אורח חיים שפד

א איתא בירושלמי (הדר הלכה ב'):

ב והכי פירושו, דכבר נתבאר בסימן שפ"ב סעיף כ' בשם רבינו הרמ"א, דכשהשאיל או השכיר ביתו לאינו יהודי - אינו אוסר, שלא השאילו והשכירו לאסור עליו ע"ש. וזהו באינו יהודי בעלמא. אבל קסדור של מלך - דינא דמלכותא דינא ויש לו רשות לישב באיזה בית שירצה, והוי הבית כשלו, ומיד שבא לבית היא כשלו - ואוסר. אך זהו ברגיל לבא, אבל בשאינו רגיל לבא - הוה כאורח בעלמא, ואינו אוסר. אך כשישב ל' יום - הוה כבית שלו, ואוסר. וזהו ברייתא ראשונה, וכשאינו רגיל לבא - קורא לו אכסניא, כלומר זה הקוסטר הוה אכסניא. וברייתא שנייה דקוסטר אוסר לאחר ל' - זהו באינו רגיל, וכמו שאמר מקודם. אך זהו כשנכנס ברשות המלך, דדינא דמלכותא דינא. אבל זה הקסטור כשהמלך לא נתן לו רשות - אינו אלא כאנס בעלמא, ואינו אוסר אף לאחר ל'. (זהו פירוש הירושלמי, והקרבן העדה הרבה להקשות ע"ש בשיירי קרבן ורוצה לשבש הגירסא, ולפי מ"ש הגירסא מיושרת והפירוש ברור בס"ד)

ג ולפי זה מה שכתבו הטור והש"ע: וזה שכתב רבינו הב"י בסעיף ב': אבל בלאו הכי - אוסרין, דדינא דמלכותא דינא, כיון שנכנסו על פי רשיון המלך. וזה שכתב "בין בחזקה בין ברצון", כלומר בין שלא רצה היהודי ובין שרצה - מפני שכל יהודי חייב לשמור פקודת המלכות. (ובזה אתי שפיר קושיות הט"ז והמג"א ע"ש. ומ"ש המג"א בסק"א דהנכנס בשביל חוב מקרי ברשות - ודאי כן הוא, אבל זהו כשעשה ברשות הערכאות בדינא דמלכותא)