אורח חיים תריא

א דבר ידוע שכל האיסורים שאסור ביום הכיפורים – אסור בין ביום בין בלילה. ומה המה הדברים האסורים ביום הכיפורים? חמשה דברים: ואינו חייב כרת אלא על אכילה ושתייה. מיהו כולהו הוי מדאורייתא לכמה פוסקים.

ב וזהו גם דעת הרמב"ם בפרק ראשון דין ד שכתב: עד כאן לשונו. וזה שכתב "ומאחר שענש כרת – למדנו שמוזהרין" משום דהלכה פסוקה היא דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

ג עוד כתב: עד כאן לשונו. הרי דסבירא ליה דכל עינויין אלו הם מן התורה. וכן שנינו בברייתא (עד א): מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה? תלמוד לומר: "שבתון" – שבות. אלא שאין בהם לאו וכרת, אלא עשה, והיינו לשבות מדברים אלו.

ד אבל הרא"ש כתב דכל אלו הם מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא. וראיה: שהרי הקילו בכמה דברים, כמו שיתבאר. ואי הוה דאורייתא – איך הקילו? אך לדעת הרמב"ם אין זה קושיא, דכמה דברים שמסרן הכתוב לחכמים, כמו מלאכה בחול המועד להסוברים שהוא מן התורה, אלא שמסרן לחכמים. ויש נפקא מינה לדינא בין אלו שני הדיעות: שאם יארע איזה ספק לדעת הרמב"ם – ספיקו לחומרא, ולדעת הרא"ש – ספיקו לקולא. וכמדומה לי שרוב דיעות סוברים דהוי דאורייתא כהרמב"ם (עיין ר"ן, ומגיד משנה, וכסף משנה).

ה ומצות עשה לשבות ממלאכה ביום הכיפורים, שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם". וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: "ובעשור לחדש השביעי... כל מלאכה לא תעשו". ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה? אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת. ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.

ו וכל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה – חייבין ביום הכיפורים כרת. וכל שבשוגג חייבין בשבת חטאת – גם ביום הכיפורים כן. וכל שבות שאסור בשבת – אסור ביום הכיפורים. וכל שחייב מכת מרדות בשבת – חייב גם ביום הכיפורים. וכל שאסור לטלטל בשבת – אסור לטלטל ביום הכיפורים. מיהו דבר מאכל ומשקה, אף על פי שאינם ראוים ליום הכיפורים – מכל מקום אינם מוקצים, שהרי ראוים לתנוקות. וכן כל כלי אכילה ושתייה. וכל שאסור לעשותו בשבת – אסור לעשותו ביום הכיפורים. כללו של דבר: אין בין שבת ליום הכיפורים בעניין מלאכה אלא שבשבת – זדונו בסקילה, ויום הכיפורים – בכרת. וממילא דמזה נמשך גם לעניין פטור: דקם ליה בדרבה מיניה. דבשבת פטור מממון, וביום הכיפורים – חייב, דחיוב כרת אינו פוטר מתשלומין, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן שנא וסימן תכד, עיין שם. ואף שבגמרא יש מי שסובר דאין עירוב והוצאה ליום הכיפורים – לא קיימא לן כן. וכן צריך ביום הכיפורים עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כמו בשבת, כמן שכתב הרי"ף בפרק קמא דביצה, עיין שם.

ז ויש בזה שאלה למאן דסבירא ליה בשבת ד"הבערה ללאו יצאת": מקרא ד"לא תבערו" מנלן איסור הבערה ביום הכיפורים? אך זה לא קשה, שהרי גם היא בכלל "לא תעשה כל מלאכה". אך אם כן קילא שבת מיום הכיפורים, דבשבת בלאו, וביום הכיפורים בכרת. וצריך לומר דילפינן קל וחומר משבת דבסקילה, ואינו אלא בלאו – יום הכיפורים לא כל שכן (שאגת אריה סימן ע"א)? אך להלכה קיימא לן גם בשבת דהבערה לחלק יצאת, וחייב סקילה בשבת. וכן לעניין שביתת עבד, ושביתת בהמה, ומחמר – שוה יום הכיפורים לשבת, דלא חילקה התורה בהם (שם סימן ע"ב).

ח לבד דבר אחד אמרו חכמים בדבר שאינו איסור גמור, התירו ביום הכיפורים ולא בשבת, כמו שכתב הרמב"ם שם, וזה לשונו: עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דאין בזה מלאכה, רק טורח בעלמא. ובשבת אסור לטרוח לחול, אך ביום הכיפורים התירו מפני עגמת נפש, כלומר: שיראו ויצטערו. ואין זה כבורר אוכל מפסולת, דכולהו אוכל נינהו. ומכל מקום נהגו עתה לאסור. וכן יש בגמרא (שבת קיד ב) שהתחילו לזלזל לקנוב גם קודם המנחה, ואסרו. ועל פי זה נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים, ואין למחות בידם, אפילו קודם מנחה. ונשתרבב המנהג מדין פציעת אגוזים שנזכר. ועכשיו לא ראינו מנהג זה, ויש למחות בתינוקות העושים כן. ואם נפלה דליקה ביום הכיפורים – מותר להציל סעודה אחת לצורך הלילה. ובעיקר דיני דליקה גם בשבת נתבאר בסימן שלד, עיין שם.