מצודת דוד על תהלים קא

לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד־וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְהוָה אֲזַמֵּרָה׃

חסד ומשפט. כאשר אשירה לך על החסד כן אשירה לך על המשפט ולא אהרהר אחר מדה״‎ד:

אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם־לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי׃

אשכילה. אתן לב על דרך התמים ומתאוה אני לה לאמר מתי תבוא אלי ואקיימנה כי כל חפצי שיזדמן מצוה לידי: בקרב ביתי. ר״‎ל בהצנע כמו בפרהסיא:

לֹא־אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר־בְּלִיָּעַל עֲשֹׂה־סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי׃

לא אשית. לא אסתכל בדברי רשע: עשה. מעשה סטים שנאתי ולא ידבק בי מה מהם:

לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע׃

לבב עקש. מי שלבו עקש יסור ממני ולא אתחבר עמו: רע. איש רע לא יהיה מיודעי ואוהבי (ועש״‎ז נקרא האוהב מודע על כי הוא יודעו ומכירו):

מלושני [מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ־עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל׃

מלשני. המלשין בסתר על רעהו אכרית אותו: גבה עינים. הוא בעל גאוה: ורחב לבב. החומד ומתאוה לכל דבר: אותו לא אוכל. לא אוכל לסבול אותו כי המעשים האלה שנואים בעיני:

עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי־אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי׃

עיני. נותן אני את עיני בנאמני ארץ לשבת הם עמדי:

לֹא־יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא־יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי׃

לא ישב. אין אני מניח לשבת בביתי איש עושה מעשה רמיה: לא יכון. לא יהיה נכון לשבת נגד עיני:

לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל־רִשְׁעֵי־אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר־יְהוָה כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן׃

לבקרים. בכל בוקר בזריזות רב אכרית כל רשעי ארץ בכדי להכרית וגו׳‎ עד שלא ישאר אחד: