בפרשה של השבוע שעבר למדנו שהגשם הראשון בעולם חיכה לאדם. רק כאשר אדם הבין שהגשם הוא צורך של העולם, והתפלל עליו, ירד הגשם. השבוע, בפרשת נח, הגשם מחריב את העולם.
במוצאי שבת הקרובה, ליל ז’ במרחשוון, מתחילים בארץ ישראל לומר “וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה” בתפילת שמונה עשרה. לכן זה שבוע מתאים לשאול: מה הופך את הגשם, המתנה שאנו מתפללים עליה, למבול?
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז, יב).
רש”י – זה התחיל כגשם
רש”י שם לב לשינוי בלשון התורה. כאן היא קוראת למים “גשם”, וכמה פסוקים אחר כך (ז, יז) היא אומרת “וַיְהִי הַמַּבּוּל”. מדוע השינוי? רש”י, על פי המדרש, מסביר: “כְּשֶׁהוֹרִידָן הוֹרִידָן בְּרַחֲמִים, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְרָכָה”. גם בשפל המדרגה של הרשע, הקב”ה משאיר את הדלת פתוחה לתשובה. אותם מים שהביאו את המבול יכלו להיות לברכה.
מאה ועשרים שנה לשאול שאלה
זו לא הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לרשעים. רש”י (ו, יד) שואל: “הַרְבֵּה רֶוַח וְהַצָּלָה לְפָנָיו, וְלָמָּה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה?” ומשיב: “כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ ק”כ שָׁנָה, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ מַה זֹּאת לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם עָתִיד הַקָּבָּ”ה לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, אוּלַי יָשׁוּבוּ”. הבחירה הייתה שלהם.
רש”י והרמב”ן – נחתם על הגזל
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יג).
דור המבול היה אשם בחטאים חמורים. רש”י עצמו מזכיר על פסוק זה “זְנוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה”. ובכל זאת, כאשר הקב”ה אומר לנח מדוע בא הקץ, הוא מזכיר רק חטא אחד: חָמָס. רש”י, על פי הגמרא (סנהדרין קח ע”א), אומר: “לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל”.
מדוע דווקא הגזל, יותר מכל השאר? הרמב”ן אומר: “חָמָס הוּא הַגָּזֵל וְהָעֹשֶׁק” (הדמיון בין המילה הזו “חמס” לשמו של ארגון בן זמננו ברור – והמבין יבין), “וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מֻשְׂכֶּלֶת, אֵין לָהֶם בָּהּ צֹרֶךְ לְנָבִיא מַזְהִיר”. כולנו מבינים מעצמנו שלקחת את מה ששייך לאחר הוא דבר פסול. “וְעוֹד שֶׁהוּא רַע לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת” – הגזל הוא עוול גם כלפי שמיא.
הספורנו – כולם גזלו מכולם
הספורנו מתאר איך נראה החמס הזה. לא הייתה זו קבוצה אחת של פושעים, אלא “כֻּלָּם גּוֹזְלִים זֶה אֶת זֶה. הַבְּעָלִים גּוֹזְלִים אֶת הָאָרִיס בְּכֹחַ, וְהָאָרִיס גּוֹזֵל אֶת הַבְּעָלִים בְּמִרְמָה, בְּאֹפֶן שֶׁהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת כָּל פֵּרוֹתֶיהָ לַגַּזְלָנִים”.
האור החיים שואל: אם החטא היה גזל, “לָמָּה נֶעֶנְשׁוּ הַנִּגְזָלִים כַּגּוֹזְלִים?” אחת התשובות שהוא מציע תואמת בדיוק את דברי הספורנו: לא היו נגזלים תמימים, “שֶׁכֻּלָּן הָיוּ גּוֹזְלִים, כָּל אֶחָד כְּפִי שֶׁיֵּשׁ יְכָלְתּוֹ”.
כלי יקר – קטן מדי לכל בית דין
הכלי יקר מוסיף נקודה שצריכה לעורר כל אחד מאיתנו. על המילים “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים” (ו, יא) הוא מפרש: “’אֱלֹהִים’ הַיְינוּ הַדַּיָּנִים, כִּי הָיוּ גּוֹזְלִים פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁאֵין מוֹצִיאִין בְּדַיָּנִין, וְעֵינֵי הַדַּיָּן רוֹאוֹת וְאֵין לְאֵל יָדוֹ לְהַצִּיל דִּמְעוֹת הָעֲשׁוּקִים”. הגזל נעשה “לפני האלהים” – “לִפְנֵיהֶם מַמָּשׁ”.
החוקים בארץ לא תאמו את מה שמצפים מאיתנו בשמים. הפרט הזה נוגע לכולנו. מי מאיתנו לא תפס את עצמו פעם – אולי עם מגבת מחדר במלון – משכנע את עצמו שאף אחד לא יקפיד?
המלבי”ם – החמס שובר את החברה כולה
המלבי”ם מסביר מדוע החמס הביא חורבן על העולם כולו, ולא רק עונש על יחידים. כאשר אדם מושחת באמונותיו או בהנהגתו הפרטית, “ההשחתה נוגעת אל כל איש בפני עצמו, לא אל הכלל”. החמס שונה. זהו חטא שבין אדם לחברו, והוא הורס את הדבר שהופך המון אנשים לחברה: “שיהיה כלל הקבוץ כגוף אחד, עוזרים זה לזה ושומרים החוקים המוכרחים שיתקיים כללותם”. כאשר הארץ מלאה חמס – “זה השחתת הכלל”. לכן החורבן בא על הכלל.
הגשם והחמס
נחזור לגשם. הגמרא בתענית (ז ע”ב) מביאה את דברי רבי אמי: “אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בַּעֲוֹן גָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר'” (איוב לו, לב). הגמרא מסבירה: “וְאֵין ‘כַּפַּיִם’ אֶלָּא חָמָס”, כמו שנאמר בנביא על אנשי נינוה: “וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם” (יונה ג, ח). ועוד מסבירה הגמרא: “וְאֵין ‘אוֹר’ אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ'” (איוב לז, יא) – אורו של הקב”ה הוא כינוי נוסף לגשם, ענן נושא גשם.
בימי נח, החמס הפך את הגשם למבול. בכל דור, החמס עוצר את הגשם שאנו מתפללים עליו. ונינוה, שאת סיפורה קראנו בספר יונה במנחה של יום הכיפורים לפני שבועות ספורים, מראה את הצד השני: כאשר עזבו את החמס אשר בכפיהם, ביטל הקב”ה את גזירתו.
האחרון שבישראל – ז’ במרחשוון
מדוע אנו ממתינים עד ז’ במרחשוון כדי לשאול גשמים בארץ ישראל? המשנה (תענית א, ג) מביאה את שיטת רבן גמליאל, והגמרא (י ע”א) פוסקת כמותו: “בְּשִׁבְעָה בוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת” – שהאחרון שעלה לירושלים לרגל יספיק להגיע לנהר פרת לפני שיתחילו הגשמים. (בחוץ לארץ, לעומת זאת, ממתינים בדרך כלל עד ה-4 בדצמבר, כשישים יום אחרי תקופת תשרי – “עַד שִׁשִּׁים בַּתְּקוּפָה” (תענית י ע”א) – שהוא זמן תחילת עונת הגשמים בבבל.)
כל הארץ צריכה גשם. כל חקלאי מחכה לו. ואנו עוצרים את תפילתנו על הגשם עוד כמה ימים, כדי שאדם אחד שעדיין בדרך לביתו לא ייתפס בגשם.
זה בדיוק ההפך מדור המבול. הם לקחו זה מזה גם כאשר הסכום היה קטן מכדי שיחשבו אותו. אנו מוותרים על דבר שאנו באמת זקוקים לו, למען האחרון שבדרך. כאשר כך אנו נוהגים זה בזה, הגשם שאנו מבקשים יורד בברכה.
לפי רבי אליעזר (רש”י ז, יא), המבול התחיל בי”ז במרחשוון, אחד עשר יום בלבד אחרי שבת פרשת נח השנה. מרחשוון הוא החודש שבו הגשם יכול לבוא כמבול או כברכה. פרשת נח מלמדת אותנו שההבדל נתון “בכפינו”.
יהי רצון שנזכה לגִשְׁמֵי בְרָכָה בעתם.
שבת שלום,
משה
מרחשוון תשפ”ז