מדרש תנחומא טז

א ‎אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כח) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּמָּה אַתְּ חַיָּב לִי, אַתָּה חוֹטֵא לְפָנַי וַאֲנִי מַמְתִּי לְךָ, וְנַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי בְּכָל יוֹם וּבְכָל אֶמֶשׁ וְאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְהִיא מִתְחַיֶּבֶת, וַאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי. אַף אַתָּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְךָ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ. אַף אַתָּה דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי אֶצְלָךְ, אִם אֵין אַתָּה מַחֲזִיר מַשְׁכּוֹנוֹ, אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ. לְפִיכָךְ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. שֶׁהוּא קוֹרֵא תִּגָּר לְפָנַי וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֲנִי אָדָם וְהוּא אָדָם. הוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ, וַאֲנִי בַּמֶּה אֶשְׁכַּב. לְפִיכָךְ, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶה, הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת יְחִידִים. וְלֶעָתִיד, וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיה סה, כד). וְהַנָּבִיא אוֹמֵר: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב וְגוֹ' (ישעיה ל, יט).