מלבי"ם על ויקרא ח

קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת׃

(סי' קס"ה) קח את אהרן ואת בניו אתו: הנה ימצא להחוטא שלשה חסרונות: (א) מצד ה' שירחק את החוטא ויסתיר פניו ממנו כמו שכתוב "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". עד שדומה כאילו הוא יוצא מרשות הקודש לרשות אחר כמו שכתוב "ויצא קין מלפני השם". (ב) מצד העונש אשר יגזר עליו. ועל צד הזה מועיל מה שיתפלל אחר עליו כמו שכתוב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" ופירשו חז"ל זו כילוי בנים. "ואתפלל גם בעד אהרן". על הענין הראשון אין מועיל תפלת אחרים כי זה תלוי במעשיו ותשובתו אבל לבטל העונש והגזרה מועיל תפלה. (ג) מצד החוטא עצמו שגם אם ה' בחסדו יכפר חטאתו וגם לא יעיר חמתו להענישו – בכל זה הוא עצמו מרגיש חטאו כמו שכתוב "וחטאתי נגדי תמיד", ויכלם מאשר עשה, עד שיהיה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא כאילו לא היה במציאות כלל שזה בתשובה מאהבה שיעשה מעונות זכיות כמו שאמרו חז"ל. ושלשה ענינים אלה היו באהרן: (א) אם הענין הראשון שהיה מרוחק מה' כמו שכתוב "ויגוף את העם..אשר עשה אהרן" ובזה היה מרוחק מה' כיוצא מרשותו. וכשאמר "קח את אהרן" היה במשמע שנתקרב אהרן מצד זה. כי לשון 'קיחה' מורה שלוקח דבר שאינו ברשותו תחת רשותו, שעל זה בא על הקנין שמכניסו לרשותו על ידי אחד מדרכי ההקנאה או על לקיחה בידו שמכניסו להיות בידו. וצייר בזה בלשון זה כאילו היה אהרן בלעדי רשות הקדושה ואמר לו הקב"ה שיקחהו אל הקדושה והקורבה אל האלקים (ב) הענין השני מצד העונש שנגזר עליו שזה ידע משה כי הוא התפלל עליו להסיר העונש. וזהו שאמר מנין שידע משה שנתרחק אהרן. ומה שאמר שלא נאמר וישמע ה' וכולי – רוצה לומר כי כן נאמר על מה שהתפלל על ישראל ולא נאמר כן על תפלת אהרן. אולם במה שכתב "קח את אהרן ואת בניו" ידע שהוסר הגזירה מבניו ואז ידע משה שנתקרב אהרן מצד הענין שהשתדל בו משה. (ג) עדיין לא נדע אם היה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא ממציאות כלל בתשובה מאהבה. שעל זה אמר מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק, כי עדיין היה הוא דואג מחטאתו. אבל במה שכתב "ואת בניו אתו" - שמלת "אתו" מורה שהוא עיקר והם טפלים לו ובאים רק בזכותו - ובזה ידע שהיה סליחה גמורה שאי לאו כן היה בהפך - שהוא בא בזכות בניו שלא חטאו. ובזה ידע אהרן שנתקרב. ולפי זה מה שכתוב "קח את אהרן" הוא ככל קיחה שמכניס דבר אל רשותו. ובתרגום יונתן "קרבית אהרן דאתרחיק על עובדא דעגלא". [ובמשנה ב'] אמר שלפי הפשוט י"ל שאינו קיחת הקנין רק לקיחה הגיונית שלוקח לבו וממשיכו בדברים שימשך לבו אחר ציויו ודעתו בלא מחשבה אחרת ופניה חצונית. שבענין זה נאמר תמיד לשון 'לקיחה' אצל בני אדם ובענין זה יפרשוהו חז"ל תמיד. כמו שאמרו בב"ר (בר"ר, מה) על "ותקח שרה את הגר", ובמדבר רבה (במדבר רבה, יח) על "ויקח קרח". ובמכלתא (בשלח) על "ואת עמו לקח עמו". ובספרי דברים (פסקא יד), ובזהר לך לך (ח"א עט, א) וירא (ח"א קיט, א) ובכמה מקומות לפרש ד'קיחה' היא בדברים. (סי' קס"ו) ואת הבגדים וכולי: שצוה עליהם בפר' תצוה. ולדעת הרמב"ן והראב"ע היה הציוי קודם מעשה העגל בהר סיני, ואז למדוהו מעשה הבגדים והשמן ודיני המלואים. ופה הזכיר בקיצור ולא חזר עניני הבגדים והשמן שכבר עשאם. ואמר שיקח הבגדים והשמן שעשאם כפי ציוי ה'. וכן תרגם יונתן "וטול ית לבושיא דפקדתך". ופה שינה הסדר מהסדר דשם, דשם (שמות כ״ט:ט׳) סדר הפר והאלים ולחם מצות תחלה ואחריו אהרן ובניו והבגדים; ופה (ויקרא ח׳:י״ד) סדר אהרן ובניו והבגדים והשמן תחלה ואחר כך הפר והאלים וסל המצות. כי שם הקדים את התכלית שהיא העולה במחשבה תחלה, ופה במעשה קיימא לן דאין מעבירין על המצות והכין אהרן ובניו ובגדים ושמן שהם נמשחו ראשונה ואחריו הקרבנות שהי' אחר המשיחה. וזהו שאמר הספרא שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן. וגם דשם אמר "והקרבת אותם בסל ואת הפר", וכן צוה להקריב אל פתח אהל מועד סל המצות תחלה, ופה אמר שיקריב סל המצות לבסוף. כי שם למדו דקודם שחיטת הקרבן צריך שיהיה הלחם אפוי ופה הקדים הפר והאלים שהוקרבו תחלה ואחר כך הסל שתנופת הלחם היה בסוף.

וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

(סי' קס"ז) ואת כל העדה הקהל: פירש ראב"ע ראשי השבטים והזקנים. וכבר בארתי ( ויקרא סימן רמא ) שכל מקום שיאמר 'עדה' יכוין על הסנהדרין, ובמקום שדבר על כל העם יכוין שבאו זקניהם הסנהדרין בראשם, עיי"ש. ולפי זה יש לפרש שאסף הסנהדרין משום דקיימא לן דאין ממנים כהן גדול רק על פי בית דין של שבעים ואחד כמו שמובא בתוספתא ( פ"ג דסנהדרין ), וברמב"ם (פ"ד מהל' כה"מ ה"טו). אולם במדרש אמר שזה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. וכן משמע מלשון "הקהל" שלא יצדק רק אם יש שם הקהל כולו כמש"ש בסימן הנ"ל. וכן דעת הספרא. ופירשוהו שזה היה למען יראו מעלת הכהונה ויהיו נוהגים בה קדושה.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

(סי' קס"ח) ויעש משה כאשר צוה ה' אותו: מלבד שמיותר - אין פה מקומו; שעדיין לא עשה מאומה, והיה לו לכתוב זה בסוף הפרשה. ופירשוהו בספרא שרצונו לומר על סדר הבגדים. שכבר בארנו שפה שינה בסדר וצוה לקחת אהרן והבגדים תחלה כדי שלא יעבר על המצות, ומזה למד משה ולקח הבגדים גם כן כסדר לבישתן כדי שלא יגיע לידו הבגד המאוחר בלבישה ויעבר על המצוה. וכן נשמר שיגיעו בגדי אהרן לידו קודם בגדי בניו, וכן בגדי בניו לפי סדרם. וזהו שאמר כשם שהסדיר עבודת מקדש – שבזה צוה ה' אותו שלא יבוא המאוחר לידו – כך הסדיר מדעתו בגדי כהונה כפי סדר שיגיעו לידו הצריך תחלה.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם׃

(סי' קס"ט) ויקרב..וירחץ אותם במים: רחיצה זו היתה במי מקוה כמו שפרש"י בפר' תצוה; דלא כראב"ע שכתב "ויקרב" - אל הכיור. כי כלל בלשון שעל רחיצה מן הכיור אמר "ירחצו מים" בלא ב', ועל טבילת מקוה אמר תמיד "ורחץ במים" בב'. אולם מה שכתב "ויקרב את אהרן" - לא נודע ענינו, שהלא המקוה לא היה בפתח אהל מועד? ועוד הלא אהרן כבר היה באהל מועד ולמה הקריבו שנית? ופירשו חז"ל שפירושו שהקריבו למצוה זו, כענין "אשרי תבחר ותקרב". שאז קיים מצוה זו ראשונה - טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים. וזהו שאמר באותה שעה זכו וכולי.

וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ׃

(סי' ק"ע) ויתן עליו את הכתונת: מבואר שהלבישו בעצמו ועל ידי כן זכה להלבישו במותו. ודברי הספרא כך פירושם: שתחלה יאמר שהיה שם מעשה נסים. וזה כי מבואר מן הסברה שאהרן לא נקבר ערום. ואחר שכתוב "ויפשט..וילבש..וימת שם" מבואר שתיכף מת וירדו מן ההר. ומי הלביש לאהרן את תכריכיו? מבואר שהיו בגדי שכינה. ולפי זה הסברה הוא שכל בגד שפשט אותו נלבש מכמותו בגד שכינה, שלא יהיה בינתיים מחוסר בגדים. ושאל איך היה זה? הלא אם פשט המעיל נתלבש ממעיל אחר ואיך יכול לפשט הכתונת? הלא היה עליו מעיל החדש של שכינה? והשיב שהיה בזה נס גדול שהבגדים נתלבשו בין הכתונת לבשרו כסדרן, וזה מעשה נס. וזהו שאמר בגדי שכינה נלבשים תחתיהם. עתה אמר בדרך אחר שממה שאומר "וילבש אותם את אלעזר" משמע שכל בגד שפשט הלביש תיכף לאלעזר, שעל זה מורה מלת "אותם" ולא אמר "וילבישם". כמו שבארנו תמיד שמלת "אותם" בא לדייק על הכיון. ואיך היה יכול להלביש כסדרן? ובזה אמר ציור אחר שלא היה דרך נס רק דרך כבוד יותר מהקודם. שנלבש אהרן בגדי שכינה למטה והיה לו כבוד גדול שראו כל ישראל כי נתלבש בבגדי שכינה, ואז לבש בגדיו בהפך – המעיל למטה והכתונת למעלה – כיון שהיה מלובש בבגדי שכינה בלי זה. ובזה הפשיט הבגדים כסדרן והלבישם כסדרן שלא בדרך נס.

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים׃

(סי' קע"א) וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים: יפלא מאד הלא דבר זה נעשה תיכף בעת עשיית הבגדים כמו שכתוב (שמות לט, כא) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת ולא יזח החשן מעל האפוד". ואין לפרש שהסירו וחזר ונתנו עליו – הלא המזיח החושן מעל האיפוד לוקה (פ"ה מהל' כה"מ ה"ט). וכן מה שכתב "ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" תמוה גם כן – הלא זה היה גם כן בעת עשיית החשן כמבואר שם בכתוב. ועל כרחך פירושו וכבר שם עליו את החשן בעת עשיית הבגדים. ואם כן יקשה מה רוצה בזה פה? ולישב זה אמר בספרא כי רצה ללמד פה סדר לבישת הבגדים לדורות, שסדרם: מכנסים, כתונת, אבנט, מעיל, אפוד וחושן, ואחר כך יאפד את האפוד תחת החושן, ואחר כך מצנפת וציץ. ואם היה אומר פה כמו בצואה שכתוב שם "ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד" - נאמר שיאפד על החשן, ובאמת צריך לשום האפוד תחת החשן כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' כה"מ ה"יא). לכן הקדים פה "ויאפד לו בו וישם עליו את החשן" – ר"ל על חשב האפוד, על ידי שחגר האפוד תחת החושן. והוא הדין דמזה למדנו ליום הכפורים שמה שכתוב בפר' אחרי "כתונת בד קדש ילבש וכולי" - סדרן מעכב כמו שהקפיד פה על הסדר.

וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

(סי' קע"ב) וישם את המצנפת וכולי: בפר' תצוה דלג את האבנט ולא הזכירו בלבישת אהרן, רק אחר כך אמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו". וביומא (דף ה:) פליגי בזה. חד אמר אהרן ואחר כך בניו כמו שכתוב פה, וחד אמר שחגר אבנטים של אהרן ובניו בבת אחת כמו שכתוב בפר' תצוה. ודעת הספרא שחגר אהרן ובניו בבת אחת, והיינו שהלביש את אהרן מכנסים וכתונת ואחר כך הלביש לבניו, ואז חגר לכולם האבנט בבת אחת, ואחר כך הלביש את אהרן יתר בגדיו כסדרן, ואחר כך הלביש לבניו את המגבעות. וכן משמע דעת התרגום יונתן שעל "ויקרב את בני אהרן וילבישם" תרגם: "וקרב משה ית אהרן וית בנוי וילבישינון". וזהו שאמר שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן. ומשיב ששם חשב כסדר הקרבתם - ר"ל כסדר שקרבן ללבישה; שקרב את אהרן ללבוש מכנסים וכתונת ואחר כך קרב לבניו, ואחר כך לבשן האבנט בבת אחת. ופה סדר סדר הבגדים כפי שילבשם הכהן גדול לדורות וכפי שילבש הכהן הדיוט לדורות. כי כבר באר בסימן הקודם שפרשה זו נלמדה לדורות ולכן חשיב לבישת כל אחד בפני עצמו כסדרו. שאם היה כותב פה כמו בצואה היינו טועים לדורות שסדר לבישת אבנט הוא אחר כל הבגדים. ומ"ש עוד "להלן הסדיר את הקרבנות תחלה" – חוזר לשנוי השנית שיש בין סדר דפה לסדר דפר' תצוה. מה שפה הזכיר תחלה קח את אהרן ואת הבגדים, והפר ושני האלים אחריו; ובפרשת תצוה הקדים הפר ושני האלים קודם הבגדים. וכבר כתבנו טעמו של דבר למעלה ( סימן קסו )

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃

(סי' קע"ג) מלבי"ם: דברי הספרא מובאים בש"ס ( בבלי: הוריות יא:, כריתות ה: . ובירושלמי פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה ). שר' יהודה חולק על ר' יוסי שסובר שהיו שולקים העקרים במים. והוא סובר שבא בו ברכה בדרך נס. אמנם מ"ה שכתב "שממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" - הוא הפך ממ"ש בשם המדרש ( למעלה סימן ? ) שרק אהרן נמשח, לא בניו. וכבר כתבתי שם שהפסוקים סותרים את עצמם: שבפר' תצוה (שמות כח, מא) אמר "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם", ובפר' פקודי (שמות מ, יג-טו) "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אותו ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם". ובפר' במדבר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים", וכן בפר' תשא (שמות ל, ל) "ואת אהרן ואת בניו תמשח". אולם בצואה דמלואים וכן פה בעשיה לא נזכר משיחה רק באהרן לבד. ורק הזיה נזכר באהרן ובניו. ולכן תופס המדרש שאהרן נמשח. ומה שכתוב בבניו "ומשחת אותם" הוא ההזיה שהזה עליהם? ויש להשיב שגם מה שאמר ר' יהודה "ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" משום שהזה משמן המשחה גם על בניו כל שבעה. ויש להשיב דמשיחת אהרן חל גם על בניו כמו שנקדשו בגדיו על ידי משיחתו. [ובזה יש לפרש מה שכתוב בפר' פקודי "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", ומדוע לא הזכיר יתר הבגדים? רק שמשמיענו שסדר הקרבתם ללבישת הכתונת הוא אחר כתנות אהרן ( כפי מ"ש בסימן הקודם שחגר אבנט אהרן ובניו בבת אחת ). ולפי זה בעת גמר לבישת אהרן היו הם לבושים הכתונת ובעת משיחת אהרן נתקרבו לעבודה וחל גם עליהם.] וראיתי בירושלמי ( פרק קמא דיומא ) על זה ועל זה מזין עליו מכל החטאות שהיו שם כדי שיכנסו המים תחת הדם דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר תחת הדם ותחת שמן המשחה. מבואר שדעת ר' יהודה שלא היו מושחין אותם כל שבעה. וכפי הקרוב שבני אהרן לא נמשחו רק ביום שמיני למלואים, ועל זה אמר "ומשחת אותם". ואהרן לבד נמשח שבעה ימים. ויז מן השמן עליו ועל בניו כל שבעה. ולכן בסדר המלואים לא הזכיר משיחת בני אהרן כי הם נמשחו ביום השמיני. שמה שכתוב בפר' פקודי "ומשחת אותם" מבואר שם שזה יהיה באחד לחדש שבו נגמר הקמת המשכן שהוא ביום שמיני למלואים. ועל זה אמר "ומשחת אותם וכהני לי" כי ביום ההוא התחיל לכהן, לא קודם. ור' יוסי בירושלמי דסובר שנמשחו כל שבעה יש לומר דאזיל בשיטת רבי עקיבא שסובר שהמלואים התחילו באחד לחדש וכמו שיתבאר בפר' שמיני ( סימן א ). ולדידיה מה שכתוב "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן..ומשחת אותם" היה בהתחלת ימי המלואים – הרי צוה למשוח את בניו בימי המלואים גם כן. ובזה י"ל שמ"ש ר' יהודה פה שנמשחו אהרן ובניו כל ימי המלואים אמר כן לשטת ר' יוסי בר פלוגתיה שסבירא ליה שהיו שולקים את העקרים, והשיב לו לפי שטתו כמבואר בגמרא ( הוריות שם, כריתות שם ) שהשיב לר' יוסי. רק שקשה על זה דבסדר עולם מבואר שימי המלואים התחילו בכ"ג אדר וסתם סדר עולם הוא ר' יוסי. ומה שאמר שכהן גדול בן גדול טעון משיחה ולא בן מלך – כן למדו בגמרא. והטעם משום דהמלכות ירושה הוא - אין צריך משיחה. מה שאין כן הכהונה הוא רק אם ממלא מקום אביו, ואין הכרח שיקום תמיד תחת אביו - לכן צריך משיחה. ולכן משחו גם בני המלכים כשהיה שם מחלוקת. ומה שאמר "וכולו קיים לעתיד לבא" – כבר באר הרמב"ן ( פר' תשא ) נגד הראב"ע שחלק על זה שזה מבואר ממה שלא אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ובניו לדורתיכם"; אבל אמר "יהיה לי" - רוצה לומר מתמיד לצרכי למשוח בו משיחי לעתיד לבא. (סי' קע"ד) וימשח את המשכן: הנה בציוי המשיחה וכן בפר' פקודי הזכיר משיחת המשכן וכליו בפני עצמו - נבדל ממשיחת אהרן. ופה משמע שקודם משיחת אהרן משח המשכן. וכתב הרמב"ן שעשה זה בסדר נכון כדי שיהיה המקריב במזומן לעבוד לבא אל המקדש. ובספרא פה רצה טעם מאין למד כן. כי אחר שמשיחת בגדי אהרן יתדמה לכלי המקדש – כי גם הם כלי קדש – והם לא נמשחו בפני עצמם רק נתקדשו במשיחת אהרן כמו שכתוב "שיורד על פי מדותיו". וזה שתרגם יונתן על "וימשח אותו" – "ורבייתיה בתר דאלבשיה". ולכן סמך משיחת אהרן וכליו אל משיחת כלי המקדש.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

(סי' קע"ה) ויקרב משה את בני אהרן: הלא כבר אמר "ויקרב את אהרן ואת בניו"? רק שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם. שכן בציוי פר' תצוה ותשא אמר גם כן שנית לשון 'קריבה' על בניו מטעם זה – "ואת בניו תקריב".

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת׃

(סי' קע"ו) ויגש את פר החטאת: ובצואה בפר' תצוה (שמות, כט) קוראהו 'פר' סתם בכל הפרשה. ולמ"ש דהצואה היה קודם מעשה העגל יש לומר דאז לא בא עדיין על חטאת, רק עתה בעשיה. וגם יש לומר דקיימא לן אתני בית דין דלא לאמר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ( כמו שאמרו בריש זבחים ), ולכן לא צוהו שיפרש שהוא חטאת רק יקריבהו סתם. אבל משה הזכיר בעת הקרבתו בכל אחד ממעשיו שהוא חטאת. וזהו שאמר כשהוא פורט את מעשיו וכולי. (סי' קע"ח) ויסמוך אהרן: סמיכה זו היה מצד שהם היו בעלי הקרבן כמו שבארנו בסימן הקודם. וזהו שאמר בספרא מפני שהם קרבנותיהם סמכו עליו. ומזה הוציאו מה שאמרו בתוספתא דמנחות ( פ ?? ) "חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו" – שתפס 'חמשה' מפני שכאן היו אהרן וד' בניו. [ושם אמר דלא כולם כאחד סומכים אליו אלא כל אחד סומך ומסתלק. וכבר בארתי בפר' ויקרא ( סימן רנ ) שלכן אמר פה "ויסמך אהרן" בלשון יחיד שזה מורה שכל אחד סמך בפני עצמו על פי הכלל שבארנו שמה.] ומה שאמר מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם – פירושו שמזה זכר לדבר שאהרן ובניו סמכו גם על פר העלם דבר של צבור שכתוב שם "וסמכו זקני העדה את ידיהם". שלדעת ר' יהודה סתמא דספרא חמשה מן הסנהדרין סומכים עליו. אם כן בחיי אהרן היו הוא וארבעה בניו ראשי הסנהדרין והיו צריכים לסמוך.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו׃

(סי' קע"ט) וישחט ויקח משה מן הדם: כבר בארנו ( ריש ויקרא ) שמחוקי הלשון כשיבא פועל אחד על שני פעלים יבא שם הפועל באמצע. ולפי זה היה ראוי שיאמר "וישחט משה ויקח מן הדם". ואין לומר פה ד"וישחט" הוא פעל סתמי, ששחט אחר ( כמו שפירשו על "ושחט את בן הבקר" ) – דהא אמר בצואה "ושחטת את הפר". ופירשו חז"ל משום דפה קמ"ל רבותא שמשה עשה עבודת הכהונה. ובשחיטה אין זה רבותא כי שחיטה כשרה בזר, רק בלקיחת הדם. ואמרו דלכן שמש משה בז' ימי המלואים כדי שילמד אהרן מעשה העבודות. (סי' ק"פ) ויקדשהו לכפר עליו: מה יכפר על המזבח ומה חטא יצויר במזבח? אמרו שיצויר אם הנדבה הוא שלא ברצון רק על ידי שדחקו איש איש - רוצה לומר אחד דחק לחברו, שכל אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. ועל זה כפר על המזבח עצמו. וכן תרגם יונתן ורבי ית מדבחא מכל ספק אנוס וחטופין וכולי, עיי"ש.

וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה׃

(סי' קפ"א) ויקח את כל החלב וכולי: אמרו חז"ל שמה שהאריך להודיע כל פרט ופרט ולא אמר בקיצור שעשה 'כאשר צוה ה' את משה' – אחר שכל זה נזכר בציוי – הוא מפני שאז למדו איך ינהג בפרים הנשרפין לדורות; מה יהיה למזבח ומה ישרף; כמו שאמרו למעלה משל לבת מלכים שנשאת. והנה שריפת פר החטאת היה הוראת שעה כי היה חטאת חצונית וסבירא ליה להספרא כרב דאמר דילפינן שעה מדורות. וכן פה שפרט סמיכת העולה וזריקת דמה שמכאן למדו סמיכה לעולה, וכן זריקה. והנה פרשה זו נאמרה בכ"ג באדר שאז התחילו ימי המלואים לדעת חז"ל. ופרשת "ויקרא אל משה" לא נאמרה עד יום שמיני למלואים שאז כסה הענן את המשכן ויקרא אל משה. ולכן הוצרך לבאר לו כל פרט שידע איך ינהג כי עדן לא למדו מעשה הקרבנות. והראב"ד גרס "כל שלא נלמד משתי פרשיות אלו אינו מנהג לדורות". ובזה יש עוד כונה אחרת. כי בסמיכת איל העולה כתיב "ויסמכו אהרן ובניו", ופירשו בתוספתא דזבחים שכולם סמכו בבת אחת ( שזה מורה לשון הרבים כמו שכתבנו למעלה (סימן רנ) ). וזה שלא כדין. דחמשה שהביאו זבח אחד - כל אחד סומך ומסתלק. רק שהי' רק ללמד איכות הסמיכה לבד. וכן מה שכתב "וישחט..ויזרק משה" – שכבר בארנו שלפי חוקי הלשון היה לו לומר "וישחט משה ויזרק" ( כנ"ל סימן קעט ), רק שהשחיטה לא היה צריך ללמדו אחר שכשרה בזר, רק את הזריקה שדינה בכהן אמר לרבותא "ויזרק משה". וזהו שאמר מכאן למדנו זריקה לעולה. וכן מ"ש "ואת האיל נתח..ויקטר משה" – כי עיקר הרבותא בהקטרה, והנתוח כשר בזר. ומה שלא זכר הפשט כי נקטר עם העור והיה הוראת שעה. ויש אומרים שהיה הפשט. וכן דעת הרמב"ן. וזה תלוי במה דפליגי בזבחים (דף קטו.) אם עולה שהקריבו במדבר היתה צריכה הפשט ונתוח. דלמאן דאמר דצריכה - כל שכן שעולת זו היתה צריכה הפשט. ומה שלא זכר שמשה נטל את העור – שאין זה כבוד למלך שיטול עור איל. לא כן שוק התרומה היה קדש ויש מצוה באכילתו.

וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

(סי' קע"ז) ואת הפר..שרף באש: הנה רק שני חטאת היו נשרפין חטאת – כהן משיח וחטאת הקהל. ולא ידענו מאיזה מין היה פר זה שהיה נשרף גם כן מחוץ למחנה. ופירשו שהיה חטאת כהן משיח כמו שכתב "קח את אהרן". ובאמת לא היה חטאת כהן ממש - (א) דהא הכהן המשיח אינו מביא על חטאתו שחטא כשהיה הדיוט (ב) שאם היה על חטא עגל הלא בעכו"ם דינו בשעירה כיחיד (ג) שאם חטא עם הצבור מביא עם הצבור (ד) שיתר מעשיה היו משונים – ששם מזה בפנים ועל הפרוכת. רק שהיה הוראת שעה והיה מתדמה קצת לחטאת כהן משיח במה שנשרף.

וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר׃

(סי' קפ"ב) ויקטר משה את הראש וכולי: הראש הוא קודם לכל האיברים כמו שלמד שבעולת יחיד מ"את ראשו ואת פדרו" ( ויקרא סימן נג ). והפדר רק לכסות הראש כמו שלמד שם, ועל כן נזכר באחרונה. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן וכולי". ומה שאמר "ואת הקרב..רחץ" ולא אמר "רחץ משה" (והלא בצואה כתב "ורחצת") – כי אין זה רבותא, שבלי זה כשר בזר. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "וקרבו וכרעיו ירחץ" - שפירושו ירחץ זר. ומה שכתב "ויקטר משה" – היה הולכה קודם לו, שזר אסור להולך האיברים. וסמך על מה שכתוב בעולת יחיד "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריבו וכולי". וגם שבודאי הקטיר הכל כאחד, וכמ"ש הרמב"ן שמ"ש "ויקטר את הראש" היינו בזמן ההקטרה אחר רחיצת הקרב והכרעים. רק שתפס הלשון כמו בעולת יחיד שנאמר גם כן "ואת ראשו ואת פדרו..וערך..והקרב ירחץ..והקריב את הכל והקטיר". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריב את הכל". ומה שכתב באיל העולה "עולה לריח נחוח" ולא אמר כן בפר חטאת – מפני שכן דייק גם בעולת יחיד מפני שקרב כולו לאישים.

וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃

(סי' קפ"ג) ויקרב את האיל השני איל המלואים: מכללי הלשון שלא יבואו שני סימנים לציין את הדבר. ואם יתפוס סימן המספר לא יוסף סימן אחר. שכן בצואה אמר "ולקחת את האיל השני" - ואם מציין בהבדל שיש בעצמו - לא יוסיף סימן המספר. כמו לקמן (ויקרא יד, יט) "ועשה הכהן את החטאת", ושם (שם טז, כ) "והקריב את השעיר החי". ולמה ציין פה שני סימנים - השני - איל המלואים? וזה ששאל בספרא "והלא כבר זיוג הכתוב שני אלים זה כנגד זה". בפרט שכבר קרא הראשון בשם "איל העולה" וראוי לציין את זה כנגדו בשם "איל המלואים" בלא סימן המספר. והשיבו שהוסיף מספר הסדורי – שני – ללמד שצריך דוקא שיהיה שני. רוצה לומר שיהיה איל העולה קודם לו. כי שניהם מעכבים זה את זה. כי אין שני בלא ראשון. ומזה ידעינן שכל הכתוב במלואים מעכב - רוצה לומר שהוא הדין פר וסל המצות - הם לעכובא. (סי' קפ"ד) איל המלואים: איל זה היה שלמים ונקרא 'מלואים' על שם שבא למלא ידם לכהן. שכל המתחנך לאיזה דבר נאמר בו 'מליאת יד'. שפר החטאת ואיל העולה באו לכפר ואיל זה בא למלא ידם, ולכן נתן מדמו על תנוך וכולי. וזהו שאמר מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו – כי זבחי שלמים היו מקריבים להוראת הזביחה לשמחה של מצוה וליום טוב. וזהו שאמר שעשו יום טוב. והיה עמו שלשה מיני לחם כדוגמת התודה כמו שאמרו במנחות (מנחות עח, א) רק שהי' מצה. וגם 'מלואים' הוא מענין השלמה כמו "כי מלאו ימי", וזהו שאמר "שמשלים את הכל"; שהוא היה גמר החינוך. ומצאנו תמיד ששלמים קרבים באחרונה כמו בנזיר וכבשי עצרת ובקרבנות יום שמיני. וכבר כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק) שבעת הסמיכה היה מתודה ובעת סמיכת השלמים היה אומר דברי שבח. וזהו שאמר שסמכו ידיהם עליו במשמחה ואמרו דברי שבח על שזכו להשלים עבודת היום וקדושיו ולהתקדש לעמוד לפני המקום ברוך הוא. ועוד יש בזה כונה אחרת כי בצואה כתוב באיל המלואים "וסמך אהרן ובניו" ובעשיה כתיב "ויסמכו" בלשון רבים. וכבר בארנו ( ויקרא סימן רנ ) שכל מקום דכתיב בלשון יחיד כל אחד סומך ומסלתק. ואם כן למה שינו בסמיכה וסמכו כולם כאחד? באר שזה עשו מרוב שמחתם - סמכו כאחד בחדוה וגיל. ומה שאמר [במשנה כא] שלשה דמים האמורים וכולי – יתבאר לקמן ( סימן קפח ). ומה שאמר על תנוך אזן אהרן זה גדר האמצעי – יתבאר בפר' מצורע.

וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין׃

(סי' קפ"ה) ויקח את החלב: כבר בארנו שמה שספר כאן כל הפרטים משום דבזה למדו לדורות איך יקטיר ואיך ינהוג בכל דבר. אמנם הקטרת החלבים כבר למדו בפר החטאת ומה הוסיף באיל המלואים ששנה פרטיהם שנית? אמרו חז"ל משום שהקב"ה רצה לזכות את ישראל וצוה להם מצות כוללות כל דבר. אם בדברים שהם לצורך האדם – הפירות למאכל והמעון והכסות והקנין. הפירות יש בהם מצות רבות, ובמעון צוה במזוזה, ובבגדים שעטנז וציצית, ובקנין - בכור ופטר חמור. וגם בקנין הבא מבחוץ - חיה ועוף - כיסוי דם בעפר. וכן נכללו מצות כל המינים – הדומם והצומח והחי. הדומם בבתים, והצומח בפירות, והחי - עוף וחיה ובהמה טהורה וטמאה. וכן נתן להם שיהיה בידם להקדיש מכל המינים לה' – אם קדשי בדק הבית (שזה כולל הכל כמו שכתוב "כל חרם") אם קדשי מזבח במינים פרטיים. ובזה יש מדרגות ומעלות רבות כמו שראינו פה – הנשרפין היו מהם למזבח והמותר נשרף, והעולה כליל, והשלמים לבעלים, ומהם הורם השוק והחלבים להשם. והודיע כי מצד קדושת השלמים ראוי שיהיה השוק לה', וניתן מחלקו לכהנים. ובא לעורר אזן כי כל מצוה וכל קדושה מפורטת לפי החכמה העליונה עד שיכפול וישנה כל דבר בפרטיו. כי עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃

(סי' קפ"ו) ויתן את הכל על כפי אהרן: כבר בארנו שספר כל הפרטים מפני שלמדו בזה איך יעשה לדורות. אמנם יקשה פה, שהיו כמה שינוים בין תנופה זו לדורות: (א) שאהרן ובניו היו הבעלים וקיימא לן דאין תנופה בחוברין. וכמו שמפורש במנחות (דף צג.) דאם יניפו בהדי אהדדי הוה ליה חציצה, ואם יניפו זה אחרי זה - 'תנופה' אמר רחמנא ולא 'תנופות'. וזהו שאמר וכי כל קרבנות נתנים לידי הבעלים. וגם אחר שבארנו שרצה ללמדו תנופה לדורות והלא היה זה משונה מתנופות אחרות שהחזה הונפה בפני עצמה ולדורות מונפת עם החלבים? (ב) שהשוק ניתן למטה מן החלבים. ואמרו חז"ל שבא ללמדו תנופות אחרות, שהוא תנופת סוטה ומצורע שמשונים. שבסוטה הכהן מניח ידו תחת יד האשה ובמצורע הכהן מניף לבדו. ולמדו תנופות סוטה במה ששם על כפי אהרן ובניו ומשה שם ידו תחתיהם כמו בסוטה. ולמדו תנופת לוג שמן של מצורע במה שהניף משה את החזה בפני עצמו וגם הראה לו בזה תנופת הקרבנות שיניפו החזה. וזהו שאמר הוא הדין ללמדך וכולי. ובמה שלקח מעל כפיהם הראה איך יקח המנחה מעל כפי סוטה. [ומה שכתב "ומטהרים את היולדות" - צריך למחוק]

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה׃

(סי' קפ"ז) מלואים הם לריח נחוח: מה שכתוב שנית "מלואים הם" – וכבר קראו בשם 'איל המלואים'? – לומר שהם ריח נחוח מצד שהם מלואים; רוצה לומר מצד שהם מחנכין הכהן לעבודת השם. דוגמת המלך אשר יעשה משתה עת יכין את אוהבו ויחנכהו לעבודתו. ומה שכתב שמשה הניף את החזות - ולמה לא הניפו אהרן? כי העבודות עשה משה כדי ללמד לאהרן אבל התנופה כבר למד וכבר הניף בעצמו, ולמה חזר משה להניף? השיבו חז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. והשכר יהיה בשתי פנים: אם השכר להנפש אשר תוסיף אומץ לקנות שלמות – שעל זה אמרו שכר מצוה מצוה, שיתן ה' שכרו להזמין לו עוד מצוה למען יוסיף שלמות, והיה שכרו של משה מצד זה שהוסיף לו מצות תנופה לזכותו במצוה זו. ועל זה מביא קרא דמלאכי שהובא למעלה סימן זה שגם על דברים קטנים ישלם ה' שכר וכל שכן על עבודת הקדש. והשני שכר להגוף שעל זה אמר "למשה היה למנה" - שם 'מנה' מורה על דבר המזומן ומוכן לו; שעל ידי ששמש בכהונה הוכן לו חלק מכהונה, וכל שכן המשמש בכהונה לעולם. וזהו שאמר "מאיל המלואים למשה היה" – רוצה לומר בזכות עבודה הפרטית הזאת קבל מנה, וכל שכן העובד בקביעות.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ׃

(סי' קפ"ח) מלבי"ם: ויקח משה משמן המשחה ומן הדם: פירוש דברי הספרא: (א) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם: ( 1-4 ) הזיה ומתן סביב - ר"ל מה שהזה באצבעו סביב שהוא על ארבע קרנות היה ד' מתנות. ( 5 ) וחיטוי ( לדעת הספרא מה שכתוב "ויחטא את המזבח" היה על ידי זריקה מיוחדת בגופו של מזבח. וצ"ע הא בציוי לא נזכר חיטוי כלל? וי"ל שלמד לה ממה שכתוב בסוף הפרשה (שמות כט, לו) "ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו" ) ( 6 ) והשישי הוא יציקה וכפרה - ר"ל מה שכתוב שיצק על היסוד ויקדשהו לכפר. (ב) ואיל השלמים הי' בו שתי מתנות סביב, וזהו שאמר זריקה ומתן סביב - ר"ל זריקה סביב. (ג) ואיל המלואים היו לו שש מתנות בהונות – תנוך ובהן יד ובהן רגל לאהרן, וכן לבניו, ושלש הזיות לאהרן וכן לבניו, וזריקה על המזבח. והנה ג' הזיות היינו מה שכתוב "על אהרן על בגדיו" ( שפירושו על גופו ועל בגדיו ), וסתם 'בגדים' שתים – הם ג'.[ אולם יקשה מדוע לא חשב זריקת מזבח בתרתי כיון שהיה דומה עם איל השלמים שהיה גם כן מתן סביב? וי"ל משום דקנח דם הזריקה השנית והזה אותה על אהרן לא חשיב לה כיון שקנח את הדם. וזה שלא כדעת הרלב"ג שפירש בפר' תצוה "מן הדם אשר על המזבח" - הראוי למזבח. וכן בחזקוני כתב שם שקנח את הדם מן המזבח ]. ודעת זו חושב הזיות בניו וכן מתן דמם לאחת. דכיון שכתוב "והזית על אהרן ועל בניו" - בניו כולהו כחדא חשובים. ומאן דאמר שלש באהרן ושש בבניו – בא לישב הסתירה שיש בין הכתובים דצואה לעשיה. שבפר' תצוה אמר (שמות, כט) 'ונתת על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו ועל בהן ידם' – משמע שהיה הסדר: תנוך אהרן, תנוך בניו, בהן אהרן ובהן בניו דיד, ובהן אהרן ובהן בניו דרגל. ובעשיה (ויקרא, ח) "ויתן על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ועל בהן רגלו ויקרב את בני אהרן ויתן על תנוך אזנם ועל בהן ידם וכולי". ולכן יסבור ששני הכתובים אמת. שמקצת בניו (והם נדב ואביהוא) נתן להם ביחד עם אהרן כסדר האמור בצואה, ואל הנותרים (שהם אלעזר ואיתמר) נתן בפני עצמם כסדר האמור בעשיה. וסבירא ליה שהוא הדין שכן חלקם בהזיה. נדב ואביהוא לחוד ואלעזר ואיתמר לחוד. הרי ששה בבניו. ומאן דאמר י"ב בבניו סבירא ליה שנתן על כל אחד בפני עצמו. (סי' קפ"ט) ויז על אהרן: כתב הרמב"ן ז"ל: לא נתברר לי מדוע איחר הזאת הללו לאחר הקטרה של מלואים. כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כך אמר "ולקחת מן האיל החלב והאליה". ואולי בעבור שאמר שם "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו" למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם 'קידוש' במשיחה ולא במתן בהונות. וכאן אמר "וימשח אותו לקדשו" - לא שיקדש לגמרי (כי הלמ"ד מורה ההכנה לבד) עד שעשה ההזאות ואמר "ויקדש את אהרן". וכך אמרו בספרא "ויקדש את אהרן" - הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם. עד כאן דבריו. ובזה נכון מה שבצוואה אמר (שמות כ״ט:כ״א) "ולקחת מן הדם ומשמן המשחה" ובעשיה אמר (ויקרא ח׳:ל׳) "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם וכולי". כי קיימא לן דאין מעבירין על המצות והוא מדאורייתא ( כמו שכתבתי בארצות החיים סימן כה ) ואם כן לפי מה שכתוב בצואה שתכף שיגמר הזריקה על המזבח יזה על אהרן היה צריך ליקח תחלה מן הדם אשר על המזבח דביה עסיק בל יעבר על המצוה. אבל משה שהמתין עד גמר ההקטרה ותנופת החזה, ואם כן כשהניף את החזה עמד במזרח, ואם היה מתחיל בהזיות הדם היה צריך לילך לקרן מערבית דרומית ששם זרק זריקה השניה, והיה קרוב יותר אל השמן שהיה בצד המזרח. לכן התחיל ההזיה בשמן המשחה כדי שלא יעבור על המצוה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ׃

(סי' ק"צ) ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו: בצוואה אמר לו (שמות כט, לא) "ובשלת את בשרו", ולמה לא בשל משה בעצמו כפי הציוי? משיב בספרא כמ"ש להלן "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל וכולי" – ר"ל ושם אומר "וזר לא יאכל כי קדש הם", ועל כן לא יכול משה לבשל בעצמו משום גזירה שמא יאכל כמו שאמרו ביומא (דף יג.) מטעם זה כהן גדול אינו עובד אונן לר' יהודה שמא יאכל. [ ועיין בפסחים דף י: ודף יא:, ובחולין דף ו: ברש"י, ועיין במגן אברהם (סימן קסט) ופר"ח (סימן תרי"ב), ושו"ת בית יעקב (סימן יב), ואין כאן מקום להאריך בזה ]. לכן צוה שהם יבשלו. ומה שכתב "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו" פירושו אם יותר עד הבקר, כמו שפירש בצואה. וזהו שאמר מלמד שהמלואים מותרם בשריפה - ואין דינם כשלמים לב' ימים, ולכן תפס פה "והנותר" ( ולא אמר כמו שכתב בצואה "ואם יותר" ) כי בודאי נותר מהם אחר שלא היו נאכלים רק לאהרן ובניו לבד אי אפשר שיאכלו הלחם ליום ולילה.

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם׃

(סי' קצ"א) ומפתח אהל מועד: הנה דעת חז"ל שהתחילו המלואים בכ"ג באדר. כן הוא בספרא ובספרי ( נשא ) וברבה שם. ולדעת רבי עקיבא התחילו בא' בניסן. והוא כסברת הראב"ע. והנה דעת זאת מוסדת על מה שכתוב "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" - משמע שהקימו פעמים רבות והוא כל ימי המלואים; העמידו ופרקו. והראב"ע טען על זה דאם כן איך ישבו בפתח אהל מועד יומם ולילה? וכבר מצאנו תשובה לזה בירושלמי ( פ"ק דיומא ) שאמר דר' יוסי שסבירא ליה בלחם הפנים אפילו סלק הישינה שחרית וסדר החדשה ערבית נקרא 'תמיד' למדו מישיבת אהרן ובניו, ופירושו שישבו קצת בתחלת הלילה. ולדידיה לא פרק עד הלילה. ודעת ר' יוחנן דצריך לישב גם קודם אור היום. ושם הביא הפלוגתא דריב"י, ועיי"ש באורך.

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃

(סי' קצ"ב) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות: היה ראוי לאמר "כי כאשר עשיתי ביום הזה צוה ה' לעשות שבעת ימים למלא את ידכם", כי כן אמר בצוואה. ושם אמר "שבעת ימים תכפר על המזבח" והוא אמר "לכפר עליכם". ואמרו חז"ל בספרא ( מובא בבבלי וירושלמי ריש יומא ) שרצונו לומר שכן צוה ה' לדורות להפריש אתכם לעבודה לפני יום הכפורים ו'ביום הזה' מוסב על ימי המלואים כולם. ועוד פירשו שמה שכתוב "לכפר עליכם" אינו על העבר – כי על העבר די בכפרת יום אחד – רק לכפר על העתיד עד שיחיו המתים, שאז יהיה חנוכה שנית כמו שנזכר ביחזקאל, ועד אותו זמן לא תצטרכו לחנוכה.

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃

(סי' קצ"ג) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי: למה אמר שנית "כי כן צויתי"? והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם". רק כי על משמרת המקדש נצטוה אחר כך אהרן בעצמו כמו שכתוב בפר' קרח "ויאמר ה' אל אהרן" ושם צוהו לשמור את המקדש תמיד. ומשה ידע כי יצוה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצויתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציוי ה' בעצמו.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

(סי' קצ"ד) ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה: הנה בכל מקום שיבאר שעשו כאשר נצטוו יבארו רבותינו מאי קמ"ל, כמו שחשבם הרא"מ פה. ופה בא הלשון משונה. שתמיד יאמרו שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי משה היה המצוה מאת ה', אבל לכבוד אהרן ובניו היה משה רק השליח והם היו המצוים. לכן אמר "ביד משה". ויאמר שעשו הכל בהשקף (א) על הדברים עצמם שנוגעים אליהם לפי קדושתם, ועל זה אמר "כדי המצוה למי שנצטוה", (ב) בהשקף על השליח שהוא "כדי לשולחיו". והנה יביטו על השולח – "אשר צוה השם", על השליח – "ביד משה", על הדברים – על זה אמר "את כל הדברים", על ערך המצטוה וקדושתו שעל זה אמר "ויעש אהרן ובניו".