שולחן ערוך, אורח חיים פא

סָעִיף א

א (א) קטן שהגיע - דוקא קטן אבל גדול אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. וגדול מיקרי לענין זה מי שהוא כבר שית כבר שבע [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) לכלל שאחר - ר"ל אע"פ שלא ראינו לזה שאכל כיון שאחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואפילו אם אין יכול לאכול אלא ע"י בישול מיקרי אכילה אבל אם הקטן הוא חלוש וידוע לנו שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס א"צ להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו הוא בן ג' וד' שנים. והוא שמימיו לא היה יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אם היה יכול לאכול פעם אחד ואח"כ נחלש ואינו יכול ואפילו לא אכל דגן זה ימים רבים שבודאי צואה זו אינה באה מדגן מ"מ דינו כגדול שצריך תמיד להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מעולם. ויותר מזה אפילו אם בעצם לא אכל הקטן מעולם עדיין מין דגן מ"מ אם בטבעו היה יכול לאכול הכזית דגן בכדי אכילת פרס הבני מעיים מסריחים כל מיני מאכל שיאכל דומיא דגדול ויש מקילין בקטן אם ידוע שלא אכל דגן זה ימים רבים וכ"ש אם לא אכל מעולם. אך לכתחלה בודאי יש להחמיר ולהרחיק אף מצואת קטן כזה דספק איסור תורה הוא ובדיעבד אם התפלל נגדם א"צ לחזור דיש לסמוך ע"ד המקילין אא"כ ראינו הקטן הזה שבעצמו אכל ג"כ שאז לכו"ע דינו כגדול ואף בדיעבד יחזור ויתפלל: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) דגן - כל ה' מינים קרויים דגן וצואתם מסרחת. ובמאכל מבושל שעושין לתינוק משערינן כפי מה שיכול גדול לאכול מאותו מין אכילת פרס. ושיעור פרס י"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים. וכ"ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' ימים. כתב המ"א בשם הרש"ל דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) גדול - גדול זה ר"ל אדם בינוני כי יש שבטבעו ממהר באכילתו ויש שהוא מקצר. ואם צריך הקטן לשהות באכילתו כזית יותר מזה השיעור הרי הוא כמי שאוכל היום חצי זית ולמחר חצי זית שכן הוא הלמ"מ בעלמא שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה כזו: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) מרחיקין - שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) או ממימי רגליו - נראה דכיון שהגיע לשיעור זה גם נגד עמוד שלו הוא אסור מן התורה כמו של שאר אדם גדול: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) היה קורא - וה"ה אם היה מתפלל: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) וראה צואה - ה"ה לענין מי רגלים וכדלקמן בסימן צ' סכ"ז אך לענין לחזור אח"כ לכו"ע במי רגלים אינו חוזר אלא למקום שפסק וכנ"ל בסוף סימן ע"ו: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) כנגדו - מיירי שהוא יותר מד"א ממקום שכלה הריח דאי היה בתוך ד' לכו"ע היה צריך לחזור לראש דפשע דהיה לו לבדוק מתחלה וכנ"ל בסוף סימן ע"ו: ש"ע סָעִיף ב

י (י) שיזרקנה - וה"ה שיכול להחזיר פניו לצד מערב כיון שאינו עומד בתפלת י"ח: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) ארבע אמות - ממקום שכלה הריח: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) לפניו נהר - ומיירי שאינו יכול להחזיר פניו למערב מפני איזה סיבה דאל"ה יחזיר פניו ועמ"א: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) למקום שפסק - ס"ל כיון דלא היה בתוך ד' אמות שלו לא אמרינן דהיה לו לבדוק דלא הטריחתו תורה לבדוק בכמלא עיניו וסברא אחרונה ס"ל כיון דהיה מקום שראוי להסתפק פשע דלא הו"ל לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו ועיין בא"ר שכתב דגם הרא"ש והרוקח ס"ל כהרר"י ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד דהדה"ח והשולחן שלמה ועוד שארי אחרוני זמנינו כולם העתיקו רק דעה הראשונה לדינא ואם שהה כדי לגמור כולה עיין לעיל בסימן ס"ה ובמ"ב שם: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א לכלל שאחר כיוצא בו. מלשון זה משמע אפי' הוא אינו יכול לאכול כגון שחלוש בטבע מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק, וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק ועוד דהא קאמר בגמ' ובגדול אף על פי שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכיל' פרס מרחיקין מצואתו משמע דבקטן אם אין יכול לאכול שרי, לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואם אינו יכול לאכול כגון דחליש אפי' הוא בן ג' או ד' שנים א"צ להרחיק ובגדול אף על פי דאין יוכל לאכול צריך להרחיק, וב"ח כ' דבקטן א"צ להרחיק אי' ידעי' דצואה זו אינה באה מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן כמ"ש רש"י וכ"כ הפוסקים ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפי' בן כמה שנים א"צ להרחיק עכ"ל, וכ' רש"י כל ה' מינים קרוים דגן וצואתם מסרחת, ובי"ד סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש: כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד: ש"ע סָעִיף א

ב כזית דגן. כתב הגהת סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפ"א צ"ע ול"נ דבפפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א ושיעור פרס עסי' תר"ב ס"ד ושיעור כזית בסי' תפ"ו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ואם א"א כגון כו'. קשה יהפוך פניו ותהיה הצואה לאחריו בשלמא בגמרא אתמר לענין תפלה דצריך לעמוד נגד ירושלים אבל הכא גבי ק"ש קשה ונ"ל דמיירי שיש בשני צדדין צואה ולפניו נהר וא"ת ילך לאחריו עד שיעבור הצואה ויחזור פניו ממנה י"ל דלא הטריחוהו לחזור לאחוריו כיון שאפשר להניחה לצדדין: ש"ע סָעִיף ב

ד למקום שפסק. כיון שלא היה בתוך ד"א שלו לא אמרינן דהו"ל לבדוק ואם שהה כדי לגמור כולה ערסי' ס"ה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א לכלל עמ״א עט״ז הגמ׳ סוכה מ״ב ב׳ קטן שיכול לאכול כו׳ ומדלא כ״כ המחבר כלשון הגמ׳ קטן שיכול לאכול כזית אע״פ שלא אכל מרחיקין ומדשינה ש״מ דה״פ קטן שהגיע לכלל שנים כפי גדולות השנים יכול היה לאכול והוא חלוש בטבע וא״י לאכול כל שאחר כיוצא כו׳ אז מרחיקין והקשה הא מנ״ל דמשטע דוקא שיכול הוא לאכול שנית דא״כ מאי איריא גדול שא״י לאכול כל שאחר כיוצא יכול מרחיקין וכ״ש גדול דודאי אחר כיוצא יכול אלא י״ל דאה״נ דה״פ קטן שהגיע לכלל שנים שאחר כיוצא יכול לאכול שראינו אוכל אע״פ שלא ראינו לזה שאוכל מ״מ מסתמא יכול גם הוא אע״פ שעדיין לא אכל מעולם מרחיקין הא תלוש עתה כיון שקטן הוא אין מרחיקין ובגדול כנר שית וכדומה אע״פ שא״י לאכול מעולם כזית כא״פ ולא אכל כלל דגן מרחיקין מצואתו כיון דגדול הוא ובקטן כה״ג לא ועפר״ח ולפי מ״ש א״ש והב״ח סובר דקטן בעינן שאכל עתה דגן כזית ומצואה זו מרחיקין הא עברו כמה ימים אין מרחיקין ובגדול כל שפ״א אכל כזית דגן כא״פ אפי׳ עברה כמה ימים שלא אכל כלל מרחיקין והכין ודאי כמ״ש הט״ז מאותן הגדילים בהרים כו׳ הא כל שלא אכל פ״א כזית דגן מעולם אפי׳ גדול א״צ להרחיק דאל״כ מנ״ל לפרש דקטן דוקא שאכל ומצואה זו אלא לדברי הב״ח קשה דהיה לומר ובגדול אע״פ שא״י לאכול כלל עתה דון כל שפ״א אכל מרחיקין ולהמחבר א״ש שזהו ההבדל בין קטן צריך שיהא ראוי לאכול אע״פ שלא טעם מעול׳ וגדול אע״פ שאין ראוי מעולם וחלוש בטבע מרחיקין כיון דגדול ועט״ז מ״ש שם: ומ״ש מצואה בפי הטבעת מכוסה אסור מע״ו ס״ד צ״ע דשם נכון להחמיר דכל עצמותי לדידיה ולא לאחריני ואפי׳ בלא פי טבעת לדידיה אסור ומש״ה שם צואה במקומה י״ל ג״כ לדידיה דוקא ולא לאחריני והנה להפוסקים בע״ו כרב הונא מדפריך ביומא מ״ש מצואה על בשרו ומאי הוכחה דילמא ע״כ ר״פ כר״ה דאל״כ מאי איריא במקומה אלא ש״מ דבמקומה לאחריני נמי אסור ז״א דכ״כ דלא ידע במקומה נפיש זוהמא אכתי מ״ש מכיסוי צואה דעלמא גם י״ל אשמעינן אפי׳ מכוסה בעמוד אפ״ה אסור ואין להאריך ובחדושינו כתבנו מזה ועיין חמד משה: ש"ע סָעִיף א

ב כזית עמ״א אם לומר דשיעור פרס לפי המאכל ההיא כי יש מאכל פרס שלו נאכל מהר ויש שאין נאכל מהר צ״ע בזה ועיין מ״ל פ״ב מהלכות ברכות הי״ב בענין שתיית הקאפ״ע ואי״ה בסי׳ ר״י אבאר עוד ועט״ז אות ב׳: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ואם עמ״א דמיירי שיש מלפניו ואחריו צואה ומשמע ליה דלאחריו אין נהר אפ״ה לא הטריחו לאחוריו לכאורה שבא בדרך לא הטריחו לאחוריו ולפי מ״ש בע״ט אות ב׳ צדדין שלפניו כלפניו דמי א״כ בראה כנגדו עד״מ רחוק ממנו ה׳ אמות ילך ט״א ביושר כי לצדדין נמי ילך קרוב לז׳ אמות הטריחו שילך ט״א משא״כ אם ילך לאחוריו ט״א אז כשירצה להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה צריך לילך מרחק רב יותר מי״ח אמות ועוד קרוב לד״א שיהא מצדדיו כולי האי לא הטריחו והך ד״א ממקום שכלה הריח ופשוט הוא. ועא״ר בזה: ש"ע סָעִיף ב

ד למקום עמ״א הרשב״א לשיטתיה לפניו כמלא עיניו מלא יראה לא ממחנך קדוש וכל שלא ראה לית איסור תורה וא״צ לבדוק רק תוך ד״א ולא פשע משא״כ לרא״ש כמ״ש המ״א בע״ט א׳ המחבר מוכרח הוא כמלא עיניו הוי מחנך קדוש מע״ה ס״ג א״כ פש״ע ולהפרישה ולבוש ונ״ץ שם וכסית י״ל כאן וי״ל דאפי׳ למ״ד ספק תורה מ״ה לחומרא כמלא עיניו לא הטריחתו תורה לבדוק ולא פשע ומכ״ש למ״ש לעיל דחוזר מדרבנן לא ס״ת דל״ש כאן כ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני כמ״ש הסמ״ע בח״מ ר״ח ומידי דהוי אשוחט בשבת ויוה״כ וי״ט כמש״ל א״ש כה״ג אוקמיה אד״ת ועא״ר ח׳ דכאן פסק כדיעה א׳ בסתם יע״ש. ובאמת הרא״ש הביא דברי הרר״י והיה נראה דלשיטתיה דלפניו כמלא עיניו מחנך קדוש בעינן ואפילו עוצם לא מהני ואפשר צדק הל״ח ומ״מ כתבנו בזה שי״ל דגם לרא״ש הלכה כדיעה א׳: ש"ע סָעִיף ב

א (ס"ק א) לכלל כו' משמע אפי' הוא אינו כו' מדנתן סי' באחר ולא בעצמו אם הוא יכול לאכול כו': בגמ' ובגדול אע"פ שא"י לאכול כו' והיינו משו' שגדולי' אחרים יכולים לאכול: משמע דבקטן כו' שרי. דאל"כ מאי איכ' בין קטן לגדול דבכולהו משערי' באחרי' בני גילן ובגמ' משמע מדאמר ובגדול כו' דאין דיניהן שוה: יכול לאכול ואם ידוע שאין יכול לאכול כגון דחליש כו' כצ"ל: ובי"ד סי' כו' ושכתב רמ"א שם וז"ל יש לנקות הקטן (ר"ל כשמלין אותו) מצואתו קודם שיברך. וכתב הש"ך וז"ל ואע"פ שאין מרחיקים מצואת קטן עד כו' וכמ"ש בא"ח ר"ס פ"א מ"מ מוטב לנקותו קודם ברכה עכ"ל: ונ"ל מטעם אחר כו'. וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור ובש"ע באר היטיב כתב שהוא טעות דצואה בפ"ט אינו אסור כ"א לאותו אדם שהצואה בפי טבעתו אבל לא לאחרים ובס' ח"מ ראיתי שהבי' ראיה לדברי באר היטב מדברי רש"י ביומ' דף למ"ד שכ' על מימר' דר"פ שאמר צואה במקומה (דהיינו בפי טבעת) אסור לקרות ק"ש ופירש"י וז"ל אסור זה לקרות ק"ש עכ"ל משמע דוק' אותו האדם והאריך ע"ש ולענ"ד דדברי מ"א לפי המסקנ' דמוק' התם להא דר"פ דמיירי דיושב ונראית עומד ואינה נראית ופריך מה שנא מצואה על בשרו דרב הונ' אמר מותר לקרות ק"ש ור"ח אמר אסור כו' ומשני במקומה נפיש זוהמ' (פירש"י שלא יצא לאויר ולא נתפזר ריחה) וכיון דאפי' לאותו אדם בצוא' על בשרו מכוס' שרי כמו לגבי אחר אפ"ה בצוא' בפי טבעת אסור משום דנפיש זוהמ' א"כ מה"ט ה"ה לגבי אחר יאסר דהא לא מצינו חילוק בין אותו אדם לאחר ומ"ש רש"י אסור זה לקרות ק"ש היינו לפ"מ דס"ד דלא אסיק דבפי טבעת גרע ממקום אחר ולזה פריך מצואה על בשרו והוי קשי' לרש"י למה הוצרך להקשות מצואה על בשרו ה"ל להקשות כיון דמכוסה למה יאסר והרי אפילו צואה בעששית מותר לקרות כדא"ר בברכות דף כ"ה דצואה בכיסוי תלה רחמנ' דכתיב וכסית את צאתך והא מיכסי' אע"כ צ"ל דהוי ס"ד דאפשר לו' מאי דאמר ר"פ צואה במקומ' אסור היינו לאות' אדם דלדידיה לא מהני כיסוי ולזה פריך מצואה על בשרו כו' דמוכח דאפילו לאותו אדם מהני כיסוי אבל למאי דמסיק דנפיש זוהמ' מה"ת לחלק בין אותו אדם לא' כיון דלא מצינו בשום מקום לענין צוא' חילוק בין אותו אדם לאחר ואין סבר' לחלק:

סָעִיף א

א קטן שהגיע כו'. בגמ' איתא בהאי לישנא קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' אר"ח והוא שיכול לאכלו בכא"פ אר"ח בריה דרב ייבא בגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכא"פ דכתי' יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופרש"י דגן כל ה' מינים קרוים דגן מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל. וכתב ב"י שנראה מדבריו שאם לא אכל קטן זה עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו כו' אבל אינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכוין שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכא"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל. וכן הם דבריו כאן בש"ע ואיכא למידק מהיכן משמע לו מלשון הפוסקים דלא כרש"י והלא דברי הטור ורמב"ם היו ממש כל' גמרא וצ"ל כוונתו דהפוסקים רגילין לפרש יותר לשונם מדרך התלמוד שדבריו בקיצור וא"כ לא היה להם לפוסקים לכתוב יכול לאכול דמשמע אבל לא אכל באמת אלא ודאי דהאמת כן הוא אבל תמהתי מאד על מה שהבין הרב מדעת רש"י שכל שאכל מימים רבים כזית דגן א"צ להרחיק עכשיו מצואתו וזה א"א לומר כלל דא"כ הא דאמר בגמ' ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכא"פ כו' יהיה ג"כ דינו כן דאם לא אכל מיני דגן בימים רבים לא יצטרכו להרחיק מצואתו והא לא חמיר גדול מקטן אלא בשיעור א"פ אבל לא בענין אכילה עצמה שנא' שחמיר גדול מקטן בזה אלא ודאי דבאמת שוין הם בזה כי היכי דבגדול אע"פ שלא אכל מיני דגן ימים רבים כמו שנמצא אנשים כאלה גדילים בין ההרים הם עיקר חיותם ממיני חלב ולפתן וכי לא יצטרכו להרחיק מצואתן זה ודאי דברי שגעון מי שיאמר כן ה"נ בקטן שהגיע לכלל בכא"פ ודאי צריך להרחיק מצואתו אע"פ שלא אכל מיני דגן מימים רבים דחד דינים ממש אית להו וזה לא יכחישנו שום אדם וזהו בעצמו ג"כ כוונת רש"י שכתב משאכל כזית מאלו כו' ולא אמר אם אכל כזית מאלו אלא ברור כשמש דרש"י לא בא אלא לתת גבול וקצב' מאימת מתחיל ההרחק' מצואת הקטן והיינו משראינו שאכל פעם א' מאלו המינים בתוך כא"פ ואז צואתו מסרחת אח"כ הוי דינו כגדול ואפי' לא אכל אח"כ מיני דגן כבר נכנס בגדר ההרחקה ובני מעיו מסריחים כל מיני מאכל נמצא דאף דעת רש"י ככל הפוסקי' ויפה פסק בש"ע כל שהגיע לכלל שאחר כו' דרש"י מיירי בידוע לנו בקטן זה ע"פ אכילה שלו שראינו ובאמת אם לא ראינו ממנו שום אכילת מיני דגן לסיבה שלא נתנו לו אבל אם הוא ברור לפי הרגש בני אדם בטבע התינוק הברור הוא שהיה יכול לאכול דגן בשיעור אכילת פרס הוי כאלו ראינו שאכל כן ומרחיקין מצואתו ובחנם עשה הרב ב"י מחלוקת בין רש"י לפוסקים בזה. ויותר מזה אני תמה על מו"ח ז"ל שחלק על פסק הש"ע וב"י מכח שכל הפוסקים ס"ל כרש"י שכל שלא אכל דגן מעולם או אכל מימים רבים א"צ להרחיק מצואתו וזה אינו נראה כלל דגדול יוכיח כמו שזכרתי ופסק הש"ע ברור וקיים: ש"ע סָעִיף א

ב כזית דגן. פי' אפי' במיני תבשיל ודייסא כמ"ש רש"י בכל ענין אכילה: ש"ע סָעִיף א

ג בכדי שיוכל גדול כו'. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי זה כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהיה ארוכה מזו עכ"ל רש"י: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א קטן עט״ז הנה בסוכה מ״ב דמחלק בין קטן לגדול (גדול בשנים כבר שית ושבע וכדומה ואין טעם לומר גדול יג״ש) בהכרח הפירוש כמ״א א׳ דגדול בשנים אפילו חלוש בטבעו ולא טעם מעולם כזית כא״פ אפ״ה מרחיקין מצואתו דבני מעיו מסריחין כל מיני מאכל כיון שגדול הוא דאין לומר שאין יכול לאכול עתה ואכל זמן רב פשיטא דכמה ב״א אוכלים כמה ימים ושנים רק מיני ליפתן וכיוצא ודאי דצריכין להרחיק מצואתו וא״כ מדלא חילק בגמרא רק בדין זה גדול בשנים אע״פ שאין יכול לאכול היינו שלא טעם מעולם דגן כא״פ וטבעו חלוש ואין יכול ממילא קטן יכו״ל היינו ג״כ יכול ולא טעם מעולם וא״כ יפה פסק הש״ע בקטן ודעת רש״י נמי כן ומ״ש משאכ״ל היינו ודאי שאכל פעם א׳ כבר דאל״ה לימא אם אכל ומצואה זו ש״מ דהא ודאי ליתא וזה שתמה על הב״ח בזה ומדהא ליתא הא נמי ליתא דלימא דוקא שאכל פ״א רק רש״י נקיט משאכל א״צ לשער ובאמת אם ברור לנו בלא״ה שאחר כיוצא בזה יכול לאכול כא״פ אע״פ שלא אכל זה מעולם מרחיקין דומיא דגדול שאין יכול היינו מעולם חלוש בטבעו דומיא דהכי יכול לחוד אע״פ שלא טעם מעולם. ועפר״ח הקשה דא״כ גדול פשיטא הא אחר כיוצא יכול לאכול וקטן נמי כן הוא והמ״א תי׳ זה דגדול חלוש בטבעו וא״י לאכול והיינו מעולם לא יכול כו׳ דאל״כ אף קטן כה״ג מרחיקין וקטן בעינן שיכול לאכול פ״א ומ״מ קשה דמ״ש רש״י שצואת מינים הללו מסריחין משמע עכ״פ פ״א אכל דגן וצ״ע. ועמ״ש במ״א דמדאמר גדול אע״פ שאין יכול לאכול כזית ע״ש: ש"ע סָעִיף א

ב כזית עט״ז רש״י לשיטתיה דבעינן שאכל דוקא שצואת מינים אלו שמסריחין שפיר אמר דל״ת דוקא פת רק ה״ה דייסא אלא דהוכיח לרש״י נמי ל״ד ומשאכל לידע שיעורא וה״ה אם לא טעם מעולם ואפ״ה דל״ת דוקא שיכול לאכול פת קמ״ל דאפילו הגיע רק יכול לאכול דייסא מרחיקין והשיעור הוא בדגן כי שאר אכילות יכול לאכול ולא דגן ודוקא בדגן שיערו חז״ל בזה ועמ״א: ש"ע סָעִיף א

ג בכדי עט״ז הביא לשון רש״י ועמ״ש במ״א אות ב׳ ובמשנה למלך פ״ב מברכות הי״ב ואי״ה בר״י ובפתיחה להלכות ברכות אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א לאכול. מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ"א ע"ש. וב"ח כתב דבקטן א"צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע"ש. וט"ז חולק עליו ע"ש. ועיין בפר"ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו: ש"ע סָעִיף א

ב דגן. כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג"א. ושיעור פרס עי' סי' תרי"ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ"ו. וביורה דעה סי' רס"ה סעי' ח' בה"ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ומג"א כ' ול"נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ"ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג שיזרקנה. וה"ה שיחזיר פניו אם אינו עומד בתפלת י"ח. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ב

ד ד' אמות. ממקום שכלה הריח: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א לכלל כו'. עמ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב ולהר"י כו'. כמש"ל ס"ס ע"ו אבל ס' ראשונה ס"ל דכאן ל"ל הואיל וחטא כו' דלא פשע בזה לבדוק סביביו ולהכי ל"ק כאן דמרחיק דאלו לדברי הר"י מאי פסקא דשם במקום הראוי וכאן לא: ש"ע סָעִיף ב