מנחות עא:
תלמוד בבלי · סדר קדשים · מסכת מנחות — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.
א מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם
ב וליטעמיך ששה שבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה:
ג קוצר לשחת ומאכיל לבהמה: תנן התם ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר
ד וקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין מפסיק אלא אם כן חרש
ה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש אלמא קסבר כל לשחת לאו קצירה היא
ו יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רב אחא בר הונא לרבא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתהו הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק הכל מודים מאן רבי מאיר
ז אי אמרת בשלמא מתני' בשלא הביאה שליש ברייתא דחרש אין לא חרש לא בשהביא שליש
ח אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש השתא ומה התם דקצירה (דהתם) אמר רבי מאיר לא שמה קצירה הכא לא כל שכן
ט אלא רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אבל אם התחיל עד שהביא שליש אסור
י אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאם כן הוו להו תלתא תנאי
יא אלא כי אתא רב דימי אמר רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר אף לאדם נמי לא הויא קצירה דתנן המנמר שדה ושייר בו קלחים לחים רבי עקיבא אומר פאה לכל אחד ואחד
יב וחכמים אומרים מאחד על הכל ואמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות אבל במנמר לאוצר לא
יג איני והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר
תּוֹסָפוֹת
א ומתירין גמזיות של הקדש. וא"ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי"ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב"מ דף ו: ) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא"ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי"ל דהתנן (פאה פ"ו מ"א) ב"ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב"ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב"ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך
ב הנחל והשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב"ב ק: ) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט"ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות
ג אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א"נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר
ד אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה"ג לעיל דקאמר ר"מ בשיטת ר"ש דאימר דשמעת ליה לר"ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא"כ הוי להו תלתא תנאי
ה במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר"מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש
Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.