שולחן ערוך, אורח חיים מח
א הַגָּה: וְאוֹמְרִים פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים סֵדֶר הַמַּעֲרָכָה, וְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה צִוִּיתָנוּ וְכו' וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ בְּצִבּוּר, יָכוֹל לְאָמְרוֹ בְּבֵיתוֹ וְלַחֲזֹר לִקְרוֹת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד לְבַד עִם הַצִּבּוּר, וִיכַוֵּן בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה (טוּר): בְּשַׁבָּת אוֹמְרִים אֵצֶל פָּרָשַׁת הַתָּמִיד פְּסוּקֵי מוּסַף שַׁבָּת, אֲבָל לֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִים בַּתּוֹרָה בִּפְסוּקֵי מוּסָף: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּזְכִּירִין גַּם מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְכֵן נוֹהֲגִין, כְּדֵי לְפַרְסֵם שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְכֵן הוּא לְקַמָּן סי' תכ"א (טוּר) וְנָהֲגוּ הַמְדַקְדְּקִים לְהִתְנוֹעֵעַ בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרִין בַּתּוֹרָה דֻּגְמַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּרֶתֶת, וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים עַל שֵׁם כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךְ (אַבּוּרַרְהַם):
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) התמיד - והיא במקום הקרבת קרבן התמיד שכן קבלו חז"ל שבזמן שאין בה"מ קיים ואין יכולין להקריב קרבנות מי שעוסק בהן ובפרשיותיהן מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבום ולכך יש אומרים ג"כ סדר המערכה מטעם זה והוא מה שנתפשט המנהג בימינו לומר בכל יום אביי הוי מסדר וכו' ונראה לי פשוט דמי שיודע ספר מצוה ללמוד בגמרא פירוש המימרא הזו וכן מה שאנו אומרין בכל יום עניני עשיית הקטורת כדי שיבין מה שהוא אומר ובזה תחשב לו האמירה במקום ההקטרה וכן כתבו הספרים דמה שאמר הגמרא כל העוסק בפרשת עולה וכו' הכוונה שהוא מתעסק להבין עניניה לא אמירת התיבות לבד. כתב המ"א פרשת הקרבנות יאמר בעמידה דוגמת הקרבנות שהיה בעמידה ועיין בש"ת בשם כמה אחרונים שחולקין ע"ז ובפרי מגדים כתב דמ"מ בפרשת התמיד ראוי לעמוד שקורין בצבור בקול רם. גם מה שכתב בבה"ט בשם דרך חכמה שיזהר לומר פרשת התמיד בצבור עם הש"ץ עיין בשע"ת שהשיג ע"ז. כתב הפמ"ג מה שכתוב בסידורים בנוסח היה"ר כאלו הקרבנו קרבן התמיד ויש גורסין הקרבתי אינו נכון כי הקרבתי בפרשת חטאת אבעלים קאי משא"כ בתמיד אין יחיד מיקרי בעלים ובטור הגירסא כאלו קרב התמיד במועדו וכו' וזה נכון ובש"ת מיישב גם הגירסא שלנו: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בצבור - שדרכם באותו מקום לומר רק פרשת התמיד לבד בצבור: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ולחזור - שמנהגם היה מקדם לומר הכל ביחד בקול רם וא"כ לא יכול לשתוק בעת שיאמרו בצבור דיהיה מנכר מלתא: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ויכוין - עיין בטור שהוא רק לרווחא דמלתא שלא יהיה נראה כאלו מקריב שני תמידים: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) בשעה שמתפללים - ויש פוסקים שחולקין ע"ז ואומרים דבתפלה אין להתנענע ורק בפסוקי דזמרה וברכת ק"ש ולימוד התורה אפילו שבע"פ המנהג להתנענע. וכתב המ"א ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. והכל לפי מה שהוא אדם אם מכוין היטב ע"י תנועה יתנענע וא"ל יעמוד כך ובלבד שיכוין לבו. וקצת מתנענעים תנועה משובשת שהגוף עומד על עמדו רק בראש הופך פעם לימין ופעם לשמאל דרך גאוה אין לעשות כן: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) כדי לפרסם - אבל יו"ט אין צריכין לפרסם שכבר הוא מפורסם מאתמול אבל שבת אע"פ שהוא מפורסם אומרים אותה בשחרית שהרי אין יכולין לקרותה בתורה מפני שאין בה אלא שני פסוקים כמו שיתבאר בסימן רפ"ג: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א פ' הקרבנות יאמר בעמידה דוגמת הקרבנות שהיו בעמידה [ע"ה]: ויכוין בפעם כו'. לרווחא דמלתא שלא יהא כמקריב ב' תמידין: ש"ע סָעִיף א
ב פסוקי מוסף. אף על גב שעדיין לא התפללו שחרית ואסור להקדים מוסף לתמיד מ"מ הרי כבר אמרו פ' התמיד ואם תחשב אמירת הפסוקים להקרבה גם אמירת פסוקי תמיד נחשב להקרב': ש"ע סָעִיף א
ג כדי לפרסם. וסמך לזה במשנה סוף שקלים שהיו נותנים אברי ר"ח למעלה במזבח לפרסם שהוא ר"ח ע"ס סוכה: ש"ע סָעִיף א
ד להתנועע. היינו בפסוקי דזמר' אבל בתפילה אין להתנועע [מ"ע בתשו' סי' קי"ג] ובס' י"מ מאכ"ח ח"א סי' ל"ג כתב שקצת פרושים נהגו להתנועע בנחת בחתימות הברכות בלבד לקיים מפני שמי ניחת הוא ובמהרי"ל כתוב שהי' מתנועע בתפילה מלפניו לאחריו ומאחריו לפניו ע"ש ובד"מ כתב שהרקנ"ט פ' יתרו נתן טעם ע"ד קבלה להתנועע בתפל' וכ"כ בזוהר עכ"ל ודעביד כמר עביד וכמר עביד ובלבד שיכוין: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א פרשת הקרבנות עמ״א. ורבינו הגדול בתב״ש במס׳ ברכות אות י״ב כתב דהקרבתי אבעלים וכלומר שנתן לכהן וכהן מקריב א״כ א״צ לעמוד יע״ש ומ״מ פ׳ התמיד ראוי לעמוד שקורין בציבור בקול רם ע׳ סי׳ מ״ו בב״י שרש״י היה מברך ברכת התורה פעם שנית על פ׳ התמיד יע״ש. עמ״ש בסמוך מזה: ויכוין עמ״א כי הקורא בלא יה״ר אין כמקריב רק לרווחא יכוין בפירוש כקורא עיין טור וב״ח. בסידורים נדפס יה״ר כאלו הקרבנו קרבן התמיד וי״ג הקרבתי וזה יותר טעות כי הקרבתי בחטאת ואשם אבעלים קאי כמש״ל משא״כ תמיד אין יחיד מיקרי בעלים ובטור כאלו קרב התמיד במועדו ועמדנו על מעמדו כי צריך שליח וזה נכון: ש"ע סָעִיף א
ב פסוקי מוסף עמ״א עיין לבוש וב״ח וי״ל מ״ט לא יאמרו יה״ר אחר פסוקי מוסף כמו אחר התמיד ואף שאין מכפרים כמ״ש הלבוש ברפ״ג מ״מ יאמרו כך ועוד פסוקי מוסף ר״ח מכפרים. ואפשר לא תקנו כי אם על התמיד שאין הפסק. והטור שכתב דלמה להזכיר אע״פ שא״א יה״ר מ״מ למה הוא מזכיר עמ״ש באות א׳: ש"ע סָעִיף א
ג כדי עמ״א וכל שאין מפורסם או שאין קורין בתורה מזכירין אותה אצל התמיד. ובר״ה א״א ובראשי חדשיכם לבוש סי׳ תקפ״ד ס״א שיש להעלים ר״ח וכ״כ בתקפ״ב סעיף ו׳ ועמ״א שם ה׳ ואין הכרע ומ״מ המנהג שלא לומר והמשנה ידו על התחתונה ותדע דמזכירין ר״ח לפרש׳ ר״ה הכל יודעין שהוא ר״ח ואי דאין קורין למה אין קורין ויוציאו ג׳ אלא להעלים ובמקום אחר הארכתי וכאן אין להאריך ואי״ה בה׳ ר״ח יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ד יש עמ״א ועא״ר קצת מתנועעים תנועה משובשת שהגוף עומד על עמדו רק בראש הופך פעם לימין ולשמאל דרך גאוה וע״ש אין לעשות כן והכל לפי מה שהוא אדם אם מכוין היטב בתנועה יתנועע ואם לאו יעמוד כך ולבד שיכוין לבו: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) ויכוין כו' לרווח' דמלתא ר"ל מצד הדין א"צ לכוין בפי' כקורא בתורה וסגי אם אינו מכוין שיהיה אמירתו נחשב כקרבן וסתמא הוי כקורא בתורה ורק לרווחא דמילתא יכוין שהי' כקור' בתורה: שלא יהא כו' זה טעם דבעי' שלא יתכוין שגם פעם ב' יהיה כקרבן: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) פסוקי כו' מ"מ כו' ומה"ט אם לא אמר פ' התמיד ומוסף ר"ח עד אחר תפלת מוספים רשאי לו' פ' התמיד אחר תפלת מוסף ג"כ מה"ט אי נחשב תפלת מוסף להקרב' הרי כבר התפלל שחרי' ואי לא נחשב התפלה להקרבה גם תפלת מוסף לא נחשב לקרבן אבל מ"מ אינו דומה דאפי' תימ' דתפלה לא נחשב כ"כ כהקרבה כמו אמירת הפסוקים מ"מ הרי בתפלת מוסף הזכיר אמיר' פסוקי הקרבן: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) כדי לפרסם וסמך לזה במשנה כו' ע' סוכה דף נ"ד דהכהנים היו מפיסים מי מעלה איברים לכבש המזבח כי לא היו מעלים האיברים מיד למזבח כ"א היו נותנים אותן על הכבש והיו קוראים ק"ש וענינים אחרים ושוב אח"כ היו מעלים האיברים מן מקום הנחתן בכבש לראש המזבח ולאשר אורך הכבש באלכסון היה ל"ב אמה היו מניחים בפעם א' מחצי הכבש ולמטה דהיינו בט"ז אמה התחתונים אבל איברי מוסף ר"ח היו מניחים בפעם א' בחצי כבש העליונים ומשם היו מעלים בפעם ב' למזבח ואמרי' בסוכה הטעם כדי לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ופירש"י האי חשיבות' עבדי' ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לב"ד שקדשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חידוש הלבנה עכ"ל. ולכן גם אנחנו עושים היכר' לפרסומי באמירת פסוקי הקרבן אף ע"ג דלדידן לא שייך ה"ט כיון דאין מקדשים עפ"י הראיה כ"א עפ"י סדר העבור המסור לנו מחז"ל מ"מ עושים כמו שהיו עושים כשהיו מקדשים עפ"י הראיה שהיה צריך פרסום: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א התמיד. מעומד דומיא דקרבנות שהיו בעמידה וע"ל סי' א' ס"ק י"ב ויזהר לאומרה בציבור עם הש"ץ כי קרבן תמיד נקרבת בציבור (דרך חכמה): ש"ע סָעִיף א
ב להתנועע. היינו בפסוקי דזמרה אבל בתפלה אין להתנועע מ"ע סי' קי"ג וכנה"ג הביא שקצת פרושים נוהגים להתנועע בנחת בחתימות הברכות בלבד לקיים מפני שמי ניחת הוא ובמהרי"ל כ' שהיה מתנועע בתפלה מלפניו לאחריו ומאחריו לפניו ע"ש ובד"מ כתב שהרקנ"ט נתן טעם ע"ד הקבלה להתנועע בתפלה וכ' המ"א דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ובלבד שיכוין: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א ואומרים כו'. ע' לקמן ריש סי' נ': וי"א כו'. כמ"ש בסוף תענית וסוף מגילה וסוף מנחות: ויכוין כו'. עמ"א והוא לשון הטור: בשבת כו'. ע' מ"א ר"ל דלא כבעל המנהיג ועב"י: אבל לא כו'. משא"כ בשבת כמש"ל סי' רפ"ג ומטעם זה קורין פ' התמיד. כל בו: וי"א כו'. כמ"ש בסוף שקלים וסוף סוכה: ונהגו כו'. ע' זוהר ח"ג רי"ח ב' רי"ט א': ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)