כניסה

מִשְׁלֵי כא

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א פַּלְגֵי־מַיִם לֶב־מֶלֶךְ בְּיַד־יְהוָה עַל־כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא פלגי - חסר כ"ף. על כל אשר יחפוץ - השם יטה לב המלך.
רַלְבַּ״ג פלגי מים. הנה לב המלך ורצונו הוא ביד ה' כמו פלגי מים שיוכלו להטותם אל אשר יהיה שמה החפץ כן יטה הש"י לב המלך אל כל אשר יחפוץ והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהש"י והוא כמו שליח הש"י במה שיעשהו מדבר המלכות וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהית כי אילו היה פועל המלך באלו הדברים מסור לבחירתו בשלימות כדרך המס' לבחירתו פעולותיו בעצמו היה זה הענין סכנה נפלאה אל העם אשר תחת המלך ההוא ולזה לא עזב הש"י כל זאת ההנהגה למלך כי גבוה מעל גבוה שומר ולזאת הסבה אמר אליהוא ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כאילו אמר ממוקשיהם סבה שימלוך אדם חנף ולזאת הסבה ייחס הש"י המשפט אשר יגיע מהשופטים באמרו כי לא אצדיק רשע כמו שביארנו שם והנה המכוון ראשונה מזה המאמר הוא להעיר על המלך שהוא מושל באדם שקדם זכרו והודיע בזה כי אין בו בעצמו חטא כי תשוקתו תהיה תמיד אל הטוב מצד עצמו ולזה אמר כי רצון מלך הוא ביד ה' כמו פלגי מים להטותו אל כל אשר יחפוץ ואולם החטאים יקרו לאדם מצד שאר הכחות:
מְצוּדַת דָּוִד פלגי מים. כמו פלגי מים המה ביד האדם להטותם אל מקום הנרצה ע״י חפירות חריצים כן לב המלך ביד ה׳ להטותו אל כל אשר יחפוץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן פלגי מים. אמת המים:

ב כָּל־דֶּרֶךְ־אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת יְהוָה׃

רַשִׁ״י כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן. ומונ':
אִבְּן עֶזְרָא כל, עשה - [ב-ג] שנים דבקים. פירוש: כל דרך איש ישר בעיניו רואה השם והוא תוכן לבות לעשות רצונו, על כן ידענו ועיניו רמז לשכלו ומעשה צדק והמשפט, הוא נבחר לשם מזבח.
רַלְבַּ״ג כל דרך איש ישר בעיניו. כי כל אחד מהדרכים ימצא בו טוב מה אם מועיל אם ערב אם כבוד אם נצוח או זולת זה מהענינים שיחשוב בהם היותם טובות אך מי שמיישר הלבבות ומתקנם להגיע אל הטוב האמתי הוא הש"י כי בהגעות זה הטוב ובדריכה אליו יצטרך עזר אלהי לרבוי המונעים אשר לאדם מהדריכה אליו ומפני שאי אפשר שיגיע אלא באמצעות השפע השופע מהש"י:
מְצוּדַת דָּוִד ישר בעיניו. כי אינו רואה חובה לעצמו: ותוכן. ה׳ הוא בתוך לבו ויודע הוא אם ישר דרכו או לא:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותוכן. מל׳ תוך:

ג עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח׃

רַלְבַּ״ג עשה צדקה. עשיית היושר והמשפט בדברים המדיניים והעיוניים נבחר לה' מהקרבת הזבח כי אלו הדברים מקנים השלימות בעצמותם ואולם הזבח אם בו הערות להקנות השלימות כמו שביארנו בבאורינו לדברי התורה הנה זה ממנו על הדרך הרמז והסימן לא בעצמותו והעיר עם זה ג"כ בזה הפסוק על מה שהעיר שמואל באמרו הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ועל מ"ש שלמה וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח והרצון בו כי יותר נבחר לש"י מי שיתנהג בצדק ובמשפט בשישמור דרכי התורה ממי שיחטא והקריב זבח על חטאו:
מְצוּדַת דָּוִד עשה. עשיות צדקה ומשפט נבחר בעיני ה׳ מהבאת זבח:

ד רוּם־עֵינַיִם וּרְחַב־לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת׃

רַשִׁ״י רום עינים. גסות הרוח: ורחב לב. חפץ למלאות תאות לבו הוא ניר של רשעים חרישותם ומחשבותם הוא חטאתם:
אִבְּן עֶזְרָא רום - על משקל סוג, כלומר רום שירים עיניו בגאוה הפך ושח עינים. ורחב לב - שירחיבהו לסבול הצרות וירא מהשם. נר - חסר יו"ד וטעמו שיניר ויחרוש הרשע, לעשות חטאת ענין שלשתם.
רַלְבַּ״ג רום עינים. הנה מי שירים עיניו לעיין במה שאין מחוק האנושי להשיגו אע"פ שהוא רחב לב ולרחב לבו הוא מוכן לעמוד על חקירות עמוקות הנה זה העין שממנו הוא ניר הרשעים ברעות וחרישתם שלא יעיינו תחלה אי זה יובילם אל הדרוש ואם אפשר להם לעמוד על אמתתו אם לא והוא חטאת חסרון לא יתרון ותוספת במעלת שכל כאמרו אל תתחכם יותר למה תשומם:
מְצוּדַת דָּוִד רום עינים. דרך גסי הרוח להרים עיניהם כלפי מעלה לא כענוים המשפילים עיניהם למטה לארץ: ורחב לב. ענין בקשות תענוגים הרבה והתאוה להם: נר רשעים. הדברים האלה הלא המה מחשבות הרשעים ויחשבו לחטאת:
מְצוּדַת צִיּוֹן ניר. ענין חרישה כמו נירו לכם ניר (שם ד) והוא מושאל על המחשבה כמו שהושאל לה ל׳ חרישה כמ״ש אל תחרוש על רעך רעה (לעיל ג):

ה מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ־לְמוֹתָר וְכָל־אָץ אַךְ־לְמַחְסוֹר׃

רַשִׁ״י מחשבות חרוץ. אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ: אך למותר. להצלחה ולריוח באות: וכל אץ. דוחק את השעה:
אִבְּן עֶזְרָא מחשבות - אדם חרוץ. אך למותר - שיש לו יתרון בהתעסקו בסחורה ואך למעט מעשה הרשעים הנזכרים. וכל אץ - כענין אץ ברגלים שירוץ לרעה, בעבור שיבואהו מחסור הוא אץ וממהר ואך למעט מותר החרוץ.
רַלְבַּ״ג מחשבות חרוץ. הנה מחשבות החרוץ והזריז אשר כלם מוגבלות ונגזרות מתחלת הענין כשיתחיל בפעולותיו הם כלם ליתרון ולתוספת טוב כי יתנהג בעניניו לפי מה שראוי ולזה יגיעו התכליות אשר הוא פונה אליהם וכל מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת חקירה והתיישבות אם ראוי שיעשה אם לא ואיך ראוי שיעשם הנה לא יגיע לו מהם כי אם חסרון לא יתרון ותוספת טוב וכאילו ביאר בזה שהאיש רחב לב שהרים עיניו לעיין במה שאינו ראוי יהיה סבת טעותו בזה היותו ממהר בזאת החקירה בזולת שיעמוד תחלה אם אפשר ההגעה אליה ואיך:
מְצוּדַת דָּוִד למותר. אין בהם דבר בטל אך להביא יתרון מה: וכל אץ. הממהר במעשיו אין בהם דבר ריוח אך להביא עוד חסרון מה:
מְצוּדַת צִיּוֹן חרוץ. זרוז וישר: אץ. ענין מהירות כמו ולא אץ לבוא (יהושע י׳:י״ג):

ו פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי־מָוֶת׃

רַשִׁ״י פועל אוצרות. להרבות הון: בלשון שקר: הבל נדף וגו'. מוקשי (ס"א מבקשי) מות הם לו:
אִבְּן עֶזְרָא פועל, שוד, הפכפך - [ו-ח] ג' דבקים. וכן הוא פועל שיפעלהו הון אוצרות בעבור לשון שקר, שהעיד שקר. הבל נדף - ילך פועל ההמון או הפועל יקרא הבל, כי מהבל ושקר יקבצוהו על כן יהי נדף והם מבקשי מות המעידים שקר, וכן שוד שישודדו אחרים וישימו השוד באוצרותם יגורם מן מגוררות במגרה כלומר ישברם.
רַלְבַּ״ג פועל אוצרות. רבות בדברים העיוניים בהתחלה כוזבת הנה ההתחלה אשר עליה נכונו היא הבל ודבר נדף שלא יתכן שתעמוד כלל והאוצרות הם מבקשי מות והפסד כי לא יושגו בהם ארחות חיים והם בעצמם הבל ודבר שאינו ולזה יקרה מהם אבדן הנפש והכליון:
מְצוּדַת דָּוִד פועל. המאסף אוצרות ע״י לשון שקר המה הבל נדף כי לא יתקיימו בידו ויבקשו עוד את המות כי המה סיבה למות על ידם:
מְצוּדַת צִיּוֹן נדף. ענין דחיפה ומוכה כמו תדפנו רוח (תהלים א):

ז שֹׁד־רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י יגורם. יגור אותם:
רַלְבַּ״ג שוד. הרשעים בדעות ששודדו מהם המחשבות וההקדמות המישירות אל האמת עד שהיה זה סבה שיהיו להם דעות כוזבות בהתחלות הנה זה הטעות יאסרם במאסרו וימנעם ממצוא האמת במה שאחר ההתחלות והיה זה סבה אל שיטעו בכל הדברים והנה קרה להם זה ההפסד בדעותיהם מפני שלא רצו לעשות במשפט בחקירתם בהתחלות שיתישבו בהם בדרך שימצאו האמת:
מְצוּדַת דָּוִד שוד. הגזל עצמו יביא עליהם פחד כי מאנו לעשות משפט להשיב הגזל לבעליו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יגורם. מל׳ מגור ופחד וכן מגורת רשע (לעיל י):

ח הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ׃

רַשִׁ״י הפכפך דרך איש וזר. איש והוא זר סר מן המצוה דרכו הפכפך:
אִבְּן עֶזְרָא הפכפך - שם תאר לדרך והוא הפך הישר, כלומר הפכפך הוא דרך איש ודרך זר.
רַלְבַּ״ג הפכפך דרך איש וזר. הנה מפני זה היה הפכפך דרך כל איש מהם וזר כשיעיינו במה שאחר ההתחלות כי יצטרך להם לבלבל עיונם ולהניח דברים זרים הפכיים לאמת בדרך שישמרו שרשיהם והתחלותיהם, ואולם האיש הזך והנקי מהטעות בשרשים וההתחלות לא יצטרך לעיין דברים במה שאחר ההתחלות כי אם ביושר ובצדק:
מְצוּדַת דָּוִד הפכפך. המתהפך במעשיו פעם כך ופעם בהפך הנה פעם דרך איש לו ופעם הוא זר מן הדרך אבל האיש הזך פעלו ישר בכל עת מבלי השתנות:

ט טוֹב לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר׃

רַשִׁ״י ובית חבר. שנכנס לבית חבירו לדבר עם אשתו, ומדרש אגדה ניבא שסוף השכינה להסתלק מעל ישראל שהם כאשת מדיני': ובית חבר. בית שמחברים בו רעים להקב"ה כגון צלם שהעמיד מנש' בהיכל ה':
אִבְּן עֶזְרָא טוב לשבת על פנת גג - כי בנפול הבית תשאר הפנה, כי הוא חוזק הבנין וטוב שבת עליה לבד, לסבול הרוח מסבול אשת מדינים. חבר - שם דבר, כי שם התאר מלרע כלומר ובית חברה, כלומר שיהיה לו בית להתחבר עמה.
רַלְבַּ״ג טוב לשבת. טוב לאדם שישב יחידי על פנת גג בזולת מחסה ומסוער מזרם וממטר משישב עם אשת מדינים והוא עם זה בבית אשר בו קבוץ מהאנשים כי יקשה מאד לסבול מדיני אשה והעיר עם זה בזה המאמר שטוב לאדם שיהיה לסכלו עזר מהאשה אשר נבראה עמו לשרתו ויהיה מתבודד משיעזרהו בהשגתו איש מהאנשים ולא יגין עליו זולתו מהמונעים ותהיה האשה אשר נבראת לשרתו תמיד מריבה עמו כי לא יוכל אחד מהם לתקן את אשר עותה ולא יועילו לו העוזרים אם לא יהיה בשלום עמה בדרך שתכנע לעבודתו וזה מבואר מאד:
מְצוּדַת דָּוִד על פנת גג. מבלי מחסה מזרם וממטר ויחידי מבלי חבורות אנשים: מאשת. מלשבת עם אשת מדינים אף בבית חבורת אנשים:
מְצוּדַת צִיּוֹן פנת. זויות: חבר. חבורת אנשים וכן חבר כהנים (הושע ו):

י נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה־רָע לֹא־יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא נפש רשע אותה - לעשות רע ולא ימצא חן בעיניו רעהו.
רַלְבַּ״ג נפש רשע. הנה התבאר לך כי נפש הרשע אין תאותה כי אם לדבר רע כי לא יוחן בעיניו רעהו ולו היתה דרך הרשע טובה בעיניו היה ראוי שיאהב כל מי שיתחבר אליה כמו שיאהבו אנשי המעלה קצתם את קצתם:
מְצוּדַת דָּוִד אותה רע. אין מעשה הרשע על כי יטעה לחשוב שמעשיו טובים אבל יודע הוא ברעתם ונפשו חשקה לה ולזה לא יוחן בעיניו רעהו רשע כמותו כ״א חשבה לטובה א״כ מהראוי לאהוב לרעהו כמשפט אנשי הצדק:
מְצוּדַת צִיּוֹן יוחן. מלשון חן:

יא בַּעְנָשׁ־לֵץ יֶחְכַּם־פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח־דָּעַת׃

רַשִׁ״י בענש לץ יחכם פתי. ע"י יסורי הלצים הפתאים מתחכמים ושבים בתשובה:
אִבְּן עֶזְרָא בענש - שיענשהו ב"ד והוא פועל יוצא, כמו: וענשו אותו או בענוש בתתו עונש, אז ילמד חכמה הפתי. ובהשכיל - פועל יוצא לאחר. יקח דעת - בלבו.
רַלְבַּ״ג בענש לץ יחכם פתי. הנה כשיגיע העונש ללץ על דברי ליצנותו אז יחכם פתי הנפתה לכל הדברים ויבין כי זאת הדרך היא לא טובה וכאש' ירא' שיצליחו דרכיו לחכם אז ישתדל לקנות דעת:
מְצוּדַת דָּוִד בענש. בעת בוא עונש על הלץ אם לא יועיל לעצמו מועיל הוא לפתי המשולל הבנה כי יתחכם על כי יפחד לנפשו: ובהשכיל. אבל לחכם אף בלמדו דברי השכל הוא עצמו יקבל תועלת ויקח דעת נוסף על מה שבידו:

יב מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע׃

רַשִׁ״י משכיל צדיק. צדיקו של עול' הוא הקב"ה נותן לב להכרית בית רשע כגון זכר עמלק:
אִבְּן עֶזְרָא משכיל - מלמד שכל לבית רשע, כמו: איש וביתו והבית רמז לבנים. פרוש אחר: משכיל עומד וטעם לומד שכל בעבור בית רשע שעושין הרשע ומסלף דרך קללה שהשם יסלפם ויאבדם, וזה הנכון.
רַלְבַּ״ג משכיל צדיק לבית רשע. הצדיק המצליח לבית הרשע וזה יהיה כשיעמוד בביתו כי אז יברך הש"י ביתו בגלל הצדיק או כשהיה הטוב הזה דבק לרשעים מאבותיהם שהיה בהם איש צדיק אשר בעבורו ימשך לרשע הזה טוב הנה זה הענין סבה לסלף הרשעים והוליכם בדרך רע כי הם חשבו כי זה הטוב הגיע לרשע בסבת הרשע ובזה ג"כ יטעה הפתי כי הוא נפתה לכל מה שיראה לו בתחלת המחשבה שהוא טוב:
מְצוּדַת דָּוִד משכיל צדיק. כאשר הצדיק עומד בבית רשע הצדיק הזה מצליח ביתו של הרשע כי נתברך בגללו והיא סיבה לסלק את הרשעים לעשות רע כי יחשוב בעבורו נתברך ביתו ומעשיו טובים בעיני ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן משכיל. ענין הצלחה כי המצליח במעשיו נראה להבריות שעושה בהשכל: מסלף. מעקם כמו ויסלף דברי בוגד (לקמן כב):

יג אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּל גַּם־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה׃

אִבְּן עֶזְרָא אוטם - סוגר מזעקת דל שיזעק אליו מפני עשקו. גם הוא יקרא - לשם, או לבני אדם בעת צרתו.
רַלְבַּ״ג אוטם אזנו. הנה מי שהוא אוטם אזנו שאינו רוצה לשמוע צעקת דל לחננו מאשר הביא אלוה בידו הנה ישיב הש"י גמולו שישיבהו לדלות ויקרא ולא יענה ר"ל שלא יחמלו האנשים עליו וזה מדה כנגד מדה ואפשר שירצה בזה כי גם הוא יקרא לש"י ויצעק אליו בעת צרתו ולא תשמע תפלתו כי הש"י יתנהג עמו בדרך אשר הוא מתנהג בזולתו:
מְצוּדַת דָּוִד אוטם. הסותם אזנו משמוע צעקת דל אשר יצעק מפני נוגשיו גמולו שגם הוא יקרא בעת צרתו לעזרה ואין מי ישיב לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן אוטם. סותם:

יד מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה־אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה׃

רַשִׁ״י מתן בסתר. צדקה: ושוחד בחק. אף זו צדקה יכפה אף, יכפה חמה עזה:
אִבְּן עֶזְרָא יכפה - פירוש ישפיל, כמו יכפף כמו שוגג ומשגה המחוקק מחוקה והוא פועל יוצא, והוא עומד במקום שנים, כלומר שחד המובא בחיק כלומר בסתר - יכפה חמה עזה ובזה הפירוש הזכיר, שאם לא תועילהו צעקתו יתן מתן ושחד, כי הם ישפילו האף והחמה, כי מדתם לעלות בפני האדם והשוחד יכפם וישכילם.
רַלְבַּ״ג מתן בסתר. הנה המתן שיתן האדם בסתר למי שיכעס עליו מכניע האף והחמה אשר לו עליו והשחד שינתן בחיק ר"ל בסתר יכפה חמה עזה ויכניעה:
מְצוּדַת דָּוִד מתן. הנותן מתן בסתר למי שחרה אפו בו הנה המתן הזה יכסה את האף ולא יהיה נראה עוד: ושוחד בחק. הנותן שוחד בחיק ר״ל בהסתר אז יכפה בזה חמה עזה וחזקה וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן יכפה. ענין כסוי ובדרז״ל כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח):

טו שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן׃

רַשִׁ״י שמחה לצדיק עשות משפט. שמחה להקב"ה לעשות דין בצדיקים כדי לזכותם לחיי העה"ב ושמחה לצדיק שהקב"ה מביא יסורין עליהם כדי שיזכו לעה"ב כך נדרש במדרש תהלים: ומחתה. היא לפועלי און לפי שאין נותנין לב לשוב ואין היסורין מועילין להן ומצטערין ולא להועיל:
אִבְּן עֶזְרָא שמחה - שתבואהו שמחת ישועה, בעשותו משפט. ומחתה - תבא לפועלי און.
רַלְבַּ״ג שמחה לצדיק. כשיעשה משפט ודין בארץ הנה זה הענין שמחה לצדיק שאז יבטח לבו שלא ילכד ברשת המלכות כי הוא נשמר מעשות רע וזה הענין הוא מחתה ושברון לפועלי און כי אז יפחדו מאד שיענשו על רוע מעשיהם:
מְצוּדַת דָּוִד שמחה. הצדיק ישמח בעת יעשה משפט ועשיית המחתה היא שמחה לפועלי און:
מְצוּדַת צִיּוֹן ומחתה. ענין שבר:

טז אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ׃

רַשִׁ״י אדם תועה מדרך השכל. פורש מן התורה: בקהל רפאים. בעדת גיהנם:
אִבְּן עֶזְרָא תועה - כי החכמה היא דרך ישרה והעוזב אותה הוא תועה במעשה הרע. מדרך השכל - והוא שם התאר, או שם פועל. רפאים - מתים. ינוח - שלא יתעה עוד או שם תהיה מנוחתו, ולא יהיה לו חלק עם הצדיקים, והוא הנכון.
רַלְבַּ״ג אדם תועה. האיש התועה מדרך השכל והוא התועה בדעותיו יבא בגורלו לנוח עם קבוץ האנשים שימותו יחד מיתה פתאומית וימות עמהם או ירצה בזה שהוא בקבוץ האנשים הדורכים אל המות והכליון בי הם ישמחו בדעותיו לפי שבהם יפתחו להם השערים למלאת תאוותיהם:
מְצוּדַת דָּוִד מדרך השכל. מדרך התורה: בקהל. ר״ל אחר המיתה כשיהיה בקהל המתים אז ינוח ולא יתעה עוד אבל כל ימי חייו הוא מוסיף והולך לתעות בכל יום יותר:
מְצוּדַת צִיּוֹן רפאים. הם המתים שנרפו ונחלשו:

יז אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן־וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר׃

רַשִׁ״י איש מחסור. מי שאוהב שמחת משתה תמיד:
אִבְּן עֶזְרָא איש אוהב שמחה - שמחת מאכל ומשתה הוא איש מחסור. והטעם: יחסר כל וזהו אוהב יין ושמן לאכלו לא יעשיר, כלומר לא יקבץ עושר.
רַלְבַּ״ג איש מחסור. מי שהוא אוהב השמחות הגופיות להתענג בתאוותיו הוא איש מחסור כי באלו התאוות יאבד הונו ומי שהוא אוהב יין ויהיה הומה להתענג בהם לא יעשיר לזאת הסבה בעינה וזה מה שיקרה לבעלי זאת התכונה מהרע גם בדברים הגופיים עד שזה הוא סבה אל שלא יקנה האדם שום שלימות נפשיי וכבר נרמז זה ג"כ באמרו איש מחסור ובאמרו לא יעשיר כי החסרון היותר חזק הוא חסרון השכל והעושר היותר חזק הוא שלמות במושכלות:
מְצוּדַת דָּוִד איש מחסור וגו׳. האוהב שמחת מאכל ומשתה יהיה איש מחסור ר״ל חסר מכל טובה: אוהב יין וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

יח כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד׃

רַשִׁ״י כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. צדיק נחלץ ורשע בא תחתיו כגון מרדכי והמן:
אִבְּן עֶזְרָא כפר - כלומר שינצל הצדיק מן הצרות היורדות ויפול הרשע תחתיו.
רַלְבַּ״ג כופר לצדיק. כאשר היה ראוי מצד ההשגחה הכוללת שיגיע רע מה לצדיק השם יתברך ישית הרשע כפרו וישית הבוגד כופר לישרים והיה זה כן כי מההשגחה הדבקה להם ימשך שינצלו ולפי שהתועלת ברע הוא אבדן הרשעים בו כמו שנזכר בס' איוב והתבאר עוד בספר איוב הנה יביא הש"י הרשע והבוגד אל הרע ההוא:
מְצוּדַת דָּוִד כופר. אם נגזר מיתה על הצדיק ובטלה הגזירה אין מדת הדין מתפייס עד כי יותן רשע לפדיון נפשו: ותחת וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

יט טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מדונים [מִדְיָנִים] וָכָעַס׃

רַשִׁ״י טוב שבת בארץ מדבר. גם זה על סלוק השכינה נאמר:
אִבְּן עֶזְרָא טוב שבת בארץ מדבר - לסבול החורב והקרח מאשת מדינים, כלומר מאשה שתכעיס בעלה.
רַלְבַּ״ג טוב. לאדם שישב בארץ מדבר משישב בבית עם אשת מדינים וכעס שתכעס תמיד עם בעלה ותריב עמו והנה ביאר בזה כי הכעס גם כן מגונה כמו שהשמחה בתענוגי הגוף מגונה:
מְצוּדַת דָּוִד בארץ מדבר. במקום שאין אנשים: מאשת. מלשבת במקום מיושב עם אשת מדינים והתמדת כעס:

כ אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ׃

רַשִׁ״י וכסיל אדם. וכסילות של אדם:
אִבְּן עֶזְרָא אוצר - שם כלל על מה שיאצור האדם מן המאכלים הטובים והזכיר השמן לבדו, כי הוא משובח מכלם אשר בו יכבדו אלהים ואנשים, בעבור דשנו הטוב שמוהו ראש לעצים, והעד שהחכם יאצרהו ולא יאכלהו. וכסיל - כנגד חכם כי מיד שיקנהו יבלעהו ואם כסיל סמוך לאדם, הוא שם העין וכמוהו זובח אדם, או האדם הוא הכסיל ושניהם נכונים.
רַלְבַּ״ג אוצר נחמד. הנה בנוה החכם יבא אוצר נחמד ושמן מפני דבקות ההשגחה בו עם שהוא ישמור קנינו ולא יפזר מהם כי אם ההכרחי ואולם הכסיל אם היה לו כמו זה האוצר הנה יבא אדם ויבלענו ולא יאכל הכסיל ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד אוצר וגו׳. דרך החכם לאצור באוצרו דברים נחמדים ושמן טוב להתקיים לעת הצורך אבל הכסיל שבבני אדם בעודו בכפו עד לא הניחו מידו יבלענו ולא יחוש אם לא ימצא לעת הצורך:
מְצוּדַת צִיּוֹן בנוה. במדור: יבלענו. מלשון בליעה:

כא רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד׃

אִבְּן עֶזְרָא רודף - שימהר לעשותו צדקה כאילו רודף אותה ימצא חיים, שיאריכון ימיו ימצא צרכו מאל ישעו. וכבוד – שיכבדוהו בני אדם, או יתן לו כבוד השם, כלומר ממון מן כבד מאוד.
רַלְבַּ״ג רודף צדקה. מי שהוא רודף הצדקה והיושר במדות ובדעות ורודף לעשיית חסד לזולתו ולהטיב להם הנה הוא ימצא החיים הגופיים והנפשיים וימצא הצדק והיושר בדעות וימשך לו מהם הכבוד כאמרו כבוד חכמים ינחלו וזה כי מפני יושר דעותיו ירשיע כל לשון תקום אתו למשפט:
מְצוּדַת דָּוִד רודף. הרודף לעשות צדקה וחסד עם הבריות ימצא גם הוא מה׳ חיים וצדקה וכבוד:

כב עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה׃

רַשִׁ״י עיר גבורים עלה חכם. זה משה רבינו שעלה לבין המלאכים גבורי כח (ויורד וגו', תורה):
אִבְּן עֶזְרָא עיר גבורים עלה חכם - להורות כי טובה חכמה מגבורה. עוז - רמז לחומות, כענין: עד רדת חומותיך. מבטחה - שהיו בוטחים בה הגבורים.
רַלְבַּ״ג עיר גבורים. הנה החכם עלה בעיר גבורים ונצחה בחכמתו כי טובה חכמה מגבורה עמו שנזכר בספר קהלת והוריד עוז העיר והמבצר שהיו בוטחים בו והנה העיר בזה על מעלת החכמה והטוב המגיע ממנה גם בעניני הגבורה וזה אמנם יהיה לחכם מצד חכמתו ומצד דבקות ההשגחה האלהית בו:
מְצוּדַת דָּוִד עיר גבורים. בא לשבח החכמה מהגבורה ואמר הנה החכם עלה לעיר גבורים ונצחם והוריד חוזק בטחונם אשר התחזקו במבצר העיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויורד. מלשון ירידה והשפלה:

כג שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא שומר פיו ולשונו - שניהם שותפים בדבור והענין שישמרם מדבר גנות, אז ישמור נפשו מכל דבר רע. פרוש אחר: שומר פיו – מאוכל ולשונו – מדבר הרע.
רַלְבַּ״ג שומר פיו. מי שהוא שומר פיו ולשונו מלדבר שומר נפשו מצרות רבות כי רעות רבות יתחדשו מפני חטא הדבור כמו שקדם:
מְצוּדַת דָּוִד שומר פיו. מלהרבות בדברים: שומר וגו׳. כל אחד ירבה אמרים לא יחדל מדבר פשע וחוטא נפשו:

כד זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן׃

רַשִׁ״י יהיר. גס רוח סופו להיות לץ שאינו חש לשמוע מוסר:
אִבְּן עֶזְרָא יהיר - כמו: גבר יהיר, כלומר זד מתגאה. לץ שמו - ואמרו רז"ל: כיון שנתיהר עליהם בעברה שיתעבר לעשות זדון והעברה רמז לחמה שעברה וגברה על מדת הרצון, כענין עברו ראשי בהתגבר העונות.
רַלְבַּ״ג זד יהיר. הנה הרשע הגאה שעושה הרע בגאוה לץ שמו כי הוא כאילו יעשה הזדון מצד גאותו על דרך הלעג להיות האנשים נחשבים לפניו כאין ובחמת הזדון עושה לעג וליצנות וכבר ימצאו אנשים רעים בזה התואר שזכר שישחיתו זולתם על דרך הלעג להיותם נחשבים להם לאין כמו שסופר מאיש אחד שחתך רגל איש בלילה כשהיה ישן והוא לא היה שונא לו אך עשה זה על דרך הלעג והנה בא זה על מום הליצנות והרע שיגיע ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד זד יהיר. איש זדון המתיהר בדבור הנה שמו העצמי הוא לץ כי בעבור הגאוה ילעג ויתלוצץ בבני אדם אבל העושה רע בעבור הגאוה הנה שמו איש זדון:
מְצוּדַת צִיּוֹן יהיר. גס הרוח כמו גבר יהיר (חבקוק ב): בעברת. מל׳ עברה וכעס:

כה תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי־מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת׃

אִבְּן עֶזְרָא תאות, כל - [כה-כו] ב' דבקים. תמיתנו כאשר לא ישיג מה שיתאוה. כי מאנו - כאילו הוא חפץ לעשות וידיו אומרים לא תעשה.
רַלְבַּ״ג תאות עצל. הנה העצל יתאוה תמיד אל קנין השלימיות והעצלה תמנעהו מההשתדלות בהשגתם הנה ימות וישאר עם התאוה ההיא כי מאנו ידיו לעשות דבר להשיג מה שאליו התאוה:
מְצוּדַת דָּוִד תאות. התאוה שעצל מתאוה לנוח על משכבו היא תמית אותו כי מאנו ידיו לעשות מלאכה להתפרנס בה ומה א״כ יאכל והרי הוא מת ברעב:
מְצוּדַת צִיּוֹן מאנו. לא רצו:

כו כָּל־הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ׃

רַשִׁ״י וצדיק יתן. כל צרכי ביתו שהקב"ה מזמן לו:
אִבְּן עֶזְרָא וצדיק יתן - לעצל. ולא יחשוך - מתנותיו.
רַלְבַּ״ג כל היום התאוה. העצל התאוה ולא תעשה בו התאוה רושם אחר ואולם הצדיק יתן הראוי מהפועל וההשתדלות בדבר דבר ולא ימנע ידיו מה שראוי בהשגת המלאכות והחכמות:
מְצוּדַת דָּוִד כל היום. העצל הזה יתאוה בכל עת למלאות נפשו הריקה והצדיק יתן לו מהונו ויחזור ויתן ולא ימנע הנתינה ממנו עם כי פשע בנפשו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחשוך. ענין מניעה:

כז זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי־בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ׃

רַשִׁ״י אף כי בזמה יביאנו. וכ"ש כשהוא מביאו להרשיעו ובעצה רעה כגון קרבנות בלעם ובלק שלא היו מביאים אלא לקלל את ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא זבח - עולות ושאר הקרבנות והעד וזבחת עליו את עולותיך וגומר, כלומר זבחים שיקריבו תמיד הרשעים, יתעב השם וגם כי בעבור שיעשו הזמה יביאום יותר יתעבם.
רַלְבַּ״ג זבח רשעים. אם הרשעים יביאו זבח לשם ית' על דרך העבוד' הנה הוא נתעב אצל הש"י כי הם לא יכוונו בו מה שכוון בו מהש"י וגם כאש' יביאנו במחשב' והשתכלות הוא נתעב כי הם מביאים אותו על החטא והם בלתי מנקים עצמ' מהחטא בהביאם הזבח וידמה ענינ' למי שיטבול מפני הטומא' בעת שיהי' שרץ בידו ואפשר שירצה בזה כי כ"ש שיהי' נתעב הזבח כאשר יביאנו בעליו עם מחשבת החט' והוא הזמה שעשה:
מְצוּדַת דָּוִד זבח רשעים. אשר עודם ברשעתם בעת יזבחו הקרבן כי לא שבו לה׳ הנה הקרבן הוא תועבה: אף כי. וכ״ש שתועבה היא כאשר יביאנו במחשבה רעה לרמות את הבריות להחשיבו לצדיק וזובח לאלהים:
מְצוּדַת צִיּוֹן בזמה. במחשבה רעה כמו זמה היא (ויקרא יח):

כח עֵד־כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר׃

רַשִׁ״י ואיש שומע. שקבל מה שכתוב בתורה לא תענה ברעך וגו' (שמות כ׳:י״ג): לנצח. תמיד:
אִבְּן עֶזְרָא עד - כאילו הוא עד שקר. ואיש שומע - שאבד העד כל ימי נצחו ידבר לאחרים, כי בעבור שקרו אבד זכרו.
רַלְבַּ״ג עד כזבים יאבד. ר"ל כאשר יביאוהו לספר הכזב פעמים רבות יאבד העדו' ויפסק ואיש שומע הכזב מפיו יגידהו וישנה בספורו אין קץ בהם בלי שנוי כי הוא יגיד אמת במה שיגיד ששמע מפי זה העד שכבר שמעו מפיו והיה זה כן לפי שעד הכזבים יש בלבו מחשבה מקבלת:
מְצוּדַת דָּוִד יאבד. אף אם לא יוזם בב״ד ולא קבל העונש מ״מ יאבד בידי שמים: ואיש שומע. ר״ל ועם כי יאבד העד ההוא בעבור עונש כזביו הנה דבריו לא נאבדו להשכח מן הלב כי כל איש השומע דברו יספרם עד עולם בחשבו כי אמת הוא:

כט הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יכין [יָבִין] דרכיו [דַּרְכּוֹ׃]

רַשִׁ״י העז איש רשע בפניו. הרשע מרא' עזותו בשעת כעסו: בפניו. מל' אף:
אִבְּן עֶזְרָא העז - נתן העזוז בפניו ולא יתבייש ואדם ישר יוכל להבין דרכו הראוי ולא להיות עז פנים.
רַלְבַּ״ג העז איש רשע. הנה לא בפיו לבד יחלוק הרשע על מה שבמחשבתו אבל גם בפניו העז לחלוק עלי' במה שאמץ פניו וחזקם שלא ישיגם השנוי והתפעלות הראוי שישיג בתואר פני מי שידבר דבר כזב ואמנם האיש הישר יבין בלבו דרכו אשר ידרוך בה בפיו ובתאר פניו:
מְצוּדַת דָּוִד העז. הרשע מראה עזותו בעת כעסו ולא יתבונן במעשיו אבל הישר יבין דרכו בכל עת אף בזמן הכעס:
מְצוּדַת צִיּוֹן בפניו. בכעסו וכן ופניה לא היה לה (שמואל א א) כי הכעס נראה בפני האדם:

ל אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה׃

רַשִׁ״י אין חכמה וגו'. אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב:
אִבְּן עֶזְרָא אין, סוס - [ל-לא] שנים דבקים. כלומר אין איש שתועילהו חכמתו ותבונתו ועצתו כנגד ה', כלומר ינצל מידו באחת מהם אף על פי שיכינו סוס לנוס, בעבור יום מלחמה אין יכולת להימלט ולהושיע נפשם, כי לשם התשועה והוא יתננה למי שירצה.
רַלְבַּ״ג אין חכמה. הנה לא תועיל חכמ' ותבונה ועצ' במה שיחשוב אדם לעשותו לנגד ה' כי אף אם יתחכם ויתבונן ויקח בו העצה היותר נכונה לא יוכל לשנות גזרת הש"י כלומר להגעתה כמו שיראה מענין מכירת יוסף ומספורים אחרים באו בדברי הנבואה ואפשר שיהיה הרצון בזה כי לא תצטרך חכמה ותבונה ועצה בהשתדלות בהגעת חפציו לאשר הוא נגד ה' ואצלו ר"ל למי שהוא דבק בו כי הוא יישיר דרכיו וארחותיו באופן שיכונו מחשבותיו ולשני הפירושי' ימשך יפה מה שנזכר אחר זה:
מְצוּדַת דָּוִד אין חכמה. לא יועיל שום חכמה ועצה לבטל גזרת המקום:

לא סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה׃

רַלְבַּ״ג סוס מוכן. הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו אך שקר הסוס לתשוע' כי התשוע' מהש' היא לבד ולזה תמצ' פעמי' רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף וזה ממה' שיור' שלא יועיל כל כלי המלחמ' לבטל גזר' הש"י ולא יצטרכו לאשר הש"י בעזרו:
מְצוּדַת דָּוִד סוס. עם כי מוכן הסוס ליום המלחמה לנוס בו בעת ירדפוהו מ״מ ביד ה׳ היא התשועה ואם לא יהיה נושע מעמו שקר הסוס לתשועה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.