שולחן ערוך, אורח חיים נה
א אוֹמְרִים קַדִּישׁ וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפָחוֹת מִי' זְכָרִים בְּנֵי חוֹרִין גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת, וְהוּא הַדִּין לִקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ שֶׁאֵין נֶאֱמָרִין בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
ב אִם הִתְחִיל לוֹמַר קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקַּדִּישׁ אוֹ אוֹתָהּ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִתְחִיל, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּן: הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם עֲבֵרָה הוּא לָצֵאת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ (יְרוּשַׁלְמִי), אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ י' מֻתָּר לָצֵאת (מָרְדְּכַי פ' בַּתְרָא דִּמְגִלָּה):
ג אִם הִתְחִיל בְּאָבוֹת וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמֵר אֲפִלּוּ קְדֻשָּׁה: הַגָּה: וְאִם יָצְאוּ מִקְּצָתָן לְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל יוֹצֵר, לֹא יַתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, דִּכְבָר נִשְׁלַם תְּפִלַּת יוֹצֵר, וְאִם יָצְאוּ לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל בַּתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם וּקְדֻשָּׁה, יְכוֹלִים לְהַשְׁלִים כָּל סֵדֶר קְדֻשָּׁה וְלוֹמַר הַקַּדִּישׁ שָׁלֵם שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, דְּשַׁיָּךְ לַתְּפִלָּה, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וְכו', אֲבָל אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, דְּזֶהוּ עִנְיָן אַחֵר, וּתְפִלַּת עַרְבִית וְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו לֹא שַׁיָּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ (רַ"ן פֶּרֶק הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וְת"ה סי' ט"ו).
ד יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה בְּתִשְׁעָה וְצֵרוּף קָטָן, שֶׁהוּא יוֹתֵר מִבֶּן שֵׁשׁ וְיוֹדֵעַ לְמִי מִתְפַּלְּלִין, וְלֹא נִרְאִין דִּבְרֵיהֶם לִגְדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים, וְהוּא הַדִּין דְּעֶבֶד וְאִשָּׁה אֵין מִצְטָרְפִין: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי חֻמָּשׁ שֶׁבְּיָדוֹ אֵין לְצָרְפוֹ, מִיהוּ יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדַּחַק. (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
ה אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בְּשָׁנִים דִּינוֹ כְּקָטָן, עַד שֶׁיֵּצְאוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁאָז יִתְבָּרֵר שֶׁהוּא סָרִיס, אִם נִרְאוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס קֹדֶם לָכֵן דִּינוֹ כְּגָדוֹל: הַגָּה: וּמִיהוּ אֵין מְדַקְדְּקִין בִּשְׂעָרוֹת, אֶלָּא כָּל שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו מְחַזְּקִינַן אוֹתוֹ כְּגָדוֹל, וְאוֹמְרִים לְעִנְיָן זֶה מִסְּתָמָא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ט).
ו וְאִם הִתְחִיל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל לְבַדּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁהוּא יָשֵׁן, אֲפִלּוּ הָכֵי מִצְטָרֵף עִמָּהֶם.
ז כְּשֶׁאֶחָד מִתְפַּלֵּל לְבַדּוֹ, נָכוֹן שֶׁהָאֲחֵרִים יַמְתִּינוּ מִלּוֹמַר קַדִּישׁ, עַד שֶׁיִּגְמֹר כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה גַּם הוּא.
ח חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הֵן כְּפִקְחִין וּמִצְטָרְפִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה וְקָטָן.
ט לְעוֹלָם הוּא קָטָן עַד שֶׁיָּבִיא ב' שְׂעָרוֹת אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בֶּן י"ג וְיוֹם אֶחָד, וּשְׁנַת הָעִבּוּר בַּת י"ג חֹדֶשׁ.
י אִם נַעַר אֶחָד נוֹלַד בְּכ"ט לַאֲדָר רִאשׁוֹן מִשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, וְנַעַר אַחֵר נוֹלַד בַּאֲדָר שֵׁנִי בְּאֶחָד בּוֹ, וּשְׁנַת י"ג אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, אוֹתוֹ שֶׁנּוֹלַד בְּכ"ט לָאֲדָר הָרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד כ"ט לַאֲדָר בִּשְׁנַת י"ג לִהְיוֹת בֶּן י"ג שָׁנָה, וְאוֹתוֹ שֶׁנּוֹלַד אַחֲרָיו בְּאֶחָד בָּאֲדָר הַשֵּׁנִי יִהְיֶה בֶּן י"ג שָׁנָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שְׁנַת י"ג: הַגָּה: וּמִי שֶׁנּוֹלַד בַּאֲדָר וְנַעֲשָׂה בַּר מִצְוָה בִּשְׁנַת הָעִבּוּר, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה עַד אֲדָר הַשֵּׁנִי (תשו' מהר"ו מִינְץ סי' ט').
יא עֲבַרְיָן שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרַת הַצִּבּוּר, אוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, אִם לֹא נִדּוּהוּ נִמְנֶה לְמִנְיַן עֲשָׂרָה.
יב מְנֻדֶּה אֵין מְצָרְפִין אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ י', אֲבָל מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ לְהַחְמִיר עָלָיו בְּכָךְ.
יג צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַעֲשָׁרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם, וְהָעוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפֶּתַח מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁסוֹגֵר הַדֶּלֶת בִּמְקוֹם [שָׂפָה] פְּנִימִית שֶׁל עֹבִי הַדֶּלֶת, וְלַחוּץ כְּלַחוּץ.
יד מִי שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵינֵיהֶם חַלּוֹן, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כַּמָּה קוֹמוֹת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחָב אַרְבָּעָה, וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנָיו מִשָּׁם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם לַעֲשָׂרָה: הַגָּה: גַּגִּין וַעֲלִיּוֹת אֵינָן בִּכְלַל בַּיִת, וְהָעוֹמֵד עֲלֵיהֶם אֵינוֹ מִצְטָרֵף (ר"י נ"ג ח"ז).
טו אִם מִקְּצָתָן בִּפְנִים וּמִקְּצָתָן בַּחוּץ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר תּוֹךְ הַפֶּתַח, הוּא מְצָרְפָן.
טז חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לִגְדוֹלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּפְרְצָה קְטַנָּה בִּמְקוֹם חִבּוּרָהּ לִגְדוֹלָה, וְנָפַל כָּל אוֹתוֹ כֹּתֶל שֶׁהָיָה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וּבַגְּדוֹלָה נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁאֵרִית כֹּתֶל זֶה שֶׁנָּפַל פַּסִים (פי' מְעַט כֹּתֶל יָשָׁר וְשָׁוֶה) מִכָּאן וּמִכָּאן, הַגְּדוֹלָה כְּמֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה, וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה, אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אִם תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְאֶחָד בַּקְּטַנָּה, מִצְטָרְפִין, שֶׁהַקְּטַנָּה נִגְרֶרֶת אַחַר הַגְּדוֹלָה, וַהֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ הִיא בְּתוֹךְ הַגְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁהָרֹב בַּגְּדוֹלָה, אֲבָל אִם הָיוּ תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְאֶחָד בַּגְּדוֹלָה, אוֹ חֲמִשָּׁה בְּזוֹ וַחֲמִשָּׁה בְּזוֹ, אֵין מִצְטָרְפִין.
יז הָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וְצִבּוּר בַּגְּדוֹלָה, מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהוּא נִגְרָר אַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אִם הָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וְצִבּוּר בַּקְּטַנָּה, אֵינוֹ מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁאֵין הָרֹב נִגְרָר אַחַר הַיָּחִיד.
יח אִם קְצָת הַעֲשָׁרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּקְצָתָם בָּעֲזָרָה, אֵינָם מִצְטָרְפִין.
יט שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּתֵּבָה וְט' בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִצְטָרְפִין, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גָּבוֹהַּ י' וּרְחָבָה ד' וְיֵשׁ לָהּ מְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת י', מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לְתִקְרַת הַגַּג.
כ יִהְיוּ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עִמָּהֶם יָכוֹל לַעֲנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא מַפְסִיק טִנּוּף אוֹ עַכּוּ"ם.
כא עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לָצֵאת בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׁאֵר אוֹ לְהַשְׂכִּיר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם הֵם י" א וְרוֹצִים לָצֵאת שְׁנַיִם, יַשְׂכִּירוּ שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת בִּמְקוֹמָן, וּשְׁנֵיהֶם יִפְרְעוּ בְּשָׁוֶה, וְאִם אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, פּוֹרְעִין חֶצְיוֹ לְפִי מָמוֹן, וְחֶצְיוֹ לְפִי נְפָשׁוֹת, וּשְׂכַר הַחַזָּן עַל הַיּוֹצְאִים כְּעַל הַנִּשְׁאָרִים: הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ זְמַן אָרֹךְ קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ לֹא, כָּל שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בְּיוֹם טוֹב (מַהֲרִי"ל סִימָן (תקי"ח) [ק"ז]).
כב אֵין כּוֹפִין לְהַשְׂכִּיר לְהַשְׁלִים מִנְיָן כִּי אִם בְּיָמִים הַנּוֹרָאִים, וּכְגוֹן שֶׁאֵין חֲסֵרִים כִּי אִם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג קָבוּעַ וּמְפֻרְסָם בָּעִיר לָכֹף לְהַשְׂכִּיר אֲפִלּוּ בְּחֶסְרוֹן ג' אוֹ ד', אִם יֵשׁ מִנְיָן מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כּוֹפִין לִשְׂכֹּר חַזָּן: הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָּמִיד מִנְיָן לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד (תְּשׁוּבַת רִיבַ"שׁ סי' תקי"ח) וע"ל רֵישׁ סי' קַ"ן אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) אומרים וכו' - כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) קדיש - פי' אחר פסוקי דזמרה ובעינן עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגז"ש דתוך תוך ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקוראין עדה. וכל הקדישים שוין לזה אפילו קדיש דרבנן שאחר הלימוד. כתב הט"ז דבעת אמירת פסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפילו אם אמרוהו ביחידות כל שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש די בכך וכן אם התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד שאדם לומר פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ"א בסימן ס"ט ורל"ד לא כ"כ וכן מהגר"א בסימן רל"ד מוכח כהמ"א ע"כ הסכימו האחרונים [הפמ"ג ודה"ח וש"פ] דהנכון שיאמרו אח"כ מזמור או ג' פסוקים ויאמרו קדיש. ועיין בפמ"ג במ"ז אות ג' דמוכח מיניה דלענין פסוקי דזמרה ולענין תפלת ערבית גם המ"א מודה להט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) זכרים וכו' - לאפוקי נשים ועבדים וקטנים וה"ה טומטום ואנדרוגינוס וחצי עבד וחצי בן חורין אינו מצטרף [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) גדולים - עיין פר"ח סימן ס"ט שקרא ערער על המקומות שנוהגין שהקטן אומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו דשלא כדין הם עושים ואפילו אם יש עשרה אנשים גדולים חוץ ממנו ועיין בפמ"ג שם שמצדד ג"כ להחמיר בזה לכתחלה. כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) וה"ה לקדושה - וה"ה לכל חזרת הש"ץ שצריך עשרה דמקרי דבר שבקדושה מפני הקדושה שיש בה [מגילה כ"ג והר"ן שם] אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך דהיינו א' אחר פסוקי דזמרה שהוא אחר ישתבח וב' חצי קדיש אחר תפלת י"ח ברכות וג' אחר סדר קדושה ובו אומרים ג"כ תתקבל צלותהון שהוא שייך ג"כ לתפלת י"ח וד' אחר עלינו שיש בו אמירת פסוקים וה' אחר אשרי במנחה וששי אחר תפלת מנחה ז' אחר ק"ש של ערבית קודם תפלת י"ח וקדיש שאחר תפלת ערבית אף דהוא ג"כ מצוה לא קחשבינן בכלל אלו השבעה עי"ש בלבוש הטעם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) אם התחיל - וה"ה בכל דבר שצריך עשרה כגון נ"כ וקריאת התורה והפטרה בנביא גומרין כל מה ששייך לענין זה כיון שכבר התחילו בו בעשרה אבל לא מתחילין מה שהוא ענין אחר: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) לומר קדיש - ואם התחיל לומר ישתבח בעשרה ויצאו מקצתן וכן אם התחיל לומר אשרי שקודם מנחה בעשרה ויצאו מקצתן מסתפק הפמ"ג דאולי יוכל לומר הקדיש שאחר זה כי הקדיש שייך לישתבח ואשרי. ועי' בשע"ת בשם א"ר אמנם בספר מאמר מרדכי ובדרך החיים ובח"א כולם פסקו דלא יוכל לומר הקדיש בזה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) או קדושה - לאו דוקא דה"ה אפילו רק באבות וכדלקמיה בס"ג ואפשר דנקט לרבותא דסיפא דאפילו בזה דוקא אם נשתיירו רובן: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) אותו הקדיש - ואם היה הקדיש שקודם ברכו כתב הדה"ח בשם א"ר דיוכל לומר ג"כ הברכו דכולא חדא ענינא הוא. ובספר מאמר מרדכי חולק ע"ז עי"ש: ש"ע סָעִיף ב
י (י) הקדושה - וה"ה כל תפלת י"ח. ולפי מה שמבואר בהג"ה שבסעיף ג' גומר גם החצי קדיש וקדיש שלם שלאחריה. וכתבו האחרונים דיאמר ג"כ ברכה דאלהינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה אע"ג דתנן אין נושאין כפים בפחות מעשרה ואפילו אם התחיל התפלה בעשרה וכדאיתא בר"ן וב"י היינו דוקא נ"כ ממש ומשום שהוא ענין אחר אבל תפלת אלקינו יאמר מאחר שהתחיל בתפלת י"ח וג"ז שייך לתפלת י"ח: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) רובן - היינו ששה ולא בעינן רובא דמינכר [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) עבירה היא - נ"ל שר"ל אם אינו ממתין עד שיגמרו אותו הענין אבל אם ממתין עד שיגמרו הענין די בזה כגון אם אחד הצטרף עם ט' לברכו אינו מחוייב להמתין על צירוף של חזרת הש"ץ שהוא ענין אחר ואם היה עמהם בצירופם בעת שהתחיל הש"ץ בקול רם צריך להמתין עד שיגמרו כל סדר הקדושה וקדיש שלם שלאחריה וכן כל כי האי גווני: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) אבל אם נשארו וכו' - עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) מותר לצאת - והוא שכבר שמעו קדושה והקדישים עד עלינו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) אפילו קדושה - וה"ה דגומר הש"ץ כל תפלת י"ח ולא נקט קדושה אלא משום דלא נימא דהוא ענין אחר: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) לאחר שהתחילו - נקט האי לישנא לאפוקי ממהר"ש שהובא בד"מ שרוצה להקל בזה אבל באמת לפי הסכמת הפוסקים הוא אפילו אם התפלה בלחש היה ג"כ בעשרה דינא הוא שלא יתחיל הש"ץ בקול רם בפחות מעשרה: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) להתפלל יוצר - עיין באחרונים שהסכימו דאפילו לא אמרו רק קדיש וברכו בעשרה ויצאו מקצתן קודם שהתחילו כלל ברכת יוצר מקרי כמו שהתחילו כבר בעשרה ויכולין להוציא אחרים עד שמ"ע אפילו בפחות מעשרה: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) וקדושה - לאו דוקא דאפילו עדיין לא אמרו קדושה כיון שהתחילו להתפלל בקול רם ואפילו רק באבות לבד גומרים אף הקדיש שלם: ש"ע סָעִיף ג
יט (יט) הקדיש שלם - וכ"ש החצי קדיש שאחר תפלת י"ח: ש"ע סָעִיף ג
כ (כ) שלאחריה - אבל הקדיש שאחר עלינו לא יאמר בזה ואפילו אם התחיל לומר עלינו בעשרה ויצאו מקצתן ג"כ לא יאמר הקדיש דאינו אלא מנהג ומכ"ש לשיר היחוד או לקדיש שאומרים למזמור או אחר הלימוד דצריך דוקא מנין בשעת קדיש: ש"ע סָעִיף ג
כא (כא) בתורה - אם אירע כן ביום ב' וה': ש"ע סָעִיף ג
כב (כב) לק"ש וברכותיה - ומשו"ה אם התחילו ברכת ערבית בעשרה או אפילו רק ברכו לחוד ואח"כ יצאו מקצתן אין לו רק לגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמר הקדיש שאחר תפלת י"ח לפי שהתפלה אינה חבור לברכות של ק"ש וכ"ש סדר קדושה וקדיש במוצאי שבת אבל אם היו עשרה בשעה שהתחילו להתפלל תפלת ח"י בלחש ואח"כ יצאו מקצתן י"ל הקדיש שלם שלאחר התפלה דהקדיש שייך לתפלה ובמו"ש יכול לומר הח"ק שאחר התפלה וגם הסדר קדושה וקדיש שלם שאח"כ לפי שכל זה שייך לתפלה כמו בשחרית: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כג (כג) ע"י חומש וכו' - דלא מחשבינן הקטן לאיש ע"י שאוחז חומש בידו: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) בשעת הדחק - ר"ל אפילו בלי חומש וכדעת היש מתירין הנ"ל. ודוקא אחד ולא ב' ובלבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפילו בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרף קטן ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו [מ"א] והרבה אחרונים מחמירין שלא לצרף שום קטן אפילו בשעת הדחק עד שיושלם לו הי"ג שנים. אונן אינו מצטרף למנין והיינו כל אונן שחייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו כגון שאינו יורש שלו אם הוא בעיר שהמת שם אינו מצטרף ואפילו אם יש לו מי שיתעסק עמו בקבורתו אם לא שמסרו להכתפים וכמו שיתבאר בסימן ע"א אבל אם המת בעיר אחרת ונודע לו קודם הקבורה ויש שם מי שישתדל עבורו שדינו שאם רצה לקרות רשאי ואין מוחין בידו הוא מצטרף למנין. ומיהו כ"ז לענין אונן אבל באבל ודאי מצטרף לברהמ"ז ולתפלה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה (כה) שתי שערות - בשאר מקומות הגוף אפילו הביא ב' שערות בזקן [ב"ש באה"ע סימן קע"ב סק"ה]: ש"ע סָעִיף ה
כו (כו) דינו כקטן - ואם הביא שתי שערות נעשה גדול מיום שהביא לא למפרע: ש"ע סָעִיף ה
כז (כז) רוב שנותיו - ולא בעינן רק יום אחד יותר על ל"ה שנה: ש"ע סָעִיף ה
כח (כח) שאז יתברר - ר"ל ואז נעשה גדול למפרע משנת י"ג ויום אחד: ש"ע סָעִיף ה
כט (כט) סימני סריס - מבואר באה"ע בסימן קע"ב סעיף ה' ואפילו אחד מן הסימנים הנזכרים שם מהני להשוותו לסריס אם לא הביא שתי שערות גם בזקן כמבואר בהג"ה שם: ש"ע סָעִיף ה
ל (ל) דינו כגדול - ודוקא כשהגיע לשנת עשרים [היינו ל' יום בשנת עשרים כן הוא דעת רוב הפוסקים באה"ע בסימן קנ"ה סי"ב] ולא הביא שתי שערות דאז מהני הסימנים לשוייה לסריס למפרע בין שנולדו לו הסימנים בשנת כ' או קודם לזה אבל קודם שהגיע לשנת עשרים אע"פ שיש לו כל הסימני סריסות אמרינן עדיין הוא קטן. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דיש להקל לצרפו אפילו קודם עשרים אם נראה בו סימני סריס: ש"ע סָעִיף ה
לא (לא) לענין זה - ר"ל לענין תפלה שהיא מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים דתפלה היא דאורייתא עכ"פ צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא שתי שערות דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מביאין ב' שערות אבל לענין שאר חיובא דאורייתא אינו מועיל [ועיין בפמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לב (לב) אחד מהעשרה - ה"ה יותר מאחד ובלבד שישארו רובם שאין מתפללים ש"ע ויכולין לענות עמהם ויש מחמירין ביותר מאחד ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד כי בלא"ה יש הרבה פוסקים המחמירי' בישן וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ו
לג (לג) או שהוא ישן - עיין בפמ"ג שכתב דה"ה לענין זימון עשרה ג"כ ישן מצטרף לדעת הש"ע כמו לענין תפלה ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע אך לענין קריאת המגילה בודאי אין הישן מצטרף לעשרה לכו"ע דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא ובישן ליכא פרסום: ש"ע סָעִיף ו
לד (לד) מצטרף עמהם - דבכל עשרה שהם גדולים שכינה שריא ביניהם דונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן בהו ולא דמי לקטן דלאו בר קדושה הוא. ועיין בט"ז שחולק לענין ישן וס"ל דאין מצטרף והסכים עמו הפר"ח דישן חשיב כשוטה עי"ש ע"כ לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לה (לה) נכון וכו' - ואפילו אם יש מנין בלעדו: ש"ע סָעִיף ז
לו (לו) עד שיגמור - וה"ה בישן צריך להקיצו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין לדעת השו"ע ומצטרף אבל יש חולקין בזה וכמו שכתבתי בס"ק ל"ד: ש"ע סָעִיף ז
לז (לז) כדי שיזכה - ודוקא אם ישאר שהות ביום להתפלל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לח (לח) חרש המדבר - ודעת הט"ז לקמן בסימן קכ"ד ס"ב שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא מדבר שלא ידע לענות אמן על הברכות שמברך הש"ץ אכן הרבה מסכימין עם פסק השו"ע וסוברין שאין זה מעכב לענין צירוף ואם הוא מכוין הברכות וכשרואה שעונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרין בבהכ"נ של אלכסנדריא שמבין בשעה שמסיים הש"ץ סוף הברכה ועונה אמן מצטרף לכו"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לט (לט) ב' שערות - ומקומן ושיעור גדלותן מבואר באה"ע בסי' קנ"ה סי"ז וי"ח: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) אחר שיהיה - שכן קבלו חז"ל הלמ"מ שלא יקרא הזכר איש עד שישלמו לו י"ג שנה ויביא ג"כ שתי שערות והוא מכלל כל השיעורין שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני ואמנם קי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים חזקה שהביאו ב' שערות ולכן אפילו אם אנו רואין שאין להם ב' שערות חיישינן שמא היה להם אלא שנשרו שכן דרך שערות הללו לנשור פעמים מחמת כחישות ופעמים מחמת שמנונית ומ"מ לא סמכינן על חזקה זו לגמרי אלא דדיינין ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא ועיין לקמן בסימן קצ"ט במ"א ס"ק ח' וצע"ק ועיין לעיל בסקל"א מה שכתבנו שם בשם הפמ"ג: ש"ע סָעִיף ט
מא (מא) בן י"ג - ואביו מהימן ע"ז ולא איש אחר כן איתא בקידושין ס"ד ע"א בתוד"ה נאמן. ואם מת אביו ואינו יודע אימתי נעשה בן י"ג שנה לכאורה דינא הוא דמכיון שהביא ב' שערות חייב ליזהר במצות התורה כדין שאר גדול דספיקא דאורייתא הוא ועיין: ש"ע סָעִיף ט
מב (מב) ויום אחד - לאו דוקא יום אלא כיון שנכנס תחלת היום משנת י"ד ואפילו שעה אחת ואפילו רגע אחת סגי ואפילו נולד בסוף יום ר"ה כיון שעדיין הוא ודאי יום נעשה בן י"ג שנה בתחלת ליל ר"ה של שנת י"ד [אחרונים] ואם היה בין השמשות בעת הלידה דיינינן ליה לספק ואזלינן לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מג (מג) אינה מעוברת - אבל אם בשנת י"ג היה ג"כ עיבור אז בודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני [הסכמת אחרונים דלא כמ"א]: ש"ע סָעִיף י
מד (מד) עד כ"ט לאדר - דמהו דתימא שיחשב האדר הראשון שנולד בו במקום שבט וכיון שיגיע כ"ט בשבט בשנת י"ג יהיה נעשה בר מצוה קמ"ל דלא אמרינן כן: ש"ע סָעִיף י
מה (מה) אינו נעשה - אע"ג דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים. מי שנולד ביום ראשון בר"ח כסליו והיו אז ב' ימים ר"ח ובשנת י"ג היה חשון חסר וכסליו אינו אלא יום אחד ר"ח אעפ"כ אינו נעשה בר מצוה עד ר"ח כסליו. ומי שנולד בר"ח כסליו ולא היה רק יום אחד ר"ח ובשנת י"ג היו שני ימים ר"ח נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מו (מו) או שעבר עבירה - כתב הפמ"ג דוקא עבירה שעבר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לע"ג או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף: ש"ע סָעִיף יא
מז (מז) לא נידוהו - אפילו עבירה שחייב עליה מיתה והטעם דכתיב בעכן חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתיה קאי. וכת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבע"פ. וכל מי שהוא כופר בתורה שבע"פ אין מצטרף לכל דבר שבקדושה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
מח (מח) כל העשרה - ואפילו אם אינן רואין אלו את אלו כיון שהם בבית אחד [אחרונים] אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפין אע"פ שהפתח פתוח ביניהם משום דאין שם פרצה והפתח גופא כמחיצה חשובה וה"ל שני בתים ואפילו כשאין דלת ביניהם כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה אין מצטרפין ויש מחמירין אפילו ברואין: ש"ע סָעִיף יג
מט (מט) אחד - היו ט' בבית ואחד בסוכה י"א דמצטרף ויש חולקין. כשיש ט' במקום אחד ואחד אחר הוילון שפורסין לצניעות מצטרפין ודוקא אם פירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכי דליהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפו [פר"ח] ופמ"ג מצדד דבכל גווני מצטרפי: ש"ע סָעִיף יג
נ (נ) שפה פנימית - ר"ל דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ אף שעכשיו היה הפתח פתוח ועיין במ"א שכתב שיש שחולקין ע"ז ומכריע כמותם דמקום זה הוי כלפנים ועיין בספר אבן העוזר שפסק ג"כ בפשיטות דהיכא דהמיעוט עומדים תוך המקום הזה מצטרפים לעשרה דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה המבואר בסט"ז וכן משמע מביאור הגר"א: ש"ע סָעִיף יג
נא (נא) של עובי הדלת - עיין ביד אפרים שכתב דבחלל הפתח לבד ממקום הדלת כגון היכא שהדלת קבוע לחוץ וממקום הדלת ולפנים יש עוד חלל בתוך עובי הפתח לכו"ע הוי כלפנים ויש לסמוך ע"ז [דאף דבפמ"ג משמע דדעתו דרבינו ירוחם סובר גם בזה דהוי כלחוץ עכ"פ הלא בלא"ה הרבה חולקין על רי"ו וכנ"ל בסק"נ ועיין בביאור הלכה]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
נב (נב) מצטרף עמהם - דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון: ש"ע סָעִיף יד
נג (נג) גגין ועליות - בכה"ג שאין רואין אלו את אלו רבותא היה לו לומר אפי' חלונות רחבות ונמוכות כל שאינן שוות לקרקע בהכ"נ ואף אם הוא עומד בתוכם אינו מצטרף: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
נד (נד) הוא מצרפן - דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד וכ"ש אם תשעה מבפנים והוא תוך הפתח דהוא מצטרף להם וההיא דסעיף י"ז שאני דכיון שהוא בחצר הגדולה הרי הוא מופלג מהצבור. ובאדם אחר שאינו ש"ץ אפילו הוא לבדו על מפתן הבית אינו מצטרף עמהם כדלעיל בסי"ג וכ"ז דוקא בשאינן רואין אלו לאלו אבל אם מקצתן רואין אלו את אלו בכל גווני מצטרפי להדדי. ועיין לקמן בסעיף י"ח ס"ק נ"ז: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
נה (נה) תשעה בגדולה - הכלל דהגדולה א"א לה לימשך אחר הקטנה לפי שהיא כמופלגת וגם הצבור דחשיבי א"א להם לימשך אחר היחיד ואפי' חמשה אחר חמשה אי אפשר להם לימשך רק היחיד נמשך אחר הצבור משו"ה אי אפשר שיצטרפו אא"כ היחיד בקטנה והצבור בגדולה: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
נו (נו) אינו מוציאן - ואפילו אם היה עשרה בקטנה אין הוא מוציאן ידי חובתן ואפילו האידנא דכולן בקיאין מ"מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש"ץ ודאי מוציא אפילו אותם שהם אחורי בהכ"נ ושומעין ומכוונין וגם הוא מכוין שיוציא כל השומעים: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
נז (נז) וקצתם בעזרה - ה"ה אפי' אם ט' בבהכ"נ ויחיד בעזרה. כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה ויש מחמירין אפילו ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל: ש"ע סָעִיף יח
נח (נח) אינם מצטרפין - משום דאין שם פרצה והפתח גופא אפילו אין שם דלת כמחיצה חשובה וה"ל שני בתים. וכתב הח"א לפ"ז כשיש בית ולפנים הימנו חדר והחדר ההוא אינו פרוץ במילואו המתפלל שם כאלו מתפלל ביחידי ורק קדיש וקדושה יכול לענות כדלקמן בסעיף כ' ובתשובת הרדב"ז סי' תר"נ מצאתי שכתב דזה דוקא לענין צירוף אבל שיהיה כמתפלל עם הצבור אם אין לחדר פתח אחר רק דוקא דרך הבית הגדול חשיב כמתפלל עם הצבור: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
נט (נט) ש"ץ בתיבה - ה"ה אחר דמצטרף ונקט ש"ץ דלא נימא דכיון שהוא צריך להוציאן ידי חובתן מגרע גרע: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
ס (ס) שאינו עמהם - ר"ל אפי' הוא בבית אחר רחוק לגמרי שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה: ש"ע סָעִיף כ
סא (סא) יכול לענות - אמן ואיש"ר וקדושה וברכו וכן יכול להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי: ש"ע סָעִיף כ
סב (סב) וי"א שצריך - מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה וכן משמע מהרמ"א בסימן ע"ט ס"א בהג"ה דלא ס"ל כן וכמש"כ המ"א שם ועיין בח"א שכתב דנ"ל דאיש"ר וקדושה יענה דהוי רק פסוקים אבל ברכו לא יענה ועיין בלבושי שרד: ש"ע סָעִיף כ
סג (סג) שלא יהא - ואפילו אמן אינו יכול לענות לדעה זו אם הוא מפסיק: ש"ע סָעִיף כ
סד (סד) שאינו נקי - ר"ל אפילו הוא מרוחק ממנו יותר מארבע אמות דבעלמא מותר ע"י החזרת פניו אם אינו מגיע לו הריח רע והכא אינו מועיל כיון שהוא מפסיק בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם הוא מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה בכאן: ש"ע סָעִיף כ
סה (סה) עכו"ם - ר"ל עבודת כוכבים או עובד כוכבים: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
סו (סו) במקומו - שכיון שמנהג בכל תפוצות ישראל אפילו אותם שאין להם מנין שלם כל השנה שוכרין להם אחד או שנים בימים נוראים או הולכים למקום מנין ה"ז דומה לס"ת ובהכ"נ שבני העיר כופין זה את זה: ש"ע סָעִיף כא
סז (סז) י"א ורוצים - וה"ה י"ב ורוצים ג' לצאת או י"ג ורוצים ד' לצאת צריכים כולם לשכור אחד בשותפות: ש"ע סָעִיף כא
סח (סח) חציו וכו' - האחרונים כתבו דט"ס הוא דבזה פורעין שניהם בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו שמתחלה היה מנין שלם ואין רשאי לבטל המנין והא דנותנין חציו לפי ממון היינו כשאין דרים בישוב אלא שמונה דצריכין לשכור שנים דאז תליא גם לפי ממון כי העניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם: ש"ע סָעִיף כא
סט (סט) על היוצאים - מי שאינו יכול לחזור לביתו מחמת אונס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חוב ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם. וכל זה לענין השלמת המנין ושכירות החזן אבל אתרוג לא דמי לכל הני עיין לקמן סימן תרנ"ח ס"ט ומה שכתבנו שם. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא שם ג"כ עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעו ילכו לעיר אחרת שיש שם מנין בלעדם ולא היו צריכין ליתן כלום אפילו לשכירות הש"ץ כיון שגם בלעדם הם צריכין לשכור להם ש"ץ: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
ע (ע) בימים הנוראים - ר"ל אם יש ח' או ט' אנשים יכולים לכוף אחד לחבירו שלא להשאר פה להתפלל ביחידות אבל אם מי מהן רוצה לילך למקום אחר שיש בה מנין אין יכולין לכופו כלל: ש"ע סָעִיף כב
עא (עא) מיושבי העיר - אפילו אין דר בעיר רק ג' או ד' בע"ב אם יש להם משרתים ומלמדים למלאות המנין: ש"ע סָעִיף כב
עב (עב) לשכור חזן - כדי שיוציאם ידי חובתם בברכו וקדושה וכה"ג ואפילו כל השנה כופין לזה: ש"ע סָעִיף כב
עג (עג) התמיד - כי כיון שיש מנין בעירם חל עליהם חובת המצוה. ובקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לבהכ"נ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד ודוקא קהלות גדולות אז יש ללומדים להתפלל במקום לימודם שיש בלא"ה בבהכ"נ צבור משא"כ בקיבוץ קטן כזה. אחז"ל שר"א בא לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כדי להוציא רבים ידי חובתם בקדושה מזה נלמוד דכ"ש שלא יתעצל האדם בטרחא בעלמא לקבץ מנין לתפלה וכמה גדולה היא מצות האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן כשרואה לקבץ תמיד המנין כדי שלא יתבטל התמיד כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אחז"ל שנוטל שכר נגד כל הבאים אחריהם ק"ו בזה שהוא עמל לקבצם ג"כ ואחז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו: ש"ע סָעִיף כב
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ג
א אפי' קדושה. וכל תפלת י"ח: ש"ע סָעִיף ג
ב בקול רם. וקדושה לאו דוק' דאפי' עדיין לא אמרו קדוש' כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הק"ש וכ"כ בהדי' בת"ה בשם גדול א' ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ג ערבית וקדיש שלאחריו. ומכ"ש סדר קדושה וקדיש במ"ש וכ' הלבוש קדיש שלפני ערבית שייך לק"ש דנתקן בשביל אנשים היוצאי' כמ"ש בב"י ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן א"א קדיש דאינו אלא מנהג עכ"ל, ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד בתשע' וצירוף קטן. ומיהו לענין קריאת התורה י"א דמצרפין אותו לעשרה מאחר שעולה למנין ז' [תשב"ץ] ובסוף סי' תר"ץ משמע דיש להסתפק בדבר: ש"ע סָעִיף ד
ה בשעת הדחק. אפי' בלא חומש כ"ה בד"מ ומיהו דוקא א' ולא ב' ולבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ומיהו בזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו רוב שנותיו. ל"ו שנה: ש"ע סָעִיף ה
ז לענין זה. פי' כיון דתפלה הוא דרבנן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מצטרף עמהם. דכל בי עשרה שכינתא שריא, וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו ואולי לפ"ז ה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל ול"נ דאין להקל כ"כ דהא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אף על פי שאינו יכול לענות ואף דלא קי"ל הכי היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים וכו' ע"ש וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא א' ולא ב' אף גבי ישן דוקא א' ולא ב', וכתב מהרי"ל אף על גב דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו ט' לברכת הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד לא נהיגין הכי דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט נכון שהאחרי'. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
י ושנת י"ג אינה מעוברת. משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני וכ"מ סוף ערכין דבעי' שנה תמימ' ומ"ש שנת י"ג מכל השנים דשנת העיבור בת י"ג חדש והכי אמרי' גבי ג' שנים שבתולותיה חוזרין אם נתעברה השנ' גם חדש העיבור בכלל כדאי' בירושלמי על פסוק אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיק' נקט: ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יא שפה פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ ובס' תניא דף ע"ב פסק דהוי כלפנים וכ"מ בגמ' עבב"י: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יב וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית אא"כ הם שוים לקרקע העזר' ומדסתמו הפוסקים דבריה' משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יג אין מצטרפין. דהרי לא נפרצה במילואה: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
יד מצטרפים. ואף על גב דכ' בי"ד סי' רמ"ב בסי"ח בהג"ה דרשות בפ"ע היא לענין עמידה בפני ס"ת מ"מ בטל' היא לגבי ב"ה לענין זה שמצטרפין כיון שתשמיש ב"ה היא ועוד כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין [רשב"א סי' צ"ו] וע' סי' קצ"ה: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו או עכו"ם. נ"ל שר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עע"א אינו מפסיק כנ"ל: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז חציו לפי ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח בית' ורכושם ע"ש וכ"כ רמ"א בהדיא בתשו' ע"ש וכ' מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד /ק"ז/ אם הוא אנוס שאינו רשאי לבא במדינה פטור אפי' הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין תפלה וחזן המעכבין עליה הואיל וצריכים לו להשלים המנין וגם הוא צריך כמ"ש מהר"מ בתשובה לאו כל כמיניה להפריש עצמו מהן אבל אתרוג לא דמי לכל הני וכו' עמ"ש סי' תרנ"ח: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יז אין כופין. כתב מעגלי צדק השיב מהרי"ל על ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא ג"כ שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עכ"ל: ש"ע סָעִיף כב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ג
א אפי׳ קדושה וכל תפלת י״ח מ״א. לכאורה איני יודע מה מלמדנו לדידן אפילו התחילו באבות ויצאו גומר כל י״ח ובא לציון וקדיש אחריו וכמ״ש באות ב׳. והנה המחבר הוא מתשובת הרשב״א משמע דוקא קדושה וי״ח הא ובא לציון גואל וקדיש לא ושלש מחלוקת בדבר הרשב״א ותה״ד הוא דעת הר״ב ומהר״ש הביאו הד״מ מיקל כשהתחילו ישתבח וקדיש ויצאו מקצתן ביוצר אור גומרין. והר״ב לא כתב וי״א מאחר שחולק על המחבר ועפר״ח כתב למעשה אין לסמוך על הר״ב אלא כהרמב״ם ומשמע כפסק המחבר ואנן בתר הר״ב גרירין. ועיין לבושק דיש שלפני תפלת ח״י דערבית שייך לק״ש וברכותיה הביאו המ״א וא״י לפי״ז אם אמרו ישתבח ביו״ד או תהלה לדוד ביו״ד דמחויבין לומר קדיש אחר ישתבח נימא נמי אם יצאו מקצתן לאחר ישתבח יתחיל קדיש בלא יו״ד כי שייך הקדיש לישתבח כמו קדיש קודם ח״י דערבית לק״ש כו׳ ואי״ה במ״א אות ג׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
ב בקול רם עמ״א ועב״י ובתה״ד ט״ו בשם גדול אחד דאם התחילו התפלה בעשרה ויצאו גומרין סדר קדושה וקדיש ומשמע ליה אפי׳ התחיל באבות וכ״ה בלבוש יעוין שם: ש"ע סָעִיף ג
ג ערבית עמ״א. אפשר לדיוקא הא התפללו תפלת ח״י בלחש בעשרה אומר ח״ק וסדר קדושה וק״ש כמו בשחרית כה״ג וזה אמת ויציב ואף שח״י בלחש יחיד אומרה לא תימא דוקא דבעי עשרה הא אם התחילו ויצאו מקצתן גומרים דנגרר אחר התחלה דליתא דהא זה מוכח מתה״ד שם תפלת ח״י דערבית אין נגרר עם ק״ש ונתן טעם דב׳ מצות הן וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ותיפוק ליה דק״ש וברכותיה יחיד אומרה ש״מ דאפ״ה אי הוי חדא מצוה גומרים א״כ ודאי התחיל ח״י בערבית בלחש בעשרה ויצאו אומרים קדיש וסדר קדושה וק״ש דעליה קאי תתקבל כו׳ כמו שחרית: אמר הכותב ראיתי להעיר בכאן קצת בעניינים אלו. א׳ מ״ש הלבוש אם התחילו ברכו בעשרה ויצאו גומרים יראו עינינו וקדיש והטעם דכולא חדא נינהו ואע״פ שלא התחילו בברכה דברכו אברכה קאי (ע׳ א״ר נ״ד דברכו ויוצר אור באמצע פרק) א״כ ברכו לחוד התחלה אע״ג די״ל ק״ש ד״ת אין נגרר אפי׳ אחר ברכות דהוי רק דרבנן והכשר מצוה דק״ש ויש תבלין לזה ממ״ש התה״ד ט״ו דתפלה אין נגרר אחר יוצר דשחרית וערבית אע״ג דחייב לסמוך גאולה לתפלה מ״מ לא הוי התחלה דתפלה רק הכשר תפלה דמצינו תפלת חמורה כו׳ א״כ י״ל ק״ש אין נגרר עם ברכו מ״מ סיים שם שתי מצות נינהו משא״כ ברכו מיקרי שפיר התחלה דק״ש ועליה אומר קדיש או אחר ברוך ה׳ לעולם יש בו פסוקים (עמ״א נ״ד בשם לקוטי פרדס) יע״ש. ולפ״ז מ״ש אם התחילו יוצר אור גומרין הקדושה דיוצר אור (עסי׳ נ״ט ס״ג בלבוש דיחיד י״ל בניגון כקורא בתורה) אפי׳ רק התחילו ברכו לחוד ויצאו גומרין קדושה שביוצר דברכו הוי התחלה. ב׳ אם יצאו מקצתן בתפלת ח״י בשחרית במקום שנושאין כפיהם או לדידן במוסף אין נושאין כפיהם כהנים דמילתא אחריתא הוא ועוד ג״ב ד״ת ותפלה לרוב דרבנן אין בדין שנגרר כו׳ וכ״ה בירושלמי מגילה פ״ד מפורש על מתני׳ אין פורסין. והפר״ח ס״ג השיג על הג״ה בזה דכ״ש קדיש שלאחריו.שא״א וא״י דקדיש נגרר לאחר התפלה דחדא הוא וג״כ מילתא אוחרא וגם ד״ת וראיתי להגאון המפרש (ד״ד) כתב שם גומרים התפלה וקדיש אחריו יע״ש. ואם לומר ברכת כהנים אלקינו עא״ר אות ב׳ בשם כ״ג דיאמרו וע׳ קכ״א לי״א ביחיד והפוסק כן אין גוערין אותו ורשות כפי מה שירצו בזה. ודרך תחנה ובקשה הוא כדאמרן בזה. ג׳ בתורה אם התחילו ויצאו גומרין כמבואר בקמ״ג ורובא ג״כ בעינן כמ״ש הפר״ח שם ומ״מ אין אומר הפטורה בברכותיה אם לא היו י׳ בעת התחלת הפטורה כמבואר בירושלמי מגילה דלא כמשמע במ״א קמ״ג דאומר הז׳ הפטורה ועיין א״ר קכ״ח וקמ״ג א׳ ובאמת צ״ע על המ״א וי״ל מה הוא ההתחל׳ בעניינים אלו וכן נשיאות כפים התחילו גומרין כמבואר בירושלמי שם וכ״כ ז״ל ואפשר הברכה הוי התחלה ואפי׳ ברכו בב״ח כמו ברכו בערבית דהוי התחלה לומר קדיש קודם תפלת ח״י או דוקא התחיל לקרות דוקא וצ״ע: ומ״ש בשם הלבוש הדין השני שהסכים הט״ז באות ג׳ והדין הא׳ אע״פ שהשמיטו כאן הזכירו בסי׳ ס״ט אות ד׳ דבעינן עשייה בשעת הלימוד ועליו ג״כ בכלל ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד בתשעה עמ״א ותר״ץ אות כ״ד במגילה אם אשה וקטן מצטרפין וא״י הא בקמ״ג מבואר דבעינן עשרה גדולים בני חורין יע״ש מבואר קטן לא וע׳ פי״ב מתפלה ה״ג הכ״מ כ׳ מסתמא כיון דבעי עשרה כמו קדושה כו׳ יע״ש והנה ברכו נמי בעינן יו״ד עיין ר״ן במגילה וא״ר קכ״ח א׳. וש״מ לכאורה אם התחיל ברכו ויצאו אין גומרין ע׳ מ״ש באות ב׳ מזה. ויש לי קצת הרהורי דברים והנני פורטם. טומטום ואנדריניגוס אין מצטרפין ולא הוי ס״ס שמא תשעה ואשה או עבד ושמא זכר הוא כי לדידן ודאי עבד ואשה אין מצטרפין. וה״ה חצי עבד איו מצטרף עא״ר קכ״ח וקמ״ג ומלת בני חורין יורה כן. מומר לע״ז וחילול שבת או להכעיס בד״א הרי הוא כעכו״ם ואין מצטרף ובסי״א עבריין מצטרף מיירי לתיאבון הא לא״ה לא נ״ל: כתב הפר״ח ס״א דאונן אין מצטרף וכ״כ שכנה״ג והביאו מסימן קצ״ט ס״ה אונן אין מזמנין עליו וי״ל זימן פטור אבל דבר שבקדושה אכל בי עשרה שכינתא שריא ולא גרע מישן להמחבר ומחויב בכל הל״ת עי׳ תשובת ר״צ ז״ל סימן א׳ ואי״ה יבואר עוד במקום אחר ובקצ״ט וכאן אין להאריך בזה ועמ״ש בפתיחה כוללת מדין אונן. ומסתברא ודאי דגר מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה אע״ג דאמרינן ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב) ובסוכה כ״ח ב׳ בתוס׳ ד״ה לרבות דבני ישראל ממעטינן גרים אי לית ריבויא מ״מ כאן אסמכתא דהא גר כשר להיות ש״ץ כבסי׳ נ״ג סי״ט ואין סברא דלא מצטרף לעשרה ובציצת כתבנו כה״ג יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף ד
ה בשעת עמ״א. מ״ש דנוהגין ע״י חומש שבידו אנן לית לן חומשים בגלילה רק חומשים הנדפסים. ובקצ״ט סעיף י׳ פסק הר״ב דאין מזמנין בין לשלשה או לעשרה לזימון עד שיהא יג״ש וב״ש ותפלה חמירא מזימון עשרה וכ״כ א״ר אות ה׳ יע״ש אי״ה שם יבואר עוד. דע דמ״ש המחבר יש מתירין בן ו׳ הוא ממ״ש ברכות מ״ח א׳ קטן היודע למי מברכין מזמנין יע״ש ולא מר״ת דא״כ אפילו מוטל בעריסה וע׳ באר הגולה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו רוב שנותיו ל״ו שנה מ״א וכ״כ הנ״ץ וסמ״ע בח״מ סי׳ ל״ה. ואני העני תמה דהרי באה״ע סימן קנ״ה סי״ג בש״ע מבואר ל״ה ויום אחד (יראה יום א׳ ממש לא שלימות) ונראה סימני סריס ואיילונית הוויין גדולים ובסי׳ קע״ב ס״ו זכר ונקיבה שוין ואמת בטור שם ל״ו שנה אבל הר״מ ז״ל בפ״ב מה״א ל״ה ויום אחד רוב שנותיו ימי שנותינו שבעים שנה עב״י שם. וע׳ סמ״ע ח״מ ל״ה אם הגיע לכלל ך׳ שנה פחות למ״ד יום להר״מ באה״ע ולהטור למ״ד יום בשנת עשרים ונראו סימני סריס מהני והוי למפרע גדול עד יג״ש ובשערות לא למפרע. ובסימני סריס אפי׳ נראים קודם י״ט ובא לכלל ך׳ נעשה גדול להב״ח א״י למה לא למפרע וע׳ אה״ע קנ״ה סי״ב וי״ג יע״ש ואף שי״ל בין נמצא סימני סריס קודם י״ט ובין נראים בך׳ מ״מ קשה כעת: והוי יודע בקטן בסי׳ ל״ט דפסול לכתוב תפילין עד יג״ש וב״ש אם כתב מיג״ש ואילך ולא בדקוהו ואח״כ בדקוהו בי״ח וכדומה תפילין כשרים למפרע מיג״ש שכתב דאוקמיה אחזקה שהביא מיג״ש ב״ש כמבואר בח״מ ל״ה וכן אם כתב תפילין מיג״ש ואילך ולאחר ך׳ נראו סימני סריס כל מ״ש שיג״ש למפרע גדול הוא וכ״ת בשעה שכתב ובדקוהו ולא היה לו ב״ש ובכלל קטן הוי והתורה אמרה וקשרתם וכתבתם ואותה שעה פטור היה מקשירה י״ל קמי שמיא גליא ולמפרע הוא גדול כדאמרן. ואם נראו בו סימני סריס קודם ך׳ דאין מעלין ועדיין קטן הוא יש להסתפק בזימון ובתפלה עשרה י״ל דספק דרבנן לקולא הוא ודוקא באיסור תורה אמרינן דלא מהני קודם ך׳ סימני סריס באה״ע משא״כ לתפלה דרבנן וכמ״ש באות ז׳ והמחבר סתם וכתב ואם נראה קודם לכן סימני סריס משמע אף קודם ך׳ וכ״ת דמיעוטי היו סריסים ואנן בתר רובא אית למיזל הא חזינן דלאו מרובא הוי דלא הביא ב׳ שערות אחר יג״ש דרובא מביאין (וחזקה דרבא בנדה מ״ח וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וע׳ לבוש כאן קצ״ט) ועדיין י״ל דנהי דיצא מהרוב מ״מ מיעוטא דמיעוטא דהויין סריסים ולמיעוט׳ דמיעוטא אפי׳ ר״מ לא חייש א״כ אין ראוי לצרפו ומ״מ הואיל ונראו בו סימני סריס קודם ך׳ י״ל דהוי ספק השקול ובדרבנן לקולא וע׳ בטור אה״ע סי׳ קע״ב הביאו קודם ך׳ סי׳ סריס תולין הדבר שהם קטנים משמע ספק הוי ועב״ש אה״ע קנ״ה אות י״ט ולמ״ש י״ל נהי מהרוב יצא מ״מ מיעוטא דמיעוטא סרים ואיילונית לא חיישי׳. ומ״ש שם באות ך׳ וכל היכא דתנא ויום אחד היינו מעל״ע לכאורה לאו כללא הוא די״ג שנים ויום א׳ היינו שלימות כמבואר בפוסקים כאן ובסמ״ע ל״ה יע״ש ועמ״ש באות ז׳ אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף ה
ז לענין זה פירוש תפלה דרבנן בסי׳ ק״ו פירש המ״א דברי המחבר תפלה ד״ת כר״מ והר״ב שתיק ליה ומ״מ אין ברור הוא וכאן עשרה דרבנן הוא וקרא ונקדשתי אסמכתא הוי. ואני ההדיוט הכותב בעינא למידע כאן תרין ותלת מלין ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אדברה אשיחה וירווח לי: דע דבגמ׳ ב״ב קנ״א א׳ אר״נ אמר שמואל בודקין לקידושין וגירושין ולחליצה וע׳ רשב״ם ותוס׳ שם ד״ה ולגירושין והנה הא דלא סמכינן אחזקה בקידושין י״ל חומר א״א (עב״י ריש הלכות אישות) חליצה יש ממזר מיבמה לשוק חששו מדרבנן ובח״מ ל״ה ממון אין הולכין אחר הרוב אמנם מבואר בפוסקים דבכל איסור תורה בעי בדיקה ולא סמכינן אחזקה דרבא בנדה מ״ח ויבמות ק״ה (הך חזקה מרובא אתיא דרוב מביאין ב״ש אחר י״ג שנים בזכר ויב״ש בנקיבה וע׳ לבוש קצ״ח בזימון) ועמ״א קצ״ט אות ז׳. כתב בפשיטות דכל ד״ת לא סמכינן בזה אחזקה ורובא והדבר צריך טעם הא קי״ל בכ״מ סמכינן ארובא וחזקה אף מדרבנן באיסור תורה וכמו שהארכנו בי״ד ק״י ועפר״ח שם. וי״ל ב׳ פנים הפן האחד דמיעוט המצוי הוא חששא מדרבנן כמו בדיקת הריאה וכדומה. הפן הב׳ דקי״ל כל היכא דיש לברורי בקל מבררינן ולא סמכינן ארובא וחזקה וי״ח טריפות טורח גדול הוא לחזור אחר נקב משהו וכההיא דריש פסחים למאי נ״מ לישייליה מבואר דהיכא דיש לברורי בקל לא סמכי׳ אחזקה ורובא וכן בס״ס בי״ד ק״י כה״ג וע׳ הלכות נדה קפ״ד וקפ״ה (ע׳ קפ״ד סי״א) דא״צ לשאול אותה וכתב בתורת השלמים (מ״י בת״ח) דס״ס עם חזקה א״צ לברורי אף בקל. והנה מפסחים ראיה להיפוך דאל״כ מה פריך נישייליה הא נ״מ טובא אי חזקה בדוק ודרבנן (בחמצו של משכיר לשוכר ליכא ב״י ואת״ל שזכה מ״מ ביטלו הוי דרבנן וכ״ת דחמץ שאינו שלו ואין יכול לבטל א״כ לאו דיליה והוי דרבנן ובחידושינו למגילה כ״ג במשנה אין פורסין הערנו בזה) א״צ לישייליה ש״מ דכה״ג נמי צריך ומשמע מכמה דוכתין דספק דרבנן וס״ס בד״ת שוין המה עש״ך י״ד ק״י אות ס״ז אם לא שנחלק בין דס״ס עדיף מספק דרבנן ודוקא לענין חזקה השוה אותן הרשב״א א״כ לתפלה דרבנן אמאי מקילין ואין בודקין הא בספק דרבנן כל דאיכא לברורי בקל מבררינן אף שיש חזקה כאמור. ואם נאמר דהוי מיעוט המצוי וחששו לו ולא בקל מיקרי לבדוק אחר ב״ש א״ש דתפלה דרבנן ספיקו לקולא: ולענין אם הביא סימני סריס קודם ך׳ מסופק אני באות הקדום ובאה״ע סי׳ קנ״ה סי״ב דממאנת י״ל דספק דרבנן לקולא גם התם דאיילונית קידושיה דרבנן והכא לקולא וע׳ ב״ש שם אות י״ט וך׳. וכבר כתבנו מזה באות ו׳ יע״ש ואין להאריך בזה ועא״ר קצ״ט ורכ״ה ואי״ה שם יבואר עוד מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מצטרף עמ״א ועט״ז ד׳ הסכים שאין ישן מצטרף והפר״ח הסכים לט״ז. ודין חדש יש לי בכאן ספק א׳ התעורר בו הפר״ח בסעיף ח׳ לדעת הרא״ש והמחבר בקכ״ד סעיף ד׳ אם אין ט׳ מכוונין קרוב ברכתו לבטלה א״כ שאין שומע נמי ותי׳ דומיא דהנפת סודרין של בהכ״ג אלכסנדריא שמבין בשעה שמסיים הש״ץ סוף ברכה ועונה אמן יע״ש וע׳ קכ״ד סעיף ח׳ באמן יתומה המחויב בדבר יע״ש. והנה אני מסופק בחרש המדבר ואינו שומע בתרין. א׳ אם יוצא בשמיעתו של חבירו דקי״ל בסי׳ רי״ג ס״ב דצריך שישמע הברכה הא לא שמע אפשר אפי׳ אמן אין יוצא. ב׳ אם יוצאין אחרים בבהמ״ז של חרש שאין שומע להט״ז במגילה תרפ״ט אות א׳ דאין ראוי לבילה והשומע ממנו מגילה אין יוצא ה״ה בהמ״ז ושאר ברכות כדומה ואין ראוי לחרש להיות ש״ץ דפטור מדבר נקרא ואין מוציא אחרים מברכת ק״ש ותפלה (ובתפלה י״א דאין משמיע לאזניו כלל מ״מ י״ל כל הראוי כו׳) ומשמע דק״ש ושאר מילי שוין המה רק רב יוסף בברכות ט״ז ב׳ מחלק שם שהרי אתה רואה כן מט״ז במגילה ולפ״ז חרש שאין שומע בשופר אין תוקע לעצמו דעיקר בשמיעה לשמוע קול שופר ומגילה וצריך לקרוא לעצמו המגילה דא״י מש״ץ שאין שומע ושמא מחויב בדבר הוי כאינך פוסקים דלא כט״ז ובסי׳ תרפ״ט הערנו מזה ואי״ה יבואר עוד ברי״ג ותרפ״ט ושאר מקומות ולע״ע די בהערה זו: גם בחידושינו מגילה כ״ג הערנו הא דישן מצטרף להמחבר כאן בתפלה ויראה ה״ה בזימון עשרה כה״ג אבל במגילה דבעי עשרה פרסומי ניסא אין ישן מצטרף דליכא פרסום ולענין ס״ת ונשיאת כפים איכא לעיוני למ״ד הני משום דבר שבקדושה בישן מצטרף כמו בתפלה ולמ״ד ס״ת בצבור דוקא י״ל ישן לא וה״ה כ״כ מנקדשתי בתוך ב״י פרסום בעינן כולם נעורים עא״ר קכ״ח אות א׳ וכן בהפטורה ע׳ ר״ן מגילה כ״ג לאיש ההמוני כמוני דברים אלו צ״ע בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט נכון עמ״א דודאי ישן ג״כ אם יכולים להקיצו ש״ד ואם א״א יצטרף כך וכבר כתבנו בט״ז וכאן באות הקדום דצ״ע בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
י ושנת עמ״א ועא״ר אות ט׳ ובאמת ממהר״י מינץ סי׳ ט׳ מבואר אם נולדו בשנה מעוברת אותו שנולד בכ״ט באדר ראשון בר מצוה בי״ג באדר א׳ כ״ט בו והשני בא׳ לאדר השני וכמ״ש הלבוש בתרפ״ה וכ״כ הפר״ח יע״ש. ומ״ש הר״ב בהג״ה מי שנולד בפשוטה אין נעשה בר מצוה עד אדר שני הוסיף על המחבר בסעיף ט׳ דל״ת התם נולד בחודש אחר עד״מ נולד בר״ח ניסן י״ג מעוברת נעשה בר מצוה בר״ח ניסן דוקא משא״כ זה נימא בר״ח נולד והשתא ר״ח אדר א׳ קמ״ל דזה שבט הוא. ותדע שר״ש הלוי חולק ע״ז ואנו אין לנו אלא פסק הר״ב ועפר״ח. ואם ר״ח כסליו היה יום א׳ וחשון חסר כשנולד ועכשיו ב׳ ימים כסליו ע׳ א״ר בשם הב״ח דנעשה בר מצוה ביום א׳ דר״ח כסליו ואף למ״א י״ל יום ל׳ לחשוון הוא מ״מ י״ל דמודה המ״א להב״ח דנעשה בר מצוה ביום א׳ דר״ח כסליו יע״ש ועיין תקס״ח ס״ו אות ך׳ לענין יאר צייט. ולענין אמירת קדיש א״א רק י״א חדשים אפי׳ מעוברת כי אין לעשות לאביו ואמו רשעים ואי״ה יבואר שם עט״ז אות ו׳: מ״ש המחבר בסי״ב מנודה אין מצטרפין לעשרה משמע לזימון ג׳ מצרפין ובקצ״ט סי״א אין מזמנין וי״ל כאן בהוחרם ממון שם בעבירה אמנם בי״ד של״ד סעיף ב׳ וסי״א אפי׳ לעשרה דוקא נתנדה בעבירה אין מצטרף לי׳ הא הוחרם ממון אף לעשרת ולתפלה מצטרפין וצ״ע ועפר״ח כאן כתב דנקטינן דלממון אין מצטרפין לזימון ולקדושה כמ״ש המחבר כאן וא״י למה נשבוק ב מקומות מבוארים משום הך דכאן והוא תשובת הרשב״א דוקא על עבירה שהוחרם אין מצטרפין והמחבר כאן בסי״ב סמך אסי״א דמיירי בעבירה. ומקרא מגילה בי׳ פרסומי ניסא אפשר דמנודה נמי ש״ד דוקא קדושה שצריך י׳ אין מצטרף דבעינן באגודה אחת ונידוי ריחוק הוא עב״י גם אם אין מי שבקי לקרות אם המנודה מוציאם דיעבד וצ״ע עסי׳ קצ״ט אי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יא שפה עמ״א הנה מש״ע משמע כע״ת הביאו הא״ר אות י״א דאגף הוא עובי פתח החלל ודלת סוגרת בחוץ ונכנסת בסגירה קצת לתוך עובי החלל כעין שלנו ומקום הנקישה עצמו קרי ליה מאגף ולחוץ וממקום הנקישה עד שפה הפנימי של פתח החלל אגף קרוי ולפ״ז אגף כלפנים וכפי מ״ש הב״י בארוך לדעתו ז״ל שכ״מ בגמרא אבל הבאר הגולה ציין כרבינו ירוחם וכ״ג ממ״א בע״כ מיירי שהדלת סוגרת בפנים ונכנסת קצת לעובי החומה וקאמר המחבר דמשפה פנימית של דלת כלחוץ וכר״י אלא שא״כ הוסיף המחבר יותר מרבינו ירוחם ואפי׳ מקום סגירת הדלת בפנים הוי כלחוץ אלא דכ״ש הוא אם הדלת בחוץ כל האגף כלחוץ כ״ש כשהדלת בפנים דאף עובי סגירת הדלת כלחוץ ומ״מ קשה דמקום הנקישה לא נקרא אגף ועא״ר אות י״א נראה מדבריו דהפי׳ דלת סוגרת בחוץ ומ״ש הש״ע שפה פנימית של עובי דלת כאילו אמר עובי הפת״ח (כי פתח חלל ודלת הדף שסוגר) ובמ״א א״א לפרש כן שכ׳ מקום סגירת הדלת: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יב וביניהם עמ״א וכ״כ הפר״ח דבגמ׳ פסחים פ״ה מוקי החלונות בבר שורא דשוה לקרקע חבית הא לא״ה לא וכאן כתב אפי׳ גבוה כמה כו׳ ש״מ ברואין תליא מילתא שכל שרואין אלו את אלו מצטרפין אף בשני בתים כבסי׳ קצ״ה בזימון והביא הפר״ח תשובת הרשב״א צ״ז בזה ועדיף מזימון דהתם אף בבית וחדר אחד בעינן רואין זה את זה וכאן בחדר אחד א״צ רואין זא״ז ומ״ש המחבר סט״ו מקצתן בפנים וחוץ וש״ץ תוך הפתח מצרפן כמו בסי׳ קצ״ה המברך על מפתן הבית דע״י הוי כרואין אלו את אלו ול״ד ה׳ וה׳ ה״ה רוב במקום אחר. ויראה דט׳ בבית הכנסת וש״ץ על המפתן ביה״כ אין מצטרף וזה מוכח מסי״ז ציבור בקטנה וש״ץ בגדולה אין מוציאין ולא אמרינן דהוי כרואין ודוקא כשיש בכאן וכאן ב״א והוא באמצע מצרפן בקצ״ה המברך על המפתן אם אין אנשים בבית אחר אין המברך מצטרף עמהם וכן מ״ש שם רה״ר מפסקת אין מצטרף ה״ה כאן. ומ״ש המחבר סי״ז וי״ח וי״ט הכל מיירי באין רואין זא״ז דברואין אפי׳ בשני בתים ממש מצטרפין כבסי׳ קצ״ה בזימון וכמ״ש הפר״ח כאן ולפ״ז מ״ש הר״ב גגין ועליות רבותא היה לומר אפי׳ חלונות כה״ג כל שאין רואין אלו את אלו אין מצטרפין באין שוה קרקע הבית. כתב הפר״ח בשם הריק״ש ז״ל בסוכה היו ט׳ בבית ואחד בסוכה מצטרף כבסי׳ רע״ג בקידוש. עוד כ׳ אחד אחורי הוילון מצטרף וכ׳ הפר״ח על דין א׳ דלא נהירא ועל דין ב׳ אם הוא להתיר תשמיש שס״ת בבית מיגו דהוי מחיצה לזה אין מצטרף והנה זה תלוי בדין הראשון משא״כ למ״ש המ״א לקמן רע״ג דמחיצת סוכה לא חשיבא מחיצה מצטרף כאן בדין א׳ וב׳ ואי״ה יבואר ברע״ג ועא״ר שם: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יג אין מצטרפין עמ״א. פי׳ הגדולה אין נפרצה במילואה עם הקטנה והרי הגדולה מופלגת מקטנה. ומ״ש המחבר בסי״ז ש״ץ בגדולה וציבור בקטנה אין מוציאין ידי חובתן אפי׳ היו עשרה בקטנה אין הוא מוציאן ואפי׳ האידנא דכולן בקיאין מ״מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש״ץ ודאי מוציא אפי׳ אותם שהם אחורי ביה״כ ושומעין ומכוונין וגם הוא מכוין שיוציא כל השומעים. ואי״ה יבואר עוד במקום אחר מזה: כתב הפרישה ש״ץ בגדולה אין מוציאין הא ש״ץ על מפתן הקטנה יוצאין ע״ש והיינו משום הקטנה אין מופלגת ונראית כאילו הכל אחר משא״כ בב׳ חדרים ממש אע״פ שש״ץ על מפתן אין מצטרף ואגף כלחוץ ובקטנה וגדולה ואדם אחר דלאו ש״צ על המפתן נמי מצטרף מה״ט דאמרן: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
יד מצטרפין עמ״א. ומיהו המחבר באין רואין מיירי דברואין אפי׳ רשות אחרת מצטרפין כמו זימון ועמ״ש המ״א אות י״ב וע׳ סי׳ ע״ט ס״ג בצואה יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו או עכו״ם עמ״א וא״ר כתב עובד עכו״ם נמי מפסיק עיין פרישה מ״ש שיכול לסוגרה בדלת א״י כעת דודאי אפי׳ בלא דלת כל שהם בב׳ רשויות ואין רואין זא״ז אין מצטרף ובאגף כה״ג בתוך האגף צ״ע בזה כשאין דלת וכעת לא מצאתיו: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז חציו עמ״א וכ״כ א״ר אות כ׳ בשם כ״ג בי״א ויצאו שנים שוכרים א׳ בשוה וכשהם שמונה ושוכרים שנים חציו לפי ממון ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יז אין כופין עמ״א. ועא״ר בקהלות קטנות יש לכוף הבחורים ולומדים ילכו לביה״כ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד ודוקא קהלות גדולות אז יש להם להתפלל במקום לימודם שיש בלא״ה בביה״כ ציבור יע״ש: ש"ע סָעִיף כב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ג
א (ס"ק ג) ערבית כו' בשביל אנשים היוצאים כמ"ש בב"י וז"ל הרב"י בשם האגור וש"ל כי תפלת ערבית רשות. ויש הולכים להם קודם י"ח ולא ישמעו קדיש כו' עכ"ל. אף דערבית עכשיו קבלוהו לחובה: וז"ל הטור סי' רל"ו ומה שנוהגים להפסיק בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היה בה"כ שלהם בשדות. והיו יראים להתאחר שם עד אחר זמן תפלת ערבית. ותיקנו לו' פסוקים אלו שיש בהן ח"י אזכרות נגד ח"י ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרים בקדיש זה (וכ"כ שם הטור בשם ר"ן גאון ומפסיק בקדיש כלו' אסתיים התפלה הרוצה לצאת יצא עכ"ל) ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבה"כ שבעיר לא נתבטל מנהג הראשון עכ"ל הטור. וא"כ כיון שאין אנו אומרים הפסוקים וקדיש כ"א משום מנהג הראשון. ואז באותו פעם היה הקדיש שלפני י"ח שייך להפסוקים וק"ש והרוצה לצאת היה יוצא. א"כ גם עתה יש שייכות לקדיש זה לפסוקים וק"ש אם יצאו מקצתן קודם הפסוקים וקדיש רשאי לו' הקדיש שלפני תפלת ח"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב (ס"ק ד) בתשעה כו'. ובס"ס תר"ץ משמע דיש להסתפק בדבר. דהא הרשב"ץ למד מדעולין למנין ז' קרואים מקרי קצת בר חיובא ויש לצרפו למנין עשרה: עז"כ מ"א דהא במגלה ודאי נשים חייבות בקריאתה. דהא גם הם היו באותו נס כמ"ש ר"ס תרפ"ט. ואפ"ה להא דבעי' שיקרא המגלה ביו"ד כ' רמ"א ס"ס תר"ץ דיש להסתפק אם נשים מצטרפות ובמ"א שם כ' דיש בטור פלוגתא בזה ע"ש: ע"י חומש. וב"ח כ' דאפי' למ"ד דמהני ע"י חומש בעי' שיהיה כתוב בגלילה כס"ת כמ"ש התו' משא"כ בחומשים שלנו. וא"כ היה צריך שיהא ס"ת ביד התינוק. אבל בס' א"ר בשם זקנו מהרר"ש כתב דאפי' בשעת הדחק לא רצה לסמוך ע"ז. וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' ו'. וכ' דגם רמ"א אין כוונתו לסמוך ע"ז אע"ג שכ' יש נוהגים כו'. דהא בסי' קצ"ט ס"ו כ' הרב"י דקטן כו' מזמנין עליו ומצטרף בין לג' ובין ליו"ד. וכ' רמ"א וי"א דאיו מצטרפים כו' עד שיהיה בן י"ג כו' וכן נוהגים ואין לשנות עכ"ל. הרי דכ' רמ"א גופי' לענין ברכת המזון אין לצרפו בין לג' בין ליו"ד ואין לשנות. וא"ל דס"ל דתפלה קילא מבהמ"ז הא אדרבה הרב"י ס"ל איפכא דבהמ"ז קילא דהא לענין תפלה כ' הרב"י סתם דאין לצרפו ולענין בהמ"ז כתב דמצטרף בין לג' ובין ליו"ד ואיך נאמר דרמ"א יהיה סברת הפוכות עם הרב"י אע"כ דרמ"א ס"ל דשוה תפלה ובהמ"ז ובשניהם אין מצטרפין. וז"ל תשו' שב יעקב דגם בסי' נ"ה מסכים כו' דאין לצרף כו' אפי' ע"י חומש רק כ' מיהו יש נוהגים כו' לו' דאותן הנוהגים כן סומכים אאותו דעה שהביא המחבר בשעת הדחק אבל לא כ' רמ"א דשפי' עבדי הנוהגים כן וסמך עצמו על סי' קצ"פ ב' עכ"ל והאריך וקצרתי וע"ל מ"ש הט"ז סק"ג ע' במ"א ר"ס רל"ד שחולק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ג (ס"ק ט) מצטרף כו' שאין השכינ' שורה אלא על גדולים אבל משום דאינו עולה לא איכפת לן. ובט"ז סק"ד חולק על דין ישן וס"ל דאינו מצטרף וע"ש טעמו עכ"פ כ' הא אפשר להעיר אותו למה נצרפו כשהוא ישן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ד (ס"ק י) ושנת י"ג כו' וכ"מ סוף עירובין דבעי' שנה תמימה. ר"ל דמשמע שם כמ"ש רמ"א בהגה' דמיני' מקשה מ"א. והוא דהמוכר בית בבתי ערי חומה נתנה לו התורה רשות לגאלה תוך שנה ואם לא גאלה תוך שנה נחלט ללוקח לצמיתות ושוב אינה יוצאה למוכר לעולם. ואם נתעברה השנה יש למוכר זמן יג"ח וה"ה הכא אף די"ל דשאני התם דכתיב תמימה לרבות חודש העיבור מ"מ ילפי' מיניה כמ"ש הרב"י ע"ש. ומ"ש שנת י"ג כו' היא ראיה אחרת. דהא תוך י"ג שנים היו כמה שנים מעוברת. ונותנים לו כל שנה י"ג חדש לשנה מעובר'. ומ"ש שנה י"ג דיעשה ב"מ באדר ראשון: שבתוליה חוזרים דאם נבעל' תוך ג' שנים מיום לידתה בתולותיה חוזרים אבל לא כשנבעלה אחר ג' שנים דאין חוזרים. ואם נולדה תחלת אדר ובשנה ג' נבעלה סוף אדר אין בתוליה חוזרים ואם אח"ז נמלכו ב"ד כשהיו מקדשים ע"פ הראיה ויעברו השנה וא"כ עדיין עומדת תוך ג' שנותי' שוב חוזרים בתוליה: מלתא דפסיקא נקט ר"ל שרוב שנים אין מעוברים אך בס' א"ר ובשו"ת שבות יעקב סי' ט' כ' דע"כ לא עיין מ"א בגוף תשו' מהר"י מינץ דהוא מרא דהאי דינא שכ' להדיא להיפוך וזה ל' מהר"י מינץ נ"ל פשוט במי שנולד בשנת עיבור באדר א' וא' נולד באדר שני ובשנת י"ג יהיה ג"כ עיבור ודאי היינו אומרי' דהנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני ואמרי' סוף דינא כתחלת דינא האי בדידיה והאי בדידי' עכ"ל וסיים בתשו' שבות יעקב וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה כו': ומי שנולד כו' דהא משמע בנדרים דתנן התם אמר קונם עלי דבר א' חדש זה כשיגיע ר"ח מחדש הבא אחריו מותר ופריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לחדש מעובר. ר"ל שהחדש שנדר בו הוא מעובר וא"כ חדש הבא אחריו יש ב' ימים ר"ח קמ"ל מתני' דאפי' יום א' דר"ח מותר הואיל וקרי ליה אינשי ר"ח ובנדרי' הלך אחר ל' בני אדם משמע דאי לא היינו הולכים אחר ל' בנ"א מצד הדין הוא שייך לחדש שלפניו והוא יום ל' מחדש שלפניו: יש דעות שונות איך לכתוב בגט ביום א' דר"ח. אי יום ל' לחדש העבר או ר"ח הבא ומ"ד שיש לכתוב ר"ח טעמו דגם בשטרות הולכים אחר לשון בני אדם כמ"ש הר"ן ע"ש בב"י עכ"פ כיון דחזי דיום א' דר"ח שייך לחדש העבר והוא יום ל' של חדש העבר. א"כ לא נולד בר"ח כסליו כ"א סוף חשוון א"כ שנת י"ג שר"ח כסלו אינו רק יום א' מ"מ נעשה ב"מ סוף חשוון. דהיינו בכ"ט חשון: עד שיעברו כ"ט יום מחשון. ר"ל ניהו דכ' בסי' נ"ג סקי"ג כיון שהגיע תחלת יום שנולד בו אמרי' מקצת היום ככולו והוי בן י"ג ויום א'. וא"כ ה"ה הכא כיון שהגיע תחלת ליל כ"ט חשון דהוא יום שנולד בו דהא נולד ביום אחרון של חשון כנ"ל הוי בן י"ג ויום א'. ז"א ניהו דנולד סוף חשון ובשנת י"ג יום כ"ט הוא סוף חשון מ"מ בעי' שיעברו עליו כ"ט יום מחשון קודם שנעשה ב"מ. כמו שעבר כ"ט יום מחשון קודם שנולד. וא"כ לפ"ז ה"ה בראש חדש טבת הדין כן אם נולד בר"ח טבת ובשנה ההיא היה ר"ח טבת שני ימים ובשנת י"ג אין ר"ח טבת כ"א יום א'. וע' בס' א"ר. ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז דלענין יא"צ אין הדין כו' וע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
ה (ס"ק יא) שפה כו' ובס' תניא כו' וכ"מ בגמ' עבב"י ר"ל דין זה מקורו בפסחים דף פ"ה ע"ב תנן מן האגף ולפנים כלפנים (הן לענין קדשים קלים שנאכלין בכל ירושלים אבל לא חוץ לירושלים. הן לענין קדשי קדשים שאין נאכלים אלא תוך העזרה) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורמי הש"ס דיוקי דמתני' אהדדי אמרת רישא מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ. ובסיפא קתני מן האגף ולחוץ כלחוץ. הא אגף עצמו כלפנים ומשני בשערי העזרה ה"ה כלפנים דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת עזרה חוץ משער המזרח והוא שער ניקנור מפני המצורע שנתרפא ועשה כתורה וכמצו'. וביום ח' הוא עדיין מחוסר כפורים ואסור ליכנס לעזרה והוא היה צריך להכניס את ידיו לעזרה כדי ליתן על בהונותיו מדם אשמו. וכיון שלא נתקדש שער ניקנור היה אפשר לו לעמוד בחלל השער ומכניס את ידיו. ובזה אין עושה איסור דביאה במקצת מה שמכניס גופו לעזרה לא מקרי ביאה אבל שערי העזרה נתקדשו לכן אגף עצמו כלפנים משא"כ שערי ירושלים שכולם לא נתקדשו כדי שיהיו המצורעים המשולחים חוץ לירושלים ואסורים לכנוס לעיר יכולים לעמוד בחלל השערים להגן עליהם מפני החמה ומפני הגשמים וכת' הרב"י וז"ל ומשמע לכאורה דלענין צירוף דבר שבקדושה אגף עצמו כלפנים דא"ל דבעלמ' הוי מקדשים כלפנים לא הוי שערי העזרה וגם בשערי ירושלים אי לאו מפני המצורעים היה מקדשים אותו מה"ט. אבל רי"ו כ' לענין תפלה דאגף עצמו כלחוץ וכ"כ הרמב"ם פ"ט מהל' קרבן פסח לענין הוצאת קרבן פסח מחבורתו בשעת אכילתו דאסור דאגף עצמו כלחוץ. ומשמע דילפי' מיניה לענין תפלה כדברי רי"ו עכ"ל הרב"י ולכן כתוב כאן בש"ע ולא הביא שום חולק דאגף כלפנים ואע"ג דמסתבר להרב"י דאגף כלפנים לענין תפלה מדנתקדשו שערי עזרה וגם צריך ליתן טעם על מה שלא נתקדשו שערי ירושלי' כנ"ל אפ"ה ביטל דעתו נגד רי"ו כנ"ל בשגם כי מצא ראיה מהרמב"ם הנ"ל אמנם אלו ראה הרב"י ס' תניא שחולק ודאי היה מביא דעתו ואפשר שהיה פוסק כמותו כיון דכן משמע בגמ': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ו (ס"ק יב) וביניהם כו' בגמ' משמע כו' דאמרי' התם אמר רב עליות וגגין של עזרה ושל חומות ירושלים לא נתקדשו. ופריך והתנן החלונות ועובי החומה כלפנים אלמא נתקדשו וה"ה עליות וגגין ומשני הן חלונות הן חומה מיירי בשוין בגובהן לקרקע העזרה ופירש"י שקרקע העזרה הי' הולך וגובה ועולה במעלות עכ"ל ולכן יש להחלונות ועובי החומה דין קרקע וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב לענין צירוף לזימון: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
ז (ס"ק יג) אין מצטרפין דהרי כו' קאי אסעיף י"ח אם כו' וקצתם בעזרה כו': ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
ח (ס"ק יד) מצטרפים כו' לענין עמידה בפני ס"ת דא"צ לעמוד דהס"ת הוי ברשות אחרת (ובשעת קריא' ע' לקמן ס"ס קמ"ו): מ"מ בטל' היא כו' וכ' הפר"ח וז"ל ודין ט' בגדול' ויחיד בקטנה ודין ש"ץ בקטנה וצבור בגדולה מתקומי דוק' באין רואין כו' דאלו ברואין זא"ז בכל גווני מצטרפים ומ"ש המחבר בסעיף י"ט ש"ץ בתיבה וט' בבה"כ מצטרפי' מפני שהיא בטלה לגבי ב"ה מיירי אפי' באין רואים זא"ז. ולכן צריך טעמא שהיא בטל' עכ"ל: וע' סימן ש"ע סעיף ג' כצ"ל וקאי לדעת יש מ"ש שהביא המחבר דטעמייהו דמדמו לה למ"ש בסימן ש"ע לענין עירוב בה' חבורות ששבתו בטרקלין א' אף שחלקו ביניהן במחיצות אם אין המחיצות מגיעות לתקר' ויש בין המחיצות לתקר' ג"ט דל"ל לבוד כל הה' חבורות נחשבים כאחד ואין נותנים רק עירוב א' ע"ש: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
ט (ס"ק טו) או כו' ע"א מפסיק ר"ל ע"ז ממש וע' בס' א"ר: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
י (ס"ק טז) חציו כו' המעיין כו' דבזה פורעים בשוה כצ"ל: וכ"ז לענין תפלה כו' הואיל וצריכים כו' ר"ל דחיבורו עם הרבים הוי חיבור גמור שהן צריכים לו והוא צריך להם. משא"כ באתרוג אין חיבורן חיבור גמור דהא אי בעי לוקח לו כ"א אתרוג בפ"ע. וע' סימן תרנ"ח שכתב בשם מהרי"ל עוד טעם א' דאתרוג פורעים לפי ממון דהעשיר נהנה יותר מן העני ע"ש אם כן התשלומין לפי ההנא' וכשיוצא חוץ לעיר אם יצטרך לשלם והוא לא נהנו ממנו דהא יצא ועכצ"ל דמשלם לפי הנפשות ובאתרוג אין משלמין לפי נפשות: ש"ע סָעִיף כא
ט״ז
סָעִיף א
א אומרים קדיש. פי' אחר פסוק דזמרה ובעי' י' שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו א"א אותו בפחות מי' שנאמר ונקדשתי בתוך ב"י וילפינן בג"ש דתוך תוך ממרגלים דעשרה נקראו עדה וטעם הקדישים שאומרים א' אחר התפל' י"ח שהיא מצוה בפ"ע וא' אחר קריאת התורה כי היא מצוה בפ"ע וא' אחר סדר קדושה ושם אומר תתקבל כו' שקאי גם אתפלת י"ח. כתב רמ"י שלעול' א"א תתקבל רק אחר תפלת י"ח ולאו כללא הוא שהרי בימי הסליחות באשמורת הבוקר אומרים תתקבל אחר הסליחות דגם בהם יש בקשות רבות כמו בי"ח וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה ולא חשב ב"י עלינו לשבח שאומרים אחריו קדיש ואנן נוהגין לומר אחריו קדיש כי יש בו פסוקים ואין פוחתין בכל יום מז' קדישים ע"ש שבע ביום הללתיך ומ"ש קדיש בערבית בין סיום ברכת ק"ש לתפלת י"ח לפי שתפלת ערבית רשות ויש שהולכים מב"ה קודם שישמעו י"ח ולא ישמעו קדיש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אבל אין קורין בתורה. פי' אם אירע בו ביום הכניס': ש"ע סָעִיף ג
ג לא שייך לק"ש וברכותיה. פי' ומ"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפל' י"ח לפי שהתפל' אינה חבור לברכו' של ק"ש: מתוך דברי הפוסקי' שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשע' אמירת הקדישי' די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח כו' ובתשו' רמ"מ סי' ח' כ' דיכול ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן הדין בתפלת ערבי' שהתפלל ביחידות ימתין אח"כ על מנין וכן נ"ל בכל לימוד שאדם לומד פסוקי' ואגדות או תלמוד שאם נזדמן לו תכף מנין שיכול לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שי"ל קדיש שהרי בעלינו יש פסוקים. ובלבוש כתוב דכשאמר עלינו בלא מנין לא מהני אח"כ מנין כיון שאינו תקנת חכמים לומר עליו קדיש אלא מנהג בעלמא הוא ולא נ"ל כן דהא יש פסוקים בעלינו אבל מ"ש עוד בלבוש שאם יצאו קצת מן המנין בשעת עלינו שא"ל הקדיש אחריו דאין אמירת עלינו אלים כ"כ שיגרור אחריו קדיש אפי' בלא מנין זה ודאי נכון הוא וה"ה בקדיש שאומרים אחר הלימוד דצריך מנין דוקא בשעת הקדיש וא"ל ממ"ש רמ"א בסי' רל"ד שא"ל אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב"ה כדי שיאמרו עליו הקדיש קודם תפלת מנח' לק"מ דהתם אין הטע' משו' שאין שייך קדיש על מה שאמרו תחל' בלא מנין אלא הטעם דאין לעשו' לכתחלה הפסק בין הקדיש ובין מה שנא' תחלה וזה מבואר בדברי הכל בו שמשם מקור אותו דין שכתב וז"ל וא"ל תהלה לדוד במנחה עד שישלמו לבוא למנין כדי שיאמר עליו קדיש של תפלת מנחה ולכך פ' ר"ע שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש עכ"ל הרי לפניך מדמדמה זה לאמירת ש"ץ ישתבח מעומד שהוא כדי שלא להפסיק בין ישתבח לקדיש ה"נ כן הוא באשרי קודם לקדיש במנחה. והא דלא הזהירו כן באמירת פסוקי דזמרה בשחרית שלא יאמר עד שיהיה מנין משום דפסוקי דזמר' יש שהיי' באמירתם ודרך לבא מנין במשך זמן אמירתם משא"כ באשרי שאין שהייה באמירתו ע"כ צריך אזהרה שלא להפסיק אבל ודאי אם אירע שלא באו מנין עד אחר אשרי ודאי בשביל זה לא יחסר הקדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהילים בבוקר בלא מנין שאומרי' אח"כ קדיש כשיבואו מנין ושפיר עבדי כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ד או שהוא ישן. בב"י כתב שמהר"י בי רב רבו של הב"י המציא דין זה ויליף לי' מהך רישא דהכא דאינו יכול להתפלל עמהם ואפ"ה מצטרף ותמיה לי' דשאני ברישא דאע"פ שהוא מתפלל ואינו יכול להפסיק ולענו' עם הצבור מ"מ יכול לשתוק ושומע כעונ' כמש"ל סי' ק"ד ס"ז משא"כ בישן ובב"י הביא עוד בשם האגו' בשם מהרי"ל דרצ' מתחל' ללמד דמצטרף הישן עמהם כיון דלריב"ל בגמ' מצטרף אפילו קטן המוטל בעריסה והוא ביותר תמוה דהא אנן לא קי"ל כריב"ל כמבואר לעיל מזה בב"י ואפי' ר"ת שפוסק כריב"ל מ"מ לא רצה לעשות מעשה כדברי עצמו ואנן ניקום ונעשה מעשה. ויותר מזה שנדמ' מילתא למילתא מה שי"ל עליו דלמא שאני ישן שהוא גרע מקטן דאין בו קדושה כמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעי' טעמא דמות' ורוח מסאבתא שריי' עלוהי. ותו נלע"ד דאפי' ריב"ל מודה דלא יצטרף כיון דאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה ול"ד לקטן שא"א לעשותו גדול ול"ד למ"ש כל הראוי לבילה וכו' דשם מיירי לענין עיכוב אם כבר עשה כן משא"כ דנעשה כן לכתחלה במילת' דאית בה ריעותא ויש לפנינו לתקנו אין זה אלא תימה ועוד כתוב באגור שם בב"י נהי דכת' הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחים שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא כל הראוי לביל' וכו' עכ"ל יש להפליג ע"ז דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עונם מאוד ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם ק"ו שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכללותו דהא כבר קבע בש"ע הלכה בסי' קכ"ה דאם אין ט' שמכווני' לדברי ש"ץ בשעת חזרת התפילה דקרוב להיות ברכה לבטלה כ"ש כשהוא ישן דאין להקל לכתחלה כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יט
ה בטלה לגבי ב"ה. ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ח לענין יעמידה לפני ס"ת מיקרי הבימה רשות אחרת: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
ו חציו לפי ממון. שיש סברא דכיון שהעני חייב כמו עשיר יש לגבות לפי נפשות ויש סברא לפי ממון שלא יצטרכו לצאת מבתיהם ולעזוב ממונם וחובותיהם ע"כ עשו פשרה בזה: ש"ע סָעִיף כא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אומרים קדיש עט״ז. אחר ישתבח אומרים קדיש וקאי על פסוקי דזמרה כי אין אומרים אותו אלא על תורה שבכתב או אחר הגדה עמ״א נ״ד ג׳. ומ״ש אחר תפלת י״ח י״ל שיש שם כמה פסוקים רפאנו ה׳ וכדומה. והז׳ קדישים בכל יום ע״ש שבע ביום הללתיך מנאם הלבוש א׳ אחר ישתבח ב׳ אחר תפלת י״ח ג׳ אחר סדר קדושה ד׳ אחר עלינו שיש בו פסוקים ה׳ אחר אשרי במנחה וי״ו אחר תפלת מנחה ח״י זיי״ן אחר ברכת ק״ש של ערבית. וקדיש אחר תפלת ח״י ערבית רשות והנה לי ההדיוט יש לי בכאן הרהורי דברים ובמנהגים שלי הארכנו וכאן אקצר והנני פורטם בעזה״י: דע כי שלש קדישים יש לנו א׳ ק״ש עם תתקבל ב׳ ק״ש בלא תתקבל ג׳ ח״ק. והלבוש נתן כלל שא״א תתקבל רק אחר תפלת י״ח והט״ז כתב גם אחר סליחות. והנה בתרצ״ג למ״ד שאומרים ב״פ תתקבל א׳ אחר תפלת ח״י וא׳ אחר ואתה קדוש ליתא לכללא אלא הלבוש לשיטתיה שם שאומרים ח״ק אחר תפלת ח״י ואחר ואתה קדוש ק״ש עם תתקבל וה״נ דעת הט״ז שם. ואמנם מ״ש הלבוש כללא דכל שא״א תתקבל (הש״צ) אין משלים הקדיש ט״ב יוכיח שאומר הש״ץ אחר ואתה קדוש ק״ש בלא תתקבל. כמ״ש הלבוש גופא בתקנ״ט ועט״ז שם: והנה חצי הדיש איכא לעיונא ביה למה בחרו בח״ק לא בק״ש בלא תתקבל כמו שאומרים ק״ש בלא תתקבל אחר פסוקים או הגדה. ואומר אני כפי דעתי ההדיוטית דכללא הוא כ״מ שאומרים בשביל פסוקים או הגדה אומר ק״ש משא״כ כשאומר החזן להפסיק בין פסוקי דזמרה שנשלמו כאן (עב״י) ואמר ש״ע שהיא מצוה בפ״ע ואחר תהלה לדוד במנחה שכל האומר תהלה מובטח כו׳ ואומרים דרך תחנה לא כקורא בתורה אומרים רק חצי קדיש ואחר קריאת התורה בב׳ וה׳ אעפ״י שקורא בתורה מ״מ מצוה ותקנת עזרא אנו אומרים רק ח״ק מה״ט דאמרן: דע דלעולם אומרים ח״ק אחר קריאת ס״ת אף בשבת במנחה ותענית ציבור במנחה כי הקדיש שאומרים קודם תפלת ח״י על העמוד קאי לס״ת והא דא״א על הבימה במנחה כמ״ש הלבוש בתצ״ב בתענית ב׳ וה׳ שידעו העם מתי יתחילו ש״ע משא״כ כשאומר אשרי בקול רם. ואי קשיא בב׳ וה׳ שחרית למה אומר קדיש על הבימה לאחר ס״ת הלא ק״ש עם תתקבל קאי וחוזר לח״י כ״ש לס״ת תי׳ הלבוש ברצ״ב דקריאת ס״ת בציבור חשובה טובא והתקינו עליה קדיש בפ״ע (ומיהו בשבת בלא״ה להפסיק בין שבע קרואים למפטיר ואי״ה יבואר עוד) ועיין מנהגים שלי וכאן אין להאריך: מ״ש הש״ע בס״ב נשתיירו רובן מסתברא דלא בעינן רובא דמינכר כ״א ששה נמי שפיר דמי וכעת לא מצאתיו ועמ״ש לקמן אי״ה בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אבל עט״ז א״י מה מלמדנו הנה ביום הכניסה אם קראו ביו״ד והלכו להם אפ״ה יאמרו ובא לציון עם קדיש דתתקבל קאי אתפילת י״ח אף בקריאת ס״ת ופשוט הוא ועיין סימן קמ״ג ס״א ואי״ה שם יבואר ועמ״א כאן בזה: ש"ע סָעִיף ג
ג לא עט״ז צידד לומר דאע״ג שאין מנין אם באו אח״כ מנין יאמר קדיש והביא מג״ן ולכאורה דעל ישתבח לחוד א״ל קדיש כ״א על פסוקים (ועמ״ש אות א׳) א״כ מבואר כן ואף אם נאמר דעל ישתבח נמי יאמר קדיש דיש בו כעין פסוקים מ״מ מדתלה הטעם שלא יפסיק בין ישתבח לקדיש תיפוק ליה דצריך מנין ש״מ שא״צ ומ״ש בשם רמ״א שיכול להמתין עם ישתבח א״י עד כמה ודאי בהפסק גדול ל״ש לומר קדיש על מה שלמד כבר. ומ״ש על הלבוש לי צ״ע דלכאורה הבין מלבוש שכוונתו שעל עלינו אין חיוב לומר קדיש שאין בו פסוקים (או שאומרים דרך תחינה) ולפ״ז בתהלים או הגדה יודה הלבוש. אלא דהמעיין בלבוש ממה שסיים שם אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו ורישא נמי ה״פ דערבית חייבו חז״ל לומר הברכות אחר ק״ש וממילא נגרר הקדיש אחריו ובין שיהיה עשרה בברכות או בקדיש די אבל עלינו אין חיוב לומר עלינו כלל כו׳ וברישא נמי י״ל דבריו כן ע״ש ועמ״א סימן ס״ט אות ד׳ ורל״ד אות א׳ חולק וסובר כלבוש ומשמע שם אפילו תהלה במנחה שחוב הוא לומר ג״פ אפ״ה צריך יו״ד בתהלה דל״ד חיובא כ״כ כמו ברכות של ערבית רק מובטח אע״פ שחיובא הוא ועוד לפעמים אומר בשחרית תהלים וכ״כ תהלה יצא מחיובא ועא״ר כאן אות ג׳. לפ״ז מ״ש ה״ט ראיה מכל בו לסברתו דמדהביא ר״ע ראיה שיאמר ישתבח מעומד שלא להפסיק (אף שיש עשרה כבר) ומה ראיה אשרי במנחה ששם לית עשרה י״ל אשרי הוי כחיוב ב״פ כו׳ ובהכרח הטעם שלא להפסיק והבן. ומ״ש והא דלא הזכיר בפסוקי דזמרה א״י הקישור עם הקודם וברמ״א ג״ן מבואר דישתבח צריך להמתין וי״ל אומר ישתב״ח וקדיש על ישתבח קאי ואין להאריך והנכון שיאמרו אח״כ ג״פ במנין ויאמרו קדיש וא״ר תקפ״א אות י״ג הקשה דברי כל בו ויראה שם כלבוש: והנה ראיתי יש אומרים בתפלת המנחה וידבר ואשרי ואח״כ לוקחים הטלית ובודקין ציצית ומברכין ומי הרשה להם להפסיק כ״כ בין אשרי לקדיש הואיל ויכולין להניח קודם אשרי או וידבר עב״י סימן ג״ן על הכל בו יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ד או עט״ז המעיין בב״י י״ל דמהר״י בי רב לאו מהתפלל יליף לה אלא כיון דבהגמי״י פ״ח מתפלה אות ט׳ יליף התפלל מריב״ל דאפילו מאן דפליג על ריב״ל בקטן הא בישן גדול אכל בי עשרה שכינתא שריא וסובר המתפלל אין שומע ושותק דהוי כעונה והוי הפסק (עב״י בק״ד בזה) א״כ אף לדידן דהמתפלל ודאי שפיר דמי דשומע ושותק (ואפשר נמי דראוי לבילה הוי) משא״כ בישן אפ״ה מריב״ל יליף לה וכאמור יע״ש ומ״ש כל הראוי לבילה דוקא דיעבד לא לכתחלה עיין מנחות י״ח בזה ושם לכתחלה התורה אמרה שיבלול ועיין קידושין מזה כ״ה א׳ ועיין ה׳ תפילין סימן ל״ב בב״י לרשב״א דיבוק בין אות לאות אף לכתחלה א״צ תיקון דכל הראוי לבילה ולדידן פסול כ״ז זמן שלא גרר דבעינן מוקף גויל ואי״ה במקום אחר אבאר עוד. ומ״ש מקכ״ה ס״ד כ״כ הפר״ח והסכים עם הט״ז ומשמע הא מתפלל א׳ רשאים ויכול לשתוק בסוף הברכה ונציית לחזן סוף הברכה עיין קכ״ד ס״ד ומ״א אות ח׳ וש״א שם ואי״ה שם יבואר. עוד כתב הפר״ח ראיה מאה״ע קל״ו להרא״ש ישינה אין מגורשת כשוטה וחרשת תחשב ה״ה למנין ומיהו להר״ן ורשב״א שם הטעם דלא מינטר ומיהו בש״ע שם ס״ג בהג״ה ליד שלוחה אף הרא״ש מודה כמ״ש הב״י שם סוף הסי׳ דאל״כ צא ופרנס שליח קבלה שמא ישינה היתה בעת קבלתו ואין להאריך. ודאי לכתחלה ראוי להקיצו ואם א״א הסומך על ש״ע לא הפסיד ואפשר במקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם ושאר בלחש לא חוזר התפלה דהשתא אין קושיא מקכ״ד. ועמ״ש במ״א אי״ה באות ח׳ מזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יט
ה בטלה עט״ז ועמ״א אות י״ד בזה והוא כתי׳ א׳ שם: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
ו חציו עט״ז ועפר״ח להמחבר שם דפורעין מקופת הקהל הכא העני גורם שיצא וצריכין לשכור אחר ולכן גם להמחבר חצי לפי נפשות גם למ״ד שם במקום שאין מנהג יגבו לפי ממון התם רוצים בחזן נעימות קול משא״כ כאן עא״ר ועמ״א אות י״ו ושם יבואר אי״ה. ומ״ש סברא לפי ממון שלא יצטרכו כו׳ כלומר העיקר התקנה שלא יצטרכו כו׳ ולבוש כתב מסתמא אין הליכת עני כעשיר להרויח ועא״ר: לענין בר מצוה עמ״א יו״ד ופלא ברמ״א משלי ח׳ פסוק י״ו יצויר קטנה א״א א׳ חייב מיתה והב׳ פטור באילו יע״ש היטב. ונולדה בשנה מעוברה כ״ח אדר א׳ ובג״ש מעובר׳ ובא עליה זו אי עשאה זונה ספק הוי ובשנייה כה״ג את״ל דזונה דרבנן ספק לקולא. אה״ע ז׳ וכ״ף יע״ש: ש"ע סָעִיף כא
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א קדיש. כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישין כה"ג וכן בתשו' דבר שמואל סי' קפ"ג קורא ג"כ תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמ' ע"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם סוף מסכת אבות ובספר מטה יוסף ח"ב סי' י"ב ולעיל סי' נ"ד ס"ק ג' עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז. תשובת דבר שמואל סי' שכ"א עי' שם עוד בסי' ש"א שמערער על היתומים קטני קטנים שאומרים קדיש וברכו והקהל עונים אחריהם דשלא כדין הם עושים וכן הרב פר"ח בסי' ס"ט קורא תגר על זה ע"ש כשב' או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל א' תוך כדי דיבור יענה על הראשון או האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל א' וא' הלק"ט ח"ב סי' מ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב זכרים. כל שיש מנין בבה"כ אין לש"ץ להמתין לאדם חשוב או גדול שעדיין לא בא בנימין זאב סי' (קס"א) [קס"ח] וכ"כ רמ"א סי' קכ"ד ס"ג ע"ש. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה ולכל דבר שבקדושה עי' בתשו' ח"צ סימן צ"ג: ש"ע סָעִיף א
ג בני חורין. וכל הקדישים שוין אפי' קדיש דרבנן שאחר הלימוד. שכנה"ג בשם מ"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד קדושה. וכל תפלות י"ח והקדיש שלם שלאחריה כמבואר ברמ"א שאח"ז. וכתב בשכנה"ג דיאמר ג"כ ברכה דאלקנו ברכנו בברכה המשולשת בתורה דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה אף ע"ג דתנן אין נושאין כפיהם פחות מעשרה היינו דוקא נשיאת כפים אבל תפלת אלהינו יאמר מאחר שהתחיל בתפלת י"ח וברכת אלהינו שייך לתפלת י"ח ע"ש וכ"כ ע"ת: ש"ע סָעִיף ג
ה וקדושה. לאו דוקא דאפי' עדיין לא אמרו קדושה כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הקדיש שלם ת"ה מ"א. כ' בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' י"ב דמ"ש דאם יצאו מקצתן לאחר להתפלל יוצר וכו' הוא לאו דוקא אלא אפי' אמרו קדיש וברכו בעשרה והלכו קודם שהתחילו ברכה יוצר אור שמשלימין עד תפלת י"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו וברכותיה. ומש"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפלת י"ח לפי שהתפילה אינו חיבור לברכות של ק"ש דתפלת ערבית רשות וכ"ש סדד קדושה וקדיש כמ"ש ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דאינו אלא מנהג ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור עמ"א. כ' הט"ז מתוך דברי הפוסקים שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ י' דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשעת אמירת הקדישים די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח וכו' ובתשו' ר"מ מינץ סי' ח' כ' דיוכל ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן נ"ל בכל למוד שאדם לומד פסוקים ואגדות שאם נזדמן לו תיכף מנין שיוכל לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שיש לומר קדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהלים בבוקר בלא מנין שאומרים אח"כ קדיש כשיבואו מנין ט"ז ע"ש ומ"א בסי' רל"ד ס"ק א' לא כ"כ ע"ש. והעולם נהגו באם אומרים תהלים בלא מנין ישיירו מזמור א' לאומרו אחר שבאו עשרה ומדברי תשובת שער אפרים סי' ס"ז נראה כדברי ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז הדחק. אפי' בלי חומש ודוקא א' ולא ב' ובלבוש כ' שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו מ"א. וכ' ב"ח הא דמצרף ע"י חומש דוקא שנכתב על הגויל כס"ת אבל חומשין שלנו לד"ה אין מצטרפין וא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הלכה למעשה שלא לצרף קטן: אונן אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה כנה"ג ושכה"ג סימן זה וכ"כ פר"ח ח"א סימן י"ט ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן כ"ה ופרי חדש כ' דאם יש לו מי שישתדל בשבילו דאם רצה לקרות אין מוחין בידו מסתברא ודאי דמצטרף ע"ש ועיין בלקט הקמח דף י' ע"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח מסתמא. ר"ל לענין תפלה שהיא מדדבנן. וע"ל סימן נ"ג ס"ק י"ג מש"ש בשם הסמ"ע והש"ך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט לבדו. דוקא א' ולא שנים דלא כהרלנ"ח. וכן גבי ישן דוקא אחד ולא שנים או ג' עמ"א וט"ז חולק וס"ל דישן אפי' אחד אינו מצרף ע"ש וכ"כ הפר"ח שדבדי הט"ז עיקר ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' ע"ר כתב הא דישן עולה למנין היינו כשפניו מגולה ע"ש והיד אהרן חולק עליו ע"ש ועסי' קכ"ד ס"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י קדיש. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
יא מעוברת. כ' המ"א ל"ד אלא ה"ה אם שנת י"ג מעוברת אותו שנולד באדר ראשון נעשה בר מצוה באדר השני כמ"ש בהג"ה ע"ש. ולא עיין במקור הדין דהגהת רמ"א הוא מתשוב' מהר"י מינץ סי' ט' דכתב בפשיטות ופסק דאף אם הנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ונעשה בר מצוה בשנה פשוטה הוא נעשה בר מצוה אחר מי שנולד באדר שני וכן מי שנולד באדר בשנה פשוטה ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני מ"מ כתב בזה"ל ונ"ל פשוט במי שנולד בשנת העיבור באדר ראשון ואחר נולד באדר שני ובשנת י"ג הי' ג"כ עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני האי בדידיה והאי בדידיה תשובת שבות יעקב ח"א סי' ט' וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההוראה וכן הסכים להלכה למעשה הגאון מהו' דוד אופנהיים זצ"ל דלא כמ"א וכ"כ א"ז וכ"פ הפר"ח ע"ש. עוד כ' המ"א מי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' לא נעשה בר מצוה עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשוון דבעינן י"ג שנים שלמות ע"ש גם זה גרם שלא ע"ש בתשו' כי שם ביאר דין זה להדיא ע"ש ועי' סי' תקס"ח ס"ו לענין יא"צ ועי' ט"ז בי"ד ס"ס ש"ו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יב מצרפין. דוקא אם נתנדה מחמת עבירה אבל אם נתנדה מחמת ממון מותר לצרף לכל דבר שבקדושה כמ"ש בסי' של"ד ס"ק ג' וס"ק י' ע"ש. ופר"ח פסק דאפילו על עסקי ממון אין מצטרפין אותו לכל דבר שבקדושה ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג אחד. היו ט' בבית וא' תוך הסוכה בחג מצרפין מהריק"ש ופר"ח חולק עליו כשיש ט' במקום א' וא' אחר הוילון שפורשין לצניעות מצטרפין מהריק"ש. וכתב הפר"ח ומיהו מסתברא דדוקא שפירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכא דלהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפין ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
יד פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ. ובספר תניא פסק דהוי כלפנים עמ"א. ובספר אבן העוזר פסק אם עומדים בב"ה ששה ובתוך עובי הפתח יש ד' מצטרפין אבל אם יש ה' בב"ה וה' בתוך עובי הפתח אין מצטרפין אבל בעזרת ב"ה אפי' אחד אין מצטרף. עיין באריכות בס' מגיני ארץ דפוס פרופס: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
טו בית. עיין בשכנה"ג: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף כ
טז לענות. יחיד שנכנס לבה"כ ומצא צבור שכבר התחילו לענות קדושה או איש"ר כל שלא השלימו מותר לו לענות עמהם באר שבע והרמ"ע וכ"כ הרמ"א סי' נ"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף כ
יז עכו"ם. ר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עובד ע"א אינו מפסיק מ"א וכ"כ דבר שמואל סי' קפ"ט: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
יח ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם מ"א ע"ש. כתב מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד אם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין מנין אבל לענין אתרוג ע"ל סי' תרנ"ח סעיף ט' עמ"א. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבא גם כן שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עמ"א: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יט כופין זה את זה בקנסות. אע"פ שיתבטלו מלימוד בשביל זה מהר"ש וע"ל סימן כ"ה ס"ק ב' מש"ש בשם מהר"ם מלובלין: ש"ע סָעִיף כב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א זכרים כו'. מתני' רפ"ז דברכות נשים ועבדים וקטנים כו' וה"ה לתפלה כמש"ש מ"ז ב' ע"ש ועמ"ש בסעי' ד' ועתוס' מ"ח א' בד"ה ולית הלכתא כו' וה"ה לתפלה כו' ודיקא נמי כו': וה"ה כו'. כנ"ל דכל דבר שבקדושה כו' ובקדושה קי"ל כריב"ל ברכות כ"א ב'. ובמתניתין פ"ג דמגילה אין פורסין כו' מנה"מ כו' ובמ"ס ספ"י א"א קדיש וברכו בפחות מי' כו' וע' תוס' דמגילה שם ובפ"ז דברכות מה מצינו בבה"כ א' כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם התחיל כו'. ירושלמי שם מכיון דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה מי לא תנינן אין עוברין לפני התיבה לכן צריכה להדא דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר אין עוברין לפני התיבה פחות מי' התחילו בי' והלכו מקצתן גומר אין נושאין כו' התחילו כו' אין קורין כו' ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ור"ל דמתניתין אמר דכל אחד הוא דבר בפ"ע ואין גומרין אלא אותו הדבר וז"ש ואין עוברין כו' אע"ג שבהתחלת פריסת שמע היה בי' וכן בכולן וז"ש אותו כו': אבל אם כו'. כ"ה בירושלמי הנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אם התחיל כו'. עמ"א שר"ל כל י"ח וכמ"ש בירו' הנ"ל וקאמר אפי' קדושה דקמ"ל דאינו ענין בפ"ע וראי' מדלא חשיב לה במתני' שם אלא דבכלל של אין עוברין לפני התיבה הוא רשב"א סי' צ"ו ע"ש וה"ה לקדיש וכמ"ש בהג"ה: ואם יצאו כו'. אבל אין כו'. כנ"ל מירוש' דכ"א דבר בפ"ע הוא וז"ש ג"כ ותפלת ערבית כו': וקדושה. לאו דוקא עמ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד יש מתירין כו'. ממ"ש בברכות מ"ז מ"ח אע"פ שאמרו קטן המוטל כו' אר"י קטן פורח כו' תנ"ה כו' ולית הלכתא כו' ופירש"י שם קטן פורח קטן שהביא שערות ותוס' סתרו פירושו דא"כ מאי לאתויי כו' ופי' בשם ר"ח בשנת י"ג והביא שערות אלא שאין בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן וז"ש פורח שפרחו השערות ע"ש ד"ה קטן כו' וכן פי' כל הגאונים והמפרשים ופי' עוד מ"ש שם ולית כו' אלא כו' דר"ל תרווייהו בעי' וכ"כ רא"ש בשם ר"ח ורי"ף בשם גאונים אלא שפי' דא"צ לפרוח שערות אבל הרי"ף פי' דאף אין צריך לשנים דאף בן ט' או י' וכ"כ הרמב"ם וכ' בן ח' או ז' וכ' הריב"ש דעונת הפעוטות נקטו וה"ה יותר מבן שש דכל שהוא פחות מכן אין ידיעתו ידיעה כמ"ש בגיטין נ"ט א'. ור"ת פי' דמש"ש ולית הלכתא לא קאי אשני מימרות הראשונות דריב"ל שהרי הפסיק בגמרא אחריהם בדברים אחרים ושם הוא לעשרה וכאן הוא לג' וכ' דה"ה לתפלה דמצרפין קטן המוטל בעריסה דשוין מדפריך שם מיתבי כו' ומיהו הפוסקים חולקים על ר"ת ור"י פי' דאין מצטרפין לא לתפלה ולא לבהמ"ז בין לי' בין לג' עד שיביאו ב' שערות וכמ"ש בירו' שם מאימתי עושין אותו סניף ר' אבינא אמר אתפלגון ר"ה ור"י תרווייהון בשם שמואל ח"א כדי שיהא יודע בטיב ברכה וח"א שיהא יודע למי מברך אמר ר"י כמה זימנין אכלית עם תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינין עלי עד שהבאתי שתי שערות ושם מיירי לי' כמ"ש שם להדיא ע"ש ומ"מ כתב שפורח ויודע למי מברכין מצטרף אף לג' דבהא ליכא מאן דפליג ועתוס' שם בד"ה ולית כו'. אבל מדברי הרא"ש וטור משמע דאין מצטרף קטן כלל וסמכו על הירוש' הנ"ל ומפרשי' דווקא אחר י"ג שנה כמ"ש בפ' יוצא דופן ואע"ג דגמרא דידן פליג על הירושלמי מנהגא דעלמא כירושלמי הג"מ וכמ"ש כל שהלכה רופפת כו' ועי"ל דכל האי סוגיא הכל בי' ופליגא אדריב"ל כמ"ש בתוס' סד"ה קטן אבל לג' לא וכמ"ש בירוש' שם ר' סימון בשם ריב"ל ר' יוסי בן שאול בשם ר' קטן עושין אותו סניף לי' כו' ר' ברכיה א"ר יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה אמור אוף הכא עושין אותו סניף לג' מה תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' לא כ"ש א"ל אינו כ"ש תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' אין עושין אותו סניף כו' מאימתי עושין כו' כנ"ל וכ"ז אליבא דר' אשי מ"ה ב' אבל אנן קי"ל כמר זוטרא דיותר חמירי י' מג' וכמ"ש הרא"ש בשם ר' חיים על פסק דר"ת הנ"ל וכ"פ בהג"ה בסי' קצ"ט סעיף י' אבל בש"ע שם פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברך מצטרף בין לג' בין לי' דלא כר"ת שמחלק כנ"ל וע"פ סברא זו הוא המתירין כאן וכמ"ש ר"ת דתפלה ובהמ"ז שוין: ולא נראו כו'. דדוקא לבהמ"ז אבל לא לתפלה וכמ"ש בסעיף א' וכן במ"ס ס"פ ט"ז אבל קדושה כו' פחות מי' ואין קטן עולה מן המנין לברכו וקריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג והוא לשון הרמב"ם והטור אף שהרמב"ם ס"ל דבבהמ"ז מצטרף וכ"ד הרבה פוסקים וכמ"ש בב"ר פ' צ"א אחר המאמר הנ"ל שבירושלמי הדא אמרה עושין סניף לבהמ"ז אבל לק"ש ותפלה אין עושין אותו סניף עד שיביא ב' שערות והובא בתוס' שם דלא כר"ת: וה"ה כו'. דלא כריב"ל דלא כר"ת: ואשה. דדינה כעבד בכ"מ: ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' בירושלמי ובב"ר שם תני קטן וס"ת עושין אותו סניף הא מסיק שם א"ר יודן כיני מתני' קטן לס"ת עושין אותו סניף וכמ"ש לקמן סי' רפ"ב סעיף ג' ולא אשכחן צירוף ס"ת אלא בעיבור שנה כמ"ש בפרקי ר"א תוס' שם ושארי פוסקים: מיהו כו'. הג"מ ואפי' בלא חומש וכהיש מתירין הנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה ומיהו כו'. ירושלמי פ"ז דברכות ב"ר פ' צ"א שם קטן עושין כו' והתני אין מדקדקין בקטן א"ר סימון אריב"ל לשני קטנים נצרכה א' ספק וא' קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף ופי' מ"כ בשם רש"י דאין מדקדקין אם בא לכלל שנים אין מדקדקין בשערות ומשני דספק הביא הוא כגדול ובלעדו מצרפין לקטן ממש אף שבגמ' פי' להא דאין מדקדקין בקטן פורח. מנהגא דעלמא כהירושלמי כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו ואם כו' או כו'. כמ"ש שם קטן המוטל בעריסה כו' ואף מאן דפליג משום דקטן לאו בר מצוה הוא הג"מ: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ז ס"ח חדש כו' אבל כו'. חגיגה ב' ב': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט לעולם כו'. נדה מ"ז ב': ושנת העיבור כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ק דכתובות א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר בת ג' שנים ויום א' ונמלכין ב"ד לעברו הבתולים חוזרים וא"ל אין הבתולים חוזרים וז"ש בס"י בהג"ה ומי שנולד כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ט סי"א עבריין כו'. כמ"ש בסנהדרין מ"ד א' דבקדושתיה קאי ואף שפסול לעדות הלא הנשים מצטרפות לזימון אי לאו משום פריצותא וכותי מצטרף לזימון אע"פ שעובר אדרבנן וכמש"ש מ"ז ב' ומ"ש ברפ"ז דברכות אכל טבל כו' דוקא לזימון שא"ל קבע כמ"ש הראב"ד ודוקא באותה סעודה כמ"ש ריב"ש סי' קע"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י סי"ב מנודה כו'. דזהו לשון נידוי שנבדלין ממנו כמ"ש בפ"ד דב"מ נ"ט ב' כמדומה שחביריך כו' ומתרגמינן נדת דותה ריחוק סאובתה שם: אבל כו'. דלא מצינו אלא בד' אמות: אא"כ כו'. דיש רשות לב"ד להחמיר מה שירצו עליו כמ"ש בפ"ג דמ"ק: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יא סי"ג צריך כו'. מההיא דעירובין צ"ב ב' וההיא דפסחים פ"ה ב' ופי' תוס' שם ושם ובר"ה כ"ז ב' ובסוטה ל"ח ב' דשם מיירי לענין לענות קדיש וקדושה כשיש עשרה בלעדו כמ"ש בסעיף כ' וההיא דספ"ג דר"ה שם בשופר ומגילה דאין צריך י': והעומד כו'. פסחים שם ואע"ג דקי"ל כריב"ל דהלכה כותיה ועוד דסוגיא דסוטה שם כותיה מ"מ בהא לא פליג ארב כנ"ל: ממקום כו'. רי"ו וכמש"ש הא גופא קשיא כו' ל"ק כו' וס"ל מדצריך לקדושי ש"מ דאינו מכלל פנים מסתמא וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' ק"פ הל' א' דאגף עצמו כלחוץ לענין הוצאתו מן הבית ולכאורה נראה להיפך דמסתמא כלפנים אלא דבמכוון הניחו מלקדש כמ"ש בגמ' שם וכ"כ ב"י ואף לפי' צ"ע דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דאם מיעוט או ש"ץ שם מצטרפין וכמ"ש למטה בסט"ז וע' מ"א ומטעם אחר כנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יב סי"ד מי כו'. שם פ"ו א' אמרינן תנן החלונות כו' בשלמא כו' ואף להרמב"ם דל"ג לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כ' דשוין לקרקע מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו אלא די"ל דמדמי לבהמ"ז לקמן סי' קצ"ה סעיף א' ב' וכן מצאתי ברשב"א סי' צ"ו ע"ש: גגין כו'. גמ' שם וכ' הרמב"ם גם לענין פסח לענין הוצאתו שם: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יג סט"ו אם כו'. כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכמש"ל סי' קצ"ה ס"ב: אם כו'. דהא למידין שם מעירוב ובשתי חצירות ופתח ביניהן שתיהם מותרות לעצמן כיון שאינו נפרץ במילואן: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יט
יד סי"ט ש"ץ כו'. כמ"ש בסוכה נ"א ב' וערש"י שם בד"ה בימה כו' ומסתמא גם הש"ץ עומד עליה להשמיע לעם אלא מפני הרחוקים מניפין בסודרין: אע"פ כו'. דההיא דעירובין הנ"ל שהן מחולקין בתשמישן אבל כאן תשמיש א' הוא ותשמיש בה"כ הוא וראיה ממ"ש בסוטה ל"ח ב' פשיטא כו' תיבה לא מיפסקא ומסתמא תיבה גדולה כדרך שעושין להשמיע לעם וה"ה כאן ועוד כיון שרואין מצטרפין אפי' בב' בתים כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכנ"ל סעיף י"ד רשב"א שם אבל יש לדחות כל הראיות: ויש מי כו'. כמ"ש בעירובין ע"ב ב': ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
טו סכ"א עיר כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ ולקמן ר"ס ק"נ כופין כו' ושם מי שהיה בלן כו' כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעיף כ"ה: ואם הם כו'. ולא חיישינן שמא יצטרך א' לנקביו או אונס אחר דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש בריש יומא וכן בתוספתא הנ"ל גבי בלן דלא מחייבי' להעמיד אחר תחתיו אלא כשאין שם אחר כמש"ל ולא דמי למ"ש בפ"ק דסוטה ובפ' בתרא דקדושין לא שנו אלא בעיר כו' דעריות שאני ועוד אם התחילו גומר כנ"ל ס"ב: חציו כו' עמש"ל סי' נ"ג סעיף כ"ג: ואין חילוק כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים לענין חמץ: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
טז סכ"ב אם יש כו' וכן כו'. מההיא דתוספתא הנ"ל וה"ה לכל צרכי העיר וכמ"ש בח"מ ר"ס קס"ג: ש"ע סָעִיף כב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)