מדרש תנחומא ו

א וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם לוֹקֵחַ לִיטְרָא בָּשָׂר, עַד שֶׁיְּהֵא נִמְלָךְ בְּבֵיתוֹ. רְאֵה מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל אִם אֵין שׁוֹחֲטִין, אֵין אוֹכְלִין. אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, נוֹחֲרִין וְאוֹכְלִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, חַיֵּיכֶם, לָעוֹלָם הַבָּא אַתֶּם אֹכְלִים מֵאוֹתָן שֶׁאֵין נִשְׁחֲטִין, מִבְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם (איוב מא, ח).