תמורה יח:

תלמוד בבלי · סדר קדשים · מסכת תמורה — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת

א תני רבי חייא לסיועי לר' יהושע בן לוי (ויקרא ג, ז) אם כשב הוא מקריב ולד ראשון קרב ולד שני אינו קרב

רַשִׁ״י כשב משמע ולד טלה

ב הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב

רַשִׁ״י הוא קרב ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב

ג ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הם ולא בני ולד הם אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא

רַשִׁ״י ולד דמאי קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין

ד אמר רבינא לאיתויי ולד המעושרת ולד המעושרת למה לי קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה

רַשִׁ״י ולד המעושרת מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים מבכור גמר ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא בכל יום ויום עובר בעשה ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך מעצרת בעי למיכליה דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים

ה אצטריך ס"ד אמינא אין דנין אפשר משאי אפשר קמ"ל

ו העיד ר"ש ור' פפייס כו'

ז ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד כל יום ויום עובר עליהם בבל תאחר מעצרת בעי מיכליה אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהיה חולה בעצרת

ח רב אשי אמר מאי חג נמי דקתני חג שבועות ואידך כל היכי דקתני פסח תני עצרת

רַשִׁ״י ואידך רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג

ט אי הכי מאי אסהדותיה לאפוקי מדר"א דאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים קמסהיד הוא דקרב:

רַשִׁ״י אי הכי דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה מאי אסהדותיה דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה

י מתני׳ ולד תודה ותמורתה ולדן ולד ולדן עד סוף כל הדורות הרי אלו כתודה ובלבד שאין טעונין לחם:

רַשִׁ״י מתני' הרי אלו כתודה וקריבין ונאכלין ליום ולילה גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה

יא גמ׳ מנא הני מילי דת"ר מהו אומר (ויקרא ז, יב) יקריבנו

יב מפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה ת"ל תודה יקריב

רַשִׁ״י ת"ל תודה יקריב מ"מ

יג יכול תהא שניה טעונה לחם ת"ל יקריבנו אחת ולא שתים מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות ת"ל ואם על תודה יכול יהו כולן טעונות לחם ת"ל על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם:

רַשִׁ״י שניה אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה יקריבנו אחד ולא שנים ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה מנין לרבות כו' להקרבה וחליפות כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה

יד מתני׳ תמורת עולה ולד תמורה ולד ולד ולדה עד סוף כל העולם הרי אלו כעולה וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה:

רַשִׁ״י מתני' תמורת עולה כגון המיר זכר בעולה ולד תמורה כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר הוא עצמו ולד תמורה לא. אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב

טו גמ׳ מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי

רַשִׁ״י גמ' מ"ש גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים ובסיפא גבי ולד עולה פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו

טז אמר רבה בר בר חנה במחלוקת שנויה ור' אליעזר היא ורבא אמר אפילו תימא רבנן ע"כ לא פליגי עליה דר' אליעזר אלא גבי מפריש נקבה לעולה דאימיה לא קריבה אבל תמורה דאימיה נמי קריבה אפילו רבנן מודו

רַשִׁ״י במחלוקת שנויה כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא גבי ולד תמורה אימיה קריבה לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה

יז ומי אמר רבי אליעזר יקרב עולה הוא עצמו ורמינהו תמורת אשם ולד תמורה ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם ירעו עד שיסתאבו וימכר ויפלו דמיו לנדבה

רַשִׁ״י תמורת אשם ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה לנדבה לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור

יח רבי אלעזר אומר ימותו ר"א אומר יביא בדמיהן עולה בדמים אין הוא עצמו לא

רַשִׁ״י ימותו דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י: ) יביא בדמיהן עולה דמותרות לנדבת יחיד אזלי

יט אמר רב חסדא ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי סבירא לי דאפילו ולד נמי קרבה עולה לדידכו דאמריתו רועה אודו לי מיהת דמותרות לנדבת יחיד אזלי ואמרי ליה מותרות לנדבת ציבור אזלי

כ רבא אמר עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הוא עצמו יקרב עולה אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו

רַשִׁ״י דאיכא שם עולה על אמו המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה

מְפָרְשִׁים

תּוֹסָפוֹת

א תני רבי חייא לסיועי לר' יהושע בן לוי אם כשב הוא מקדיש ולד ראשון הוא קרב ולד שני אינו קרב והיינו ע"כ כרבנן דאי לר"א ולד ראשון אינו קרב כלל והך דרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא דהא ודאי הא דולד שני אינו קרב היינו מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים ובפסחים (דף צו: ) מוקי לה להאי לדרשא אחרינא

ב מעצרתא בעי למיכליה אבל לא פריך מפסח בעי למיכליה דאפשר דמחוסר זמן היה

ג אי הכי מאי אסהדותיה דבשלמא אי לא היה חולה בעצרת והאי חג הסוכות קאתא רבי פפייס לאפוקי דרבא אלא השתא מאי אשמועינן

ד וחליפות צ"ע מה חליפות דאי הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות הא כבר שמעינן ליה מרישא דברייתא

ה אבל גבי ולד תמורה דאימיה נמי קרבה לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו מכחן והוא קרב דזכר הוא

ו בדמיהן אין הוא עצמו לא וא"ת מאי קמ"ל דלמא שאני הכא דלא קרב דכל שבחטאת מתה באשם רועה וולד חטאת מתה ומש"ה באשם ירעה אבל הוא עצמו לא יקרב וי"ל דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליו או נתכפרו או תמורה או עברה שנתה דכל הני ד' דשייכי באשם כהלכתו אבל ולד אשם דלאו כהלכתו הוא דאשם זכר הוא ולא שייך ביה ולד בהא לא נגמרה ההלכה

ז אלא לדידכו דאמריתו לא קרב וא"ת תיקשה מרבנן לרבנן לפי הא דאמר רבא לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו דולד נמי קרב והכא בולד תמורת אשם אימיה קרבה א"כ הוה להו למימר דולד עצמו יקרב וי"ל דרב חסדא דהכא לית ליה האי שינויא דרבא דלעיל אלא ס"ל כדמשני רבה בר בר חנה במחלוקת שנויה ור"א היא ורבא דמשני לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו משני הכא שינויא אחרינא כדאיתא בסמוך דרבא משני שינויא אחרינא ומורי הרמ"ר פי' דלעולם מצי למימר דרב חסדא נמי אית ליה שינויא דרבא דלעיל דהא דאמר דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו ה"מ גבי ולד תמורת עולה דעיקר תחילת הקדש קרב עולה ומש"ה דין הוא שיהא הולד עצמו קרב עולה אבל הכא גבי ולד תמורת אשם דעיקר תחילת הקדש קרב אשם ולא עולה אין דין שיהא הולד קרב עולה וה"נ קאמר לר"א במפריש נקבה לעולה וילדה דאין עיקר קרב עולה אלא רועה הולד עצמו קרב הכי נמי ה"ל למימר בולד תמורת אשם ואע"ג דאין עיקר ההקדש קרב עולה הולד עצמו קרב. מורי הרמ"ר

ח אלא בדמפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו לשון רש"י דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפילו הכי שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא דלכשימכרו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה עלה דאמו לא היא ולא דמיה עכ"ל ולשון ראשון דשם עולת העוף על אמו אי אפשר להעמידה בסוגיא דלקמן ובמקומו אפרשנה

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה