בפרשה של שבוע שעבר (פרשת נח) קראנו על דור שגזל סכומים קטנים מכדי שבית דין יוכל להוציאם מידו, והעולם כולו נחרב בגלל זה. השבוע מציגה לנו התורה את האיש שלא היה מוכן לקחת אפילו חוט.
אחרי שאברם מנצח את ארבעת המלכים ומציל את לוט, מלך סדום מציע לו את כל הרכוש. אברם עונה:
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם׃ (בראשית יד, כג)
שתי שאלות. מדוע מונה אברם דווקא את הדברים הקטנים ביותר, חוט ושרוך נעל? ומדוע אומרת הגמרא (סוטה יז ע”א; חולין פט ע”א) שבזכות המילים המעטות האלה זכו צאצאי אברם לשתי מצוות: תכלת שבציצית ורצועות התפילין?
כדי לענות, עלינו להתבונן תחילה במריבה שהתרחשה פרק אחד קודם לכן.
רש”י – “ואין זה גזל”
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ׃ (יג, ז)
על מה הייתה המריבה? רש”י מבאר: “לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹעִים שֶׁל לוֹט רְשָׁעִים וּמַרְעִים בְּהֶמְתָּם בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְרוֹעֵי אַבְרָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל הַגֶּזֶל”. לרועי לוט הייתה תשובה מוכנה: “נִתְּנָה הָאָרֶץ לְאַבְרָם, וְלוֹ אֵין יוֹרֵשׁ, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, וְאֵין זֶה גֶּזֶל”. הפסוק עונה להם במילותיו האחרונות: “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ”, כלומר, “וְלֹא זָכָה בָהּ אַבְרָם עֲדַיִן”.
זהו נושא שחוזר על עצמו בפרשיות הראשונות של התורה. אנו, כבני אדם, נוטים להצדיק את עצמנו: לשכנע את עצמנו שמה שאנו לוקחים (מגבות ממלון?) שייך לנו, או שהבעלים לא יקפיד, או שזה “מגיע לנו בכל מקרה”. אבינו אברם מתווה לבניו, עם ישראל, דרך של יושר בכל ענייני הממון.
הרמב”ן והספורנו – מה רואים השכנים
הרמב”ן מציע הסבר אחר. ההבטחה על הארץ ניתנה לזרעו של אברם (יב, ז), “וְהֵיאַךְ יִירָשֶׁנּוּ לוֹט”? “אוּלַי שָׁמְעוּ הָרוֹעִים הַמַּתָּנָה וְטָעוּ”. אבל “עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָיְתָה הַמְּרִיבָה עַל הַמִּרְעֶה, כִּי לֹא נָשָׂא אוֹתָם הָאָרֶץ”, ורועי לוט נכנסו שוב ושוב לשטחי המרעה של אברם. אברם חשש “פֶּן יִשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ כֹּבֶד מִקְנֵיהֶם וִיגָרְשׁוּם”.
הספורנו (בראשית יג, ז) מוסיף נקודה קרובה. אברם ולוט היו שני קרובים שחיו כזרים בין תושבי המקום, ו”הָרִיב בֵּין שְׁנֵי אַחִים גֵּרִים מַבְאִישׁ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הַתּוֹשָׁבִים”. התושבים הסתכלו.
חזקוני – “ולא תאמר”
נחזור לסיפור מלך סדום. מדוע אכפת לאברם מה יאמר המלך?
החזקוני (בראשית יד, כג) שם את הדברים בפיו של אברם: “כשיצאתי מבית אבי הקב”ה הבטיחני לעשרני, מוטב שלא אקח מכל אשר לך, וכשאעשיר אתלה העושר במי שהעושר והכבוד שלו”, כלומר בקב”ה, ולא במלך בשר ודם.
האור החיים – שלו על פי דין
האור החיים הקדוש (בראשית יד, כג) מבאר: מלך סדום חשב שהרכוש שלו, ושהוא זה שנותן אותו. אברם לא הסכים: “וּלְעוֹלָם כְּפִי הַדִּין נְכָסַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים, וְלָזֶה נָתַתִּי מַעֲשֵׂר מִכֹּל”, למלכי צדק. אברם ויתר על דבר שהיה שלו בצדק, רק כדי שהמלך לא יוכל לומר “אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם”.
נשווה זאת לרועי לוט. הם לקחו את מה שלא היה שלהם, ושכנעו את עצמם שבסוף זה יהיה שלהם. אברם סירב לקחת את מה שכבר היה שלו, כדי שאיש לא יטעה במקור ברכתו.
אברם מלמד אותנו לקח חשוב על עושר ועל הדרך שבה יש לחיות (מעשה אבות סימן לבנים). עלינו לראות את כל עושרנו ורכושנו כמתנה מאת ה’, ולא כפרי של הבורסה או של חוכמתנו.
המלבי”ם – ה’ ניצח במלחמה
המלבי”ם (בראשית יד, כב) מבאר: “שהגם שמן הדין השלל מגיע להמנצח את המלחמה, אבל הוא לא נצח ולא עשה מאומה, רק ה’ לחם ונצח”. אברם ראה בבירור שלא בכוחו שלו ניצח ארבעה מלכים אדירים; ה’ נלחם על ידו. ואיך ייקח מן השלל? זהו פירוש “הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה'”: “ידי זאת הלוחמת והנוצחת הרימותי אל ה'”, כי הניצחון שלו.
רבינו בחיי – אפילו דבר שאין לו ערך
רבינו בחיי (בראשית יד, כג) כותב: “הֶרְאָה בָּזֶה אַבְרָהָם כֹּחַ נְדִיבוּתוֹ, שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מִשְּׁלַל הַמְּלָכִים וַאֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם דָּמִים”. לכן הוא מזכיר חוט ושרוך נעל. ועוד, המילים “הֲרִימֹתִי יָדִי” הן לשון שבועה: אברם התחייב בשבועה שלא לקחת דבר.
השכר – חוט ורצועה
רבא אומר (סוטה יז ע”א): “בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ‘אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל’, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין”. הגמרא מבארת כל אחת מהן.
על התפילין היא מביאה את הפסוק “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ” (דברים כח, י), ורבי אליעזר הגדול אומר: “אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ”.
על התכלת היא מביאה את דברי רבי מאיר: “שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד”.
בני אברהם קיבלו מצווה ששמה את שם ה’ על ראשם, במקום שכל העמים רואים, וחוט שמרים את עינינו אל כיסא ה’. אברם סירב לקחת אפילו חוט, ושכרו היה חוטי הציצית. אברם סירב לקחת אפילו שרוך נעל, ושכרו היה רצועות התפילין.
הבה נקפיד על כל חוט השייך לזולת, ונזכה תמיד לשאת את כבוד ה’ בציצית ובתפילין שלנו.
שבת שלום,
משה
מרחשון תשפ”ז