שולחן ערוך, אורח חיים קמ
א הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנִשְׁתַּתֵּק, הָעוֹמֵד יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן, וִיבָרֵךְ בִּתְחִלָּה וּבַסוֹף; וּלְהָרַמְבָּ"ם לֹא יְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא, דִּינָא הָכֵי (הר"י פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין).
ב הָעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבֵרַךְ בְּרָכָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, וְקָרָא מִקְצָת פְּסוּקִים וְדִבֵּר דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי חֹל, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.
ג וְהָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְהֶרְאוּ לוֹ מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת, וּבֵרַךְ עַל הַתּוֹרָה וְהִתְחִיל לִקְרוֹת; אוֹ לֹא הִתְחִיל, וְהִזְכִּירוּהוּ שֶׁפָּרָשָׁה אַחֶרֶת צָרִיךְ לִקְרוֹת וְגָלַל הַסֵפֶר תּוֹרָה לַמָּקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בּוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) הקורא בתורה וכו' - וכ"ש אם נשתתק תיכף לאחר הברכה קודם שהתחיל לקרות דאינו יוצא השני בברכתו: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ממקום שהתחיל הראשון - ר"ל אבל לא יתחיל ממקום שפסק הראשון ויברך לפניהם ולאחריהם שא"כ יהיו אותם הפסוקים שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וכ"ש אם יתחיל במקום שפסק הראשון ויברך אחריהם לבד דהו"ל הראשונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים לאחריהם ולא לפניהם לכך מתחיל ממקום שהתחיל הראשון ומברך לפניהם ולאחריהם: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ויברך בתחלה - ולא יוכל לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא כאו"א מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולהרמב"ם וכו' - ס"ל דסומך על ברכת הראשון וכתבו האחרונים דהעיקר כדעה הראשונה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואפילו בזה"ז וכו' - הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) וקרא מקצת פסוקים - ואין חילוק בין שקרא פסוק אחד או כמה פסוקים אבל בלא קרא עדיין כלל אם הפסיק אפילו בד"ת כיון שהוא שלא מענין הקריאה צריך לחזור ולברך ואפילו שח מלה אחת וכמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול ואם שח לצורך הקריאה אין צריך לחזור ולברך ולכתחלה גם זה אסור ואין חילוק בין לשה"ק ללשון חול: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) לא הוי הפסק - ר"ל שיצטרך לברך מחדש כשקורא להלן דלא נתבטל עדיין ברכה ראשונה ואפילו הסיח דעתו מלקרות עוד ושוב נמלך וקורא להלן א"צ לחזור ולברך ויש מי שכתב בענין אחר וספק ברכות להקל ומ"מ נכון שהמברך יכוין תחלה בברכתו שאף שיסיח דעתו יחזור ויקרא על סמך ברכה זו ואעפ"כ לכתחלה אסור להפסיק באמצע הקריאה אף בלא היסח הדעת כלל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ח) יש אומרים שאינו צריך וכו' - טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו: ש"ע סָעִיף ג
ט (ט) וי"א שצריך - לברך כשקורא את הפרשה הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש על פרשה זו וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה. ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו [ח"א ושארי אחרונים והמקיל שלא לחזור ולברך באם היה המקום שהראו לו באותו סדר של שבוע זו אף שצריך לגלול ממקום למקום אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך] ואם פרשה זו הראויה לו לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז וש"א דא"צ לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה ואין לחלק בין אם הפרשה הראויה היה בעמוד זה או בעמוד השני דמסתמא דעתו על כל מה שפתוח לפניו גם אין חילוק בין אם המקום שהראו לו היה למעלה והמקום הראוי לקרות הוא למטה או שהראו לו למטה והמקום הראוי לקרות היה למעלה בכל ענין א"צ לחזור ולברך כיון שא"צ לגלול אלא שאם הראו לו למטה והמקום הראוי הוא למעלה והוא חוזר למקום הראוי טוב שיקרא עד המקום שהראו לו בתחלה ועוד איזה פסוקים להלן: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א ממקום שהתחיל. דאם יתחיל ממקום שפסק ולא יברך א"כ הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם: ש"ע סָעִיף א
ב שהתחיל הראשון. אפי' שהה כדי לגמור כולה [רמ"מ פ"ה] ואף על גב שבזמן התלמוד לא הי' מברך אלא הראשון היינו מפני שהאחרים נתכונו לצאת בברכת הראשון משא"כ עתה לכן צריכין לחזור ולברך: ש"ע סָעִיף א
ג ולהרמב"ם. ברכת הראשון עולה לו, עב"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד העולה. ז"ל הרב"י בשם הרד"א כ' הרר"ג על מעשה שאירע ר"ח טבת שמוציאין ב' ספרים וטעה הש"ץ ופתח של חנוכה ובירך עליו והזכירוהו הצבור שטעה וגלל ס"ת עד שהגיע לפ' ר"ח י"א שצריך לחזור ולברך כדאי' בירושלמי שאפי' הפסיק בשתיקה צריך לחזור ולברך ה"נ הפסיק בשתיקה בעת שגלל ועוד אמרי' שם אם נטל תורמוס ונפל מידו ונטל אחר צריך לברך שנית כיון שלא הי' דעתו לכך ה"נ כיון דלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה צריך לברך והוא ז"ל כתב שטעו כי לא קי"ל כהירוש' דלא חשבי' שתיקה להפסק ל"ש מרובה ל"ש מועטת וההיא דתורמוס נמי לא קי"ל אלא כל דמנח קמי' חיילא ברכ' עלי' ה"נ הא ס"ת קמי' ודעתי' עלויה לכל הפרשיות גם אם לא גלל אותו ס"ת שבירך עליו אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר כיון שהוציא שניהם יחד לקרות שתי הפרשיות שהם ענין היום י"ל דמנחי קמיה הוו ודעתיה עלויה וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל והפוסקים פסקו כההי' דתורמס בסי' ר"ו א"כ גם כאן צריך לברך [ב"י] משמע דאם התחיל לקרות א"צ לברך דהפסק אינו מזיק באמצע כמ"ש ס"ב ואי משום שלא היתה כונתו לכך לא אכפת לן בזה דדמי למי שהיה לפניו סל מלא פירות והי' בדעתו לאכול פרי אחד ועלה בידו פרי אחר ובירך ואכל ממנו ואח"כ נזכר שאין זה הפרי ונטל הראשון שא"צ לברך דלא גרע מאם הביאו לפניו פירות אחרים מאותו המין דא"צ לברך כמ"ש סימן ר"ו ס"ה, וא"ל דהכא הוי נמלך ממש דא"כ לא היה לו להביא מהירושלמי דמיירי בין ברכה לאכילה וגם ר"ג לא הי' חולק בזה ועוד מאחר שהרד"א לא דבר אלא בלא התחיל מנ"ל להרב"י להוסיף מחלוקת דאף בהתחיל פליגי וצ"ע והמבי"ט ח"ג סימן רצ"ד כתב דאם מה שהראוהו הוי חובת היום כגון שהראוהו למעלה א"צ לברך דאפי' לכתחלה יכול לקרות מה שקראו כבר כמ"ש סי' קל"ז ס"ו עמ"ש שם א"כ דעתו על הכל וכן אם הראוהו למטה דמי לסל מלא תפוחים ובירך על א' ואח"כ ראה אחרת יותר טובה ולקחה שא"צ לברך (עס"י ר"ו) אבל הראוהו בפ' שאינו חובת היום צריך לחזור ולברך עכ"ל וכ"כ תיקון יששכר דף נ"ו וגם דעת הרב"י משמע כן דהכא כתב ב' דיעות וגבי פרי בסימן ר"ו ס"ו כתב דצריך לברך משמע דאמרינן מסתמ' דדעתו אכל התורה דכולן שוין לטובה משא"כ בפירות ונ"ל דבההוא עובדא דלעיל הצבור והש"ץ שגללו ר"ח מדעתם אבל מדינא ה"ל לקרות של חנוכה תחלה כדי שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד בגמרא דמקדמינן לכתחילה של חנוכה: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א ממקום עמ״א העתיק דברי ירושלמי ומלת ולא יברך עב״י בשם הרא״ש כתב בר״י ולא יהא צריך לברך יע״ש וכ״כ הר״ן ועסי׳ תקפ״ה במ״א אות ו״ז ולא הבינותיו כיון דשם א״צ לברך שנית למה יתחיל מראש ושם אין ברכה לאחריהם ודי באות ז׳ ומ״ש באות ו׳ בשם רי״ו אם לשיטת הר״מ ז״ל כאן דב׳ אין מברך לפניה כאן ואפ״ה יתחיל מראש כאן ע״כ החילוק תורת ה׳ תמימה כמ״ש הב״ח כאן משא״כ לדידן וצ״ע כעת וע׳ לבוש כתב שאם יתחיל ממקום שפסק ויברך הראשונים לא נתברכו לאחריהם וגם הע״ץ כ״כ וזה כעין דרך הב״ח הביאותיו בט״ז אות א׳: ש"ע סָעִיף א
ב שהתחיל עמ״א דלא אמרי׳ כה״ג חוזר לתקנה ישיבה עב״ח ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף א
ג ולהרמב״ם עמ״א הראה לב״י ובאמת קשה למה יועיל ברכת הראשון כיון שמברך לעצמו האידנא ובב״ח יש תי׳ לזה כמ״ש בט״ז ודע דלדידן דמברך לפניה מתחיל מברכו לא מברוך אתה עא״ר אות א׳: מ״ש המחבר בסעיף ב׳ הוא דעת ר״א עט״ז אות ג׳ וראיה מק״ש קשה דא״כ בין אהבה לשמע איך מפסיק והא בין ברכה לעשייה ודאי חוזר ומברך וכן הוא בר״ו במ״א אות ד׳ וש״מ שאני ק״ש דהברכות אין עיקרם לק״ש דלא מברכין אקב״ו לקרות שמע כו׳ ועסי׳ נ״ט ס״ד בדיעבד אף להמחבר אין חוזר. ומדסתם המחבר משמע אפי׳ לא קרא ג״פ אפ״ה שח אין חוזר ומברך אע״ג דזקוק הוא לקרות ג״פ ובב״י בשם מהרי״א דרבינו יואל אין חולק עם ר״א כ״א בקרא ג״פ הא פחות מג״פ מודה ר״י לר״א דאין חוזר ומברך וקשה דבב״ח שם כתב דנראין לו דברי ר״א דדמי לשח באמצע הסעודה והתם הטעם דאי בעי לא אכל וכאן קודם שקרא ג״פ מחויב הוא לגמור ומיהו הלכתא אפילו מחויב לגמור כל שהתחיל במצוה אם שח לא הוי הפסקה וראיה מבוררת מהלל הביא הב״י בתרצ״ב מגילה ראיית הרשב״א בזה דאם מפסיק בהלל אין חוזר ומברך ועט״ז תל״ב אות ג׳ בדיקה אם שח אין חוזר ומברך לכתחלה ודאי אסור להפסיק ובדיקה גרע מכאן דכיון שהתחיל פסוק א׳ התחיל קרינן ובדיקה אין תלוי בדיקה שקודם למה שיש לו עוד לבדוק ואפ״ה אין חוזר ומברך והתחיל קרינן ביה. ולפ״ז ה״ה אכילת מצה כזית אם שח באמצע זית אין חוזר ומברך דהתחיל קרינן ביה ועסי׳ תע״ה מ״א א׳ וקס״ז במ״א אות ט״ז לעיסה לא הוי התחלה ומיהו לכ״ע אם שח בין ברכה להתחלה חוזר ומברך ובר״ז אי״ה יבואר זה דהיינו הפסיק בדיבור אבל בשתיקה לא ואע״ג דבסי׳ מ״ז כתב המחבר שי״א שאם הפסיק אין חוזר ומברך התם שאני עמ״א שם אות ו׳ מה שא״כ כאן נתקנה משום כבוד התורה בציבור כבסי׳ קל״ט ס״ח דמי לשאר עשיית המצוה דשח בין ברכה להתחלה חוזר ומברך כמבואר בכמה דוכתי הביאותיו קצת מהן בסמוך. והלבוש כתב דלא הוי הפסק דקיי״ל על ברכה זו יכול לסמוך כל היום משמע לכאורה דדמיא לברכת התורה בשחרית בסי׳ מ״ז ס״ט א״כ אפי׳ הפסיק בין ברכה להתחלה אין חוזר ומברך ומ״ש וקרא מקצת פסוקים צ״ל רבותא קאמר לאפוקי מרבינו יואל בקרא ג״פ חוזר ומברך ועפר״ח ולדידי צ״ע בזה: והנה הראייה ממגילה והלל י״ל התם ברכה אחרונה מנהגא משא״כ כאן ברכה אחרונה חיובא ועסי׳ תרצ״ב בטור מ״ש על זה ועסי׳ קע״ח ס״א ואי״ה יבואר עוד במקום אחר וכאן אין להאריך עמ״ש באות שאח״ז אי״ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד העולה עמ״א האדון ז״ל הקשה עמ״ש המחבר בש״ע התחיל תו לא התחיל ובהתחיל י״ל א״צ ברכה שנית כי דוקא בתורמסא דנפל מידיה ולא היה הברכה חל כלל על מה שבירך משא״כ כאן התחיל וקרא בחנוכה (אפשר אפי׳ בפרשה אחרת ממש מ״מ חיילא הברכה אקריאת התורה בציבור) דמי לסל מלא פירות כו׳ ול״ד לתורמסא דנפל מידיה כו׳ וכ״ת כאן הוי נמלך שהראו בחנוכה וכוונתו רק אחנוכה הברכה וא״כ מש״ה אף שקראו ג״פ חוזר ומברך בר״ח דא״כ לא הוי פליג הרר״ג ואמו שא״צ דודאי צריך גם הראיה מהירושלמי משמע שלא התחיל בשל חנוכה (יראה חיסר לשון מלת ל״א וכצ״ל ל״א היה להביא מירושלמי רק נמלך הוא) ומ״ש דהפסק אין מזיק באמצע כבסעיף ב׳ כוונתו מדאמר מפיגלא כל שהפסיק בין ברכה להתחלה אפי׳ בשתיקה הפסק הא באמצע כפוגלא וכן בקריאת ס״ת אין הפסק ומיהו לדידן בהפסק שתיקה בין ברכה לתחלת עשייה אין הפסק דלא קיי״ל כהך דפוגלא עסי׳ ר״ו במ״א ד׳ והנך רואה הא הפסיק בדיבור בין ברכה להתחלה הוי הפסק בחזרה עמ״ש באות הקדום (ול״ד לב״ה בסי׳ מ״ו ס״ט) ומ״ש וכ״ד הרב״י היינו דכאן לא הכריע ובר״ו בתורמסא הכריע צ״ל דכאן חנוכה ור״ח תרווייהו חובת היום הן ואה״נ הראוהו בפ׳ שאין חובת היום כלל דחוזר ומברך כתורמסא ומ״ש דהם עשו מדעתם כן ומדינא היה לקרות בחנוכה ולא לגרום ברכה לבטלה היינו לאותם גדולי הדור שסברי שצריך לחזור ולברך משא״כ למ״ד אין חוזר ומברך ולפ״ז בתרפ״ד ס״ג בהגה״ה אם התחיל בשל חנוכה צריך לגלול או דמודה אבודרה״ם בהתחיל דאין חוזר ומברך או אף הר״ב שהגיה שפיר הגיה דמספק אין חוזר ומברך ואם הראה מקום לכאן מ״מ מידי ספיקא לא נפקא: ולפ״ז יש להסתפק בלקח ש״ר תחלה ובירך על מצות (לדידן) אי נימא דמפסיק ומניח של יד ומברך להניח כי ד״ת הוא והיו כסדר או נאמר לא תשא הוי ד״ת ודחי לאו הבא מכלל עשה ומניח של ראש קודם וע׳ סי׳ רט״ו ועסי׳ כ״ה ס״ו בזה ועמ״ש לעיל בזה אם היפך הברכות להניח על ש״ר ועל מצות על של יד יע״ש ואי״ה יבואר עוד: עוד רגע אדבר כי בש״ע כתב והתחיל או לא התחיל והלבוש הוסיף או אפי׳ לא התחיל ולכאורה כי המחבר פסק כדיעה אחרונה כנראה מפרישה ר״ו (עט״ז) וא״כ אדרבא התחיל רבותא דחוזר ומברך והלבוש היפך י״א שא״צ באחרונה ונאמר כן דעתו מדהביא באחרונה לכן כתב או אפי׳ לא התחיל: ומ״מ נראה לי דכל זה בהראו לו פרשה אחרת וסבור שזו חובת היום ועליה בירך י״א שחוזר ומברך משא״כ בשעות עד״מ פתחו ס״ת וסברו ששם כתובה פ׳ חובת היום ובירך ואח״כ הוצרכו לגלול שתיקה אין הפסק וכוונתו על חובת היום וא״ש ההיא דקמ״ג במ״א ד׳ טעות בס״ת כו׳ וגם כאן בט״ז אות ד׳ א״ש החילוק בין ס״ת פסולה לפ׳ חנוכה ובאמת המחבר סתם והראו פ׳ אחרת ולמ״ש י״ל בין חנוכה שסבור באמת י״ל חנוכה קודם ובין טעות גמור נ״ל. עמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (סק"א) ממקום כו' הראשונים נתברכו כו' דהמברך לא נתכוין לפטור הצבור בברכתו כי אם לפטור את עצמו א"כ אין ברכת הראשון מועיל לקריאת השני ואפי' אי יתחיל ממקום שפסק ויברך לפניה ולאחריה מכל מקום ניהו דפסוקים אחרונים נתברכו לפניהם מ"מ פסוקי' שקרא הראשון לא נתברכו לאחריהם לכן יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך תחלה וסוף: ש"ע סָעִיף א
ב (סק"ב) שהתחיל אפילו לא שהה כדי כו' כן צריך להיות ספר רמ"מ אינו תחת ידי לעיין בו: ואע"ג כו' לא היה מברך אלא הראשון וכלם היו יוצאים בברכתו והאחרון היה מברך לאחריה אלא דאחר כך תיקנו שיהי' כ"א מהעולי' מברך משום הנכנסים ויוצאים שלא ידעו שהראשון היה מברך תחלה והאחרון יברך לבסוף ויאמרו שאין מברכים על קריאת התורה מכל מקום כה"ג דנשתתק קלא אית ליה וליכא למיחש לנכנסים ויוצאים וא"כ יוצא הדבר לעיקר הדין לסמוך על ברכה שבירך ראשון לפניה ולמה יברך שוב השני לפניה ועיין בט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג (סק"ג) ולהרמב"ם ברכת הראשון עולה דס"ל דברכה שמברך העולה דעתו לפטור כל הצבור אבל דווקא מאותה פרשה שהוא קורא לכן אי השני מתחיל ממקום שהתחיל הראשון א"כ יוצא בברכת ראשון כיון שבירך להוציא הציבור משא"כ כשיתחיל במקום שפסק הראשון נראה שהוא עולה בפני עצמו ואין לו שייכות לעליות ראשון דהא כן דרך העולים שכ"א מתחיל ממקום שפסק הראשון וכיון שקריאת השני קריאה בפ"ע לא נפטר בברכת הראשון כי הראשון לא פטר כ"א עלייתו ופרשתו כנ"ל. דאפי' נאמר שיברך השני לפניה אכתי פסוקים הראשונים לא נתברכו לאחריהם כנ"ל לכן יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואז א"צ לברך לפניה שנפטר בברכת ראשון שפטר הצבור מברכות פרש' זו והשני קורא אותה פרשה ומברך השני לאחריה ונתברכו הפסוקים לפניהם ולאחריהם ועיין ב"י וב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד (סק"ד) העולה כו' והזכירוהו הצבור שטעה שבר"ח ה"ל לקרות תחלה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכדלקמן סי' תרפ"ד: דל"ח שתיקה להפסק. ואפי' דיבור ל"ח הפסק כמ"ש ס"ב אלא דדיבור לא הוי הפסק דוקא כששח אחר שכבר התחיל לקרות. והוי כמו שח באמצע סעודה אבל כששח קודם שהתחיל לקרות הוי הפסק: אבל שתיקה אפי' קודם שהתחיל לקרות כעובד' ההוא מכל מקום לא הוי הפסק: ודע דבס' א"ר הקשה למה כששח קודם שהתחיל לקרות הוי הפסק וכדמשמע בש"ע ס"ב הא קי"ל סי' מ"ז סעיף ט' אם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום משמע אפילו קודם שהתחיל ללמוד. ולענ"ד לק"מ דהא כתב מ"א שם בס"ק ז' ול"ד לכל הברכות כו' שאני הכא דמצוה נהגות יום ולילה ולעולם ליכא היסח הדעת עכ"ל. והיינו דוקא ברכות התורה שחרית שהיא על הגיון התורה משא"כ הכא דמיירי בברכת התורה על הקריאה בתורה בצבור דנתקנה בשביל כבוד הצבור כמ"ש סי' קל"ח סעיף ח' וברכה זו דומה לכל שאר ברכת המצות דאי הפסיק בין הברכות והמצות צריך לחזור ולברך: משמע דאם התחיל כו' דאות' עובד' מבואר דעדיין לא התחיל לקרות וא"כ מסברא י"ל בהתחיל לכ"ע אצ"ל: וא"ל דהכא הוי נמלך ממש ר"ל דבסי' ר"ו שכ' שאצ"ל על פירות אחרים מיירי בסתם. אבל אי היה דעתו בפי' דוקא על אלו ולא על פירות אחרים קי"ל לקמן סימן ר"ו דצריך לברך על האחרים: דא"כ לא היה לו להביא הירושלמי כצ"ל. ניהו דהכא אתי מק"ו מהאי דירושלמי מ"מ נתן מקום לטעות דמשמע דוקא דומיא דירושלמי בין ברכה לאכילה והיינו קודם שהתחיל לקרות ובאמת לדעת אותן הפוסקים אפי' התחיל לקרות צריך לברך משום דהוי נמלך: וגם ר"ג לא הוי חולק בזה וא"ל דר"ג ס"ל דלא הוי נמלך א"כ מצריכים ועבדי' פלוגתא חדשה אי מקרי נמלך ור"ג לא דחה כ"א ראייתם מירושלמי וה"ל ג"כ לומר דלא מקרי נמלך: ועוד מאחר שהרד"א לא דיבר כו'. ר"ל אפי' את"ל דראיית מגן אברהם ליתא דבהתחיל לקרות לכולי עלמא אין צריך לברך מכל מקום על כל פנים ליכא ראיה להיפוך דגם בהתחיל לקרות י"א דצריך לברך וא"כ מנ"ל להרב"י כו': ואח"כ ראה אחרת יותר טוב' כו' עסי' ר"ו ר"ל דשם כ' מ"א בסק"ח וכ"כ מ"א בסימן רי"א סקי"א דאם בירך על פירות ואח"כ הביאו לו פירות יותר יפים אם לא נתכוין בפי' לפטור היפים אין נפטרים וכ' הטעם דאינו בדין שיפטור מה שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כוונה עכ"ל ומ"מ א"ל דבקריא' התור' כלם מקרי חשובים אף שצריך לקרות למעלה והראוהו למטה מ"מ גם מה שאינו צריך לקרות חשוב כמו מה שצריך לקרות כי כלם אהובים וחביבים עכ"פ הדמיון מה שהביא מבי"ט מהאי דפירות יפים אינו דומה יפה אם לא שנא' דהמבי"ט לא ס"ל מ"ש מ"א לקמן סי' ר"ו ורי"א הנ"ל: וגם דעת הרב"י משמע כן כו'. לאו דוקא דהא למבי"ט ודאי א"צ לברך כשהראוהו מה שהוא חובת היום ואם הראוהו מה שאינו חובת היום ודאי צריך לברך להמבי"ט. והרב"י הביא ב' דעות ולא הכריע כיון שכ' שני הדעות בלשון י"א כנודע דרך הרב"י דכה"ג לא הוי הכרע'. אלא מ"א ר"ל דגם הרב"י ס"ל כהמבי"ט בסברתו דהכ' עדיף מפירו' ולכן אע"ג דבפירות ס"ל להרב"י דיברך מ"מ כאן לא מכריע והט"ז הכריע דאם הוא כנדון דרד"א צריך לברך אבל אם אין צרי' לגלול ממקו' למקו' כגון אי הראוהו למטה והוא צריך לקרו' למעל' אם אפשר שיקראו לו למעל' עד מקו' שהראוהו למט' וגם משהראוהו למט' יקראו לפניו שפיר דמי ואפש' ה"ה איפכ' אם הראוהו למעל' והוא צריך לקרו' למט' יקראו עמו גם למעל' (ויקרא למפרע כה"ג דלא אפשר) והוא דלא כהמבי"ט דלהמבי"ט סגי במה שאפשר לו לקרו' למפרע אף שאינו קורא למפרע סגי משא"כ להט"ז: ונ"ל דבהאי עובדא כו' שגללו ר"ח מדעתי' אבל מדינא ר"ל כו' שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד כו' הקשה בס' א"ר דבש"ס קאמר הלכתא דקורין ר"ח תחלה וז"א קושיא דמודה מ"א דלכתחל' יש לקרות ר"ח תחלה כדפסק ש"ס הלכתא רק שלא יגרום ברכה לבטלה ס"ל דסמכי' אאידך מ"ד עוד הקשה דאישתמיט מינה דברי רד"א שכתב וז"ל ויש שרצו לו' כי לא היינו צריכים מתחל' להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אע"פ שהסדר כן מ"מ כיון שנזדמן לקרוא בשל חנוכה תחלה. ויש סיוע לדעתינו שציונו לגלול דקתני פ' א"ל הממונה כל המצות מעכבות עכ"ל. ויותר תימא דאישתמיט מיניה מ"ש רמ"א ס"ס תרפ"ד וז"ל אם טעה והתחיל בשל חנוכה צריך להפסיק ולקרות בשל ר"ח וכן פסק מ"א גופיה שם (הט"ז חולק שם) עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא דקשיא מס"ס תרפ"ד לא קשיא דהא בלא"ה צריך להבין דברי מ"א דהא עיקר טעם של מ"א שלא לברך ברכה לבטלה והא כיון דהרב"י לא הכריע אי יברך או לא ה"ל בכלל ספק ואין מברכים וא"כ מאי ברכה לבטלה איכא. ועכצ"ל דקושיית מ"א בההיא עובדא על אותן י"א דס"ל דודאי צריך לברך א"כ לדידהו לא ה"ל לגלול שלא לגרום ברכה לבטלה וא"כ א"ש דברי רמ"א ס"ס תרפ"ד דלדידן דמספק אין מברכים מוד' מ"א דיש לגלול ולקרות של ר"ח כיון דליכא ברכה לבטלה כנ"ל ומ"ש דאישתמיט מיניה דברי הרד"א לענ"ד ג"כ ליתא וז"ל דף צ"ט ע"ב כ' הרר"ג בר"ש יש מאנשי הדור שמוכיחים מזה הירוש' (והיינו משתיק' והאי דתורמס) במעשה שאירע כי בר"ח טבת שמוציאים ב' ס"ת כו' וטעה כו' והזכירוהו כו' והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפ' ר"ח ואמרו מזה הירוש' שצריך לחזור ולברך שנית כו' ולפי דעתו טעו כי טעם א' בטל כו' כמו שהעתיק לשונו המ"א ובסוף סיים רד"א וז"ל והם דברי הרר"ג הנ"ל וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו ע"י מעשה שבא בר"ח טבת ויש שרצו לו' כי לא היינו צריכים לכתחל' להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אעפ"כ כו' וכמו שהובא לעיל לשונו ומבואר מזה דשני מעשים היו כי תחלה אירע בר"ח טבת וטעו והזכירוהו וגלל ס"ת הזאת עצמה עד שהגיעו לפ' ר"ח ופסקו חכמי העיר לברך שנית ואחר זה בא הדבר לאזני הרר"ג ואמר שטעו בהוראתם וכן עשה הרר"ג הלכה למעשה ששוב אירע בר"ח טבת שטעה והזכירוהו ופתחו ס"ת אחרת שהוציאוהו לקרות בה של ר"ח וע"ז כ' שא"ל להרר"ג שלא הוי ליה לפתוח ספר תורה אחרת של ראש חדש והשיב שכדין עשה ודו"ק בלשון הרד"א הנ"ל ותראה שכן היא וא"כ הרד"א לשיטתו דס"ל דא"צ לברך שנית כדין הורה לפתוח ס"ת אחרת ומודה מ"א דליכ' משום ברכה לבטלה כנ"ל אלא דדברי מ"א אמורים על מעשה הראשון שהורו חכמי העיר דצריך לברך שנית א"כ לדידהו שלא לגרום ברכה לבטלה הוי להו שלא לגלול אלא לקרות בשל חנוכה: אלא ע"כ שהציבור מדעת עצמם גללו ואתי שפיר: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א יתחיל ממקום שהתחיל. בטור בשם ירושלמי דאי תימא ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם. וכתב הרא"ש מימרא זו נאמרה בתר דתקנו שכל א' מברך וש"מ כשהוא מתחיל ממקום הראשון מברך ברכה ראשונה ואם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך כי הוא גומר קריאת הא' על סמך ברכתו עכ"ל נמצא פי' הירושלמי בדרך זה דהשני לא יסמוך כלל על מעשה הראשון ויהיה נחשב כאלו לא קרא כלל ממילא יתחיל ממקום שהתחיל ויברך תחל' וסוף דאי תימא דיסמוך עליו ממילא יהיה נחשב כאלו שניהם עשו מצוה א' זה התחלה וזה הגמר ממילא לא יברך השני תחלה רק בסוף זה אינו דאם כן הראשונים אין להם ברכה אחרונה כו' דאין הברכות מצטרפות זה עם זה כיון שנשתתק הא' אזל ליה מעש' דידיה והברכות הם שייכים להדדי וכאחת נחשבים וא"ל הי' להם לתקן דהשני יתחיל ממקום שפסק ויברך תחל' וסוף דא"כ פשיט' לאו שפיר הוא כיון שאת' עושה מן השני מעשה חדש אין לראשונים ברכה אחרונ'. ומו"ח ז"ל טרח בחנם בפי' דהאי ירוש' בע"א: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו בזמן הזה הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לא הוה הפסקה. דל"ד לנשתתק דאזיל ליה מעשה ראשון אבל שיחה אפילו הסיח דעתו לא הוי הפסק להצריך לברך שנית וראיה מק"ש דשואל מפני כבוד וא"צ לחזור למימר ברכת ק"ש דדוקא גבי תפילין אמרינן שח מברך שתים דאז עושה מהן ב' מצות כי יש בהם שייכות ב' מצות כ"ה דעת ר"א במרדכי שמביא ב"י וכתב עוד בלשון זה אבל המברך הקורא בתורה אין מוציא הרבים בברכתו שהרי כל אחד צריך לברך ולקרות הלכך היכא דנשתתק צריך אחר לברך אבל היכא דסח אפילו הסיח דעתו א"צ לברך והשיב רבינו יואל דאי לא משום נכנסין ויוצאין כל ז' יוצאין בברכת הא' הרי דמוציא את הרבים והיכא דנשתתק ליכ' למיחש לנכנסין ויוצאין דקלא אית ליה ולעד"נ דלק"מ על ר"א דמ"מ האידנא דניתקן שכל הקורא יברך בפ"ע ממילא מכוין בדעתו דוקא על קריאת עצמו ולא על קריאת אחר ול"ד למנהג המשנה שלא היו מברכין רק ראשון ואחרון והיו מתכוונים להוציא כל האמצעים דבתר הכוונה אזלינן וכיון שנשתנה הענין נשתנה הכוונה וע"כ דוק' אם נשתתק ויבא אחר למלאות מקומו ע"ז לא נתכוון הראשון בברכתו אבל אם הוא לעצמו הסיח דעתו בנתיים ע"ז היה דעתו תחלה לחזור ולקרות ולזה נתכוון בברכתו תחלה כן נראה נכון וע"כ פסק בש"ע כאן כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד וי"א שצריך. כאן לא הכריע אבל בב"י הכריע דצריך לברך כמ"ש בסימן ר"ו כו' וכ"נ עיקר לפי מה שהוכחנו בי"ד סי' רע"ט מס"ת שנמצא בה פסול שאין זה דומה לתורמוס שנפל מידו דבכונה תליא מילת' דבס"ת מצוה עליו לקרות וע"כ נתכוין ודאי שאם ימצ' בה פסול שיקרא בשניה דא"א להפטר מזה משא"כ בתורמוס שאין חיוב עליו לאכול ע"כ לא נתכוין רק על מה שהי' בדעתו אז ממילא ה"נ כיון שבשעה שבירך הי' סבור שיקרא פ' זו ולא עלה על דעתו אחרת ע"כ צריך לברך אח"כ שנית אלא דיש עדיין לחלק דדוקא אם היה הטעות שהראו לו פ' אחרת לגמרי כההיא דאבודרהם שהיה צריך לקרות פ' ר"ח והראו לו בשל חנוכה והוצרך לגלול הס"ת בשביל זה אז צריך לברך שנית אבל אם הטעות בפ' זו ויש מן האפשר שיקראו לו גם פ' השייך לו באמת וא"צ לגללה ממקום זה אל מקום הראוי לו א"צ לברך שנית כיון שהס"ת מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה לפניו כנלע"ד נכון בס"ד ועמ"ש סי' תפ"ט: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א יתחיל עט״ז הנה כן כתב הלבוש ג״כ דאי תימא ממקום שפסק ועיקר הקושיא מפסוק ראשון שלא נתברכו לאחריהם אבל הב״ח לא הונח לו בזה דאיך ס״ד ומאין רגלים לומר דאם ממקום שפסק לא יברך השני האידנא דכ״א מברך לעצמו והיל״ל רק ראשונים לא נתברכו לאחריהם לכן כתב מ״ש יע״ש ונ״ל פירושו כפי מ״ש הב״י בשם רבינו יואל מדינא האידנא נמי ברכת הראשון מהני לכל הקרואים ויוצאים דיעבד בה אלא משום גזירה נכנסים ויוצאים הצריכו חז״ל שיברך כ״א בפ״ע (ולא הוי לבטלה דהם תקנו כך) ומש״ה בנשתקק קלא אית ליה ול״ש נכנסים כו׳ וא״כ יתחיל הב׳ ממקום שפסק ולא יברך תחלה לז״א דאם אתה עושה כן ראשונים לא לאחריהם ואחרונים לא לפניהם דלא אמרינן קלא אית ליה ואפילו דיעבד א״י האידנא הא׳ בברכת חבירו וא״ת יתקנו שיברך הב׳ אכתי תקשה ראשונים כו׳: והנה ראוי להתבונן בכאן על לשון המחבר ששינה מלשון הר״מ בפי״ב מה״ת ה״ו והטור שהעתיקו הירושלמי זה כשעומד תחתי״ו כולי והמחבר השמיט מלת תחתי״ו. וממרוצת דברי הלבוש משמע לכאורה נשתתק קודם שהתחיל או אח״כ לומר שלא קרא ג״פ הא קרא ג״פ יתחיל ממקום שפסק וז״א דהאידנא אפילו לאחר שקרא ג״פ דינא הכי דבלא קרא ג״פ אפילו קודם התקנה כן הוא כמ״ש הב״ח ודרישה ומלת תחתי״ו אם נאמר כפרישה דמיירי קודם תקנה א״ש במקומו כי קריאת הא׳ כמאן דליתא דמי שלא קרא ג״פ ולהר״מ רבותא קאמר דל״מ בג״פ דיתחיל ממקום הא׳ ולא יברך הב׳ כי ברכה א׳ עולה לו (להב״ח קל״א אית לה) אפילו בלא קרא ג״פ וצריך הב׳ להשלים מנין במקומו וס״ד ברכה א׳ בטעות ואין על מה לחול כו׳ ומברך הב׳ קמ״ל דאין מברך תחלה ולהטור י״ל לא מיבעי׳ בשבת ששי נשתתק או בחול כהן (וקורין כהן אחר דליכא פגם כה״ג קלא אית ליה) דצריך להשלים הסדר או המנין יתחיל השביעי ממקום הא׳ ויברך לפניה ולאחריה אפילו נשתתק השביעי קודם ברכה אחרונה וקרא הרבה פסוקים וקיי״ל ברכות אינן מעכבות המצוה (ואע״ג דבח״מ ר״ח בסמ״ע אות ג׳ די״א אף בדרבנן דאמרו לא תעביד אי עביד לא מהני בברכות הכי אתנו דאין מעכב) התם א״א לחזור המצוה ולברך יהיה ברכה לבטלה משא״כ כאן דאפשר לתקן שיקרא עוד אחר במקומו ומברך לפניה ולאחריה ואף בחול דאין מוסיפין י״ל כה״ג מוסיפין והמחבר השמיט זה והבן צ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו עט״ז בב״י שצריך לקרות עם החזן לשיטתיה בקמ״א ס״ב ובט״ז ג׳ אבל לדידן סומא עולה לתורה כבקל״ט ס״ג דשומע כקורא נקיט האי טעמא והנה לכאורה בסומא ל״ש שומע כקורא דאין ראוי לבילה מעכבתה אלא דקיי״ל בי״ד סימן א׳ דאלם אם אחר שוחט ומברך עכ״פ שוחט אלם לכתחלה דלא כהג״א בשם א״ז דמסופק ומטעם דאין ראוי לבילה) ועסי׳ רי״ג ס״ג אפ״ה יוצא אלם ג״כ בברכת חבירו בשחיטה. ולפ״ז אדם חשוב גדול הדור אם אלם אפשר אחר מברך והוא עולה לתורה וש״ץ קורא וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לא עט״ז והאידנא ודאי כ״א מברך לעצמו ואין א׳ יוצא בברכת חבירו ועב״ח בירושלמי עמ״ש באות א׳ מזה והנה לכאורה אי צריך השומע לכוין לצאת בברכה תליא אי מצות צריכות כוונה עמ״א סמ״ך גימ״ל ורי״ג ס״ג באר הגולה ט״י וי״ל רבינו יואל כמ״ד מצות א״צ כוונה אלא י״ל בכה״ג שאין עושה מעשה לכ״ע צריך כוונה אפילו דרבנן ואפילו נאמר דיבור א״צ כוונה אלא מההיא דר״ה שומע קול מגילה אין מוכח כן ואי״ה יבואר במ״א עמ״ש בפתיחה כוללת. עמ״א ג׳ שייך לזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד וי״א עט״ז ר״ו ס״ו יע״ש בתורמו״ס עמ״א כאן אות ד׳ העתיק דברי הב״י. ולדינא צ״ע טובא כי בכאן המחבר לא הכריע ואפשר חזר מספרו הארוך וה״ט דיודע דצריך לקרות פ׳ היום דעתיה עליה ומ״ש זה מס״ת פסולה בלא קראו ג״פ שמוציא אחרת ואין מברך לפניה והחילוק שכתב הט״ז אינני מבין ועמ״א קמ״ג אות ד׳ עמד בזה א״כ לפסק המחבר והר״ב בקמ״ג כ״ש בס״ת אחת ואמרו לו שזו הפרשה הוא חובת היום אפילו בסתמא דעתו אחובת היום וספק ברכות לקולא. וכ״ת ברכת התורה לרמב״ן ורשב״א וספר החינוך הוי ד״ת ול״ש ברכה לבטלה הספק ברכות לקולא י״ל חדא דכבר בירך בשחרית הוי דרבנן עמ״ש קל״ט אות ה׳ ואפי׳ לא בירך בשחרית הוי ס״ס בד״ת שמא ב״ה דרננן כרא״ש ורי״ף ורמב״ם ושמא הלכה כמ״ד דעתי׳ אכוליה וכל שיש ס״ס בד״ת די ספק א׳ בדרבנן ועיין פרישה א״ח ר״ו הביאותיו בפריי לי״ד בהנהגת או״ה אות ד׳ יע״ש ומדחזינן הלבוש שהיפך י״א שצריך וי״א שא״צ נאמר בכיון וכסברת הפרישה בר״ו אלמא דעתו שא״צ לברך ע״כ כשנזדמן כך אני שותק וא״א כלל והעולם נוהגין לפסוק שיברך ולא ידעתי מה הצורך הזה ובפרט בספק ברכות שי״א לא תשא ד״ת עסי׳ רט״ו ובמ״א ובקונטרס קטן שלי מזה יע״ש. ולמ״ש במ״א אות ד׳ מבואר החילוק בס״ת פסולה דעתו אכשירה ובין חנוכה טעה וסבור שחנוכה יש לקרות ועליה בירך ואה״נ בשאר פרשיות וטעה וסבור שזאת היא הפרשה המונחת לפניו אין חוזר ומברך לכ״ע ודמיא לס״ת פסולה שאין חוזר ומברך וא״ש ההיא דקמ״ג במ״א אות ד׳: אם טעו בר״ח טבת וקראו תחלה בחנוכה עסי׳ תרפ״ד בהג״ה והט״ז שם פסק דקורא כהן בחנוכה וג׳ בר״ח וכן מטין דברי א״ר שם אם קרא כבר ג״פ ומ״א שם לא כתב כלום וכאן כתב דאין מפסיק דאיכא מ״ד חנוכה קודם ולפ״ז בר״ח טבת בשבת וטעו בשנייה אחרון חנוכה דליכא חולק בהא (עיין מגילה כ״ט ב׳ דבחול י״א דרביעי בר״ח משא״כ בשבת ר״ח טבת לית שם חולק וי״ל שם בגמרא ותוס׳ דפריך לימא הא ולא הך הא איצטריך דל״ת בג׳ בר״ח דלהפטיר בר״ח עדיף ואין משגיחין בחנוכה ועב״י תרפ״ד ואין להאריך) גם הט״ז אפשר יודה לזה דמפסיק וקורא בשל ר״ח כי היכי דלהפטיר אח״כ בחנוכה פרסומי ניסא עדיף דלעולם מפטיר במה שסיים עב״י תרפ״ד. ובקונטרס קטן שלי כתבנו מזה. ועיין לבוש בנתחלפו התורות ופתחו שנייה צריך לגוללה וליקח ראשונה תחלה ולא אמרינן יגללו בשנייה עד מקום ההיא דאין גוללין בציבוא עא״ר ואף די״ל גם זה טורח י״ל כ״א למה שהוכנה כן יעשה ועמ״ש אי״ה בסימן קמ״ג בנמצא טעות בא׳ ויש ב׳ או ג׳ ס״ת. איך יתנהגו: אם קראו ביום א׳ דחנוכה ביום הרביעי וכדומה שו״ת משאת משה ח״א סי׳ ו׳ דעולה דיעבד: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ג
א שצריך. בספר פרח שושן חלק או"ח כלל א' סי' א' העלה לפסק הלכה אם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראה לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור יותר למעלה בכל חד מהני גווני א"צ לחזור ולברך כמו שכתב המבי"ט ובעל תיקון יששכר והרדב"ז. והיכא שהיא פרשה אחרת שאינה מסדר הקריאה דעת המבי"ט ובעל תיקון יששכר שצריך לברך וכן דעת המג"א וט"ז. וסיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א"צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר"ח ז"ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל עי' בתשובת חוט השני סי' ס"ב ובתשובת גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']. ובספר יד אהרן וע"ל סי' תרפ"ד: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א הקורא כו'. ירוש' פ"ה דברכות ר"ח בשם ר"י היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שמתחיל הראשון וא"ת ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתי' תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ופי' הרא"ש וש"פ שהאחרון מברך גם לפניה וז"ש מתחיל ממקום שהתחיל כדי שיברך על הכל לפניה ולאחריה וער"י שם: ולהרמב"ם כו'. שמפ' שסומך על ברכות הראשון ואילו התחיל ממקום שפסק אז היה נראה כאילו קריאתו מובדלת מקריאת הראשון משא"כ עכשיו שנראה כאלו קריאה אחת היא: ואפי' כו'. דהא דיינינן לקריאת החזן כאילו קרא הוא. שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב העומד כו'. כמ"ש בהלל ובמגילה פוסק ואין בכך כלום ולא הפסיד הברכה ול"ד לנשתתק כמ"ש בפרקים שואל כו' ואלו נשתתק חוזר לראש כמ"ש תוס' ספ"ה בשם הירושלמי בטיטי כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג העולה כו'. בירושלמי פ"ו דברכות ר' זריקן אמר ר"ז בעי אהן דנסב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עלוי זמן תניינות מהו בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחילה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה והכי נמי לא נתכוין ע"ז הפרשה ואמר תני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אר"ח בר בא הדא אמרה אהן דנסב פוגלא ומברך עלוי והוא לא אתא לידוי צריך למברכה עלוי זמן תניינות וטעמו משום הפסק נטילתו אע"ג שהפסיק בשתיקה וה"נ הפסיק בגלילה וטעמו של ס' ראשונה דבבעיא שם ס"ל כמ"ש הראב"ד דס"ל הבעיא לקולא יגם סיפא דר"ח ב"ב אין הלכה כמותו דס"ל כר"ח ואנן קי"ל כרבא בברכות ל"ט אבל הפוסקים ס"ל הבעיא לחומרא כמ"ש בסי' ר"ו ס"ו וגם פ' להא דר"ח ב"ב כמש"ש ס"ה וע' תוס' ורא"ש שם ותר"י שמפ' הירושלמי שמא תפול הפרוסה מידו כו' וכ"ש דאתי כרבא ואע"ג דגמ' פליגא בטעמא מ"מ הדין אמת אלא שהם מפרשים להא דר"ח ב"ב ג"כ שאם נפל מידו כמו ברישא ור"ל שפושט את הבעיא דצריך לברך פ"א ועתר"י שם אבל הרמב"ם בפ"ד מה"ב מפ' כמ"ש בש"ע שם ס"ה אלא שמפ' לאו משים הפסק אלא משום שאינו לפניו וגם לרבא א"ש ולאפוקי קודם שמביאין לפניו וגם מ"ש הראב"ד דקי"ל הבעיא לקולא וכן הג"מ בשם ר"ת ולמד מכוס של ברכה שכולן שותין מכוסות שלפניהם בברכתו של מברך וכמ"ש בפ' ע"פ בההוא סבא דגחין ושתי ובספ"ז דברכות כולהו נבגא דברכתא ועב"י שם ס"ל הפוסקים דאם נפל שאני ע"ש וכ' והתחיל ואע"ג דהפסקה באמצע אינו מזיק כמ"ש בס"ב מ"מ כאן דטע' משום שאין דעתו עליו אף באמצע צריך לחזור ולברך וכמ"ש בסי' ח' סעיף י"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)