מדרש תנחומא יד

א ‎אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ (משלי כח, ח). כֵּיצַד? הָיָה יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִלְווֹת וּבָא גּוֹי, וְאָמַר מוּטָב שֶׁאַלְוֶה לַגּוֹי וְאֶטֹּל מִמֶּנּוּ רִבִּית מִלְּהַלְווֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, וְהִלְוָה לוֹ וְהֶעֱשִׁיר, לְפִיכָךְ שְׁלֹמֹה צוֹוֵחַ עָלָיו, מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, זֶה עֵשָׂו. וְעֵשָׂו חוֹנֵן דַּלִּים הוּא, עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא. אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת שׁוֹמַעַת שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ אֶת הָרַבִּית, וּמִתְגָּרָה בּוֹ וְנוֹטֶלֶת מָמוֹנוֹ וּבוֹנָה מִמֶּנּוּ דִּמּוֹסְיוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וְאִסְטְוָנִיּוֹת שֶׁבַּמְּדִינָה וְצָרְכֵי הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים. הֱוֵי, לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ.