מדרש תנחומא י

א וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם. שֶׁבִּתְחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בְּעֵצָה אַחַת, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו (יהושע יד, ז-ח). וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַבְדִי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת וְגוֹ'. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּרַגְּלִים, אָמְרוּ, נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב. מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ מִסִּיחִים עַל מֹשֶׁה. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה. וְהֵן הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ. פָּתַח וְאָמַר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אוֹתָהּ.