עָמוֹס ו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י נקובי ראשית הגוים. לכם היו קוראים גוי המשובח שבעכו"ם: ובאו להם בית ישראל. הם בחרו במשפטיהם ובאו לכללם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַי דְשָׁלָן שְׁלֵוָא בְּצִיוֹן וּמִתְרַחֲצִין עַל כְּרַכָּא דְשׁוֹמְרוֹן מְקַיְמִין שׁוּם בְּנֵיהוֹן כְּשׁוּם בְּנֵי עַמְמַיָא וְכָל דְמִן דְיִסְתַּמְכוּן עֲלֵיהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא הוי - זה לאות על גלות נבוכדנצר. נקובי ראשית הגוים - הם ישראל ונקראו גוים, בעבור היותם רבים. ובאו להם בית ישראל - כי הם ברשותה.

מְצוּדַת דָּוִד הוי השאננים. הוי על אלו היושבים שאנן בציון ועל אלו היושבים בטח בהר שומרון: נקובי. מתחלה היו נקובים בשם שהם העם המשובחים שבכל העכו״ם במשפט הנהגת דרכם עתה באו כל בית ישראל לכללם לאחוז במשפטי הנהגת דרכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן השאנני׳. ענין השקט ומנוחה כמו שאנן מואב (ירמיה מח): נקובי. כן יאמר על הפרשת השם כמו נקבו בשמות (במד׳ א): ראשית. ענין מיטב ומבחר כמו ראשי׳ גבורתם (בירמיה מט):

מַלְבִּי״ם הוי השאננים בציון, כל המאמר הזה נמשך על מ"ש בפסוק ז' לכן עתה יגלו בראש גולים, שר"ל שישראל גלו תחלה ואחריהם גלו כל האומות שכניהם עד שהם היו ראש לכל הגולים, וזה היה בין בגלות עשרת השבטים ע"י מלך אשור, שהגם שמלך אשור הגלה גם יתר האומות כמ"ש הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שומרון (ישעיהו י׳:ט׳) במואר מפה שלא הגלה את כלנה ואת חמת רבה ואת פלשתים עד שהגלה את עשרת השבטים תחלה, באופן שבעת גלו עשרת השבטים היו המדינות כלנה וחמת עדן יושבים על אדמתם. (וכן מצאנו בנ"נ שלא הגלה את האומות אדום עמון ומואב ופלשתים שכני א"י עד אחר שהגלה את יהודה עד שישראל היו תמיד ראש גולים), והנביא יתמה ע"ז מדוע היה כן, שלפי דרך הטבע היה ראוי שיכבוש ויגלה תחלה את הממלכות הקטנות והחלשות ואח"כ יכבוש את שומרון או ציון שהיו ממלכות אדירות ובצורות, וז"ש הוי קורא אני, הלא השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון, ויש הבדל בין שאנן ובין בוטח, שהשאנן הוא מי שאין לו שום מלחמה ואין לו מחריד מבחוץ, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו אף שיש לו מלחמה ואינו שאנן. והנה בני ציון לא היה להם שום מלחמה בעת ההיא כי מלך אשור לא עלה על יהודה עד שנת ארבע עשרה לחזקיה, וגלות שומרון היתה בשנת שש לחזקיה. וע"כ קראם בשם שאננים, ושומרון הגם שהיה להם מלחמה בעת ההיא היו בוטחים על גבורתם ועל שומרון שהיתה עיר בצורה, כי הלא הוכרח לצור עליה שלש שנים עד אשר כבש אותה, וא"כ אחר שבני ציון ועשרת השבטים היו גבורים ואדירים והם נקובי ראשית הגוים, הם מפורשים ומפורסמים לשבח שהם ראשית הגוים, ר"ל המובחרים מהם במעלה וגבורה, ואיך היה זה כי ובאו להם בית ישראל? שבית ישראל הלכו בגולה תחלה ובאו בגלותם אל הגוים ההם, שאת מקצתם הגלה תחלה אל הגוים הסמוכים כמו שבארתי (למעלה ג' י"ב) שהגלם תחלה לדמשק, ומקצתם הלכו לגולה דרך ערי הגוים שכניהם שישבו עדיין בשלוה, או ברחו דרך שם כמבואר למעלה (א' ו' ט') , וזה הפך מדרך הרגיל שהיה ראוי שיגלה הממלכות הקטנות תחלה?:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שאננים. בוטחים, השאנן הוא הפך שאון, שלא ישמע קול נוגש ומטריד מבחוץ, והבוטח הוא על גבורתו, כמו שהתבאר (ישעיה ל"ב ט') ושם קורא מטעם זה בנות ציון נשים שאננות, ובנות שומרון בנות בוטחות עיי"ש: נקובי. המפורש בשם, כמו אשר נקבו בשמות:

ב עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה וּרְדוּ גַת־פְּלִשְׁתּים הֲטוֹבִים מִן־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה אִם־רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם׃

רַשִׁ״י עברו כלנה וראו. למה מאסתם בתורתי לדבק בחוקות עכו"ם עברו וראו בעכו"ם החשובים אם טובים הם מן הממלכות האלה שבשומרון ושבירושלים: כלנה. בבל: חמת. אנטוכיא: גת פלשתים. חשובה שבחמשת סרניהם שהיא קרויה מתג האמה (שמואל ב ח׳:א׳) על שם שרודה את כולם והיא אם המלכות: אם רב גבולם מגבולכם. ומה מצאתם בי עול:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עֲבַרוּ לְכַלְנֵהּ וַחֲזוֹ וַאֲזִילוּ מִתַּמָן לַחֲמַת רַבָּה וְחוּתוּ לְגַת דְפְלִשְׁתָּאֵי דְטָבִין מִן מַלְכְּוָתָא הָאִלֵין אִם סַגִי תְּחוּמְהוֹן מִתְּחוּמְכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא עברו כלנה - שם עיר. הטובים - הם בלשון תימה, והטעם כי הטיבותי להם יותר מכם וכלכם מעשה ידי.

מְצוּדַת דָּוִד עברו כלנה. עברו לכלנה וראו טוב המקום ומשם לכו אל חמת רבה ורדו אל גת של פלשתים לראות גודל גבולם ושבחם: הטובים. וכי המה טובים מן הממלכות האלה הם מלכות יהודה ומלכות אפרים וכי גבולם גדול מגבולכם ומה א״כ מצאתם בי עול למאס משפטי:

מְצוּדַת צִיּוֹן כלנה. שם מקום: חמת רבה. חמת הגדולה:

מַלְבִּי״ם עברו, משיב שהיה זה בהשגחת ה' כדי שתעברו לכלנה ותראו כי מקצת הגולים עברו בגלותם לכלנה, ולכו משם חמת רבה ואח"כ כשכבש מלך אשור את כלנה והגלה אותם הלכו משם בגלותם לחמת שישבה עדיין בשלוה (כמו שנראה בישעיה י') שכבש את כלנה קודם לחמת, ואח"כ כשכבש חמת רדו גת פלשתים עברו לגת שישבו בשלוה עדיין ולכן השגיח ה' שישראל יגלו תחלה כדי שיעברו דרך הממלכות האלה שהם הגם שחלשים מישראל יושבים עדיין על אדמתם, וראו ואז תראו בעין שכלכם מדוע היה זה, ומה היה הסבה שהם יושבים עדיין בשלוה ואתם הלכתם בראש גולים שא"א לומר שזה מפני שהנהגת ממלכתם טובה מן ממלכת בית ישראל, ועז"א הטובים הם מן הממלכות האלה של ציון ושומרון עד שלכן לא ערב לב מלך אשור ללחום בם תחלה. או האם רב גבולם מגבולכם והתירא מללחום עמהם תחלה מפני שארצם גדולה יותר וקשה יותר לכבשה מן ארץ של ישראל ויהודה, ובזה תראו שלא מפני זה הגלה אתכם תחלה קודם לאומות האלה, רק הסבה להקדמת גלותכם אל גלות האומות האלה היה ענין השגחיי מאת ה' בעבור רוע דרככם, ומפרש.

ג הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס׃

רַשִׁ״י המנדים ליום רע. אתם מנידים עצמיכם ליום רע: ותגישון. עצמיכם לשבת בגלות אשר יחמס אתכם שנאמר בו מחמס אחיך יעקב (עובדי' א) זה מדרשו של רבי שמשון זצ"ל, ד"א המנדים ליום רע המבזים על נבואת ימי רע שהנביאים מתנבאים להם. ותגישון שבת חמס. זהו כמו שאמר ישעיה הוי מגיעי בית בבית ותגישון שבת בתוכם זו אצל זו על ידי חמס:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִנוּן מְרָחֲקִין יוֹם בִּישׁ וְאַתּוּן מְקָרְבִין בְבֵית כְּנִשְׁתְּכוֹן חֲטוֹף:

אִבְּן עֶזְרָא המנדים - הזכיר המתאוים, הוי המתאוים, בעבור שהיו בהם אנשים שהדבר שהנביא מתנבא היה להם בספק, אולי לא יקיים דברו. ויש מהם שאומרים: לעתים רחוקות הוא ניבא וזהו המנדים המרחיקים ותקריבו לשפוט חמס, כי שבת, כמו מושב זקנים יושבי שער, ולפי שאתם מנדים ומרחיקים בלבכם יום הפורענות לאמר: עוד לא הגיע העת והזמן אינכם יראים לחטוא ותגישון שבת בשער לשפוט חמס, מרחיקים ליום רע ומקריבים שבת חמס.

מְצוּדַת דָּוִד המנדים. הם המניעים את עצמם במעשיהם ללכת ליום רע ותגישון לשבת במקום חמס ר״ל בגולה בארץ הכשדים אשר תקבלו מהם חמס:

מְצוּדַת צִיּוֹן המנדים. מל׳ הנדה והנעה: ותגישון. ענין הקרוב: שבת. מל׳ ישיבה: חמס. עושק וגזל:

מַלְבִּי״ם המנדים ליום רע, שזה היה מפני שהאומות האלה היו משתדלים להניד את יום הרע ולהרחיק אותו שלא יגיע לגבולם במהרה, אבל אתם תגישון שבת חמס אתם במעשיכם הרעים תשיגו ותקריבו את השבתת החמס, אתם עושים מעשים שעי"ז יגש ויקרב אליכם במהרה חמס מלך אשור אשר ישבית אתכם מהיות גוי. ומפרש במה תגישו אותו.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת המנדים. המרחיקים, ומוסב על האומות, כי אל ישראל מדבר פה בנוכח: שבת מענין השבתה כמו שרף ישרפו בשבת (שמואל ב כ״ג:ז׳) :

ד הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק׃

רַשִׁ״י וסרוחים על ערשותם. משתטחין ומאריכין עצמם על ערסותם ורבותינו פי' מחליפין נשותיהם זה לזה ומסריחין ערסותיהן בשכבת זרע שאינה שלהם: כרים. כבשים: מרבק. מקום כנוס העגלים ובלע"ז קופל"א:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְשָׁכְבִין עַל עַרְסָן דִמְכַבְּשָׁן בְּשֵׁן דְפִיל וְעוּמְקִין עַל עַרְסֵיהוֹן וְאָכְלִין פַּטִימִין מֵעָנָא וְעֶגְלִין מִגוֹ רְבַקָא:

אִבְּן עֶזְרָא השוכבים, וסרוחים - מגזרת וסרח העודף והוא שם התואר, כמו עצומים כדרך מתפשטים כמו שמת"י.

מְצוּדַת דָּוִד השוכבים. הם המתענגים לשכוב על מטות שן: וסרוחים. על מטותם פרשו סדינים ארוכים ורחבים עודפים באורך וברוחב על המטה לכבוד ולתפארת: כרים מצאן. מן הצאן יבררו את הכרים לאכילתם: מתוך מרבק. ממקום שנתפטמו שמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן שן. הוא שן הפיל: וסרוחים. ענין עודף ויתרון וכן סרוחי טבולים (יחזקאל כג): ערשותם. מטתם כמו ערש יצועי (תהלים קלב): כרים. כבשים שמנים וכן שלחו כר (ישעיה טז): מרבק. הוא הדיר שמפטמים שם העגלים וכן ולאשה עגל מרבק (ש״א כח):

מַלְבִּי״ם השוכבים על מטות שן, המטה עשויה לנטות עליה בין ביום ובין בלילה, והערש הוא מיוחד למשכב נשים וקטנים וחולים ומעונגים בלילה, הם שכבו על מטות שן, ועל ערשותם המיוחד למשכבי אשה שוכבים סרוחים היינו זונות סרוחות המסריחים בשכבת זרע, וכמ"ש חז"ל שמסריחים את ערשותם בש"ז שאינו שלהם, והם יתפנקו במאכלות ערבים זוללים וסובאים עם הזונות שלהם, שאוכלים את הכרים מצאן היינו צאן השמנות, ואת עגלים שלוקחים מתוך מרבק ששם העגלים מפוטמים ושמנים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מטות, ערשותם. התבאר למעלה (ג' י"ב) שהערש מיוחד למשכב הנשים: וסרוחים, שם מלשון הבאשה כמו נסרחה חכמתם, זונות וזכרים מיוחדים לזימה שוכבים על ערשותם: כרים, כן נקראו צאן השמנים: ומרבק מקום שמפטמים בו העגלים עד יתראו כבקר, וכן עגל מרבק (ש"א כ"ט) ובדברי חז"ל הכניסה לרבקה ודשה:

ה הַפֹּרְטִים עַל־פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר׃

רַשִׁ״י הפורטים על פי הנבל. מנחם חברו עם ופרט כרמך (ויקרא ט) ורואה אני את דבריו שהמשורר על פי כלי זמר מחתך את הדבור בפרוטרוט הכל לפי נעימות קול הכלי להגביה ולהנמיך: כדויד חשבו להם וגו'. חשבו כלי שיר שלהם ככלי שיר של דוד שהם לשמים ואלו להתענג:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דִמְנַגָן עַל פּוּם נְבָלָא כְּדָוִיד אַתְקִינוּ לְהוֹן מָנֵי זְמָרָא:

אִבְּן עֶזְרָא הפרטים - הם שידעו לעשות שירים חתוכים בניגונים בלי חרוז.

מְצוּדַת דָּוִד הפורטים. הם המזמרים ע״פ הנבל נגונים יחידים ונפרדים שלא תדמה אחת לחברתה: כדויד. המה חושבים את עצמם בדבר כלי השיר להיות כדוד מלך ישראל לנגן על כלי שיר כמו שנגן הוא וכאומר הלא אין להם ערך וייחוס עמו הוא שר שיר ה׳ והמה לא כן:

מְצוּדַת צִיּוֹן הפורטים. ענין היחיד וההבדל ובדרז ל פרט וכלל שהפרט הוא ההבדל מן הכלל והוא מלשון ופרט כרמך (ויקרא ט): הנבל. שם כלי נגון:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הפורטים, מענין כלל ופרט בדברי חז"ל שמפרט פרטי הניגון. עמ"ש בתו"ה (קדושים סי' כ') :

ו הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל־שֵׁבֶר יוֹסֵף

רַשִׁ״י השותים במזרקי יין. יש מרבותינו שאומרים במסכת שבת שהיו זורקין כוסותיהן זה לזה וי"מ על שם כלי שהיו לו שתי פיות והוא ארוך ושותה זה מכאן וזה מכאן הוא נזרק מפיו אל פיו: וראשית שמנים. מובחר שבשמנים והוא אפרסמון: ולא נחלו. לשון חולי: על שבר יוסף. ששמעו מפי הנביאים שעתיד לבא עליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְשָׁתָן בְּפִילְוָן דִכְסַף חֲמַר וְרֵישׁ מַשְׁחִין טָבִין מִתְמַשְׁחִין וְלָא כָאֵב לְהוֹן עַל תַּבְרֵיהּ דְיוֹסֵף:

אִבְּן עֶזְרָא השותים - יין הוא הפועל וסמך ולא הזכיר הנסמך, אלא במזרקי כסף או זהב. ורבי מרינוס אמר: כי הבי"ת נוסף כמו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. על שבר יוסף - מלכות ירבעם:

מְצוּדַת דָּוִד במזרקי יין. לא שתו בכוסות כ״א במזרקים בני מדה מרובה: וראשית. במיטב השמנים ישמחו בשרם להתענג: ולא נחלו. אינם חולים בכאב הלב להצטער על השבר המיועד לבוא על יוסף ונקראו כל ישראל ע״ש יוסף לפי שהוא כלכלם במצרים:

מְצוּדַת צִיּוֹן במזרקי. אגן גדול כמו מזרק אחד כסף (במדבר ז׳:י״ג): וראשית. ענין מיטב ומבחר: ימשחו. מל׳ משיחה וסיכה: נחלו. מל׳ חולי:

מַלְבִּי״ם השותים, והם שותים יין במזרקות גדולות ולא בכוסות קטנות, וימשחו בראשית שמנים בשמן הטוב והמובחר שהוא שמן אפרסמון, ולא נחלו על שבר יוסף לשום לב על צרת הכלל ולהתאבל על הרעה הנשקפת עליהם ולשוב אל ה' בצום ובכי ומספד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מזרקי יין. כלים עשוים בתואר מזרקות ומיוחדים לשתיית יין: ולא נחלו, מן הנפעל, ויש הבדל בין לא חלו (ירמיה ה' ג') שהוא חולי גמור, ובין לא נחלו שהוא חולשה קצת, כמ"ש (ביחזקאל ל"ד ד'):

ז לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים׃

רַשִׁ״י וסר מרזח סרוחים. ויבטלון משתאות המגודלים וגסי הרוח מרזחות לשון משתאות בסיפרי בפרשת וישב ישראל בשיטים מצאתי וחזרו לעשות להם מרזחים והיו קוראים להם ואוכלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן כְּעַן יִגְלָן בְּרֵישׁ גָלָן וְיֶעְדוּן מִנְהוֹן מַרְזְחִין וּמַכִּיכִין:

אִבְּן עֶזְרָא לכן - הם בקשו ראשית הם יגלו בראש. מרזח - כמלת רנה להשמיע קול, כמו אל תבוא בית מרזח והוא המרזח הוא השיר וכשיבא הפורענות אז יסור השיר. סרוחים - מן: הסרוחים על ערשותם.

מְצוּדַת דָּוִד לכן. הואיל וכן עשו לכן עתה בזמן קרוב יגלו בראש גולים ר״ל במבחר הגולים בבזיון רב (וכי כמו בדברים טובים יאמר לשון ראש ומבחר על הטוב שבכולן כן בדברים רעים יאמר לשון ראש ומבחר על הרע שבכולן): וסר מרזח סרוחים. אז יסיר מהם המשתאות הגדולות העודפות מהשיעור הראוי, או אז יסור אליהם אבלות גדולות ועודפות בשיעור:

מְצוּדַת צִיּוֹן בראש. ענין מובחר: וסר. מל׳ הסרה: מרזח. כן יקראו המשתאות ובספרי בפרשת וישב ישראל בשטים יש וחזרו לעשות מרזחים והיו קוראים להם ואוכלים, או הוא ענין אבל וכן אל תבוא בית מרזח (ירמיה טו) וארז״ל בית אבל: סרוחים. ענין עודף ויתרון:

מַלְבִּי״ם לכן עתה יגלו בראש גולים, כל הדברים האלה היו סבה שיגלו עתה, בזמן קדום, ולא נתאחר גלותם אל זמן העתיד, עד שהם הלכו בראש גולים שהם היו הגולים ראשונה לפני האומות מפני שהאומות שמו על לב את צרת אחיהם וחשבו מחשבות לנדות ולהרחיק את יום רע, וסר מרזח סרוחים שע"י שהגלו מארצם סר וחדל המרזח והמשתה שעשו אל הסרוחים, היינו אל הזונות הסרוחות שבעבורם היו עושים מרזח ומשתה בכל יום, עתה יסור המרזח הזה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מרזח. הושאל מן המשתה שהיו רגילים לעשות אחרי קבור המת לנחם את האבל (כמו אל תבא בית מרזח, ירמיהו ט״ז:ה׳) אל משתה שהיו עושים להסרוחים והנבאשים אשר על ערשותם, שגם במת יש הבאשת המת: וסר, ר"ל שיסור ויפסק:

ח נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ נְאֻם־יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת־גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ׃

רַשִׁ״י בנפשו. מדעת וכוונה: מתאב. כמו מתעב וכן תירגם יונתן מנבל אנא ית בית מקדש' רבותיה דיעקב שהמקדש נקרא גאון עוזם שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם (יחזקאל כד): עיר ומלואה. ירושלים ויושביה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַיֵים יְיָ אֱלֹהִים בְּמֵימְרֵיהּ אָמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל מְנַבֵּל אֲנָא יַת בֵית מַקְדְשָׁא דְבוּתֵיהּ דְיַעֲקֹב וּבִרְנְיָתֵיהּ רָחֲקֵית וְאֶמְסַר קַרְתָּא וּמְלָאָהּ:

אִבְּן עֶזְרָא נשבע - בנפשו, כמו: בי נשבעתי: מתאב - מכלה, כמו תאבתי כליתי ונכספתי.

מְצוּדַת דָּוִד בנפשו. ר״ל בעצמו: מתאב. באמת אני אוהב את גאון יעקב זה בה״מ כמ״ש את גאון יעקב אשר אהב סלה (תהילים מ״ז:ה׳): וארמנותיו. אבל ארמנות יעקב מקום שמתענגים שם אותם שנאתי ולכן אמסר ביד האויב העיר והדברים הממלאים את העיר וגם בה״מ בכללם עם כי אהובה לי הואיל ותחרב העיר מה לי בבהמ״ק:

מְצוּדַת צִיּוֹן מתאב. ענין תאוה כמו תאבתי לישועתך (תהלים קי״ט): גאון. כן יקרא בה״מ וכן וצבי עדיו לגאון שמהו (יחזקאל ז׳:כ׳): והסגרתי. ענין מסירה כמו להסגיר לאדום (לעיל א):

מַלְבִּי״ם נשבע ה' בנפשו, ברצונו, כי רצונו הוא הפועל הכל, מתאב אנכי את גאון יעקב, שאין לי עוד רצון אל גאון יעקב, ועי"כ שנאתי ארמנותיו ואסגיר עיר ומלואה ביד צרים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בנפשו, ברצונו. כמו ולא תגעל נפשי אתכם, ומצאנו נשבע ה' בימינו, בקדשו, בשמו הגדול, בי נשבעתי, בגאון יעקב: מתאב. הפך הנה תאבתי לפקודיך, כמו משרש, מסקל. וגאון יעקב הוא הבהמ"ק שתחלה אבה בו ועתה בלתי אובה, וארמנותיו שונא מתחלתו:

ט וְהָיָה אִם־יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ׃

רַשִׁ״י אם יותרו. מן הדבר והחרב בבית אחד ומתו. שישרפו האויבים את הבית עליהם בלכדם את העיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי אִם יִשְׁתָּאֲרוּן עַסְרָא גַבְרִין בְּבֵיתָא חַד וִימוּתוּן:

אִבְּן עֶזְרָא והיה - זהו דרך הדבר או הריסות, והזכיר עשרה. והטעם רבים, בעבור שהוא סך חשבון.

מְצוּדַת דָּוִד אם יותרו. כי יחביאו עצמם שם מפני האויב: ומתו. כי האויב ישרוף הבתים וימותו כולם ולא ישאר אחד:

מְצוּדַת צִיּוֹן יותרו. מל׳ נותר:

מַלְבִּי״ם והיה אם יותרו עשרה אנשים אשר לא יהרגם האויב, והם ישארו בבית אחד למשל אב ותשעה בניו ומתו כולם ע"י הדבר שהיה בעיר:

י וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן־הַבַּיִת וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה׃

רַשִׁ״י ונשאו דודו ומסרפו. קרובו ואוהבו המציל את עצמותיו מן השריפה כן תרגום יונתן ויטיליניה קריביה מיקידא: ואמר. המוציא מן השריפה לאשר בירכתי הבית לחבירו שהלך לבדוק בתוך הבית: העוד עמך. אדם חי זולתך שנמלט מן החבואים: ואמר אפס. אין חי אלא מתים ואמר זה אליו הס את הפגרים ואמר הס השלך וסלק הכל כי זאת להם על אשר לא רצו להזכיר בשם ה' כן ת"י:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִטְלִנֵיהּ קְרִיבֵיהּ מִיְקֵידָא לְאַפָּקָא גַרְמַיָא מִן בֵּיתָא וְיֵימַר לְדִי בְשִׁדָא דְבֵיתָא הַעוֹד כְּעַן עִמָךְ וְיֵימַר סָפוּ וְיֵימַר סַלֵק אֲרֵי כַּד הֲווֹ קַיָמִין לָא הֲווֹ מְצַלָן בִּשְׁמָא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא ונשאו - מלת ומסרפו אין לו חבר. ורבי יהודה בן קרי"ש אמר: כי דודו אחי אביו ומסרפו אחי אמו וזאת הסברא בלי ראיה. והאומר כי פירושו המציל אותו מהשרפה יחליף הסמ"ך בשי"ן ולא ראינו מהמשקל על הבניין הכבד הדגוש, כי אם לגנאי כמו: שרשך מסעף פארה. והנה הטעם שיכנסו אנשים בבית לראות מי מת בדבר, או שנפל הבית עליהם שתרעש הארץ כאשר הזכרתי, וכן אחריו והכה הבית הגדול והנה יבוא דוד אחד מהאנשים שהיו בבית להוציא המתים מהבית לקברים ולשאת משם החי, וכאשר יכיר האיש קרובו וישאנו ויאמר לאשר בירכתי הבית העוד יש שם עצמים ישיב תשובה לומר הס, אל תגיד זאת ולא תשמע קולך פן ירך לב השומעים ואין אחד מהם מצדיק שם שמים, להזכיר השם הנכבד.

מְצוּדַת דָּוִד ונשאו. את כל אחד ישא דודו ומסרפו להוציא העצמים מן הבית לבל ישרפו גם הם עם הבשר: ואומר. הנושא הזה יאמר לאשר הוא בסוף הבית המחפש אחר עצמות כמוהו: העוד עמך. אם יש עוד מה עמך מן העצמות להוציאם מן השרפה: ואמר אפס. ר״ל וזה ישיב כמתרעם כבר נשרפו גם העצמות וכלה הכל: ואמר הס. ויחזיר זה ויאמר לו שתוק ואל תהרהר אחר מדת הדין כי אלו הנשרפים לא אבו להזכיר בשם ה׳ כ״א הזכירו בשם הבעל וראויים הם לזה הגמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונשאו. מל׳ משא וסבל: דודו. הוא אחי האב: ומסרפו. הוא אחי האם, או ומסרפו הוא כמו ומשרפו בשי״ן כי זסשר״ץ מתחלף ור״ל אוהבו המציל עצמותיו מן השריפה: בירכתי. בסוף: אפס. ענין כליון כמו אפס כסף (בראשית מ״ז): הס. ענין שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר י״ג):

מַלְבִּי״ם ונשאו דודו, מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה"ב, כמ"ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג"כ מסרפו שהוא ישרף העצמות (כמ"ש (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם. ופי' הרד"ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר), והטעם שישא אותו יהיה כי להוציא עצמים מן הבית באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות, ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך, מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת, והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך, ר"ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, ואמר אפס כי כל בני הבית מתו, ואמר הס, באשר היה המנהג להזכיר שם ה' על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת, וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג"כ, כמ"ש אמרו לו מת אביו הוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו ואחר שהוא היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה', ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק כי לא להזכיר בשם ה' ר"ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ומסרפו. כמו משרפו: הס צווי מהכבד ושרשו הסה, שתוק:

יא כִּי־הִנֵּה יְהוָה מְצַוֶּה וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים׃

רַשִׁ״י רסיסים. שיהא מרוסס לבקיעות דקות: בקיעים. גדולים מרסיסים לפי חשיבותו תהי מכתו כן תרגום יונתן וימחי מלכו רבא מחא תקיפא ומלכו זעירא מחא חלשא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא יְיָ מְפַקֵיד וְיִמְחֵי מַלְכוּ רַבָּא מְחָא תַקִיפָא וּמַלְכוּ זְעֵירָא מְחָא חַלָשָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא כי, מצוה - גוזר, כמו: כי הוא צוה ונבראו. רסיסים - מדרך הענין שברים יותר מבקיעים. ורבי משה הכהן אמר: כי רסיסי לילה גשם דק, ודע כי הגשם שהוא גוף גם כן האויר שהוא הרוח, גוף הוא והוא דק מאד. ויש אומרים: כי הטעם הבית הגדול, השר ואנשיו.

מְצוּדַת דָּוִד והכה. מי שיצוה לו הוא האויב: הבית הגדול. על מלכות אפרים יאמר שהיא גדולה ממלכות יהודה כי בהם יש עשרת שבטים: רסיסים. לבקעיות מרובות ותכופות שאין לתקנם כי אם לאחר זמן רב ר״ל שהם לא ישובו לארצם עד הגאולה העתידה: והבית הקטן. על מלכות יהודה יאמר שהיא קטנה ממלכות אפרים: בקיעים. לבקעים יחידים שאפשר לתקנם מהר ר״ל שהם ישובו לארצם בזמן בית השני:

מְצוּדַת צִיּוֹן רסיסים. ענין רציצה וכתיתה כי ומעוך וכתות (ויקרא כ״ב:כ״ד) ת״א ודמריס ודרסיס ובדרז״ל ואם היה עב או מרוסס (שבת פ׳):

מַלְבִּי״ם כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים, וא"כ אין עת להתפלל מפני הסכנה שבמהרה יפול הבית הגדול, ושמפני טעם זה נמלט מן הבית הגדול ויושב בירכתי הבית דהיינו בבית הקטן הנסמך לבית הגדול בירכתים, ששם אין סכנה כ"כ, כי את הבית הקטן לא יכה רק בקיעים קטנים ולא ישבר לרסיסים כבית הגדול, וגם מפני טעם זה אין לו להשיר בשם ה' על טובת הירושה ולברך שהחיינו כי הבית יהיה למפולת ולא יירש מאומה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת רסיסים. כמו רצוצים והוא יותר מן בקיעים:

יב הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם־יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים כִּי־הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה׃

רַשִׁ״י הירוצון בסלע סוסים. כלום יעמדו במרוצתם בשנותם סדורו של עולם: אם יחרוש. אדם בבקרים. בסלע שאתם סבורים לשנות דרך הטובה ותתקיימו ותצליחו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲיִרְהֲטוּן בְּכֵיפָא סוּסְוָן אִם יִתְרְדֵי בְתוֹרַיָא אֲרֵי הֲפַכְתּוּן לְרֵישׁ חִוְיָן בִּישִׁין דִינָא וּפְרִי זְכוּתָא לְגִידִין:

אִבְּן עֶזְרָא הירוצון - רוכבי סוסים בסלע. אם יחרוש - החורש הסלע בבקרים, הטעם כי תשנו במנהג. כי הפכתם - המשפט שהוא מתוק לרוש ושוה הוא בוי"ו או באל"ף.

מְצוּדַת דָּוִד הירוצון. וכי אפשר לסוסים לרוץ במקום הסלע כי הלא יהלמו וישברו עקבותם וכן האם אפשר שיחרוש אדם בסלע עם הבקרים הלא בזה יאבד ויפסיד את הבקרים ר״ל וכי אפשר לשנות דבר הראוי הלא המשנה לא ירויח כ״א יפסיד: כי הפכתם. כאומר הלא כן מעשיכם לשנות דבר הראוי כי משפט התורה הפכתם לראש המר ר״ל לקחתם תמורתו חוק העכו״ם: ופרי צדקה. ר״ל מצות התורה הפכתם לקחת תמורת׳ את הלענה הוא עבודת הפסל וכפל הדבר במ״ש וכאומר הואיל ושניתם דבר הראוי לכן יגיע לכם ההפסד:

מְצוּדַת צִיּוֹן הירוצון. מל׳ ריצה ורדיפה: לראש. ללענה מיני עשבים מרים כמו פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז):

מַלְבִּי״ם הירצון בסלע סוסים, הסלע שהוא ההר הקשה והחד הסלעיי אינו ראוי למאומה, שא"א לעשות עליו דרך סלולה שירוצון בו סוסים בעת מלחמת, וכן אינו ראוי לחרוש עליו בבקרים לעשות בו שדי תבואה, וזה משל אם על ארצם שנעשית כסלע וצור החלמיש ולא יוכלו ללחום בו ביום קרב להנצל מן החרב ולא לזרוע בו תבואה להנצל מן הרעב (וכן ירמוז על לבבם שנעשה כסלע ולא יוכלו לעמוד במלחמת היצר, ולא לקבל זרע המוסר והדעת). ומבאר כי תנאי נצחון המלחמה הוא אם יעשו משפט בין אדם לחברו כמו שנזכר ביהושפט דה"ב (סי' י"ט וסי' כ') שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר נצח את איוביו מסביב, וכמ"ש חז"ל חרב בא לעולם על עוות הדין, ואתם הפכתם לראש משפט תחת שהמשפט ימתיק כל מרורות, ובקיבוץ המדיני יחיו חיים ערבים אם יש משפט בין אדם לחברו. הפכתם אותו למרורות. ותנאי הזריעה ושיצמחו שדי תבואות הוא הצדקה בין אדם למקום, שעי"ז ישגיח ה' עליהם ויתן מטר ארצם בעתו, ואתם הפכתם פרי צדקה ללענה שתעשו הפך הצדקה לעבוד ע"ז ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תשאה שממה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת משפט, צדקה. (ע"ל ה' כ"ד) :

יג הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם׃

רַשִׁ״י ללא דבר. על גדולתם ועושרם שאינו כלום שלא יתקיים: קרנים. חוזק וגבורה לנגח בקרנים עניים ואביונים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְחָדוּן לְלָא מִדַעַם דְאָמְרִין הֲלָא בְּתוּקְפָנָא קְנֵינָא לָנָא נִכְסִין:

אִבְּן עֶזְרָא השמחים ללא דבר - שיקום קרנים לנגח בהם.

מְצוּדַת דָּוִד השמחים. הם שמחים על לא דבר ר״ל שמחים על הצלחתם שלא תתקיים לזמן מרובה: האומרים. הם אומרים בחוזק ידינו לקחנו לנו אומץ וחוזק וכאומר אבל לא כן הוא כי הכל בהשגחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן קרנים. ענין חוזק והוא שאול מקרני בעל חי שמתחזקין בהם:

מַלְבִּי״ם השמחים ללא דבר, הנה (במלכים ב י״ד:כ״ה) אמר על ירבעם בן יואש שהוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי אשר מגת החפר כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד וכו' ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש, ור"ל שמה שהצליח ירבעם בעת ההיא להשיב את גבול ישראל, הגם שידע ה' שהם עתידים לגלות מפני עונותיהם, הוא מפני שאז לא נחרץ עדיין גז"ד, שהגז"ד על הגלות לא נחרץ עד ימי עמוס שאז נחרצה הגזרה שיגלו, וכמ"ש עמ"ש (ישעיהו ז׳:ח׳) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהוא מן העת שנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו שאז נחרץ גזר דינם שיגלה אחר ס"ה שנה, ואחר שבימי ירבעם בן יואש עדיין לא נגזרה הגזרה, שעז"א ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, דהינו שלא דבר הגזר דין עדיין אז, וראה שהם מעונים מאד ואם יניחם ביד הטבע והמקרה יכלו מעצמם ולא היה עדיין זמן לזה, לכן הוכרח להושיעם ביד ירבעם בן יואש, והדור ההוא ששמעו נבואה זו מפי יונה בן אמתי שהגיד להם שמה שהושיעם הוא מפני שה' לא דבר לכלותם, שמחו על לא דבר, היינו על שלא יצא דבר וגזרה עליהם, ועפ"ז חשבו אחר שמה שהתגברו על האויב והושב גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה לא היה ע"י שה' דבר, רק ע"י שה' לא דבר, א"כ התשועה לא היתה בדרך נס מאת ה' כי לא הושיעם בפועל ע"י דבור שדבר לטובתם, רק היה ע"י שלא דבר רע עליהם, ועי"כ נושעו מעצמם ע"י כח ירבעם במלחמה, ועי"ז חשבו שנצחו בחזקתם וגבורתם, ואמרו הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים שמה שנצחנו היה ע"י חזקנו וגבורתנו, ולכן יעשה ה' עמהם מדה כנגד מדה:

יד כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל הָעֲרָבָה׃

רַשִׁ״י מלבא חמת. שהוא במקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל: עד נחל הערבה. נחל מצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא אֲנָא מֵקִים עֲלֵיכוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַם וְיִדְחֲקוּן יַתְכוֹן מִמַעֲלָנָא דַחֲמָת עַד נַחְלָא דְמֵישְׁרָא:

אִבְּן עֶזְרָא כי, ולחצו אתכם - ואף כי שתנגחו אותם כאשר חשבתם ואמרתם: הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים - לנגח בהם, והנה הדבר הפוך כאשר האויבים ילחצו אתכם.

מְצוּדַת דָּוִד כי הנני. כי עתה שחטאתם לי הנני מעמיד עליכם אתם בית ישראל: גוי. מוסב על הנני מקים עליכם: ולחצו אתכם. העכו״ם ההם: מלבוא חמת. מן הדרך שבאים בו אל חמת שהוא בפאת הצפוני של א״י: עד נחל הערבה. שהוא בפאת הדרומי של א״י מן הקצה אל הקצה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ולחצו. ענין דחק:

מַלְבִּי״ם כי הנני מקים עליכם נאום ה' צבאות גוי, הגוי שאקים עליכם לא יהיה בלא דבר, רק בדבור ונאום ה' צבאות, כי עתה דבר וינאום נאום וחרץ את הגזרה, והוא יקום את הגוי אשר ילחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה, כמו שאז הושיעם ביד ירבעם וישיב גבולם מלבא חמת עד ים הערבה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.