תְּהִלִּים קכז

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם־יְהוָה לֹא־יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם־יְהוָה לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר׃

רַשִׁ״י שיר המעלות לשלמה. שיר זה אמר דוד על שלמה בנו שצפה ברוח הקודש שעתיד לבנות בית המקדש ובו ביום ישא שלמה את בת פרעה ועל זה נאמר (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה לכך אמר המזמור הזה למה לך בני לבנות בית ולסור מאחרי המקום מאחר שאינו חפץ בה לשוא עמלו בוניו בו: שוא שקד שומר. על חנם צופה בה השומר:

אִבְּן עֶזְרָא שיר המעלות לשלמה - בעבור שלמה, כמו: וללוי אמר וזה השיר חברו אחד מהמשוררים על שלמה כאשר חפץ דוד לבנות בית לשם והתנבא נתן, כי שלמה בנו יבננו אז שמח דוד אחרי דואג והחל המשורר להזכיר כי הכל ביד השם ולא כפי מחשבות אדם ולא כפי שיפצר במעשיו יתחזק ככל כחו. והנה החל להזכיר הבנין שהוא צורך גדול לבני אדם. ועוד כי היתה במחשבת דוד לבנות הבית והכין הכסף והזהב והנחשת. וטעם שוא עמלו – אם לא יעזרם השם, או יביא רוח ויהרס הכל והנה הזכיר בעלי האומנות והם הבונים, ואחרי כן שומרי הבנין הם שומרי העיר, ומלת שקד – כמו לשקוד על דלתותי ואחר כך הזכיר אנשי סחר העיר. ואמר: שוא, משכימי קום – למלאכה או לסחורה.

מְצוּדַת דָּוִד לשלמה. אמר זה על שלמה כי צפה ברוה״‎ק אשר בעת יבנה את בה״‎מ ישא את בת פרעה ועליו אמר מה תועלת א״‎כ בבנין כי אם ה׳‎ לא יבנה הבית ר״‎ל אם המקום לא יחפוץ בבנין על מעשיך אשר לא טובים א״‎כ הלא לחנם עמלו בו הבונים כי לא יתקיים: אם ה׳‎ לא ישמר עיר. בעבור המעשים האלה: שוא שקד שומר. הלא לחנם הוא מהירת והתמדת השומר בשמירת העיר כי בא יבוא האויב העירה ויחרב הבית:

מְצוּדַת צִיּוֹן שקד. ענין המהירות והשתדלות כמו שקדו ושמרו (עזרא ח):

ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי־שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא׃

רַשִׁ״י שוא לכם. בעלי האומניות המשכימים ומאחרים למלאכתם ומתפרנסים בעצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח: כן יתן. הקב"ה פרנסה למי שמנדד שנת מעיניו בשביל לעסוק בתורה: לידידו שנא. למנדד מעיניו שינה:

אִבְּן עֶזְרָא אוכלי לחם - בעצבון. וטעם משכימי קום – לשוק. וככה מאחרי שבת – שם. כן יתן - השם הנזכר למעלה לאוהבו. שינה - על דרך מתוקה שנת העובד. והנה הטעם הכל נגזר מהשמים ולכל יתן השם כאשר גזר, לא כמחשבת אדם מרוצתו ויגיעתו ותחבולותיו.

מְצוּדַת דָּוִד שוא לכם. וכמו כן טרחתם לכם בחנם אתם המשכימים לקום לעשות מלאכתכם ומאחרים לשבת בעסק המלאכה למיעוט בטחונם בה׳‎ והמה אוכלים הלחם הבא בעצב רב וביגיעת המלאכה: כן יתן. הלא כן יתן ה׳‎ די מחסורו למי שמנדד שינה מעיניו ועוסק אז במלאכת שמים ור״‎ל כמו שמרבית שמירת העיר אין בו תועלת רב כי הכל תלוי בהרצאת המקום כן מרבית יגיעת המלאכה אין בו תועלת כי בזולת יגיעה רבה נותן המקום די הספוק למי שעמל בתורה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מאחרי. מלשון איחור והעכבה: שבת. מלשון ישיבה: לידידו. מלשון נדידה: שנא. כמו שנה בה״א:

ג הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן׃

רַשִׁ״י הנה נחלת ה'. לאותו האיש: בנים. אלו התלמידים שהוא מעמיד שהם לו כבנים: שכר פרי הבטן. שכר פרי התורה שבלב שנאמר (משלי כ״ב:י״ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך:

אִבְּן עֶזְרָא הנה - גם אם ישכב אדם עם נשים רבות פעמים אין קץ להם לא תקבל האשה ההריון רק בעת שגזר השם, כי בידו מפתחות כל רחם ומתנת הבנים היא נחלה יתננה לאשר חפץ. שכר - הטעם שכר המעשה והוא פרי הבטן.

מְצוּדַת דָּוִד הנה נחלת ה׳‎. ר״‎ל ואם ירבה לעמול במלאכה להרבות הון להנחיל לבניו אחריו הלא הנה הבנים עצמן המה נחלת ה׳‎ ונתנם לאשר ישר בעיניו ואם לא יתרצה לה׳‎ מאין לו בנים להנחילם את ההון: שכר פרי הבטן. הבנים שהמה פרי הבטן המה באים בשכר המעשה ומיד ה׳‎ וכפל הדבר במ״‎ש:

ד כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים׃

רַשִׁ״י כחצים ביד גבור. להלחם בם את אויביו: כן בני הנעורים. התלמידים שאדם מעמיד מנעוריו:

אִבְּן עֶזְרָא כחצים - שהם חזקים. כן בני הנעורים - ולא כן בני הזקונים.

מְצוּדַת דָּוִד כחצים ביד גבור. ר״‎ל ובאמת שכר גדול הוא זה כי כמו החצים אשר המה ביד גבור עם שהחצים הרגו את מי עכ״‎ז הלא נראה לכל שלא החצים הם הממיתים כ״‎א הגבור אשר ידה אותם כן הבנים שהאדם מלמד בנערותו בעוד הכח בידו להדריכם בדרך ישרה הנה עם כי הבנים הם הדורכים בדרך ישרה עכ״‎ז נראה לכל שכל זה המה מעשה ידי אביהם להתפאר:

ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת־אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא־יֵבֹשׁוּ כִּי־יְדַבְּרוּ אֶת־אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר׃

רַשִׁ״י אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו. מאותם חצים, אשפה תיק החיצים שקורין קויכרי"ן בלע"ז: לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. תלמידי חכמים שמנצחין זה את זה בהלכה ונראים כאויבים זה לזה (תוספות):

אִבְּן עֶזְרָא אשרי - אחר שדימה הבנים לחצים להלחם עם האויב, אמר: אשר מלא את אשפתו מהם - דרך משל. לא יבושו - האב והבנים. וטעם בשער – לעיני הכל והטעם להזכיר כי דאג דוד כאשר נאמר לו והוא לא יבנה הבית, בעבור שינקמו אויביו וישמחו וכאשר הגיד לו נתן, כי בנו היוצא מחלציו יבנה הבית סרה כל דאגתו.

מְצוּדַת דָּוִד אשר מלא וגו׳‎. ר״‎ל אשר הרבה בנים כאלה ולפי שהמשילם לחצים אמר בהם לשון הנופל בחצים שהדרך למלאותם בתוך הנרתק: לא יבושו. לא יבואו לידי בושה כאשר ידברו במקום מושב החכמים כי יתחכמו לדבר בהשכל ובדעת: את אויבים. ר״‎ל עם אותם החולקים עמהם בדבר חכמת התורה הנראים כאילו היו אויבים להם לפי המחלוקת:

מְצוּדַת צִיּוֹן אשפתו. הוא הנרתק אשר ישימו בו את החיצים וכן אשפתו כקבר פתוח (ירמיהו ה׳:ט״ז): בשער. דרך החכמים והשופטים לשבת בשער וכן אמת ושלום שפטו בשעריכם (זכריה ח׳:ט״ז):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.