּוֹן יגור. יאסף, כמו (תהלים נט ד) יגורו עלי עזים: אניות. באניות: לחוף. לשפת הים, וכן (דברים א ז) בחוף הים:

מַלְבִּי״ם גלעד בעבר הירדן שכן. הלא גלעד הוא שכן אצלי ושומר את ארצי ומפסיק ביני לבין האויב, לכן לא בא ולא נשתתף בצרת אחיו, וכן ודן למה יגור אניות, למה עסק דן במסחרו ויקבץ אניות ולא בא לעזר, גם ע"ז יש טעם מבואר, כי הוא אמר בלבו אשר ישב לחוף ימים הלא אשר מפסיק בינו לבין האויב ועל מפרציו ישכון, שאשר שומר פרצות ארצו מרגל אויב ולכן לא בא.

יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה׃

רַשִׁ״י זבלון עם חרף וגו'. בזה נפשו והפקיר עצמו למות במלחמה עם ברק, וכן נפתלי על מרומי שדה על הר תבור:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְבֵית זְבוּלֻן לָקֳבֵיל עַמְמַיָא דְגַדִיפוּ קֳדָם יְיָ מְסַרוּ נַפְשֵׁיהוֹן לְקַטָלָא אִנוּן וּדְבֵית נַפְתָּלִי יְשַׁבְּחוּנוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא:

רַלְבַּ״ג ואמנם זבולן ונפתלי ראוי שישובחו והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות מרוב קנאתו להנקם מהאויב ר"ל שמסר עצמו לסכנה, וכן נפתלי ג"כ כי מבני נפתלי ומבני זבולן היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור שהיו על מרומי שדה כי הם ראו חיל עם סיסרא ועם זה מסרו עצמם לסכנה לעלות עליהם למלחמה מרוב בטחונם בשם ית':

מְצוּדַת דָּוִד זבלון וגו׳. רצה לומר, אולם זבולון עשה הטוב, כי הוא עם אשר חרף ובזה נפשו ללכת למלחמה ולא יקרה נפשו בעיניו לחשוש פן ימות במלחמה: ונפתלי וגו׳. רצה לומר, וגם נפתלי כמוהו לא חש למות על מרומי שדה במקום המלחמה (עם כי ה׳ צוה לקחת למלחמה בני זבולון ובני נפתלי, כמו שכתוב למעלה ולא צוה להביא למלחמה מיתר השבטים, מכל מקום התרעמה דבורה על ראובן ועל דן על שלא באו מעצמם, כדרך שבאו משאר השבטים):

מְצוּדַת צִיּוֹן חרף. ענין בזיון: מרומי. מלשון רם:

מַלְבִּי״ם זבלון. אלה עמדו מנגד, רק זבולון לבדו חרף נפשו למות ונפתלי (חרף נפשו למות) על מרומי שדה המערכה, בזה השלימה דבריה שנצחו במעט עם ואפס יד.

יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל־מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ׃

רַשִׁ״י בתענך על מי מגדו. תרגם יונתן: בתענך הוו שרן ומטן על מי מגדו, ראש המחנה בתענך ומגיע עד מי מגידו: בצע כסף לא לקחו. חנם באו לעזרת סיסרא, לא בקשו ממנו שכר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲתוֹ מַלְכַיָא דַהֲווֹ עִם סִיסְרָא וְאַגִיחוּ קְרָבָא בְּכֵן אֲגִיחוּ קְרָבָא מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנָךְ הֲווֹ שָׁרָן וּמָטָן עַל מֵי מְגִדוֹ מָמוֹן דִכְסַף לָא קַבִּילוּ:

רַלְבַּ״ג באו מלכים נלחמו. ידמה שמלכים דבים מממלכות הגוים ממשפחות כנען ירדו עם סיסר' להלחם עם ישראל ונלחמו אז מלכי כנען בתענך ועל מי מגדו והם המקומות שהיו חושבים לכבשם בקלות וכל כך היו חפצים להלחם בישראל שלא לקחו בצע כסף על זה מיבין מלך כנען כמנהג מי שאינו תחת המלך שאם ירצה המלך להביאו למלחמתו יתן לו שכר:

מְצוּדַת דָּוִד באו מלכים. רצה לומר, שבטי ישראל הנה לא באו לעזרת אחיהם, ומלכי ארצות אחרות באו לעזרת סיסרא ונלחמו בעבורו: אז. בעת הלחם סיסרא נלחמו בעבורו מלכי כנען ברב עם, כי בתענך נלחמו, וקצה המחנה הגיע עד מי מגדו: בצע. בחנם באו בעזרתו ולא לקחו בשכרם בצע כסף, ואמרה כמתרעמת, הלא הגוים באו בחנם בעזרת סיסרא, ומדוע לא בא ראובן ודן לעזרת אחיהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן על מי. עד מי: בצע. ענין חמדה, כמו (תהלים ל י) מה בצע בדמי:

מַלְבִּי״ם באו. בימי יהושע קבץ יבין מלך חצור את כל המלכים מלכי כנען על מי מרום להלחם עם יהושע (כנזכר יהושע יא) ועתה קבץ יבין מלכים שנית, וחנה על מי מגידו, על פי זה מרכיב המשורר את העבר עם ההוה, ויצייר כי מה שקרה עתה כבר היה אז, המלכים באו עם סיסרא ונלחמו, (אז בימי קדם כבר נלחמו מלכי כנען, בעזר מלך חצור), ומפרש עתה באו בתענך על מי מגדו, (תחת מה שבאו אז על מי מרום), בצע כסף לא לקחו, עוזרי יבין לא קבלו משכורת במלחמה זו, כמו שגם אז באו בחנם.

כ מִן־שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם־סִיסְרָא׃

רַשִׁ״י מן שמים נלחמו. ואף הקדוש ברוך הוא שלח בם צבאיו שאינם רוצים שום שכר: ממסלותם. ראש הכוכב בשמים וסופו בארץ, מכאן אמרו (תנחומא בראשית ה) עוביו של רקיע כאויר שבין שמים לארץ, שהכוכב תקוע ברקיע כמין נגר בדלת, מדת ארכו כעביו של רקיע, ומן המקרא שמעיד 'ממסילותם נלחמו', אנו שומעין שעוביו של רקיע כגובה שמים מן הארץ:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִן שְׁמַיָא אִתְגַח עִמְהוֹן קְרָבָא מַאֲתַר דְנַפְקִין כּוֹכְבַיָא מְכַבְשֵׁי דַבָּרֵיהוֹן תַּמָן אִתָּגַח קְרָבָא עִם סִיסְרָא:

רַלְבַּ״ג מן שמים נלחמו. אמר זה להורות כי לא בחרבם נצחו לסיסרא אך מאת ה' ית' בא להם זה הניצוח והוא ית' שם הכוכבים ממסילותם נלחמים עם סיסרא בהשפיע באמצעותם מה שישלם בו ניצוח סיסרא וחילו:

מְצוּדַת דָּוִד מן שמים נלחמו. רצה לומר, אולם גם בלתם נפל סיסרא, וכאלו מן השמים נלחמו עמו וכאלו הכוכבים סרו ממסלותם ומדרך מהלכם וירדו ונלחמו עם סיסרא ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (פסחים קיח ב) שהכוכבים הרתיחו השריונות ונכנסו בנחל קישון להתקרר, ושטפם מי הנחל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ממסלותם. מלשון מסילה ודרך:

מַלְבִּי״ם וכן מן שמים נלחמו הככבים ממסלותם, רצה לומר גם הככבים שיצאו אז לעזרת ישראל במלחמת יהושע שהיה להם מסלה כבושה מאז (כי זה גדר שם מסלה על דרך כבושה שהולכים עליה תמיד) ומן מסלה הזאת שסוללו אז נלחמו עם סיסרא, ימליץ כמו שסיסרא הביא מלכים עוזרים אותו מימי קדם, כן באו לישראל עוזרים מקדם קדמתה.

כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז׃

רַשִׁ״י גרפם. טאטם מן העולם, כמגרפה זו שגורפת את האפר מן הכירה: נחל קדומים. שנעשה ערב לים על זה מימות מצרים, כדאיתא בפסחים (קיח ב): תדרכי נפשי. ברגלים את עוז גבורי כנען:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נַחֲלָא דְקִישׁוֹן תַּבְּרִינוּן נַחֲלָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ נִסִין וּגְבוּרָן מִלְקַדְמֵין לְיִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָא דְקִישׁוֹן תַּמָן דוּשִׁישַׁת נַפְשִׁי קְטִילֵי גִבָּרֵיהוֹן בִּתְקוֹף:

רַלְבַּ״ג נחל קישון גרפם. ידמה שכבר גברו אז על דרך מופת מי נחל קישון שהיו בו מים מעטים וכשהיו עוברים בו סיסרא וחילו גברו המים והסירום כמו שתסיר המכבדת אשר יכבדו בה הבית מה שעל הארץ מן העפר וזולתו ובזה האופן טבעו רוב חיל סיסרא ונפל פחדם אל הנשארים ועם זה הענין הנה בנחל המים הקדומים שהיו בנחל קישון: תדרכי נפשי עוז. ר"ל שלא גברו המים לישראל בעברם בדרך שיניעום ויסירום ממקומם אבל היו דורכין שם בעוז ותוקף וזה היה פלא גדול דומה באופן מה לפלא שהיה לישראל על ים סוף:

מְצוּדַת דָּוִד נחל קישון גרפם. כי המלחמה היתה בשפת הנחל, ובנס גברו מי הנחל ושטפם: נחל קדומים וגו׳. רצה לומר, הנה מי הנחל אשר היו מקודם ומאז בנחל קישון, הלא מעטים היו, עד אשר דרכתי אני בה בעוז מבלי נזק, ועתה על פי הנס איך רבו למעלה עד אשר שטפו הגוים:

מְצוּדַת צִיּוֹן גרפם. ענין כבוד וטאטא, כי (שמות לח ג): היעיס תרגם אונקלוס מגרופיתא, ורצונו לומר שטפם: תדרכי. מלשון דרך והלוך: נפשי. רוצה לומר, אני בעצמי: עוז. כמו בעוז:

מַלְבִּי״ם וכן נחל קישון אשר גרפם, הוא נחל קדומים נחל קישון, שכבר גרף מחנות אלה בימי קדם, כי המשורר יאחד מי מרום עם נחל קישון במליצתו. תדרכי נפשי עז. את נפשי תדרכי את העז רצה לומר מים עזים האלה תדרכי ברגל ותעברי אותו.

כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי־סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו׃

רַשִׁ״י הלמו עקבי סוס. נשתלפו טלפי סוסיהם, שהיה חום הכוכב מרתיח את הטיט והציפורן נשמטה, כמו שמולגין את הרגלים ברותחין והטלפים נשמטים, מתוך שנשתלפו נהלמו הרגלים: מדהרות דהרות אביריו. שהיו מרקידים את סוסיהם במלחמה, כמו (נחום ג ב) וסוס דהר, הוא לשון הרקדת הסוס:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן אִשְׁתַּלְפָא טוּפְרֵי סוּסְוַתְהוֹן מִפִּנוּכָא דַהֲוָה מְפַנֵיךְ קֳדָם רְתִיכֵי גִבָּרוֹהִי:

רַלְבַּ״ג אז הלמו. אז נהלמו ונשברו עקבי סוס סיסרא שלא נשאר להם כח מחוזק מרוצתם והכותם בהם בארץ כשהנהיגום גבורי סיסרא ולא נשאר להם כח לנוס ואפשר שיהיה הרצון בזה כי אז בנחל קישון מרוב המים שגברו שם היו עקבות סוסיהם כאילו נשברו ולא יכלו לדהר אבל נגבו המים רגליהם:

מְצוּדַת דָּוִד אז הלמו וגו׳. רצה לומר, כי בראותם הנחל שוטף, נסו לנפשם על הסוסים, ואז הוכו ונשברו עקבי הסוס מן הדהרות ודליגות שעשו עמהם אנשיו הגבורים רוכבי הסוסים, או מלת ׳אביריו׳ חוזר על הסוסים, ורצה לומר, מן הדהרות שעשו סוסיו החזקים:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלמו. ענין הכאה, כמו (ישעיהו מא ז) הולם פעם: עקבי. הוא סוף הרגל: מדהרות. כן יקרא דריסת ודליגת הסוס בכח, כמו (נחום ג ב) וסוס דהר, וכפל המלה לרוב הדהרות: אביריו. מלשון אביר וחזק:

מַלְבִּי״ם אז שעורו את נפשי תדרכי עז הנחל בעת אשר הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו, יצייר גלי הנחל כאבירים דוהרים לקראת רכב סיסרא וסוסיו ואבירים האלה הלמו עקבי סוסי סיסרא, ובעת ההיא דרכת נחל זה ברגל, רצה לומר בעת שטף הנחל מחנה סיסרא, ושמע שם קול מחצצים, עברוהו ברק ומחנהו ברגל.

כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא־בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים׃

רַשִׁ״י אורו מרוז. אמרי לה כוכבא הוה, ואמרי לה גברא חשיבא הוה (מועד קטן טז א), והיה סמוך למקום המלחמה ולא בא: אמר מלאך ה'. אמר ברק בשליחותו של הקדוש ברוך הוא: יושביה. היושבים בארבע אמות שלו (שם) בארבע מאות שפורי שמתיה ברק למרוז: לעזרת ה'. כביכול, שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לוּטוּ מֵרוֹז אֲמַר בָּרָק נְבִיָא דַייָ לוּטוּ וְתַבָּרוּ יַת יַתְבָהָא אֲרֵי לָא אֲתוֹ לְסַעְדָן עַמָא דַייָ כַּד אַגִיחַ קְרָבָא בְּגִבָּרַיָא:

רַלְבַּ״ג אורו מרוז. שהיתה עיר גדולה קרובה למקום המלחמה: אמר מלאך ה'. זאת הנבואה לדבורה שעיר מרוז תהיה ארורה ר"ל יושביה כי לא באו לעזרת ה' עם היותם קרובים:

מְצוּדַת דָּוִד אורו מרוז. קללו אתם את המקום ׳מרוז׳: אמר וגו׳. המלאך אמר לקללו, ובנבואה אמרה: ארו וגו׳. רצה לומר, קללו, לומר, ארור יושבי מרוז על שלא באו לעזרת עם ה׳, עם כי היו סמוכים למקום המלחמה: לעזרת ה׳ בגבורים. כפלה הדבר לפרש באיזה עזרה, ואמרה לעזרת עם ה׳ הנלחם בגבורים, והם אנשי סיסרא:

מְצוּדַת צִיּוֹן אורו. מלשון ארור: מרוז. שם מקום:

מַלְבִּי״ם אורו מרוז, תברך מנשים. מצייר כאילו מלאך ה' יוצא לאור ולקלל את עיר מרוז (היתה עיר מפורסמת שאנשיה גבורים) והמלאך מקלל אותם, ארור יושביה שיהיו ארורים על שישבו בביתם. ומפרש כי לא באו בגבורים (פי' עם גבוריהם) לעזרת ה'. להפך הנשים מברכות את יעל, וטעם הברכה באהל תברך על שישבה באהל, כי שם עשתה חיל, ימליץ את מרוז יאורו על שבתם בית ואת יעל יברכו על שישבה באהל, ומפרש כי מים שאל חלב נתנה.

כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ׃

רַשִׁ״י מנשים באהל. שרה, שנאמר בה (בראשית יח ט) הנה באהל. רבקה, שנאמר בה (שם כד סז) ויביאה יצחק האהלה. רחל ולאה, שנאמר בהן (שם לא לג) ויצא מאהל לאה וגו': מנשים באהל תבורך. יעל למה - הן ילדו וגידלו, ואם לא יעל הרי הרשע הזה בא ומאבדן, כך הוא בבראשית רבה (מח טו). דבר אחר, אף יעל היתה יושבת אהלים, לפיכך הזכיר אותה בברכת אהלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תִּתְבָּרַךְ מִבִּרְכַת נְשַׁיָא טָבָתָא יָעֵל אִתַּת חֶבֶר שַׁלְמָאָה כַּחֲדָא מִנְשַׁיָא דִמְשַׁמְשִׁין בְּבָתֵּי מֶדְרָשִׁין תִּתְבָּרַךְ:

רַלְבַּ״ג תבורך מנשים. אמנם יעל תהיה ברוכה כי עזרה להם בהריגת סיסרא ויותר מנשים שהן באהל תבורך או ירצה בזה שהיא תבורך מנשים שהן באהל ללמד תורה כמו דבורה ויהיה הרצון בזה כי קללת מרוז אמר מלאך ה' ואולם ברכת יעל אמרה דכורה על צד התפלה והברכה:

מְצוּדַת דָּוִד תברך וגו׳. לפי שאמרה לקלל יושבי מרוז, אמרה, אבל יעל תבורך מפי הנשים, על כי היא עזרה לישראל: מנשים באהל. רצה לומר, מפי נשים צדקניות וצנועות היושבות באהל, מפי הנשים האלה תבורך ותתקיים הברכה, עם שלא אמרה מלאך ה׳ כקללת מרוז:

כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה׃

רַשִׁ״י חלב נתנה. לדעת אם לבו עליו שיבין בין טעם מים לטעם חלב, כן תרגם יונתן: בספל אדירים. בספל ששותין בו מים, שהמים נקראו 'אדירים', שנאמר (שמות טו י) במים אדירים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַיָא שְׁאַל מִנָה סִיסְרָא רַשִׁיעָא חַלְבָא אַשְׁקִיתֵיהּ לְמִדַע אִם אִית רַעֲיוֹנוֹהִי עֲלוֹהִי בְּפַיְלֵי גִבָּרַיָא קְרִיבַת לָקֳדָמוֹהִי שְׁמַן דְגוּבְנִין:

רַלְבַּ״ג והנה ספרה על מה ברכה יעל וזה כי היא עשתה מעשיה בחכמה ובגבורה לעזור ישראל וזה שכאשר שאל סיסרא מים לשתות נתנה חלב לשכרו והקריבה לו חמאה בכלי גדול לשתות והרצון בחמאה חלב שמן שלא הוסרה ממנו החמאה כי הוא משכר יותר, והנה נכפל הלשון בזה, ומה שספר תחלה כי מנאד החלב השקתהו היה בזה האופן ר"ל שהוציאה ממנו בספל גדול אשר ישתו בו הגבורים:

מְצוּדַת דָּוִד מים שאל. רצה לומר, הבינו חכמתה של יעל, כי סיסרא בקש מים, והיא נתנה לו חלב, כמו שכתוב למעלה (ד ט), ותפתח את נאד החלב ותשקהו, וזהו בכדי להביא עליו תרדמה: בספל אדירים. ולמען יהא לבו בטוח בה ולא ירגיש בדבר, הקריבה לפניו חמאה בספל חשוב הראוי להאכיל בו אדירים וחשובים, למען יחשב אשר נפשו יקרה בעיניה, ולאדון יחשב לה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בספל. באגן, והוא כלי מה, וכן (לקמן ו לח) מלא הספל מים: אדירים. רוצה לומר, גדולים וחשובים: חמאה. הוא שומן החלב:

כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ׃

רַשִׁ״י להלמות עמלים. סיסרא, שהיה עמל ויגע: מחקה. לשון חיקוי: ומחצה. לשון מחץ: וחלפה. יוצא מצד אחר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טַבְתָא יָעֵל אִתַת חֶבֶר שַׁלְמָאָה דְקַיְמַת מַה דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה לָא יֱהֶוֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֱלָהֵן יְדָהָא לְסִכְתָא אוֹשִׁיטַת וִימִינָא לְאַרְזַפְתָּא דְנַפְחִין לְמִתְבַּר רַשִׁיעִין וַאֲנוּסִין מַחֲתֵיהּ לְסִיסְרָא תַּבְרַת רֵישֵׁיהּ פַּצְעַת מוֹחֵיהּ אַעֲבָרַת סִכְתָא בְּצִדְעֵיהּ:

רַלְבַּ״ג ידה ליתד תשלחנה. והנה כחתיה המנהיגים הגוף תשלחנ' ידה השמאלית ליתד ושלחו ימינה למה שהולמים ומכין בו העמלים במלאכות רבות העמל והכתה סיסרא בראשו עד שהפסידה ופרדה החבור אשר בו והכתה ביתד ועברה היתד רקתו או כרתה רקתו:

מְצוּדַת דָּוִד ידה וגו׳. אבל בקשה נפשה והושיטה ידה השמאלית לקחת יתד האהל, וימינה הושיטה לקחת המקבת הקרוי ׳הלמות עמלים׳, על שם שהאנשים עמלים במלאכה ומכים בו לעשות מלאכתן: והלמה סיסרא. הכתה ושברה את סיסרא והסירה ראשו, ונגעה אותו בהכאה ופציעה, ועם היתד ׳חלפה רקתו׳ מעבר אל עבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ליתד. הוא המסמר: להלמות. ענין הכאה: עמלים. מלשון עמל וטורח: מחקה ראשו. הסירה ראשו, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא פט א) אין מוחקין במקום שגודשין, ורצונו לומר אין מעבירין דבר מה על המדה, להסיר הגודש: ומחצה. ענין נגוע ומוכה, כמו (תהלים קי ו) מחץ ראש: וחלפה. ענין העברה מעבר לעבר, כמו (ישעיהו ח ח) וחלף ביהודה: רקתו. הוא המקום שאצל העין:

מַלְבִּי״ם ידה. כבר בארתי (ד' כא) כי לקחה היתד ביד אחת והמקבת ביד השני להלמות, רק שלא יכלה להלום עליו מחולשתה. ועפ"י נס צנח היתד מעצמו ברקתו, וזה שאמר ידה (אשר) ליתד תשלחנה וימינה (שבה אחזה המקבת) להלמות שני ידיה היו עמלים ועיפים, (מצאנו יד בלשון זכר, הנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר) והלמה סיסרא במה שהלמתו רק מחקה ראשו חקק קטן לבד, ובכ"ז במה שמחצה מחץ קטן כבר חלפה רקתו מעבר אל עבר, (לדעת המפרשים בא עמלים תחת עמל בלשון יחיד על סיסרא שהיה עמל והוא שלא כמשפט הלשון).

כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּין רִגְלָהָא כְּרַע נְפַל שְׁכִיב בֵּין רִגְלָהָא כְּרַע נְפַל בַּאֲתַר דִכְרַע תַּמָן נְפַל בְּזִיזָא סִיסְרָא:

רַלְבַּ״ג בין רגליה כרע נפל. ר"ל כי בחכמתה סבבה שנפל ונרדם לפניה: ובאשר כרע שם נפל שדוד. ר"ל כי תכף שנפל שדדתהו והמיתתהו יעל:

מְצוּדַת דָּוִד בין רגליה כרע. לפניה כרע על כרעיו, ומיד נפל לארץ ונשאר שוכב ולא הוסיף לקום, ורצה לומר, במהירות רב הומת, וכפלה הדבר לחזוק, וכדרך השיר: באשר כרע. במקום שכרע, שם נפל סיסרא הנאבד והנבוז, כי לא היה יכול להתחזק עוד אחר הכריעה, וזהו ממליצת השיר, כי באמת לא כרע ולא נפל:

מְצוּדַת צִיּוֹן כרע. ענין נפילה על הברכים: שדוד. נבוז ונאבד, כמו (שם לג א) ואתה לא שדוד:

מַלְבִּי״ם בין תחלה כרע בין רגליה ושכב, רצה לומר שבעל אותה, כמו שאמר חז"ל, ואח"כ בין רגליה כרע נפל ונהרג, ומפרש באשר כרע במקום שכרע לבעילה שם נפל שדוד ושם נהרג.

כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו׃

רַשִׁ״י ותיבב. לשון דבור, כמו (ישעיהו יז יט) ניב שפתים ורבותינו פירשוהו (ראש השנה לג ב) לשון גניחה, כתרועה, דמתרגמינן 'יבבא' (ויקרא כג כד). ואני אומר: לשון ראייה, כמו (זכריה ב ב) בבת עיני, וכן חברו מנחם: אשנב. חלון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִן חֲרַכָּא אִסְתְּכִיאַת וּמְדַיְקָא אִמֵיהּ דְסִיסְרָא מִבֵּינֵי אַעֲיָתָא אֲמַרַת מָא דֵין אוֹחֲרָא רְתִיכוֹהִי דְסִיסְרָא בְּרִי מִלְמֵיתִי מָא דֵין אִתְעֲכָּבוּ רְהָטַיָא דַהֲווֹ מַיְתָן לִי אִגֶרֶת נִצְחָנִין:

רַלְבַּ״ג הנה אם סיסרא נשקפה בעד החלון והילילה בדמיון תרועה והיתה אומרת מה הסבה שיהיה בושש רכב סיסרא לבוא:

מְצוּדַת דָּוִד בעד החלון. חזרה לספר בשירתה אשר אם סיסרא נשקפה בעד החלון לראות אם בא מרכבת בנה, ובראותה כי איננו תילל במר נפש, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת, מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו וכו׳, וכפלה הדבר כדרך המיילל מכאב לב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעד. נגד: נשקפה. ענין הבטה, כמו (בראשית כו ט) וישקף אבימלך, ואמר בלשון גפעל, על כי גם היא נשקפה למביטים בה: ותיבב. ענין יללה, כי (במדבר י ה) תרועה, תרגם אונקלוס: יבבא, וקול התרועה היא כיללה: האשנב. הוא כעין חלון, כמו (משלי ז ו) בעד אשנבי נשקפתי: בשש. ענין איחור, כמו (שמות לב א) בשש משה: פעמי. צעדה והלוך, כמו (תהלים פה יד) וישם לדרך פעמיו:

מַלְבִּי״ם בעד החלון. יש הבדל בין חלון לאשנב, שהאשנב הוא מין חלון עשוי בחכמה, ובא פה על חלון הקסם שבו השקיפה אם סיסרא לקסום קסמים לדעת מה נעשה בו, רצה לומר תחלה נשקפה בעד החלון, ואח"כ ראתה באשנב ואז ותיבב בקול יבבא ויללה, והוא כמו שפי' העקרים, כי ראתה בחלון הקסם סיסרא שוכב ארצה, ואשה עומדת עליו הולמת ראשו ודם יורד מראשו, וכן ראתה הרוגים צואריהם מאדמים, ומפרש תחלה בעד החלון נשקפה מדוע בושש רכבו לבא, ואח"כ ותיבב בעד האשנב מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. כי יש הבדל בין אחר ובין בושש. בושש הוא המתמהמה יותר מן הרגיל, והמאחר מאחר זמן קבוע שהיה מעותד לחזור, וע"כ אח"כ שעבר הזמן שהיה מוכרח לבא אמרה מדוע אחרו את הזמן, וגם הוסיפה פעמי מרכבותיו שאם תפסו את רכבו עכ"פ היה ראוי שיבאו פעמי מרכבותיו, רצה לומר רץ ומגיד מה היה אחריתם, וזה דברה בעת שהסתכלה בחלון הקסם.

כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף־הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ׃

רַשִׁ״י חכמות שרותיה תענינה. החכמות שבשרותיה, לכך נקוד חי"ת פת"ח, חכמות שהוא שם דבר נקוד חט"ף קמ"ץ, כמו (משלי יד א) ראמות לאויל חכמות, וזה נקוד חכמות, וכן (שם יד א) חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות שבנשים: תענינה. דגשות של נו"ן משמשת במקום נו"ן שלישית, ופתרונו תענינה אותה, דגשות נו"ן משמשת במקום 'אותה', כמו (ויקרא ו יד) מרבכת תביאנה: אף היא תשיב אמריה. תנחומין לעצמה: מה אני מתמה תמיה על עכוב בני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חֲכִּימַת פְּרִיסְתְּוָתָהָא עַנְיָן לָהּ אַף הִיא בְּחוּכְמָא מְתִיבָא וְאָמְרָה לְמֵימַר לָהֶן:

רַלְבַּ״ג והנה החכמות שבשרותיה היו עונות אותה וגם היא בעצמה היתה משיבה לדבריה ואומרת מה שאומרת החכמות ההן והוא כי סבת איחורו הוא שאם ימצאו שלל שיחלקוהו:

מְצוּדַת דָּוִד חכמות שרותיה. החכמות אשר בשרותיה כל אחת תשיב לנחמה, ואף היא כאחת מהן תשיב אמריה לעצמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תענינה. כל אחת תענה ותשיב:

מַלְבִּי״ם חכמות שרותיה תעננה. אמנם החכמות רצו לפתור הקסם לטובה, וכן אף היא תשיב אמריה הקודמים לפתור הדבר לטוב.

ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל׃

רַשִׁ״י הלא ימצאו יחלקו שלל. והוא מעכבן: רחמתים לראש גבר. מענים נשים יפות בישראל, וכל איש מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא מִדְמַשְׁכְּחִין מְפַלְגִין בִּזְתָא יַהֲבִין גְבַר וּבֵיתֵיהּ כָּל חַד וְחַד בִּזָא סַגִי קֳדָם סִיסְרָא בִּזַת צִיוּרֵי צִבְעוֹנִין עַל צַוְרֵיהּ נִכְסֵי עַתִּירַיָא וּמָנֵי חֲמוּדָא קֳדָם גִבָּרוֹהִי דְבָזוּ:

רַלְבַּ״ג רחם רחמתים. ולהיות פרוצים בעריות הקדימו בספור שלל העריות אולי השיג כל אחד מהן נערה אחת או שתים ולסיסרא ג"כ יתנו שלל בגדי הצבעונים הנכבדים שלל בגדי צבעונים שהם מרוקמים ובגדי צבע רקומים משני עבריהם ויחלקם סיסרא לצוארי בעלי השלל והם אנשי החיל הבאים עמו:

מְצוּדַת דָּוִד הלא ימצאו. רצה לומר, וזאת דברי נחמתן, כי תאמרנה, הלא הון רב ימצאו בישראל, ושמה יחלקו ביניהם את השלל, ולזה הם מאחרים לבוא: רחם וגו׳. אף כל אחד יקח בשלל, עלמה או שתי עלמות: שלל צבעים. השלל מבגדים צבועים החשובים ביותר יהיו נתונים לסיסרא על היותו שר הצבא וחוזרת ומפרשת שזהו השלל מבגדים צבועים המרוקם אשר יתדמו בשני עבריהם, אבל צבע רקמתים שאינם מתדמים בשני עבריהם החשוב עוד יותר ויותר, יחולק לכל בעלי השלל לכרוך בו הצואר לנוי, כי מתחלה עשויים הם לכך ואינם ראויים לתשמיש אחר, ולזה יחולק לכולם, ואם כן בעבור כל זה המה מתאחרים לבוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן רחם רחמתים. רוצה לומר, עלמה ושתי עלמות, וקראן בלשון בזיון, על שם הרחם: לראש גבר. רוצה לומר, לכל איש: רקמה. מעשה רוקם בהרבה מיני צבעים: רקמתים. רוצה לומר, בשתי פנים, בהעבר מזה ובהעבר מזה, וחלוקה זה מזה, והוא כמו מעשה חושב:

מַלְבִּי״ם הלא. אמרו שמה שנראה בקסם איש שוכב ארצה צבוע בדם האיש הזה הוא איש מליציי, שהקסם יצייר את השלל כאילו הוא איש והשלל מצויר בדמות גבר מליציי, חזיוני, וזה שאמר הלא ימצאו יחלקו שלל, השלל הוא האיש השוכב ארצה, ומה שראית על ראש הגבר שאשה עומדת עליו, פתרונו כי רחם רחמתים לראש גבר הנשים אשר ישללו הוא ראש הגבר הלז שהוא השלל, כי הוא ראש השלל והמובחר שבו, ומה שראית שראשו צבוע בדם, פתרונו על שלל צבעים המיוחד לסיסרא, שגם זה מובחר וראש השלל והוא מצוייר בראש הגבר החזיוני שהוא השלל יען שהוא שלל צבעים רקמה, ומה שראית צוארים מאדמים, הוא צבע רקמתים שהוא צוארי שלל, הוא צואר הגבר החזיוני שהוא השלל, באופן שהקסם הגשים את השלל המליציי ויעשהו כתבנית איש בחזיון הקסם.

לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה׃

רַשִׁ״י כן יאבדו. דבורה אמרה: תנחומין של הבל הן לה, כן יאבדו כל אויביך ה', כאשר אבד הוא: ואהביו כצאת השמש בגברתו. לעתיד לבא, (ישעיהו ל כו) שבעתים כאור שבעת הימים, שהיא על אחת שלש מאות וארבעים ושלש כמספר ארבעים ותשע שביעיות: ותשקט הארץ. אין זה מדברי דבורה אלא מדברי כותב הספר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּסִיסְרָא כֵּן יֵיבְדוּן כָּל סַנְאֵי עַמָךְ יְיָ וְרַחֲמוֹהִי צַדִיקַיָא יְהוֹן עֲתִידִין לְאַזְהָרָא כְּזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ עַל חַד תְּלַת מְאָה וְאַרְבְּעִין וּתְלָתָא כְּמִפַּק שִׁמְשָׁא בִּגְבוּרְתֵּיה וּשְׁדוֹכַת אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל מִלְמֶעְבֵּד קְרָבָא אַרְבְּעִין שְׁנִין:

רַלְבַּ״ג והתפללה דבורה ואמרה כן יאבדו כל אויבי ה' כמו שאבד סיסרא ואוהבי השם יתעלה יהיו כצאת השמש בגבורתו שאורו הולך ומתחזק עד נכון היום, והרצון באמרו בגבורתו בראש תקופת תמוז כי אז יראה אורו יותר חזק והחום המגיע ממנו הוא יותר חזק ויהיה הולך ומתחזק עד חצי היום, ושקטה הארץ עד שלמות ארבעים שנה מעת התחלת השעבוד ולזה יהיה זמן ההשקט עשרים שנה ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם אלו. הראשון הוא להודיע כי השם יתעלה לא יעשה המופתים רק לעת הצורך ולזה צוה ברק למשוך בהר תבור עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון ולא משכם שם השם יתברך כמו שמשך אל נחל קישון סיסרא ורכבו והמונו וזה כי משיכת בני ישראל בהר תבור היה אפשר שישלם בזולת עשיית המופת וכבר ביארנו הסיבה בזה בספר מ"י. השני הוא להודיע כי כשיעשה הש"י המופתים יסבב עליהם הסבות אשר עמם יהיה יותר מעט מהזרות במופת ההוא אצל הטבע ולזה התחכם הש"י להביא בני ישראל בהר תבור והעתיק שם סיסרא ועמו אל נחל קישון לרדוף אחרי ברק ועמו וסבב עם זה שרבו מי הנחל עד שטבעו בו רבים מבני החיל ונתקבצו בזה סבות רבות אל שינצחום ברק ועמו, הא' היא הבהלה שהבהילום מי הנחל והב' כי ברק ועמו היו יורדים אליה' ולזה היו עליונים וזה ממה שיוסיף להם חוזק על סיסרא ועמו וידמה שנתחברה שם סבה שלישית והיא שכבר היה אור השמש נכח פני סיסרא ועמו והיה משים סנוירים בעיניהם ולזה אמרה דבורה כי הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. השלישי הוא להודיע אמתת הנבואה אף על פי שהיתה ע"י אשה כי לא נפל דבר ממה שיעדה דבורה בזה הספור, והנה לפרסום אמתת הנבואה אז נסכמו ישראל ללכת במתי מעט ובכלי מלחמה מעטים להלחם עם סיסרא ורכבו והמונו עם תכלית כחו וגבורתו ורבוי כלי המלחמה אשר להם. הרביעי הוא להודיע כי בתחבולות ראוי שיתנהג האדם להגיע אל תכלי' כוונתו ולזה ספר כי יעל מפני רצותה שיפול סיסרא בידה הראת לו כי היא חפצה מאד בהצלתו וכסתה אותו כדי שלא יראוהו שם העוברים והשבים וסבבה עם זה ששכרה אותו ונרדם עם המופת והיה נקל לה להורגו. החמישי הוא להודיע כי ביום טובה ראוי להיות בטוב ולזה ראוי למצליח בעת אשר יש לאל ידו שיסבב שתגיע לו ההצלחה ביותר שלם שבפנים ולא יקצר מזה הלא תראה כי ברק אע"פ שראה שנפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד השתדל בתכלית מה שאפשר על הריגת סיסרא פן ישוב אל אדוניו וישיב להרע לישראל. הששי הוא להודיע לתת תודה לש"י על מה שגמל מהטובות כי עם שזה כבר ראו הנה בו תועלת להביא האנשים להאמין שכל הטובות באו מאתו ולזה שרה דבורה השירה הזאת ונתנה תודה לשם יתעלה כעל כל אשר גמלנו. השביעי הוא להודיע שראוי לכל אדם שיאמין ביעודי הנבואה ולזה נתגנו אשר לא באו לעזרת ה' בגבורים כנגד מחנה סיסרא ונתקללו יושבי מרוז מאת השם יתברך. השמיני הוא לפרסם גנות האומות ההם והיותם פרוצים בעריות ולזה הקדימה אם סיסרא בספור הצלחת סיסרא רחם רחמתים לראש גבר וכבר פרסמה התורה ג"כ ממנהגיהם הפחותים עוד ספר ששבו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' אחר מות דבורה ולזה נתנם השם ביד מדין ז' שנים ותקפה יד מדין מאד על ישראל עד שהוצרכו לעשות להם בהרים מנהרות והן מערות שיש בהן כמו חלונות תכנס מהן אורה במערה, ואפשר שהרצון יהיה במנהרות אבוקות בעלות אור גדול והיה זה כן כי כשהיו רואין ההרים שבאו בני מדין היו עושין באבוקות ההן סימן שירגישו בו ישראל ויתחבאו הם ויסתירו מקניהם וקנינם עד שבזה הדרך היתה מגעת בקלות ההודעה הזאת לישראל בעשותם הסימן הזה להם מהר אל הר והיה אפשר שיצילו מאויביהם דברים רבים ועכ"ז עשו מערו' להתחבא שם בקלות ומצדות שהם בניינים חזקים להמלט שם מאויביהם לא שישבו תמיד במערות ובמצודות כי היה בלתי אפשר שישלם להם חיותם בזה האופן כי לא יזרעו ולא יאספו תבואה, ואחר זה ביאר מה הכריחם לעשות המנהגות והמערות והמצדות והוא מה שהיו משחיתים בני מדין תבואותיהם ומקניהם, ויהי כי צר להם מאד מפני מדין צעקו אל ה' ושבו אליו שיושיעם מידם, והנה שלח הש"י נביאו אז לבני ישראל והודיעם כי עונותיהם הטו שיפלו ביד מדין כי הם סרו מאחרי ה' ועבדו אלהים אחרים אלהי האמורי אשר בארצם עם רוב הטובות שחנן הש"י אותם וידמה שזה הנביא היה פנחס כמו שזכרו רז"ל בפנחס בימי דוד שהגיד הכתוב כי לפנים ה' עמו והנה חיה זמן ארוך מאד ולזה אמרו כי פנחס הוא אליהו כי כבר התבאר שאליהו ג"כ חיה שנים רבות וכבר יעד מלאכי שהש"י יביאהו בימי הגאולה אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' ואין לאומר שיאמר שכבר מת אליהו קודם שהתנבא אלישע כמו שאמר כי היום אדוניך לוקח מאתך וזה שכבר מצאנו שהגיע מכתב מאליהו אחר זה כמו שנבאר שם בע"ה בספר דברי הימים ובספר מלכים:

מְצוּדַת דָּוִד כן יאבדו. אמרה דבורה, הנה תנחומין של הבל היו, והלואי ׳כן יאבדו כל אויביך׳, אתה ה׳, כאשר נאבד סיסרא: ואהביו. אבל אוהבי ה׳ יהיו כצאת השמש בבוקר שהולך ומאיר בכל פעם יותר עד שהוא בגבורתו, שהוא חצי היום, כן יהיו אוהבי ה׳ הולכים וחזקים עד אשר יהיו בגובהי המעלה: ותשקט וגו׳. אין זה מדברי השירה אלא המה דברי כותב הספר: ארבעים שנה. עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד:

מַלְבִּי״ם כן. משיב אבל כן יאבדו כל אויביך ה' אבל אוהביו יהיו דומים כשמש בצאתו מתחת האופק שהולך ואור עד נכון היום, וכשמש אשר לא יכסוהו עננים ועבים לא יאפילוהו. ותשקט הארץ. כי היו צדיקים כל ימי דבורה.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.