כניסה

מִשְׁלֵי כט

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה־עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא׃

רַשִׁ״י מקשה עורף. מלשמוע: פתע ישבר. מהר ישבר:
אִבְּן עֶזְרָא איש - שצריך תוכחות והם יוכיחוהו תמיד, ומקשה ערפו פתאום ישבר ולא יהיה לו מרפא.
רַלְבַּ״ג איש תוכחות. כשיהיה איש תוכחות שיבואו לו רעות מהש"י על צד התוכחת והוכח במכאובי' להסירו מהרע שהוא בו במדות או בדעות והוא עם זה מקשה עורף ואינו רוצה לעזוב דרכו הנה ישבר ברע בפתע פתאום שלא תהי' לו רפוא' ממנו וזאת מדה כנגד מדה הוא לא רצה לרפא וכל מה שהוכה עוד הוסיף סרה ולזה יבא לו רע לא יוכל להרפא ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד איש תוכחות. הצריך אל התוכחה ומקשה ערפו ולא יאבה לשמוע ישבר פתאום ואין מי ירפא לו:

ב בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ברבות צדיקים - כענין רבה תפארת.
רַלְבַּ״ג ברבות צדיקים. בשררת הצדיקים ישמח העם כי הם אוהבים המונהגי' מהם וישתדלו בתקונ' לפי מה שאפשר עם שמצדם יהיו מושגחים מהש"י והפך זה כלו במשול רשע והענין מבואר:
מְצוּדַת דָּוִד ברבות. בעת גדלו הצדיקים ומושלים בעם אז ישמחו כי בעבורם יהיו מושגחים מה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן ברבות. ענין גדולה כמו ורבי המלך (ירמיה מ״א): יאנח. מלשון אנחה:

ג אִישׁ־אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד־הוֹן׃

רַשִׁ״י ורועה. מחבר לו זונות ורבותינו אמרו האומר שמועה זו נאה אשננה וזו אינה נאה לא אשננה וסיוע במקרא שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד:
אִבְּן עֶזְרָא איש, ישמח - בן שמחה לאביו. ורועה - מן רעך, או מענין: כמרעיתם וישבעו, כלומר מפרנס הזונות והעד: יאבד הון.
רַלְבַּ״ג איש אוהב חכמה ישמח אביו. לטוב מוסרו וענינו ומי שנמשך אל התאוות ורועה זונות הוא יאבד הון אביו ויאבד ממנו קנין כל הון וכל שלימות אנושי:
מְצוּדַת דָּוִד ורועה. המחבר עצמו לזונות מאבד הון אביו בתת להם אתנן ויצער עוד את אביו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ורועה. מל׳ ריעות וחבור:

ד מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה׃

רַשִׁ״י יעמיד ארץ. אם שופט אמת הוא יעמיד ארץ: ואיש תרומות. איש גאות שאינו חש להיות מתון בדין ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה:
אִבְּן עֶזְרָא ואיש תרומות - ידענו כי תרומות הנשיא שהוא לוקח מעם הארץ היא ששית האיפה, כלומר מלך בעבור משפט שיעשה - יעמיד הארץ, ואיש לוקח תרומות רבות יותר מן המדה הידועה - יהרוס אותה.
רַלְבַּ״ג מלך. המלך יעמיד ארץ במשפט כי זה יהיה סבה להשלמת תקון המדינה שלא יעשקו קצתם לקצתם ואם היה המושל מטה המשפט בעבו' תרומה שיפריש לו מדבר העול שיעשה כאילו תאמר שאם חייב ראובן לשמעון ק' מנה יפטר ראובן אם יפריש וירים לו מהק' מנה סך מה הוא יהרוס הארץ ויפסידנה כי זה יגרום להתבלבל סדר המדינה כי כל א' יעשוק חברו ויבטח שבשחד מה שיתן אל המושל יפטרהו והנה לא יקרא זה האיש מלך כי אין כמוהו ראוי להיות מלך:
מְצוּדַת דָּוִד במשפט. בעבור המשפט אשר יעשה בין העם יתקיים המדינה כי יחדלו מעושק ידיהם כי הכל יביא במשפט אבל איש אוהב תרומות ר״ל כאשר יפרשו לו חלק מן העושק עוזב המשפט הוא מהרס את אנשי המדינה כי יתרבו העושקים:
מְצוּדַת צִיּוֹן תרומות. ענין הפרשה כמו ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳):

ה גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל־רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל־פְּעָמָיו׃

רַשִׁ״י מחליק. מדבר חלקות:
אִבְּן עֶזְרָא גבר, בפשע - [ה-ו] מחליק - מדבר חלקות על רעהו אולי יוכל לרמות אותו. פעמיו - דבק עם גבר מחליק, כענין ורשתו אשר טמן תלכדו והפסוק הבא לעד, כלומר בעבור פשע יוקש רע מוקש, או מוקש רע אחד.
רַלְבַּ״ג גבר מחליק. גבר שהוא מחליק הדרך בעבור רעהו שיפול בחלקלקות ההם הוא פורש רשת על פעמיו בעצמו תחת מה שחשב להפיל רעהו:
מְצוּדַת דָּוִד גבר מחליק. מי שמחליק את הדרך למען ימעדו בה רגלי רעהו ויפול לארץ הנה בזה פורש רשת על פעמי עצמו ר״ל הוא עצמו יכשל בהרעה אשר חשב על הזולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן פעמיו. רגליו כמו פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהילים נ״ח:י״א):

ו בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ׃

רַשִׁ״י בפשע איש רע. יבא מוקש: וצדיק. שלא הלך בדרכיו ירון ושמח:
אִבְּן עֶזְרָא וצדיק ירון - בנפשו במוקשו.
רַלְבַּ״ג בפשע איש. בעבור פשע ארץ איש רע יתחדש יכשלו רבים עמו אוי לרשע ואוי לשכנו ואולם הצדיק ימלט מהרע ההוא וירון על המלטו ועל אבדן הרשע כאומרו באבוד רשעים רנה או ירצה בזה כי בעבור פשע איש רע יתחדש לו מוקש יפול בו והצדיק הוא בהפך זה כי יגיעו לו הטובות ממנו עד שכבר ירון וישמח תמיד לרוב הצלחתו מצד דבקות ההשגחה האלהית בו:
מְצוּדַת דָּוִד בפשע. בעבור פשע איש רע יבוא לו מוקש אבל הצדיק שלא הלך בדרכיו ירונן ויהיה שמח כי לא עליו תהיה המוקש:

ז יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא־יָבִין דָּעַת׃

רַשִׁ״י דין דלים. ייסורי דלים ומה הם צריכים ונותן להם לב:
אִבְּן עֶזְרָא יודע צדיק דין דלים - בעבור שיתעסק לריב ריבם. ורשע - לא יבין דעת ומשפט.
רַלְבַּ״ג יודע צדיק. הנה הצדיק יודע הדין והחוק אשר לדלים וישתדל לתת להם חקם הן מכחות נפשו המשרתים את השכל כאמרו גומל נפשו איש חסד הן מהענינים אשר יחסר להם לחם ושמלה והרשע לא יתן לו לשכלו חוקו מהדעות וזה בהפך הענין בצדיק כי הצדיק ישגיח בזולתו לתת להם חוקם ובחלקים הפחותים והרשע לא יתן חוקו גם לחלק היותר נכבד ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד דין דלים. ייסורי הדלים ודוחק עניים: לא יבין. לא יתן לב להבין ולדעת מחסורם:
מְצוּדַת צִיּוֹן דין. משפט יסורים:

ח אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף׃

רַשִׁ״י יפיחו. ילהיבו כלהבת אש הנפוח ברוח:
אִבְּן עֶזְרָא יפיחו - יסבבו, פחים, כלומר שהשם ישים פחים ללכדם בעבור אנשי לצון. וחכמים - בחכמתם ישיבו, אף השם וינצלו מן הפחים.
רַלְבַּ״ג אנשי לצון. האנשים הליצנים יסבבו שיתחדש ריב וקטטה וזה מבואר מענינם ואולם החכמים הם בהפך זה כי הם סבה שיתחדש השלום וישיבו בחכמתם האף והכעס אשר מקצת האנשים לקצתם:
מְצוּדַת דָּוִד יפיחו. ילהיבו העיר בלהבת אש המחלוקת כמו הרוח המפיח באש להעלות השלהבת כי דרכם לחרחר ריב בין אנשים: ישיבו אף. דרכם לתווך השלום ולהשיב אף האיש מאחיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יפיחו. ענין נשיבה כמו נופח באש (ישעיה נ״ד): קריה. עיר:

ט אִישׁ־חָכָם נִשְׁפָּט אֶת־אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת׃

רַשִׁ״י איש חכם נשפט. מתוכח עם האויל: ואין נחת. בין מראה לו פנים זעופו' בין שמראהו פנים שוחקו' אין נחת לא בזו ולא בזו אינו מוצא קורת רוח מצינו באמציה שהראה לו הקב"ה פנים שוחקות ומסר בידו אדום ובשובו מהכות (ד"ה ב כה) ויבא את אלהיהם ולהם השתחוה לאחז הראה הקב"ה פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם ויזבח לאלהי דמשק כי אמר אלהי ארם מעזרים להם:
אִבְּן עֶזְרָא איש, את - כמו עם, כלומר חכם שיצא למשפט עם איש אויל. ורגז - יחרד או ישחק, אין נחת לחכם עמו.
רַלְבַּ״ג איש חכם. הנה כשישפוט איש חכם את איש אויל ונשאו ונתנו עמו בדברים הנה לא יניח האויל את החכם לדבר דבריו ולהשלימם אך פעם יכעס על מה שישמע מדברי החכם ולא יניחהו להשלימם ופעם ישחק וילעיג על מה ששמע מדבריו ולא יתן לו נחת להשלמת דבריו כדי שיוכל להשלים התכלית אשר כוון לבארו בדבריו וכאילו הזהיר בזה המאמר החכם שלא יתוכח את האויל:
מְצוּדַת דָּוִד איש חכם. כאשר החכם יבוא במשפט עם איש אויל הנה מאוד יקשה להחכם כי בין כעס עליו בין שחק עמו לא מצא נחת כי בעת כעס אחז גם האויל בכעס ובעת שחוק גבהה לבו בעבור זה וכאלו הזהיר להתרחק מן האויל:

י אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ־תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ׃

רַשִׁ״י יבקשו נפשו. ל' חבה ונראה שכן הוא כמה שאמר דוד לאביתר (שמואל א כ״ב:כ״ג) אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך מי שיגמול לי חסד יגמול לך ואין הפותרים מודים לי:
אִבְּן עֶזְרָא אנשי דמים - שישפכו דם, הם ישנאו התם ויהרגוהו. יבקשו נפשו - נפש התם וידרשו דמו. פרוש אחר: נפשו דבקה עם אחד מאנשי דמים, וכן הוא וישרים יבקשו נפשו, איש דמים להמיתם בעבור התם, או מלת נפשו דבקה עם אחד מן וישרים ויהיה הענין כפול.
רַלְבַּ״ג אנשי דמים. הם שונאים התום והיושר כי דרכו הפך דרכ' ואולם הישרים בקשו רצונו בכל עוז וידמ' שקר' תום הכח המתעורר מפאת השכל כי אין תאוותיו כי אם לתמימות ושלמות והנה אנשי דמים הולכים אחרי בעלי ריבו והוא הכח המתעורר אל התאוות ולזה ישנאוהו אך הישרים יבקשו רצונו בכל עוז כי תאוותיהם הם תמיד אל הטוב והתמימות:
מְצוּדַת דָּוִד אנשי דמים. שופכי דמים: יבקשו נפשו. דורשים נפש התם להטיב עמה:

יא כָּל־רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה׃

רַשִׁ״י באחור ישבחנה. כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו ודומה לו משביח שאון ימים (תהילים ס״ה:ח׳) בשוא גליו אתה תשבחם (שם פט):
אִבְּן עֶזְרָא כל, באחור - כמו נסעו אחור והוא שם דבר, או שם תאר או שם והוא הנכון למבין. ואחור - רמז ללב שהוא אחר מוצא השפתים וכן יכחידנה תחת לשונו רמז ללב שהוא תחת הלשון. ישבחנה - מן משביח שאון, פירוש ישקיט, כלומר כל רוח דעתו יוציא כסיל ויודיעהו לאחרים, כענין ובקרב כסילים תודע וחכם בלב אשר הוא אחר המוציא, ישבחו רוח דעתו וישקיטנה ולא יודיענה לכסיל, כענין בלב נבון תנוח חכמה.
רַלְבַּ״ג כל רוחו. הנה הכסיל יוציא כל רצונו ותאוותיו לפועל תכף שיתעורר אליה מזולת שיתישב בענינה אם הוא ראוי שימשך אחריה אם לאו ולזה יקרו לו מזה רעות גדולות ואולם החכם ישקיט התאו' המגונה כשתעלה על לבו באחור ר"ל בשיאחר הוצאתה לפועל עד שיתישב בה אם הוא ראוי אם לאו ובזה האיחור ישקיט התאוה המגונה ההיא או ירצה בזה כי החכם ישקיטנה באיחור ר"ל בשיפנה עורף ולא פנים אל התכונה ההיא וירגיל עצמו בהפכה כי כן תרופת אלו החליים או ירצה בזה כי הכסיל יוציא בפיו כל רוחו ורצונו מאין מעצור בריבו עם זולתו ולזה יאמר דברים רבים ורעים ומגוני' ואולם החכם כשיראה זה הענין מן הכסיל בריבו עמו ישקיט רוח הכסיל בשיפנה אליו עורף ולא פנים ויסור מלפניו:
מְצוּדַת דָּוִד כל רוחו. דרך הכסיל בעת יכעס הוא מוציא מן השפה ולחוץ כל כעסו ובקול שאון והחכם יבוא באחרונה וישקיט כעסו וישפילנה במענה לשון חכמה ובמתק שפתי דעת:
מְצוּדַת צִיּוֹן רוחו. עניינו כעס וכן הניחו את רוחי (זכריה ו׳:ח׳): ישבחנה. ענין השפלה והשקטה כמו משביח שאון ימים (תהילים ס״ה:ח׳):

יב מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל־דְּבַר־שָׁקֶר כָּל־מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים׃

אִבְּן עֶזְרָא מושל - כשידברו לו שקר וישמעם, אז ישרתוהו רשעים.
רַלְבַּ״ג מושל מקשיב. הנה כשהיה המושל מקשיב על דבר שקר אז יהפכו כל משרתיו להיות אנשי רשע כי המשרתים ישתדלו לעשות רצון אדניהם וכאשר יראו כי רצונו ברשע יתנהגו תכונת הרשע ואפשר שהעיר במושל המקשיב על דבר שקר אל הכח המתעורר אל התאוות הגופיות כי כשהיה הוא מושל באדם הפך המכוון בו וישוב השכל להיות משרת לו עם שאר כחות הנפש הנה גם השכל יהיה רשע בו כי הוא ישרתהו לקחת התחבולות אשר ישלם בהם הגעות מה שיתאוה אליו:
מְצוּדַת דָּוִד מושל. כאשר המושל מקשיב דבר שקר ומקבל דברי שקר אז כל משרתיו מתהפכים לרשעים כי למען ימצאו חן בעיניו מספרים לו שקרים וחוטאים בנפשותם:

יג רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר־עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְהוָה׃

רַשִׁ״י ואיש תככים. איש מזימות בעל תורה, ורבותינו (תמורה טז ויקרא רבה פ' ל"ד) פירשו תלמיד שאמר לרב השניני פרק א' ומלמדו:
אִבְּן עֶזְרָא תככים - שהדלות ישברהו כמו מתוך ומחמס ומזה הענין תוכו לרגליך נשברו ויהיה תכך ותכה. נפגשו - כי הרש והדלות כאשר יגזרם השם וירדו משמים כמטר היורד על הארץ יפגשו בם, והם נפגשו. מאיר - כי הם הולכים בחשך הדלות והשם יאיר עיניהם למלאת חסרונם והכל כפי המעשים. פרוש אחר: תככים - שגזלו לו הונו בתוך ומרמה.
רַלְבַּ״ג רש ואיש תככים. הנה הרש והוא העני בעיון שאין אצלו מחשבה יכנס ממנה אל העיון ההוא והוא נבוך מפני זה בעיון ואיש תככים שיש לו מחשבות רבות מקבילות בדרוש אשר יחקור בו נפגשו בענין המבוכה והדלות בעיון ואע"פ שהאיש התככים יחשוב שתהיינה לו ידיעות בדרוש וזה כי הוא להקבלת המחשבות יקרה לו כאילו הוא נלכד בקשר ומחוזק המבוכה לא ידע אנה יטה והנה הש"י הוא מאיר עיני שניהם במה שישפע ממנו על השכל האנושי להישירו אל המקום אשר ממנו יתיישר להגעת הדרוש ההוא ובמה שישפע ממנו להישירו לצאת מהמבוכה במחשבות רבות המקבילות ההם כי בזה מהקושי הנפלא בקצת הדרושי' הגדולים ויצטרך לזה עזר אלהי והתורה ממה שיתישר מאד להסרת המבוכה הזאת בהרבה מהדרושים הגדולים אשר יקשה לאדם בהם לברור המחשבות הצודקות מהבלתי צודקות באופן שנזכר בס' הניצוח ובמה שאחר הטבע:
מְצוּדַת דָּוִד רש וגו׳. ר״ל בין הרש מעודו בין הנולד בעושר ואחר זה הוכה ונשבר בחלי העוני לא במקרה בא כי מה׳ יצא הדבר בגזרה היורדת מן השמים ופגשה בהם והם נפגשו מן הגזרה וכן מאיר וגו׳ ר״ל וכן כאשר יעשיר העני או הנולד בעושר והוכה בחלי העוני כאשר יחזור לקדמותו לא במקרה יבוא כי ה׳ הוא המאיר עיני שניהם מחשכת העוני כי הרעה והטובה הכל בגזרה ולא במקרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן תככים. מל׳ הכאה ושבירה: נפגשו. ענין פגיעה:

יד מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן׃

אִבְּן עֶזְרָא מלך - באמת שיוציא דינם באמת המשפט ולא יהדר פני גדול. כסאו לעד יכון - לו ולזרעו.
רַלְבַּ״ג מלך שופט. הנה המלך שהוא שופט באמת דלים להוציא לאור משפטם בהפלגת חקירות עם שכנגדו ועם זולתם על דבר זה הריב הנה יכון לעד כסאו וזה כי יאשרוהו העם על זה הדבר וישמחו בו וילוה לו ג"כ עזר אלהי להתמיד לו ממלכתו וזה שהעיר ג"כ בזה אל מה שקדם וקרא דלים חלקי הסות' שאין נראה האמת בקצתם יותר מקצת והמלך הוא השכל האנושי כמו שקדם כי הוא המושל באדם וכאשר ישפוט באמת באלו הדרושים הנה יכון לעד כסאו אך בזולת זה יהיה להפך כי השאלות אשר יקרה בהם זה הם ממה שיש בו רושם חזק בהגעת ההצלחה האנושית ובהעדרה:
מְצוּדַת דָּוִד באמת. ולא ישא פני בעל דינו ועם הוא עשיר:

טו שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ׃

רַשִׁ״י ונער משולח. ששלחו אביו ללכת בדרכי לבו סופו מביש אמו ישמעאל על שהיה רשע גרם לשרה שאמרה לאברהם גרש את האמה וגומר (בראשית כ״א:י׳):
אִבְּן עֶזְרָא שבט - להכות ותוכחת עם השבט יתן כל אחד חכמה לפתאים. משולח - שילך על פי רצונו ולא ייסרהו אביו - הוא יתן בושה לאמו.
רַלְבַּ״ג שבט ותוכחת. השבט והתוכחת יתן לנער חכמה כי בזה יקנה שלמות המדו' ובזולתו אין לו דרך להגיע אל החכמה אך הנער שהוא משולח לרצונו הוא נעדר המוסר והחכמה והוא בזה מביש אמו לרוע עניניו עם שאליה ייוחס הרבה מרוע תכונותיו כי יאמרו האנשים כי היא סבבה זה עד שלא תקנתהו מוסר בקטנותו:
מְצוּדַת דָּוִד שבט ותוכחת. שבט מוסר והתוכחה כל אחד מהם יתן חכמה בלב הפתאים אבל הנער המשולח ללכת בדרכי לבו וימנעו ממנו שבט ותוכחת וישאר סכל ובזה הכל מביישים אמו לומר שהיא מנעה המוסר ממנו כי כן דרך הנשים לגעגע על בניהם א״כ הוא גורם לבייש את אמו כי לא נמצא בו חכמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן משולח. נעזב על רצון עצמו כמו קן משולח (ישעיה טז):

טז בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה־פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ברבות, במפלתם - כענין פשעם. יראו - צדיקים וישמחו.
רַלְבַּ״ג ברבות רשעים. ברבוי הרשעים ירבה פשע בעולם נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו כי יעזרו קצת בקצת ויעשו יחד פשע בעולם שלא ישלם בסבת קבוצם והנה אף על פי שהם שונאים הצדיקים כמו שקדם וכאומרו אחר זה ותועבת רשע ישר דרך הנה לא יוכלו להזיק להם אך ימלטו הצדיקים מידם ויראו במפלתם כי סוף הרשעים ואחריתם הוא לרע:
מְצוּדַת דָּוִד ברבות. עת גדלו הרשעים בעם יתרבה הפשע כי תאותם על הפשע והצדיקים שלא אחזו בפשע יראו במפלתם וישמחו על אשר לא נמשכו אחריהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ברבות. ענין גדולה:

יז יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויניחך - ויתן לך מנוחה. מעדנים - בקחתו מוסר.
רַלְבַּ״ג יסר בנך. בעודו קטן בדרך שתקנהו מוסר ויתן לך הנחה וקורת רוח מפני טוב מוסרו ויתן לנפשך מעדנים מרוב שמחתך בו עם שזה יישירהו לקנין החכמה ובה יתן לנפשך מעדנים במה שתשמע מפיו מדבריו חכמה:
מְצוּדַת דָּוִד ויניחך. יתן לך מנוחה ולא תרגז בעבורו ועוד יתן מעדנים לנפשך ר״ל תשמח עוד במעשיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מעדנים. דברים חמודים כמו מעדני מלך (בראשית מט):

יח בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ׃

רַשִׁ״י באין חזון יפרע עם. כשגורמין ישראל שהנבואה מסתלקת מהם ע"י שהם מלעיבי' בנביאים יפרצו בם פרצו' ויוצאין לתרבות רעה:
אִבְּן עֶזְרָא באין - איש חזון, שאין לעם חזון להוכיח אותם, אז יפרע עם ויגלה. אשרהו - אחרים יאשרוהו ברבות טובתו.
רַלְבַּ״ג באין. נבואה יפרע עם ויבוטל ממנו קנין המוסר ור"ל בנבואת התורה כי היא הגיעה בנבואה וזו מישרת להקנאת המוסר וההנהגה הישרה הן בקבוץ הבית הן בקבוץ המדינה ואין דרך בזולתה להקנאת המוסר בקבוצים המדיניים כי האנשים להתחלף מזגיהם יתחלפו תכונותיהם מאד ויתבלבל מפני זה ענין קבוצם לולא התורה שתנהיגם יחד בהנהגה אחת ונימוס אחד ומי שישמור תורה אשרהו כי בה יקנה המוסר באופן שלם והיא ג"כ דרך אל הגעת החכמה והבינ' במה שיתיסר מהתחלותיהם ואפשר שירצה בזה כי בהעדר ראיית מה שיתכן שיקרה מדבר דבר בדרך שיודע אם ראוי להשתדל בהגעתו ואם ראוי איך יתכן שיגיעו אליו ויפרע עם ויבוטל מהם מה שכוונו להגיע אליו או יפרעו מוסר בהשתדלם בהגעות מה שאין ראוי שישתדלו בהגעתו אמנם שומר תורה אשרהו כי התורה תמנעהו מהשתדלו במה שאינו ראוי ושמירתו התורה תישרהו למצוא חפציו:
מְצוּדַת דָּוִד באין חזון. באין נבואה יבוטל העם מקנין המוסר אבל השומר עסק התורה אשרי לו כי המאור שבה מחזירו למוטב:
מְצוּדַת צִיּוֹן יפרע. ענין השבתה ובטול כמו תפרעו כל עצתי (לעיל א):

יט בִּדְבָרִים לֹא־יִוָּסֶר עָבֶד כִּי־יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה׃

רַשִׁ״י כי יבין ואין מענה. כיון שרואהו שמוכיחו שותק והוא חוזר ומקלקל לכך צריך ליסרו במכות ועונשין ולא דבר עם עבד ממש אלא על כל הממרי' דברי השופטים:
אִבְּן עֶזְרָא בדברים - בלבד לא יוסר עבד, בשבט ותוכחות ראוי ליסרו. כי יבין - אעפ"י שיבין המוסר, לא יענה למייסר לומר כן אעשה.
רַלְבַּ״ג בדברים. הנה מי שהוא עבד תאותו לא יקנה המוסר בדברים אבל יצטרך שיכוהו בשבט ובמה שידמ' לו ואמנם כאשר יבין האיש הנה לא יצטרך בקנין המוסר אפי' מענה ודבור כי יספיק לו מעט רמז או גערה חלושה כאמרו תחת גערה במבין:
מְצוּדַת דָּוִד בדברים. ר״ל בדברים לבד לא יקבל מוסר כי אע״פ שיבין דברי המוסר אין מענה בפיו לומר אעזוב דרכי:
מְצוּדַת צִיּוֹן מענה. מל׳ עניה ותשובה:

כ חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י אץ בדבריו. ממהר ונבהל להשיב: תקוה לכסיל ממנו. יש לכסיל תקוה יותר ממנו:
אִבְּן עֶזְרָא אץ בדבריו - ממהר לדבר או ממהר בעניניו. תקוה לכסיל - מפורש בשני ענינים בפסוק: ראית איש חכם בעיניו.
רַלְבַּ״ג חזית איש. כשראית איש מהי' בדבריו לעשות בזולת התיישבות ולקיחת עצה הנה יש תקוה יותר ממנו למי שיש לו הסכלות שהוא העדר כי הוא משער כדבר סכלותו ומפני זה יבקש עצה בדבריו ואולם האץ בדבריו הוא חכם בעיניו ולא ישאל עצה:
מְצוּדַת דָּוִד חזית. אם ראית איש הממהר בענייניו דע אשר יש להכסיל תקוה להצליח בענייניו יותר ממנו אם יעשה בישוב הדעת:
מְצוּדַת צִיּוֹן אץ. ענין מהירות כמו ולא אץ לבוא (יהושע י׳:י״ג):

כא מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן׃

רַשִׁ״י מפנק מנער עבדו. יצר הרע: מנון. שליט וכן לפני שמש ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז) וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו:
אִבְּן עֶזְרָא מפנק - תחת מעדנים. ואחריתו - שהוא מפונק יחפוץ להיות כבן והוא מן נין, ונאמר פועל מזה השם והוא ינון שמו כלומר קרא נין כענין אמר אלי בני אתה.
רַלְבַּ״ג מפנק מנער עבדו. אשר יתן לעבדו תענוג בקטנו הנה לא יקוה שישרתהו אך יהיה אדון לו וזה הערה שלא יתן האדם תענוגיו בעת הקוטן לכח המתעורר אל התאוות הגופיות אשר הוא ראוי שיהיה עבד לשכל האנושי כי אם יעשה הענין כן הנה הוא ישיב המלכות והשררה אליו באחרית ויהיה השכל עבדו תחת היותו ראוי להיות מושל עליו:
מְצוּדַת דָּוִד מפנק. המענג את עבדו מנערותו עודו לא נטה שכמו לסבול עול עבדות הנה באחרית ימיו יהיה הוא שר ושליט על האדון כי יגבה לבו ויחדל מן המלאכה והוא מוטל על האדון לתת לו די מחסורו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מפנק. ענין עונג ועדן כמו מעדני מלך (בראשית מ״ט:כ׳) ת״א תפנוקי מלכין מנון. שר ושליט כמו לפני שמש ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז):

כב אִישׁ־אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב־פָּשַׁע׃

רַשִׁ״י איש אף יגרה מדון. כמשמעו מדון מדת הדין:
אִבְּן עֶזְרָא איש אף - הוא יראה באפו, ע"כ יקרא אף. יגרה - יערב. חמה - קשה מאף והעד וחמתו בערה בו ואף בפנים לבד.
רַלְבַּ״ג איש אף. יסבב לגרות מדון כנגדו ברוב כעס מרוע דבריו ופעולותיו מצד כעסו וזה יהיה סבה להפילו ברעות גדולות וכמו שהכעס הוא סבה להשחית גופו כן הוא סבה להשחי' נפשו כי מרוב כעסו לא תוכל התורה למנעו לעשות מה שיגיעהו אליו כעסו ויביאהו זה לעשות פשעים גדולים:
מְצוּדַת דָּוִד איש אף. הכעסן דרכו לחרחר ריב עם הבריות: רב פשע. כי בעת הכעס לא יבחין בתקון מעשיו וכמ״ש רז״ל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יגרה. עניינו התחלת המריבה:

כג גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד׃

רַשִׁ״י יתמוך כבוד. יקרב אל הכבוד ותומך בו תמיד:
אִבְּן עֶזְרָא יתמוך כבוד - אפילו בשפלותו יתמכהו שלא יפיל מעליו כבודו, או כבוד השם יתמכהו.
רַלְבַּ״ג גאות אדם. הנה גאות האדם תביאהו אל ההשפלה כי יקח לעצמו מדרגה בלתי ראויה ויהיה זה סבה אל שיורידוהו הגדולים אשר שם משם וישפילוהו יותר מהראוי לו וזה מבואר מאד מהחוש ומי שהוא שפל הנה בשפלותו ובענותו יתמוך ויחזק הכבוד לו כי יכבדוהו האנשים מאד ויועילוהו בראותם השפלתו עצמו מאד בפניהם:
מְצוּדַת דָּוִד תשפילנו. הגאוה עצמה תהיה סיבה להשפיל אותו: יתמוך. שוען הוא את הכבוד שלא תפול ממנו:

כד חוֹלֵק עִם־גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד׃

רַשִׁ״י אלה ישמע. שמשביעין אותו אם ראית פלוני שגנב לי כך וכך ומתוך שהוא חולק עמו אינו מגיד:
אִבְּן עֶזְרָא שונא נפשו - שהאלה תמיתהו כשישמענה ולא יגיד הגנבה, כענין: וכלתו ואת עציו.
רַלְבַּ״ג חולק. מי שהוא חולק עם גנב הוא שונא נפשו ואע"פ שיש לו בזה התנצלו' מה כי הוא אינו גונב והוא מקבל בזה מתנ' מהגנב הנה יביאהו זה לחטא עצום שכבר ישמע אלה שיקלל ומי שיודע זה אם לא יגיד והוא יודע ולסבת הבושת העצום שיקרה לו מזה אם יגיד דבר הגנבה ימנע מהגיד ויקרה לו בזה חטא ועונש עצום:
מְצוּדַת דָּוִד אלה ישמע. ר״ל לזאת שונא נפשו כי הלא ישמע שמשביעין שיבואו היודעים ויעידו על הגניבה ועל כי חלק עמו לא יגיד וישא עונו ומאבד נפשו:
מְצוּדַת צִיּוֹן אלה. שבועה כמו ושמעה קול אלה (ויקרא ה׳:א׳):

כה חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה יְשֻׂגָּב׃

רַשִׁ״י חרדת אדם יתן מוקש. מסורס הוא מוקש עבירה יתן חרדה לאדם ד"א כמשמעו מתוך שאדם צר עין וחרד אם יעשה צדקה יצטרך אל הבריות חרדה זו תתן לו מוקש, והראשון נוח לי:
אִבְּן עֶזְרָא חרדת - פועל נופל על החרדה אם הוא הלשון, כמו: ויאבד את לב מתנה, כלומר חרדת אדם שהוא מחריד אחר החורדת, תתן מוקש לנפשו. ישוגב - השם ישגבהו מפני המחריד. פרוש אחר: שיחרדהו השם ויתן לו המוקש שישים ללכוד העניים. פרוש אחר: איש מפחד ולא יתן מבטחו בשם - יבואהו מה שיירא.
רַלְבַּ״ג חרדת האדם. ופחדו על מה שאין ראוי לפחד ממנו יגרום מוקש ונזק והמשל שכאשר ימצא איש רע אחד בדרכו ויכי' שהוא מתפחד וחרד ממנו יתעורר מפני זאת הסבה להזיק לו ולשוללו להכירו שכבר ינצחוהו וכבר ירבו המשלים על זה גם כן מצדדים אחרי' מזולת זה ואמנם האיש הבוטח בה' ואינו מתפחד מדבר בעוצם בטחונו בשם ואפילו במה שראוי לפחד ממנו באופן מה הנה הוא ישוגב ויתחזק להמלט מהרע ההוא כמו שתמצא בדוד שהתחזק באלהיו לרדוף אחרי הגדוד אשר שרפו צקלג וכמו שתמצא בחזקיה על דבר סנחריב:
מְצוּדַת דָּוִד חרדת אדם. החרדה שהאדם חרד בבוא עליו מקרה רע הוא יוסיף לו עוד מוקש על כי לבו בל עמו קרוב הוא להיות נכשל בדבר קל אבל הבוטח בה׳ ולא יחרד ביותר הנה יתחזק אף מהמקרה אשר הדביקתהו מאז:

כו רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי־מוֹשֵׁל וּמֵיְהוָה מִשְׁפַּט־אִישׁ׃

רַשִׁ״י פני מושל. לדון לפניו: ומה' משפט איש. אם יזכה או אם יתחייב ובמושלים דבר הכתוב:
אִבְּן עֶזְרָא רבים - גדולים בעבור מתנותיו, או בעבור עזרו ומאת השם יבא משפט מעלת איש, כי בידו המשרה והשפלות.
רַלְבַּ״ג רבים מבקשים פני מושל. לחלות פניו שיעיין במשפט כראוי והם לא יבינו כי מה' משפט איש לא מהמושל ולזה ראוי לבקש מהש"י זה כי המשפט לאלהים הוא והמושל יטה לבו אל אשר יטנו השם יתעלה כאמרו פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו ואפשר שהעיר בזה אל הדרושים שלא יתכן שיגיע להם השכל מזולת מה שהישירה אליהם התורה ואמר כי לשוא יבקשו פני המושל באדם להשיגם כי לא ישלם המשפט לאיש בהם כי אם מה':
מְצוּדַת דָּוִד מבקשים. ישאלו ויבקשו ממנו ליתן להם שררה מה כי הדבר מסור בידו אבל באמת מה׳ כל משפטי איש כמ״ש רז״ל אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה:
מְצוּדַת צִיּוֹן משפט. עניינו דבר הראוי וכן על העמוד כמשפט (מלכים ב י״א:י״ד):

כז תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר־דָּרֶךְ׃

רַשִׁ״י ישר דרך. אדם שהוא ישר בדרכיו:
רַלְבַּ״ג תועבת צדיקים. הנה כמו שאיש עול הוא שנוא ומתועב אצל הצדיקים כן ישר דרך הוא מתועב אצל הרשעים וזה מבוא' מן החוש ובכאן נשלם מה שהגבלנו ביאורו בזה המקום והנה התועלו' המגיעים ממנה מבוארים במעט עיון:
מְצוּדַת דָּוִד תועבת. כמו שאיש עול הוא מתועב לצדיקים כן איש ישר דרך הוא מתועב לרשע:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.