שְׁמוּאֵל א כא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם וַאֲזַל וִיהוֹנָתָן עַל לְקַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד ויקם וילך. על דוד יאמר:

ב וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא דָוִד לְנוֹב לְוַת אֲחִימֶלֶךְ כַּהֲנָא וְאִתְבְּעִית אֲחִימֶלֶךְ לָקֳדָמוּת דָוִד וַאֲמַר לֵיהּ מָא דֵין אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ וּגְבַר לֵית עִמָךְ:

רַלְבַּ״ג מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך. תמה על שר וגדול כדוד עם שהיה חתן המלך שילך יחידי:

מְצוּדַת דָּוִד ויחרד. מיהר בחרדה לקראתו: מדוע אתה לבדך. שאין מהראוי לשר וגדול ללכת יחידי:

מְצוּדַת צִיּוֹן נבה. היא נוב, והה״א בסופה, במקום למ״ד בתחילתה:

ג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל־יֵדַע מְאוּמָה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת־הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי׃

רַשִׁ״י ואת הנערים יודעתי. לשון טורח, הנערים אשר יצאו עמי, הטרחתים לרוץ לפני אל מקום פלוני אלמוני: יודעתי. כמו (שופטים ח טז): ויודע בהם את אנשי סכות: פלוני אלמוני. 'אלמון' מאין שם, שאיני חפץ להזכיר, כי דבר סתר הוא: פלוני. כמו (דברים יז ח): 'כי יפלא', יתכסה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר דָוִד לַאֲחִימֶלֶךְ כַּהֲנָא מַלְכָּא פַּקְדַנִי פִּתְגָמָא וַאֲמַר לִי אֱנַשׁ לָא יֵדַע מִדַעַם יַת פִּתְגָמָא דַאֲנָא שְׁלַח לָךְ וּדְפַקִדְתָּךְ וְיַת עוּלֵימַיָא שְׁלָחִית קֳדָמַי לַאֲתַר כַּסִי וְטָמִיר:

רַלְבַּ״ג ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמני. ר"ל ואת הנערים הודעתי שילכו לפני ואמצאם במקום איני רוצה לגלותו ולזה יהיה המקום ההוא נסתר ונעלם והסבה בזה שמירתי צוואת המלך שלא יודע לאיש הדרך אשר אני הולך בה וידמה שדוד שאל לו באלהים אם תצליח דרכו שהוא הולך בה כי כבר נגלה במה שאחר זה שדוד שאל לו באלהים ולפי שהוא אמר לאחימלך כי המלך צוהו שלא יגלה סודו לשום אדם היה מחוייב שישאל לו זה דרך כללות:

מְצוּדַת דָּוִד אשר וכו׳. רצה לומר: לא מה שהמלך שלחני, ולא מדבר השליחות אשר צוני, ולזה באתי הנה יחידי: ואת הנערים. המשרתים שלי, הודעתי אותם ללכת אל מקום פלוני אלמוני, רצה לומר: הנסתר והמכוסה ואין לגלותה, ושמה ימתינו עד בואי:

מְצוּדַת צִיּוֹן יודעתי. כמו הודעתי: פלוני. מלשון פלא ומכוסה: אלמוני. מלשון, אלם, ורצה לומר אין לגלות המקום ולאומרה, כאלם לא יפתח פיו, וכן (מלכים ב ו ח): אל מקום פלוני אלמוני תחנותי:

ד וְעַתָּה מַה־יֵּשׁ תַּחַת־יָדְךָ חֲמִשָּׁה־לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא׃

רַשִׁ״י או הנמצא. אם אין חמשה, תן לי מה שנמצא בידך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן מָה אִית כָּא תְּחוֹת יְדָךְ חַמְשָׁא טוּלְמִין דְלַחְמָא הַב בִּידִי אוֹ מַה דְאִשְׁתְּכַח:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. הואיל ומהלכי היא בסוד, אין להמציא לי לחם מזולת, לזאת מה יש מהלחם תחת ידך, אם חמשה תנה בידי: או הנמצא. רצה לומר: ואם אין חמשה בידך, תן הנמצא ואם פחות מחמשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחת ידך. רוצה לומר ברשותך:

ה וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת־דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין־לֶחֶם חֹל אֶל־תַּחַת יָדִי כִּי־אִם־לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה׃

רַשִׁ״י אך מאשה. בקושי אני מאכילן לזרים, אך זה אי אפשר שאכילנו לטמאים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב כַּהֲנָא יַת דָוִד וַאֲמַר לֵית לְחֵם חוֹלִין לִתְחוֹת יְדָי אֱלָהֵין לַחְמָא דְקֻדְשָׁא אִית בְּרַם אִם נָטְרִין עוּלֵימַיָא לְחוֹד מִסוֹאֲבַת אִתְּתָא:

רַלְבַּ״ג כי אם לחם קדש יש. יתכן שבחר מלחם הקדשים מה שאסורו יותר קל והוא קדשים קלים כמו הענין בלחמי תודה ועליו אמר שיתנהו לו ולנעריו: אם נשמרו הנערים אך מאשה. והנה יחס זה לנערי' לכבוד דוד ואחשוב שיהיה הרצון בזה שיהיו נשמרים מטומאת אשה וממה שידמה לזאת הטומאה:

מְצוּדַת דָּוִד לחם קדש. לחם הפנים היו, וכבר נסתלקו מהשלחן והוקטרו הבזיכין: אם נשמרו הנערים. הם הנערים שאמר דוד ששלחם אל מקום פלוני אלמוני וחשב שהאמת אתו ולהם יביא הלחם: אך מאשה. כאלו אמר אך אם נשמרו הנערים מאשה, רצה לומר: מטומאת קרי, ואף שהלחם ההוא אסור לזרים, מכל מקום רצה להאכילם מחמת גודל הרעבון, אולם דוקא לטהורים:

מְצוּדַת צִיּוֹן חול. חולין:

ו וַיַּעַן דָּוִד אֶת־הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי׃

רַשִׁ״י עצורה לנו. עצורה ממנו: ויהיו כלי הנערים קדש. טהורים: והוא דרך חול. והלחם משנסתלק מעל השולחן והקטירו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, שיצא מידי מעילה משיהיה לו שעת היתר לכהנים: ואף כי היום יקדש בכלי. ואפילו אם היום היתה תחלת קדושתו על השלחן, הייתי זקוק ליטלו משם ולהאכילנו, שאחזו בולמוס ומסוכן הוא, כך מפורש במנחות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב דָוִד יַת כַּהֲנָא וַאֲמַר לֵיהּ בְּקֻשְׁטָא אִתְּתָא מְרַחֲקָא לָנָא כְּמֵאִתְמָלֵי וּמִדְקֳדָמוֹהִי בְּמִפְקִי וַהֲוָה מָנֵיהוֹן לְעוּלֵימַיָא דְכָן לְקֻדְשָׁא וְהוּא בְּאוֹרַח חוֹלָא הֲוָה אָזֵיל וְיוֹמָא דֵין הֲוָה מִתְאֲכֵיל וְלָא מִתְפְּסַל בְּמָנָא:

רַלְבַּ״ג כי אם אשה עצורה לנו וגו'. ר"ל הנה אשה היתה נמנעת לנו מעת צאתנו שהיתה מאתמול שלשם לרוב זריזותנו לעשות מצות המלך והנה היו כלי הנערי' ראויים לקדש כי טהרנו עצמנו בצאתנו: והוא דרך חול. רצוני שכן דרך אוכלי חולין שתהיה מעלתם כמעלתי לאכל חוליהן בטהרה ר"ל על טהרת הקדש, ואף כי היום שיהיה בכלינו נהיה נשמרים ונזהרים לאכלו בטהרה ויהיה הרצון בזה והוא הנכון הנה אם היתה עצורה כתמול שלשם לבא אליה כצאתי טהרנו את עצמנו ויהיו כלי הנערים ראויי' לקדש והנה זה הוא דרכנו ומנהגנו גם באכילת חולי' שנשתדל לאכלם על טהרת הקדש ובהיות הענין כן איך לא נהיה נזהרים לאכל בטהרת הקדש כשיהיה בכלינו:

מְצוּדַת דָּוִד כי אם אשה עצורה לנו. רצה לומר: לא כמו שתחשוב אתה שאין אנו נשמרים מאשה, לא כן היא, כי אם אשה מנועה מאתנו מן כעת תמול השלישי בזמן צאתי מביתי, ואף בגדי הנערים המה טהורים וראוים לקודש, כי טהרו אותם: והוא דרך חל. והלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן וקרבו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, כי יצא מידי מעילה משיש בו היתר לכהנים: ואף כי היום וכו׳. רצה לומר: ואפילו אם היום היתה תחילת קדושתו על השלחן, ועדיין יש בו מעילה, עם כל זאת מותר לי לאכלם, כי אחזו בולמוס, והוא חולי הרעבון והכל מותר משום פקוח נפש, כן פירשו רבותינו במנחות (צה ב):

מְצוּדַת צִיּוֹן עצורה. מנועה, כמו (דברים י״א:י״ז וז): ועצר את השמים: לנו. רוצה לומר מעמנו: כתמול שלשם. רוצה לומר כתמול השלישי שלפני היום: דרך חול. רוצה לומר ענין חולין:

ז וַיִּתֶּן־לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא־הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי־אִם־לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ׃

רַשִׁ״י לשום לחם חם. אחר, ביום הלקח זה ורבותינו אמרו (יומא כא א): חם ביום הלקחו, גם ביום סלוקו, חם כיום סדורו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהַב לֵיהּ כַּהֲנָא קֻדְשָׁא אֲרֵי לָא הֲוָה תַמָן לְחֵם חוֹלִין אֱלָהֵין לְחַם אַפַּיָא דְמַעְדָן מִן קֳדָם יְיָ לְשַׁוְיוּתֵיהּ לְחֵם חַמִים בְּיוֹם אִתְנְסִיבוּתֵיהּ:

רַלְבַּ״ג ויתן לו הכהן קדש. ר"ל כי לא היה שם לחם אחר לתת לו כי אם לחם הפנים שאינם מוסרים מלפני שולחן הזהב כי אם לשום לחם חום תחתיו ביום הלקחו באופן שיהיו בשלחן תמיד שתי מערכות לחם הפנים והנה לא היו מסירים אותו כי אם ביום השבת כמו שנתבאר בתורה ואז היה מתחלק לכהנים ולזה לא היה דרך לאחימלך לתת לדוד מלחם הפנים וידמה שאמר זה להורות שאם היה אפשר לו זה היה יותר נכון לו לתת לו לדוד מלחם הפנים כי אחר הקרב' מכשיריו והם בזיכי הלבונה אין בו מעילה כלל וידמה לפי זה המאמר שהיה בקדש שנתן יותר מהנטייה מדרכי התורה ממה שיהיה בלחם הפנים אחר הקרב' מתיריו ולזה ידמה שזה הקד' שנתן לו הוא תרומה או מנחה והתיר הכהן אכילתה לזר ולא אכילתה בטומאה כי הזרו' יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב ואולם הטומאה אין ראוי שתדח' מפני זה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסבה בעינה יותר לכבות את הנר בשכת בשביל החולה שיישן כשהיה בחליו סכנה ולא יותר לטלטל את הנר להוציאו חוץ מחדר החולה כמו שבארנו במקומו והנה קרא הלחם שישימו תחת הלחם המוסר לחם חום כי הוא היה נאפה מחדש סביב יום השבת עם שהוא אפשר שהיה עומד בדפוסיו של זהב שהיה נאפה בהם עד עת המערכה ואז היה נשמר חומו קצת לזאת הסבה:

מְצוּדַת דָּוִד ויתן וכו׳ קדש וכו׳. נתן לו לחם הפנים, כי לא היה לו לחם אחר כי אם אלו: המוסרים. אשר נסתלקו מן השלחן, לשום במקומם לחם חם, בעת הלקח את אלו שהיו מונחים על השלחן כל השבוע [ואף שהלחם המסודר בשבת היה נאפה מערב שבת, מכל מקום היה מונח במקום שישמור חומו]:

מְצוּדַת צִיּוֹן המוסרים. מלשון הסרה:

ח וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל׃

רַשִׁ״י נעצר לפני ה'. עוצר עצמו לפני אהל מועד, לעסוק בתורה: אביר הרועים. אב בית דין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַמָן גַבְרָא מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בְּיוֹמָא הַהוּא כְּנִישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמֵיהּ דוֹאֵג אֱדוֹמָא רַב רַעְיָא דִלְשָׁאוּל:

רַלְבַּ״ג אביר הרועים. ר"ל גדול רועי המקנה אשר לשאול וממונה עליהם:

מְצוּדַת דָּוִד נעצר. מעוכב שם, להתבודד בעבודת ה׳: אביר הרועים. גדול וממונה על רועי מקנה המלך:

מְצוּדַת צִיּוֹן נעצר. מעוכב, כמו (שופטים יג טו): נעצרה נא אותך: האדומי. שהיה גר באדום, אבל היה ישראל מלידה: אביר. ענין חוזק, כמו (בראשית מט כד): אביר יעקב, ורוצה לומר גדול וחשוב:

ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ־פֹּה תַחַת־יָדְךָ חֲנִית אוֹ־חָרֶב כִּי גַם־חַרְבִּי וְגַם־כֵּלַי לֹא־לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי־הָיָה דְבַר־הַמֶּלֶךְ נָחוּץ׃

רַשִׁ״י ואין יש פה. ואם יש פה: נחוץ. בבהילות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר דָוִד לַאֲחִימֶלֶךְ אִלוּ אִית כָּא תְּחוֹת יְדָךְ מוּרְנִיתָא אוֹ חַרְבָּא אֲרֵי אַף חַרְבִּי וְאַף מָנֵי לָא נַסְבֵית בִּידִי אֲרֵי הֲוָה פִּתְגַם מַלְכָּא בִּבְהִילוּ:

מְצוּדַת דָּוִד ואין. בלשון שאלה אמר לו, האם אין יש פה חרב לתתה לי: כי היה וכו׳ נחוץ. ובעבור המהירות לא לקחתי מה עמדי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואין. בחיר״ק כמו בציר״י, וכן (לעיל ד כא): אי כבוד: פה. כאן: כלי. תרגם יונתן: מני: נחוץ. ענין מהירות רב, וכן תרגם יונתן: בבהילו:

י וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר־הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה־הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם־אֹתָהּ תִּקַּח־לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי׃

רַשִׁ״י לוטה. כרוכה, וכן (מלכים-א יט יג): וילט פניו באדרתו: אחרי האפוד. אחר ששאלו באורים ותומים, אמר לו כן וכן תרגם יונתן: בתר דשאיל ליה באפודא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר כַּהֲנָא חַרְבָּא דְגָלְיַת פְלִשְׁתָּאָה דִקְטַלְתָּא בְּמֵישַׁר בּוּטְמָא הָא הִיא מְכַרְכָא בְּשׁוֹשִׁיפָא בָּתַר דְשָׁאוּל לֵיהּ בְּאֵפוֹדָא אִם יָתָהּ תִּסַב לָךְ סַב אֲרֵי לֵית אוֹחֲרֵי בַּר מִנָהּ הָכָא וַאֲמַר דָוִד לֵית דִכְוָתָהּ הַבְנָא לִי:

רַלְבַּ״ג לוטה בשמלה. נסתרת ומכוסת בשמלה אחרי האפוד והחשן שהי' בלשכה ששמים שם בגדי כהונה והנה שם זה החרב שם לפרסם הנס שנעשה לישראל בדבר גלית:

מְצוּדַת דָּוִד אחרי האפוד. מונחת אחרי האפוד ויונתן תרגם: בתר דשאיל ליה באפודא. רצה לומר: מתחלה שאל לו באורים ותומים, ואחרי זה אמר לו הדברים האלה: אם אותה. אם תרצה לקחתה, קח אותה: אין כמוה. רצה לומר: טובה היא לי מכל החרבות:

מְצוּדַת צִיּוֹן לוטה. מכורך ומעוטף, כמו (מלכים א יט יג): וילט פניו באדרתו: בשמלה. בבגד: האפוד. הוא שם כולל גם לחושן: זולתה. חוץ ממנה: בזה. במקום הזה:

יא וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם־הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל־אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם דָוִד וַעֲרַק בְּיוֹמָא הַהוּא מִן קֳדָם שָׁאוּל וַאֲתָא לְוַת אָכִישׁ מַלְכָּא דְגָת:

מְצוּדַת דָּוִד ביום ההוא. כי בעוד היותו בארץ ישראל, עדיין היה ברשות שאול, וכאלו לא ברח:

יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא־זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד ברבבתו [בְּרִבְבֹתָיו׃]

רַשִׁ״י הלא זה דוד מלך הארץ. אמרו לו לאכיש, תנאי היה בינינו (לעיל יז ט): 'אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים', אין לך אלא שתרד מכסאך, ויהיה מלך הארץ הזאת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ לֵיהּ הֲלָא דֵין דָוִד מַלְכָּא דְאַרְעָא הֲלָא לְדֵין מְשַׁבְּחִין בְּחִנְגַיָא לְמֵימַר קְטַל שָׁאוּל בְּאַלְפִין וְדָוִד בִּרְבְוָן:

מְצוּדַת דָּוִד מלך הארץ. רצה לומר: חשוב כמלך, על היותו יוצא ובא במלחמה לפני העם: הלא לזה יענו. רצה לומר הלא עליו היה השבח לזמר במחולות לאמר, הכה וכו׳ ודוד ברבבותיו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יענו. ענין הרמת קול, כמו (דברים כז יד): וענו הלוים קול רם: במחולות. שם כלי זמר:

יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ־גַּת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁוֵי דָוִד יַת פִתְגָמַיָא הָאִלֵין בְּלִבֵּיה וּדְחִיל לַחְדָא מִן קֳדָם אָכִישׁ מַלְכָּא דְגָת:

יד וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם ויתו [וַיְתָיו] עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ׃

רַשִׁ״י את טעמו. את דבריו: ויתהולל. נשתטה: ויתו. ויכתוב: רירו. רוקו, דבר הנוטף קרוי ריר, וכן (איוב ו ו): בריר חלמות ; וכן (ויקרא טו ג): רר בשרו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַשְׁנֵי יַת טַעְמֵיהּ בְּעֵינֵיהוֹן וְאִשְׁתְּמַם בִּידֵיהוֹן וּמְסָרֵט עַל דָשֵׁי תַרְעָא וּמָחַת רִירֵיהּ עַל דִקְנֵיהּ:

רַלְבַּ״ג וישנו את טעמו. הוא מענין וטעם זקנים יקח והרצון ששנה דבריו באופן שהיה נראה כי בבלי דעת דבר ועשה עצמו הולל: ויתו על דלתות השער. ר"ל שהיה מתוה תו ורושם על דלתות השער על צד השטות והיה מוריד ריר פיו על זקנו:

מְצוּדַת דָּוִד וישנו את טעמו. שינה את דבריו לפניהם, ועשה מעשה סכלות בהיותו בידם, ועשה סימנים ושריטות על הדלתות והוריד וכו׳, וכל זה עשה למען יחשבו שאין זה דוד:

מְצוּדַת צִיּוֹן וישנו. מלשון השתנות וחלוף: טעמו. ענין דבור החכמה, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח: ויתהולל. ענין סכלות, כמו (שם פסוק וז): ושופטים יהולל: ויתו. ענין רושם ושריטה, כמו (יחזקאל ט ד): והתוית תיו: רירו. רוקו, כמו (איוב ו ו): בריר חלמות:

טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר אָכִישׁ לְעַבְדוֹהִי הָא כַד חֲזֵיתוּן דִגְבַר שָׁטֵי הוּא לְמָא אַיְתֵיתוּן יָתֵיהּ לְוָתִי:

מְצוּדַת דָּוִד הנה תראו. הלא ראיתם שהוא איש משוגע, ודוד הלא הוא משכיל, אם כן אין זה דוד, ולמה תביאון אלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן משתגע. מראה בעצמו ענין שגעון:

טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי־הֲבֵאתֶם אֶת־זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי׃

רַשִׁ״י הזה יבא אל ביתי. לשון תמיהה, ולכך נקוד חטף פתח, ורפי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חֲסַר שָׁטַיָא אֲנָא אֲרֵי אַיְתֵיתוּן יַת דֵין לְאִשְׁתַּטָאָה קֳדָמַי הֲדֵין יֵיעוּל לְבֵיתִי:

רַלְבַּ״ג חסר משוגעים אני. ר"ל האני חסר משוגעים ומצטרך אליהם עד שתביאו אלי זה להשתגע, ועוד האם זה שהוא בתכלית השגעון והוא ראוי לבא אל ביתי, והנה בזאת התחבולה נמלט דוד מיד אכיש מלך גת:

מְצוּדַת דָּוִד חסר משוגעים. אמרו במדרש (ילקוט שמעוני כאן רמז קלא): שהיתה אשתו ובתו משוגעות, ולזה אמר וכי חסר וכו׳, רצה לומר וכי אין די לי במשוגעים אשר בביתי, עד שהבאתם גם את זה להשתגע אצלי: הזה וכו׳. ועוד, האם זה שהוא בתכלית השגעון, וכי ראוי הוא לבוא אל ביתי, עם כי לפעמים יתענגו השרים בשמוע דברי משוגע, אולם לא מדברי מי שהוא בתכלית השגעון:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.