מדרש תנחומא ד

א כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה (משלי ז, ב). לְפִי שֶׁדָּוִד אָמַר, שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן (תהלים יז, ח). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵין בֵּית רֹבַע שֶׁאֵין בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין מַזִּיקִין. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְכֻלָּן פוֹרְמָא בִּפְנֵיהֶם. כֵּיצַד, אָדָם מְהַלֵּךְ וַחֲבֵרוֹ יָצָא לְפָנָיו וְאוֹמֵר: הִסְתַּלְּקוּ לִצְדָדִין בִּפְנֵי אִיקוֹנִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֵּךְ אִישׁ (שם לט, ז).